משפט קונסטיטוציוני

א' רובינשטיין בספרו:
"מעטים המושגים שכה רבים להשתמש בהם, וכה ממעטים להבינם, כמו שלטון החוק."
"שלושה עקרונות שימושיים המהווים חלק בלתי-מעורער משלטון החוק: שוויון הכול בפני החוק; ודאות החוק; פומביות החוק."
{א' רובינשטיין משפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, 1966), 227, 262}

* * *
א' ברק במאמרו:
"הכל מסכימים על מהותו (של שלטון החוק - המחבר) הגרעינית. אך ככל שמתרחקים מגרעינו, מתערפלת התמונה."
{א' ברק "שלטון החוק ועליונות החוקה" משפט וממשל ה' (התש"ס) 399-375}

* * *
כב' הנשיא ש' אגרנט:
"הנה, לא יכול להיות ספק בדבר - וכך מלמדים ברורות הדברים שהוצהרו בשעתו בהכרזה על הקמת המדינה - כי לא זו בלבד שישראל הינה מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על-ידי משטר של שלטון העם, אלא גם שהיא הוקמה "כמדינה יהודית בארץ ישראל", כי האקט של הקמתה נעשה, בראש וראשונה, בתוקף "זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית, וכי היה בו, באקט זה, משום הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
למותר לציין, בשלב זה של חיי המדינה, כי הדברים האמורים מבטאים את חזון העם ואת האני מאמין שלו ושמחובתנו איפוא לשוותם לנגד עיניו "בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה" (בג"צ 87/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ג, 871, 884 (1953)), משמעותו של אותו "אני מאמין" הוא, שדבר המשכיותה - ואם תמצי לומר: "נצחיותה - של מדינת ישראל מהווה עובדת יסוד קונסטיטוציונית", אשר חלילה לה, לרשות כל שהיא של המדינה - בין רשות מינהלית ובין רשות שיפוטית או מעין שיפוטית - להתכחש אליה בבואה להפעיל סמכות מסמכויותיה, שאם לא תאמר כן, פירוש הדבר יהיה זלזול גמור בשתי המלחמות שנלחמה מדינת ישראל, מאז הקמתה כדי למנוע את הכחדתה על-ידי מדינות ערב העוינות: פירוש הדבר יהיה, סתירה מוחלטת להיסטוריה של העם היהודי ולכיסופיו, לרבות הסתירה לעובדת השואה נתחוללה על עם ישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה, אותה שואה, בה הוכרעו לטבח מיליונים של יהודים באירופה ואשר הוכיחה מחדש - בלשון ההכרזה - "את ההכרח בפתרון בעיית העם מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל"...
לא נעלם ממני, שתורת המדע המדיני מלמדת, כי במדינה דמוקרטית הריבון הוא העם בעצמו: כי הדמוקרטיה, היא בראש וראשונה משטר של הסכמה שהתהליך הדמוקרטי הוא איפוא תהליך של בחירת המטרות המשותפות של העם ודרכי הגשמתן על-ידי הבירור המילולי והחלפת דעות בצורה חפשית: ושהבירור הזה מתקיים, בין השאר, באמצעות הבחירות הכלליות והדיונים בבית הנבחרים. הדברים האלה מחייבים לכאורה את ההשקפה, שמן הנמנע לכבול את ידיה של קבוצת אנשים - מהסיבה בלבד שהיא דוגלת במטרה לשלול את קיומה של המדינה - מלהעמיד את עצמה לבחירות לכנסת כדי להשפיע לטובת המטרה הזאת ולהביא לידי הגשמתה."
{ע"ב 1/65 יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3), 365, 388-385, (1965)}

* * *
כב' הנשיא ש' אגרנט:
"אם הנתון הקונסטיטוציוני, ששומה עלינו להתחשב בפרשנו את חוקי המדינה - ובפרט חוקים בעלי אופי קונסטיטוציוני - הוא הנתון, שמדינת ישראל הינה מדינה בת קיימא ושאין להרהר אחרי המשכיותה ונצחיותה, כי אז ברור שדין זה חל גם על הפירוש שיש לתת לאותה הוראת חוק, הקובעת את המוסד השלטוני, אשר למען בחירתו מתקיימות הבחירות הנדונות, הלא היא ההוראה הבאה בסעיף 1 לחוק יסוד: הכנסת, ואשר לשונה היא: "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה". הדיבור הזה מה כוונתו אם לא למוסד המורכב מהנציגים שנבחרו על-ידי כלל האזרחים ואשר מתפקידו לשקוד, באמצעות הממשלה הנושאת באחריות כלפיו, על הבטחת קיומה של מדינת ישראל ושלמותה, ואשר מכל מקום השאלה, אם יש לעשות לשם חיסול המדינה ושלילת ריבונותה, ואם לאו - שאלה זו אינה יכולה כלל לעלות על סדר יומו: שהרי עצם הצגתה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו."
{ע"ב 1/65 יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3), 365, 387-386 (1965)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"השופט ח' כהן, סבר, כי לבית-משפט זה אין כיום סמכות כלשהי שלא לאשר רשימת מועמדים, הממלאת אחר הדרישות הפורמאליות, וכי שופטי הרוב הנכבדים סברו, כי אמנם מסורה בידי בית-המשפט סמכות כאמור, אולם זאת רק לגבי רשימת מועמדים, השוללת עצם קיומה של המדינה. בשל חשיבותה של ההנמקה לצורך יישומה לבעיה שבפנינו, מן הראוי להוסיף ולהבהירה עוד קמעא.
דבריו של השופט ח' כהן בעניין היעדר קיומה של סמכות כלשהי לפסול רשימה, יהיו אופיה ומהותה מעוררי התנגדות ככל שיהיו, היו חדים וחלקים; לדעתו, דרוש ונחוץ, כי המחוקק יקבע הוראות מפורשות בדבר פסילתן של רשימות, והכרחי שתהא נתונה הסמכות בידי גוף כלשהו - אם ועדת הבחירות המרכזית או אם הכנסת עצמה או אם בית-המשפט - להוציא מן הכנסת "כופרים בעיקר שכאלה הבוגדים במדינה והמסייעים בידי אוייביה"... אולם ועדת הבחירות המרכזית ובית-המשפט אינם יכולים ליטול לעצמם סמכות כאמור, יש מאין, כדי להוסיף על חוקי הבחירות סייגים והגבלות שאין בהם: 'במדינה אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית-משפט זה מחוקקים במדינה הזאת: הכנסת היא הרשות המחוקקת, והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת' (שם).
כל אמצעי, אשר נוגד את החוק או אשר נעשה ללא הסמכה חוקית ואשר יש בו כדי לשלול מזכויות האזרח, פסול, לדבריו, ושופט בישראל לא יסמוך עליו את ידיו:
'יש מהן מן המדינות אשר בהן בטחון המדינה, או קדושת הדת, או הישגי הריבולוציה וסכנות הקונטררבולוציה, וכל כיוצא באלה ערכים מערכים שונים, מכסים על כל פשע ומכפרים על כל מעשה שנעשה ללא סמכות ובניגוד לחוק. יש מהם אשר המציאו להם 'משפט טבעי' הגבוה מכל חוק, והמבטל אותו במקרה של צורך, בחינת עת לעשות הפרו התורה. כל אלה אינן דרכיה של מדינת ישראל: דרכיה דרכי חוק, והחוק ניתן מפי הכנסת או מכוח הסמכתה המפורשת' (שם, בעמ' 382)."
{ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, תק-על 85(2), 113, 118 (1985)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"לא הרי פירושה של הוראה רגילה כהרי פירושה של הוראת יסוד חוקתית. ידועה אימרתו של השופט מרשל (marshall), אשר על ערש לידתה של התפיסה הקונסטיטוציונית האמריקנית אמר, כי שעה שבאים לפרש את החוקה יש לזכור תמיד כי אין זה מסמך רגיל...עניין לנו בניסיון אנושי, החייב להתאים עצמו למציאות חיים משתנה. אם אמרנו על חוק רגיל, כי אין הוא מבצר הנכבש בעזרת מילון אלא עטיפה לרעיון חקיקתי חי... הרי על אחת כמה וכמה שגישה זו צריכה להדריכנו לעניין פירושן של הוראות בעלות אופי חוקתי...
על-כן מותר לנו לפרש א לשונה של הוראת יסוד חוקתית, הקובעת סמכות חובה באופן הנותן שיקול-דעת לבעל הסמכות, אם מתן שיקול-דעת זה חיוני הוא להגשמת עקרונותיה היסודיים של השיטה. בעיה דומה עמדה בפני בתי-המשפט האמריקניים, שעה שפירשו את התיקון הראשון לחוקה, הקובע בלשון החלטית, כי "לא יעשה הקונגרס שום חוק המגביל את חופש הדיבור והעתונות". בית-המשפט העליון לא היסס לקבוע, בשורה ארוכה של תקדימים, כי חרף הלשון ההחלטית, השוללת כל שיקול-דעת מהקונגרס, הסמכות בידו להגביל את חופש הדיבור והעיתונות במקרים מסויימים... אכן, לא פעם נקט שיטה זו עצמה בית-המשפט העליון שלנו, אשר צמצם או הרחיב את לשונו של החוק כדי להגשים את עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית... אכן, מעשה החקיקה בכלל והוראות חוק יסודיות בפרט אינם מעשה חד-פעמי המנותק מההוויה הכללית. החוק קורם עור וגידים במסגרת שטה פוליטית ומשפטית נתונה. הוא מהווה לבנה אחת ממבנה כולל, המוקם על יסודות נתונים של משטר ומשפט, המהווים "מושכלות ראשונות של אותה חברה"... כאשר חוק קובע, כי פלוני חייב לדון בכל סכסוך, פשיטא, שאין הוא חייב לדון בסכסוך שיש לו בו עניין אישי. את לשון החובה הכללית אנו מפרשים על רקע משטרנו החוקתי ועל-פי עקרונות השוויון, הצדק, ההגינות והמוסר של שיטתנו. הפעלתם של אלה מצמצמת את הלשון הכללית או מרחיבה את הלשון המיוחדת, ויש בכוחה להפוך סמכות רשות לסמכות חובה וסמכות חובה לסמכות רשות. "את המשפט של עם" - אמר הנשיא אגרנט - "יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו"... על-כן יש לפרש כל חוק לאור הכרזת העצמאות, המבטאת את חזון העם ואת 'האני מאמין שלו'."
{ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, תק-על 1985(2), 113, 166 (1985)}

* * *
כב' הנשיא אולשן:
"השלטונות כפופים לחוק כמו כל האזרחים במדינה. ושלטון החוק הוא אחד היסודות האיתנים של המדינה. יהיה בזה נזק חמור לציבור ולמדינה גם יחד אם השלטונות ישתמשו בכוח הניתן מטעם המחוקק, אף באופן זמני, מתוך התעלמות גמורה מהסייגים המוצבים על-ידי המחוקק על דרך השימוש בכוח הזה. נכון שבטחון המדינה, המצריך מעצר אדם, אינו חשוב פחות מהצורך לשמור על זכות האזרח, אולם במקום שאפשר להשיג את שתי המטרות גם יחד אין להתעלם מהאחת או המשניה."
{בג"צ 7/48 אחמד שוקי אל-כרבוטלי נ' שר הבטחון ואח', פ"ד ב(1), 5 (1949)}
כב' הנשיא א' ברק:
"התכליות הכלליות הן שלוש. האחת, שמירה על האופי הדמוקרטי של המשטר, באמצעות שמירה על עצמאותו וחופש פעולתו של חבר הכנסת; השניה, הבטחת שלטון החוק. במדינה בה שולט עיקרון זה, אין איש או גוף שהוא מעל למשפט. הפרת החוק אסורה היא על כל אדם. על אחת כמה וכמה שאסורה היא על איש הציבור, אשר אמור לשמש דוגמה לציבור כולו. הפרת חוק על-ידי איש הציבור פוגעת באמון הציבור ברשויות הציבור; השלישית, שמירה על עיקרון השיוויון בפני החוק. תכליות אלה נוגדות לעיתים זו את זו, ונדרש איזון עקרוני בין התכליות הנוגדות. איזון זה צריך להבטיח את עצמאותו וחופש פעולתו של חבר הכנסת, ובכך גם את פעולתה התקינה של הכנסת והדמוקרטיה הישראלית. איזון זה צריך להבטיח פגיעה מועטה ככל האפשר בשלטון החוק ובשיוויון הכל בפני החוק, כפי שמתבקש במדינה דמוקרטית."
{בג"צ 5151/95 ח"כ רן כהן נ' שר המשטרה - משה שחל, פ"ד מט(5), 245, 256-255 (1996)}

* * *
כב' הנשיא אולשן:
"החוק קיים לא לאזרח בלבד. הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתירה מזאת, כל שלטון במחובתו לעמוד על מילוי החוק על-ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמה למילוי החוק על-ידי עצמו. החוק נוצר על-ידי המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הוא הינו מעל החוק. זהו אחד העקרונות היסודיים של 'שלטון החוק'."
{ע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2191, 2200 (1961)}

כב' השופט א' ברק:
"כנגד החשש מפני פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות ניתן להיזקק לתורת חוסר השפיטות, אך לא לתורת המעמד. ואשר לקיומו של סכסוך, גם עותר ללא אינטרס ספציפי, אך בעל אינטרס כללי שהמינהל יפעל כדין, מקים סכסוך בינו לבין המינהל, ואם בידיו הכלים והמידע הראוי, הוא עשוי ליצור תשתית עובדתית ראויה המספקת להכרעה שיפוטית לפני בית-המשפט. אכן, הקושי העיקרי הטמון בדוקטרינת האינטרס הוא שבמקום שאין אינטרס, אין בית-המשפט מתערב, ובמקום שאין בית-המשפט מתערב, נפגם עיקרון שלטון החוק. שלטון היודע מראש כי הוא לא נתון לביקורת שיפוטית, הוא שלטון העשוי שלא להשליט את החוק, והעשוי להביא להפרתו, וכל זאת תחת צילה של דוקטרינת המעמד. מכאן הביסוס לגישה השניה, המקובלת על מספר שופטים בבית-משפט זה - ולו גישת מיעוטם של השופטים - לפיה אין המעמד נבחן באינטרס. שעריו של בית-המשפט מן הראוי שיהיו פתוחים לרווחה לפני כל עותר כן ורציני, המצביע על בעיה ציבורית אשר פתרונה דרוש למען הצדק... גישה זו רואה בבית-המשפט אורגן ממלכתי החייב לתרום את חלקו להשלטת שלטון החוק. כמובן, האורגן השיפוטי אינו פועל מיוזמתו הוא, ועליו להיות מופעל על-ידי עותר. אך במקום שעותר ניצב לפני בית-המשפט, אין בודקים בציציותיו, ובלבד שהצדק דורש התערבותו של בית-המשפט."
{בג"צ 217/80 זאב סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4), 429, 442-441 (1980)}

* * *
כב' מ"מ הנשיא ש' אגרנט:
"העיקרון הכללי הוא, כי כל רשות מינהלות חייבת לפעול בתוך ד' אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה; ודין זה חל גם על סמכות שהיא רשאית להפעילה לפי 'שיקול-דעתה המוחלט'. היוצא מזה, שאף במקום שבית-המשפט נוכח לדעת כי השימוש בסמכות כזאת - ויהא שיקול-הדעת, המוקנה לרשות המינהלית, רחב כאשר יהא - נעשה למטרה שהיא זרה לכוונת החוק, הוא יתערב גם יתערב, אלא אם נשלל ממנו, על-ידי הלשון המפורטת של החוק, הכוח לעשות כן."
{בג"צ 241/60 כרדוש נ' רשם החברות, פ"ד טו 1251 (1961)}

* * *
כב' השופט י' זוסמן:
"אף שיקול-הדעת שניתן לרשות המינהלית - אפילו הוא מוחלט - צמוד תמיד לחובה שהרשות חייבת למלאה, היינו לתפקידי המינהל שלמענם הוסמכה הרשות לפעול לפי שיקול-דעתה; ככל שהחופש לבחור יכול להיות גדול, לעולם לא יהא בלתי-מוגבל."
{ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז 1209, 1216 (1961)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"אכן, שיקול-דעת סטטוטורי לעולם אינו מוחלט. אפילו נאמר בדבר החקיקה, כי שיקול-הדעת הוא מוחלט, הרי גם אז בעל הסמכות אינו רשאי לעשות כרצונו. לא רק שעליו לפעול בהגינות, בתום-לב, ללא הפליה ושרירות ובסבירות, אלא שעליו לפעול אך לשם הגשמת מטרות החקיקה, אשר ממנה יונקת סמכותו...
אכן, שיקול-דעת סטטוטורי יכול שיהא רחב ויכול שיהא צר, אך לעולם הוא מוגבל. מספר האפשרויות, העומדות לפני בעל ההחלטה, יכול שיהא רב ויכול שיהא מועט, אך לעולם אינו בלתי-מוגבל. בכך מבטיח הדין את חירותו של הפרט."
{בג"צ 742/84 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל, יו"ר הכנסת, פ"ד לט(4), 85, 92-91 (1985)}
כב' המשנה לנשיא א' ברק:
תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית בלתי-תלויה הוא באמון הציבור. זהו אמון הציבור בכך כי הרשות השופטת עושה צדק על-פי הדין. זהו אמון הציבור כי השפיטה נעשית באופן הוגן נטרלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול...
אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... ודוק: הצורך באמון הציבור אין פירושו הצורך בפופולריות. הצורך להבטיח אימון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, נוטרלי, ללא נטיה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים - הוא שמכריע את הדין. משמעותה ההכרה כי השופט אינו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחו שלו הוא נאבק, אלא על שלטונו של החוק.
הצורך להבטיח את אמון הציבור ברשות השופטת, הוא צורך נמשך. זהו "מאבק למשפט" שאינו פוסק. טעות חמורה אחת עשוי להשחית מאמץ של שנים. זאת ועוד: צורך זה אינו מתמקד אך בפעולתו של השופט על כס המשפט. הוא משתרע על מכלול התנהגותו של השופט, בבית-המשפט ומחוצה לו.
השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. התנהגות המותרת לכל אזרח, עשוי שתהא אסורה על השופט, שכן יש בה כדי לפגום באמון הציבור במערכת השיפוט."
{בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4), 141, 148-147 (1986)}

כב' המשנה לנשיא א' ברק:
"לשם הבטחת תפקידו של בית-המשפט כמבטיח את שלטון החוק בשלטון, עליו לנקוט בגישה "נדיבה", לא פורמליסטית, ולא פדנטית. כמובן, אם עתירה חסרה את העיקר, ואם אין בה תשתית עובדתית וראייתית המבססת "סכסוך", מן הראוי לדחותה (תוך הטלת הוצאות על העותרים). הוא הדין אם העותר נהג ברשלנות או בזלזול בהכנת העתירה, ואין עניין ציבורי מיוחד בשיפור התשתית העובדתית לצורך הכרעה על-ידי בית-המשפט."
{בג"צ 2148/94 גלברט אמנון, עו"ד נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3), 573, 605-606 (1994)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"הנה-הינו שלטון האדם: שרירותי לגופו ושרירותי במועדו. עלה חישקו של אחשוורוש, ועל-אתר ציווה בשרירות-ליבו. כך הוא שלטון האדם - ומנגד יעמוד שלטון החוק . גם חוק הוא יציר רוחו של האדם, אך באשר הוא חוק - להבדילו מאדם - אמור הוא על-פי הגדרתו להינתן ולהיוודע מראש. ואין נתינה והתוודעות מראש לחוק המיועד לרבים אלא אם פורסם החוק לרבים. כך מוזהר אדם מראש על נורמות התנהגות האמורות לחייב אותו, וכך יוכל הוא לכוון דרכו על-פי אותן נורמות שנקבעו והובאו לידיעתו מראש."
{רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' יוסי קליין, פ"ד מח(3), 485, 517-516 (1994)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה ולהחליף דעות עליהן באופן חופשי. ההמשכיות של הזיקה בין הנבחר לבין הבוחר, אמנם מאבדת אחרי הליך הבחירות מאופייה של הפעולה הישירה ומן האינטנסיביות שבה, אך הבחירה אינה מסיימת את הקשר בין הציבור לנבחריו עד לבחירות הבאות. התהליך הפוליטי כולו נצפה על-ידי הציבור הרחב באופן מתמשך, והוא מלווה אירועיו בתשומת לב, לשם הבעת דעה שוטפת ולשם גיבוש מסקנות לגבי ההווה והעתיד. דעת קהל חופשית ומודעות הציבור לנעשה במערכות השלטון, הם חלק אינטגרלי מן המבנה של המשטר הדמוקרטי. משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים. החיסוי של מידע מוצדק רק בשל הטעמים יוצאי הדופן של בטחון המדינה או יחסי חוץ או מחשש של פגיעה בעניין ציבורי חשוב...
מן המטרות אשר אותן נועד הסכם ציבורי לשרת מתחייבים היסודות של קיום טובת הציבור ושמירה על כללי הגינות וטוהר בפעילות המשתקפת בהסכם. קיומם של אלה יוצר את התשתית לאמון הציבור בשיטת הממשל אותה הוא קבע לעצמו ומתוכה ולאורה יכול גורם ציבורי זה או אחר לגבש רעיונותיו לעתיד. כל האמור כאן לגבי הציבור בכלל חל גם, על חבר הכנסת, המתבקש להביע דעתו בשאלת האמון בממשלה, במעמד שנקבע לכך בסעיף 15 לחוק יסוד: הממשלה או במהלך החיים הפרלמנטריים.
אולם, אין אפשרות לקיים את אמון הציבור על יסוד הנסתר ממנו, והוא, כאמור, אם אינן מתקיימות הנסיבות יוצאות הדופן שאף הן אינן אלא תולדה של אינטרס ציבורי מובהק מסוג אחר...
אולם, הרגיל והמקובל הוא כי השמירה על המסגרת הנורמטיבית מובטחת בראש ובראשונה על-ידי פרסומו וגילויו לעיני ציבור הבוחרים, בכלל וחברי הכנסת, בפרט, של המידע על מערכות השלטון, מעשיהם של מרכיביו ופעלם של הנבחרים, כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט.
שלילתו של יסוד הגילוי ברבים יש בו כדי לדלל את יכולתו של הציבור ליטול חלק בחיים הפוליטיים...
כל האמור לעיל לגבי מידע על המערכות הפרלמנטריות ועל הרשות המבצעת חל בהתאמה גם על קיום התכונות הציבוריות הנורמטיביות של הסכמים כגון אלו אשר אליהן מתייחסות העתירות שבפנינו.
שמירת אופיו של ההסכם בהתאם לאמות-המידה הנובעות מיעודו מותנית במידה לא מועטה בפרסומו ברבים.
האלמנט של הגילוי הוא תוצאה נגזרת טבעית מהגבלת תוכנו של ההסכם לנושאי הכלל ולטובת הכלל.
העין הציבורית היא לא רק ביטוי לזכות לדעת, אלא גם בבואה לזכות לפקח.
מכאן גם עולה המענה לשאלה השניה שהוצגה לעיל והיא מקומו, בתוך מסגרת זו, של בית-המשפט: בהיעדר פיקוח שיפוטי אין דרך יעילה ומידיית לביקורת ולאכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי; קיום הנורמות של המשפט הציבורי בדרך-כלל ופיקוחו של בית-המשפט, תלויים זה בזה ושזורים זה בזה."
{בג"צ 1601/90 עו"ד מ' שליט נ' ח"כ שמעון פרס, פ"ד מד(3), 353 (1990)}

* * *
כב' השופטת עדנה ארבל:
כמדינה ריבונית זכאית מדינת ישראל לקבוע מי יבוא בשעריה. סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל מבטא עיקרון זה, בקבעו כי מי אשר שוהה בישראל שלא כדין יורחק מן הארץ...
יחד-עם-זאת, ההחלטה כיצד לנהוג במגוון המקרים שמזמנת המציאות היא פרי הפעלת שיקול-הדעת הרחב הנתון לשר הפנים להורות על הרחקתו מישראל של זר.
ברי, כי שיקול-דעת זה כפוף לביקורת שיפוטית - על ההחלטה לעמוד באמות-המידה שעל החלטה מינהלית לעמוד בהן: סבירות, מידתיות, היעדר שרירות, וכן עליה לבטא את יישום מדיניות הממשלה מזה, ואת חובת האנושיות וההגינות שחבה המדינה לכל אדם באשר הוא אדם, מזה."
{בג"צ 9371/05 ADRIANA GOREA ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2006(2), 2301 (2006)}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

משפט קונסטיטוציוני