הסדר מקרקעין

1. עילת מרמה - תרמית - הלכה פסוקה
ב- ע"א 7237/13 {מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל, תק-על 2015(4), 9438 (2015)} דחה בית-המשפט את ערעור המערער על פסק-הדין הדוחה את בקשתו לתיקון רישום על-סמך סעיף 93 לפקודת ההסדר {לפסק הדין ראה פרק ט' "תוקפו של רישום" שלעיל}.

ב- בע"מ 4639/15 {פלוני נ' פלוני, תק-על 2015(4), 2058 (2015)} בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו:

"מעבר לצורך יצויין, שסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי "רישום בפנקסים לגבימקרקעין מוסדרים יהוה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969". סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע כי "שוכנע בית-המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית-המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס (...)". כך קרה בתיק שבפנינו, בו בית-המשפט לענייני משפחה - לאחר בחינה מקיפה של החומר הראייתי - קבע כי רישום הנכס הושג במרמה, וכי יש לתקן את המרשם כך שישקף את זכויות המשיב במוסך. בית-המשפט לא התעלם מן הצורך בהוכחה חזקה לשינוי הרישום, אך סבר כי זו קיימת כאן. על רקע זה, קשה להלום את טענת המבקש, לפיו בית-המשפט "התעלם" מעובדת רישום הנכס במרשם המקרעין.

ח. עוד אוסיף מעבר לנדרש מקצת לגוף הדברים; אין להלום את טענת המבקש, לפיה העובדה שלמשיב לא היה הכסף הדרוש לקניית המוסך מלמדת, שלאחים לא היתה כוונה לחלוק ביניהם את הזכויות בנכס. בית-המשפט לענייני משפחה קבע, כי יתכן שכוונת האחים היתה שהמשיב "ישלם" את תמורת חציו במוסך בעבודה שהשקיע בעסק - ואכן, אין חולק שהמשיב עבד בנכס משך שנים רבות, לרבות בתקופה לא קצרה בה המבקש לא לקח חלק בניהול העסק; כן אין חולק, כי על החשבוניות שניפק המוסך נרשמו שמות שני האחים. סיכומו-של-דבר, עצם העובדה שלמשיב לא היתה היכולת הכלכלית לרכוש את המוסך לבדו - ואיני קובע שכך היה - אינה מחייבת את הקביעה, לפיה תפקידו ברכישה היה טכני בלבד, ולא היתה כוונה לו עבורו זכויות בנכס.

ט. למעשה, עיקר התיק שבפנינו מצוי בהכרעה בין גרסאות סותרות של שני אחים, אשר כל אחד מהם מצביע, כאמור, על מסמך הנושא לכאורה את חתימתו - וטוען לזיוף. המבקש טוען, כי חתימתו על ההצהרה השניה זוייפה, ואילו גרסתו של המשיב - אשר התקבלה בערכאות הקודמות - היא שחתימתו על שטר המכירה שהוגש לטאבו זוייפה. ההכרעה אינה בהכרח פשוטה, שכן - כפי שציין בית-המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי מיום 04.06.15, עמוד 5 מול שורות 30-25) - אף לא אחת מן הגרסאות אינה חפה מספקות ותהיות. עם-זאת, על פניה נראית הכרעת בית-המשפט לענייני משפחה שהעדיף את גרסת המשיב. הגרפולוג המומחה אימת אמנם את החתימות בשני המסמכים, אך היה נחרץ יותר בנוגע לחתימת המבקש על ההצהרה השניה (עליה נאמר כי "קרוב מאוד לודאי" שהיא אותנטית, ואילו על חתימת המשיב בשטר המכר נאמר כי "קיימת אפשרות סבירה למדי" שהיא אכן אותנטית). על פני הדברים, קשה להשתכנע מטענת המבקש שחתימתו בהצהרה השניה זוייפה. אמת, עו"ד שרון העיד כי הסביר לאחים במועד החתימה על ההצרה הראשונה את משמעות המסמך שעליו הם חותמים - באופן שלכאורה שולל את האפשרות שההצהרה כוללת טעות משמעותית המחייבת את תיקונה בהצהרה השניה; עם-זאת, עורך-הדין מעיד, כי "לא אני ערכתי את המסמך ולא נכנסתי לגוף העסקה" (פרוטוקול הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה מיום 28.01.13). קרי, ייתכן כי ההסבר שניתן בנוגע להצהרה הראשונה היה כללי באופיו באופן שאינו שולל טעות משמעותית. באשר למהימנותן של החתימות המופיעות בשטר המכר, בית-המשפט לענייני משפחה - בניגוד, כמובן, לבית-המשפט המחוזי ולבית-משפט זה - התרשם באופן ישיר מעדותו של עו"ד גבאי וקיבל אותה כאמינה. כזכור, עו"ד גבאי העיד, כי הצדדים חתמו בפניו על מסמך המורכב משני עמודים נפרדים, ואילו שטר המכר שהוגש בסופו-של-דבר לטאבו מודפס על דף אחד משני צדדיו. ייתכן אמנם, כפי שטען המבקש, כי עו"ד גבאי טעה בפרט זה, אך אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית - אשר לה יתרון מובהק בעניין זה (ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441, 452 (1995); ע"א 6200/11 עזריאל מושב עובדים נ' יחיא, פסקה 17 לפסק-דינה של השופטת ארבל (2014)). אין בידי איפוא להיעתר לבקשה."

2. סופיות הליכי ההסדר - ביטול פסק-דין והתיישנות
ב- ת"א (חי') 3684-06-14 {יוסף מוחמד אעמר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 6662 (2016)} קבע בית-המשפט:

"ה. סופיות הליכי הסדר המקרקעין
12. הליכי הסדר זכויות במקרקעין, מבטלים כל זכות שהיתה קיימת קודם להם. כלל זה נקבע בסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, הקובע:

"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה."

על משמעותו של סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין עמד בית-המשפט העליון במספר פסקי-דין. כך למשל ב- ע"א 163/57 אדנין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1718 (1958), בעמ' 1724, נקבע (מפי כב' השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי:

"סעיף 43 לפקודת ההסדר (שהינו 81 לפקודה בנוסח החדש - י"כ) תואר על-ידי מועצת המלך כבריח התיכון (Keystone) לשיטת ההסדר כולה. מגמת המחוקק היתה שעם רישומה של זכות, הניתנת לרישום, בספר החדש לאחר ההסדר יתהווה כעין "לוח חלק" לגבי אותה זכות, והדרכים לסתירת הרישום בטענת זכויות, שמקורן מלפני פתיחת הספר החדש, הן צרות ביותר, כפי שעולה מסעיפי הפקודה ובעיקר מסעיף 66 (סעיף 93 לנוסח החדש - י"כ)."

13. בפסק-הדין ניתן ב- ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר, פ"ד מה(4), 661 (1988) חזר בית-המשפט העליון על הדברים שלעיל, וכב' הנשיא שמגר הוסיף (בעמ' 682):

"קיומם של הסעיפים 81 ו- 93 זה בצד זה (לצד סעיף 93 ניתן להציב לצורך ענייננו גם את סעיפים 95 ו- 97 הדנים באפשרות לתקן את הרישום מטעמים אחרים) מצביע על הסדר שמגמתו כפולה: לבצר את ודאות המרשם ויציבותו, מחד גיסא, אך מבלי להתעלם מן השאיפה לאמיתות המרשם ולאמינותו, מאידך גיסא. זאת, כמובן, תוך שמירה על זכויות צד ג', אשר רכש זכויות במקרקעין "בתום-לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר", כאמור בסיפא לסעיף 93."

14. פתיחת "דף חדש" לאחר סיום הליכי הסדר המקרקעין, וביטול כל זכות אחרת העומדת בסתירה לזכויות במקרקעין, שנרשמו בעקבות הסדר המקרקעין, נועדה להקנות ביטחון מלא בפנקס המקרקעין "המוסדר". מטעם זה אף העילות שנקבעו בפקודת הסדר זכויות במקרקעין, המאפשרות תיקונים במרשם, הן עילות מצומצמות ביותר. עילות אלה נקבעו בסעיפים 93 עד 97 לפקודת ההסדר.

עניינם של סעיפים 95 עד 97 לפקודת ההסדר, הוא בתיקונים טכניים שונים שמתעורר הצורך לבצעם (כגון: טעויות סופר, טעויות מדידה או רישום שנעשה "שלא כשורה"). הסעיף העיקרי, מכוחו ניתן לתקן את רישום הזכויות שנעשה בעקבות הליכי ההסדר, שלא מטעמים טכניים הוא סעיף 93 לפקודה, הקובע:

"שוכנע בית-המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית-המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית-המשפט ראה לנכון; אולם בית-המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום-לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."

ואולם, על רקע הרצון להקנות ביטחון ברישומים שנעשו במסגרת הליכי הסדר המקרקעין, נקבע, כי גם השימוש בסעיף 93 יעשה במקרים חריגים. כך נקבע ב- ע"א 492/93 דיאב נ' דיאב (פורסם במאגר נבו - 09.05.88) (מפי כב' הנשיא שמגר, בסעיף 6 לפסק-הדין):

"השימוש בסעיף 93 לפקודה, כדי לתקן את הרישום, צריך להיעשות לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים, וזאת - "באשר יש בכך משום יוצא מן הכלל של מעשה בית-דין, העלול לערער את בטחון הזכויות במקרקעין אשר ההסדר מיועד להשיגו" (ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי, פ"ד כה(2), 20, 24; כן ראה ע"א 574/74 חטיב נ' המועצה המקומית יפיע, פ"ד ל(2), 440, 445). החובה לפרש את סעיף 93 בצמצום היא פועל יוצא מן העיקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד, כך שסעיף 81 (43 הישן) לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, מהווה את ה"בריח התיכון" של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על-ידי שימוש שכיח בסעיף 93."

15. בעת שבית-המשפט דן בסכסוך בין אביו של התובע והמדינה, לא היה בידי אביו של התובע להוכיח טענותיו לבעלות בחלקה זמנית 52א, ומטעם זה פסק בית-המשפט את אשר פסק, ובשנת 1975 הזכויות נרשמו בפנקס המקרקעין כפי שנרשמו. הקושאן שהתובע ואביו השיגו בשנת 2001, אשר למשמעותו ולמשקלו אתייחס בהמשך, הוא בבחינת סגירת האורווה לאחר שהסוסים כבר ברחו. כאמור לעיל, משעה שלוח הזכויות שנערך הועתק לפנקס המקרקעין, העילות לביצוע שינויים במרשם הן עילות מצומצמות ביותר, וגילוי הקושאן בשנת 2001, אינו בא בגדר אחת מהן.

16. על-כן, הנני מקבל את טענת באת כוח הנתבעת, כי תביעת התובע נחסמת לאור הוראת סעיף 81 לפקודת ההסדר, והיעדר עילה להתערב ברישום שנעשה בעקבות הליכים אלה.

ו. עתירת התובע לביטול פסק-הדין
17. כאמור, בסיכומי טענותיה עתרה באת כוח התובע לכך שפסק-הדין שניתן בתאריך 07.01.63 יבוטל. לטענתה, הנסמכת על פסק-הדין שניתן ב- ע"א 4682/92 עזבון שעייה נ' בי טלטש בע"מ, פ"ד נז(3), 366 2003), ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות שגילוי ראיה חדשה יביא לביטול פסק-דין סופי שניתן, ולקיום משפט חוזר.

לעומת טענות באת-כוח התובע, טענה באת כוח הנתבעת, כי בכתב התביעה לא התבקש סעד של ביטול פסק-הדין שניתן, ועל-כן אין לשמוע עתירה זו, שעלתה רק בשלב הסיכומים. עוד טענה באת כוח הנתבעת, כי כשם שאביו של התובע הצליח להשיג את הקושאן בשנת 2001, כך יכול היה להשיגו בשנת 1963, בעת שבית-המשפט דן בסכסוך בינו ובין המדינה בשאלת הבעלות על המקרקעין. באת כוח הנתבעת אף מאזכרת בהקשר זה את ההחלטה שניתנה ב- בש"א (חי') 11161/05 עזבון סעדי נ' עזבון סעדי (פורסם במאגר "נבו", 26.04.06, מפי כב' השופט ר' סוקול).

18. האפשרות לקיים משפט חוזר בעניינים אזרחיים לא הוסדרה בחקיקה, אך במהלך השנים התפתחה פסיקה, המכירה באפשרות לקיים משפט חוזר בהליכים אזרחיים. ביטול פסק-דין וקיום משפט חוזר, מוצדק כאשר מתקיימות נסיבות, בהן הצורך לעשות צדק גובר על עקרון סופיות הדיון. במיוחד ייטה בית-המשפט לבטל פסק-דין ולקיים משפט חוזר, כאשר מתברר לו שפסק-הדין שניתן הושג במרמה (וראו למשל ע"א 417/89 אע'ברייה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4), 641 (1991), בעמ' 644 עד 648). עם-זאת, הוכרה גם האפשרות לקיים משפט חוזר גם בשל עילות נוספות, לרבות כאשר נתגלו ראיות חדשות.

19. בפסק-הדין שניתן בעניין עזבון שעייה הנ"ל, אשר אוזכר על-ידי באת-כוח התובע, ציין כב' השופט מצא, כי אותו מקרה היה, ככל הנראה, המקרה הראשון בו התעוררה לראשונה שאלת ביטולו של פסק-דין בעקבות גילוי ראיות חדשות. נקבע באותו עניין, כי ביטול פסק-דין, וקיום משפט חוזר, יתאפשר כאשר "לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין" (שם, בעמ' 371). למעשה מבחן זה לא היה מבחן חדש, והוא נזכר כבר ב- ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג 1497 (1959), בעמ' 1501 (מפי כב' השופט, כתוארו אז) מ' לנדוי:

"... היו צריכים להתקיים שני תנאים, כדי שבית-המשפט יפתח את הדיון מחדש: עובדה חדשה שבעל הדין לא ידע אותה ולא היה חייב לדעת אותה, בעת הדיון הראשון; ולא כל עובדה חדשה, אלא רק עובדה חשובה העשויה לשנות את פני המשפט מיסודו."

20. מוכן אני להניח, שבתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת, כאשר התנהל המשפט בין אביו של התובע והמדינה, הנסיעה לארכיון באיסטנבול היתה מעבר ליכולתו של האב. נזכור, כי באותה תקופה אנשים לא נהגו לצאת את הארץ לחו"ל כפי שהדבר נהוג היום, הן משום שאמצעי התחבורה לא היו זמינים כפי שהם היום והן משום שעלות הנסיעה היתה מעבר ליכולתו הכלכלית של האדם הממוצע. על-כן, מוכן אני להניח, שאין לזקוף לחובתו של התובע (או אביו) את העובדה שהאב המנוח לא הצליח להציג לבית-המשפט את הקושאן. ואולם, אין אנו פטורים מלבחון את משקלו של הקושאן, ויש לבחון, האם הקושאן מהווה ראיה "העשויה לשנות את פני המשפט מיסודו".

ז. הקושאן ומשקלו הראייתי
21. מרשם הזכויות העותמני, שהתקיים בארץ ישראל בתקופה שקדמה לתקופת המנדט הבריטי, לא היה מבוסס על מפות ומדידות, אלא על תיאור של המקרקעין והמקרקעין הגובלים בהם. לעיתים, צויין כי גבול המקרקעין הוא עץ פלוני או גדר אבנים, וברור, שאם נעקר העץ או נהרסה הגדר, היה קושי בקביעת גבולות המקרקעין. כך למשל, בקושאן שהתובע מציג, נרשם כי שטח המקרקעין שהיו בבעלות סבו, מוחמד אעמר עבדולכארים, הוא 11 דונם ועוד 3/4 דונם, וגבולותיהם כדלקמן:

"בדרום אבד מוחמד יאסין, בצפון הדרך, במערב סלים סלמאן מרי ואחמד איברהים, במערב דיפ מוחסין."

בפסק-הדין שניתן ב- ע"א 87/50 ליבמן נ' ליפשיץ, פ"ד ו 57 (1952), תיאר בית-המשפט העליון על טיבו של מרשם הזכויות העותמני, וקבע...:

"השלטון העותומני התיימר להנהיג בארץ ישראל שיטת רישום מהסוג השני - דהיינו, הטומנת בחובה גם רישום שטרות (או עסקאות), גם רישום זכויות (עיין בגודבי ודוכן עמ' 271), ולכאורה היה זה הגיוני איפוא, כי המחוקק התורכי יורה לבתי-המשפט לפסוק בזכויות בעלות על-סמך "הקושאן" והרישום שבספרי האחוזה, "וללא הוכחה נוספת", באופן שתביעת זכות שיסודה במסמכים לא רשמיים לא תוכל לעמוד נגד הוכחה מהמין הרשמי הנ"ל (סעיף 3 לחוק העותומני הזמני משנת 1331 (1913) הדן בזכויות להעביר נכסי דלא ניידי...

ברם, בפועל לא השיגה שיטת הרישום הנ"ל את מטרתה - דהיינו, במקרים רבים לא שיקפו ספרי האחוזה העותומנים אל נכון את מצב הבעלות. אחדות מהסיבות לכך היו:

(1) השטח והגבולות הרשומים - משום שלא נקבעו על יסוד מדידה כללית יסודית שנערכה אי פעם - לא התאימו לעיתים קרובות למציאות.

(2) במקרים רבים נהגו הצדדים לעשות עסקאות הנוגעות להעברת זכויות במקרקעים, מחוץ למשרד ספרי האחוזה.

(3) לפרקים נגרמו שינויים בבעלות עקב חלוקת ירושות אשר גם כן לא תמיד נרשמו בספרי האחוזה."

22. אף ב- ע"א 472/60 מדינת ישראל נ' יונס (פורסם במאגר "נבו", 18.07.61), קבע כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן (בעמ' 4):
"מן המפורסמות הוא, כי שטח שצויין בקושאן תורכי אינו מדוייק וכי ציון השטח כלל לא היה מבוסס על מדידה..."

וב- ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד הספרדים (פורסם במאגר "נבו", 20.06.06), קבע כב' השופט א' רובינשטיין (בפסקה י"ב לפסק-הדין):

"הכלל הוא שהטוען לבעלות, המסתמך על שטר רישום בטאבו (קושאן), שאין גבולותיו מאומתים על-ידי מפת מדידה, חייב לשכנע את בית-המשפט, שאותו שטר אכן חובק בתוך גבולותיו את המקרקעין שבסכסוך (ע"א 547/85 חברת הכשרת הישוב בישראל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם) (השופט חלימה)). קרי, על המסתמך על קושאן לצורך הוכחת בעלותו בשטח מסויים להוכיח את הזהות שבין הגבולות על-פי הקושאן לבין גבולות השטח נשוא התביעה (ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 381, 384-383 (השופט חלימה); ע"א 1236/92 משה דוד לוי ואח' נ' וואקף חסן אלחוסיני ואח', פ"ד נא(2), 231, 239 (השופט טירקל)). זאת - שכן לעיתים קרובות השטח והגבולות, הרשומים בקושאן, לא נקבעו על-סמך מדידה פרטנית ויסודית, ולפיכך לא תאמו את המציאות (ע"א 87/50 דוד ליבמן נ' ברטה ליפשיץ, פ"ד ו 57, 91 (השופט - כתארו אז - אגרנט)..."

23. בתביעתו עתר התובע לכך שיוצהר כי "הינו הבעלים של חלקה 57 בגוש 18578". ואולם, כזכור, חלקה 57, שהתובע טוען לבעלות בה, היא חלקה המאחדת בתוכה שלוש חלקות, שנרשמו כחלקה אחת בבעלות הנתבעת, ושטחה הכולל האו 15,990 מ"ר, בעוד שהקושאן שהתובע מציג, מתייחס לשטח של 11,750 מ"ר בלבד.

על-פי הראיות שהתובע הניח לפני, לא ניתן לקבוע את גבולות השטח של 11,750 מ"ר, שהקושאן הגדיר את גבולותיו. הנני סבור, שגם אם הקושאן היה נמסר למודד מומחה, על-מנת שיכין לפיו תשריט מדידה, המגדיר את שטח הקרקע שהקושאן מתייחס אליו, ואת גבולות הקרקע הזו, הוא לא היה מצליח להכין תשריט שכזה.

24. זאת ועוד: בפסק-הדין שניתן בתאריך 07.01.63, ציין כב' השופט ש' דורי, כי הן חלקה זמנית 52 והן חלקה זמנית 52א, היוו "שטח אדמה גדול אשר נתבע כחטיבה אחת" על-ידי אביו של התובע. צויין בפסק-הדין האמור, כי שטח קרקע זה פוצל לשתי חלקות, הן חלקות 52 ו- 52א.

כזכור, החלקה שסומנה כחלקה זמנית 52, בשטח של 9,862 מ"ר נרשמה על-שם אביו של התובע ללא כל התנגדות. כלל לא ברור, האם הקושאן, עליו מבקש התובע לסמוך את תביעתו שלפני, מתייחס לשטח שכבר נרשם על-שם האב אם לאו, וכן לא ברור, האם השטח של חלקה זמנית 52, נכלל בשטח המצויין בקושאן.

ודוק: על-פי פסק-הדין מתאריך 07.01.63, אביו של התובע היה בעלים של "שטח אדמה גדול שנתבע כחטיבה אחת". על-פי הקושאן, בבעלות אביו של התובע היה שטח של 11,750 מ"ר. לכאורה, הקושאן אמור להתייחס לכל שטח האדמה "הגדול" שהיה בבעלות אביו של התובע באותו מקום. במסגרת הליכי הסדר המקרקעין, אביו של התובע קיבל את השטחים הבאים:

(א) שטח של 9,862 מ"ר, אותו קיבל ללא התנגדות בחלקה זמנית 52, שנרשמה כחלקה סופית 55.

(ב) חלקה זמנית 52א(I), בשטח 1,129 מ"ר, שקיבלה מספר סופי 58, נרשמה על-שם אביו של התובע.

(ג) חלקה זמנית 52א(II), בשטח 1,293 מ"ר, שקיבלה מספר סופי 56, נרשמה אף היא על-שם אביו של התובע.

סך כל השטחים שקיבל אביו של התובע במסגרת הליכי ההסדר, מגיע איפוא לשטח כולל של 12,284 מ"ר. ואולם, עתה טוען התובע, כי הוא זכאי, מכוחו של הקושאן, לשטח נוסף של כ- 12 דונם.

צא וראה: הקרקע שהאב המנוח קיבל בצירוף הקרקע שהתובע טוען לבעלות בה, מגיעה כדי שטח של כ- 24 דונם. אם כך, יש לשאול, מדוע אין בידי התובע קושאן, המלמד על בעלות סבו בשטח של 24 דונם או למצער שני קושאנים, הסוכמים ביחד שטח של כ- 24 דונם. ועוד יש לשאול: האם השטח של 12,284 מ"ר, שאביו המנוח של התובע קיבל במסגרת הליכי הסדר המקרקעין הוא לא השטח אליו מתייחס הקושאן?

25. סופו-של-דבר הוא, שאפילו היה מקום לפרוץ את סופיות הליכי הסדר המקרקעין, והיה מקום לשקול את בקשת התובע לבטל את פסק-הדין, לא היה בכוחה של הראיה החדשה שבידי התובע, כדי "לשנות את פני המשפט מיסודו".

לפיכך, ועל יסוד ההלכות שהובאו לעיל, אין בכוחה של הראיה החדשה שהתובע מחזיק בידו כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין שניתן בתאריך 07.01.63, ועל-כן אין להיעתר לבקשה לבטל את פסק-הדין על בסיס ראיה חדשה זו.

ח. הראיות שהוגשו מטעם התובע
26. ארבעה עדים העידו מטעם התובע, והם, התובע עצמו, אחיו - מר אעמר עומר מוחמד, ושה"ה מוסטפא עבד אל-רחמן ויאסין שפיק.

27. העד מוסטפא עבד אל-רחמן הוא בן דודו של התובע. עד זה העיד, כי הוא יליד שנת 1945, ומשפחתו עזרה לאביו של התובע לעבד את האדמה. העד מסר, כי נכח בבית-המשפט במהלך הדיונים בתיק טמרה/47, כיוון שבאותה שעה התבררה אף תביעתו של אביו, שלא ידע עברית, והעד שימש לו כמתורגמן. העד מסר, כי הוא זוכר שהמדינה הציעה לדודו (אביו של התובע) להתפשר ולקבל מחצית מהשטח, אך הדוד סרב לכך. עדותו של העד, אינה מזהה את השטח בו מדובר, וכל שעולה מתצהירו הוא, שמדובר בקרקע "שהמדינה לקחה".

28. העד יאסין שפיק העיד, כי בהיותו ילד כבן 14 שנים, הוא עזר לאביו של התובע לעבד את אדמותיו. העד מסר כי עבד בקרקע של אביו המנוח של התובע בשנים 1949 עד 1948, ואז הפסיק לעבד את האדמה בשל המלחמה שפרצה.

גם בעדותו של עד זה אין פרט כלשהו שיש בו כדי לסייע לזהות את הקרקע.

29. עדויותיהם של התובע ועדיו, מעידות באופן כללי על קרקע שהיתה בבעלות אביו המנוח של התובע. לא ניתן לשייך את עדויותיהם של העדים דווקא לקרקע המוגדרת בקושאן, ונזכור שבפסק-הדין מתאריך 07.01.63, קבע בית-המשפט שמדובר בשטח קרקע גדול, מתוכו נגזרו שתי החלקות הזמניות 52 ו- 52א. עדויות העדים בהחלט יכולות להתייחס לחלקה זמנית 52, שאביו המנוח קיבל בעלות בה ללא כל התנגדות, ולשטחים הנוספים שקיבל בחלקה זמנית 52א.

30. על-כן, אפילו היה מקום לדון בעניין מחדש, הראיות שהובאו מטעם התובע, אינן מתייחסות דווקא לחלקה זמנית 52א, ואין בהן כדי להוכיח את תביעתו. כל הראיות שהובאו מטעם התובע, לרבות העתק הקושאן שהציג (מוצג נ/5), יכולות להתייחס גם לאותם מקרקעין שבמסגרת הליכי הסדר המקרקעין, נרשמו ממילא על שמו של אביו של התובע.

ט. התיישנות
31. בחרתי להשאיר עניין זה לסוף הדרך, מתוך רצון לבחון את תביעתו של התובע לגופה. ואולם, כיוון שטענת ההתיישנות נטענה, אתייחס אליה עתה.

32. באת-כוח הנתבעת טענה טענת התיישנות. להשקפתה, תביעת התובע התיישנה ועל-כן יש לסלקה על-הסף.

לעומת טענת באת-כוח הנתבעת, טענה באת כוח התובע, כי אין לקבל את טענת ההתיישנות לאור הוראת סעיף 159(א) לחוק המקרקעין, הקובע:

"חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

33. על משמעות הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 520/96 עבדאל עזיז חוסין נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487, בעמ' 494 (מפי כב' השופט מר א' מצא), וכך נקבע:

"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסויימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים, תש"ל-1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג-1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, ב- ע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 440, וב- רע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 553). ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3), 854, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן דיני קניין - חלק כללי, בעמ' 122)."

בהתייחסו לאותה סוגיה, אם כי בהערת אגב, קבע בית-המשפט העליון ב- ע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני (פורסם ב"מאגר נבו", 03.04.01):

"את הכרעתו בעניין זה סמך בית-המשפט, כאמור, על הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעיןחוק המקרקעין; אך זה לא מכבר פסקנו, כי תחולת סעיף 159(ב) הנ"ל מוגבלת לתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3), 487, 491). תביעת האחים ריעני היתה להכרת זכאותם להירשם כבעלי זכויות שירשו מהוריהם. על תביעה כזאת אין תחולה להוראת סעיף 159(ב). מכאן שעקרונית חלים עליה דיני ההתיישנות, ואת השאלה אם התביעה התיישנה היה על בית-המשפט לבדוק לאור הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנותחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958."

34. על יסוד האמור לעיל, לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אין תחולה על עניינו של התובע. נקבע כי הדיבור "תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים" המופיע בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, משמעותו מוגבלת "לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים". לתובע אין זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, ועל-כן תביעתו אינה תביעה "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים".

על-כן, יש לבחון את טענת ההתיישנות לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. אוסיף לכך, שאף בסעיף 93 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין (המצוטט בסעיף 15 לעיל), נקבע כי בית-המשפט מוסמך להורות על תיקון פנקס המקרקעין "בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות".

35. פסק-הדין, בו נדחתה טענת אביו של התובע ניתן בתאריך 07.01.63, ורישום המקרקעין על-שם הנתבעת נעשה בתאריך 02.09.75.

עילת התביעה צמחה לתובע, בתאריך מתן פסק-הדין, ועל-כן תביעת התובע התיישנה בחלוף 25 שנים, דהיינו בתאריך 06.01.88. גם אם היה מקום להניח, שעילת התביעה צמחה במועד בו נרשמו זכויות הבעלות על-שם הנתבעת, הנחה שאין אני סבור שהיא נכונה, הרי שהתביעה התיישנה בתאריך 02.09.00.

36. על-כן, יש לקבל טענת באת-כוח הנתבעת, כי תביעת התובע התיישנה.

י. סוף דבר
37. סיכום הדברים שלעיל הוא איפוא כדלקמן:

(א) רישום הזכויות במקרקעין, לאחר שהתקיימו הליכי הסדר, הוא רישום סופי, וניתן לשנותו או לתקנו, רק בהתקיים העילות הקבועות בפקודת הסדר זכויות במקרקעין. במקרה שלפני, אין בידי התובע עילה, מאלה שנקבעו בפקודת הסדר זכויות במקרקעין, המצדיקה תיקון הרישומים שנעשו בפנקס המקרקעין בעקבות הליכי הסדר המקרקעין.

(ב) אפילו היה מקום לשקול לפרוץ את עיקרון סופיות הליכי ההסדר, הקושאן שבידי התובע אינו מצדיק ביטול פסק-הדין שניתן בתאריך 07.01.63, ואין בכוחו של קושאן זה להביא לשינוי תוצאת פסק-הדין שניתן בתאריך 07.01.63.

(ג) אף העדים שהעידו מטעם התובע, אינם מזהים את הקרקע המוגדרת בקושאן, כקרקע שהיוותה בזמנו את חלקה זמנית 52א, שהתובע טוען לבעלות בה. עדותם של עדים אלה בהחלט יכולה להתייחס למקרקעין שאביו של התובע הוכר כבעליהם במסגרת הליכי ההסדר.

(ד) הקושאן שהתובע מציג מתייחס לקרקע בשטח של 11,750 מ"ר. ואולם, השטחים של חלקה זמנית 52 ושני השטחים הנוספים, שאביו המנוח של התובע הוכר כבעליהם במסגרת הליכי ההסדר, עולים על השטח הרשום בקושאן. אין איפוא להוציא מכלל אפשרות, שהקושאן מתייחס לשטח, שבסופו-של-דבר נרשם בבעלותו של אביו המנוח של התובע. אם רצה התובע להסתמך על קושאן עותומני, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, היה עליו להמציא קושאן, לפיו סבו המנוח היה בעלים של 24 דונם באותה חטיבת קרקע, ממנה נגזרו החלקות הזמניות 52 ו- 52א.

(ג) תביעת התובע הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

38. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את התביעה..."

3. הליכים לתקיפת הרישום - סעיפים 95-93 לפקודת ההסדר
ב- ת"א (חי') 41842-09-13 {חסן קיס נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 136 (2016)} קבע בית-המשפט:

"8. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי הרישום של מקרקעין בפנקס החדש, יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום ובכך יוצר "לוח חלק" לגבי אותה זכות "והמשמעות היא איפוא, שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו" (ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2014) (להלן: "עניין מרזוק").

9. לאור זאת, הרי שרישום המדינה כבעלת הזכויות בחלקה 44 בפנקס המקרקעין לאחר הליכי ההסדר מהווה ראיה חותכת לזכויותיה. רישום זה, לאחר הליכי ההסדר, מבטל כל זכות סותרת שהיתה, אם היתה לתובעים או למורישם בחלקה.

10. למרות זאת, פקודת ההסדר מאפשרת לתקוף את החלטתו של פקיד ההסדר בשני מסלולים: בשלב שלאחר פרסום לוח הזכויות ולפני רישום הזכויות, תוך שלושה חודשים מיום הצגת לוח הזכויות ניתן לפנות לבית-המשפט בבקשה לתיקון, לפי סעיף 59 לפקודת ההסדר, או תוך שלושים יום מרישום לוח הזכויות במסגרת ערעור לבית-המשפט, לפי סעיף 88 לפקודת ההסדר.

לאחר הרישום בפנקסי המקרקעין, ניתן לעתור לתיקון הפנקס, על-פי העילות המנויות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר.

11. התובעים או המנוחה, לא ערערו על החלטת פקיד ההסדר בסמוך לפרסום לוח הזכויות. על-כן עניין לנו בתביעה לתיקון רישום בפנקסי המקרקעין על-פי סעיף 93 לפקודת ההסדר.

בתביעה כזו על בית-המשפט לבחון בשלב הראשון האם אכן נפלה טעות ברישום או אם מבקש תיקון הרישום הוכיח כי יש לו זכות בנכס. מסקנה חיובית מובילה לשלב השני - בחינה משפטית - האם ניתן לתקן את הטעות בגדר סעיף 93 או בגדר סעיף אחר בפקודת ההסדר.

אלא שהשלב השני יכול לייתר את השלב הראשון, מקום בו על פניו אין עילה לתיקון המרשם. ככלל לא בנקל ייעתר בית-המשפט לתביעה שמטרתה לתקן את הרישום. חוק המקרקעין ביקש לחזק את זכותו של בעל הזכות הרשומה ולהבטיח יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, על-ידי ביצור אמינות המרשם ועקרון וודאות המרשם (עניין מרזוק, פסקה 12). לכן נקבע כי תיקון הרישום ייעשה במקרים חריגים בלבד, נוכח עיקרון סופיות המרשם הבא לידי ביטוי בסעיף 81 לפקודת ההסדר המוזכר לעיל.

12. כאמור, על התובעים להוכיח תחילה כי עמדה להם זכות טובה לבעלות בחלקה בתחילת הליך ההסדר. בענייננו, טוענים התובעים לזכויות בחלקה מכוח חזקה ועיבוד מתמשכים בתקופת המנדט, ומכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני הקובע כי:

"78. אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות - ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש..."

סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני קובע שעל התובע זכות בקרקע להוכיח, כי הוא החזיק ועיבד אותה בשטח העולה על 50% מכלל שטח החלקה "משך 10 שנים באין מפריע" (ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה, פסקה 21 (27.08.12) (להלן: "עניין עבד אלקאדר").

מעיון בעדויות ובראיות שהוגשו לבית-המשפט עולה, כי לא הוכח שהמשיבים החזיקו ועיבדו את הקרקע במשך 10 שנים לפני תקופת ההסדר.
מעיון בחוות-דעת מומחה של המודד המחוזי מטעם רשות מקרקעי ישראל-צפון - מר גיל וקנין, אשר בחן תצלומי אוויר במועדים שונים בשנים 1949 ו-1957, עולה כי חלקה 44 היתה מעובדת באופן לא רציף בחלקים שונים, אשר השתנו, בהשוואה בין המועדים, וזאת כחלק מרצף עיבוד של חלקות סמוכות ובין היתר עיבוד של זיתים. סה"כ העיבוד לשני המועדים עומד על מעל 50%.

הממצאים בחוות-הדעת של המומחה מר וקנין ותצלומי האוויר שהושגו, יש בהם כדי להפריך את טענת התובעים. מסקנותיו של מר וקנין מלמדות כאמור, כי העיבוד של החלקה היה קטוע ולא רציף בחלקה, בשל המבנה הטופוגרפי של החלקה. חיזוק לכך נמצא לנו גם בדברי העד מר עבדאלגני חסן בדבר עיבוד של זיתים הזהה לסוג עיבוד של משפחתו בחלקה צמודה.

כפי שעולה מעדותו של עד ההגנה מר נזאר לוי, במידה והתובעים היו מגישים תביעה לפקיד ההסדר ומוכיחים כי החזיקו ועיבדו בקרקע במשך 10 שנים ואחוז העיבוד היה 55%, פקיד ההסדר היה צריך לרשום את הקרקע בבעלות המנוחה. אולם תביעה זו לא הוגשה כלל.

תצלומי האוויר, יחד עם חוות-הדעת שהוגשה מאששים את עמדת המדינה לפיה לא היה עיבוד משמעותי במועד הרלוונטי שלו טוענים התובעים. אמנם נראה, כי התובעים אכן החזיקו בחלקה ועיבדו אותה בהיקף מסויים, אך לא הוכח כי העיבוד הגיע לכדי עמידה בדרישות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני אשר פורטו לעיל.

13. בנוסף לזאת טוענים התובעים לזכותם בחלקה 44 מכוח ציון שמה של המנוחה על גבי מפת הקרוקי. אומר כבר כאן, כי אין בעובדה זו כדי להצביע בהכרח על זכויות המנוחה בחלקה.

חלקה 44 שלפני ההסדר, סומנה על גבי המפה הראשונית הנקראת "קרוקי" שנערכה בעת תחילת הליכי ההסדר ביום 18.05.47. הסבר לגבי מהותה של מפת הקרוקי אנו מוצאים ב- ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח רחאל, פ"ד מ(4), 29 (1986) (להלן: "הלכת רחאל"):

"... זוהי איפוא מפה פרלימינארית, שאיננה מצביעה אמנם על זכויות אף לא על זכויות לכאורה, אולם בכל זאת יש בה כדי ללמד אותנו על המצב הכללי המתקיים בשטח. בהצטרף למפה זו ראיות אובייקטיביות אחרות בעלות משקל, יכולה המפה לתת לנו תמונה מדויקת של מצב השטח, עת הגיע הפקיד המסדר למקום. דומה המפה לתשליל (נגאטיב) בידיו של צלם, אשר בפיתוחו בתרכיב של הסברים ועדויות מציג לפנינו תמונת אירוע נתון בזמן מסויים."

14. ב- ע"א 2449/00 עזבון המנוח מוסטפא ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 519 (2001) (להלן: "הלכת מוסטפא"), סוקר בית-המשפט את השלבים השונים של הליכי ההסדר, וחוזר על ההלכה לפיה יש למפת הקרוקי ערך ראייתי לא מבוטל.

15. עיון במפת הקרוקי, אשר צורפה לכתב התביעה וסומנה ג' מלמד, כי נרשם בה שמה של המנוחה. לנוכח מסמך זה היה צריך להניח לטובת התובעים, כי המנוחה לא נותרה אדישה להודעתו של פקיד ההסדר בדבר הליכי ההסדר העומדים להיערך בכפר נחף, אלא שהמנוחה אף נטלה בהם חלק, עת טרחה להתייצב במקרקעין כדי להצביע בפני פקיד ההסדר על גבולות החלקה. ואף מותר להניח לטובת התובעים, כי פקיד ההסדר לא היה רושם את המנוחה על מפת הקרוקי, לולא הוצגו לפניו מסמכים התומכים בטענתם של התובעים.

ברם, כפי שעולה מהראיות שהגישו הצדדים לבית-המשפט, שמה של המנוחה לא מופיע בלוח התביעות של גוש הרישום 19122/נחף. המסקנה המתבקשת מכך, שהמנוחה לא הגישה תזכירי תביעה, ובנסיבות כאלה נראה שלא יהיה ניתן להושיט לתובעים את הסעד הנדרש. אומנם, כאמור, יש למפת הקרוקי ערך ראייתי לא מבוטל, אף שלא ניתן ללמוד ממנה על קיומן של זכויות בעלות או אחרות במקרקעין, במצוות הלכת רחאל כאמור לעיל.

16. כזכור, מפת הקרוקי נערכת על-ידי מודד שהגיע לקרקע ורשם את טענותיהם של האנשים שמופיעים בפניו ומצביעים לו על החלקות שלטעמם יש להם זכויות בהן. המפה אינה קובעת זכויות אלא מצביעה על מצב עיבוד החלקה בעת עריכתה בלבד (הלכת עבד אלקאדר, פסקה 18). ציון שמה של המנוחה במפה בחלקה הנידונה אינו מוכיח כי המנוחה אכן הגישה לבסוף תזכורת תביעה באשר לחלקה 44. הספק עוד מתחדד מהעובדה שהמנוחה הגישה תזכורת תביעה מס' 2958 עבור חלקה 5 ואף נרשם בבעלותה 1/3 מחלקה מס' 5, כפי שעולה מלוח הזכויות של גוש רישום 19126 אשר התפרסם בד-בבד עם פרסום לוח הזכויות של גוש רישום נחף/19122. בנוסף לזאת, המנוחה נרשמה כבעלים של 1/8 בחלקה מס' 35, כפי שעולה מלוח הזכויות של גוש רישום נחף/19120 אשר גם כן התפרסם עם פרסום גוש הרישום 19122/נחף, עת שלא תועד כלל אם המנוחה הגישה תזכורת תביעה באשר לחלקה 44.

17. יש לזכור, כי הגשת תזכיר תביעה לפקיד ההסדר הינה אחד משלביו הראשונים של תהליך ההסדר, ומי שתובע זכויות, עליו לאמת את תביעתו בעת החקירה הפומבית שמנהל פקיד ההסדר. מכאן צריך להניח, כי יתכן מצב שבו נתונים אשר צוינו במפת הקרוקי בקשר לתביעות לזכויות במקרקעין, עברו שינוי לאחר שבמהלך החקירה של פקיד ההסדר התברר כי אותן תביעות מופרכות או שלא אומתו דיין (הלכת מוסטפא, עמ' 527).

ושוב אדגיש: אף ששמה של המנוחה נרשם במפת הקרוקי, לא הוברר מדוע ישבה היא באפס מעשה, ולא הגישה תביעה בנוגע לחלקה 44 במהלך הליכי ההסדר, או לחילופין, ערערה על תוצאות הליך ההסדר עם פרסום לוח הזכויות. הדברים אמורים גם ביחס ליורשיה ומותר להניח שהתובעים היו מקימים קול זעקה ותובעים את זכויותיהם באחת הדרכים שהותוו בדין.

18. אף שדי באמור לעיל כדי להוביל לדחיית התביעה, הרי שתוצאה זו מתחייבת היא גם לאור העובדה כי הבחינה של השלב השני, ובהתעלם מהראשון, היתה מובילה אותנו כבר לאותה מסקנה.

19. השימוש בסעיף 93 לפקודת ההסדר צריך להיעשות בזהירות רבה, ומתוך אותה מגמה שלא לערער את ביטחון הזכויות במקרקעין אשר ההסדר נועד להשיגו, ומכאן ישומו של זה הינו בלתי אפשרי כשטענת התובעים בדבר המרמה נטענה באופן סתמי וללא ראיות של ממש כדי לתמוך בה.

20. כאמור, ההלכה הפסוקה מורה, כי לאחר שהסתיימו הליכי ההסדר יש ליתן משקל משמעותי ומכריע לאינטרס הסופיות העומד בבסיס חוקי המקרקעין. "נקודת המוצא לכל פתרון חייבת להיות כי האפשרות לתקן רישום בהסדר לא תהיה רחבה, באופן שמטרת ההסדר - להעניק ביטחון בזכויות במקרקעין - תסוכל" (עניין עבד אלקאדר, פסקה 12).

21. התובעים מבססים את תביעתם על עילת המרמה וכן על עילת הרישום שלא כשורה, בהתאם לסעיף 93 לפקודת ההסדר:

"93. תיקון הפנקס
שוכנע בית-המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית-המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית-המשפט ראה לנכון; אולם בית-המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום-לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."

22. באשר לתחולת סעיף 93 לפקודה על העניין דנן, לאור פסיקתו של בית-המשפט העליון בהתייחסו לעילות המעוגנות בסעיף 93 לפקודה, לא מתקיימת עילה המצדיקה את שינוי הרישום של פנקס זכויות המקרקעין במקרה דנן. ההלכה הפסוקה מורה שיש לפרש את הוראת סעיף 93 על דרך הצמצום, ולאפשר תיקון המרשם רק לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים נוכח עקרון סופיות המרשם. בשל כך, נקבע כי על הטוען לתיקון הרישום, נטל הוכחה כבד (ת"א (חי') 369/04 ח'ליל אחמד זהרוי נ' פהד אבו רומחין עמ' 16, פסקה 21 (2008) והאסמכתאות שם, (להלן: "עניין אבו רומחין").

אמור מכאן, קיימות שתי עילות נפרדות אשר יכולות להצדיק תיקון רישום הזכויות בפנקס המקרקעין: הראשונה מרמה; והשניה הזכות הושמטה מן הפנקס החדש או רשומה בו שלא כשורה. הפסיקה פירשה סעיף זה בצמצום וקבעה כי קיומה של טעות אינו מהווה עילה מספקת לתיקון פנקס הזכויות וכן נפסק כי טעות של פקיד ההסדר, אפילו רשלנית, אין בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות היה במרמה (עניין עבדאללה, פסקה 13, והאסמכתאות שם).

23. באשר לעילת המרמה, התובעים טוענים כי התנהגות פקיד ההסדר והמדינה עולה כדי תרמית, וכי חזקה עליהם כי ידעו שחלקה 44 שייכת למנוחה. למרות זאת, הם התעלמו במודע ממפת הקרוקי ומהעובדות ובכך גרמו לרישום לא נכון בפנקס. בנוסף לזאת טוענים התובעים, כי המדינה תבעה בעלות על חלקה 44 היות ומדובר בחלקה שהינה אדמה טרשית, היינו חלקה בלתי-מעובדת, ודי בעובדה זו כדי לקבוע כי רישום זכות המדינה בחלקה הושג במרמה משהוברר כי אין מדובר בחלקה לא מעובדת.

24. הפסיקה הגדירה מרמה כ"אי יושר פשוטו כמשמעו". בהמשך הרחיבה הפסיקה את המונח "מרמה" גם על מחדל בשתיקה של הבעלים הרשום, נוכח היעדר ביטוי לזכות שנשמטה או שקופחה.

אולם, חשוב לציין, שלא כל שתיקה שקולה לתרמית. יש להבחין בין שתיקה תמימה לשתיקה שמתלווית לה כוונת מרמה (עניין אבו רומחין, פסקה 26). עוד נפסק:

"מתי איפוא ניתן לומר ששתיקתו של פלוני שקולה ל"מרמה", שסעיף לפקודת ההסדר מדבר בה. דעתי היא, כי שתיקה יכולה להיות מירמה, כל אימת שנדרשות תגובה או נקיטת עמדה של מי שטוענים נגדו, או כאשר פלוני נוקט פעולה כלשהיא אשר במסגרתה צריך היה להציג את העובדות כהווייתן ואינו עושה כן מיוזמתו; אז התנהגותו, קרי שתיקתו, של אותו אדם, כאשר שומה עליו לפתוח פיו ולדבר, היא שתיקה מדברת."
(ע"א 531/92 גמאל סאלח נזאל ואח' נ' אחמד סאלח דווירי, פ"ד מז(4), 824, (1993))

25. אין מקום לקבל טענת התובעים כי שתיקת נציגי המדינה בשלב הליכי ההסדר, בנוגע לאזכור שמה של המנוחה במפת הקרוקי, מהווה תרמית. מכלל הנסיבות והראיות שהוצגו, מתחייבת המסקנה כי המדינה תבעה בעלות על החלקה, נוכח העובדה, כי בלוח התביעות נרשם ליד חלקה 44 "חלקה מדרונית" וכן בלוח ההחלטות נרשם שחלקה 44 מהווה "מדרון לא מעובד". וכן כאמור לעיל, על-פי המומחה, גיל וקנין, חלקה 44 היתה מעובדת לא באופן רציף ובחלקים שונים, אשר השתנו, בהשוואה בין המועדים. דברים אלה מתיישבים עם הרשום בלוח התביעות, לוח ההחלטות ובתעודת עובד הציבור של נזאר לוי (המסומנים "ד" ו-"ו" לתעודת עובד הציבור של נזאר לוי).

26. כאמור, יש להניח כי מפת הקרוקי היתה בפני פקיד ההסדר, והוא החליט לאחר בירור התביעות שהובאו לפניו, לרשום את המדינה כבעלים על החלקה.

ודוק, מרמה היא מעשה שאדם עושה תוך שהוא מסתיר בדרך-כלל את המצב האמיתי מעיניו או מידיעתו של אדם אחר. והרי כאן, לטענת התובעים עצמם, המדינה תבעה בעלות על החלקה נוכח היותה חלקה בלתי מעובדת. אם נפל פגם בהליכים, כי אז נבע הדבר מכך שהמנוחה נמנעה מלהגיש תביעה מתאימה לפקיד ההסדר.

27. גם אם נקבל את הטענה כי פקיד ההסדר שגה בהפעלת שיקול-דעתו, וכי היה עליו לבדוק אם החלקה שייכת למנוחה, לנוכח הרישום במפת הקרוקי, הרי שהתנהלותו זו לא נכנסת בגדרי סעיף 93 לפקודת ההסדר.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט בך ב- ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491, פסקה 13 (1992) (להלן: "עניין אבו חמדה"):

"... מכאן, שטעויות בהפעלת שיקול-דעתו של פקיד ההסדר, כאשר הוא מכריע בין תביעות סותרות, אפילו הן מוכחות, לא תיכללנה בדרך-כלל בין הפגמים שיצדיקו תיקון רישום לפי סעיף 93. זאת לשם מימוש המדיניות שהוסברה לעיל..."

28. בנוסף לעילת "המרמה" השתיתו התובעים את תביעתם על "רישום שלא כשורה", כמשמעותו בסעיף 93 לפקודת ההסדר.

הדעה הרווחת בפסיקה פירשה את המונח "שלא כשורה" כרישומים שגויים טכנית בהעברה של זכות רשומה מפנקס אחד לפנקס אחר.

וכך נפסק ב- ע"א 155/76 מדינת ישראל נ' מוחסין מנאצרה מטורען, פ"ד לב(2), 648 (1978):

"ההוראה הנ"ל בסעיף 93 (סעיף 66 בנוסח הקודם) משמעותה היא, שכאשר זכותה שהיתה רשומה בספר הישן לא הוכנסה לספר החדש או הוכנסה בו באופן בלתי-נכון, רק אז ניתן להגיד שהזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים נרשמה בפנקס חדש שלא כשורה."

29. למרות זאת, לאחרונה הרחיבה הפסיקה את המונח "שלא כשורה" גם על מצבים נוספים, בבחינת "עילת סל" לתיקון רישום שגוי:

"... מהו איפוא רישום "שלא כשורה" במובן סעיף 93 לפקודה? לאור השיקולים הנ"ל נראה, כי יושג האיזון הראוי אם ייכללו המקרים הבאים במונח "שלא כשורה" המופיע בסעיף 93 הנ"ל, מבלי שיש להבין דברים אלה ככוונה לקבוע רשימה ממצה וסגורה בנדון. סוג אחד של מקרים הוא זה בהם היה פסול באופן עריכת ההסדר בנוגע למקרקעין מסויימים, מבחינת הפרוצדורה שננקטה בהליך זה, ומתעורר החשש, שעקב פגם זה עלול היה ליפול אי-דיוק ברישום. כך, למשל, במקרים בהם לא יוצגו בעלי קרקעות כראוי לפני פקיד ההסדר יש לאפשר תיקון, אם מוכחת טעות ברישום. הסוג השני של מקרים הוא זה שבהם נפלה, בהיסח הדעת, טעות מינהלית על פני הדברים (שאיננה טעות סופר, אשר ניתנת לתיקון לפי סעיף מיוחד אחר, הוא סעיף 95), כגון בגין שימוש במכשירי מדידה פגומים או הפעלתם השגויה."
(עניין אבו חמדה, פסקה 13).

30. במקרה דנן, לא טענו התובעים כי הזכויות אותן הם תובעים היו רשומות בפנקס כלשהו. לפיכך, עילה זו לטעמי אינה עומדת להם. גם אם נניח כי הזכות של המנוחה שנמחקה ממפת הקרוקי עונה על התנאי בסעיף הנ"ל, עדיין לא מתקיימת העילה שבסעיף, כמבואר לעיל. גם על-פי הגישה המרחיבה של הלכת אבו חמדה, לא נפל פסול בענייננו באופן עריכת ההסדר, משניתנה לבעלי הקרקעות האפשרות להתייצב בפני פקיד ההסדר, ופקיד ההסדר החליט כפי שהחליט, נוכח העובדות שהוצגו בפניו. גם כאן לטעמי, לא נפלה טעות בהיסח הדעת בזמן בירור הזכויות בהליך ההסדר.

31. לא ברור מסיפור המעשה, מדוע המנוחה או מורישיה לא עמדו על זכותם הנטענת בחלקה 44, בזמן אמת או בסמוך לאחר מכן, שלא לדבר על תקופה של מעל ל- 50 שנה, במהלכה לא נקפו אצבע. הרי כל שהיה על המנוחה או מי מטעמה לעשות זה להגיש תזכורת תביעה ולהתייצב בשטח החלקה על-מנת להצביע על גבולותיה, ולהציג בפני פקיד ההסדר את התיעוד שעליהם הם מבססים את תביעתם. לחילופין, היה עליהם לערער על לוח הזכויות שפורסם ביום 30.07.59 דרך הגשת ערעור לבית-המשפט לפי סעיף 88 לפקודת ההסדר, ולבקש לרשום את החלקה על-שם המנוחה. במחדלם, נטלו על עצמם סיכון, מה עוד שלאורך כל התקופה הזו מאז הסתיימו הליכי ההסדר, לא נקטו כל פעולה לעניין זה. נראה איפוא, כי המנוחה, כך גם התובעים, היו אדישים לתוצאות ההסדר, ורק לאחר שהמועצה המקומית ביקשה לסלול כביש בחלקה דנן, שנים רבות לאחר שההסדר הסתיים ברישום, התעוררו מתרדמתם. וכך נאמר בעניין מוסטפא, בעמ' 528:

"אם אכן הגישו המערערים או קודמיהם את תביעתם לפקיד המסדר, לא ברור מדוע ישבו באפס מעשה בכל השנים הרבות שחלפו מאז הסתיים ההסדר. גם אין זה ברור כלל כי השמטתם של המערערים מ"לוח הזכויות" נבעה ממירמה או מטעות, שהרי קיימת אפשרות נוספת, שתביעתם נדונה ("נחקרה") ונדחתה, והרי במצב זה היתה פתוחה בפניהם הדרך לבקש להביא את העניין להכרעתו של בית-המשפט. העובדה שלא נהגו כך נובעת אולי מהעובדה שגם אז, כמו בהליכים הנוכחיים, לא הצליחו לשכנע כי הם הבעלים של חלקה 15, גם לא מכוח עיבוד מקדמת דנא, ולו היה המצב שונה, מותר להניח שהמערערים היו מקימים קול זעקה ותובעים את זכויותיהם באחת הדרכים שהותוו בדין."

32. אני דוחה את טענת התובעים בדבר אותן השלכות ותוצאות שיש לייחס לאי הצגת תזכורת תביעה מטעם המדינה בנוגע לחלקה 44, כאשר לדידם, זו מעידה כי פקיד ההסדר, לא קיים חקירה בטרם רישום הזכויות בחלקה על-שם המדינה, ומשום כך נתקיימו התנאים של סעיף 93 לפקודת ההסדר. לכך ייתכן והייתי מייחס משמעות אילו הוכיחו התובעים, כי המנוחה הגישה תזכורת תביעה בחלקה 44.

33. יתרה מזאת, הימנעות המנוחה מלנקוט בכל צעד אפשרי, פניה לפקיד ההסדר או בהמשך, הגשת בקשה או תובענה מתאימה, אף שהליך ההסדר הסתיים עוד בחייה, וכמוה גם יורשיה אחריה, משך תקופה של כ- 50 שנה, מסיום הליכי ההסדר, פועלת לחובת התובעים, והיה עליהם להניח לפני בית-המשפט הסברים משכנעים לאותה הימנעות. לנוכח שיהוי חריג זה, הרי שהפגיעה בערך סופיות הדיון ואמינות המרשם הינה מוגברת, כאשר ערכים אלה עומדים ביסוד פקודת ההסדר (להלן: עניין עבד אלקאדר, פסקה 16), אשר נועדה לשם הכרעה וקביעה סופית של זהות הבעלים במקרקעין. יתרה מזאת, המנוחה או מי מטעמה, תבעה ואף הצליחה להירשם כבעלים של מספר חלקות סמוכות, ולמרות זאת, נמנעה היא ויורשיה, במהלך כל השנים, מלהשיג על רישום חלקה 44 על-שם המדינה.

מכאן ניתן ללמוד כי הליכי ההסדר היו ידועים ונהירים להם, דבר המגביר את עוצמת מחדלם, ואת התוצאות וההשלכות שיש לייחס לו (שם, והאסמכתאות שם), כשלטעמי, לא ניתן הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה הנמדד, כאמור, על פני למעלה מ- 50 שנה.

34. התובעים טענו כי עקב וכתוצאה מפגם שנפל במודעה על התקדמות הליכי ההסדר, ואי ציון איזור "אלבלוע" באותה מודעה, האיזור בו נמצאת חלקה 44, נמנע מהמנוחה מלהגיש תביעה בהתאם וכמתחייב. לא מצאתי ממש בטענה זו. המנוחה כמבואר לעיל ידעה על הליך ההסדר ואף נטלה חלק בהסדר חלקה 44, עת התייצבה לפני פקיד ההסדר, במהלך עריכת מפת הקרוקי. משכך, היא ידעה שחלקה 44 עוברת תהליך הסדר, ללא צורך באותו פרסום המציין את שם האזור.

35. כך גם, מתקשה אני לקבל את טענת התובעים, לפיה לא ידעו שהחלקה רשומה בבעלות המדינה, ונודע להם על כך לראשונה, לאחר שהמועצה המקומית סללה בחלק מהחלקה כביש. התובעים טוענים, כי כאשר עילת התביעה היא מרמה, חלים כללי התיישנות מיוחדים. שאלת ההתיישנות אינה נבחנת על-פי כללי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אלא לפי כללי סעיף 7 לחוק ההתיישנות:

"7. תרמית ואונאה
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.

8. התיישנות שלא מדעת
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

סבורני כי דין טענה זו להידחות, מהטעם כי התובעים לא עמדו בנטל להראות כי הנתבעת פעלה בתרמית. משכך, סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה דנן. יש לבחור, איפוא, תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לעניין זה נקבע כי תובע המבקש להסתמך על סעיף זה, איננו יוצא ידי חובה בעצם ההוכחה, שהעובדות המהוות את עילת תובענתו נעלמו ממנו, אלא מוטל עליו גם להוכיח, שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו. הידיעה הנדרשת היא ידיעה זמינה, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה, אך הוא התרשל בהשגתה (ע"א 244/81 פתאל נ' הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3), 673 (1984)).

הליכי ההסדר הם עניין שבמשפט, ואין בידיעתו הסובייקטיבית של מאן דהוא בכדי לשנות מתוקפם. כשמדובר במקרקעין מוסדרים אשר הבעלות בגינם גלויה לציבור, נראה כי מתחייבת המסקנה שהתובעים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה.

36. חשוב לשוב ולהדגיש: קבלת טענות התובעים, בחלוף כמעט 54 שנה מרישום הזכויות על-פי ההסדר, ובשים-לב לכל הנסיבות, מערערת את אמינות וודאות המרשם ופוגעת בעקרון הסופיות, בניגוד לתכלית של פקודת ההסדר ושל חוק המקרקעין (עניין מרזוק, פסקה 14).

37. באשר לטענת התובעים כי למנוחה צמחה זכות בחלקה 44 מכח התיישנות רוכשת במקרקעין לא מוסדרים טרם ההסדר, נקבע כי משעה שההסדר הסתיים ברישום הזכויות, בטלה זכות ההתיישנות שצמחה לתובע טרם ההסדר. לעניין זה יפים דבריו של הנשיא שמגר ב- ע"א 162/87 אמארה נ' עיסא, פ"ד מה(5), 533, 548 (1991):

"בענייננו, כל התקופה שבה עיבד המנוח את החלקות נושא דיוננו וכל זכות התיישנות שצמחה לו בהן (אם בכלל) טרם ההסדר, נחשבות "זכות סותרת" לרישום, ועל-כן בטלות הן וחסרות נפקות משפטית לאחר ההסדר."

אי לכך, אם היתה לתובעים זכות כלשהיא בחלקה מכוח התיישנות רוכשת, הרי שהיה עליהם לתבוע אותה במסגרת הליכי ההסדר, ומשלא עשו כן, אין הם יכולים לצרף חזקתם לפני ההסדר לחזקתם לאחר ההסדר. הרי כאמור לעיל, התובעים ידעו, או לכל הפחות היה עליהם לדעת, אודות הליך ההסדר. משלא תבעו זכות לבעלות בהליך ההסדר, הרי החזקה שקדמה לרישום בלוח הזכויות נמחקת ולא מתחשבים בה.

38. לעניין החזקתם של התובעים במקרקעין המוסדרים לאחר ההסדר אין כל נפקות, נוכח הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע כדלקמן:

"(ב) חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

התכלית העומדת מאחורי הסעיף הנ"ל היא חיזוק מעמדו של מרשם המקרקעין ושריון זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק במקרקעין. ובכן, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. המחזיק במקרקעין אינו יכול לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת (עניין מרזוק, פסקה 16 והאסמכתאות שם).

סוף דבר
39. כפי שעולה מהראיות אשר הונחו לפניי, חלקה 44 לא היתה מעובדת על-ידי המנוחה או מי מטעמה בתאריכים הרלוונטיים, והתובעים לא הוכיחו כל זכויות לגביה, לא הצליחו לבסס עילה לתיקון פנקס המקרקעין כנדרש בהוראות הדין, ועל-כן יש לקבוע כי בדין נרשמה החלקה בהליכי ההסדר על-שם המדינה.

40. אשר-על-כן, אני דוחה את התביעה."

4. הסכם חלוקה והליכי הסדר
ב- ת"א (חי') 32354-06-11 {עזבון המנוח אבראהים בן מחמוד חילו ז"ל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-מח 2016(1), 44849 (2016)} קבע בית-המשפט:

"22. כפי שצויין, הליכי ההסדר של המקרקעין בכפר עראבה, ובחלקה 34 בפרט, החלו בסוף שנות החמישים של המאה ה- 20. התביעות הסותרות ביחס לחלקה הועברו לבית-המשפט המחוזי בעת בירור התביעות שנערך על-ידי פקיד ההסדר ביום 26.05.60. לוח הזכויות פורסם ביום 05.04.62 והבעלות בחלקה נרשמה כלא מוסדרת. מכאן, שהסכם החלוקה שנערך בשנת 1963, נערך בנקודת הזמן שלאחר תחילת הליכי ההסדר בחלקה וטרם סיומם.

בעת חתימת הסכם החלוקה היתה בתוקף פקודת הקרקעות (סידור זכויות קניין), 1928 (להלן: "פקודת הקרקעות"). סעיף 37 לפקודה הגביל את האפשרות להעברת זכויות במקרקעין המצויים בהליכי הסדר, ולהלן לשונו:

"37. הגבלה בהעברה עד הרישום
(1) שום העברה מרצון של זכויות לקרקע בכפר שנמסרה עליו מודעה לא תעשה בפרק הזמן שבין נעילת ספרי האחוזה הקיימים ובין הדבקת לוח הזכויות, אלא אם-כן מרשה הפקיד המסדר לעשות העברה כזאת מייד מחמת שהעניין אינו סובל דחוי."

הוראה דומה קיימת בסעיף 36 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר"):

"36. הגבלת העברות
(א) בתקופה שבין סגירת הפנקסים הקיימים לבין הצגת לוח הזכויות לא תיעשה העברה מרצון של זכויות במקרקעין, חוץ מהעברה שפקיד ההסדר הרשה שתיעשה מיד מטעמי דחיפות."

בית-המשפט העליון פירש הוראה זו כמתייחסת להעברת זכויות על דרך של שינוי הרישום בספרי האחוזה ולא להתחייבויות להעברת זכויות שביושר במסגרת הסכמי מכר. ב- ע"א 145/79 עבד חסן אחמד אסלאן נ' אחמד פריד דיאב, פ"ד לה(1), 729, נאמר לעניין זה:

"לפי סעיף 35 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) לא ייעשו בספרי האחוזה הישנים רישומים חדשים מאז הוגש לוח התביעות. ולפי סעיף 36(א) לא תיעשה העברה מרצון של זכויות במקרקעין מאז סגירת הספרים הישנים ועד פרסום לוח הזכויות, חוץ מהעברה שפקיד ההסדר הרשה שתיעשה מיד מטעמי דחיפות. הוראות אלה פורשו ב- ע"א 325/63, בעמ' 56 כמתייחסות לרישום העסקות בספרי האחוזה ולא להסכמים בהם קיימת התחייבות למכור ולהעביר את רישום הקרקע, ולכן הסכמים כאלה הם חוקיים. אלא שמי שעושה הסכם כזה לרכישת קרקע, שהיא בתהליכי הסדר במשך שנים, חייב לנקוט צעדים סבירים כדי לשמור על זכויותיו."

23. יוצא מהאמור, כי הסכם החלוקה אינו משולל תוקף בשל העובדה שנערך ונחתם בעוד הליכי ההסדר בחלקה מתנהלים. אולם, על חילו, כמי שרכשו זכויות במקרקעין המצויים בעיצומם של הליכי הסדר, היה לנקוט צעדים סבירים על-מנת לשמור על זכויותיהם אלה. בפרט, כאשר בחרו, על-פי הנטען, לוותר על חלקם בחלקת אלבורכה אלג'דידה, בה היו זכויותיו של פאוזי ידועות באותה עת, עבור מקרקעין בחלקה העומדת במוקד סכסוך מרובה צדדים, שאין לדעת כיצד יחולקו הזכויות בה בסיום הליכי ההסדר. אף אם אניח לטובת חילו כי הסכם העיבוד בינם לבין פאוזי התבסס על הסברה השגויה כי פאוזי מחזיק במלוא זכויות הבעלות בשתי החלקות, הרי שבמועד חתימת הסכם החלוקה היה ידוע כי אין אלה פני הדברים. גם אם לא יכלו חילו לדעת במדויק מה יהיה חלקו של פאוזי בסופם של ההליכים, היה ידוע לכל הפחות כי קיים ספק באשר לבעלותו הנטענת במלוא החלקה, ולכן זכויותיהם בה אינן סופיות עד לתום הליך ההסדר.

24. מפי חילו לא הועלתה הטענה לפיה לא ידעו על הליכי ההסדר המתנהלים ביחס לחלקה. אי-ידיעתם על אודות הליכי ההסדר גם אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, לאור הטענה כי שהו במקרקעין ועיבדו בפועל את החלקה באופן רציף משך כל אותן שנים ולאור היכרותם הקרובה עם בני משפחת יאסין. עם-זאת, טענו חילו כי לא הגישו תזכיר תביעה במועד מהטעם שזכויותיהם בחלקה התגבשו רק בשלב מאוחר יותר, עם חתימת הסכם החלוקה. יוזכר, כי הסכם העיבוד משנת 1954 לא הקנה לחילו זכויות מידיות בחלקה, אלא בחלוף עשר שנות עיבוד. ואולם, גם עם גיבוש זכויותיהם הנטענות בחלקה לא נקטו חילו כל פעולה להבטחת זכויות אלה.

25. בפסיקה הודגשה חשיבות הגשת התביעות במועד על-ידי הטוענים לזכויות במקרקעין המצויים בהליכי הסדר. כן הודגש בהקשר זה הצורך למלא אחר הוראותיה הדווקניות של פקודת ההסדר על-מנת שלא לחטוא לרוח הפקודה ומטרותיה. כך, נאמר למשל ב- ע"א 223/81 רשות הפיתוח נ' פאיז חסן עיד, פ"ד לט(1), 605:

"המחוקק חייב כל תובע זכות בקרקעות העוברות הליכי הסדר להזדרז ולהגיש את תביעתו במועדים שנקבעו בפקודה. המחוקק גם דאג, על-ידי האמצעים שנקבעו בפקודה, שדבר ההסדר יגיע לידיעתו של כל בעל זכות באזור שבהסדר. מי שלא הגיש את תביעתו במועדה ללא סיבה סבירה שתצדיק את האיחור, עלול להפסיד את זכויותיו כליל."

עוד נאמר שם כי על המאחר לעמוד על זכויותיו לנמק איחורו. דברים אלה יפים גם לענייננו, בשינויים המחוייבים. אפשר וחילו לא הגישו תביעתם, במועד שנקבע להגשת תזכירי תביעה, מן הטעם שבאותו מועד לא נתגבשו זכויותיהם, כפי שטענו, אולם גם לאחר מכן, לא ביקשו אורכה להגשת תזכיר תביעה.

26. מטענותיהם של חילו ומהראיות שהוצגו בפניי עולה כי פנייתם הראשונה לפקיד ההסדר נעשתה רק בשנת 1995, למעלה מ- 30 שנה לאחר עריכת הסכם החלוקה ותחילת הליכי הסדר. היינו, משך מספר עשורים הם לא נקטו בכל פעולה לרישום זכויותיהם בחלקה. גם לאחר שהתקבלה תשובת פקיד ההסדר כי בקשר לחלקה הוגשו תביעות סותרות שבירורן הועבר לבית-המשפט המחוזי, המתינו חילו כשלוש שנים עד להגשת בקשתם להצטרף להליכים, שנדחתה על-ידי השופט הס ז"ל ביום 10.06.98.

יתרה מזו, ואף חשוב מכך, עם הימשכות הליכי ההסדר, ונוכח השינויים הרבים שחלו במרוצת השנים בזהות הבעלים הטוענים לזכויות בחלקה, עקב פטירת רבים מבעלי העניין, ניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' בר-זיו) ב- ת"א 541/06, על סגירת תיק ההסדר וביצוע פרסום מחודש של הליכי הסדר לגבי החלקה. זאת, על-מנת לאפשר לכל הטוענים לזכויות בחלקה לתבוע זכותם במסגרת הליכי ההסדר. כך, במהלך שנת 2007 הוגשו שוב תזכירי תביעה ביחס לחלקה ונפתח הליך ת"א 528/07 לבירור התביעות. מסיבה שלא הובררה, גם אז לא הוגש תזכיר תביעה מטעם חילו ביחס לזכויותיהם הנטענות בחלקה. לא ניתן לכך כל נימוק על-ידי חילו וגם בתצהירים שהוגשו לא נמצא כל הסבר או טעם למחדלם זה.

בקשתם של חילו להצטרף להליך ב- ת"א 528/07 הוגשה, כפי שנאמר לעיל, רק לאחר מתן פסק-דין הסופי המסיים את הליכי ההסדר ביחס לחלקה, ובמסגרת הדיון בבקשת יורשי פאוזי לביטול פסק-הדין. הבקשה לביטול פסק-הדין נדחתה לבסוף, לאחר שמגישיה לא עמדו על בירורה. בגדר טענותיהם של יורשי פאוזי בתיק זה (הנתבעים 101 ו- 103) נאמר כי משהתברר להם שבקשתם הושתתה על נימוקים מוטעים, הם חזרו בהם ממנה.

חלקו של פאוזי בחלקה
27. פסק-הדין שניתן ביום 13.07.08 הביא את הליכי ההסדר בחלקה לסיומם והבעלויות בחלקה נרשמו על-פי המפורט בהסכם הפשרה. כאמור, חלקו של עזבון פאוזי הסתכם בעשירית מהחלקה וזכויות יורשיו נרשמו בפנקסי המקרקעין בהתאם.

הנה-כי-כן, לפאוזי לא היו נתונות מלכתחילה זכויות הבעלות בשני שליש ואף לא בשליש החלקה, וממילא לא יכול היה להתחייב להעביר לחילו שטח הגדול מחלקו במקרקעין. לכל היותר, היה יכול להתחייב כלפיהם לגבי עשירית החלקה, וגם אז, בחלק בלתי מסויים בה היות ומדובר בזכויות במושאע.

28. במצב דברים זה, כאשר מדובר בזכויות במקרקעין בלתי מוסדרים, וכאשר תקנת השוק במקרקעין אינה חלה, חל הכלל הרגיל לפיו אין אדם יכול להקנות לזולתו יותר ממה שיש לו. לפיכך, מי שרוכש נכס בנסיבות מעין אלו, נוטל על עצמו את הסיכון כי בדיעבד יתחוור שהנכס אותו רכש נמכר לו על-ידי מי שלא הוכר כבעליו החוקיים בסופו-של-יום... על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר במצב בו מצויים חילו לכל הפחות בחזקת מי שידעו על חוסר הוודאות ביחס לזכויות הבעלות לגבי החלקה.

סופיות המרשם
29. עם מתן פסק-הדין ב- ת"א 528/07, באו לסיומם הליכי ההסדר בחלקה. בפקודת ההסדר נקבע כי עם סיום הליכי ההסדר ורישום הזכויות שנקבעו, אין להביא ראיה לסתור את הרישום החדש, אלא במסגרת סעיפים 97-93 לפקודת ההסדר. הוראות אלה מעגנות את הכלל בדבר סופיות המרשם, המשרת את התכלית של השגת יציבות וודאות ברישום הזכויות במקרקעין.

30. סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מגדיר את כוח ההוכחה של הרישום בפנקסי המקרקעין, וזו לשונו...
בצד הוראה זו, קובע סעיף 81 לפקודת ההסדר...

בענייננו, משתמו הליכי ההסדר, עסקינן במקרקעין מוסדרים ועל-כן רישום בפנקסי רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו.

בהקשר זה נאמר ב- ד"נ 28/84 מוסטפה זיידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר, פ"ד מה(4), 661:

"הרישום בפנקס על-פי הליכי הסדר הוא המבטא והמציג את הזכויות הנכונות כלפי כולי עלמא. כל המעיין בפנקס זכאי להסתמך על נכונות הרישום בו. הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין), בכפוף רק לתיקון על-פי סעיפים 93 ו- 97-95 של פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש)."

וב- ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציונית הדסה באמריקה אינק, פ"ד נג(3), 49:

"תכליתו הברורה של הכלל האמור היא להבטיח את אמינות המרשם וכן את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. ואולם, אף שככלל, הרישום של זכויות במקרקעין מוסדרים מהווה סוף פסוק, מותיר החוק פתח לתקיפת הרישום. סעיפים 97-93 לפקודה, המגדירים את עילות התקיפה, מיועדים לספק מענה למקרים חריגים שבהם מוצדק לתקן את הרישום. הכלל כפוף איפוא לחריגים, וכפיפות זו באה לידי ביטוי בכלל גופו."

ראו גם פסק-הדין ב- רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2), 721 וההפניות שם.

31. משמעות הדברים היא כי הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות הסותרת אותו ומאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו, למעט מקרים הנובעים מטעות או מרמה, בהתאם לסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר.

במקרה דנן, תביעתם של חילו אינה נשענת על טענה לטעות ברישום או לכך שהרישום הושג במרמה. מכאן, שאין המקרה בא בגדר החריגים המאפשרים לתקוף את הרישום או לערער על נכונותו, ומשנרשמו הזכויות על-פי פסק-הדין, באו דברים לסיומם.

זכויות חילו מכוח חזקה נוגדת
32. לטענת חילו, זכותם לבעלות לגבי הקרקע קמה להם גם מכוח חזקה נוגדת, מעצם החזקתם במקרקעין משנת 1954, שכן מאז ועד היום, הם נוהגים בהם מנהג בעלים, מעבדים ומטפחים אותם. כפי שיוסבר להלן, במקרה הנדון אין המדובר בחזקה נוגדת, וזאת ממספר טעמים.

33. טענת חילו לחזקה נוגדת או להתיישנות רוכשת, מקורה בחוק הקרקעות העותמני (להלן: "חוק הקרקעות"). לא מדובר בטענה לחזקת שנים במשמעות סעיף 51 לפקודת ההסדר.

סעיף 20 לחוק הקרקעות, מורה כדלקמן:

"החזיק אדם בקרקע מירי עשר שנים רצופות ואחר כך עמדו עליו עוררים, אין שומעים להם. נתנו אמתלה מקובלת לפי החוק הדתי על מה שלא עוררו, כגון: הביאו ראיה, שהיו קטנים או שוטים, או היו בדרך רחוקה או שהיה המחזיק איש תקיף (אלים) ולא היו יכולים לדון עימו - אם באו וערערו תוך עשר שנים מיום שבטלה האמתלה שומעים להם. באו וערערו אחרי כן אין שומעים להם. ואם הודה הנתבע (המחזיק), שירד לתוך שדה זה שלא ברשות (אלא באלימות) - אין לו בו חזקה אפילו לאחר כמה שנים, והקרקע חוזרת לבעליה הקודם."

ואילו סעיף 78 לחוק הקרקעות קובע כי:

"אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש."

מטענותיהם של חילו לא הוברר האם טענתם לחזקה נוגדת מתבססת על סעיף 20 או 78 לחוק הקרקעות. בעוד שסעיף 20 חל בין מתדיינים פרטיים, הרי שסעיף 78 חל ביחסים שבין המחזיק לבין השלטון (ראו: בג"צ 5439/09 אחמד עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית שלפי צו בדבר וועדות עררים מחנה עופר (20.03.12)... בענייננו, המדינה היא אמנם צד לתביעה, אך התנגשות הזכויות אינה בין חילו לבין המדינה, אלא בינם לבין בני משפחת יאסין. חלקה של המדינה מתמצה בבעלותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לגבי חלק קטן מהזכויות בחלקה מכוח נפקדותה של אחת מיורשות סעיד. על-כן, הסעיף הנכון לענייננו הינו סעיף 20 לחוק הקרקעות.

34. סעיף 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), האריך את תקופת ההתיישנות על-פי סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות ל- 25 שנים במקרקעין מוסדרים. בנוסף הוא מורה כי לגבי מי שהחל בהחזקת המקרקעין לאחר 01.03.43, יש לנכות ממניין השנים חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק ההתיישנות.

סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מורה כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק המקרקעין.

35. משילובן של הוראות החוק לעיל אנו למדים כי במקרקעין מוסדרים, ניתן לטעון להתיישנות רוכשת רק באם תקופת ההתיישנות הושלמה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקפו, היינו, לפני 01.07.70. הואיל ואף אליבא דשיטת התובעים, הם קיבלו את החזקה לכל המוקדם בשנת 1954, הרי שממילא לא הושלמה תקופת ההתיישנות הנדרשת עד לשנת 1970. על-כן, אין כל תחולה לסעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות.

36. למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם אילו הושלמה תקופת ההתיישנות, לא היה בסעיף 20 לחוק הקרקעות כדי לבסס חזקתם הנוגדת של חילו במקרקעין. זאת, כיוון שסעיף זה יכול לשמש את המחזיק רק כהגנה נגד תביעת בעלות או תביעה להחזרת החזקה במקרקעין, אך אין בכוחו לשמש עילה לתביעת בעלות ולרישום הבעלות במקרקעין. ב- ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון נאמר לעניין זה:

"אכן, הכלל הוא כי בסכסוך בין מתדיינים פרטיים, יכולה טענת ההתיישנות, המסתמכת על סעיף 20 הנ"ל, לשמש אך הגנה בפי המחזיק נגד תביעת בעלות או תביעה להחזרת החזקה, אך אין בכוחה לשמש עילה לתביעת בעלות ולרישום בספרי האחוזה; להבדיל מסכסוך בין המחזיק לבין המדינה, בו זכאי הראשון להסתמך על חזקה ועיבוד במשך התקופה הסטטוטורית על- סמך סעיף 78 לחוק הקרקעות (ראה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל, 316, 305; וראה ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט, 47, 51, אות שוליים ב). דין זה חל גם על תביעת המחזיק אך למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בעלותו בקרקע מכוח חזקתו, כאמור."

ראו גם: ע"א 69/85 יחזקאל להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3), 624, בעמ' 636.

ועוד, על הטוען לחזקה נוגדת מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות להראות כי החזקתו במקרקעין נוגדת את רצון הבעלים. ב- ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פ"ד נג(5), 721, הובהר ביחס לחזקה נוגדת כי "מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא 'עוינת' לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להירשם כבעלים מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו 'איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב'". ובמקום אחר הודגש כי "חזקתו של המחזיק בקרקע אינה נעשית מתוך הסכמתו ורשותו של הטוען לבעלות בקרקע, אלא על אפו ועל חמתו" (ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי (28.09.07)). במקרה דנן, לא עמדו חילו בנטל המוטל עליהם להראות כי חזקתם עוינת לזכויות בעלותם של יאסין. החזקתם של חילו במקרקעין ועיבודם עד לשנת 1963 נעשו בהסכמתו ובהרשאתו של פאוזי, כפי שהדבר עוגן בהסכם העיבוד משנת 1954. כאמור, תקופת סידור הזכויות שבאה לאחר מכן, ממילא אינה באה בחישוב תקופת ההתיישנות, אבל גם ביחס לתקופה זו לא הראו חילו כי החזקתם במקרקעין לא נעשתה בהסכמת יאסין, אפילו היתה זו הסכמה שבשתיקה בבחינת רשות להשתמש בקרקע, ולכן חזקה זו אינה יכולה להיחשב כנוגדת (ראו: ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פ"ד מז(2), 281). נהפוך הוא, לטענת חילו, הם החזיקו ועודם מחזיקים במקרקעין ללא שהועלתה נגדם כל טענה ומבלי שנדרשו לפנותם.

37. המסקנה העולה ממקבץ האמור היא כי לא עומדת לחילו טענה לבעלות מכוח חזקה נוגדת. הדרך היחידה לתקיפת הרישום הינה הוכחת טענת טעות או מרמה לפי סעיפים 97-93 לפקודת ההסדר, טענה שלא הועלתה על-ידי חילו כאמור.

הטענה לעסקאות נוגדות
38. חילו טענו בהרחבה לעניין קיומן של עסקאות נוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. על-פי טענה זו, הסכמי העיבוד והחלוקה ומנגד הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין המסיים את הליכי ההסדר ב- ת"א 528/07, מהווים שתי עסקאות סותרות ביחס לאותם מקרקעין.

סעיף 9 לחוק המקרקעין מעניק עדיפות לעסקה הקודמת בזמן, אלא אם רכש המתקשר בעסקה השניה את זכויותיו בתום-לב ובתמורה והעסקה נסתיימה ברישום (ראו: ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2), 385). לטענת חילו, הסכמי העיבוד והחלוקה קודמים בזמן להסכם הפשרה ולפסק-הדין, ולכן זכויותיהם עדיפות. זכויותיהם של יאסין אינן גוברות על זכויות חילו, היות וידעו על החזקתם וזכויותיהם של חילו בחלקה, ולא שילמו כל תמורה בעדם.

39. דינה של טענה זו להידחות, היות ובמקרה דנן לא מדובר בעסקאות נוגדות כמשמעותן בסעיף 9 לחוק המקרקעין.

ראשית, אין זה מקרה בו התחייב אותו בעל מקרקעין כלפי שני רוכשים שונים ביחס לאותו נכס. אף אם אקבל את הטענה כי יורשי פאוזי באים בנעליו לצורך העניין, הרי שיתר הנתבעים כלל לא התחייבו כלפי חילו ביחס לחלק כלשהו בחלקה. מעבר לכך, ממילא זכויות פאוזי בחלקה הוכרעו רק בתום הליך ההסדר ובעקבות פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. כך, שבכל מקרה לא יכלו הוא או יורשיו להתחייב כלפי חילו ביחס לחלק גדול מעשירית משטח החלקה.

שנית, חילו מייחסים לנתבעים חוסר תום-לב הבא לידי ביטוי בהתעלמם לכאורה מזכויות חילו בעצם חתימתם על הסכם הפשרה. איני סבור כי ניתן לייחס חוסר תום-לב למתדיינים המגיעים לפשרה במסגרת בירור זכויותיהם בבית-המשפט. יש לזכור כי בהגיעם לפשרה וויתרו יורשי פאוזי על חלק נכבד בחלקה, לגביו טענו לזכויות. כמו-כן, אין זה סביר לצפות כי בני יאסין הטוענים לזכויות בחלקה ימחלו על זכויותיהם לטובת יורשי פאוזי, רק על-מנת להעניק לחילו את חלקם הנטען בחלקה. על אחת כמה וכמה כאשר חילו כלל אינם נוטלים חלק בהליכי ההסדר.

שלישית, ניסיונם של חילו להחלת הכלל בדבר עסקאות נוגדות על מקרים דוגמת המקרה דנן, בו הזכות הנטענת הקודמת בזמן מתנגשת עם זכות הנרכשת בהליכי הסדר מקרקעין, עלולה לפתוח דרך נוספת לתקיפת הרישום שלאחר הסדר, שלא במסגרת העילות הקבועות בפקודת ההסדר.

40. מהטעמים שפורטו לעיל איני מוצא בסיס לחיובם של יאסין בפיצויים כלפי חילו בגין המקרקעין. עמידתם של יאסין, ובכלל זה יורשי פאוזי, על זכויותיהם בחלקה במסגרת הליכי ההסדר, והסכמתם לחלוקת הזכויות בגדר הסכם פשרה, אינה יכולה לעמוד להם לרועץ. איני מקבל את הטענה כי הגעתם להסכם פשרה לצורך סיום הליכי הסדר ממושכים שארכו מספר עשורים מהווה הפרת חוזה מצד יורשי פאוזי וגרם הפרת חוזה מצד יתר בני משפחת יאסין, אך בשל כך שחילו ציפו כי ישמרו על זכויותיהם, שהיו ועודן בגדר זכויות נטענות בלבד. הדברים אמורים ביתר שאת שעה שיאסין כלל לא התחייבו כלפי חילו ביחס לזכויות כלשהן בחלקה וכאשר חילו לא דאגו לשמור על זכויותיהם שנרכשו בעיצומם של הליכי ההסדר במקרקעין. מכאן, שגם דינה של טענה זו להידחות.

סיכום
41. בסיכומם של דברים, הגעתי לכלל מסקנה כי חילו לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת תביעתם. בניגוד לנטען, מלשון הסכם החלוקה עולה כי הוסכם בגדרו, לכל היותר, כי חילו יקבלו רק שליש מאדמת סלבאן, היא חלקה 34 נשוא הדיון. אמנם הסכם העיבוד נערך בטרם החלו הליכי ההסדר ביחס לחלקה, אולם הסכם החלוקה נחתם בעיצומם של הליכי ההסדר ובעוד החלקה מצויה בסכסוך בין הטוענים לבעלות לגביה. חילו לא פעלו לרישום זכויותיהם בחלקה ובקשתם להצטרף להליכי ההסדר נעשתה באיחור של מספר עשורים. יתרה מזו, גם כאשר נפתחה בפניהם הדרך להגשת תזכורת תביעה עם פרסומם מחדש של הליכי ההסדר בחלקה, הם לא מצאו לנכון לעשות כן. עם הינתן פסק-הדין המסיים את הליכי ההסדר ורישום הבעלויות בחלקה על-פיו, נסתם הגולל על האפשרות לטעון כנגד הרישום, שלא בעילות הקבועות בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר. כן נמצא כי חזקתם של חילו במקרקעין אינה בגדר חזקה נוגדת ואין המדובר בעסקאות נוגדות במקרקעין, ולכן אין גם בטענות אלו כדי לערער על הרישום בתום ההסדר.

42. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הסדר מקרקעין