botox
הספריה המשפטית
ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט

הפרקים שבספר:

בנקאות

1. כללי
"... לעולם ירחק אדם משלושה דברים, מן המאונין ומן הפקדונות ומן הערבות..." - יתרחק משלושה דברים, מן המיאון, מן הפקדונות ומן הערבונות.
{בבלי יבמות קט, א', עמ 961, ה"ש 46}

* * *
"מעילה בת-עוון לא תצמח זכות"
{א' ברק מהותו של שטר 1255, 1295{

2. יחסי בנק ולקוח
כב' השופט א 'א' לוי:
"המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכל, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות... עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום-לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן וביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על-פי נסיבותיו של כל מקרה."
{ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5), 348, 357-356 (2004)}
כב' הנשיא מ' שמגר:
"מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה.
הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן."
{ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573, 585-584 (1994)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סידרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים ... ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגידרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגידרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו... על חובה זו, בניסוחה הכולל והכוללני, מסכימים הכול, אך בקרבנו מבטנו אל נסיבות ענייננו יימצא לנו כי נתגלעו חילוקי-דעות באשר להחלתה של אותה חובה כללית, אם תרצה - באשר להיקפה של חובת הזהירות שחב בה בנק כלפי לקוחו בנסיבות שבהן ניתן יפוי-כוח כללי."
{דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5), 31, 48-47 (1993)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"חובתו העיקרית של בנק כלפי לקוחו היא למלא אחרי הוראות הלקוח כפי שהן מעת לעת. במסגרת זו תימצא החובה לכבד שיקים שמשך הלקוח לזכותו של צד שלישי, וחובה זו על הבנק למלא במהירות, ביעילות ובשלמות (הנחתנו היא, כמובן, שהלקוח מצידו מילא כל חובותיו כלפי הבנק, כגון שבחשבונו יתרת זכות המצדיקה משיכת אותו שיק שמשך וכיו"ב). למותר לומר כי הפרתה של חובה זו - אי כיבודו של שיק - עלולה לגרום ללקוח נזקים שקשה לשערם מראש - הן נזקים כספיים הן נזקים לשמו הטוב - וממילא עלולה היא לחשוף את הבנק לתביעה מצד הלקוח בעילה של הפרת חוזה. בצד חובה זו, ואף בגדריה, מוצאת את מקומה חובתו של הבנק כלפי לקוחו לנקוט באמצעי זהירות ראויים, ולעשות ככל הניתן והראוי כדי למנוע אפשרות שפלוני ירמה את לקוחו ויגזול את רכושו.
שתי חובות אלו - אם נדחק כל אחת מהן לקצה - עשויות להתנגש זו בזו: החובה הראשונה מחייבת כיבוד רצונו (הנחזה) של הלקוח - למשל, כיבוד אותו שיק שמשך מנהל חברה על חשבון החברה - במהירות וביעילות, ואילו החובה השניה, חובת הזהירות כלפי החברה, עלולה להביא מאליה להפרת החובה הראשונה, בין על דרך השהיית כיבודו של השיק ובין באי-כיבודו מכל וכל. כך עלול הבנק למצוא עצמו נמשך לשני כיוונים נוגדים, והוא בין יוצרו לבין יצרו. החלטתו של הבנק אם ינהג כך ואם ינהג אחרת חייבת להיעשות בנסיבות שהאמת בשלמותה אינה ידועה לו, וכל מעשה שיעשה עלול לגרור בעקבותיו סיכון; שאם לא יכבד את השיק (או אם ישתהה בבירורים) עלול הוא להתחייב בהפרת ההסכם עם הלקוח, ואילו אם יכבד את השיק ולאחר-מכן יתברר כי השיק נמשך ברמיה (כגון בידי מנהלי חברה שביקשו לגזול מכספי החברה), עלול הוא להתחייב ברשלנות - שאף היא הפרת הסכם - כלפי הלקוח. בסבך זה חייבת ההלכה לפרוץ לעצמה דרך-מלך, והיא בפשרה ובאיזון ראוי בין אותם שיקולים סותרים: לאפשר פעילות שוטפת ובלתי-מופרעת של הבנק, ובעת ובעונה אחת ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח מפני רמאות.
השיקול העיקרי בנושא זה של כיבוד שיקים - הפונקציה הקרויה PAYING BANKER - הוא הצורך בעשיה מהירה של הבנק, בפעילות שוטפת המחליקה למישרין. שיק הנמשך ביום מסויים חייב הבנק לכבדו באותו יום, והרי מרווח הזמן הניתן לבנק לבירורים הוא קצר עד-למאוד. שיקול זה מכריע מאליו - וראוי לו שיכריע - בקביעת חובת הזהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו, ומכאן אף הקביעה (בין השאר) כי הבנק אמור לפעול על-פי חזות פני הדברים במהלך עסקיו של הבנק."
{דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5), 31, 55-56 (1993)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"כמובן לא נמנה כל אותם סוגי שיקולים העשויים להשפיע על קביעת גבולי חובתו של בנק כלפי לקוחו; לא עלינו המלאכה לגמור, ובכל מקרה לא נדע מראש את כל השיקולים שלעניין. אך להארה נצביע על כמה גורמים העשויים להשפיע על היקף החובה במידה זו או אחרת. נזכור ונזכיר כי מדברים אנו ב מורשה הלקוח, שעל-פי חזות פני הדברים פועל הוא בסמכות (כגון על-פי יפוי-כוח), אך למעשה חורג הוא מהרשאתו תוך פגיעה באינטרסים של הלקוח.
גורם אחד העשוי להיות לעניין הוא אישיותו של הלקוח (גיל, רמת השכלה, הבנה). אשר לחברה - הפועלת ברגיל באמצעות מיופי-כוח - עשויה להישאל שאלה על דבר גודלה (חברה " קטנה" נדמית יותר לאדם). גורם נוסף יימצא ברמת הפעילות העסקית המקובלת של הלקוח. עשויה להישאל שאלה אם הלקוח מוכר לבנק (למנהל הסניף, לסגנו וכו'), ומה מסכת היחסים שהתפתחה ביניהם. האם סניף הבנק הוא גדול או קטן, ומה דרך הטיפול המקובלת בו בלקוחות. גורמים נוספים שלעניין עשויים להימצא במקרה ספציפי זה או אחר, כגון בענייננו, שכחולי נהג לבקר בבנק מעת לעת ולשוחח עם הפקידים בו. נשלים דבר בהזכירנו כי בסוגי פעילויות אחדים - כגון בייעוץ בנושאי השקעות וכיו"ב - קבעו בתי-המשפט חובות ספציפיות אלו ואחרות המוטלות על בנקים... ובאותו הקשר נזכיר את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. וכשם שבאותם עניינים עשויה חובתו של בנק ללבוש צורה ולפשוט צורה - מעניין לעניין - כך אף בענייננו, לפי הגורמים שראוי להם כי יקבעו את היקפה של החובה.
אחת מאמות-המידה לבחינת חובתו של בנק כלפי לקוחו תימצא במינהג הבנקאים (PRACTICE OF BANKERS); שאם נהג הבנק כמינהג הבנקאים חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו אם לא נהג כמינהג הבנקאים אות וסימן הוא כי התרשל וממילא ראוי הוא כי יישא בתוצאות מעשיו או מחדליו."
{דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5), 31, 64-63 (1993)}


3. יחסי הכוחות בין בנק ללקוח אינם שווים
כב' השופטת רות לבהר שרון:
"יש לזכור כי יחסי הכוחות בין בנק ללקוח אינם שווים. במערכת היחסים בין הבנק ללקוח הבנק נתפס כצד החזק. הבנק הינו גוף גדול בעל חוסן כלכלי וניסיון רב, שמעסיק אנשי מקצוע ויש לו גישה רחבה למידע בכל נקודת זמן. מול הבנק ניצב הלקוח, אשר פעמים רבות חסר את הכלים הללו. יתרה מזאת לקוחות הבנקים נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עמו הם באים במגע. הפרט מאמין בכישורי הבנק ובאמצעים הטכניים אשר עומדים לרשותו. במקרים רבים הם אינם נדרשים לחוות-דעת נוספת, ונוהגים על-פי המלצתו, ולרוב אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. במקרים רבים הפרט רואה בבנק גוף מעין ציבורי. לעיתים הפרט נוטה שלא לנקוט באמצעי זהירות על-מנת להקדים פני נזק אפשרי, זאת אף אם בכוחו לעשות כן. לא אחת עלול הבנקאי אשר משרת את הלקוח להיקלע למצב של ניגוד עניינים בין טובת הבנק לטובת לקוחו. המאפיינים המיוחדים של מערכת יחסי בנק-לקוח, מצדיקים קביעת כללי אחריות מיוחדים שיחולו במערכת יחסים זו."
{ת"א (ת"א-יפו) 1052/97 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רוזנבאום דוד ואח', תק-מח 2004(4), 3914 (2004)}

4. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק
כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:
"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מציבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.
בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי-ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו."
(ע"פ 122/84 משה מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 94, 103-102 (1984)}

5. נאמנות כפולה
כב' השופט בועז אוקון:
"הפעילות הייעוצית של הבנקים בשוק ההון, תוך שילובה בכוחם בהענקת אשראי, נמשכת מזה זמן. לקשיי הנאמנות הכפולה היכולה להיווצר בגדרה, יש אפקט של רעם מתגלגל. קולו של הרעם נשמע רחוק ומזמן, אך קולו החד-משמעי קרא לתמורה. הבנקים אינם יכולים לשלב את מקורות האשראי שבידיהם עם פעילות כזו, כאשר היא נועדה לקדם מטרות שלהם בשוק ניירות הערך. כאשר הם נוהגים כך עליהם לומר זאת בקול רם, ובאופן ברור. עליהם לציין את קיומו של ניגוד העניינים. לא כך היה כאן."
{ציטוט מבית-המשפט המחוזי ב- ת"א (שלום עכ') 1944/99 פוגל חנוך נ' בנק לאומי סניף קריית חיים מזרחית, תק-של 2004(2), 16959, 16971 (2004)}




6. חובת הסודיות
כב' השופט א' גולדברג:
"מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות...בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו."
{רע"א 1917/92יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו-6 אח', פ"ד מז(5), 764, 771-770 (1993)}

7. האם על הבנק לגלות סודות לקוחו
כב' השופט מ' חשין:
"שיטת המשפט לא תדבר בשני קולות - בדיסהרמוניה - ולא נקבל כי בקול אחד תאסור על גילוי סודות ובקול שני תצווה על גילוי סודות. שתי הידיים תקרבנה או תרחקנה, ולא נסכים כי יד אחת תקרב ויד שניה תרחיק. ואם זו הדרך לפירוש הדין - וזו לדעתנו הדרך - כי אז הקושיה הצורכת פתרון אינה קושיית הסודיות וחובת-הסודיות - כשהיא לעצמה - אלא השאלה אם קנה בית-משפט סמכות לצוות על הבנק לגלות את סודות לקוחו; ואם קנה סמכות - כיצד יפעיל סמכותו זו."
{רע"א 1917/92יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו-6 אח', פ"ד מז(5), 764, 778-777 (1993)}

8. שיקים ללא כיסוי
כב' השופט א' רובינשטיין:
"ככלל, הגישה הראויה לנושא השיקים ללא כיסוי, צריך שתהא מחמירה. המדובר בנגע קשה ומטריד המשליך הן על הנפגעים הישירים שלא נפרעו שיקים שנמסרו להם, ולעיתים - כפי שציין בית-המשפט המחוזי - על צדדים שלישיים, והן, במעגל רחב יותר, על המדינה והחברה. לפיכך, ומבלי לפגוע במעשים ופעלים אחרים של המבקשים, אין מנוס מהפעלת הסנקציות שקובע המחוקק.
...על מושכי שיקים ללא כיסוי לידע, כי אינטרס הציבור, שעליו אמונים בתי-המשפט, הוא להיאבק בכך. אין פירוש הדבר שלא יהיו מקרים בהם תובא תקופת הסעד הזמני בחשבון, כגון על-פי נסיבות אישיות מיוחדות. אך משבנגע ומכת מדינה עסקינן, אין מנוס ככלל משימוש באפשרות זו בצמצום ומתוך גישה מחמירה."
{רע"א 9162/04 הרב משה אברהם סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2004(4), 1886, 1888 (2004)}

9. גילוי מידע על חשבונות לקוחו
כב' השופט מ' חשין:
"לא יחלוק איש על-כך, שבנק אשר גילה מידע על חשבונות לקוחו - בלא הסכמת הלקוח ובלא שצווה על-כך בידי רשות בת-סמך - עבר על לאו שבהוראת סעיף 2(8) לחוק הפרטיות. חובת סודיות כלפי לקוח, בנק נושא בה כל העת ובכל אתר, וכעיקרון אין הוא מתנצל מחובתו זו אף בבית-משפט. כך, למשל, אם במשפט בין ראובן לבין שמעון מוזמן בנק לוי כעד, וראובן או שמעון מבקשים את לוי לגלות מידע על חשבון שיהודה מנהל באותו בנק, זכאי הבנק - יתירה מזאת: חייב הוא - לסרב להשיב לשאלות ולגלות מסמכים, שהרי צווה בידי החוק לשים מחסום לפיו ושלא לגלות סודותיו של יהודה."
{רע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פ"ד מז(5), 764, 776-775 (1993)}

10. חובת הרישום של הבנק
כב' השופט ב' אוקון:
"חובת תום-הלב המוטלת על הבנק כסוכנות חברתית היא מוגברת. הבנק חייב, בהתחשב במעמדו כנושה מקצועי לפקח על רישום בתוך פרק זמן סביר. חובה זו היא מתכון בדוק לקידום המדיניות העומדת ביסוד שיטת הרישום, ומהווה מכשיר ראשון במעלה להבטחת עכשוויותו של המרשם."
{ה"פ (מחוזי יר') 2247/03 אהרון רשף, עו"ד, בתפקידו ככונס נכסים נ' לוי יוסף, תק-מח 2004(1), 6761, 6767 (2004)}

11. אין כל סיבה כי הבנק יישא בהפסדיו של משקיע
כב' השופט ב' ארבל:
"כדרכו של עולם, נוטות כפות המאזניים פעם מעלה ופעם מטה. משקיע נבון, מטה אוזן לעצות יועצי ההשקעות, ומפזר השקעותיו באופן סולידי, כך שאלה תעמודנה לו אף בימי סגריר. לעומתו, מהמר פזיז, השואף להתעשר במהרה, בוחר לעצמו את אותן השקעות מסוכנות, אשר תנודותיהן חדות, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה. כאשר כפות המאזניים נוטות כלפי מטה, בימי סגריר, עלול משקיע מסוג זה לצאת וידיו על ראשו. כך נהג דנינו, מרצונו החופשי, ומצא עצמו עם תיק השקעות שנשחק עד דק. כאשר ראה דנינו, כי עסקיו שוקעים, לא מיהר לממש את השקעותיו ולהציל את אשר ניתן להציל, ובכך גרר עצמו למצולות ההפסד. לא פקידי הבנק הם שגררוהו לידי מעשים אלה, ואין כל סיבה כי הבנק יישא בהפסדיו."
{ת"א (שלום עפ') 1688/96 בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף עפולה נ' דנינו יובל, תק-של 2000(3), 917, 930 (2000)}
12. המעמד המיוחד של הבנקים בעידן המודרני
א' פורת במאמרו:
"הנטיה העכשווית הניכרת בפסיקה בארץ כמו גם בחקיקה, הינה להרחיב את אחריותם של הבנקים ללקוחותיהם וכלפי צדדים שלישיים. המעמד המיוחד של הבנקים בעידן המודרני: היזקקות היומיומית של כל שכבות הציבור לשירותיהם; האמון שנותן בהם הציבור; המידע הרב והאמצעים המיוחדים העומדים לרשותם; "כיסם העמוק"; ויכולתם העדיפה על יכולתו של הפרט למנוע נזקים מלכתחילה - הם העשויים להסביר ואף להצדיק נטיה מעין זו."
{א' פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל (התשנ"ב) 343)}

13. החובה המוטלת על הבנק למנוע תרמית
כב' השופט ת' אור:
"אין ספק שמוטלת על הבנק חובת זהירות למנוע תרמית בחשבונותיו של לקוחו. בנק היודע על התרמית ועל ניצול לרעה של ההרשאה, לא יוכל להתגונן בטענה שפעל לפי הוראת הלקוח ובהתאם להרשאה כשרה על פניה.
הבעיה מתעוררת באותם מקרי גבול בהם אין ידיעה ממשית של הבנק על תרמית. במקרים אלו יש לקבוע אם נתקיימו נסיבות המטילות חובה על הבנק לחקור ולדרוש באשר לכשרותן של פעולה או הוראה, על-אף שעל פניהן הן מעוגנות בהרשאה תקפה."
{ע"א 636/89 דר' אברהם כחולי נ' בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3), 265, 275-274 (1991)}



14. "כוחו" של הבנק
כב' השופט מ' שמגר:
"מי שאינו תאגיד בנקאי מנוע מלעסוק בקבלת פיקדונות כספיים ובמתן אשראי כאחד. ייחוד הכוח לתאגידים בנקאיים לשלב פעולות אלה בעיסוקיהם מקנה לתאגידים אלה כוח ניכר, שכן הוא מספק להם מקורות כספיים זמינים בהיקף גדול ביותר, בהם הם רשאים להשתמש לצרכי הפקת רווחים בדרך של מתן אשראי.... כוח זה, שהוא "מעין מונופוליסטי", המוענק לבנקים על-פי הדין, מחייב קיומן של ערבויות חוקיות אשר יגבילו את היכולת לעשות בו שימוש לרעה, ויחייבו את הפעלתו באופן הוגן וסביר. לעניין זה, ניתן לראות את הדינים הקבועים בחוק הבנקאות (רישוי) ובחוק הבנקאות (שירות ללקוח) כמיכלול קוהרנטי אחד ושלם, באופן שהתמונה המצטיירת היא של מעין "עסקה" דו צדדית: בצד הזכות, זוכים התאגידים הבנקאיים ליתרונות המיוחדים להם, ולהם בלבד.
בצד החובה, כפופים התאגידים הבנקאיים למערכת חובות מיוחדת המונעת מצב בו ישתמשו בכוחם הרב באופן שיפגע בציבור לקוחותיהם. מערכת החובות קובעת מסגרת נורמטיבית נאותה לניהול התקין של הפעילות הבנקאית.
שיקולים אלה תומכים בעמדה לפיה יש לפרש את חוק הבנקאות (שירות ללקוח) כחל על ערבים; מבחינת היכולת לעמוד מול עוצמתו של הבנק ולהתמודד עימו כשווה, אינני רואה הבדל בין הערב ובין כל לקוח אחר גם מבחינת הנסיבות שנוצרו על-ידי ייחוד הפעולות שהוענק לבנקים."
{ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3), 309, 324-323 (1993)}


15. על הבנק חל איסור להטעות לקוח
כב' השופט מ' שמגר:
"בהוראה מפורשת ... מונה המחוקק, לצד ובנוסף לעיקרון הכללי לפיו אסור לבנק לעשות דבר העלול להטעות לקוח בכל "עניין מהותי" ללקוח, לא פחות מתשעה עניינים אותם רואה המחוקק כמהותיים. הוראה זו נועדה להחיל על חוזים בנקאיים משטר נורמטיבי מיוחד, היוצר חריג לדיני החוזים הרגילים, ומרחיב את דיני ההטעיה ... בחוק החוזים במספר מישורים מרכזיים: ראשית, אין בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק... שנית, האיסור בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) רחב יותר, ואוסר על כל מעשה או מחדל העלול להטעות - היינו, אין דרישה להטעיה בפועל (הגם שללא הטעיה כזו ספק אם ניתן יהיה להצביע על נזק שיהווה עילה לפיצוי על-פי החוק). שלישית, הוראת סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) מפרטת, כמתואר, שורה ארוכה של עניינים בהם נאסרת הטעיה, ובכך היא משריינת את תחום ההגנה המוסדר בעניינים אלה, מראש. רביעית, אוסרת הוראת סעיף 3 הטעיה גם לעניין תוכן החוזה אשר נכרת בין התאגיד הבנקאי ללקוח. בדין הכללי, האחריות בכגון דא מוגבלת למקרים חריגים בהם מדובר בהוראה יוצאת דופן בחוזה או... חוזה (ה)שונה באופן מהותי ממה שהצד האחר היה זכאי לצפות... הכלל הרחב יותר, הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), נובע בעיקר מן המורכבות של החוזה הבנקאי, ומן הרצון למנוע מצב בו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטריים להתמודד עימם ולהבין כהלכה את משמעותם. עניין זה מוסדר, אמנם, גם על-ידי הכללים שקבע הנגיד מכוח סמכותו לפי סעיף 5 לחוק, אך במהותו הוא שייך לסוגיה שבפנינו - היינו, היקף החובה שלא להטעות, כפי שזו קבועה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח)."
{ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3), 309, 327-326 (1993)}

16. השתק שיפוטי
כב' השופטת ד' דורנר:
"מחובת תום-הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. העלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה.
מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי-צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על-ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית-המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות. כאמור, השתק זה, שביסודו גם שיקולים במישור המשפט הציבורי, רחב מן ההשתק מכוח מצג או מכוח הבטחה, שלהקמתו נדרשים הסתמכות בעל הדין על הטענה המקורית שבעטייה ניתן הסעד, ושינוי מצבו לרעה עקב כך."
{ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S. A, פ"ד מח(4), 133 (1994)}

17. התניית שירות בשירות
כב' השופט א' מצא:
"התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו, בקניית שירות אחר שהבנק מעוניין למוכרו, עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר. בהיעדר קשר כזה, התניית שירות בשירות מפרה את האיסור הקבוע... בחוק הבנקאות. הפרת האיסור מהווה עבירה, שהבנק וכן עובדיו עלולים להיענש עליה... ואם כתוצאה מאילוצו להיכנע להתניה האסורה נגרם ללקוח נזק, קמה לו עילה לתבוע את נזקו מן הבנק."
{ע"א 6234/00, ע"א 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2003(3), 1542, 1546 (2003)}

* * *
כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"קביעת ממצאי העובדה לעניין קיום התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים שנילוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באיזמל ניתוח ראייתי חד בשים-לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התניה פסולה, השקולות להפרת החוק ...
הוכחת תניה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה... משמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח בין בשל מעבר הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים בעל-פה המתנהלים עם לקוחות והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה, עשוי להיות כי גרסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה."
{ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, 735-734 (2002)}

כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
מטרות האיסור על התניית שירות בשירות הן שונות ואינן עשויות מיקשה אחת:
(א) אחד ההיבטים לאיסור על התניה כאמור נועד למנוע עקיפת החובה המוטלת על הבנק לתת שירותים שיוחדו רק לו... התנאת שירות שחובה לתיתו במתן שירות אחר עלולה להיחשב תנאי בלתי-סביר שדינו כסירוב בלתי-סביר למתן שירות.. עם זאת, מתן אשראי אינו בגדר העניינים שהבנק חייב לתת שירות בנקאי לגביהם... מכאן, שתכלית האיסור על התניית שירות ככל שהוא נועד להבטיח כי בנק לא יסרב ליתן שירות שהוא חייב לתיתו אינה מתקיימת כאן משטענת ההתניה במקרה זה נוגעת למתן אשראי בנקאי המותנה בפתיחת תכניות חסכון...
(ב) מטרה נוספת ביסוד איסור התניית השירות הינה למנוע ניצול עמדת הכוח של הבנק כדי לכפות על לקוח המצוי בעמדת מיקוח חלשה לקבל שירות בנקאי שהוא אינו מעוניין בו כתנאי לקבלת שירות בנקאי שהוא זקוק לו. עיקרה של תכלית זו במיתון הפער ביחסי בנק ולקוח, מניעת הטעייה ועושק כלפי הלקוח, ורצון לפתח מערכת יחסים הוגנת ואמינה בתחום הבנקאות... האיסור נועד, בין היתר, להגן על הלקוח מפני מצב נחיתות עקב כשל-שוק הקשור בקושי בקבלת מידע רלבנטי וקושי ביכולת לנתחו ולהעריכו - דבר הגורע מכושרו של הלקוח לבחור באופן אמיתי בין שירותים בנקאיים שונים.
(ג) היבט נוסף לאיסור נועד למנוע עקיפת שיעור ריבית מירבי לאשראים המצויים בפיקוח בדרך התניית שירותים בנקאיים, למשל על דרך פתיחת תכנית חסכון במימון אשראי הבנק הנפרעת מחשבון המצוי ביתרת חובה שעליה משולמת ריבית חריגה ...
יוצא, איפוא, כי האיסור על התנאת שירות בשירות חל על שירותים בנקאיים שחובה על הבנק לתיתם והן על אלה שאין חובה עליו לתיתם (ובכלל זה מתן אשראי בנקאי). עם זאת, מקום שמדובר בהתניה הנוגעת לשירות בנקאי שחובה לתיתו עלול להיות קושי להוכיח כי קיים צידוק להתניה במובן קיומו של קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי... לעומת זאת, מקום שמדובר בהתניית שירות בנקאי שאין חובה לתיתו, עשויה הוכחת קיומו של צידוק כזה להתניה להיות קלה יותר."
{ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, 734-733 (2002)}

* * *
כב' השופטת ד' בייניש:
"לשם בחינת השאלה אם מתקיימת התניה אסורה של מתן שירות בשירות יש להבחין בין הנתונים הראייתיים שבתי-המשפט נעזרים בהם לקביעת קיום מצב של התניה, לבין יסודות העילה של קיום התניה... מרכיב הכרחי לקיומה של התניה אסורה הוא הקורלציה - המתאם - בין השירות המבוקש על-ידי הלקוח לבין השירות הנדרש על-ידי הבנק...
ודוק: הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או, במקרה בו מדובר על פתיחת תכניות חסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך-כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי-המשפט תוך שימוש במושג קורלציה. אכן, בדרך-כלל יתקיימו סממנים אלה בנסיבות של התניית שירות בשירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו לא ייתכן קיומה של התניה."
{ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2), 145, 156-157 (2000)}

18. בנק - חובת הזהירות
כב' השופט מ' חשין:
"לבירור חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו, נזכור בראשית כי הקשר בין השניים הוא קשר של חוזה. מכאן מסקנה נדרשת מאליה והיא זו, שבראש ובראשונה ייקבעו יחסי השניים על-פי החוזה שנכרת ביניהם, ובגידרי אותו חוזה נכלול, כמובן, אף מערכת יחסים ספציפית שנוצרה בין הבנק לבין לקוחו. נניח, למשל, כי בסניף הבנק בו מדובר נוצר נוהג בעניינו של לקוח פלוני, ולפיו אין הבנק מכבד שיק שנמשך מחשבון הלקוח בסכום של -.20,000 ש"ח ומעלה - בין אם השיק הוא בחתימת הלקוח ובין אם הוא בחתימת מורשה מטעמו - אלא-אם-כן מודיע הלקוח עצמו מראש למנהל הסניף על משיכת השיק; ובהיעדר הודעה אין הסניף פורע שיק אלא אם מנהל הסניף מוודא עם הלקוח אישית משיכתו של אותו שיק. כך בנוהג וכך בהסכם, מפורש או משתמע, בין הלקוח הספציפי לבין הסניף. במקרה מעין זה, למותר לומר, יקבעו אותו נוהג או אותו הסכם, והפרתם תחייב את הבנק (וזאת, בין אם נכנה את חובת הבנק הפרת חוזה רגילה ובין אם נמצא כי נובעת היא מהפרת תניה מכללא שעניינה חובת הבנק שלא לנהוג ברשלנות."
{דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5), 31, 50-49 (1993)}




כב' השופט א' ברק:
"בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וחובתו זו מוכרת מזה זמן. החובות הן איפוא הדדיות, ומקורן בראש ובראשונה בחוזה שבין השניים ... ואולם גם בלא קשר לחובתו זו של לקוח כלפי בנק, אם באחת היכרנו בחובת זהירות של בנק כלפי לקוחו - חובת זהירות השתולה, אמנם, בחוזה שבין השניים אך שורשיה בדיני הנזיקין הכלליים - לכאורה חייבים אנו להוסיף ולומר כי באותו הקשר נכיר אף בדוקטרינת האשם התורם. דומה עליי, כי הכרה בחובת זהירות בלא לרככה בדוקטרינת האשם התורם תסיג אותנו מאה שנים לאחור, וכזאת לא יעלה על הדעת. על-פי גישה זו, בדין שבמקומנו ובזמננו דוקטרינת האשם התורם בנויה אל-תוך חובת הזהירות והרשלנות, ואל אשר תלך זו אף זו תלך. אכן, אף במשפט ליפקין הועלתה טענה זו של אשם תורם, ובית-המשפט היה נכון עקרונית להכיר בה...
למותר לומר שדוקטרינת האשם התורם עדיפה כמה וכמה מונים על דוקטרינת המניעות שמקובל להחילה בנושאים מסויימים (כגון בזיוף שיקים) על יחסי בנק ולקוחו; שדוקטרינת המניעות הינה "טוטאלית" על-פי עצם טיבה - "הכול או לא כלום", ממש כעוולת הרשלנות בתקופה שאשם תורם היה בו כדי לשלול זכות מכל וכל - ואילו דוקטרינת האשם התורם יש בה כדי לעשות צדק בין הניצים על דרך של ריכוך והקהיית עוקץ...
השאלה על דבר היקף חובת הזהירות המוטלת על בנק כמי שאמור לכבד שיקים שנמשכו עליו, מתעוררת, ככלל, במקום בו מדובר בשיק אחד או במספר שיקים מצומצם, וכאשר השלוח מוסמך ורשאי, לכאורה, למשוך אותו שיק שמשך. ענייננו שונה ממקרה טיפוסי זה של ה- PAYING BANKER, ובשני צמתים עיקריים אלה באשר לגיבוש חובתו של הבנק כלפי כחולי: ראשית לכל, בהוצאתם של אותם מסמכים "מיוחדים". מסמכים "מיוחדים" אלה חצצו בין יפוי-הכוח לבין הוצאת השיקים, ורק פעולתם המצטברת של כל אותם מסמכים, בעיקר פתיחתו של החשבון הדביטורי - ועליהם יפוי-הכוח המקורי והשיקים - הביאה לחוב שנוצר. עצם קיומם של אותם מסמכים "חוצצים" יש בו, מעצמו, כדי לשנות את היקף החובה החלה על הבנק. שנית, בענייננו לא היה מדובר בשיק אחד או בשיקים אחדים אלא בהוצאתם של שיקים רבים ובפעילות שנתפרסה על-פני זמן ניכר."
{דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5), 31, 66-65, 68-67 (1993)

19. בנקאות - חסיון
כב' השופט א' גולדברג:
"עניין לנו, אם כן, בחסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים... מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית-המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה).
שנית, על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות. שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".
שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.
ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי."
{רע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פ"ד מז(5), 764, 774-773 (1993)}

20. הוכחת חתימה
א' הרנון בספרו:
"קיימות שלוש דרכים עיקריות בהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני. האחת, באמצעות עדות ישירה - דהיינו, עדותו של החותם, או של מי שהיה עד לחתימה... השניה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן... והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת, ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון...
המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא-כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה... כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה."
{א' הרנון דיני הראיות, חלק א', 145-144, 690}

* * *
ד' תמיר, י' יערי בספרם:
"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29(ב) לפקודת השטרות, כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא כפירה ביצירת הקניין - והחיוב הצמוד אליו - בכללותו."
{ד' תמיר, י' יערי דיני שטרות בפסיקת בתי-המשפט, 276}

* * *
י' זוסמן בספרו:
"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא. המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו. כיוצא בזה, בעניין הרשאתו של אדם להוכיח כי ניתנה לאותו אדם הרשאה לחתום. גם לצורך חיובו של תאגיד על יסוד חותמת שהוטבעה על שטר תופס אותו רעיון, הואיל ותאגיד אינו חייב אלא אם הוטבעה החותמת על-ידי מי שהורשה לכך. התובע על יסוד החותמת חייב בהוכחת ההרשאה, שהיא אחד היסודות המעמידים את תביעתו."
{י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית), 50}

21. ליווי פיננסי
כב' השופטת צ' ברון:
"טיבה של מערכת היחסים בין רוכשי הדירות ובין הבנקים במסגרת ליווי פיננסי של בפרוייקט סגור אינה מערכת של בנק-לקוח.
בשיטת הליווי הפיננסי מתקיימות שתי מערכות חוזיות נפרדות. האחת בין רוכש הנכס וחברת הבניה והשניה בין חברת הבניה ובין הבנק. אולם טיבן של מערכות היחסים הנפרדות הופך את מערכת היחסים כולה למערכת יחסים משולשת אשר אין אפשרות להפריד את צלעותיה זו מזו.
על-פי עקרונות שיטת הליווי הפיננסי מחוייב רוכש הנכס להפקיד את כל כספי הרכישה בחשבון מיוחד אשר נמצא בפיקוח מלא של הבנק ומשועבד לו. בין הבנק לרוכש הנכס אין חוזה המחייב את הרוכש להפקיד את הכספים בחשבון המיוחד ובכך להשתתף בתוכנית הליווי הפיננסי. על-כן, דורש הבנק מחברת הבניה לחייב את הלקוח להפקיד את הכספים בחשבון כאמור.
בשיטת הליווי הפיננסי בה עסקינן, אין ללקוח אפשרות שלא להפוך ל"שותפו" של הבנק לעסקת המימון. זאת מעצם העובדה שרוכש הנכס מחוייב להפקיד את תשלומיו לאותו חשבון ליווי מיוחד.
לנוכח הדברים ניכר כי מתקיימת מערכת יחסי "שכנות" קרובה בין הבנק מחד ורוכש הנכס מאידך.
כחלק אינטגרלי מהליך הליווי הפיננסי לוקח על עצמו הבנק לבצע פיקוח על ההוצאות וההכנסות מהחשבון שייוחד לפרוייקט בתלות בקצב הבניה והתקדמותה, זאת בראש ובראשונה כדי להבטיח את השקעתו הפיננסית.
אולם מרגע שנוצרים יחסי "שכנות" כה קרובים בין הבנק ובין רוכש הנכס מתוקף כך שהרוכש מפקיד סכומים משמעותיים ביותר בחשבון שמפוקח על-ידי הבנק, נוצרת גם ציפיות.
רוכש סביר אשר יודע כי הוא מפקיד כספים לחשבון המפוקח על-ידי בנק במסגרת מערכת הסכמים משולשת בינו, בין הבנק ובין חברת הבניה, מצפה כי הבנק אכן יפקח על דרך הוצאת אותם כספים. הוא רואה בבנק גוף מקצועי, בעל ידע הנעזר במומחים על-מנת לפקח על חברת הבניה."
{ת"א (מחוזי ת"א) 1794/95 חייק יצחק נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2002(4), 820, 826 (2002)}




22. נאמנות
כב' הנשיא מ' שמגר:
"יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על-כן נאמר לא אחת כי אומנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים להם כפופים הן הלקוח והן הבנק...
היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, לאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות בה מחוייב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו בה הוא מחוייב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו-כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עסקה מסויימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפעיל לגבי בעל חשבון בבנק אותה אמת-מידה הנוהגת ביחס לאדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד-פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק במקרה נשוא הדיון."
{ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573, 594-591 (1994)}




23. ספרי בנק
כב' השופטת ש' נתניהו:
"יתכן שכלל לא ניתן היום, בשיטת החשוב והרשום הממוחשבת, לדבר על "ספרי בנק" במובן פקודת הראיות או סעיף... של הסכם הדביטורי או על העתקיהם. בכך לא ימנע מהבנק להוכיח את יתרת החוב בכל דרך שתהיה מקובלת על-פי דיני הראיות, אך ראיה חותכת, שתמנע מהלקוח לחלוק על נכונות החשבונות, לא תהיה בכך."
{ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4), 126, 134-133 (1986)}