(ה)יועץ (ה)משפטי לממשלה

"ביסוד הכללים בדבר התערבות בית-המשפט בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה עומדות שלוש הנחות יסוד: האחת, כי ליועץ המשפטי שיקול-דעת נרחב בהחלטה אם להעמיד חשוד לדין, אם לאו. שיקול-דעת זה משמעו כוח בחירה בין מספר החלטות חוקיות. בחירה זו מכוונת, כפי שראינו, בין השאר, על-ידי מתן משקל ראוי לשיקולים השונים, שיש לקחתם בחשבון במסגרת הקביעה אם קיים "עניין לציבור" בהעמדה לדין. בקביעתו של משקל זה קיים תחום תמרון ניכר. הוא מבוסס, בין השאר, על הערכת מציאות פיזית ונורמטיבית ועל השקפת עולם. אך טבעי הוא כי יועצים משפטיים שונים ייתנו משקל שונה לשיקולים השונים המגבשים את אמת-המידה של "עניין לציבור". כל עוד המשקל שניתן על-ידי היועץ המשפטי לשיקולים השונים פועל במסגרת התכלית שלשמה ניתן שיקול-הדעת, ההחלטה היא חוקית. מכאן, שיועצים משפטיים שונים עשויים להגיע להחלטות שונות וסותרות, באשר לקיומו של "עניין לציבור", שכולן תהיינה חוקיות. במצב דברים זה, בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם לאי-התערבות זו אינו נעוץ בחסינות מיוחדת שיש לו ליועץ המשפטי מפני הביקורת השיפוטית של בית-המשפט הגבוה לצדק. הטעם לאי-התערבות זו נעוץ בכך שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוקית, ואין עילה להתערבות של בית-המשפט. אמת, בית-המשפט הגבוה לצדק עשוי לגרוס, כי אילו כוח ההחלטה המקורי היה בידיו, היה הוא מקבל החלטה שונה מזו שקיבל היועץ המשפטי לממשלה. בית-המשפט עשוי לאפיין את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בנסיבות אלה, כהחלטה "מוטעית", אך אין היא החלטה בלתי-חוקית. בית-המשפט אינו שם עצמו כיועץ משפטי לממשלה. אין הוא יועץ-משפטי-על. הוא בוחן את חוקיות החלטותיו של היועץ המשפטי - לא את תבונתן. מכיון שהחלטה "מוטעית" - כלומר, החלטה הבוחרת באפשרות חוקית שבית-המשפט עצמו, אילו פעל כיועץ משפטי, לא היה בוחר בה - עשויה להיות חוקית, לא יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק, וזאת בשל היעדר עילה להתערבותו...
מכאן עולה ההנחה השניה, עליה מבוססת פסיקתו של בית-משפט זה. הנחה זו הינה, כי כאשר היועץ המשפטי לממשלה בחר באפשרות בלתי-חוקית, באופן שהחלטתו הינה לא רק מוטעית, אלא גם בלתי-חוקית, יתערב בית-משפט זה בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אכן, תפיסת היסוד של בית-משפט זה הינה, כי בכפוף לטענות "סף", כגון נקיון-כפיים ושיהוי, צריכה להתקיים חפיפה בין העילות המביאות לפסילת ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, לבין העילות המצדיקות התערבותו של בית-משפט זה. באין עילה לפסול החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אין גם עילה להתערבותו של בית-המשפט. אם, לעומת זאת, קיימת עילה לפסילת החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יש גם עילה להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. נמצא, כי לא מוקנית ליועץ המשפטי לממשלה כל חסינות מיוחדת מפני התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-המשפט אינו מכיר במצב דברים, שבו עשויה להיות עילה לפסילת החלטתו של היועץ המשפטי, אך לא תהיה עילה לקיומה של ביקורת שיפוטית. אכן, חסינות כזו, אילו הוכרה, היה בה כדי לפגוע בשלטון החוק. הכרנו בחסינות כזו רק במקרים מיוחדים, בהם הגורם השלטוני לו הענקנו חסינות הוא המחוקק עצמו...כן הכרנו בכך במצבים חריגים נוספים, אותם אפיינו כבלתי-"שפיטים"... מקרהו של היועץ המשפטי אינו נופל לקטגוריות אלה. החלטותיו שפיטות ואין הוא חלק מהרשות המחוקקת. בידיו כוח שלטוני רב-עצמה. "שיקול-דעת בלתי-מבוקר כזה יש עימו סכנה של שימוש לרעה, שחיתות ואפליה"... פיקוח שיפוטי חיוני הוא על-כן להפעלה ראויה של סמכויות השלטון של היועץ המשפטי לממשלה, כשם שהוא חיוני להפעלה ראויה של כל סמכות שלטונית אחרת...
המסקנה המתבקשת משתי הנחות יסוד אלה הינה, כי שאלת המפתח אינה היקף התערבותו של בית-המשפט, אלא תוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. השאלה האמיתית אינה עילות ההתערבות של בית-המשפט, אלא העילות הפוסלות את תוקף ההחלטה. עניין לנו איפוא, לא בשאלה של סמכות בית-המשפט, אלא בשאלת סמכות היועץ המשפטי לממשלה. השאלה אינה שיקול-דעת בית-המשפט, אלא שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן, היקף התערבותו של בית-המשפט הוא כהיקף חוסר חוקיותה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה. כפוף לטענות הסף, קיימת חפיפה מלאה בין היקף ההתערבות של בית-המשפט לבין העילות הפוגעות בחוקיות שיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. השאלה המכרעת היא, איפוא זו: מהן העילות, מתחום המשפט המינהלי המהותי, הפוגמות בשיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. האם קיימות עילות, הפוגמות בשיקול-דעת מינהלי "רגיל", אך אינן פוגמות בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה? עיון בפסיקתו של בית-המשפט העליון מגלה, כי בעניין זה אין דין מיוחד ליועץ המשפטי לממשלה. אכן, מגמתו של בית-משפט זה, בכל הנוגע לתורת שיקול-הדעת המינהלי, הינה לקיים אחידות בעילות הפוסלות שיקול-דעת מינהלי. איננו מכירים בנושאי משרה "מיוחסים". העילות הפוסלות אקט מינהלי חלות על כל סמכות שלטונית ברשות המבצעת. על-כן פסקנו, כי אף החלטתו של נשיא המדינה נמדדת על-פי העילות הרגילות של תורת שיקול-הדעת המינהלי...אכן, אותן עילות הפוגמות בשיקול-דעת של רשות שלטונית בדרך-כלל פוגמות גם בשיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. מכאן ההנחה השלישית, העומדת ביסוד פסיקתו של בית-משפט זה. הנחה זו הינה הפעלה שוויונית של כללי המשפט המינהל המהותי באשר לעילות הפוגמות בשיקול-דעת מינהלי. כשם שכל שיקול-דעת מינהלי נפגם אם הוא הופעל מתוך שיקולים זרים, הפליה, חוסר הגינות וחוסר תום-לב, כך גם שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נפגם בשל עילות אלה. כשם שכל שיקול-דעת מינהלי נפגם בשל חוסר סבירות קיצוני שנופל בו, כך גם שיקול-הדעת של היועץ המשפטי נפגם בשל חוסר סבירות קיצוני שדבק בו. אכן, מקובל עלי כי לא די, לשם פסילת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי נפל בו חוסר סבירות קל. לשם פסילת שיקול-הדעת של היועץ המשפטי יש להצביע על-כך, כי חוסר הסבירות שדבק בו הוא מהותי, או קיצוני. מסקנתי זו אינה סומכת עצמה על חסינות מיוחדת של היועץ המשפטי לממשלה. כל שיקול-דעת שלטוני לא נפסל אך בשל חוסר סבירות קל. לשם פסילתו של כל שיקול-דעת מינהלי נדרש חוסר סבירות מהותי."
{בג"צ 935/89 אורי גנור, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה, מר יוסף חריש, פ"ד מד(2), 485, 525-524 (1990)}

* * *
כב' השופט ג' בך:
"העובדה בלבד, שההחלטה נראית בעינינו בלתי-נכונה או מוטעית, אין בה להצדיק התערבות, ואף אם משוכנעים אנו שהיינו מגיעים למסקנה שונה מזו אליה הגיע היועץ המשפטי, לו סמכותו שלו הייתה מסורה בידינו, אין בכך כדי להניענו לקבל עתירה המופנית כנגד החלטת היועץ.
מה שמרחיק כל כך את אפשרות ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי במישור של הפעלת המערכת המשפטית, בהשוואה להתערבות בפעולותיהם והחלטותיהם המינהליות של רבות מבין הרשויות הציבוריות האחרות, אינה רק העובדה, שהחלטות היועץ המשפטי מושתתות על מסקנות הנובעות לרוב משיקולים משפטיים ועובדתיים מורכבים, אלא שמתווסף לכך עוד ההיבט של שקילת טובת הציבור, שמטבע הדברים הינו גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית."
{בג"צ 292/86 אליקים העצני, עו"ד נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 406 (1989)}

פרק 33: כבוד האדם וחירותו
הההה975
1. כללי
מ' שמגר במאמרו:
"יש להסתכל... על כבוד האדם בשני הכיוונים, כאילו בעיניו של האל יאנוס. אין להטות את הפנים רק לכיוון אחד..."
{מ' שמגר "מגמות במשפט" עיוני משפט כ' 5, 14 (1996)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
כבוד האדם הוא עיקרון מורכב. בגיבושו יש להתרחק מהניסיון לאמץ השקפות מוסריות של פלוני או תפיסות פילוסופיות של אלמוני. אין להפוך את כבוד האדם למושג קנטיאני, ואין לראות בו ביטוי לתפיסות אלו ואחרות של המשפט הטבעי. תכנו של "כבוד האדם" ייקבע על-פי ההשקפות של הציבור הנאור בישראל על רקע תכליתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבסיסו של מושג זה עומדת ההכרה כי האדם הוא ייצור חופשי, המפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו וזאת במסגרת החברתית עמה הוא קשור ובה הוא תלוי. "כבוד האדם" משתרע על מגוון רחב של היבטים אנושיים. לענייננו בא לידי ביטוי כבוד האדם בכל הנוגע לכבודו של הנפטר ולכבוד משפחתו הרוצה להושיט לו יד ולהציב לו יד."
{בג"צ 5688/92 שמואל ויכסלבאום ואח' נ' שר הבטחון ואח', פ"ד מז(2), 812, 828-827 (1993)}

2. "הציבור הנאור בישראל"
כב' המשנה לנשיא מ' אלון:
"תמיהני, כיצד ומאין נכנס לחוק היסוד האמור - לצורך הגדרת זכויות היסוד שבו - "הציבור הנאור בישראל". מיהו ציבור זה, מי זוכה להימנות עליו או שלא להימנות עליו, מה טיבו של נאור זה ומה משמעות נאורותו? המושג ציבור או אדם "נאור" הוא מושג עמום ואין בו משלו ולא כלום. מושג זה השתמשו בו מימי ההשכלה, כתיאור ל-"אדם נאור, בעל אור ההשכלה והדעת, רוצה לומר אדם משכיל - AUFGEKLAERT, ENLIGHTENED, CIVILISED" (מילון הלשון העברית, אליעזר בן יהודה, כרך שביעי, עמ' 3464), או כאדם "משכיל, בעל השכלה, בן תרבות" (המילון החדש א' אבן שושן, התשכ"ט, כרך רביעי, עמ' 1600), ואין אדם יודע מה טיבם, מה מהותם, ומה מידתם של האור, ההשכלה והתרבות הדרושים כדי לזכות ולהיכלל בתואר האדם או הציבור "הנאור". ולא זו אף זו. בוא וראה דברים שנאמרו מפי אחד מהוגי הדעות בימים עברו, בדבר - "מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופה" (אחד העם, לז; מובא במילון אבן שושן, שם). מי יגלה עפר מעיניו של הוגה דעות זה שבתקופת התחייה, ויודע היה דרכה ומעלליה הנוראים של אחת מאלה האומות, שנתכנו נאורות, שבוצעו לאור השמש, בעיצומה של המאה העשרים, בתקופת מלחמת העולם השניה, בימי חרבן ושואה. אכן השימוש בביטוי "נאור" או בדומה לו - כבא להגדיר אדם או ציבור - מופיע הוא מפעם בפעם, בימים עברו, בפסיקתנו, אם כי לעיתים נדירות למדי, וגם אז הביא עצם השימוש בו לכלל דיון וויכוח הן בפסיקתו של בית-משפט זה והן בדבריהם של הוגים ומשפטנים (ראה בקשר למושג "החלק המתקדם והמשכיל" שבציבור - מנחם אלון חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי-המשפט ובתי הדין הרבניים (תל אביב, התשכ"ח), 73-70). על-כל-פנים, משזכינו ולעולמה של מערכת משפטנו בא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שוב אין צורך ואין זה מן הראוי, להכניס למערכת משפטנו אלמנט והגדרה כגון זו של "השקפות הציבור הנאור בישראל". אין זה מן הראוי - על שום שחוק יסוד זה, כל כולו ערכים שמלאכת פרשנותם רוויה היא השקפות עולם וגישות יסוד, ומושג כה עמום כ"נאור" רק יוסיף אי-וודאות על אי-הוודאות במעשה אמנות פרשנות קשה זו. ואין זה מן הצורך, על שום שחוק יסוד זה כולל הוא בחובו הוראה מפורשת בדבר מטרתו - ומתוך כך אופן פרשנותו - היינו: עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
לא ההשקפות של האדם "הנאור" או הציבור "הנאור" קובעות את היקפו, תכנו ומהותו של ערך-העל "כבוד האדם". היקפו, תכנו ומהותו של ערך-על זה - כפי שכך הוא לעניין כל הערכים, ההוראות והכללים המצויים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - ייקבעו ויתפרשו על-פי האמור בחוק זה, היינו לפי ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, וזאת מתוך עיון בערכים אלה, עמידה עליהם, ומציאת הסינתזה שביניהם."
{ע"א 506/88 יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1), 87, 103-102 (1993)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"בחברה כשלנו, חברה שבה כבוד האדם וחירותו מהווים מרכיב דומיננטי במערך הגנטי של כל כללי המשפט, נצפה כי מניין הכללים הנוקשים מלגו ומלבר יהיה מעט נער יספרם. חוק נועד למקובל, לביינוני, לממוצע, והצורך בגמישות נדרש מאליו ולו כדי שלא לרמוס את המיעוט ואת היוצא-דופן. 'מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מסבים בלא שמן להסיכה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות'."
{ע"א 1165/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1), 69, 80-79 (2002)}

3. חובת השיוויון
כב' השופט מ' חשין:
"ערכים כערך השוויון וככבוד האדם, תוכנם ותחומי התפרשותם ייקבעו, בין השאר, על-פי התפישות המקובלות בחברה... בתחילת-כל-התחילות ובסוף-כל-הסופות, כולנו חיים אנו באטמוספירה חברתית מסויימת, והשקפות המקובלות בחברה תחדורנה על דרך האוסמוזה החברתית אל גופנו ואל תודעתנו ותיקלטנה בנו. ואולם, חלילה לנו מערב מציאות בערכים. ואמנם, המיבחן הקובע חובת שוויון - וכמותו האיסור על הפליה - מעיקרם נוצרו ומתקיימים הם, כזה כן זה, דווקא כדי להילחם ב"תפיסות חברתיות מקובלות". כן היא הפליה מחמת גזע, כן היא הפליה מחמת מין, כן היא הפליה מחמת נטיה מינית, כן היא הפליה מטעמים אחרים אף-הם. כל מעשי הפליה מאלה שהיזכרנו מקורם ב "תפיסות חברתיות מקובלות": תפיסה חברתית כי בן גזע אחד נחות מבן גזע אחר; כי נשים אינן כשירות לבצע לעשות פעילויות כגברים; כי אנשים בני גיל מסויים אינם כשירים למקצועות מסויימים וכו'. אכן, לשירוש "תפיסות חברתיות מקובלות" - מקובלות אך פסולות - נועדו חוקים אלה ואחרים, ובית-המשפט, בצד המחוקק, יעמוד על המישמר ויעשה להנחיל לבני-החברה ערכי שוויון הבונים עצמם על כישוריו של היחיד ולא על סטראוטיפ שדבק בקבוצה שפלוני נמנה עם חבריה."
{בג"צ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, תק-על 2002(4), 761, 775 (2002)}

4. הפליה
כב' השופט מ' חשין:
"מעשה של הפליה הוא, כך למדנו, יחס בלתי-שווה כלפי שווים במקום שהשוויון הוא מגופו של עניין. יחס בלתי-שווה כלפי שווים לוקה בהיעדר הגינות; ואנו, שמבקשים אנו להיות הגונים והוגנים ביחסנו לזולתנו, נעשה ממילא כמיטבנו שלא להפלות בין שווים. כך ביחסנו לזולת בחיי היומיום וכך בקביעתן של נורמות להסדר נורמטיווי של יחסי-אנוש בחברה."
{בג"צ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, תק-על 2002(4), 761, 769 (2002)}

5. זכות הקניין כזכות חוקתית
כב' המשנה לנשיא ש' לוין:
"המפנה חל עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית ... והסב את תשומת-הלב גם לשיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני; ובמה נשתנה לעניין זה צו זמני מסעד סופי? שהצו הזמני, שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי הדין; גברה ההכרה שבתי-המשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי-המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי-מלאה."
{רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3), 789, 800-799 (1997)}

6. זכויות האדם של אסיר
כב' השופט א' מצא:
"בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכות האדם של אסיר, נודעת חשיבות למהותה של הזכות הנפגעת; וסיווגה של הזכות לפי קנה המידה האמור תלוי, לא במעט, בהתייחסותה של החברה לטיבה ול"יסודיותה" של אותה זכות... נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר, מצד הרשות המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות. ואולם ככל שהזכות הנפגעת היא חשובה ומרכזית יותר, אף המשקל שיינתן לה במסגרת האיזון בינה לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות, יהיה רב יותר. תפיסה זו ההנחתה את פסיקתנו מאז ומעולם. בזמננו, לאחר שזכויות האדם במדינתנו עוגנו בחוקי-יסוד בעלי מעמד חוקתי על-חוקי, חלה עלינו חובה מוגברת לדקדק, אף יותר מבעבר, בכיבוד זכויות האדם של אסירים. ההכרה במעמדן החוקתי של זכויות האדם טעונה הגשמה באורחות החיים המעשיות. ההכרה בתפקידן לשקוד על-כך חייבת להנחות את כל רשויות השלטון, ולבתי-המשפט נועד, בהקשר הזה, תפקיד מרכזי.
עלינו לזכור ולהזכיר, שכבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו. זכות-יסוד היא לאסיר שכבודו לא ייפגע ועל כל רשויות השלטון מוטלת חובה לכבד זכות זו וכן להגן עליה מפני פגיעה... יתר-על-כן: פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה. יחס אנושי לאסירים מהווה חלק מנורמה מוסרית-אנושית שמדינה דמוקרטית מצווה לקיימה. ומדינה הפוגעת בכבוד אסיריה, מפרה את חובתה, המוטלת עליה כלפי כלל אזרחיה ותושביה, לכבד את זכויות היסוד של האדם."
{עע"א 4463/94, רע"ב 4409/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4), 136, 157-156 (1996)}

כב' השופט מ' אלון:
"זכות יסוד זו לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים ולבחירת הטיפול הרפואי הנראה לו לשם קיומם שמורה לו לאדם, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי אלא כאשר הדבר מחוייב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על-כך הוראה מפורשת בדין. ומאחר שכך, משמבקשים שלטונות בית הסוהר לשלול מן העצור או מן האסיר זכות זו, חובת ההוכחה וההנמקה מוטלת עליהם, כי שלילה זו טעמה ונימוקה עמה ובדין יסודה."
{עע"א 4/82, 904/82 מדינת ישראל נ' אבריאל בן אריאל תמיר, פ"ד לז(3), 201, 205-204 (1983)}

* * *
כב' השופט א' מצא:
בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים, המופקדים על ניהול בתי הסוהר ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה לזכות האדם של אסיר נגזר מן האיזון המתחייב בין הזכות לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות העניין יש להתחשב בהם. נקודת המוצא היא, כי הזכות ראויה להגנה ויש לכבדה. שלילת הזכות, הגבלתה או פגיעה בה מותרת רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין, וכגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים הדרושים להצדקתה של פגיעה זו."
{עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4), 136 (1996)}
כב' השופט א' ברק:
"הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העצור והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם."
{בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3), 294 (1980)}

7. חופש היציאה מישראל
כב' הנשיא א' ברק:
"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אימץ תפישה זו והעניק לחופש היציאה מישראל ("כל אדם חופשי לצאת מישראל") מעמד חוקתי-על-חוקי... "כל רשות מרשויות השלטון" - לרבות כל ערכאות השיפוט (שאף הן בגדר רשויות השלטון) ובהן בתי-דין דתיים - "חייבת לכבד" זכות זו.
כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. יציאתו של בעל דין מהארץ עשויה להשפיע על ההליך השיפוטי ועל אפשרויות הביצוע של פסק-הדין. קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הזכויות המהותיות הוא אינטרס לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי-דין יקויימו. העמדת צד למשפט בפני "שוקת שבורה" בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגע הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים. ודוק: האינטרס הראוי להגנה של בעל דין אינו בהפעלת לחץ על הנתבע להסכים לתביעת התובע כדי לשחרר עצמו מכבלי עיכוב היציאה. המדינה אינה בית-סוהר, והסכמה לתביעה אינה צריכה להיות מפתח לשחרור מהשבי. עיכוב הנתבע אינו מיועד לשמש אמצעי לחץ נגדו, שיפדה עצמו משביו."
}בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תק-על 94(1), 1139, 1147 (1994)}
כב' השופט כהן:
"... כשם שאין לאסור את החייב, כדי שקרוביו וידידיו יפדו אותו מן השבי על-ידי תשלום החוב הפסוק, כן אין לעכב את יציאתו מן הארץ למטרה שכזאת."
{ע"א 219/64 רוזוב נ' דודא, פ"ד יח(3), 412 (1964)}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

(ה)יועץ (ה)משפטי לממשלה