תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל-פה, בהן השתמש הנתבע - תלונה כוזבת במשטרה

9. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל-פה, בהן השתמש הנתבע - תלונה כוזבת במשטרה
ב- תמ"ש (יר') 23127-10-10 {ב. א. נ' א. א., תק-מש 2014(4), 946 (06.11.2014)} נפסק בפני כב' השופט נמרוד פלקס כדלקמן:

"פסק-דין
1. תביעה כספית לפיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני, אשר נגרם כנטען לתובעים בגין מעשי ומחדלי הנתבעים. הורתה של התביעה בסכסוך מר וממושך בין אחים, אשר הוביל לתלונות הדדיות אל משטרת ישראל, פגיעות בגוף של חלק מהמעורבים, מעצרו, העמדתו לדין והרשעתו של מי מהאחים בפליליים, והליכים משפטיים לרוב בין האחים לבין עצמם.

2. התובע מס' 1 (להלן: "ר") מתגורר במשק במושב פלוני (להלן: "המשק"). התובעת מס' 2 (להלן: "ש"), היא אשתו של ר, המתגוררת עמו במשק. התובע מס' 3 (להלן: "ש"), הוא בנם של ר ו- ש. הנתבע מס' 1 (להלן: "לו") הוא אחיו של ר, המתגורר במשק, בבית הסמוך לביתו של ר. הנתבעת מס' 2 (להלן: "ר"), היא אשתו של ל, המתגוררת עמו במשק. הנתבעת מס' 3 (להלן: "המדינה"), ..., משטרת ישראל והפרקליטות, אשר עסקה בתלונות שהוגשו על-ידי מי מבעלי הדין כנגד בעלי דין אחרים, חקרה את אותן תלונות והעמידה לדין את ר.

3. כדרכן של תביעות יש לפתוח בטענות התובעים בכתב תביעתם, שהרי זה מגדיר את מסגרת הדיון. כתב התביעה דנן מעורר קושי. אכן מפורטת בו מסכת עניינים נרחבת, ואף הובהר בו כי התובעים מבקשים לקבל פיצוי כספי בסך 500,000 ש"ח. דא עקא, שהתובעים לא הקפידו לפרט כדבעי מה היא העילה בגינה הם מבקשים לחייב כל אחד מהנתבעים בפיצוי, ומה הוא הנזק שנגרם להם בגין מעשיו ומחדליו של כל אחד ואחד מהנתבעים. בשולי הדברים יאמר, כי בסיפא לכתב התביעה (סעיף 84 לכתב התביעה) ביקשו התובעים למעשה לחייב אך את המדינה לפצותם בגין נזקיהם הנטענים. יחד-עם-זאת דומה שכלל בעלי הדין ראו את התביעה כמתייחסת לשלושת הנתבעים יחדיו, וכך אף ניהלו הנתבעים את הגנתם.

4. מפאת ניסוחו הלקוי של כתב התביעה הסכימו בעלי הדין, כי: "התובעים יגישו כתב תשובה בו ימקדו ויבהירו איזה מעשה או מחדל מיוחס לכל אחד ואחד מהנתבעים בנפרד ויבהירו כל פרט אחר שלטעמם טעון הבהרה". ראו: עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 03.07.11. למגינת הלב לא מילא כתב התשובה שהוגש את תכליתו, שכן התובעים לא פעלו בהתאם להסכמת הצדדים האמורה, והשתמשו בכתב התשובה לשם התפלמסות עם טענות ההגנה של הנתבעים, להבדיל מלשם הבהרת תביעתם הם, כפי שהוסכם שיעשו.

5. בחוכמה שבדיעבד אומר, כי ייתכן והיה מקום להורות על תיקון התביעה, או אף על מחיקתה. שכן מכתב התביעה אמנם ברור שהתובעים מבקשים סעד של פיצוי כספי, אך לא הוברר כדבעי מה העילות המקימות להם לשיטתם זכות לפיצוי בשיעור זה או אחר, מה שיעור הנזק שנגרם להם, בגין כל מעשה או מחדל המיוחס לנתבעים, מה עילות התביעה, ולמי מהנתבעים מיוחס אותו מעשה או מחדל. השוו: ע"א 7731/11 צוריאל נ' אביטן (2013) (להלן: "עניין צוריאל"); ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ (2013) (להלן: "עניין דרור"). ברם משהמשיך ההליך חרף אותו מחדל ראשוני, הובאו ראיות הצדדים והוגשו סיכומיהם, לא נותר לבית-המשפט (ולמעשה אף לנתבעים) אלא ללקט את עילות התביעה מכתבי הבי-דין אותם הגישו התובעים, כלקט עלי שלכת, ולדון בהן אחת לאחת, ככל שניתן הדבר.

6. מכתבי הבי-דין עולה, כי עילות התביעה המיוחסות לנתבעים, או למי מהם, מחולקות למעשה לששה עניינים: האחד, לשון הרע; השני, הפרת פרטיות; השלישי, תקיפה; הרביעי, אי-בירור תלונות התובעים כנגד הנתבעים, או מי מהם; החמישי, העמדה לדין ומעצר, לרבות חלופת מעצר, של ר.; השישי, הגשת תלונות כוזבות למשטרה כנגד ש. וש., וכן הרישום הפלילי שנרשם להם, נוכח התלונות האמורות. בטרם אמשיך בתיאור אותן טענות תביעה, ותשובות הנתבעים עליהן, אפנה לתיאור תמציתי של הרקע העובדתי.

7. ר ו- ל (להלן: "האחים") מסוכסכים מזה זמן רב, עקב מחלוקת אודות זכויות במשק, אשר היה שייך בעבר לאמם הגב' ר (להלן: "ר"). במסגרת סכסוך זה התנהלו מספר הליכים משפטיים בין האחים, המהווים אמנם את הרקע להליך שבפני, אך אין בהם כדי להשפיע על ההכרעה בתובענה זו, ולפיכך לא ארחיב בעניינם. כמו-כן הוגשו על-ידי ל. ומשפחתו מספר תלונות למשטרה, כנגד ר.

8. מסכת האירועים הרלבנטית לתובענה דנן מתחילה בחודש יולי 2007, אז זומנו האחים ורחל אל בית-משפט השלום בבית שמש, לדיון באשמה של בניה ללא היתר במשק. מהותה המדוייקת של העבירה שיוחסה לכל אחד מהאחים ורחל, וכן תוצאות הדיון המשפטי באישום האמור, לא הובררו בתובענה דנן, וממילא אין בהן כדי להשליך על ההכרעה בה. יחד-עם-זאת דומה שאותו הליך משפטי החריף את הסכסוך שבין האחים, אשר כאמור שרר עוד קודם לכן משך שנים רבות. ראו: סעיף 6 לכתב התביעה וסעיפים 18-16 לכתב הגנת הנתבעים מס' 2-1; דברי ב"כ ר. בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 24.09.07 בתיק מעצרים 10999/07.

9. ביום 18.09.07 התלונן ל. כנגד ר., אל משטרת ישראל, בטענה שהאחרון זרק עליו אבנים. ביום 20.09.07 נפגשו האחים בסמוך לבניין משרדי המועצה האזורית, והתקיים בינם דין ודברים לגביו ארחיב בהמשך. עיקר האירועים הרלבנטיים לתובענה דנן אירעו בהמשך אותו היום, בשעות אחר הצהריים והערב.

10. ככל הנראה אירע עימות כלשהו בין ל לבין ילדיו הקטינים של ר. מהותו של אותו אירוע לא הובהרה, ומי מהצדדים אף לא טרח להביא כל ראיה אודותיו. טענות התובעים באשר לאותו אירוע היו מפי השמועה, ואילו הנתבעים מס' 2-1 הכחישו את טענות התובעים בעניין זה. ראו: סעיף 11 (השני לכתב התביעה); סעיף 24 לכתב הגנת הנתבעים מס' 2-1; עדות ר. ש' 26-25 בעמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 20.01.13. התובעים אמנם טענו לנזקים שונים שנגרמו לאותם ילדים קטינים בעטיו של אותו עימות נטען, אך כאמור לא הביאו כל ראיה לעצם התרחשות האירוע ומהותו, ואף לא לאותם נזקים נטענים. ככל שהתובעים מבקשים סעד בעניין זה, וכאמור נוכח האופן בו ניהלו את תביעתם הדבר כלל אינו ברור, הרי שדין תביעתם להידחות מחמת היעדר הוכחה.

11. מאוחר יותר באותו היום, נפגשו ר. ול., כאשר לטענת ר הוא ישב במרפסת ביתו ואזי משראהו ל, אשר עבר בסמוך, הוא ידה בו אבן, אשר פגעה בר וגרמה לו לחבלה. מאידך לטענת ל, המכחיש את זריקת האבן, ר החל לרדוף אחריו תוך שהוא אוחז בידיו מוט ברזל, בניסיון להכותו. ראו: סעיף 12 לכתב התביעה; סעיף 25 לכתב הגנת הנתבעים מס' 2-1. זמן מה לאחר מכן הגיעו אל המקום שוטרים, אשר הוזמנו נוכח התגרה האמורה.

12. השוטרים האמורים אפשרו לאחים להתלוות אליהם אל תחנת המשטרה, לשם הגשת תלונות. בעקבות דברי השוטרים נכנסו התובעים מס' 2-1 לרכבם, כאשר ר נהג ברכב. אזי דרס ר את ל, באמצעות הרכב בו נהג כאמור, וכתוצאה מהדריסה נגרמו ל חבלות ממשיות, אשר בעטיין פונה באמצעות אמבולנס אל בית-החולים, בו אף אושפז משך כשבוע ימים. עקב כך נעצר ר והובא על-ידי השוטרים אל תחנת המשטרה. ראו: סעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית של ל; זכ"ד ודו"ח מעצר מאת השוטר יהודה (להלן: " זכ"ד יהודה"), נספח ב'1 לתצהיר עדותו הראשית של סנ"צ בן יששכר (להלן: "תצהיר בן יששכר"). אירוע הדריסה פורסם בעיתונות המקומית, מבלי שצויינו שמות המעורבים, אך צויין שם המושב בו אירע האירוע. ראו: נספח יג' לתצהיר עדותו הראשית של ר (להלן: "תצהיר ר").

13. מעצרו של ר. הוארך לצרכי חקירה על-פי החלטות בית-משפט השלום בירושלים. מעצר זה הומר, לאחר מספר ימים, במעצר בבית אחותו בעיר פלונית. ראו: נספחים ב'28-ב'30 לתצהיר עדותו הראשית של בן יששכר. ביום 28.09.07 הוגש כנגד ר. כתב אישום, אל בית-המשפט המחוזי בירושלים, בו הואשם בעבירה של איומים, בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בגין רדיפתו הנטענת אחר ל. כשבידו מוט ברזל, וכן בעבירה גרימת חבלה בכוונה מחמירה, בהתאם לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בגין דריסת ל באמצעות רכבו כאמור. ראו: נספח ב'31 לתצהיר בן יששכר.

14. נוכח הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית-המשפט המחוזי לקבוע את תנאי שחררו של ר בערובה. ראו: נספח פ'2 לתצהיר עדותו הראשית של עורך-הדין זבולון (להלן: "תצהיר זבולון"). נוכח בקשה זו קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ענבר), כי תנאי שחררו של ר בערובה, אשר עיקרם כאמור מעצר בית מלא בבית האחות בעיר פלונית, יעמדו בעינם. ראו: נספח פ'3 לתצהיר זבולון. לאחר שהתקבל תסקיר מעצר התקיים דיון נוסף בבית-המשפט המחוזי (בפני כב' השופט דרורי), אשר בהחלטתו מיום 11.11.07 הותיר בעינה את ההחלטה בדבר מעצר בית מלא, אך מיתן אותה באופן משמעותי. זאת עת התיר לר. לצאת את בית אחותו, בליווי מי מהערבים שנקבעו לכך, למעשה לכל מקום שיחפוץ, אך תוך מתן הודעה מוקדמת לפרקליטות, ובלבד שלא יתקרב למרחק הנופל מעש. קילומטרים מהמושב בו נמצא המשק. ראו: נספח פ' 4 לתצהיר ז'. מצב עניינים זה, בו נאסר על ר. לשוב להתגורר בביתו, נותר בעינו עד לראשית חודש ... 2007, עת אישר בית-המשפט לר לשוב להתגורר בביתו במשק, תוך שהוא נותר במעצר בית שם, אך יכול לצאת את הבית בליווי מי מהערבים לכך. יוער כי עוד קודם לכן, הקל בית-המשפט בתנאי שחרורו בערובה של ר, באופן בו הותר לו לעבור להתגורר ב. ראו: נספח פ'7 לתצהיר ז. ההגבלות שהוטלו על ר בוטלו למעשה, בהסכמת המדינה, עם מתן הכרעת הדין בהליך הפלילי, ביום 31.07.08. ראו: עמ' 374 לפרוטוקול הדיון ב- ת"פ XXXX (להלן: "ההליך הפלילי").

15. ההליך הפלילי החל בראשית חודש נובמבר 2007 והסתיים במתן גזר הדין ביום 22.09.08. ר זוכה מעבירת האיומים, מחמת הספק, אך הורשע בעבירה של נהיגה מסוכנת לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין. נוכח הרשעתו, נגזר על ר עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות, שלושה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך שלוש שנים, וכן תשלום פיצוי לל. בסך 1,500 ש"ח.

16. במהלך ההליך הפלילי, לאחר תום פרשת התביעה, העיר בית-המשפט למדינה כי עליה לשקול את עמדתה. לאחר הערה זו טען ר, באשר לאישום בעניין הדריסה, כי אינו חייב להשיב לאשמה, אך טענתו נדחתה. ראו: עמ' 218, 242 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי. נוכח הערות בית-המשפט, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מהאישום בעבירה של גרימת חבלה מכוונת, וביקשה להרשיע את ר בעבירה של נהיגה מסוכנת, בה כאמור אף הורשע.

17. בעקבות אירועי היום בו אירעה הדריסה חקרה המשטרה אף את ש בחשד לאיומים על רב, באותו היום. כן נחקרה ש. בחשד של אי-מניעת פשע, הוא דריסתו המכוונת של ל, אשר יוחס כאמור לר. זאת הואיל וש נסעה יחד עם ר ברכב הדורס ולא מנעה את מעשה הדריסה. החקירות האמורות לא הבשילו לכדי הגשת כתב אישום, אך יחד-עם-זאת נותר בגינן רישום במרשמי המשטרה, עד להודעת עורך-הדין זבולון, במחצית חודש אוגוסט 2010, על סגירת תיקי החקירה כנגד ש וש, מחמת היעדר ראיות. ראו: נספח פ'10 לתצהיר זבולון.

18. לשם השלמת הדברים יאמר, כי אף לאחר תחילת ההליך הפלילי התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים, בעניין המשק, בבית-משפט זה. במסגרת אותם הליכים ניסה ל להגיש אל בית-משפט זה את תסקיר המעצר שהוגש במסגרת ההליכים הפליליים בבית-המשפט המחוזי. דומה שאת טענתו בדבר פגיעה בפרטיות מבסס ר על הגשת התסקיר כאמור. ראו: סעיף 51 לכתב התביעה; סעיף 53 לכתב הגנת הנתבעים מס' 2-1; סעיף 67 לסיכומי הנתבעים מס' 2-1; סעיף 99 לכתב הגנת המדינה. למעלה משנה לאחר סיום ההליך הפלילי, הגיש ל. תביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בה תבע פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מפאת אירוע הדריסה (ת"א XXXX) (להלן: "תביעת תאונת הדרכים"). תביעה זו הסתיימה בהסדר שנכרת בין ל לבין חברת הביטוח, מכוחו זכה ל לקבל פיצוי בגין נזקיו.

19. לאחר שהבאנו את עיקרי העובדות הצריכות לעניין, ננסה לדלות מכתבי הבי-דין אותם הגישו התובעים את אותן הטענות המקימות להם, או למי מהם, לשיטתם, זכות לקבלת סעד כלפי הנתבעים, או מי מהם. כאמור עסקינן בששה עניינים שונים, אשר מכתבי הבי-דין אותם הגישו התובעים עולה, כי יש להבחין באחריותם הנטענת של הנתבעים לכל אחד ואחד מהעניינים. שכן דומה שהתובעים אינם מייחסים אחריות לכלל התובעים בגין כל העניינים. הנזקים שנגרמו כנטען לכל אחד מתובעים שונים, ואינם נובעים בהכרח בכל אותם ששה עניינים, ואף דומה כי לטענת התובעים עצמם, לכל אחד מהם נגרם נזק שונה, בגין עניין שונה.

20. אפתח בדיון בסוגיית לשון הרע. מכתב התביעה עולה, כי לשון הרע מיוחסת ל ור בלבד, ולא למ. לטענת התובעים הגישו כנגדם ל וש תלונות כוזבות אל משטרת ישראל, אשר יש בהן משום לשון הרע. ראו: סעיף 67 לכתב התביעה. כן נטען, כי ל. "פרסם כתבות שמהפרטים בהן היה ברור שמדובר בר בכוונה להשפילו ולהציגו כמי שדרס את אחיו במזיד". ראו: סעיף 68 לכתב התביעה. דומה שהסעד אותו מבקשים התובעים בגין הוצאת לשון הרע הנטענת הוא פיצוי בסך 130,000 ש"ח. ראו: סעיף 69 לכתב התביעה.

21. הנתבעים מס' 2-1 מכחישים את טענות התובעים, באשר להוצאת לשון הרע. לטענתם תלונותיהם למשטרה אמת הן, וכן כי לא יזמו כל פניה אל העיתונות. עוד טוענים הנתבעים מס' 1-2, כי אף אם ימצא כי הוציאו לשון הרע אודות התובעים, הרי שעומדות להן הגנות, מכוח סעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע"). ראו: סעיפים 63-61 לכתב הגנת הנתבעים מס' 2-1; סעיפים 60-26 לסיכומי הנתבעים מס' 2-1.

22. דין טענות התובעים בעניין הוצאת לשון הרע להידחות, ולמעשה היה מקום לדחותן על-הסף. אבאר. הדין הוא, כי תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל-פה, בהן השתמש הנתבע. כאשר לשון הרע הנטענת נאמרת בעל-פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. ראו: ע"פ 24/50 גורלי נ' היועמ"ש, פ"ד ה 1145, 1154 (1951); המ' (מחוזי יר') 688/66 פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 293 (1966); רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (2012).

23. הנתבעים לא עמדו בחובת הפירוט החלה עליהם כלל ועיקר. כתב התביעה אינו מפרט כלל מהן המילים בהן השתמשו כנטען הנתבעים מס' 2-1, או מי מהם, אשר יש בהן כדי להוציא רעה את דיבתם של התובעים, או מי מהם. לא פורט כלל מה היה תוכנה המדוייק של תלונת הנתבעים מס' 2-1 למשטרה, או מה אמר ל לאותם עיתונאים שפנו אליו לאחר אירוע הדריסה. בשולי הדברים יאמר, כי אין אף כל יסוד לטענה לפיה, ל פרסם בעיתונות כתבות אודות אירוע הדריסה, אשר יש בהן כדי להוציא את דיבתו של ר רעה. מעדות העיתונאי דן (להלן: "דן"), אשר פרסם חלק מהכתבות נשוא התביעה (מוצג ת/1) עולה, שהוא זה שפרסם את הכתבות (ולא ל.), יחד-עם-זאת דן אכן שוחח עם ל, אך מעדותו לא הובררו הדברים המדוייקים של אמר לו. ראו: עדות דן בעמ' 20-17 לפרוטוקול הדיון מיום 20.01.13.

24. ייתכן והטענה בדבר לשון הרע נוגעת אף למכתבה של הגננת (להלן: "הגננת"), אצלה התחנכה ביתם הקטינה של הנתבעים מס' 2-1. עקב היעדרות הקטינה מהגן פנתה הגננת אל ר, אשר מסרה לה לטענתה על הטרדות ואיומים מצד ר, או מי מבני משפחתו. עקב שיחתה עם ר, פנתה הגננת אל גורמי הרווחה ודיווחה על הדבר, לרבות באשר לטענות ר בעניין אותן הטרדות ואיומים. ראו: עדות הגננת בעמ' 54-50 לפרוטוקול הדיון מיום 04.06.13. התובעים לא טענו כלפי הגננת, כי היא זו שהוציאה דיבתם רעה, וממילא לא הגישו כנגדה כל תביעה. ככל שירדתי לסוף דעתם הרי, שכוונתם היא שבדברים כלשהם שאמרה ר. לגננת, יש משום הוצאת דיבתם רעה. דא עקא, שאף כאן לא טרחו התובעים לפרט בכתב תביעתם מה היו המילים המדוייקות שאמרה לטענתם ר. לגננת, ולפיכך יש לדחות את תביעתם בעניין זה.

25. נוכח האמור אין צורך להידרש לדיון הנרחב אותו הקדישו התובעים והנתבעים מס' 2-1 בסיכומיהם, בעניין ההגנות העומדות כנטען לנתבעים מס' 2-1, מכוחהוראות חוק לשון הרע. מקום בו התובעים כשלו להוכיח את עצם פרסום לשון הרע, ואף לא ערכו תביעתם כדבעי באופן המקים עילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע, הרי שאין כל צורך לדון בהתקיימותן של הגנתו מפני אותה לשון הרע, אשר פרסומה כלל לא הוכח.

26. אפנה כעת לסוגיית הפגיעה בפרטיות. כאמור דומה, כי הטענה מכוונת לניסיונו של ל להגיש לבית-משפט זה את תסקיר המעצר שנערך אודות ר, במסגרת ההליך הפלילי. ראו: סעיף 57 לתצהיר ר. התובעים לא טרחו להבהיר מדוע מעשהו הנטען של ל מקים זכות כלשהי לש או לש, וכן לא מצאו לנכון לפרט מדוע יש במעשה האמור כדי להצמיח חבות כלשהי לר או למ. די באמור כדי לדחות את התביעה בעניין זה, כלפי ר והמ, וכן לדחות את תביעתם של ש וש, ככל שקיימת, בסוגיית הפגיעה בפרטיות.

27. לצרכי הדיון אניח, כי אכן הניסיון להגיש לבית-משפט זה את תסקיר המעצר בהליך הפלילי מהווה פגיעה בפרטיותו של ר, נוכח הוראות סעיפים 2(5), 2(7), 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). עסקינן כאמור בפגיעה בפרטיות במהלך הליך משפטי, ולפיכך זו חוסה תחת ההגנה החלה לפי הוראת סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, המפנה בין היתר להוראת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע. כידוע ההגנה בהתאם להוראת סעיף זה, היא ההגנה של פרסום במסגרת הליך משפטי, פורשה בפסיקת בתי-המשפט כהגנה מוחלטת. ראו: רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (2009). די בכך כדי לדחות את טענות התובעים בעניין הפגיעה בפרטיות.

28. ר טען, כי ל. תקף אותו בכך שזרק עליו אבן, אשר פגעה בו וגרמה לו לחבלה. ל הכחיש טענה זו מכל וכל. ראו: סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית של ל (להלן: "תצהיר ל"). למעשה הראיה היחידה אותה הביא ר להוכחת טענת התקיפה האמורה היא עדותו. ראו: סעיף 14 לתצהיר ר. בידי ר היתה אף האפשרות להביא לעדות את בתו, הגב' ל (להלן: "ל"), אשר העידה במשטרה, כי ראתה את אירוע זריקת האבן הנטען. ראו: נספח ב'8 לתצהיר. ר לא נתן כל טעם מדוע בחר שלא להביא את בתו לעדות, אשר דומה שהיתה מסייעת להוכחת גרסתו. הדעת נותנת איפוא, כי באם היתה מובאת ל. לעדות היתה עדותה דווקא תומכת בגרסת ל...

29. כאמור ל הכחיש שפגע בר באמצעות אבן, ולטענתו החבלה שנגרמה לר (ועל קיומה של חבלה אין מחלוקת), נגרמה מחמת נפילת ר, עת רדף אחרי ל תוך שר אוחז בידו מוט ברזל. ראו: עדות ל בעמ' 62-60 לפרוטוקול הדיון מיום 04.06.13. ל. טען, כי בעת הרלבנטית נכח במקום אף בנו של ל, מר ג (להלן: "ג"). ל לא מצא לנכון להביא לעדות את ג, אשר עדותו יכלה לתמוך בגרסת ל. לכאורה יש במחדלו של ל להביא את בנו לעדות להוביל למסקנה שעדות הבן היתה מזיקה ל. ברם דומני, כי בנסיבות דנן מסקנה זו אינה הכרחית. שכן הבן האמור העיד בדיוק על אותו עניין במסגרת ההליך הפלילי ועדותו הוגשה בהסכמה אל בית-משפט זה (יחד עם תיק ההליך הפלילי בשלמותו). באותה העדות העיד, כי לא ראה כיצד נפגע ר., אך הכחיש שאביו הוא שזרק אבן על ר. ראו: עדות ג בעמ' 122-119 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי.

30. בהכרעת הדין המזכה כתב בית-המשפט המחוזי, כי חבלתו של ר אינה יכולה להיות מוסברת בנפילתו. זאת נוכח עדות מר א (להלן: "אב"), אשר העיד בהליך הפלילי, עדות ג ואף עדות ל עצמו, אשר כולם העידו כי לא ראו את ר נופל. ראו: סעיפים 30-35 להכרעת הדין. ברם, כפי שיובהר להלן, מסקנותיו המזכות של בית-המשפט המחוזי אינן קבילות בהליך שבפני. בהליך זה לא הובאו עדויותיהם של ג וא, ואף לא הובאה כל ראיה לכך שחבלת ר נגרמה דווקא מאבן שפגעה בו, למעט עדות ר עצמו.

31. אמנם גרסת ר לפיה, ל זרק עליו אבן ופגע בו עת ישב ר במרפסת ביתו, עשויה להיות הגיונית. יש בה כדי להסביר את כעסו הרב של ר על ל, ותחושת הכאב, בגינם רדף אחרי ל כשהוא מאיים לפגוע בו באמצעות מוט. ודוק, ר דווקא מכחיש לחלוטין את הטענה בדבר אותו מרדף, לאחר פגיעתו הנטענת באמצעות האבן. ל הודה שהרים אבן לצרכי הגנה עצמית, אך לטענתו היה זה במהלך המרדף, עת נמלט מר, וממילא לא השתמש באותה אבן כדי לפגוע בר. טענת ל באשר להרמת האבן נראית בלתי-סבירה על פניה. הכיצד מצא לו ל. זמן, תוך כדי מרדף, לעצור ולהרים אבן? הסוגיה האמורה נדונה בהרחבה במסגרת ההליך הפלילי, אך במסגרת ההליך שבפני מיעטו הצדדים להביא ראיות בעניין האירוע האמור. למעשה כאמור, העדים היחידים שהעידו בפני בית-משפט זה בסוגיית התקיפה הנטענת, הם ר ול, כאשר לכל אחד מהם גרסת שונה חזיתית מגרסת אחיו.

32. מאידך גיסא, אפשרית אף גרסת ל לפיה, ר הוא שארב לו, או נפגש עמו ואזי, החל לרדוף אחריו כשהוא אוחז מוט מתכת, תוך איום לפגוע בו. זאת מבלי שקדמה לכך התגרות מצידו של, ולא כל שכן תקיפה באמצעות אבן. הסבר אפשרי למעשיו הנטענים של ר הוא כעסו על ל נוכח העימות שהתחולל כנטען בין ל. לילדיו הקטינים של ר זמן מה קודם לכן, כאמור לעיל. ראו: עדות ר בש' 22-27 בעמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 20.01.13; סעיף 8-6 לתצהיר עדותה הראשית של ש (להלן: "תצהיר ש"); סעיף 13 לתצהיר ר. כן ניתן להסביר את מעשיו הנטענים של ר בעימות בין האחים, שאירע זמן לא רב קודם לכן בסמוך למשרדי המועצה האזורית.

33. גרסת ל באשר לרדיפת ר אחריו, תוך איום להרגו, נתמכה בעדות עד שאינו מבני המשפחה, הוא א, אשר העיד כאמור במסגרת ההליך הפלילי. שם העיד א, כי אכן ראה את ר רודף אחר ל וג, בעודו אוחז מוט, כשהוא צועק "אני אהרוג אותך". ראו: עדות א בעמ' 89-86 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי. רהלין הן בהליך שבפני והן בהליך הפלילי על האובייקטיביות של א, שכן לטענתו זה העיד כנגדו ברצונו לפגוע בו, עקב סכסוך שהתגלע בין ר לבין מי ממשפחתו של א. טענות אלו לא הוכחו, ור אף בחר שלא לזמן את א לעדות. יחד-עם-זאת יאמר, כי אין בעדות א כדי לשלול את טענות ר באשר לתקיפתו על-ידי ל, קודם לרדיפת ר. אחר ל כאמור. א כלל לא טען שראה את הדברים מראשיתם, אלא העיד כי ראה אך את רדיפת ר אחר ל ובנו. בהחלט ייתכן שקודם למרדף פגע ל בר באמצעות אבן.

34. מהאמור עולה, כי אכן קיימת אפשרות שגרסת ר. באשר לאירוע התקיפה הנטען אמת היא. יחד-עם-זאת האפשרות שלא היתה תקיפה כלל ועיקר סבירה באותה המידה. פשיטא, כי נטל הראיה מוטל על שכמו של ר, בהיותו בבחינת "המוציא מחברו", ולטעמי הוא לא עמד בו. בסופו-של-יום עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, אשר אף נמנע מלהביא לעדות את ל, אשר היתה עשויה לתמוך בגרסתו. הדין הוא, כי על בית-המשפט לנהוג בחשדנות בבואו להכריע על-פי עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה סיוע בראיות. איני מאמין לגרסת ר, כי כלל לא רדף אחר ל. באוחזו במוט ובאיימו להרגו. מאשמה זו אכן זוכה ר בהליך הפלילי, אך זאת מחמת הספק. נוכח היעדר אמינות גרסת ר בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, איני מוצא לנכון ליתן אמון מלא בעדותו, אף בעניין תקיפתו הנטענת בידי ר... ראו: סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971; ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1), 733, 738 (1992). בנסיבות אלו נדחית בזה טענת ר. לתקיפתו בידי ל., מחמת היעדר הוכחה.

35. בשולי הדברים יאמר, כי ר. לא טרח לפרט כלל, וממילא אף לא הוכיח, מה הנזק שנגרם לו מחמת אותה תקיפה נטענת. הדין הוא, כי בהיעדר נזק לא יקום חיוב בנזיקין. יחד-עם-זאת יאמר, כי ככל שהיתה מוכחת התקיפה הנטענת הרי, שאף אם לא הוכח כל נזק ממוני מושגית ניתן היה אולי לפסוק לר. פיצוי בגין נזק לא ממוני, כגון כאב וסבל, בושה, השפלה וכיוב'. ברם אף כאן מן הראוי היה שר יפרט את נזקיו הנטענים, וזאת לא טרח לעשות.

36. התובעים טענו, כי המשטרה לא ביררה כדבעי תלונות אותן הגישו, או מי מהם, כנגד הנתבעים מס' 2-1 ובני משפחתם. הדין הוא, כי אכן חלה על המשטרה החובה לחקור תלונות ולבררן, וככל שהיא מתרשלת במיל. תפקידה זה, עשויה ההתרשלות להצמיח חבות מכוח דיני הנזיקין. ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167 (2004) (להלן: "עניין וייס"). בכתב התביעה לא טרחו התובעים לפרט כדבעי את התלונות הנטענות. ככל שניתן ללקט מכתבי הבי-דין הרי, שהתלונות אותן הם מזכירים הן באשר לעימות שאירע כנטען בין ילדיהם הקטינים של התובעים מס' 2-1 לבין ל., וכן בעניין הניסיון להגיש את תסקיר המעצר אל בית-משפט זה בהליך קודם, כאמור לעיל. ראו: סעיף 13 לתצהיר ר.; סעיף 104 לסיכומי התובעים; סעיף 51 לכתב התביעה. התובעים למעשה כלל לא הוכיחו, כי הם אכן פנו אל המשטרה בתלונות האמורות. שונים הם פני הדברים בעניין תלונת ר. בדבר תקיפתו בידי ל. באמצעות אבן. תלונה בעניין זה אכן הוגשה אל המשטרה, ולגביה אפרט בהמשך הדברים.

37. לא-זו-אלא-אף-זו, שהתובעים כלל לא פירטו איזה נזק נגרם להם, לשיטתם, מפאת מחדלה של המשטרה לבדוק את תלונותיהם האמורות, בין ממוני ובין לא ממוני, ככל שהגישו כלל תלונות כאמור. ככל שמכוונים התובעים את טענותיהם בעניין אי-בירור תלונותיהם לאופן חקירת המשטרה, קודם להגשת כתב האישום כנגד ר, וכפועל יוצא מכך אף חומרת האישומים שיוחסו לו, הרי שיש לבחון טענות אלו על רקע טענותיהם כנגד המדינה בעניין אופן הגשת האישום כנגד ר.. סופם-של-דברים הוא, כי יש לדחות את טענות התובעים באשר לאי-בירור תלונותיהם כנגד הנתבעים, שכן אלו לא פורטו כדבעי וממילא אף לא הוכחו.

38. דומה שהסוגיה העיקרית בגינה הוגשה התביעה דנן היא, העמדתו לדין של ר, באשמה של איומים וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. ההליך הפלילי הסתיים כאמור בזיכוי ר. מעבירת האיומים, מחמת הספק, וכן בהרשעתו בעבירה של נהיגה מסוכנת. לוז טענת התובעים הוא, כי באם לא היו מגישים כנגדם הנתבעים מס' 2-1 תלונות כזב, ואילולא התרשלה המדינה בחקירתה ובהעמדת ר לדין, לא היו נגרמים להם נזקים שונים. לאור האמור מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לפצותם על נזקיהם (יוזכר כי בכתב התביעה התבקש בית-המשפט אך לחייב את המדינה בפיצוי כאמור, ואילו בסיכומיהם ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים כולם. דומה שעסקינן בטעות בכתב התביעה, ואף הנתבעים מס' 2-1 ניהלו את הגנתם באופן המצביע על כך שהם הבינו שהסעדים הכספיים מבוקשים אף כלפיהם).

39. באשר לאישום באיומים הרי, שעסקינן באירוע בו רדף כנטען ר אחרי ל, תוך שהוא אוחז בידו מוט, ומאיים להרגו. מאישום זה זוכה כאמור ר, מחמת הספק. האישום האחר ודומה שהוא סלע המחלוקת בענייננו, הוא האישום בדבר גרימת חבלה בכוונה מחמירה. המדינה ייחסה לר דריסה מכוונת של ל, אשר גרמה לו לחבלה (בעניין זה נחקרה אף ש. בחשד לאי-מניעתה של אותה עבירה נטענת, שכן נסעה לצידו של ר ברכב הפוגע). דריסת ל על-ידי הרכב בו נהג ר, עת ישבה ש לצידו של ר, כלל לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת היתה באשר לייסוד הנפשי במעשהו של ר. שכן לטענת ר.ל פרץ לפתע אל הכביש, והוא דרס אותו מבלי שהבחין, וודאי מבלי שהתכוון לכך. קרי - המחלוקת היא האם עסקינן בתאונת דרכים, שאף לא נבעה מהתרשלות, כטענת ר, או תאונת דרכים מחמת רשלנות ר, כהרשעת בית-המשפט המחוזי, או שמא עסקינן באירוע מכוון של דריסה וגרימת חבלה.

40. בטרם אמשיך בדיון אפנה לאי אלו סוגיות דיוניות וראייתיות, אותן עוררו הצדדים. הבהרת סוגיות אלו תקל על המשך הדיון. אפתח במשמעותו הראייתית של פסק-הדין הפלילי, לצרכי התובענה שבפני. קבילות פסק-הדין הפלילי, ולמעשה הכרעת הדין, כראיה לאמיתות תוכנה, מוסדרת בהוראת סעיפים 42א-42ה לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). אין באמור כדי לגרוע מקבילות כתבי הבי-דין, לרבות פסק-הדין ופרוטוקולי הדיון, בהליך הפלילי, כראיה בהליך האזרחי לעצם קיומם. ראו: י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, התש"ע-2009 (להלן: "קדמי"), 1550. בתובענה שבפני הסכימו הצדדים, כי התיק הפלילי יוגש לבית-המשפט, על כרביו וקרעיו, ומי מהצדדים לא טען כי פרוטוקול הדיון אינו משקף נאמנה את שאמרו העדים, או שמסמך כלשהו שהוגש לבית-המשפט בהליך הפלילי אינו אותנטי. בנסיבות אלו אין כל קושי לקבל את התיק הפלילי כולו, כראיה לדברים אותם אמרו העדים בבית-המשפט בהליך הפלילי, או לקיומו של מסמך זה או אחר. באשר למשקלן של אותן עדויות הרי, שזה נתון לשיקול-דעת בית-המשפט. השוו: ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 485, 521 (1990); קדמי, 654.

41. יש להבחין כאמור בין ראיה לעצם קיומו של מסמך זה או אחר, לרבות פסק-הדין הפלילי, לבין היות פסק-הדין, בין הכרעת הדין ובין גזר הדין, משום ראיה לאמיתות תוכנם. בעניינים אלו נקבע כאמור הסדר ספציפי בפקודת הראיות. ההסדר החוקי שנקבע לקבילות פסק-דין פלילי כולל שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: הראשון, קיומו של פסק-דין חלוט, ועל כך אין מחלוקת; השני, פסק-הדין מרשיע את הנאשם, זאת להבדיל מפסק-דין מזכה, אשר אינו קביל כראיה לאמיתות תוכנו. שכן הממצאים בפסק-דין מזכה הינם בבחינת עדות שמיעה, ואילו המסקנות שבו הן בבחינת עדות סברא, אשר שניהם אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם. ראו: קדמי, 1555; ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2012) פסקאות 33-30 לפסה"ד.

42. ככל שעסקינן בפסק-דין המרשיע בחלק מן העבירות נושא כתב האישום הרי, שיתקבלו מתוכו כראיה אך הממצאים והמסקנות המתייחסים להרשעה, להבדיל מאלו שעליהן מבוסס הזיכוי החלקי. ראו: קדמי, 1556; התנאי השלישי הוא, היות אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי "המורשע או חליפו". אף כאן אין קושי שכן ר., אשר הורשע באופן חלקי בהליך הפלילי הוא אחד התובעים בהליך דנן.

43. מהאמור עולה איפוא, כי קביעת בית-המשפט המחוזי לפיה, דריסת ל על-ידי ר נובעת מנהיגתו הרשלנית של ר, מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה. ר אמנם רשאי היה לפנות אל בית-המשפט בבקשה לנסות לסתור את קביעת בית-המשפט המחוזי בעניין אחריותו לדריסה (ראו: סעיף 42ג לפקודת הראיות), אך משלא עשה כן אין הוא יכול כעת לכפור בקביעתו המרשיעה של בית-המשפט המחוזי, ובממצאים עליהם היא נסמכת. בהמשך הדברים אבהיר אלו ממצאים עובדתיים ומסקנות נדרשו לבית-המשפט המחוזי לשם הרשעת ר, וכיצד אלו משליכים על הדיון בטענת התובעים לאחריות הנתבעים לאופן ביצוע החקירה המשטרתית וכתב האישום שהוגש כנגד ר.

44. מאידך גיסא, הנתבעים אינם מנועים מלכפור בממצאי פסק-הדין הפלילי כלל ועיקר. זיכויו של ר, מחמת הספק, מעבירת האיומים, אינו מונע מהנתבעים לטעון שאכן בוצעה אותה עבירה. כמו-כן אין בזיכוי, או למעשה בחזרת המדינה מהאישום בחבלה מכוונת, כדי למנוע מהנתבעים לעמוד על דעתם כי אכן הדריסה היתה מכוונת. הדברים אף יפים באשר לקביעת בית-המשפט המחוזי באשר לעוול שנגרם לשיטתו לר. קביעה זו הינה, בכל הכבוד, בבחינת עדות סברא בהליך שבפני, ואינה קבילה כראיה.

45. ככל שהיה מעוניין ר להיבנות מקביעותיו המזכות של בית-המשפט המחוזי, היה בידו לעשות כן בדרך של פניה אל בית-המשפט המחוזי בבקשה בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. שהרי בקשה כאמור מוגשת אל הערכאה שדנה בהליך הפלילי, המטיבה להכיר את נסיבות המקרה, ואשר אף עקבה כיצד כל צד ניהל את עניינו. בהחלטתה מביאה אותה ערכאה בחשבון אף את אותם השיקולים שהנחו אותה בזכותה את הנאשם, לרבות את ביקורתה, ככל שקיימת, על התנהלות התביעה. השוו: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 499 (1997). דא עקא, שר בחר שלא לפנות אל בית-המשפט המחוזי בבקשה כאמור, ובמסגרת ההליך שבפני אינו יכול להיבנות מקביעותיו המזכות של בית-המשפט המחוזי בהליך הפלילי, ואף מביקורתו על התנהלות המדינה.

46. סוגיה זו מובילה אל עניין קיומו של מעשה בית-דין. ככל שלטענת התובעים יש בהליך הפלילי כדי להקים מעשה בית-דין המקים השתק פלוגתא מכוחו מושתקים הנתבעים לטעון טענה זו או אחרת, הרי שיש לדחות גישה זו (סוגיית השתק העילה אינה רלבנטית כלל, שכן הנתבעים אינם תובעים מהתובעים מאומה, ואינם מבקשים להיבנות מעילת תביעה זו או אחרת). הדין הוא, כי ממצאים ומסקנות שנתקבלו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי כנגד המדינה, וזאת חרף זהות הצדדים. ראו: ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל (2011) (להלן: "עניין יוסף"), סעיף 95 לפסה"ד. ממילא לא יחול השתק פלוגתא כנגד הנתבעים מס' 2-1, אשר כלל לא היו צד להליך הפלילי, אלא שימשו כעדים ומתלוננים בלבד.

47. לכאורה קיים שוני בין נפקות ההליך הפלילי לבין נפקותה של תביעת תאונת הדרכים לצרכי ההליך דנן. ל זכה בפיצוי בגין תביעת תאונת הדרכים, מכוחקבלת טענתו בתביעה זו, כי עסקינן בתאונת דרכים, להבדיל מאירוע פגיעה מכוון. שמא יש בכך כדי להשפיע על ההכרעה בהליך שבפני? סבורני שהתשובה לכך שלילית, ואפרט טעמיי.

48. באשר למדינה הרי, שהתשובה פשוטה. זו לא היתה כלל צד לתביעת תאונת הדרכים, ממילא לא טענה שם דבר, ואף אין לראותה כצד קרוב, או כחליף, של ל. ברי איפוא, כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בתביעת תאונת הדרכים, אינו מקים השתק כלשהו כלפי המדינה. בין מעשה בית-דין ובין השתק שיפוטי.

49. אף בהתעלם מכלל ייחוד העילה החל בהתאם לחוק הפלת"ד, סוגיית מיצוי העילה ועוד, הרי שהדעת נותנת, כי אילו היום היה מבקש ל לתבוע מר את נזקיו, בגין אירוע הדריסה, היה מנוע מלטעון שמעשיו של ר היו מכוונים, להבדיל מתאונת דרכים, שאינה מכוונת. זאת מחמת ההשתק השיפוטי המונע מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים. אף הכלל בדבר השתק פלוגתא היה מוביל לכאורה לאותה התוצאה, מכוחה מנוע היה ל. לטעון לפגיעה מכוונת באירוע הדריסה. ברם, אין זה המקרה שבפנינו. ל מתבקש כיום להתגונן מפני טענות ר., באשר לאומד דעתו של ל עצמו, כמתלונן, להבדיל מבעל דין, עת העיד את שהעיד בהליך הפלילי. שמא היתה עדות ל, באשר ליסוד הנפשי של ר, אמת או לא.

50. מטבע הדברים לא יכל ל. להעיד על היסוד הנפשי במעשי ר, מכלי ראשון, עת האחרון דרס אותו. מטבעו של יסוד נפשי הוא, שהוא חבוי בנפשו של הנאשם, ואף אמרת הנאשם בזמן אמת, מה הוא היסוד הנפשי שבמעשיו, מהווה ראיה לאותו יסוד נפשי, אך אין בה בבחינת הוכחה ניצחת לאותו יסוד נפשי. אנשים אחרים יכולים להעיד על עובדות, מהן ניתן להסיק מה היה אותו יסוד נפשי. ברי כי אותם עדים אינם בוחני כליות ולב, ועל בית-המשפט להסיק מה הוא היסוד הנפשי, על-סמך הראיות המובאות בפניו. ראו: ע"פ 355/88 ל. נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 221, 234 (1989); ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2), 650, 657 (1988).

51. אם נבחן את גרסתו העובדתית של ל בתביעת תאונת הדרכים, להבדיל מסברותיו, נמצא שאין בהן כדי לסתור את טענותיו העובדתיות, הן בהליך דנן והן בהליך הפלילי. אין למעשה מחלוקת על עצם דריסת ל באמצעות רכב הנהוג בידי ר. גרסת ל באשר לסכסוך שהתגלע בינו לבין רא, וליתר אירועי יום הדריסה, זהה בעיקרה בכל ההליכים (בתביעת תאונת הדרכים סוגיה זו כלל לא עלתה, שכן לא היתה רלבנטית). נמצא איפוא, כי ל לא טען טענות עובדתיות סותרות באיזה מההליכים האמורים, ואילו סברותיו באשר ליסוד הנפשי של ר כלל אינן רלבנטיות.

52. ככל שירדתי לסוף דעתם של התובעים הרי, שבסוגיית הגשת כתב האישום כנגד ר טוענים התובעים, כי הנתבעים חבים לפצותם בגין נזקיהם הנטענים בהסתמך על שתי נורמות חוקיות נפרדות: האחת, הפרת חובה חקוקה (ראו: סעיף 64 לכתב התביעה); האחרת, רשלנות (סעיפים 62 - 63 לכתב התביעה). כבר בשלב זה אסלק מן הדרך את הטענות בדבר הפרת חובה חקוקה. בהתאם להוראות תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") יש לציין בכתב התביעה את החיקוק, אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה. מטרת התקנה האמורה היא, כי הנתבע ידע בדיוק מפני מה עליו להתגונן. ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת-עשרה - 2013), 121. התובעים הסתפקו בכך שפירטו בסעיף 64 לכתב התביעה: "במעשי הנתבעים יש משום הפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק סדר הדין הפלילי". דומה שסוגיית הפגיעה בפרטיות כלל אינה רלבנטית לעניין ההליך הפלילי שהתנהל כנגד ר, ונפקותה של טענה זו בעניין הצגת תסקיר המעצר, נדונה לעיל. באשר להוראות חוק סדר הדין הפלילי, הרי שהנתבעים לא טרחו לפרט לאיזו הוראת חוק מכוונת טענתם, ובשום שלב משלבי ההליך לא הבהירו במה הפרו הנתבעים איזו מהוראות החוק האמור, ובאיזו הוראה מדובר.

53. יש לבחון איפוא את תביעת התובעים בעניין העמדתו של ר לדין, על כל הכרוך בה, במשקפיה של עוולת הרשלנות. הבחינה האמורה תעשה בעניינה של המדינה בלבד. ככל שמדובר בנתבעים מס' 2-1 הרי, שלא הם שהחליטו על הגשת כתב האישום ואף לא ניהלו את החקירה המשטרתית. מעמדם באשר להליך הפלילי היה כמתלוננים ועדים, להם מיחסים התובעים טענה של תלונת כזב למשטרה. טענות אלו תבחנה בהמשך במסגרת הדיון בעניין הטענות לתלונות הכזב.

54. מכותרת כתב התביעה נלמד, כי טענת הרשלנות מיוחסת לפעולות המשטרה, להבדיל מפעולות הפרקליטות, אשר הגישה את כתב האישום וייצגה את המדינה בבית-המשפט בהליך הפלילי, לרבות הליכי המעצר עד תום ההליכים. בכותרת כתב התביעה פורטו פרטי הנתבעת מס' 3: "מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים". הדעת נותנת, כי באם חפצו התובעים לטעון להתרשלות במעשי הפרקליטות, לא היו טורחים לציין דווקא את "המשרד לבטחון פנים", הוא המשרד הממשלתי במסגרתו פועלת המשטרה, והיו מסתפקים בציון "מדינת ישראל" בלבד, או מציינים אף את "משרד המשפטים", אליו שייכת הפרקליטות. יוער, כי פירוט כאמור של פרטי הנתבעת מס' 3 חוזר אף בסיכומי התובעים, ובכך יש כדי לחזק את המסקנה שעד סופו של ההליך המשפטי, לא ביקשו התובעים לשנות חזית ולייחס רשלנות כלשהי לפרקליטות, להבדיל מלמשטרה.

55. יחד עם האמור בסעיף 80 לכתב התביעה טענו התובעים, כי אף הפרקליטות פעלה באורח לקוי. דא עקא, שלהבדיל מטענותיהם באשר לליקוים שנפלו בפעולת המשטרה, אשר לגביהן קיים פירוט מה בכתב התביעה, לא פירטו התובעים כלל, בכתב התביעה, איזה דופי נפל לשיטתם במעשי הפרקליטות. די בכך כדי לדחות את טענות התובעים כלפי המדינה, בכל הנוגע לפעולות הפרקליטות, שהרי אלו לא פורטו באופן המאפשר לדון בהן, וממילא אף אינן מאפשרות למדינה להתגונן כדבעי. ראו: עניין צוריאל; עניין דרור. נבחן איפוא את טענות התובעים כנגד המדינה, בכל הנוגע לפעילות המשטרה, נוכח הנורמה החלה על טענות כגון דא.

56. חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים") ביטל את חסינותה המיוחדת של המדינה ורשויותיה מפני הטלת אחריות בנזיקין וכפועל יוצא השווה את מעמדה של המדינה למעמדו של הפרט, ככל שהדבר נוגע להגשת תביעות ונשיאה באחריות נזיקית. מסעיפים 1 ו - 3 לחוק הנזיקין האזרחיים עולה, כי המדינה תהא אחראית בנזיקין למעשה, או מחדל, רשלניים. ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' ל., פ"ד מח(3) 45, 70 (1994) (להלן: "עניין ל."); ע"א 209/85 קריית אתא נ' אילנקו, פ"ד מב(1) 190, 197 (1998); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גרדון, פ"ד לט(1), 113, 135 (1985) (להלן - "עניין גורדון"). הסדר זה חל גם על משטרת ישראל, כמו על כל גוף שלטוני אחר, בין מכוח אחריותה הישירה ובין מכוח השילוחית כמעבידה של השוטרים. ראו: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337, 345 (1984); עניין וייס, 180.

57. התובעים טוענים, כי נזקיהם נגרמו כתוצאה מביצוע חקירה רשלנית בעניינם, והיות וביצוע פעולות חקירה נמצא בתחום סמכותה ותפקידה של משטרת ישראל, הרי, שמדובר איפוא, בסיכון רגיל הנובע מהפעילות המשטרתית, וככזה - הוא חוסה תחת דיני הנזיקין הרגילים. משהוכרה, ככלל, הטלת חבות על המדינה כל אימת שזו התרשלה בביצוע תפקיד כזה או אחר, הרי שלא נותר לנו, אלא לעבור לשלב הבא ולבחון האם בחקירתה את אירוע הדריסה והאיומים התרשלה המשטרה כלפי התובעים, ואם-כן - האם פעילותה, או מחדלה, גרמו בפועל לנזקים להם טוענים התובעים.

58. בכדי שתקום חובה מכוח עוולה הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. ראו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16, 20. בפסיקה שתי גישות לניתוח היסוד של חובת הזהירות: הגישה האחת כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות, ואילו הגישה האחרת מתמקדת בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות. ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768; עניין גורדון, 130-129; ע"א 2625/02 נחום נ' דורבאום, פ"ד נח(3), 385, 408; ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (2007), פסקאות 17-15, 31-30 לפסק-דינו של השופט ל...

59. קיימת אף גישה אחרת לפיה, יש לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי - את ההתרשלות עצמה ושם לשבץ את מבחן הצפיות הטכנית, לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי על-פי מבחן הסיכון ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות, במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות. הבחינה תעשה איפוא כדלקמן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) - קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) - שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות). ראו: ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (2013).

60. סבורני כי תהא הגישה בה נלך באשר תהא, התוצאה זהה. אבאר. אין למעשה מחלוקת, כי המשטרה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים. שכן היה עליה (ראו: עניין וייס, 181) ואף היה בידיה (ראו: עניין ועקנין, 125; ע"א 3510/99 ועלס נ' אגד, פ"ד נה(5),826, 840 (2001); א' פורת נזיקין, כרך א' (הוצאת נבו - 2013), 149 (להלן: "פורת"), לצפות במקרה דנן, שחקירה רשלנית תגרום נזקים כדוגמת אלו להם טוענים התובעים. במסגרת חובת זהירות זו על המשטרה לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע נזק לפרטים, או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. לשם בחינת השאלה האם התנהגות המדינה אכן מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנה, יש לבחון האם עמדו פעולותיה בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי-ראויה.

61. לאותה התוצאה נגיע אף באם נבחן את הדברים בהתאם למבחן "יחסי הקרבה" והשיקולים הנורמטיביים האחרים, שהרי מקום בו נדרשת המשטרה לחקור בעניינו של נפגע או נחקר, שומה עליה לפעול בסטנדרט התנהגות המצופה ממנה, ואין כל הצדקה לפטרה מאחריות לנזקים שנגרמו לאותו נפגע או נחקר, ככל שלא פעלה בהתאם לאותו סטנדרט התנהגות. הדברים יפים אף באשר לאותה גישה שלישית הנ"ל. ככל שנמצא שהמשטרה לא פעלה בהתאם לסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה וכי הפרת חובתה זו הובילה לנזקיהם הנטענים של התובעים, הרי שנוכח הדין הנוהג באשר לאחריות המשטרה כאמור, לא מצאתי שיקולי מדיניות המצדיקים לפטרה מאחריות זו.

62. ככל שנניח, כי נזקי התובעים הוכחו, וכפי שיובהר בקצרה להלן, אין אלו פני הדברים כלל ועיקר, הרי שהמפתח להכרעה באם יש לראות את המדינה כאחראית לנזקיהם הוא בקביעה האם זו לא פעלה בהתאם לסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה. רמת הזהירות הנדרשת על-פי עוולת הרשלנות נקבעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. רמת הזהירות הדרושה, שסטיה ממנה מהווה התרשלות, נבחנת על-פי סבירות ההתנהגות בנסיבות אותו מקרה - היינו, כיצד האדם הסביר, הנתון במצבו של המזיק, מתנהג. ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורבאום, פ"ד נח(3), 385, 401 (2004); ע"א 196/90 עיני נ' הוועדה המקומית קריות, פ"ד מז(2), 111, 128. סבירות זו נקבעת באמצעות הפעלת איזונים בין השיקולים הרלוונטיים בהתאם למשקלם, כאשר המזיק איננו נדרש לנקוט בכל האמצעים האפשריים, או אף באמצעים האופטימאליים להסרת הסיכון; הוא נדרש לנקוט באמצעים הסבירים, שאדם סביר במצבו היה נוקט בהם בנסיבות העניין. ראו: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498 (2004) (להלן - "עניין חמד"); ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה (2006) בפסקה 47 לפסה"ד.

63. במסגרת השיקולים הרלוונטיים לבחינת סבירות התנהגות המזיק מובאים בחשבון האינטרסים והערכים של המזיק, של הניזוק ושל החברה בכללותה, התועלת שבנטילת הסיכון והמחיר הכרוך במניעתו. ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1), 102, 107 (1995); ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3), 784, 790 (1995); ע"א 6296/00 מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16, 21 (2004); פורת, 101-98. היות וקביעת רשלנות היא תמיד נגזרת של הנסיבות הספציפיות, הרי שהבחינה האם התנהגות המדינה מהווה סטיה מהסטנדרט המצופה ממנה תיעשה על-פי נסיבות האירוע, על-פי המידע שהיה מצוי בידיה באותה העת, קרי - בזמן אמת ולאור המצב בו היתה מצויה, שכן אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה", או לבחנה בדרך של "חכמה לאחר מעשה". הדברים יפים אף באשר לבחינת אופן ביצוע הליכי חקירה על-ידי המשטרה. ראו: ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אחלייל (2009); עניין חמד, 507; עניין יוסף, בפסקה 125 לחוות-דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה וכן חוות-דעת כב' השופטת חיות.

64. נוכח האמור לא בגין כל מעשה, או מחדל, שלטוני תימצא הרשות אחראית ברשלנות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה מאותו מעשה, או מחדל. קיימים מעשים, אשר למרות היותם גורמי נזק, הם אינם מצמיחים אחריות בעוולת הרשלנות. פעולה שלטונית עשויה להיות כרוכה בהפעלת שיקול-דעת רחב, אשר אינה מוגדרת בסטנדרטים ברורים ומערבת שיקולי מדיניות רחבים הדורשים איזון בין השקפות פוליטיות, כלכליות או חברתיות מתחרות והכרעה בין הצורך לקיים הוראה לבין חיסכון בהוצאות בהגשמתה. כך גם החלטות הדורשות הכרעה בשאלה של רמת הסיכון, אשר מן הנכון להטיל על הפרט בחברה, כמו הדרך הנאותה ללכידת עבריין. בפעולות כאלה מתחייבים זהירות רבה וריסון בהטלת אחריות על המדינה, אף כי ייתכן שבמקרים שבהם הפעלת שיקול-הדעת חרגה מכל אמת סבירה או נעדרה כל אחיזה במציאות, תוטל אחריות בנזיקין על השלטון. ראו: עניין ל., 76; י' גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות, כרך ב' (תשע"ב), 1027 - 1156.

65. כאמור בשונה מהטלת אחריות על המזיק הפרטי, הטלת אחריות על הגופים הציבוריים ובעלי תפקידים ציבוריים ושלטוניים מחייבת לא פעם הפעלת מערך שיקולים מיוחדים במשפט בכלל ובדיני נזיקין בפרט, הנובעים מעצם מיהותו של המזיק - והיותו "ציבורי" - על כל מאפייניו וייחודו. שיקולים מיוחדים אלו מותאמים לכל אחת מתתי הפעילות המיוחדים של אותו גוף, או רשות שלטונית בה מדובר - בנפרד, וממילא מקבלים משנה-תוקף באותם מקרים בהם הגוף או הרשות השלטונית מבצעים פעילויות שלטוניות המאופיינות בשיקול-דעת רחב, אשר אין להן מקבילה במישור הפרטי (ראו: עניין ל, 76). בהתאם לכך, הטלת אחריות על המדינה בגין נזק שנגרם, על-אף הפעלת שיקול-דעת, תיעשה ככלל במשורה ורק באותם מקרים בהם חרגה הפעלת שיקול-הדעת מכל אמת-מידה סבירה.

66. עקרונות אלו יש להפעיל גם בהתייחס לפעילות משטרת ישראל, המבצעת מגוון רחב של תפקידים ופעיל.ות. בין היתר, היא אחראית לשמירה השוטפת על הסדר הציבורי, על חקירת אירועים פליליים והגשת כתבי אישום, על ביצוע פעולות שלטוניות שוטפות, כגון ביקורת נמלי הכניסה והיציאה מן הארץ, פיקוח על בתי-הסוהר ועל הנעשה בהם, היא אחראית על אבטחת מוסדות ואישים שונים, ועוד. מטלות אלו בחלקן אקטיביות ובחלקן פעילות שמונעות יצירת סיכון על-ידי אחרים. מגוון פעילות אלה דורש מעצם טיבן וטבען, רמות שונות של הפעלת שיקול-דעת ומן הסתם גורם לעיתים לנזקים. כאשר בוחנים את אופן פעילות המשטרה עלינו לזכור, כי הגם שאין להבחין בין המדינה לבין הפרט ככל הנוגע להטלת אחריות בנזיקין, הרי שכאשר מדובר בפעולה המצריכה הפעלת שיקול-דעת, בדיקת יסוד ההתרשלות פירושה למעשה - העברת ביקורת שיפוטית על ההחלטה נשוא אותו שיקול-דעת שהופעל, להבדיל מבדיקה של חריגה מהתנהגות סבירה.

67. לאחר שסקרנו את הדין החל נבחן האם בנסיבות דנן אכן התרשלה המשטרה. בסעיף 63(ב)-(יא) לכתב התביעה מפרטים התובעים את המעשים והמחדלים בהם התרשלה המשטרה כלפיהם לטענתם, כדלקמן: "... ב. חקירה עם החלטה נחושה שהתובע אשם ותוך שלילה מראש כל אפשרות כי התובע זכאי וחף מהאשמה בה הואשם; ג. לא נערכו בדיקות ראויות של זירת התאונה ושל גרסאות המעורבים; ד. פעלו בצורה שנועדה לחבל בגילוי האמת; ה. הסתירו ראיות והציגו מצגים לא נכונים; ו. לא עשו כל שיכולים היו לעשות כדי למנוע את סבלו של התובע או לכל הפחות להפחיתו; ז. הפגינו זלזול ואדישות כלפי זכויות התובע; ח. ביצוע חקירה על-ידי חוקר בלתי-אובייקטיבי; ט. הנתבעת לא נהגה כגוף ציבורי סביר ו/או הגון ו/או הגיוני; י. יצרו לתובעים רישומים פליליים בלא שהיתה לכך כל הצדקה; יא. לא עשו כל שיכולים היו לעשות כדי למנוע מהתובעים ולו חלק ממנת הסבל שחוו". את הטענה המפורטת בסעיף 63(י) הנ"ל, אבחן במסגרת בחינת העניין השישי, הוא סוגיית הרישומים הפליליים לש. וש. ותלונותיהם הכוזבות כנטען של הנתבעים מס' 2-1.

68. אף כאן קיים קושי לדון בטענות התובעים, מפאת ניסוחו הלקוי של כתב התביעה, אשר לא תוקן חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה לתובעים כאמור, למקד ולהבהיר את תביעתם, בדרך של הגשת כתב תשובה. חרף ניסוח לקוי זה ניתן להבין, כי טענת התובעים היא, שהמשטרה לא חקרה את כל העדים אותם היה מקום לחקור, לא בדקה כדבעי את זירת אירוע הדריסה וחקרה את האירועים נשוא כתב האישום, שהוגש כנגד ר., תוך "קיבעון מחשבתי", שר. אכן אשם באותן עבירות, להבדיל מחקירה תוך "פתיחות מחשבתית". עיקרן של יתר טענות התובעים נוגע לתוצאות אותה חקירה.

69. איני מוצא טעם לפרט לפרטי פרטים את כלל טענות ההגנה של המדינה. אסתפק בכך שאציין, כי לוז עמדת המדינה הוא שהתנהגות המשטרה (והפרקליטות) היתה סבירה לשעתה, ואף נראתה ככזו על-ידי בית-המשפט, אשר דן בבקשות המדינה להארכת מעצרו של ר., הן לצרכי חקירה והן עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. עוד טוענת המדינה, כי במהלך הדיון בהליך הפלילי חל שינוי נסיבות, אשר הוביל לחזרתה מהאישום החמור ביותר, הוא גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, והעמדתו על נהיגה מסוכנת בלבד. שינוי הנסיבות הוא גרסה חדשה של עד אובייקטיבי לאירוע הדריסה, אשר היתה שונה מגרסתו הקודמת במשטרה.

70. אבחן איפוא מה היה בפני המדינה עת החליטה על הגשת כתב האישום ושמא היה מקום, בנסיבות העניין, כפי שנראו בעת ביצוע החקירה, על ביצוען של פעולות חקירה נוספות. ר. הואשם כאמור בשני אישומים. האחד, איומים, הוא האירוע הנטען בו רדף ר אחרי ל באוחזו מוט בידו ובאומרו "אני אהרוג אותך"; האחר, אירוע דריסתו של ל, תוך שמיוחסת לר כוונה לעשות כן. באשר לאישום בעבירת האיומים, הרי שהצדדים חלוקים אף באשר להתקיימות היסוד העובדתי של העבירה. ממילא באם לא התקיים היסוד העובדתי אין כל צורך לדון בסוגיית היסוד הנפשי של עבירת האיומים. ר מכחיש, כי רדף אחרי ל באוחזו מוט ובאיימו להרגו. מעבירה זו זוכה כאמור ר מחמת הספק, ולפיכך אין ממצאי הכרעת הדין בעניין האישום בעבירת האיומים קבילים כראיה לאמיתות תוכנם בהליך דנן.

71. שונים הם פני הדברים באשר לאישום בעבירה של גרימת חבלה מכוונת. היסוד העובדתי של אותה עבירה למעשה אינו שנוי במחלוקת. סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בגינו הואשם ר., קובע כהאי לישנא: "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין". אין חולק, ואף לא היה על כך כל חולק קודם להגשת כתב האישום, כי ר. אכן עשה מעשה (דריסה), אשר גרם ללוי חבלה חמורה. קודם להגשת כתב האישום ובהליך הפלילי סבה המחלוקת סביב סוגיית "הכוונה" שמא עשה ר. את מעשהו בכוונה, כפי שנטען בכתב האישום, או לא. ממצאי הכרעת הדין המרשיעה בהליך הפלילי היו, כי ר נהג באופן מסוכן וברשלנות. על ממצאים אלו כאמור ר אינו יכול לחלוק בהליך שבפני.

72. יש לבחון איפוא האם על-פי המידע שהיה ברשות המדינה עובר להגשת כתב האישום כנגד ר, היתה הגשתו סבירה. אפתח בבחינת עבירת האיומים. בכתב האישום נכתב, כי ביום 20.09.07 בשעה 17:30 לערך, עת הלכו ל ובנו ג בסמוך לביתו של ר בדרכם לתפילה בבית הכנסת במושב, יצא ר לעברם כשבידו מוט ברזל באורך של כמטר, רדף אחרי ל. באומרו "אני אהרוג אותך". דומה שהראיות שעמדו בפני המדינה בעניין זה הן כדלקמן: זכ"ד יהודה; הודעות ר. במשטרה מיום 24.09.07 ומיום 24.09.07, נספחים ב' 4 ו - ב' 5 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעות ר"); הודעת ש במשטרה מיום 23.09.07, נספח ב' 6 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעת ש"); הודעת ל במשטרה מיום 23.09.07, נספח ב' 7 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעת ל"); הודעות ל במשטרה ובבית-החולים מהימים 20.09.07, 23.09.07, 07.10.07, 16.10.07, נספחים ב' 9 - ב' 12 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעות ל"); הודעת ג במשטרה מיום 21.09.07, נספח ב' 15 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעת גד"); הודעת אבנר במשטרה מיום 23.09.07, נספח ב' 16 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעת אבנר"). אבחן עדויות אלו להלן.

73. נוסף לעדויות הללו היו מספר עדויות נוספות, אשר אין בהן כדי ללמד על האירוע נשוא האישום עצמו, אלא על אירועים שאירעו קודם לכן, ואשר יש בהם כדי להצביע על המוטיבציה של ר לאיים על ל ועל הסכסוך שבין האחים. ראו לדוגמה: הודעת ר במשטרה מיום 21.09.07, נספח ב' 23 לתצהיר בן יששכר, אשר תיארה את הסכסוך בין האחים ואת איומיו הקודמים, לגרסתה, של ר עליה ועל ל; מכתבה של אחות האחים הגב' ת מיום 29.09.07, נספח ב' 26 לתצהיר בן יששכר, בו מתוארת שיחה של ל עם האחות האמורה, יום קודם ליום אירועי כתב האישום. שיחה בה אמר כנטען ל שאין לו כל כוונה להפסיק עבודות אותן הוא מבצע ליד ביתו, גם אם הדבר יוביל לריב; זכ"ד רס"ל קהאר חרב מיום 24.09.07, נספח ב' 24 לתצהיר בן יששכר. שם מתוארת פגישתו עם ר ובנותיה מ וש, אחיותיהם של האחים, אשר הביעו חשש משחרורו של רמ מעצר, נוכח טענתן כי הוא אלים ומאיים על ר; הודעת ע (להלן: "ע") במשטרה מיום 23.09.07, נספח ב' 22 לתצהיר בן יששכר, בה תיאר התגרות של ל בר ליד משרדי המועצה המקומית, בבוקר האירועים נשוא כתב האישום; הודעות ר במשטרה מהימים 21.09.07 ו - 23.09.07, נספחים ב' 14 ו - ב' 13 לתצהיר בן יששכר). הודעות בהן סיפרה על הסכסוך שבין האחים, טענה לאיומים חוזרים ונשנים מצד ר, אך לא טענה שראתה את אירוע האיומים נשוא כתב האישום. בטרם אפנה לאותן העדויות המצויות בליבת אישום האיומים אציין, כי די בעדויות האמורות בפסקה זו לעיל, באשר לסכסוך שבין האחים, כדי להוביל למסקנה סבירה בנסיבות העניין שלר עשויה היתה להיות מוטיבציה לאיים או לפגוע בל. אין מדובר במקרה בו קם אדם ביום בהיר אחד ולפתע מחליט לאיים על אחיו. עסקינן בסכסוך ממושך, אשר גלישתו לאיומים אינה בלתי-סבירה.

74. אפנה כעת אל אותן העדויות שבליבת האישום באיומים. בזכ"ד יהודה נכתב: "בהיותי בסיור ... קיבלתי בקשר על שני אחים שרבים ביניהם... הגעתי למקום חברתי עם האח בשם ל לפי טענתו שיש בינו לבין אחי ר סכסוך מתמשך... ל סיפר כי הוא הלך להתפלל, שסיים יצא מבית הכנסת ור. האח רץ לעברו עם ברזל. של. ראה את ר עם ברזל ברח ור נפל על הכביש וחזר לכיוון הבית. הגעתי לביתו של החשוד ר שאלתי אותו מה קרה עם האח ל אמר לי שהבן שלו בשם ש היה לו כלב שהוא רץ לכיוון הבית של. ש לקח את הכלב שלו ול אמר לו אם תתקרב עוד פעם לבית, אני אשבור לך את הרגליים, ר אמר לי של זרק עליו אבן יש לו סימן ביד שמאל, ליד הבטן ...". מזכ"ד יהודה עולה, כי ר כלל לא הכחיש בפניו את הטענה בדבר האיומים על ל. (אם כי לא ברור שנשאל על כך מפורשות). בדברי ר. אל השוטר יהודה, כעולה מזכ"ד יהודה, יש דווקא משום תמיכה בכך שר איים על ל. זאת עקב איומיו הנטענים של על ילדיו של ר ותקיפתו הנטענת באמצעות אבן.

75. בהודעת ר. במשטרה (נספח ב' 4 לתצהיר בן יששכר) נכתב כדלקמן: "אנחנו בסכסוך של 15 שנה ... ל אחי אין לו סבלנות ומצפצף על כל החלטה גם של בית-משפט גם של המשטרה הוא עושה מה שהוא רוצה. הוא יודע שאני חולה לב והוא כל הזמן אומר לי שהוא יגרום לי להתקף לב שאני לא יצא ממנו. אסור לי להתעצבן ולקחת דברים ללב. אני משתדל להתעלם מכל מה שהוא עושה לי ואני לא מתלונן. המקרה האחרון שהוא הביא טרקטור זה בטיפול של המשטרה. מה היה אתמול בערך בשעה שש או שבע בערב הבאתי איזה כלב קטן לילדים, הכלב ברח והלך ליד הבית של ל. הילדים שלי ש ונ הלכו להביא את הכלב, ל אמר שהוא תיכף יגיד איפה הכלב והלך והביא מצלמה וצילם אותם ולקח אותו ליד הכלב שלו, כלב גדול והתחיל לשסות את הכלב בשל. ש בא לבית בוכה ומבוהל ועלמא באה עם הכלב, הבלגתי השתקתי את ש והבלגתי. ישבתי במרפסת לשתות כוס קפה ואז ל עבר ליד הבית והתחיל לאיים ואמר שהוא יהרוג אותי ושהוא עוד יטפל בי. קמתי והלכתי אליו ואמרתי לו בוא תראה לי הוא לקח אבן וזרק עלי. רצתי אחריו והוא ברח ... ש. האבן שהוא זרק עליך פגע בך? ת. כן, בבטן. ש. מה גודל האבן שהוא זרק עליך? ת. לא ראיתי. ש. מה המרחק שהיית ממנו? ת. בערך חמש מטר או שלוש מטר ממנו. ש. מה אתה עשית לו? ת. רצתי אחריו והוא ברח לבית הכנסת. ש. מה היה לך ביד? ת. כלום לא היה לי ביד. ש. למה הוא ברח ממך? ת. כי הוא פחד, הוא תמיד בורח גם לפני ראש השנה ירדתי לבית וראיתי אותו אחרי הבית והוא ברח לכיוון שלו והתחיל לקלל ואיים ואמר שהוא עוד יהרוג אותי. ..."

76. בנספח ב' 5 לתצהיר בן יששכר נכתב: "ש. לגבי האירוע ביום חמישי בתאריך 20.09.07 בבוקר היית במועצה האזורית. ת. כן. ש. ואחיך ל היה שם? ת. כן פגשתי אותו במועצה. ש. אתה איימת עליו? ת. לא. ש. אז מה היה? ת. הוא הגיע ואמר שהוא יראה לי ויטפל בי. ש. יש עד שמסר שאתה איימת עליו? ת. לא איימתי שום דבר. ש. לגבי האירוע בערב באותו יום, אתה רדפת אחרי ל ובנו עם מוט ברזל? ת. לא. ש. יש עדים שראו אותך עם מוט ברזל רודף אחריו? ת. הוא עבר, הוא אמר שהוא עוד יטפל בי ויראה לי ויהרוג אותי. אמרתי לו בוא תהרוג אותי והלכתי לכיוון שלו. ואז הוא זרק עלי אבן שהיתה בידו שפגעה במותן והוא ברח לבית הכנסת. ש. ואתה לא רדפת אחריו עם מוט ברזל? ת. לא רדפתי אחריו. ש. יש עדים שראו אותך ומחליק על הכביש, זה נכון? ת. לא נפלתי על הכביש... ש. בתאריך 18.09.07 בערב זרקת אבנים לעבר אחיך בגינה שלו? ת. אני זוכר שהיה איזה יום שיצאתי מהבית וראיתי אותו אחרי הבית שלי והוא ברח לכיוון הבית שלו והתחיל לקלל ולאיים אני עוד יהרוג אותך. ש. אתה זרקת לעברו אבנים? ת. לא זרקתי עליו, אני לא מטומטם כמוהו... ת. הוא כל הזמן מציק לי ומאיים עלי ברצח ושיהרוג אותי וגורם לי לנזקים רבים וכאשר אני עובר בכביש, אשתו מקללת אותי כל הזמן ויורקת עלי אפילו וכל הזמן הוא והילדים מציק לי והוא כל יום הולך למשטרה להתלונן תלונות שווא ואני לעומת-זאת מתבייש ללכת להתלונן ותמיד משתדל להבליג עד שנמכור את המשק הזה. ש. למה אתה מאיים על אמא שלך ומציק לה? ת. היא לטובתו אני לא מדבר איתה בכלל אני לא מאיים עליה ובכלל אדרבא אני תמיד מתקן לה את הביוב שמתפוצץ לה ונוזל אצלי". ר. אמנם הכחיש בעדותו, כי רדף אחר ל תוך שהוא אוחז מוט ברזל ומאיים עליו, אך ר לא הכחיש את עצם רדיפתו אחרי ל. זאת לטענתו בעקבות פרובוקציה של ל כנגדו, עת איים על ילדיו ופצע את ר. באמצעות אבן.

77. בהודעת ש נכתב: "אני את השלב הראשון של האירוע לא ראיתי, הייתי בתוך הבית שמעתי צעקות יצאתי מהבית, ראיתי את שני ילדיי מביאים את בעלי ר לבית ראיתי את לבורח לכיוון בית הכנסת וצועק בוא נראה אותך ואז צעקתי לל מה אתה רוצה להרוג אותו לגמור עליו מעצבים וחזרתי הביתה נכנסתי לתוך הבית ... ש. מה הרקע לסכסוך? ת. שנים של סכסוך על ירושה של המשק וחלוקתו שבשבועיים האחרונים זה החמיר יותר והיו תלונות מספר תלונות. ש. איזה צעקות שמעת שהיית בתוך הבית? ת. הילדים שלי תפסו את בעלי להחזיר אותו הבית. ש. הוא סיפר לך מה קרה? ת. "לא". מהודעת ש עולה, כי אכן ראתה את ל בורח וצועק, וכן את ילדיה תופסים את ר. להחזירו אל הבית. מדוע היה צורך לתפוס את ר, אלא אם אכן רדף אחרי? אף הודעת ש. תמכה במסקנה, כי ר אכן רדף ואיים אחרי ל.

78. בהודעת ל נכתב: " ... ת. ישבתי בחוץ וראיתי את דוד שלי ל אמר לאבא שלי משהו כמו נראה אותך ואז הוא זרק על אבא שלי אבן ואבא שלי קם והתחיל לרוץ אחריו ואני ואחי תפסנו אותו והחזרנו אותו לבית זה מה שאני הייתי קשורה. ש. אביך החזיק במוט ברזל שהוא רדף אחרי דוד שלו? ת. לא. ש. האבן פגעה באבא שלך? ת. כן, בצד הוא הראה לי גם סימן. ש. אחרי זה אתה ראית את האירוע שהיה. ת. לא. ..." ל מאשרת איפוא שר רדף אחרי ל. ל. אמנם הכחישה את הטענה בדבר קיומו של אותו מוט ברזל, וכן תמכה בגרסת ר לפיה, המרדף החל כתוצאה בפרובוקציה של ל. יחד-עם-זאת יש לזכור, כי ל היא בתו של ר, החפצה ככל הנראה בטובתו, ואך סביר הוא שהמשטרה תבחן את עדותה בחשדנות.

79. ל נתן כאמור במשטרה מספר הודעות, אשר חלק מהן מתייחס לאישום ר באיומים. וזו לשון הודעתו, מיום 20.09.07, נספח ב' 9 לתצהיר בן יששכר: "היום 20.09.07 בשעה 12:00 לערך כשהגעתי למועצה האזורית להחתים את כרטיס העבודה שלי, ראיתי את אחי שאני מסוכסך עימו בשם א ר ואז הוא פנה אליי ואמר לי אתה גבר ליד כולם, בוא עכשיו אני לקחתי שמאלה והוא בא לכיוון שלי. נכנסתי למועצה להחתים את הכרטיס, כשהגעתי לעבודה החתמתי ונכנסתי למנהלה כדי למשוך זמן. באתי לצאת וראיתי אותו בכניסה, ואמר לי שוב באם אתה גבר, ... ש. למה איים עליך? ת. סתם כדי להטריד אותי ולזרוע בי פחד ואני לא יודע מה קורה איתו הוא לא מפחד מהחוק, והוא אומר שהוא גמור שהוא יקח אותי איתו".

80. בהודעתו הבאה של ל, מיום 23.09.07, אשר ניתנה בבית-החולים בו היה מאושפז עקב דריסתו, נכתב (נספח ב' 10 לתצהיר בן יששכר): "...רס"ר יוסף מודיעך כי הינך חשוד בתקיפה בכך שביום חמישי האחרון 20.09.07 זרקת על אחיך בשעות הערב אבן שפגעה בו ואיימת עליו... לאחר שהבין את החשד נגדו מסר את גרסתו מרצונו החופשי. יום חמישי שבוע שעבר הגעתי לעבודה למועצה מטה יהודה בנחם בשעה 11:15 לערך כדי להחתים כרטיס. אחי ר עמד על המדרגות בכניסה למועצה ואז אחי אמר לי אתה גבר ליד אחרים... ביום חמישי בערב בשעה 17:45 לערך ירדתי אני והבן שלי ג... יצא לי מכיוון המכונית שלו עם מוט ברזל ורדף אחרי ואחרי הבן שלי ועצרתי במדרגות של בית כנסת והזעקתי אנשים בינתיים הוא בדרך נפל... לבד באה אישתו והבת שלו ולקחו אותו מהצעקות באו אנשים י א שאמר שהוא ראה הכל ואז הזמנתי משטרה... ש. ביום חמישי הוא רצה לתקוף אותך עם מוט ברזל ת. כן הוא רדף עד שנפל הוא לא הספיק לתקוף אותי. מה עשית בתגובה. הרמתי אבן אמרתי שאם יגיע אלי אני אגן על עצמי הגעתי למדרגות בית הכנסת וקראתי לאנשים שיצאו. ש. אבל לא זרקת עליו את האבן. ת. לא זרקתי בסוף. ש. מי היה עד לכך. ת. י א..."

81. בהודעתו הנוספת של ל מיום 07.10.07 (נספח ב' 11 לתצהיר בן יששכר) נכתב: "ביום 20.09.07 בשעה 17:30 לערך, יצאתי עם הבן שלי... לערך לכיוון בית הכנסת. ואז אחי בשם ר עשה לי מארב מתוך החניה שלו שהיא על הכביש. הוא התחבא לי כי הוא ידע שבשעות האלה אני יורד לבית הכנסת. רדף אחרי עם צינור ברזל, רצתי לכיוון מדרגות בית הכנסת וצעקתי למתפללים לאחד בשם י בואו תתפסו אותו תוך כדי ריצה הוא מעד ונפל, אשתו והבת שלו בשם ל. באו והרימו אותו לקחו אותו כל זה ראה ושמע א. שהוא השכן. הוא ראה את כל המהלך של הרדיפה עם הצינור והוא מסר את זה לעדות..."

82. ביום 16.10.07 נחקר ל פעם נוספת תחת אזהרה ובהודעתו מאותו היום (נספח ב' 12 לתצהיר בן יששכר) נכתב כדלקמן: "יום חמישי שבוע שעבר הגעתי לעבודה למועצה מטה יהודה בנוחם בשעה 11:15 לערך... אחי ר עמד על מדרגות בכניסה למועצה ואז אחי אמר לי "אתה גבר ליד אחרים, בוא" באתי להיכנס למועצה והוא רדף אחרי, ... ואז שוב הוא, ר, עמד ליד השומר ואמר לי "אתה גבר ליד אחרים, בוא"... ביום חמישי בערב בשעה 17:45 לערך. ירדתי אני והבן שלי ג להתפלל ערבית, ר. יצא לי מבין מכוניות שלו עם מוט ברזל ורדף אחרי והבן שלי ועמדתי במדרגות של בית הכנסת והזעקתי אנשים. בינתיים הוא, ר נפל בכביש לבד. באו אשתו והבת שלו ולקחו אותו. מצעקות הגיעו אנשים, י א שאמר שראה את הכל, ואז הזמנתי משטרה... ש. מה הרקע לסכסוך? ת. יש סכסוך ממושך על השטח במושב , ביום ראשון שעבר היה דיון בבית-משפט על חריגות בניה שלו והוא ביקש להרוס את בית האמא וכששמעתי את זה , ביקשתי לדחות את הדיון ולהעמיד לאמא עו"ד והשופט נתן החלטה על דחיה בעקבות בקשתי. מאז הוא התחרפן, תמיד הוא היה כזה, תמיד הוא איים עלי ועל אמא שלי ועל ילדיי. ש. ביום חמישי הוא רצה לתקוף אותך עם מוט ברזל? ת. כן, הוא רדף עד שנפל, הוא לא הספיק לתקוף אותי. ש. מה עשית בתגובה? ת. הרמתי אבן, אמרתי שאם הוא יגיע אליי אני אגן על עצמי. הגעתי למדרגות בית הכנסת וקראתי לאנשים שיצאו. ש. אז לא זרקת עליו את האבן? ת. לא זרקתי בסוף. ש. מי היה עד לכך? ת. יואב אבנר..."

83. ל העיד בפני המשטרה ארבע פעמים, שלוש מהן אודות האירועים נשוא האישום באיומים. ל חזר פעם אחר פעם על גרסתו, כי ר איים להורגו תוך שהוא רודף אחריו עם מוט ברזל, ללא התגרות מוקדמת מאת ל. אמנם עדות ל הינה עדות בעל עניין, אותה היה מקום לבחון בחשדנות, אך כפי שנאמר לעיל ואף יובהר להלן, לעדות ל. באשר לאיומי ר כלפיו, ככתוב בכתב האישום, נמצאה תמיכה בעדויות נוספות, ובפרט בעדות א, אשר אינו בן משפחתם של מי מהאחים.

84. בעניין זה טענו התובעים, כי המשטרה לא בדקה את תלונותיהם באשר לתקיפת ר בידי ל באמצעות אבן. איני מקבל טענה זו. נחקרו כלל העדים שהיו ידועים באותה עת, הם האחים, ל וג (ולמעשה עד היום לא ידועים עדים נוספים לאירוע). גרסאותיהם היו סותרות, כאשר ל. תמכה בגרסת אביה ר, ואילו ג תמך בגרסת אביו לי. בנסיבות אלו, בהיעדר כל ראיה חיצונית של מאן דהוא שאינו בעל עניין, לא היה בידי המשטרה לקבוע ממצא באשר לתלונה האמורה. העובדה שבית-המשפט המחוזי פקפק בגרסאות ג ול בעניין הרמת האבן, אינה בעלת משקל כלשהו בהליך דנן. בין כך ובין כך ספק האם היו בידי המשטרה די ראיות כדי להגיש כתב אישום כנגד ל באשמת תקיפה, שכן כאמור העדויות בעניין זה היו סותרות, וכולן מאת בעלי עניין. עוד יאמר, כי התובעים לא טרחו אף כאן לפרט מה הנזק שנגרם להם לטענתם מפאת אי-החקירה הנטענת של תקיפת ר בידי ל באמצעות אבן (וכאמור דווקא התקיימה חקירה בעניין זה), וממילא לא הוכיחו כל נזק.

85. כעולה מהודעת ג, זו ניתנה ביום 21.09.07 בשעה 02:29, קרי - כשמונה שעות לאחר קרות האירועים נשוא כתב האישום. בעת מתן ההודעה היה ג קטין,. יש לזכור, כי בעת מתן הודעת ג היה ל מאושפז בבית-החולים, אליו פונה מיד לאחר דריסתו. הדעת נותנת איפוא שלא היה סיפק בידי . לתאם גרסאות בטרם מתן הודעת ג. וכך נכתב בהודעת ג: "אתמול 20.09.07 בשעה 18:30 - 19:00 לערך, אבא שלי ל אמר לי בוא נרד לבית הכנסת. ירדנו לבית הכנסת להתפלל ואז ר אח של אבא שלי חיכה עם מוט ברזל ליד החניה שלו ואז הוא יצא לעבר אבא שלי עם הברזל ואבא ברח לכיוון בית הכנסת. אני לא הספקתי ללכת עם אבא וברחתי למטה. ר רדף אחרי אבא שלי עם הברזל לכיוון בית הכנסת ... ש. ר החזיק מוט ברזל בידו? ת. כן. ש. זה היה לפני התפילה בדרך לבית הכנסת או שהייתם חזרה מבית הכנסת אחרי התפילה? ת. שירדנו לבית הכנסת בדרך לתפילה. ש. כלומר הבית של ר נמצא בדרך לבית הכנסת? ת. כן. ש. הוא צעק, איים? ת. אני אתפוס אותך, אני אהרוג אותך. ש. והוא ניסה לתקוף את אביך עם הברזל או שתקף אותו? ת. הוא ניסה אבל הוא לא פגע באבא שלי. ש. אביך ניסה להתגונן בצורה כלשהי כאשר רהיה עם מוט ברזל? ת. הוא הרים אבן אבל הוא זרק את זה לרצפה. ש. היו עדים לאירוע? ת. י א ראה הכל הוא היה מאחורה. ... ש. אתה רוצה להגיד עוד משהו? ת. תמיד הוא אמר שהוא יהרוג אותי, את אבא שלי, את סבתא ועוד אנשים התחלתי לפחד לא הבנתי מה קורה הביאו לי פסיכולוגית לבית." כאמור הודעת ג תומכת לחלוטין בגרסת ל ושוללת את גרסת ר. בנסיבות בהן ניתנה הודעת ג, הן היותו קטין וסמיכותה לאירועים, עת ל מאושפז בבית-החולים, אך סביר היה כי המשטרה תראה את הודעתו כאמינה.

86. האדם היחיד, אשר אינו מי מבני משפחת האחים, אשר היה עד לאירועים נשוא האישום באיומים הוא א. בהודעת א מכתב כהאי לישנא: "בתאריך 20.09.07 שהייתי אצל ההורים שלי בבית שלהם במושב פלוני, בסביבות השעה 17:30, שמעתי צעקות "אני אהרוג אותך" וגם "הוא יהרוג אותי". הייתי באותו זמן בכניסה לבית של ההורים שלי וראיתי את ל א והבן שלו צמוד אליו, ... הם היו בבהלה והוא צעק "הוא יהרוג אותי", ורץ במעלה המדרגות לבית הכנסת, במקביל ראיתי את ר רודף אחריו עם מוט ביד. בשלב הזה לא ידעתי איזה מוט ור אמר ל. "בוא אני אהרוג אותך" ואחריו רצו שניים או שלושה מהילדים שלו לידו חיבקו אותו ובשלב הזה המוט נפל מהיד, באותו זמן אשתו של רא עמדה לפניו אחרי שהילדים של ר גררו אותו אחורה, היא עמדה על שפת המדרכה וצעקה ל. "מה אתה עושה לנו, אתה רוצה להרוג אותנו" ... ש. באירוע הראשון כאשר ר רדף אחרי ל. עם מקל, באיזה מרחק היית ממנו? ת. חמש או שש מ' את שניהם ראיתי בבירור. ש. שמעת את הוויכוח לפני האירוע הזה? ת. לא, לא שמעתי שום דבר. ש. מה אורך המקל שהיה ביד של ר? ת. מטר בערך. צבע כהה זה שעת דמדומים, לא יכול להגיד בבירור... ש. האם דיברת כל האירוע הזה עם ר? ת. היום ר דיבר איתי בבוקר, אשתו התקש. אליי בסביבות השעה 10 או 11 ושאלו אותי אם באתי למשטרה אמרתי להם שהם צריכים להתקשר אלי, הם רצו לגשת להגיש עדות על המקרה, אמרתי להם אם המשטרה תתקשר אלי אני אגיע, ר אמר לי אתה הייתי בתחילת האירוע תלך להגיש עדות (יוער, כי בעדותו בהליך הפלילי אישר אבנר כי בבוקר מסירת הודעתו למשטרה התקשר עמו ל ולא ר, בניגוד למה שנכתב בהודעתו במשטרה. ראו: עמ' 90 לפרוטוקול ההליך הפלילי)...".

87. נוכח ההודעות שהיו בפני המשטרה כאמור לעיל דומני, כי הגשת כתב האישום כנגד ר בעבירת האיומים היתה אך סבירה. לטענות ל. בדבר רדיפת ר אחריו באוחזו מוט, תוך איום, היה תמיכה ברורה במספר עדויות, ובפרט בעדותם של א וג. א אינו מי מבני המשפחה, ואינו צד לסכסוך שביניהם. ר אמנם ניסה לייחס לא טינה אישית כלפיו, אך טענתו זו לא הוכחה. ר לא טרח כלל לזמן את א לעדות בהליך דנן. במסגרת ההליך הפלילי נשאל א באשר לטענות ר כלפיו והכחישן. ראו עמ' 93-91 לפרוטוקול ההליך הפלילי. לא הובאה איפוא כל עדות המלמדת על מוטיבציה כלשהי של א שלא להעיד אמת. אף עדות ג תמכה כאמור בגרסת ל. בדבר האיומים. כאמור גרסה זו ניתנה על-ידי קטין, עת היה אביו, ל, מאושפז בבית-החולים, בסמיכות לאחר האירועים נשוא ההודעה. הדעת נותנת, כי לא היה בידי ל וג סיפק לתאם עדויות. אף יתר העדויות שהובאו לעיל, למעט גרסת ר אינן סותרות את גרסת ל. אמנם קיימת תמיכה מסויימת לגרסת ר לפיה, ל. תקפו קודם לאיומי ר, אך זו אינה שוללת את הגרסה בדבר איומי ר.

88. ר טען, כי חוקר המשטרה, יוסף (להלן - "יוסף"), אשר היה מופקד על החקירה שהביאה להגשת כתב האישום, חפץ להזיק לו, מפאת קשריו הקודמים או ידידותו עם ל או משפחתו. כפי שלא הוכחה טענת ר בעניין המוטיבציה לכאורה של א להזיק לו, אף לא הוכחה הטענה בדבר קשרים כלשהם בין יוסף לבין ל, למעט היכרות שטחית בלבד. עסקינן בגרסת ר, אשר אין לה כל תימוכין בראיות. מי מהצדדים לא מצא לנכון לזמן לעדות את יוסף. אמנם במהלך ההליך הפלילי עלתה הטענה בדבר קשרים כלשהם בין ל. או משפחתו לבין יוסף, או משפחתו, אך זו לא הוכחה והוכחשה על-ידי מספר עדים. ראו: עדות ג בעמ' 112 לפרוטוקול ההליך הפלילי; עדות ר בעמ' 147-149 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי; עדות יוסף בעמ' 14-13 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי.

89. לסיכום סוגיית האישום בעבירת האיומים אומר, כי נוכח כלל המידע והראיות שהיו בפני המשטרה עובר להגשת כתב האישום, היה שיקול-דעתה לייחס לר את אותה העבירה אך סביר. אמנם לאחר העמדת חלק מהראיות במבחן החקירה הנגדית של ההגנה, חל בהן כרסום מה, אשר הוביל את בית-המשפט המחוזי בסופו-של-יום לזכות את ר מחמת הספק. ברם כאמור, מקום בו בוחנים את שיקול-דעתה של המשטרה בבצעה פעולות חקירה ובהמלצתה להגיש כתב אישום, אין בוחנים את הדברים על-פי הידוע כיום, בבחינת חוכמה שלאחר מעשה "בתנאי מעבדה". הבחינה צריכה להיעשות על רקע המידע שהיה בידי המשטרה במהלך החקירה. לא מצאתי אף דבר המלמד על פעולת חקירה כלשהי, אותה היה לכאורה על המשטרה לבצע ולא ביצעה. סופם של דברים הוא, כי שיקול-דעת המשטרה בכל הנוגע לעבירת האיומים היה אך סביר. מסקנתי לא היתה משתנה אף אם הייתי בוחן את פעולות המשטרה באשר לאישום בעבירת האיומים כאילו היתה זו מזיק "רגיל", להבדיל מרשות שלטונית, הפועלת במסגרת שיקול-דעתה.

90. אפנה כעת לבחינת האישום בעבירה של גרימת חבלה מכוונת. כאמור היסוד העובדתי של העבירה התקיים ועל כך אין ולא היתה כל מחלוקת. ר. אכן דרס את ל, פצעו וגרם לו לחבלה חמורה. השאלה שעמדה לפתחו של בית-המשפט המחוזי, בהליך הפלילי, היא האם עשה זאת בכוונה כפי שיוחס לו בכתב האישום. ר הורשע כאמור בסופו-של-יום בעבירה של נהיגה רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה. על ממצאי הכרעת דין מרשיעה זו ר אינו יכול כאמור לחלוק בהליך דנן, שכן כלל לא ביקש את רשות בית-המשפט לעשות כן.

91. הכרעת הדין המרשיעה נסמכה על מספר קביעות הרלבנטיות להליך שבפני. בית-המשפט המחוזי קבע, כי ר נהג ברכב במהירות גבוהה מאד ביחס לתנאי הדרך. מפאת מהירותו הרבה, כמעט שהתנגש ברכב שבא מולו נאלץ "לזגזג", ועקב כך פגע בל וגרם לו לחבלה חמורה. ראו: סעיף 51 להכרעת הדין. ר אינו יכול איפוא לכפור בקביעת בית-המשפט במחוזי, כי דריסתו את ל אירעה עקב נהיגתו המהירה, בקרבת בני-אדם, באופן שאינו מתאים לתנאי הדרך. כפי שיובהר להלן, קביעת בית-המשפט המחוזי הנ"ל, תומכת במסקנה לפיה, הן חקירת המשטרה את אירוע הדריסה והן האשמת ר בדריסה מכוונת היו סבירות לשעתן. אבאר.

92. כעולה מהדברים שנכתבו לעיל באשר להשתלשלות האירועים עד אירוע הדריסה, לרבות באשר לעניין הגשת כתב אישום בעבירת האיומים, עמדה בפני המשטרה תמונת מצב כדלקמן: האחים המסוכסכים מזה שנים רבות, רבו ביניהם, עד כדי שר רדף אחרי ל, זמן קצר קודם לאירוע הדריסה, ואיים להרגו. כאמור מסקנת המשטרה (באשר לאיומים), כי אכן אלו היו פני הדברים היתה סבירה לשעתה. זמן קצר לאחר אותו מרדף, מגיעות למקום האירוע שתי ניידות משטרה והשוטרים מבקשים, או למצער מציעים, לר. להגיע אל תחנת המשטרה. ניידת משטרה אחת מתחילה לנסוע לפני ר., במרחק מה, ואילו האחרת במרחק מה מאחוריו. בנסיבות אלו ר נוהג ברכבו בפראות ופוגע, מכל האנשים שבמושב, דווקא בל.

93. אך סביר הוא, כי אדם המוזמן לתחנת המשטרה, לפניו ומאחריו שוטרים, ינהג "כאילו הוא הולך על ביצים", חלף נהיגה פראית, אשר הובילה לפגיעה באחיו, אותו איים לכאורה להרוג, אך זמן קצר קודם לכן. זו היתה מסגרת הדברים, אשר די בה כדי להבהיר מדוע ייחוס כוונה למעשה הדריסה היה אך סביר. נבחן איפוא את הראיות שעמדו בפני המשטרה במהלך החקירה ובעת הגשת כתב האישום. לשם הקיצור לא אחזור על אותן ראיות שסקרתי במהלך הדיון בעניין האישום בעבירת האיומים לעיל, ודי לי שאומר שהיה בהן, באותה העת, כדי לתמוך במסקנה שר דרס את ל בכוונה.

94. ראיה בעלת חשיבות לאירוע הדריסה היתה הודעת מר בנימין (להלן: "בנימין") מיום 20.09.07 (להלן: "הודעת בנימין"), נספח ב' 17 לתצהיר בן יששכר. עסקינן בנהג רכב, אשר נסע מול רכבו הנוסע של ר, עובר לדריסת ל. הצדדים מסכימים, כי לבנימין אין כל היכרות מוקדמת עם מי מהם, ואין לו כל עניין שלא להעיד אמת. וזו לשון הודעת בנימין: "היום 20.09.07 בשעה 18:45 לערך אם אני לא טועה, נסעתי ברכב... כאשר איתי ידידי שרגא יושב לצידי ברכב ומאחורי היו שני ילדי יהודה שישב מאחורי וילד קטן שלי נסענו למושב פלוני... ואז כשנסעתי ממולי, ראיתי רכב כמו . נוסע ממולי כאשר הוא מגיע למספר אנשים שעמדו בצד הכביש הוא כאילו נסע לתוכם ושבר שמאלה. לפי דעתי כמו בצחוק לא ברצינות. אני הייתי ממולו ומיד עצרתי וסטיתי ימינה עם הרכב למה כאשר הוא סטה שמאלה הוא בא לכיווני ואז הוא המשיך בנסיעה. שמענו מכה ואז הבן שלי ראה מישהו נפגע ועצרנו מיד. ש. מתי שמעת משהו? ת. ראיתי שהוא נוסע לכיוון מישהו ושבר מיד חזק שמאלה ואז שמעתי מכה. ש. ואז הרכב עמד? ת. לא. הוא נתן גז וברח אבל מיד תוך חצי דקה כנראה הבין שפגע במישהו. ש. מה שמעת? ת. שמעתי מכה, אני לא יכול לתאר את זה. ש. עוד לפני כן ראית את הרכב שהוא מתקרב למישהו שעמד בכביש? ת. כן, זה היה מפחיד, אבל חשבתי שהאנשים יצליחו לברוח לסטות מהכביש. ש. וראית את המכה או נפילה של אדם? ת. ראיתי שהוא מתקרב לאנשים וסוטה בצורה מאוד מופרעת כמעט שהוא נכנס בי. ש. אבל ראית בן אדם שהוא נפל? ת. לא, כי הרכב שסטה חסם את השדה ראיה של הנפילה. ש. בשלב הזה היית בנסיעה או עצרת? ת. כמעט עצרתי, כשהוא סטה ממש ברחתי ועצרתי. ש. ואיך הילד שלך ראה את המכה? ת. נסעתי לאט. הוא ראה שהרכב סיטרואן מתקרב אלינו בצורה מופרעת ונסעתי מאוד לאט אז הוא צעק שהוא דרס מישהו. אני הייתי עסוק בהתגוננות מהרכב. ממש סטיתי לצד וצפרתי חזק שהוא לא יכנס בי. ש. והבן שלך צעק שהוא דרס מישהו? ת. כן. ש. באיזה מרחק זה היה מכם? ת. עשר מטר לא יותר. ש. והיה חושך או שהראות היתה טובה? ת. יש ראות טובה ויש תאורה טובה... והיתה שם משפחה שצעקו שזה הנהג הפוגע ואז הם הכניסו אותו לניידת שלהם. ש. והנהג אמר משהו? ת. היו לו פנים נפולות מאוד על הפנים הוא לא אמר כלום מאוד מאוד בהלם ..."

95. בנימין בחר לכנות את נהיגת ר כ"מופרעת". הוא אף צעק אל השוטרים שיש תאונת פגע וברח. בנימין הגדיר את פניית רכבו של ר. "כשבירה אל תוך האנשים, כמו בצחוק". עדות בנימין באה כאמור על רקע העובדה שר נוסע אל תחנת המשטרה, לפניו ומאחוריו ניידות משטרה. הוא אך נקלע לתגרה עם אחיו. המסקנה לפיה אותה נהיגה "פראית" "ושבירה אל תוך האנשים" לא היתה מעשה קונדס, כפי שהתרשמותו הראשונית של בנימין, אלא מעשה מכוון שנועד לפגוע בל., כמסקנת המשטרה, אינה נעדרת הגיון.

96. בנו של בנימין יפתח (להלן - "יפתח") תמך אף הוא בגרסת אביו. וזו לשון הודעת יפתח במשטרה מיום 20.09.07 (נספח ב' 18 לתצהיר בן יששכר): "... נסעתי עם אבי בנימין וידיד שלו למושב פלוני ... פתאום ראיתי נהג עם רכב נוסע מולנו במהירות וכאילו רצה להבהיל אדם שעמד שם זה נראה שהוא עשה את זה למשחק ועשה ככה זיגזג ברכב ולא בכוונה. הוא פגע באדם ואז הוא עף והנהג נראה שהוא נבהל שלא הצליח הבדיחה זה קרה, אז הוא ברח אבל מיד אחרי זה הוא חזר כנראה לראות מה קרה עם הבן אדם. ... ש. מתי ראית את הרכב שמשחק? ת. אנחנו נסענו ופתאום הוא יצא מולנו במהירות. ש. וראית אדם לפני הרכב? ת. כן. ש. אתה ראית את קטע המכה? ת. כן. ראיתי וראיתי עף לכביש, והנהג נבהל וחזר אחר כך אבל זה לא היה נראה שהוא רוצה לדרוס אותו. ש. למה אתה מתכוון? ת. הנהג עשה מן זיג זג כאילו משחק להבהיל את האדם שעמד אבל זה לא הצליח ופגע בו. ש. אתה ראית את הנהג? ת. לא. ש. ראית את הרכב שפוגע? ת. זה רכב מסחרי כמו רינו עם ארגז ... ש. יש לך עוד משהו להגיד? ת. שבדיחה זה לא משחק , זה לא כל פעם זה מצליח."

97. יהודה סבר איפוא, שסטיית ר. מכיוון המשך הכביש, תוך כדי נסיעה מהירה, נועדה להבהיל את האדם בו פגע בסופו-של-יום, לשם משחק. מהודעת יהודה עולה, כי אותה סטיה נעשתה בכוונת מכוון, בכדי להתקרב אל אותו אדם, הוא ל, אותו דרס ר. בפני המשטרה עמדו איפוא שתי עדויות, הן של יהודה והן של בנימין, המלמדות שסטיית רכבו של ר לכיוונו של ל היתה בכוונת מכוון (אם כי להשקפתם של אותם עדים ניתן היה לסבור שהסטיה לא נועדה לשם פגיעה, אלא לשם מעין משחק). כפי שנראה להלן, דווקא הודעת ר תמכה במסקנה לפיה, פגע בל. בכוונת מכוון.

98. דברי שני העדים האמורים נתמכו אף בגרסת נוסע נוסף שנסע עמם ברכב, הוא שרגא (להלן: "שרגא"), אשר בהודעתו במשטרה מיום 20.09.07, נספח ב' 19 לתצהיר בן יששכר (להלן: "הודעת שרגא"), נכתב כדלקמן: "... נסעתי עם חבר שלי... ומולנו לפתע התפרצה במהירות רכב שנסע בזיג זג ומולנו עוד לפני זה ראיתי מישהו שרץ שיצא מכוון איזה שהוא בית קרוב לרכב שהתפרץ. אנחנו שהיינו ברכב ממש נאלצנו לנסוע לצד כי חשבנו שהרכב שהתפרץ עומד להיכנס בנו ואז שמענו מכה וצעקה מאחורנו ואז יצאנו וראינו אדם שוכב על הכביש והרכב שהתפרץ המשיך אחרי זה הוא חזר... ש. מה הכוונה שלך שועט מתפרץ? ת. זה היה מופרע פשוט בצורה מופרעת מאוד במהירות בזיג זג ומפחיד. ש. מתי הבחנת באדם שיוצא? ת. תוך כדי שהרכב שזיג זג ראיתי אדם רץ בורח לפניו נראה משהו לא נורמלי לא כמו הולך רגל רגיל היה איזה קשר ביניהם בין הרכב לאדם שרץ או שהוא בורח או שהוא רודף אחריו... ש. אותו אדם שרץ לפני הרכב המזגזג חלף אתכם? ת. כן, ומיד אחריו הרכב. ש. ומה קרה בשלב זה? ת. פתאום אני שומע בום קול חבטה כזה וצעקה ואחד מהילדים של בנימין אמר שהרכב פגע באדם... לא ראיתי את הרכב הפוגע אבל לאחר מכן הוא חזר זה היה כמה דקות אולי שלוש דקות..."

99. בהודעת ר (נספח ב' 4 לתצהיר בן יששכר) נכתב: "ש. על-פי עדויות בתיק החקירה עולה כי הוא היה ליד מדרכה בזמן שאתה דרסת אותו. ת. לא נכון. הוא היה ליד האוטו שלו. ש. אתה מכיר אדם בשם ש ל? ת. לא. ש. מדובר באדם שראה את המקרה והוא מסר כי אתה נסעת במהירות והשתוללת בכביש עד שפגעת בל. ת. שקר וכזב. איך יכול להיות אני נסעתי רק איזה עשרים מטר. ... ש. עם מי היית ברכב? ת. עם אשתי ש, היא ישבה לידי. ש. אתה ניסית לעצור כשראית שפגעת בל? ת. המשכתי בנסיעה, הסתובבתי וחזרתי, ועזרתי. היו שם המשטרה ואשתו ורציתי לראות מה אני יכול לעזור. ... ש. מעדויות בתיק החקירה עולה שאתה נסעת במהירות ובזיג זג. ת. אני נסעתי אחרי המשטרה ונסעתי רק איזה עשרים מטר. ש. מעדויות בתיק החקירה עולה של. היה בצד הדרך עם עוד אנשים. ת. הוא היה לבד. ש. מה המרחק שהיית מניידת המשטרה? ת. כשאני יצאתי מהחנייה של הבית שלי הם היו ליד הבית של ל שזה בערך עשרים שלושים מטרים. ש. מה קרה כשפגעת בל? ת. שמעתי מכה קטנה ולא ראיתי אותו ..."

100. ר הכחיש, כי נהג במהירות וסטה מכיוון הנסיעה באופן פתאומי. הכחשתו זו מנוגדת כאמור לקביעת בית-המשפט המחוזי בהכרעת הדין המרשיעה בהליך הפלילי, ודי בכך כדי לדחותה. כן מנוגדת היא להודעות יהודה, בנימין ושרגא, בהן נכתב כי ר נהג במהירות גבוהה "מופרעת", "זיגזג". חלק מאותם שלושה עדים פירשו כאמור את אופן נהיגתו של ר כמעין משחק להפחדת ל, הוא האדם שאותו ראו רץ. אותם עדים לא היו ערים לרקע שבין האחים, ובפרט לתגרה שהתרחשה ביניהם זמן קצר קודם לכן.

101. בוחן התנועה השוטר בן בועז (להלן: "בן בועז") בחן את אירוע הדריסה, ואף כתב על כך ביום 20.09.07 זכ"ד, אשר צורף כנספח ב' 20 לתצהיר בן יששכר, כדלקמן: "היום בשעה 20:30 דיברתי עם הסייר מתחנת בית שמש צחי שסיפר לי כי בעקבות טיפול של סכסוך משפחתי בין 2 אחים במושב פלוני אחד האחים עלה לאוטו ופגע באחיו השני שהזמין משטרה. הפוגע ר. הנפגע ל. האירוע של הדריסה אירע שלא בנוכחותו ולאחר הפגיעה בל ר ברח מהמקום ואחרי דקות חזר למקום ונילקח לתחנה. לדבריו מוסר הנהג כי אחיו קפץ לכביש. דיברתי עם העד שרגא שמסר לי כי הוא ראה את הרכב הפוגע שועט נוסע כמו מטורף ומזגזג כאשר לפניו רץ אדם ואז הוא פגע בו. מסרתי את כל הפרטים הללו לרמת"ד. לאור האמור לעיל אני קובע כי מדובר בתקיפה ולא בתאונה".

102. נוכח הראיות שעמדו בפני בן בועז, ובפרט עדויות ה"ה שרגא, יהודה ובנימין אל מול עדות ר, והרקע לאירוע הדריסה (התגרה והסכסוך בין האחים), המסקנה לפיה עסקינן בתקיפה מכוונת, להבדיל מתאונה, היתה סבירה לשעתה. ר לא נתן כל הסבר מדוע נהג במהירות, זיגזג, וסטה מדרך הישר לכדי פגיעה בל.. למצער בעת הזו העובדות לפיהן כך אכן נהג ר לא יכולות להיות שנויות במחלוקת, נוכח הכרעת הדין המרשיעה בהליך הפלילי. רא הכחיש את גרסת שלושת העדים האמורים, וכאשר בן בועז דחה את גרסתו, לא נותרה אלא המסקנה, כי ר פגע בל. בכוונת מכוון. הפרשנות בדבר "משחק" לא נראתה סבירה נוכח הסכסוך בין האחים. אילו היה ר מאשר את דבר נהיגתו המסוכנת, אך טוען, כי פגע בל. בטעות היות וניסה להימנע מהתנגשות ברכב שבא ממולו, הרי שהיה בפני בן בועז הסבר אפשרי למהירות המופרזת ולשינוי הכיוון של הרכב. ברם, בהיעדר הסבר כאמור, כאשר ר כלל לא טען, כי סטה מנהיגה ישרה בכדי למנוע התנגשות, ובחר להכחיש את גרסאות שלושת העדים האמורים, היה זה אך סביר להסיק שעסקינן בדריסה מכוונת.

103. אף בוחן התנועה, אשר נשלח לבדיקת אירוע הדריסה, עוד באותו הלילה, לא מצא ראיות לכך שעסקינן בתאונת דרכים, להבדיל מדריסה מכוונת. וכך נכתב בזכ"ד הבוחן בועז (להלן: "זכ"ד בועז"), מיום 20.09.07, אשר צורף כנספח ב' 21 לתצהיר בן יששכר: "היום בשעה 20:23 נתבקשתי... לנסוע לבית שמש ולעזור להם לשלול טענה של תאונת דרכים בעקבות סכסוך משפחתי בין שני אחים... הגעתי לבית שמש... נמסר לי מהיומנאי... כי 2 המעורבים בסכסוך פונו לבית-חולים אחד בשל התקיפה והשני כי חש בליבו ואין אף אחד שיכול להגיד לי היכן... במושב פלוני נסעתי עם צוות של בית שמש למושב לבדוק את המקום במושב פלוני אין רכב במקום השעה 22:45 וזאת לאחר סריקות ואין שום סימנים בכביש המעידים על תאונה כגון סימני בלימה או שברי זכוכית ערכתי סקיצה שמצ"ב אין אני יכול לקבוע אם היתה תאונה במקום".

104. מסקנות, או למעשה היעדר המסקנות, כמפורט בזכ"ד בועז עולות בקנה אחד עם גרסת ר. אבאר. דוד פירט כי לא מצא כל סימנים לתאונת דרכים, לרבות סימני בלימה. ר עצמו העיד, כי כלל לא ניסה לבלום, שכן לא ידע כלל שהוא פוגע בל, ולמעשה נודע לו הדבר עת שמע קול של מכה. נוכח עדות רא הרי, שממצאי הבוחן האמורים הם אך סבירים. מן הסתם לא ימצאו סימנים לבלימת הרכב מקום בו הרכב כלל לא בלם. אילו היו סימני בלימה היה בכך כדי לחזק את האפשרות שעסקינן באירוע דריסה לא מכוון, אותו ניסה הנהג למנוע.

105. התובעים נתפסו לכך שנכתב בזכ"ד בועז, כי נתבקש "לשלול טענה של תאונת דרכים". התובעים לומדים מכך, כי המשטרה גמרה אומר לקבוע את אשמת ר בעבירה שיוחסה לו, ולא פעלה "בנפש חפצה" בכדי להשתכנע שאין אלו פני הדברים. ער אני אף לכך שבית-המשפט המחוזי, מצא טעם לפגם באופן ניסוח הדברים האמור, וראה בו משום ראיה לכך שהמשטרה פעלה תחת קונספציה שעסקינן בתקיפה, ולפיכך לא ביררה מתוך פתיחות את נסיבות אירוע הדריסה. ראו: סעיף 41 להכרעת הדין בהליך הפלילי. כאמור הערת בית-המשפט המחוזי, כמו גם כל יתר האמור בחלקה המזכה של הכרעת הדין, מהווה עדות סברא בלתי-קבילה.

106. כשלעצמי סבורני, שאופן הניסוח בו נכתב זכ"ד בועז הנ"ל אינו מלמד דווקא על היעדר פתיחות, או על ניהול חקירה באופן בלתי-סביר. טול לדוגמה מקרה, מתחום אחר לגמרי, הוא תחום הרפואה. מקום בו מוסר גידול מגופו של אדם ועל-פי צורתו הוא נראה לרופא המנתח כגידול שפיר. אותו גידול נשלח לבדיקת מעבדה בכדי לשלול את היותו ממאיר. בין אם יתברר בסופו-של-יום שהמנתח צדק בסברתו ובין אם לא, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שפעל כדבעי בכך שטרח לבחון את סברתו הראשונית, באמצעים המיועדים לכך. אלו אף פני הדברים במקרה דנן. נוכח הודעות ה"ה שרגא, בנימין ויהודה, ובהתחשב בסכסוך שבין האחים ואירוע האיומים שאירע זמן קצר קודם לכן, דומה שאכן סברו חוקרי המשטרה כי הדריסה היתה מכוונת. חרף סברתם זו הם טרחו וביצעו פעולת חקירה נוספת, בכדי לבדוק שמא יש מקום לבחון את סברתם בשנית. אך טבעי הוא שבכל נקודת זמן בתהליך של בדיקה וחקירה, מתגבשת אצל החוקר מסקנה כלשהי, לרבות מסקנת ביניים. על רקע מסקנות הביניים מחליט החוקר האם עליו לבצע פעולות חקירה נוספות, או שמא יש בידיו כדי לגבש את מסקנתו הסופית. כך אף היה בענייננו, ובמצב הדברים שהיה בעת ביצוע החקירה, לא מצאתי שהיה על המשטרה לנקוט באי אלו פעולות נוספות על אלו שביצעה.

107. התובעים הביאו לעדות בוחן תנועה, הוא מר רפאל (להלן: "רפאל"), אשר הגיש חוות-דעת מטעמם. חוות-דעת זו הוגשה בניגוד להוראת תקנה 258יב לתקנות, ומבלי שהתבקש כלל אישור בית-המשפט להגשתה. ברם, משהנתבעים לא התנגדו להגשתה, מצאתי לקבלה. יחד-עם-זאת סבורני, כי יש לדחות את חוות-הדעת לגופה. אבאר.

108. עיקר המסד העובדתי לחוות-דעת רפאל הוא הגרסאות מטעם ר. גרסאות המנוגדות לקביעה המרשיעה בהליך הפלילי, ובפרט לקביעה כי ר. נסע במהירות מופרזת וסטה בפתאומיות מן הדרך. רפאל אף לא בחן כלל את עדויותיהם של שרגא, יהודה ובנימין, אשר היו העדויות המרכזיות, של עדים בלתי-מעורבים בסכסוך. מעדויות אלו עלה כאמור בבירור, כי ר. נסע במהירות מופרזת לתנאי הדרך וסטה בפתאומיות ממסלולו, לכדי פגיעה בל... די בכך כדי לדחות את מסקנות חוות-דעתו של רפאל.

109. להשלמת הדברים יאמר, כי מקובלת עלי עמדת המדינה לפיה, נוכח ההתפתחות שחלה בהליך הפלילי, שבה ובחנה את עמדתה וחזרה בה מהאישום של דריסה מכוונת וביקשה להרשיע את ר. בנהיגה רשלנית, כפי שאכן הורשע בפועל. עמדה זו של המדינה נבעה מפרט חדש בעדות בנימין, אשר העיד בהליך הפלילי, כי הסיבה לסטיית ר. מן הדרך ופגיעתו בל. היתה ניסיונו של ר. להימנע מהתנגשות ברכבו של בנימין שנסע ממולו. מדובר בפרשנות חדשה מצד בנימין למהלך העניינים. לא ניתן לחלוק על כך שר. נסע במהירות ביחס לתנאי הדרך, וסטה לפתע. השאלה היא מדוע סטה, והיא אף המלמדת על היסוד הנפשי שבמעשיו, שמא התכוון לפגוע בל., או שמא עשה כן מפאת התרשלות. בהודעתו במשטרה לא העלה בנימין את האפשרות לפיה, סטיית ר מהדרך בפתאומיות נועדה למנוע התנגשות. אף ר לא טען זאת, אלא עמד על גרסתו שנהג בזהירות ובאיטיות. בהחלט ייתכן, כי אילו היה בנימין מעלה בהודעתו במשטרה את הגרסה, או הפרשנות, שהעלה בעדותו בהליך הפלילי, לא היתה המדינה מאשימה את ר. בדריסה מכוונת. ברם, עסקינן בחוכמה שבדיעבד. גרסתו האחרונה של בנימין לא היתה בפני המשטרה עובר להגשת כתב האישום, ואף לא היה לה כל יסוד סביר להניח שבנימין ישנה את גרסתו, או את פרשנותו לאירועים.

110. סופם-של-דברים הוא, כי לא מצאתי שחקירת המשטרה והגשת כתב האישום באשמת הדריסה המכוונת חרגו מסטנדרט ההתנהגות המקובל. אמנם ייתכן וניתן היה להפעיל את שיקול-דעת המשטרה והפרקליטות באופן אחר, ואולי אף לראות את מעשיו של ר., מלכתחילה, כרשלנות, להבדיל ממעשים שנעשו בכוונת מכוון. ברם האפשרות שניתן היה לשקול את הדברים אחרת, או להגיע למסקנה שונה, אינה מלמדת על כך ששיקול-הדעת או המסקנה היו מופרכים מיסודם, ובלתי-סבירים.

111. כאמור ספק כלל האם התובעים טענו, כי אף הפרקליטות התרשלה בהגשת כתב האישום ובניהול המשפט. ככל שאכן קיימת טענה בעניין זה, הרי שיש לדחותה נוכח מסקנתי באשר לאי-התרשלות המשטרה בחקירתה ובהמלצתה על הגשת כתב אישום. נוכח הראיות שעמדו בפני הפרקליטות, היה זה אך סביר להגיש כתב אישום כפי שהוגש. אמנם בכל הנוגע לעבירת האיומים, שיוחסה לר., קיימת אפשרות סבירה שזו בוצעה בעקבות תקיפת ר על-ידי ל באמצעות אבן, כפי שנכתב בהכרעת הדין בהליך הפלילי. כאמור בדיון לעיל בעניין זה, הרי שהאפשרות שאותו איום בוצע בעקבות כעסו של ר על ל, נוכח התקרית שככל הנראה אירעה בין ילדיו של ר לבין לו זמן קצר קודם לכן, או התקרית שאירעה בין האחים בסמוך למשרדי המועצה האזורית מספר שעות קודם לכן, סבירה באותה המידה.

112. יש לזכור, כי עובר להגשת כתב האישום אך סביר היה לייחס אמינות גבוהה להודעת גד, הן מחמת היותו קטין והן נוכח סמיכות הודעתו למועד קרות האירועים נשוא העדות, והיעדר אפשרותו לכאורה לתאם גרסאות עם ל., אשר היה מאושפז בבית-החולים באותה העת. הכרסום שחל בהודעת ג, כפי שנכתב בהכרעת הדין, נוכח עדותו בהליך הפלילי, אשר חיזקה את האפשרות שאכן איומיו של ר. נבעו מתקיפתו בידי ל.. כרסום זה לא היה ידוע קודם להגשת כתב האישום ונוצר למעשה רק בשלב הבאת הראיות. כאמור אין לבחון את מעשי המדינה, או למעשה את מעשיו של כל מזיק שהוא, בבחינת חכמה שבדיעבד, תוך בחינת שיקול-דעתו על-סמך מידע שכלל לא היה בפניו עת בוצע אותו שיקול-דעת.

113. הדברים יפים אף באשר לאירוע הדריסה. אף כאן, נוכח הראיות שעמדו בפני הפרקליטות עובר להגשת כתב האישום, ובפרט הראיות בדבר הסכסוך שבין האחים, נהיגתו הפרועה של ר., וסטייתו מהדרך בפתאומיות, אך סביר היה לראות במעשיו כאלו שנעשו בכוונת מכוון. אמנם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, תוך מתן משקל רב יותר לראיות בדבר ה"זגזוג" שביצע רכבו של ר.. ייתכן ואותו "זגזוג" מחזק את המסקנה, כי עסקינן בנהיגה פרועה גרידא, להבדיל ממעשה דריסה מכוונת. ברם, יש לזכור שר. הכחיש הן את הטענה בדבר נהיגתו הפרועה, והן את הטענה בדבר "זגזוג" רכבו. ר. עמד על טענתו, אשר נדחתה בהכרעת הדין המרשיעה, כי הוא נהג באופן סביר ול. "קפץ" אל הכביש. בהיעדר כל הסבר אחר לסטייתו הפתאומית של ר. ונהיגתו הפרועה, המסקנה כי הדריסה היתה מכוונת היתה סבירה לשעתה. בנסיבות אלו וודאי ששיקול-הדעת להגיש את כתב האישום כפי שהוגש לא היה מופרך. אזכיר, כי גרסתו, או פרשנותו החדשה של בנימין למהלך האירועים, כאשר העיד שנראה היה שר. סטה ממסלולו בכדי להימנע מהתנגשות עם בנימין, לא היתה בפני המדינה עובר להגשת האישום. אף כאן בחינת שיקול-דעת המדינה נוכח אותה פרשנות חדשה, תהא בבחינת חוכמה שבדיעבד.

114. הסוגיה האחרונה אותה יש לבחון היא, טענת התובעים לפיה, הנתבעים מס' 2-1 הגישו תלונות כוזבות למשטרה כנגד ש וש. והרישום הפלילי שנרשם להם נוכח התלונות האמורות. ש. נחקרה באשמת אי-מניעת פשע, שכן ישבה לצד ר., עת דרס את ל.. ש. נחקר נוכח תלונת ש., כי תקף אותה.

115. באשר לש. יאמר, כי אך סביר היה לחקרה, בהיותה זו שישבה לצדו של ר., אשר נהג ברכב הפוגע. בין אם היתה ש. נחקרת תחת אזהרה ובין אם לא, הדעת נותנת שביטול הזמן שנגרם לה, מפאת התייצבותה לעדות במשטרה, היה נגרם לה ממילא. ש. לא הצביעה על כל נזק אחר שנגרם לה. די בכך כדי לדחות את תביעתה. שהרי בהיעדר נזק אין מקום לדון כלל בחיוב בנזיקין. אמנם אין חולק, כי לש. נרשם במרשמי המשטרה רישום פלילי מחמת חקירתה באזהרה כאמור. ברם לא הוכח שרישום זה, טרם נמחק, הסב לש., נזק כלשהו. אף ש. בעדותה בפני לא ידעה להצביע על נזק כלשהו שנגרם לה, ולמעשה ספק אם ידעה שקיים רישום כאמור. אם אניח, כי נגרם לש. נזק כלשהו מפאת אותו רישום פלילי, הרי שהיה זה אך סביר לחוקרה נוכח האישום שיוחס לר., אשר היה כאמור סביר בנסיבות העניין. מקום בו פעולת המזיק, אף שגרמה לנזק, אינה סוטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו, לא יהא המזיק חייב ברשלנות. הדברים יפים באשר למזיק "רגיל" ולא כל שכן באשר לחקירה משטרתית, עת פועלת המשטרה בהתאם לשיקול-דעתה. בשולי הדברים יאמר, כי לא ברור כלל מדוע מיוחסת אחריות כלשהי לנתבעים מס' 2-1 לאותו רישום פלילי, שכן חקירתה של ש. בחשד לאי-מניעת פשע כלל לא נבעה מתלונתם של הנתבעים האמורים.

116. עניינו של ש. שונה במעט. ש. דווקא טען שהרישום הפלילי בדבר חקירתו בחשד לאיומים על ש. גרם לו נזק. לטענת ש. מפאת אותו רישום פלילי נמנע ממנו להתקבל לקורס קצינים בצבא, ואף לאחר שחרורו מהצבא לא התקבל לעבוד במספר מקומות עבודה אליהם פנה. ראו: סעיפים 15-19 לתצהיר עדותו הראשית של ש... ספק אם טענת ש. עולה בקנה אחד עם עדותו בפני, עת העיד, כי "לא כל כך התעסקתי ספציפית עם הר"פ, לא הי לי זמן ..." ראו: ש' 26 בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 20.01.13. ככל שהטעם לאי-קבלת ש. לקורס קצינים היה אותו רישום משטרתי הרי, שהדעת נותנת כי ש. היה מוצא פנאי "להתעסק" עם אותו רישום.

117. ש. אף לא הביא כל ראיה התומכת בגרסתו, למעט עדותו הוא (אשר אף היא משתמעת לשני פנים). כך לדוגמא לא הובאה ראיה כלשהי מאת איזה ממקומות העבודה אליהם פנה כנטען, ממנה ניתן היה אולי ללמוד שאכן הרישום האמור פגע בש.. כן לא הובאה כל אסמכתא, או עדות, מאת צה"ל, לרבות לדוגמה מאת מפקדיו של ש. באותה עת, המאששת את טענתו. לא זו אלא אף זו, שככל שאכן הרישום הפריע לש. באופן זה או אחר, לא הובהר מדוע פנה אל המדינה בבקשה לבטלו רק בשנת 2010, אזי בוטל מיד עם פנייתו. סבורני איפוא, כי טענת ש. לנזק שנגרם לו לכאורה בגין אותו רישום לא הוכחה, ומילא לא קמה למי מהנתבעים כל חבות בנזיקין בעניין זה.

118. מסופקני אף האם הוכחה טענת התובעים, כי התלונה בדבר איומי ש. על ר. היתה תלונת כזב. ש. הכחיש כאמור, כי תקף או איים על ר. בסמוך לאחר הדריסה. ר. מאידך עמדה על טענתה, כי אכן ש. תקף ואיים עליה. זאת כאשר נחקרה בחקירה נגדית דווקא על די ב"כ המדינה. ראו: עמ' 71 לפרוטוקול הדיון מיום 04.06.13. ב"כ התובעים לא שאל את ר. דבר בעניין זה. זאת חרף הנטען בכתב הגנתה ובתצהיר עדותה הראשית. ראו: סעיפים 25, 41 לכתב הגנת הנתבעים מס' 1-2; סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית של ר.. הכלל הוא, כי הימנעות מלחקור פועלת לחובת הנמנע. ראו: ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (2012) - פסקה 94 לפסק-דינו של כב' השופט עמית; ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל (2014) - פסקה פח לפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין. פרט לשתי העדויות הללו (של ש. ור.) לא הובאו כל ראיות התומכות או שוללות את האיומים והתקיפה נשוא תלונת ר. למשטרה. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע שתלונת ר. אל המשטרה בעניין זה היתה תלונת כזב.

119. התובעים אף הזכירו בכתבי הבי-דין אותם הגישו, את תלונת התובעים במשטרה באשר לאירוע שאירע בסמוך למשרדי המועצה המקומית. הן ל. והן ר. הגישו תלונות בעניין זה. לטענת התובעים עסקינן בתלונות כוזבות. ר. אכן התלוננה באשר לאירוע בו כלל לא היתה נוכחת, שכן התקרית אירעה בין האחים, כאשר ר. כלל לא היתה שם. יחד-עם-זאת אין בכך כדי לקבוע שהתלונה כוזבת. אין פסול בכך שאדם פונה אל המשטרה בתלונה לפיה, שמע על קרות דבר עבירה בו הנפגע הוא בן משפחתו, כאשר המתלונן סבור שהתלונה נכונה. ראו: עדות ר. בעמ' 68 לפרוטוקול הדיון מיום 04.06.13. התובעים אף לא פירטו וממילא לא הוכיחו איזה נזק נגרם להם מתלונת ר...

120. הדברים יפים בעיקרם אף באשר לתלונת ל. באשר לאותו האירוע. אכן עדות עוזי, אשר היה עד לאותו אירוע, אינה תומכת בגרסת ל., ולמעשה עולה ממנה שדווקא ל. הוא שקינטר את ר.. ראו: הודעת עוזי, אשר צורפה כנספח ב' 22 לתצהיר בן יששכר. לצרכי הדיון אניח, כי אכן ל. הוא זה שיזם את התקרית בין האחים ליד משרדי המועצה האזורית, ואף שר. לא איים עליו כלל ועיקר. יחד-עם-זאת אף כאן לא טרחו התובעים לפרט, וממילא לא הוכיחו, איזה נזק נגרם למי מהם מפאת אותה תלונה למשטרה, ודי בכך כדי לדחות את תביעתן בעניין זה.

121. למעלה מן הצורך אפנה כעת לסוגיית נזקיהם הנטענים של התובעים. אף אם הייתי מניח, כי התובעים הוכיחו שיש מקום לייחס לנתבעים אחריות לאיזה מנזקיהם, וכאמור אין אלו פני הדברים. הרי, שהתובעים לא הוכיחו את נזקיהם הממונים כלל ועיקר, למעט אולי שכר הטרחה ששילם ר. לעורך-הדין שייצגו בהליך הפלילי. בכתב התביעה מנו התובעים שורה של נזקים ממוניים שנגרמו להם. כך טענו התובעים לנזקים בגין הצורך לנסוע במוניות בכדי לבקר את ר. בבית אחותו בעיר פלונית, מפאת האיסור שחל עליו להגיע למושב, הוצאות בגין הזמנת בעלי מקצוע לתחזוקת הבית ועוד. ראו: סעיפים 74-72 לכתב התביעה. התובעים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם בדבר ההוצאות הנטענות. בין ראיה חפצית, כדוגמת קבלה, ובין עדות של עד, כגון בעל מקצוע שהוזמן כנטען לתקן דבר מה, נהג מונית שהסיע מי מהם וכיוב'. הדין הנוהג הוא, כי באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים וראיות מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2), 800 (1981)).

122. התובעים אף לא הוכיחו את נזקם בגין שכר-טרחת עורך-הדין בו נשאו, בגין ייצוג ר. בהליך הפלילי. התובעים אמנם הציגו ראיות לכך שנשאו בשכר-טרחתו של אותו עורך-דין. דא עקא, שלא פירטו וממילא לא הוכיחו, מה היה שכר הטרחה אותו היו נדרשים לשלם בגין ייצוגו של ר. בהליך פלילי, באם היה מואשם אך בעבירה בה הורשע.

123. שונים במעט פני הדברים בעניין נזקיהם הלא ממוניים של התובעים. אמנם דומה שאלו הפריזו בתיאור נזקיהם. התובעים טענו כי נמנע מר. מלהיפגש עם בני משפחתו, להשתתף בשמחות ובאירועים שונים, ובכל הכבוד הדברים אינם עולים בקנה אחד עם הראיות. המדינה הציגה ראיות לכך שר. דווקא יצא את בית אחותו בעיר פלונית בהזדמנויות רבות, ואף לא היתה כל מניעה שיעשה כן ככל שיחפוץ ובלבד שיודיע על כך לפרקליטות. ראו: סעיף 9 לתצהיר זבולון; מוצג נ/3. יחד-עם-זאת הדעת נותנת, כי עצם הגשת כתב האישום וקיום ההליך הפלילי כנגד ר., ולא כל שכן המניעה שחלה בעטיו על ר. מלהתגורר בביתו, בחיק משפחתו, הסבו לו עגמת נפש, צער ובושה. אמנם לא הוכח שאלו הובילו לכדי נזקים ממונים, אך גם נזקים בלתי-ממוניים ניתנים לפיצוי. ברם אחריות הנתבעים לאותם נזקים לא הוכחה. כאמור עצם גרימת המזיק לנזק, כשלעצמה, אינה מצדיקה חיובו בפיצוי הניזוק. חובת הפיצוי תקום מקום בו הנזק נגרם מחמת סטיית המזיק מסטנדרט ההתנהגות הראוי, וכאמור זו לא הוכחה.

אשר-על-כן נדחית בזה התביעה על כל חלקיה.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים מס' 2-1 בסך 10,000 ש"ח וכן בהוצאות המדינה בסך 20,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל-פה, בהן השתמש הנתבע - תלונה כוזבת במשטרה