גידופים וקללות אשר פגעו בשמו של המגדף אך לא בשמו של המגודף - התביעה נדחתה

15. גידופים וקללות אשר פגעו בשמו של המגדף אך לא בשמו של המגודף - התביעה נדחתה
ב- תמ"ש (ב"ש) 8853-08-10 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2013(1), 748 (12./02.2013)} נפסק בפני כב' השופט אלון גביזון כדלקמן:

"פסק-דין
בפני תובענה כספית אשר הגישה התובעת נגד הנתבע על-סך 100,000 ש"ח מכוח חוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע").

רקע:

1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1983, ומנישואין אלה נולדו להם ארבעה ילדים.

2. הצדדים מנהלים בפני מספר תובענות לרבות תובענות למזונות ולרכוש. אין ולא צריכה להיות מחלוקת כי מדובר במשפחה אשר נמצאת במשבר קשה ועמוק, אשר מי מהצדדים (ואולי אף שניהם) שאבו לתוך יחסיהם העכורים את ילדיהם.

3. לטענת התובעת, הוציא הנתבע את דיבתה רעה וזאת במספר הזדמנויות, והכל כמפורט בכתב התביעה.

4. לטענת הנתבע, הרי שמעולם לא הכפיש את שמה, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. לשיטתו, ניסה להחזיר את התובעת לשלום בית, והכל כמפורט בכתב הגנתו. עוד טוען הנתבע כי מדובר בתביעה פסולה אשר נועדה להפעיל עליו לחץ.

5. להוכחת התביעה, העידה התובעת עצמה. כמו-כן, הוגשו מטעמה תצהירי עדות של XXXX, של XXXX ושל XXXXX. יצויין, כי בדיון שהתקיים ביום 5/4/12 בחר ב"כ הנתבע לוותר על חקירתם הנגדית של מר XXX ושל XXXX.

6. מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד.

7. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת כי זו הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ולהוכיח כי במספר הזדמנויות כמפורט בכתב התביעה, פגע התובע בשמה הטוב ובאופן שקמה לה עילת התביעה מכוח חוק לשון הרע. ב"כ התובע עותר לחייב הנתבע בפיצוי כספי בסך כולל של 100,000 ש"ח או לחילופין בסך של 50,000 ש"ח.

8. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה, ומשכך דין התביעה להידחות. עוד מוסיף ב"כ הנתבע בסיכומיו (סעיף 33 לסיכומיו) כי דברים אשר נאמרו על-ידי הנתבע אינם בבחינת לשון הרע.

המסגרת הנורמטיבית:

9. תביעה מכוח חוק לשון הרע הנה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין, וכזו מוטלת על התובע להוכיח אותה במאזן ההסתברות בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". יוער ויודגש, כי ככל שהתובענה כוללת מספר "פרסומים ואמירות" אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע, מוטל עליו להוכיח קיומו של כל "פרסום ואמירה" בנפרד. ההוכחה נדרשת בשני מישורים: האחד במישור העובדתי כי אכן הדברים נאמרו או פורסמו על-ידי הנתבע, והשני במישור המשפטי כי הפרסום והאמירה אכן מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק ובפסיקה.

10. כבר בשלב זה, מצאתי לנכון לציין ולהדגיש כי על-פי ההלכה הקיימת הרי שלא כל גידוף מכוער הינו בבחינת "לשון הרע", וכי המבחן הינו מבחן אובייקטיבי שאיננו מוכרע ע"פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, אלא מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם רגיל וסביר.

עוד יצויין כי " קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שעילתן זו" ( ראה לעניין זה א' שנהר דיני לשון הרע (תשמ"ז), 132). לדברים אלו משנה-תוקף כאשר מדובר בסכסוכים משפחתיים, אשר מלווים במטענים רגשיים, ולצערי נגררים, לא אחת, לקללות ולגידופים.

11. בתובענה שבפני, מייחסת התובעת לנתבע מספר אמירות ופרסומים אשר לטענתה מהווים לשון הרע. על-כן, אבחן באם התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בכל פרסום ובכל אמירה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי כמפורט בסעיף 9 לעיל.

דיון והכרעה:

12. בסעיף 16 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי בערב חג השבועות (18.05.10) הוציא הנתבע את דיבתה רעה עת אמר לבן XXX:

"נמאס לי ממנה"

"האמא חולת הנפש והמשוגעת שלךשתישאר לבד בחג."

עוד טוענת התובעת בסעיף 16 לכתב התביעה כי באותו מעמד איים עליה התובע עת אמר לה: "אם אני לא אחיה בבית גם את לא תחיי".

לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק ושמעתי את העדים אשר הופיעו בפני, סבורני כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולא הצליחה להוכיח כי הנתבע אכן כינה אותה "חולת נפש ומשוגעת" כנטען בסעיף 16 לכתב התביעה. במאבק המשפטי בו נמצאים הצדדים, ומאחר ועדותה של התובעת הנה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, לא מצאתי להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנתבע.

13. בסעיף 17 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע הבאיש ריחה ביום 20/5/10 עת התארח אצל חבריהם המשותפים, XXXX, ואמר: "עזבתי את אשתי לבד בחג כי היא חולת נפש, היא השתגעה לגמרי...".
לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק ושמעתי את העדים אשר הופיעו בפני, סבורני כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה כי הנתבע אכן אמר בפני חבריהם המשותפים אשר מיוחס לו בסעיף 17 לכתב התביעה.

לעניין זה, בולטת הימנעותה של התובעת להעיד את בני הזוג XXXXX כדי לאשש את דבריה, שהרי לגרסתה היא עצמה לא נכחה באותו מעמד. הלכה פסוקה היא כי הימנעותו של בעל דין מהבאת עד רלוונטי פועלת כנגדו. ראה לעניין זה עדותה של התובעת בעמ' 14-15 לפרוטוקול מיום 05.04.12. לא קיבלתי את הסברה של התובעת להימנעותה מהזמנת מי מבני הזוג XXXX.

14. בסעיף 18 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי ביום 21.05.10 הוציא הנתבע את דיבתה רעה וזאת בנוכחות שלושת ילדיהם הבגירים ובנוכחות חברו מר XXX. לטענת התובעת במעמד זה אמר הנתבע: "אני לא חוזר לאמא המשוגעת שלכם" ו -"אשתי השתגעה לא יכול לחיות איתה".

לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק ושמעתי את העדים אשר הופיעו בפני, סבורני כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה כי הנתבע אכן אמר את המיוחס לו בסעיף 18 לכתב התביעה.

לעניין זה, בולטת הימנעותה של התובעת מלהעיד את מר XXX כדי לבסס את טענתה, וזאת לאור העובדה כי התובעת עצמה לא נכחה באותו מעמד. ראה לעניין זה עדותה של התובעת בעמ' 15 שורות 12-5 לפרוטוקול מיום 05.04.12.

אינני מקבל את הסברה של התובעת מהימנעותה מלהעיד את מר XXX, שהרי היא היתה יכולה להגיש בקשה מתאימה לזימונו באמצעות בית-המשפט, אך בחרה שלא לעשות כן.

15. בסעיף 19 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע פגע בשמה כאשר הפיץ בפני חבריהם המשותפים כי היא סובלת "מבעיה נפשית בגלל הטיפול בהוריה" וכי היא "יצאה מדעתה ומשקיעה את כל זמנה בטיפול בהוריה החולים". לטענת התובעת היא למדה אודות דבריו אלו של הנתבע עת שהתה באירוע חתונה ביום 24.05.10 ולאחר שבני הזוג XXX שיתפו אותה בדבריו של הנתבע.

גם כאן סבורני כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה כי הנתבע אכן אמר את הדברים אותם היא מייחסת לו כמפורט בסעיף 19 לכתב התביעה. כאמור, בחרה התובעת שלא להעיד את בני הזוג XXX, והימנעותה זו פועלת כנגדה.

16. בסעיף 20 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע פגע בשמה עת סיפר לדודו, מר XXXX כי התובעת "התחרפנה בגיל המעבר". התובעת מציינת כי הדברים הובאו לידיעתה ביום 27.05.10 בעקבות מפגש שנערך בבית משפחת XXXX בין חבר משותף לבין חבר אחר- מר XXXXX.

שוב התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ושוב לא הוכיחה כי הנתבע אכן אמר את הדברים המיוחסים לו. התובעת עצמה לא נכחה באותה פגישה, וגם הפעם בחרה שלא להעיד עד רלוונטי- מר XXX. ראה לעניין זה עדות התובעת בעמ' 15 שורות 13-16 לפרוטוקול מיום 05.04.12.

17. בסעיף 21 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע הוציא דיבתה רעה ביום 27.05.10 כאשר התקשר לאחיה, מר XXXX, ואמר לו "אחותך היא לא שפויה, שלא תתאבד ולא תזיק לילדה".

להוכחת דבריה, הוגש תצהיר מטעמו של מר XXX. במהלך דיון ההוכחות, בחר הנתבע שלא לחקור את מר XXXX על תצהירו, ועל-כן יש לקבל את האמור בתצהיר כפי שהוא.

בתצהירו טוען מר XXXX כי הנתבע אמר לו כי התובעת " ... היא זו שצריכה ללכת לטיפול פיסכולוגי" (סעיף 7 לתצהיר של מר XXX) וכי "היא מסוכנת לעצמה ובעבור הילדה" (סעיף 10 לתצהיר של מר לוטטי).

סבורני כי אין בדברים שמיוחסים לנתבע והמפורטים בתצהירו של מר XXXX משום לשון הרע כהגדרתו בחוק, ואבהיר.

ראשית, מעיון בתצהירו של מר XXXX לא עולה בבירור כי הדברים שאמר הנתבע נאמרו כדי להשפיל, לבזות או לפגוע בתובעת כנדרש על-פי סעיף 1 לחוק לשון הרע. מר XXXעצמו איננו מציין בתצהירו כי הבין מהנתבע ומדבריו כי הנתבע ביקש להשפיל או לבזות את התובעת.

יתרה-מכך, גם אם הייתי מקבל את טענת התובעת כי באמירות שנאמרו על-ידי הנתבע לאוזניו של מר XXXהיתה כוונה של הנתבע לבזותה ולהשפילה, עדיין אין לראות בהן משום לשון הרע. המבחן לעניין לשון הרע שבפרסום הינו מבחן אובייקטיבי, שאינו מוכרע ע"פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, הצופה או הקורא. המבחן הינו, מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם סביר ורגיל. במסגרת זו, יש לבחון את השפעת תוכן הפרסום על הערכת המפגע בקרב הציבור (ראה לעניין זה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2), 333 ו- ע"א 1104/00 דוד אפל נ' אליה חסון , פ"ד נו(2), 670).

אינני סבור כי מאזין סביר ורגיל שהיה שומע את דבריו של הנתבע ואשר נאמרו למר XXXX, צפוי היה לייחס לתובעת תכונות שליליות או לבוז לה, וזאת רק בשל הדברים שאמר הנתבע. ככל שלנתבע היתה כוונה לפגוע בשמה של התובעת, הרי שאין לראות בדבריו אלה יותר מאשר גידוף מכוער אשר פגע באומרם - בנתבע אך לא בשמה של התובעת. יצויין כי הנתבע איננו בעל השכלה פסיכולוגית או פסיכיאטרית, וככזה אין לדבריו כל משקל ביחס לשומע הסביר. סבורני כי האדם הסביר היה מבין כי מדובר בסכסוך בין בני זוג אשר גלש לגידופים מכוערים, וככל הנראה האדם הסביר היה בז למגדף ולא למגודף.

18. בסעיף 22 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי ביום 28.05.10 עת נסעה לחופשה בים המלח, התקשרה אליה חברתה הגב' XXXX וסיפרה לה כי הנתבע התקשר אליה וטען כי: "...הוא דואג לילדה שלא תזיקי לה כי את השתגעת לגמרי... ותבקשי ממנה ללכת לפסיכיאטר דחוף".

לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק ושמעתי את העדים אשר הופיעו בפני, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי אכן הנתבע אמר את אשר היא מייחסת לו בסעיף 22 לכתב התביעה, וזאת בשים-לב לכך כי עדותה של התובעת הנה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ובשים-לב לכך כי התובעת נמנעה מלהעיד את חברתה גב' XXXX.

אינני מקבל את דבריה של התובעת כי נמנעה מלהעיד את חברתה וזאת מאחר ולטענתה הנתבע הודה במסגרת כתב ההגנה בכל מה שיוחס לגב' XXX, וזאת בשים-לב לאמור בסעיף 38.ג לכתב ההגנה לפיו הכחיש הנתבע את המיוחס לו בכתב התביעה. ככל שחפצה התובעת להוכיח במאזן ההסתברות את תוכנה של אותה שיחה שבין הנתבע לבין גב' XXXX היה עליה לכל הפחות להעיד את אותה חברה.

19. כך גם לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה באשר למיוחס כי נאמר על-ידי הנתבע כמפורט בסעיף 23 לכתב התביעה. כאמור, בחרה התובעת שלא להעיד את גב' XXX.

20. בסעיף 24 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי ביום 03.06.10 שב הנתבע עם מכתב איום וקללה XXX.

לשיטת התובעת עצמה, כמפורט בכתב התביעה, הרי שמדובר במכתב איום, כך שאין בינו לבין לשון הרע ולא כלום. ככל שסברה התובעת כי מדובר במכתב איום, כי אז יכולה היתה להגיש תלונה במשטרה.

יתרה מזו, לשיטת התובעת עצמה, המכתב נכתב על-ידי XXXולא על-ידי הנתבע.

טענתו של הנתבע כי קיבל לידיו מכתב סגור במעטפה מבלי שידע את תוכנו, לא נסתרה, תוך שהתובעת נמנעת מלהעיד את XXX כדי לאשש את גרסתה.

21. בסעיף 26 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע פגע בשמה הטוב ביום 09.06.10 כאשר שוחח עם מר XXX תוך שהוא טוען בפני כי: "XXXX השתגעה לגמרי... היא במשבר גיל המעבר... היא פשוט חולה".

התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי אכן הנתבע אמר את הדברים המיוחסים לו בסעיף 26 לכתב התביעה וזאת בשים-לב לכך כי התובעת לא נכחה בשיחה שבין הנתבע לבין מר XXXובשים-לב לכך כי נמנעה מלהעיד את מר XXX.

22. בסעיף 28 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי ביום 29.06.10 התקשרה אליה גב' XXXX וסיפרה לה כי הנתבע אמר לה כי: "XXXX לא שפויה... היא בדיכאון לידה ...".

התובעת הגישה לתיק בית-המשפט את תצהירה של גב' XXX, ובדיון ההוכחות הודיע בא-כוח הנתבע כי הוא מוותר על חקירתה.

יצויין ויודגש כי אין בתצהירה של גב' XXX כל אזכור לשיחה הנטענת על-ידי התובעת כמפורט בסעיף 28 לכתב התביעה ואשר לטענתה התקיימה ביום 29.06.10.

כל שמציינת גב' XXX סעיף 11 לתצהירה הוא כי במהלך ביקוריה בבית הצדדים נכחה לשמוע כי הנתבע "נהג לומר בפניי ובפני הבנים, XXXX, כי XXXX מצוייה בגיל המעבר, היא משוגעת, יש לה מחזרים, אני לא מבין מה יש לה".

מאחר והנתבע בחר שלא לחקור את גב' XXXתצהירה, יש לקבל את האמור בתצהירה כפי שהוא. יחד-עם-זאת, אין לראות באמור בתצהירה של גב' XXX משום לשון הרע על-פי החוק, שכן וכמפורט לעיל, המבחן הינו המבחן האובייקטיבי שאינו מוכרע על-פי הבנת הדברים בפועל אצל השומע ואף לא על-פי כוונת המפרסם, אלא המבחן מוכרע ע"פ השומע הסביר.

סבורני כי האדם הסביר אשר היה שומע את דבריו של הנתבע כפי שצויינו בתצהירה של גב' XXX לא היה מייחס לדברים אלו כל חשיבות ומשקל, שכן הנתבע אינו מומחה לבריאות הנפש אף איננו רופא נשים. יתרה מזו, האדם הסביר היה מבין כי מדובר בסכסוך משפחתי וכי מדובר בקללות ובגידופים על רקע סכסוך הגירושין, וככזה לא היו בדבריו של הנתבע כדי לפגוע בשמה של התובעת אלא בשמו של הנתבע בלבד- המגדף.

מעבר לצורך אציין כי מתצהירה של גב' XXX לא עולה כי היא יחסה משקל לדבריו של הנתבע ואף לא עולה מתצהירה כי שמה של התובעת נפגע אצלה בשל דבריו של הנתבע.

23. בסעיף 29 לכתב התביעה טוענת התובעת כי ביום 03.07.10 הוציא הנתבע את דיבתה רעה כאשר אמר בפני בני הזוג XXX כי: "לתובעת בעיות בריאותיות עקב גיל המעבר".

התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבע אכן אמר את אשר יוחס לו בסעיף 29 לכתב התביעה. התובעת לא נכחה באותה פגישה שהתקיימה לטענתה ביום 03.07.10 ונמנעה מלהעיד מי מבני הזוג XXX.

24. אוסיף ואציין כי במהלך חקירתו הנגדית נחקר הנתבע על אירועים ואמירות אשר אינם קשורים כלל וכלל למסגרת העובדתית אשר פורטה ארוכות בכתב התביעה.

25. מעבר לצורך אוסיף כי גם אם הייתי פוסק כי התובעת הוכיחה שהנתבע אכן אמר את כל אותם אמירות וביטויים המפורטים בכתב התביעה, הרי שעדיין סבורני כי אין לראות באמירות אלו לשון הרע כהגדרתו בחוק, אלא לכל היותר גידופים וקללות אשר פגעו בשמו של המגדף אך לא בשמו של המגודף.

טענת התובעת כי נפגעה מהאמירות ומהביטויים אשר לטענתה נאמרו על-ידי הנתבע ואשר פורטו בכתב התביעה, איננה רלוונטית לשאלה האם מדובר בלשון הרע . אף טענת התובעת כי הנתבע התכוון לפגוע בשמה ולהשפילה, איננה רלוונטית, שכן המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא המבחן הסובייקטיבי של התובעת עצמה ואף לא של הנתבע עצמו. ובמבחן זה, המבחן האובייקטיבי, אינני סבור כי אדם סביר היה מייחס משקל כלשהו לאמירות ולביטויים המפורטים בכתב התביעה, באופן בו היה בז לתובעת.

במבחן האובייקטיבי, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בזוג שנמצא בהליך גירושין, האדם הסביר לא היה רואה בדברים אלו משום " אמת" כלשהי המלמדת על אופייה של התובעת ועל התנהגותה, אלא משום גידופים וקללות ולא מעבר לכך.

26. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם-לא-כן יישא הסכום ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

27. פסק-דין זה מסיים את הדיון ב- תמ"ש 8853/08/10 והמזכירות תשגר העתקו לב"כ הצדדים.

אני מתיר את פרסומו של פסק-הדין ללא שמות הצדדים, ללא שמות האנשים המוזכרים בפסק-הדין וללא פרטים מזהים אחרים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גידופים וקללות אשר פגעו בשמו של המגדף אך לא בשמו של המגודף - התביעה נדחתה