botox
הספריה המשפטית
תרופות בדיני חוזים - הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הפרה יסודית (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"6. הגדרה
לעניין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה."

סימן ב' לחוק החוזים (תרופות) דן בסוגיית ביטול החוזה.

החוק מבחין בין שני סוגי הפרות: הפרה יסודית והפרה לא יסודית. נפקותם של הבחנות אלו נוגעות לדרכי ביטול החוזה. סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות) מזכה את הנפגע לבטל את החוזה, אם הפרת החוזה היתה יסודית, ואילו סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות), מזכה את הנפגע לבטל את החוזה, רק לאחר מתן אורכה, במקרה שהמדובר בהפרה שאינה יסודית.

נפקותה של הבחנה זו, בין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית, רלבנטית אך ורק לצורך תרופת הביטול. לסוג ההפרה אין נפקות במישור אחר, זולת אופן ביטול החוזה.
סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) מגדיר "הפרה יסודית" ככזו שאדם סביר, בצפותו אותה מראש, לא היה מתקשר כלל בחוזה, או הפרה שהצדדים הסכימו שהיא יסודית.

הסעיף מבחין בין שני סוגים של הפרה יסודית. האחד, הפרה יסודית מסתברת; השני, הפרה יסודית מוסכמת.

כאשר עסקינן בהפרה יסודית מסתברת, לא נמצא בחוזה איזכור לכך שזו הפרה יסודית. כלומר, הצדדים לא הסכימו על-כך ביניהם. השאלה שעלינו לשאול, בבואנו לבחון האם בהפרה יסודית מסתברת עסקינן, היא השאלה אם אדם סביר, הניצב בנעלי הנפגע, היה מתקשר בחוזה שכזה, אם היה יודע את שהוא יודע אחרי מעשה.

אם התשובה לכך שלילית, אזי נומר שזו הפרה יסודית מסתברת. אם התשובה חיובית, והנפגע אכן כן היה מתקשר בחוזה, חרף אותה הפרה, לא תיחשב היא להפרה יסודית.

סיווג הפרה כהפרה יסודית מסתברת נעשה על-פי מבחן אובייקטיבי של סבירות. מבחן זה משמעו מעין "שחזור" מעשיו של האדם הסביר - האם היה מתקשר בחוזה לו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

ביחס להפרה מעין זו, כתבה פרופ' גבריאלה שלו{דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה), 548}, כדלקמן:

"מבחן היסודיות המסתברת הוא מבחן אובייקטיבי. כדי להחילו אנו מתבוננים - כחכמים לאחר מעשה - בהפרה שאירעה ובתוצאותיה. לאחר מכן אנו חוזרים בעיני רוחנו אל מעמד עריכת החוזה ומעניקים לאדם הסביר - הניצב בנעלי הנפגע - ידיעה נבואית אודות ההפרה העתידה להתרחש ותוצאותיה; ואז אנו מקשים: האם אתה, האדם הסביר, היית מתקשר בחוזה נוכח ראיה מראש של ההפרה ותוצאותיה? כאשר התשובה ההיפותטית לשאלה היפותטית זו היא שלילית, בפנינו הפרה יסודית.

יישומו הלכה למעשה של מבחן זה פשוט לעיתים יותר מניסוחו..."

הפרה יסודית מוסכמת, הנה הפרה שהצדדים הסכימו עליה, בעת חתימת החוזה, שהיא הפרה יסודית.

דוגמה להפרה יסודית מוסכמת נמצאת בחוזי שכירות, בהם נקבע מראש, כי תנאי יסודי בחוזה הוא תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, על-מנת שלא להשאיר לבית-המשפט שיקול-דעת בעניין זה, ולאפשר את ביטול החוזה בכל מקרה של הפרת חוזה השכירות.

עוד קובע סעיף 6 הנ"ל, כי גם מי שנפגע מהפרה לא יסודית של החוזה, רשאי לבטל את החוזה, אך במקרה זה עליו להעניק למפר אורכה של זמן סביר לקיומו.

השאלה המתבקשת בהקשר זה היא, כיצד יכריע בית-המשפט בשאלה האם הפרה מסויימת הינה הפרה יסודית, אם לאו?בתי-המשפט קבעו, כי לצורך הכרעה דנן, יפעיל בית-המשפט מבחן אובייקטיבי {ראה כב' השופט ד' חשין ב- ע"א 11386/05 שרבט מלכיאל ובניו בניין לעם בע"מ נ' מאיר אלמוג ואח', תק-על 2007(3), 1941 (2007); ע"א 8741/01 MICROBALANCED PRODUCTSנ' תעשיות חלאבין, פ"ד נז(2), 171 (2003), פסקה 4}.

יש להדגיש, כי גם בנסיבות בהן, הופר חוזה בהפרה יסודית, אין הוא מתבטל מאליו. כי אם ניתן לביטול, ועל הנפגע להודיע למפרה חוזה על ביטול החוזה. לכשיבוטל החוזה, עקב ההפרה, מוענק סעד ההשבה - כל צד משיב למשנהו את מה שקיבל על-פי החוזה, או את שוויו אם הנפגע בחר בכך.

כאמור, הפרת חוזה, בין אם נחשבת היא להפרה יסודית בין אם לאו, מזכה את הנפגע בזכות להביא לביטול החוזה. אולם, סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) מבחין בין שתי דרכי ביטול, בהתאם לחומרתה של ההפרה ומאבחן שתי דרגות חומרה בהפרה: הפרה יסודית והפרה לא יסודית. יש דרך אחת לביטול כאשר מדובר בהפרה יסודית ודרך שניה לביטול כאשר מדובר בהפרה שאינה יסודית.

כשההפרה יסודית הדרך קלה יותר, ודי לו לנפגע להודיע למפר על ביטול החוזה.

כשההפרה אינה יסודית, נדרש הנפגע לתת אורכה למפר, על-מנת שיתקן את ההפרה. במידה והמפר אינו עושה כן, חרף אותה אורכה, אז ורק אז יכול נפגע להביא לבטלות החוזה.

בהקשר זה נשאלת השאלה כיצד נבחין בין הפרה יסודית להפרה שאינה כזו?

למעשה, סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), נותן הגדרה רק להפרה יסודית ושותק באשר להפרה שאינה יסודית, לכן, ניתן לומר, שהפרה לא יסודית היא כל הפרה שאינה הפרה יסודית.
כזכור, נפקותה של ההבחנה בין הפרה יסודית ללא יסודית, נוגעת רק לדרך הביטול אותה יש לנקוט, וחסרת נפקויות במישורים אחרים.

זאת ועוד. בבחינת יסודיות ההפרה על-פי דין על בית-המשפט לבחון את חומרת ההפרה בשני שלבים.

בשלב הראשון יש לבחון מהי חומרת הפגיעה הצפויה בגין ההפרה ובשלב השני יש לשאול האם האדם הסביר היה כורת את החוזה בנסיבות האמורות.

כמו-כן, יש ליתן משקל לחשיבות התנאי שהופר, קרי, האם מדובר בתנאי מרכזי בחוזה או בתנאי צדדי {דניאל פרידמן נילי כהן חוזים, כרך ד' (2011), עמ' 298-296}.

שיקולים נוספים הנבחנים במסגרת חומרת ההפרה הם תום-ליבו של הצד המפר, כאשר לא כל אי-הסכמה ביחס לתוכן החוזה או לפרשנותו מובילה אוטומטית לכך שההפרה הינה יסודית {פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 319}.

בהפרה שאינה יסודית, חובה על הצד הנפגע ליתן לצד המפר ארכה לתיקון ההפרה במסגרת הודעת הביטול והביטול ייכנס לתוקפו זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

סבירות הזמן לביטול הינה תלויית נסיבות ועל בית-המשפט לבחון את טיב העסקה, מהות החוזה, טווחי הזמן אשר נקבעו לביצועו וכן התנהגות הצדדים {ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.09)}.

בנוסף לארכה סבירה לתיקון ההפרה, מוגבל כוחו של הנפגע לבטל חוזה בגין הפרה לא יסודית, כאשר ביטול החוזה בלתי-צודק בנסיבות העניין.

בבואו של בית-המשפט להכריע בשאלת צדקת הביטול, ייבחנו, בין היתר, השיקולים הבאים {פרידמן וכהן חוזים כרך ד', עמ' 339-336): מידת חומרת ההפרה הלא יסודית; התנהגות המפר ונכונותו לתיקון ההפרה; האם ההפרה נעשתה בתום-לב או בזדון; מידת הפגיעה אשר יגרום ביטול החוזה למפר ביחס למידת הפגיעה בנפגע אם יוותר החוזה על כנו, כאשר בבחינת שיקול זה יש להתחשב למשל בהיקף השקעותיו של המפר בנכס; משך הזמן אשר חלף ממועד ההפרה ועד לביטול ומשך הזמן בו עמד החוזה בתוקפו. ככל שתקופות אלה ארוכות יותר, פוחתת ההצדקה לביטול החוזה {ראה גם ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2), 385 (2000)}; השפעת הביטול על צדדים שלישיים.

ב- ת"ק (קריות) 7435-09-15 {תאיר ח'טיב נ' גו מובייל, תק-של 2016(2), 8304 (2016)} קבע בית-המשפט, כי התובע איפשר לנתבעת לתקן ההפרה, מה שלא נעשה על ידה, והיות וכעולה מעדותו של התובע, לולא נאמר לו כי הסוללה המכשיר החדש תחזיק 48 שעות, לא היה מחליף את כמשיר הטלפון הקודם שלו, שנרכש רק חודש קודם, הרי שסביר כי לא היה רוכש את המכשיר החדש, לו היה יודע כי משך זמן הסוללה אינו כפי שנמסר לו קודם לרכישה.

לאור האמור לעיל, רשאי היה התובע לבטל את העסקה משהתנאי העיקרי בגינו התקשר בעסקה, לא סופק לו.

ב- ת"ק (נת') 28920-10-15 {טל לוזון נ' גיא בנימין, תק-של 2016(2), 1904 (2016)} קבע בית-המשפט, כי גם בהנחה וסירוב התובעים להציג הדירה הינו הפרה של ההסכם, הרי שאין מדובר בהפרה יסודית המזכה בפיצוי המוסכם.

יוער בהקשר זה כי הסתמכותם של התובעים על סעיף בהסכם המאפשר למשכיר להציג הדירה רק ב- 90 יום האחרונים מתייחס להצגת הדירה לשוכרים פוטנציאליים ולא להצגתה לקונים לצורך מכירתה.

ישנן שני סוגי הפרות יסודיות, הפרות יסודיות שהן מוסכמות וידועות מראש והפרות יסודיות מסתברות, כאשר רק לאחר בירור ייקבע כי הן מהוות הפרות יסודיות.

אין חולק כי סעיף 17.3 אינו נכלל בגדר ההפרות היסודיות המוסכמות בין הצדדים {ראה סעיף 10.2 להסכם}.

הנתבע אף לא הניח כל תשתית עובדתית לטענה לפיה מדובר בהפרה יסודית מסתברת, קרי כזו שניתן להניח כי אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

ודוק, ישנם מקרים בהם הפרה לא יסודית הופכת להפרה יסודית, כאשר הצד הנפגע נתן לצד המפר הודעה ואיפשר לו לתקן ההפרה וזו לא תוקנה. במקרה זה, רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה ואולם, אין בכך כדי לזכות בפיצוי המוסכם.

ב- ת"א (יר') 38437-04-13 {שני כפיר נ' מימון ממן, תק-של 2016(2), 642 (2016)} בית-המשפט נדרש לשאלת קיומה של רטיבות בדירה ותיקון הרטיבות.

התובעת העידה על רטיבות וטפטוף מים בחדר השינה, במקלחת, בשירותים, במדרגות הדירה ובמחסם הסמוך למטבח. קרי, במפלסים שונים של הדירה.

מחוות-דעתו של השמאי מטעם התובעת שביקר במושכר ביום 13.01.13 הוכח כי היתה רטיבות בחלקים שונים של המושכר. הן בתקרת הסלון בשיעור של 26% והן בחדר השינה, בשיעור של 54%.

בנוסף מצא השמאי רטיבות בפרוזדור בשיעור של 78%. להערכתו, מקור הרטיבות הוא מאיטום לקוי במרפסת הפתוחה במושכר ובשל בעיית ניקוז. חוות-הדעת של בלילי לא נסתרה משלא הוזמן להיחקר עליה ובהיעדר חוות-דעת נגדית מטעם הנתבע.

הנתבע לא הוכיח בראיותיו כי הוא תיקן את הרטיבות עליה הלינה בפניו התובעת. אין לקבל את גרסתו לפיה קיר שהוכח שנבנה במרפסת נועד למניעת רטיבות נשנית במושכר שכן, הדירה סבלה מרטיבות גם לאחר בנייתו. הקיר הוקם בסוף חודש אוגוסט 2012 ואילו הרטיבות בדירה נמצאה בביקורו של השמאי בלילי ביום 13.01.13, קרי: בחלוף מספר חודשים לאחר בנייתו.

הנתבע, לא הביא לעדות שרברב או פועלים על-מנת להוכיח כי בוצע תיקון ומה טיבו ואף לא הציג אסמכתאות על ביצועו. אוסיף כי ככל שבוצע תיקון על-ידי מי מטעם הנתבע, לא היה בו כדי להועיל למניעת רטיבות חוזרת בחלקים מהדירה כפי שהוכח מחוות-הדעת של בלילי.

חזקה על הנתבע שהיה מביא לעדות את חתנו שביקר בדירה לאור התלונות של התובעת על מצבו של המושכר אילו עדותו עמדה לטובתו על-מנת להוכיח את אחריותה לליקויים או על ביצוע תיקונים על ידו. הימנעותו מהבאת העדים כאמור, מחזקת את גרסתה של התובעת בדבר אחריותו של הנתבע לרטיבות שלא תוקנה על ידו {ראה גם ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.09)}.

זאת ועוד. הפרות ההסכם, בביצוע עבודות התאמה שגרמו לשינוי מהותי במושכר בהקטנת חדר שינה וביצירת חלל פתוח בין הקומות למשך מספר חודשים, החל מסמוך לאחר תחילת תקופת השכירות בסוף שנת 2011 ועד להשבת המצב לקדמותו בתחילת חודש יולי 2012, יש בהן משום הפרה יסודית של ההסכם.

ב- ע"א 158/80 {מנחם שלום נ' מנחם מוטה ואח', פ"ד לו(4), 793 (1982)} קבע בית-המשפט בעניין ההפרה היסודית:

"הפרה יסודית מסתברת משמעה, כמוגדר בסעיף 6 הנ"ל, כי ניתן להניח לגביה, שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. ההפרה היסודית המוסכמת היא, לפי משמעותה המוגדרת ולפי הקשרו של הנוסח, בגדר חליפתה של ההפרה היסודית המסתברת, זו האחרונה נלמדת ונגזרת על-פי מהותה על יסוד הניתוח שלאחר מעשה, הבא לגלות צפוני מחשבותיו וסברותיו של האדם הסביר, כאשר אין אמירה שהיא מפורשת לגבי מהותה של ההפרה הזו כיסודית, שהרי לו ניתן היה ללמוד מתוך לשון ישירה שננקטה, כי שם התואר האמור יאה להפרה המסויימת, לא היינו נזקקים ממילא להנחה, המתגבשת מן ההשערה בעניין מהותם של הדברים, אשר אותם היה האדם הסביר מחליט, לו ראה את ההתפתחויות מראש. קביעת ההפרה היסודית המוסכמת מקומה בין תניותיו של החוזה, והיא אינה לובשת לבוש של מסקנה נגזרת, הנולדת מן הפרשנות של החוזה, אלא עולה בתור שכזאת ממה שהוסכם באופן ברור וגלוי לגבי תיאורה ותוארה."

ב- ע"א 7403/11 {בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' אליהו ניאגו, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.08.13)} מציג בית-המשפט העליון את המבחן ליסודיות ההפרה על-פי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), וקובע כי זו תיבחן על-פי עצמת חומרתה ועל-פי מידת הפגיעה הנגרמת בעטיה לאינטרס הקיום של הנפגע תוך התחשבות, בין היתר, במידת יכולתו של הנפגע לתקן את נזקי ההפרה לאחר שהתרחשה.

יחד-עם-זאת, על-פי מבחן זה קבע בית-המשפט המחוזי ב- ע"א 23481-02-15 {אבריל נ' מיקל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.16)} כי גם אם עצמתה של ההפרה אינה מובילה למסקנה כי מדובר בהפרה יסודית הרי הפרת חובת גילוי בדבר קיומו של פגם מינורי, תגרור אחריה פיצוי בגובה הנזק שנגרם בעטיה של ההפרה.

ב- ת"א (בית שאן) 26327-08-13 {יהב אדורין נ' אחוזת דוברובין אירועים בע"מ, תק-של 2016(1), 33903 (2016)} קבע בית-המשפט, כי במקרה דנן, סביר לומר כי ככל וידעו התובעים על קיומו של איסור כלשהו לעריכת החתונה, לא היו מתקשרים בהסכם הנ"ל עם הנתבעים. בעדותם של התובעים, יש כאמור להעיד כי לא ידעו על אי-קיומו של אישור כזה, וסמכו על דבריה של גליה, בה נתנו אמון מלא, כי ניתן אישור לקיום החתונה.

במצב דברים זה, המסקנה המתבקשת כי ההסכם של התובעים והנתבעים הופר, וזאת עת לא עמדו האחרונים בהתחייבותם שבהסכם אותו כרתו עם התובעים, בידיעה כי לאחוזה אין אישור לקיים אירועים כלשהם, לרבות חתונת התובעים.

בתאריך 04.04.13 חתמו הצדדים על הסכם לעריכת החתונה ביום 24.05.13. על-פי הוראות סעיף 8 להסכם הנ"ל, היה על הנתבעת 1, לדאוג לכל הרשיונות הנדרשים.

הסכם זה הופר הן על-ידי הנתבעת 1, והן בעלי המניות בה, הנתבעים 2 ו- 3, וזאת עת לא עמדו בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם, היינו קיומו של אישור/רישיון לעריכת האירוע.

בנסיבות, יש לראות בהפרת חלק זה של ההסכם, הפרה יסודית המביאה לבטלותו, כאמור בהוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק החוזים (תרופות).

ב- ת"א (יר') 50265-10-12 {תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(4), 37696 (2015)} קבע בית-המשפט, כי המשכירות הפרו את הסכם השכירות בכך שלא טיפלו כיאות במושכר ובמערכת האיוורור, כך שיהיו במצב תקין וראוי לשימוש של השוכר, עובדיו ומבקריו, ברמה גבוהה ונאותה.

במקרה דנן, מדובר בהפרה העונה להגדרת "הפרה יסודית", כאמור בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), בהיותה הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

תחזוקה נאותה של מבנה מורכב דוגמת המבנה דנן, הינה דרישה יסודית ומהותית בחוזה שכירות הנוגע לו.

ב- ת"א (חי') 34587-04-12 {בועז אלדר נ' מכשירי תנועה ומכוניות (2004) בע"מ, תק-של 2015(4), 111159 (2015)} קבע בית-המשפט, כי ביטול חוזה המכר על-ידי התובע היה ביטול כדין. התובע נתן לנתבעת מספר הזדמנויות לאתר את מקור התקלה ברכב. משלא עלה בידה לעשות כן, ומשאין כל חולק כי מדובר במצב בלתי-בטיחותי בעליל, קמה לתובע, במועד הביטול בפועל, מלוא הזכות לבטל את חוזה המכר.

ב- ת"א (ת"א) 25774/08 {מיטל קרני נ' בנימין צידיקר, תק-של 2015(4), 108664 (2015)} קבע בית-המשפט, כי נוכח הרישא לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), הגדרת תניה מסויימת מראש בחוזה בין הצדדים כיסודית אינה תנאי הכרחי לקביעה כי מדובר במקרה כזה או אחר בהפרה יסודית של ההסכם, ואפשרות זו מהווה רק החלופה השניה הקבועה בסעיף החוק בעניין זה.

זאת ועוד. לו היו הנתבעים, הם התובעים שכנגד, משכנעים את בית-המשפט, כי במקרה דנן מדובר בהפרה יסודית של הסכם המכר, למרות שלא הוגדרה ככזו בהסכם המכר, היתה עומדת להם הזכות לתשלום הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 13(א) להסכם המכר.

עוד נקבע, כי יש לדחות טענתם של הנתבעים כי מדובר במקרה דנן בהפרה יסודית של ההסכם, למרות האפשרות העקרונית להגיע למסקנה זו בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות).

ב- תא"ח (פ"ת) 17494-07-15 {הדס חודור נ' ענן כץ, תק-של 2015(4), 29328 (17.10.2015)} הובהר כי כל טענות הדס נכונות ומבוססות ולפיכך יש לקבוע כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות ויש ליתן סעד של פינוי כנגדם. עוד נקבע:

"ההסכם שבין הצדדים, אינו מגדיר סעיפים מסויימים כסעיפים שהפרתם תהווה הפרה יסודית, אולם ניסוחו של סעיף 8 להסכם:

"השוכר מתחייב לשמור על הדירה ותחולתה, לא לעשות בה שום שינוי אלא בהסכמתו המפורשת של המשכיר בכתב, ולתקן על חשבונו כל קלקול שיקרה בדירה. מלבד נזק שיגרם כתוצאה מבלאי. השוכר מקבל את הדירה צבועה ובתום השכירות יצבע אותה מחדש."
(למעט ההדגשה, הציטוט נאמן למקור לרבות טעויות כתיב ופיסוק - ש.ק.ו)

מתוך קריאה של סעיף זה לצד הוראות סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), ניתן להגיע למסקנה כי כל אדם סביר אשר היה צופה שסעיף זה יופר בדרך של בניית מחסן ללא הסכמה מפורשת בכתב של המשכיר, לא היה מתקשר בהסכם, ולפיכך מדובר בהפרה יסודית.

הנתבעים כשלו בהצגת הסכמה שניתנה להם לבניית המחסן מצד הדס, ולכל היותר עולה מעדותו שהוא ידע על הקמת המחסן, אך עקב בעיות בריאותיות קשות מהן סבל אותה עת לא עלה בידו לטפל בנושא באופן מידי..."

ב- ת"א (חי') 16719-11-12 {דינה בר-אושר נ' אלכסנדר פלטניק, תק-של 2015(3), 58889 (17.08.2015)} נדונה השאלה האם עסקינן בהפרה יסודית? בית-המשפט קבע:

"9. הפרה יסודית הוגדרה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)") כהפרה אשר ניתן להניח לגביה כי אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ואת תוצאותיה, או הפרה שהוסכם לגביה כי היא יסודית.

בחינת הוראות ההסכם נשוא תיק זה, מלמדת כי הצדדים לא קבעו שכל הפרה יראו אותה "הפרה יסודית" הגוררת אחריה את תניית הפיצויים המוסכמים בסעיף 14. נהפוך הוא, הם טרחו ופירטו במפורש, בסעיפים 5.5 ו- 13.2, תניות שהפרתן תיחשב "הפרה יסודית". המשמעות היא, איפוא, בניגוד לטענת התובעת, כי הצדדים נתנו דעתם לנושא ההפרה היסודית באופן שמקיים הסדר שלילי כלפי שאר הסעיפים, בבחינת מכלל הן שומעים לאו.

10. בכגון דא, טוענת התובעת, כי אילו צפתה מראש כי הנתבעים יפרו את התחייבויותיהם לעניין הכשרת הנכס, עם כל ההשלכות שיש לכך, כי אז לא היתה מתקשרת עמם בהסכם. אמנם, הסדרת המצב התכנוני של המקרקעין וקבלת כל ההיתרים הטעונים לנכס הם אינם דבר של מה בכך, ויש צדק בטענה התובעת כי אי-הכשרת הבניה בנכס כמו גם אי-ההתאמה בין הבנוי לבין ההיתר מהווים קושי של ממש במכירת הנכס ואף יכולים להוביל לירידת ערכו של הנכס.

עם-זאת, בפסיקה נקבע כי המבחן להיותה של ההפרה יסודית אם לאו, הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות, כאשר לנסיבות ההפרה יש משמעות לעניין יסודיותה של ההפרה. כלומר, האם מדובר בהפרה בעקבות אילוצים חיצוניים שאינם בשליטת הגורם המפר, כשהמפר עושה כל שביכולתו על-מנת להקטין ולצמצם את נזקם, או שמא מדובר בהפרה שסיבותיה נעוצות במפר עצמו (ראה ע"א 187/89 רובין נ' זהר, פורסם במאגרים משפטיים (25.11.91))."

בית-המשפט שוכנע כי ההפרה המיוחסת לנתבעים בדבר האיחור בהוצאת ההיתר לא היתה בשליטתם המלאה אלא תלויה גם ובעיקר בהתנהלות רשויות התכנון, וכי הנתבעים לא שקטו על שמריהם ביחס להליך קבלת ההיתר; בקשתם של הנתבעים הוגשה עוד בשנת 2009, ובהחלטת הוועדה מיום 04.07.11 דנה היא בחידוש החלטתה מיום 19.10.09. ובשל חלוף הזמן מובאת הבקשה לחידוש החלטה, ובכפוף לכך התקבלה בקשת הנתבעים להיתר בתנאים.

בית-המשפט שקל את טענות התובעת לעניין היות ההפרה הנטענת הפרה יסודית, לרבות הטענה לפיה הנתבעים לא סיפקו כל הסבר מדוע משך כל אותה התקופה, לא בוצעו השינויים הנדרשים ביחס לפרגולה והמחסן, שינויים שמלכתחילה הצהירו הנתבעים שיש בהם צורך בכדי להתאים את המצב הקיים להיתר המבוקש, וזאת ללא תלות במועד הרישוי של רשויות התכנון.

בנסיבות המקרה בית-המשפט אינו סבור כי הנתבעים נהגו באופן לא סביר ולא ניתן לייחס להם, כסברת התובעת, חוסר מעש במישור המעשי/ביצועי. ממהלך הדברים, כמו גם ממכתב נושא תאריך 11.07.12 אשר נשלח מטעם ב"כ הנתבעים אל ב"כ התובעת, בעניין הצעה מקבלן מורשה בשם אסולין לביצוע העבודות המתחייבות מההסכם (נספח י"ב לכתב ההגנה), בית-המשפט למד כי התנהלות הנתבעים מול התובעת היתה סבירה והוגנת, והם אף העלו בפני התובעת הצעה ממשית והוגנת לביצוע העבודות על-פי התחייבויותיהם.

התובעת בעדותה אישרה כי קיבלה את הצעתו של אסולין אך התנגדה לה מאחר וההצעה לא היתה מפורטת לפי סעיפים של מפרט (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 7-11). דא עקא, אין בית-המשפט מקבל את הסבריה של התובעת ואין זה מעניינה של התובעת לקבוע את זהותו של הקבלן שיבצע העבודות, אשר היו על-פי ההסכם באחריות הנתבעים. לא-זו-גם-זו, התובעת אישרה בעדותה, כי היא סירבה לביצוע חלקי של העבודות הנוגעות לפרגולות ודרשה כי כל העבודות (לרבות הקשורות למחסן שהיוו את עיקר המחלוקת) יבוצעו ביחד (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 21-22), לפיכך בית-המשפט אינו רואה בהפרה המיוחסת לנתבעים כהפרה שנסיבותיה נעוצות בנתבעים עצמם בלבד.

בכל הנוגע למועד הוצאת ההיתר ובשים-לב למכלול הראיות, בית-המשפט שוכנע לקבוע כי אין מדובר בשיהוי ניכר בהוצאת היתר הואיל ובסופו-של-יום ניתן היתר בתנאים ביום 10.10.11, התקף לשלוש שנים, בכפוף לביצוע התנאים שבו, כך שלא מדובר באיחור מהותי כלל וכלל.

לאור טעמים אלו ספק בעיני בית-המשפט אם ניתן לראות בהפרה הטענת כהפרה יסודית.

ב- ה"פ (מרכז) 25905-12-14 {רפאל לביא נ' אורקי בניה שרותים והשקעות בע"מ, תק-מח 2015(3), 8441 (23.07.2015)} נשאלה השאלה האםביטול הסכם הביטול היה כדין? בית- המשפט קבע כי:

"סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי הפרה יסודית הינה הפרה אשר מן החוזה עצמו עולה שכוונת הצדדים היתה לראות בה כהפרה יסודית, או לחילופין, הפרה שניתן להסיק לגביה באופן אובייקטיבי כי אדם סביר בנעליו של הנפגע היה בוחר שלא להתקשר בחוזה מלכתחילה (דהיינו, אילו יכול היה לצפות מראש את ההפרה והשלכותיה) (גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, 1995), 547, 552 (להלן: "שלו, דיני חוזים"). הפרה שאיננה יסודית הינה, איפוא, כל הפרה של החוזה שאיננה בגדר הפרה יסודית.

השפעת ההבחנה האמורה הינה ביחס לדרך ביטול החוזה, שכן על-פי סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות), במקרים בהם מדובר בהפרה יסודית, זכאי הנפגע ממנה לבטל את החוזה לאלתר, וללא צורך במתן התראה קודמת. ככל שההפרה איננה יסודית, על הנפגע לתת תחילה ארכה למפר, לתיקון הפרתו, ורק ככל שההפרה מוסיפה להתקיים בחלוף זמן סביר ממועד הארכה, ובכפוף למבחן הצדק, קמה זכאותו של הנפגע לביטול החוזה בעקבותיה (שלו, דיני חוזים, 547-546).

22. בענייננו, ההפרה בגינה ביטל לביא את הסכם הביטול הינה אי-קבלת התמורה החוזית הקבועה במסגרתו, קרי את סכום ההשבה, מן החברה. דעתי היא כי מדובר בהפרה יסודית, וניתן אף לקבוע היסודית ביותר, של הסכם הביטול. הסכם הביטול איננו קובע מפורשות כי הפרת התחייבות זו תהווה הפרה יסודית, ועל-כן אין לפנינו הפרה יסודית מוסכמת. יחד-עם-זאת, סבורני כי לפנינו הפרה יסודית מסתברת, לאור המבחן האובייקטיבי הקבוע בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), שכן לא ניתן להניח שאדם סביר היה מוותר על זכותו לקבלת דירה, אשר את התשלום בגינה העביר למוכר מבעוד מועד, מבלי שהצד השני יקיים התחייבותו. בבחינת הפרה יסודית מסתברת יש לבחון גם את נסיבות העניין (ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, פסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ארבל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.2005)), כאשר במקרה שבפני הסכם הביטול, אשר השתרע על עמוד אחד כלל 5 סעיפים בלבד, שכל מהותם הינה בקביעת ביטול חוזה המכר ובפיצוי המוסכם אשר יינתן ללביא בתוך 30 חודשים בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות ביטול זה. אי-העברת הפיצוי המוסכם חותר, הלכה למעשה, תחת הבסיס העסקי לקיומו של הסכם הביטול ולתועלת שהוא נועד להסב ללביא, שכן אף כי לביא קיים את חלקו בהסכם, והשיב לחברה את זכותו בדירה, נותר הוא בלא כל תמורה (ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' מרקור, פסקה 25 לפסק-דינו של השופט זילברטל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.10.2013); ת"א (מרכז) 6454-08-07 קרני נ' סיגד להשקעות ובניין בע"מ, פסקה 100 לפסק-דינו של השופט סטולר, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.2009)). לפיכך, הגעתי לכלל דעה כי הפרת הסכם הביטול על-ידי החברה הינה הפרה יסודית."

ב- ת"א (ת"א) 63707-10-13 {האוזן השלישית בע"מ נ' ספגטים - סניף קינג ג'ורג' תל אביב בע"מ, תק-של 2015(3), 25897 (12.07.2015)} נקבע כי אין ספק שהותרת המושכר במצב שבו הוא הושאר במועד הפינוי מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, וזאת אפילו אם לא נקבע במפורש בהסכם כי השארת המושכר במצבו זה מהווה הפרה יסודית.

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) מבחין בין שני סוגי "הפרות יסודיות": הפרה יסודית מסתברת והפרה יסודית מוסכמת.

הפרה יסודית מסתברת נבחנת בדיעבד, לאחר ביצוע ההפרה, ולצורך אבחונה בית-המשפט מפעיל את מבחן הסבירות: האם אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

הפרה יסודית מוסכמת הינה הפרה המוגדרת כיסודית במסגרת החוזה עצמו. יפים לעניין הפרה יסודית מסתברת הדברים שצוטטו לעיל ב- ע"א 158/80 {מנחם שלום נ' מנחם מוטה ואח', פ"ד לו(4) 793, 800 (1982)}.

{עוד ראו: ע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נז(2), 171, 175 (03.02.2003)}

השארת המושכר במצבו ההרוס מהווה "הפרה יסודית מסתברת", למרות שלא הוסכם עליה מראש בחוזה, הואיל ואין ספק כי אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה מסוג זה ותוצאותיה. שכן, אף משכיר לא היה מסכים להשכיר את המושכר אילו היה רואה מראש את החזרת המושכר במצב של הרס וחורבן.
בית-המשפט פסק כי הנתבעים כלל לא ניסו לסתור את עדויות עדי התובעת בעניין מצבו של המושכר במועד פינויו.

ב- ת"א (ת"א) 23467-12-12 {ריקושט 3000 בע"מ נ' סמי בקלש, תק-של 2015(2), 30651 (28.04.2015)} נפסק:

"97. הסכם ההפעלה אינו מגדיר סעיפי הפרה יסודית. בסעיף 19.15 להסכם המצוטט, מופיעה רשימה ארוכה של סעיפים כאשר המילה "לרבות" יכולה אולי ללמד על הכוונה כי סעיפים אלה שבסוגריים, מהווים הפרה יסודית מוסכמת (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970).

98. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) אף קובע כי "...תניה גורפת בחוזה, העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". מקום בו יקבע כי מדובר בתניה גורפת, יש צורך לבחון האם מדובר בהפרות יסודיות מסתברות. נטל ההוכחה בדבר סבירות התניה רובץ על צד הטוען זאת (פרידמן וכהן חוזים, כרך ד' (תשע"א), 323).

99. הפסיקה פירשה את הוראת סעיף 6 הנ"ל על-פי מבחן מחמיר בעל אופי טכני, לפיו כל הוראה המפנה ליותר מאשר סעיף או חיוב בודד שבחוזה ומגדירה את הפרתם כיסודית - תחשב גורפת (ראה למשל ע"א 2106/91 מזור נ' וחידי, פ"ד מז(5) 788, 795 (1993); וכן ג' שלו וי' אדר דיני חוזים - התרופות (תשס"ט; להלן: "שלו ואדר", 104, 581). שלו ואדר סבורים כי המבחן שנקבע בפסיקה הוא מחמיר מדי, ומציעים כי "כאשר הצדדים מפנים בהוראה יחידה למספר מצומצם יחסית של סעיפים או של סעיפי משנה מבין כלל ההוראות שבחוזה, ומציינים כי החיובים הנכללים בהוראות אלה הם יסודיים, אין לדעתנו מקום למסקנה כי ההוראה המפנה היא 'גורפת'" (...)".

(ראה ת"א (ת"א) 23789-11-09 אחוזת גוש 7656 חלקות 31 32 בע"מ נ' וינטגרה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.14), סעיף 27 ו- 28 לפסק-הדין)

100. מכאן שגם אם נאמר כי ההסכם מונה רשימת הפרות יסודיות מוסכמות, נראה כי גם לפי פרשנות מקילה, מדובר בתניה גורפת. ואילו התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את סבירות התניה. עיון בתצהירו של מנכ"ל התובעת מעלה כי לא נכללה בו כל טענה בעניין סבירות ההפרות הנטענות. ומאידך, לא הוכח כי ההפרות הנטענות הינן הפרות יסודיות בהתאם לרישא של סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) קרי, הפרה יסודית מסתברת."

ב- ה"פ (יר') 33312-11-12 {אהובה סופר נ' משה בלוקה, תק-של 2015(1), 108125 (16.03.2015)} נקבע בעניין הפרה יסודית על-פי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), כי זכותו של צד לחוזה לבטלו. עוד נקבע:

"בהסכם המכר נקבעו המועדים לתשלום התמורה אשר הוכח כי המשיבים לא עמדו בהם. לאחר חלוף מספר חודשים ממועד ההפרה הוגשה התביעה הקודמת לביטול ההסכם ומפרוטוקול הדיון מיום 08.11.11 הוכח אומד-דעת הצדדים, בדבר דחיפות להשלמת העסקה בתשלום היתרה (כמובא בסעיפים 27-24 בפסק-הדין, ראו סעיף 25(ג) לחוק החוזים) תוך 45 יום מאותו מועד.

עסקינן אם כן, בהפרה יסודית של ההסכם בשים-לב להסכמות הצדדים בדיון; למצגים שהציגו המשיבים בהודעתם וכן לפי אומד דעתו של אדם סביר, שלא היה מתקשר בהסכם אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה בהתאם לנסיבות כריתת ההסכם. קרי: מועד החתימה על ההסכם והמועדים שנקבעו בו לתשלום התמורה; מגורי המשיבים בנכס לאורך זמן ממועד החתימה על זכרון הדברים ללא תשלום יתרת התמורה ולנוכח נסיבותיה של המבקשת שהיה ידוע למשיבים עליהן ולו גם בדיון ולאור הודעת המשיבים בדיון על מועד תשלום היתרה."

לאור האמור בית-משפט קובע כי הסכם המכר הופר על-ידי המשיבים בהפרה יסודית ולפיכך דינו להתבטל.

ב- ת"א (חי') 51129-11-11 {עיריית חיפה נ' אליהו אטיאס, תק-של 2015(1), 87893 (03.03.2015)} נקבע:

"הפרות חוזה השכירות
43. סעיף 14 לחוזה השכירות קובע לאמור:

'כל סעיף מסעיפי הסכם זה הוא סעיף עיקרי והפרת התחייבויותיו של השוכר הכלולות בו, תקנה למשכירה הזכות לתבוע פינויו של השוכר מן המושכר מבלי שהשוכר יהיה זכאי לדרוש ולקבל כל פיצוי בשל כך.'

44. בהסתמך על הוראה זו טוענת העירייה כי אטיאס הפר סעיפים שונים מחוזה השכירות, וכל אחת מההפרות הללו מקנה לה עילה לפינויו מהמושכר. ואלה ההפרות: שינוי מטרת המושכר; אי-תשלום דמי שכירות; ביצוע שינויים במושכר; העברת החזקה לידי אחר והנחת סחורה מחוץ למושכר.

45. עקרונית, אין העיריה רשאית להסתמך על התניה האמורה ועל-פיה לבסס עילת פינוי. מדובר בתניה גורפת בחוזה '..העושה הפרות להפרה יסודית ללא הבחנה ביניהן..' שאין לה תוקף '..אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.' (ראה סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות)).

46. אין ראיה כי התניה הגורפת האמורה היתה סבירה בעת כריתת החוזה. בנסיבות אלה יש לבחון אם בנוגע להפרות הנטענות ניתן להניח '... שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.' (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות)).

47. מלבד ההפרה של הנחת חפצים מחוץ למושכר, שאין להניח כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה לניהול קיוסק לוּ ידע מראש כי בכוונת השוכר לעשות-כן, יתר ההפרות הנטענות - אי-תשלום דמי שכירות, שינוי מטרת השכירות, ביצוע שינויים במושכר והעברת המושכר לידי צד שלישי - הן בגדר הפרות יסודיות שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה לוּ ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

48. אי-תשלום דמי שכירות היא בגדר עילת פינוי עצמאית לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, ונקבע לעיל כי התקיימה במקרה דנן עילת פינוי זו. אדון בהמשך ביתר ההפרות היסודיות, שכל אחת מהן יכולה לשמש עילה להורות על פינוי המושכר."

ב- ת"א (הרצ') 21132-03-10 {אור אורית לבנת נ' הלה הנדסה בניה ויזום (1998) בע"מ, תק-של 2015(1), 74466 (25.02.2015)} נקבע כי מחדלם של התובעים מביצוע התשלום מהווה הפרתו היסודית של ההסכם בין הצדדים וזאת, מנימוקים חלופיים ומצטברים כדלקמן:

ראשית, עיון בהסכם בין הצדדים, מעלה כי איחור בביצוע התשלומים מהווה הפרה יסודית של ההסכם (ראו סעיף 13.1 להסכם). בנסיבות אלו, הרי שבהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות)... יש ליתן תוקף להסכמת הצדדים ומשכך, יש לקבוע - בהתאם להסכמה זו - כי האיחור כאמור מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

יפים לעניין זה, דברי כב' השופט עמית ב- ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' אליהו ניאגו, תק-על 2013(3), 5402 (13.08.2013):

"סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות)..., מבחין בין הפרה יסודית מוסכמת לבין הפרה יסודית מסתברת. מקום בו הצדדים עצמם קבעו בחוזה מה ייחשב להפרה יסודית, בית-המשפט בוחן את הסכמת הצדדים, מבלי להידרש לשאלה אם בתניה "חשובה" או מרכזית עסקינן. לא כך כאשר בטענה להפרה יסודית מסתברת עסקינן, שאז הבחינה נעשית במועד כריתת החוזה והנסיבות שנתקיימו במעמד זה (ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4), 793, 807 (1982)), על-פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר..."

ב- תא"מ (ת"א) 53651-11-13 {פיסגן הר הכרמל נ' אשל סגל, תק-של 2015(1), 67613 (18.02.2015)} נשאלה השאלה מהי הפרה יסודית? והתשובה - זאת שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות)).

ב- ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ, פ"ד ל(3), 581, 583 (1976) אושרה דעתו של כב' השופט ברנזון ב- ע"א 91/75 פרץ נ' ביטון, פ"ד ל(1), 367 (1975), פסק-הדין ביסודו של דיון נוסף זה:

" 'מה הוא המועד, שלגביו צריך לראות את הנפגע כאילו ראה בו מראש את ההפרה ותוצאותיה, והוא קבע שהמועד הוא מועד כריתת החוזה, הלוא רק לפי ראיה היפותטית שבאותו מועד היה הנפגע יכול להחליט שלא להתקשר באותו חוזה. והנה, תוצאות של הפרה תלויות בצירוף עובדות מסויימות אל עצם ההפרה, ויתכן שעובדות אלו היו קיימות בשעת כריתת החוזה ויתכן גם שטרם ראו את אור העולם. לדעת השופט ברנזון, עובדות מהסוג האחרון אינן עשויות להיות בגדר הראיה מראש.'

טענותיהם של הנתבעים בדבר העדרם של עובדים בחודש ינואר (לגרסת דקלה) והחלפת גננות (כגרסת דנה ואשל) לא עלו כדי הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות בהיותם אירועים שלא ניתן היה לצפותם מראש בהתאם למבחן הצפייה מראש שנקבע כאמור לעיל.

לגרסת דקלה, נפגע החלק של הטיפול בילדתה שהוא מרכזי יותר בגיל זה. דקלה העידה על שני כשלים הראשון העברתה לקבוצה מעורבת יותר מבחינת גילאי הילדים ולמיקום אחר במבנה הגן והשני חסרונם של עובדים בחודש ינואר.

שני הכשלים הנטענים אינם עולים כדי הפרה יסודית של ההסכם. האירועים הנטענים טרם ראו אור העולם בעת כריתתו של ההסכם ולא ניתן היה לחזותם מראש. כך שלכל היותר מדובר בהפרות שאינן יסודיות בגינן יחולו הוראות סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות) המחייב מתן ארכה לתיקון ההפרה.

יש לציין כי בחקירתה הנגדית אמרה דקלה, כאשר נשאלה בעניין ההעברה לקבוצה מעורבת: "בשלב זה היינו שבעי רצון ושיתפנו פעולה והבנו שהחיים הם לא שחור לבן." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 10) ובהמשך: "אוקי אבל זו לא הסיבה שפרשנו אני בשלב הזה שיתפתי פעולה עם השינויים." עמ' 17 לפרוטוקול שורה 14). דהיינו, אפילו דקלה לא ראתה באירוע זה כהפרה יסודית של הסכם ההתקשרות כך שרק העדרם של עובדים בגן בחודש ינואר הוא לטענתה ההפרה המזכה בביטול.

בתצהירה טוענת דקלה כי עקב חוסר תפקוד של הגן נאלצה להפסיק את השתתפותה של בתה בגן. דקלה לא השכילה להוכיח את חוסר התפקוד הנטען ולא סתרה את טענת התובעת כי חסרונם של אנשי צוות בחודש ינואר נבע מסיבות אחרות מלבד מחלה כטענת התובעת.

אף אם היה מדובר בחסרונם של עובדים כתוצאה ממחדל כזה או אחר של התובעת, עדיין לא הוכח כי התובעת לא תיקנה את ההפרה באמצעות עובדים מחליפים, כפי שהעידו על כך נציג התובעת והעדה, הגב' בר אדון. כמו-כן לא נטען ולא הוכח כי כתוצאה מהעדרם של העובדים בחודש ינואר אכן נפגע הטיפול שקיבלה בתה של דקלה וכיצד, דבר המטיל צל כבד על טענת דקלה כי הגן אכן לא תפקד באותה התקופה."

ב- ת"א (ת"א) 5804-05-12 {איתן פאר נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבניין (1997) בע"מ, תק-של 2015(1), 32883 (20.01.2015)} התובעים עותרים לפסוק להם בגין אי-רישום הדירות פיצויים בשיעור 2% מערך כל דירה, ובסך הכל - 80,000₪ למועד הגשת התביעה.

בית-המשפט איננו מקבל את טענת הנתבעת לפיה אין באיחור ברישום הדירות על-שם התובעים משום הפרת ההסכם. בעניין זה נקבע ב- ע"א 7862/11 {חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ נ' מרקור, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.10.13)}:"יסודיות ההפרה: לעמדת בית-המשפט הקביעה שלפיה מדובר בהפרה יסודית מוסכמת, דהיינו - בהפרה שבחוזה הוגדרה כהפרה יסודית, אינה חפה מקשיים. אך מכל מקום, סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) מגדיר הפרה יסודית כ"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". מבחן זה מתקיים בענייננו. דומה כי אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם לו היה צופה מראש מצב של עיכוב משמעותי בקיום ההסכם באופן שאף מטיל בספק את עצם האפשרות לקיימו, וזאת גם בשים לב למהות ההפרה - אי-רישום זכויות במקרקעין על-שם מרקור; שכן משמעותה של הפרה זו היא שאף שמרקור קיים את חלקו בהסכמים נותרו בידיו זכויות אובליגטוריות בלבד".

אין ספק כי אי-רישום דירות בלשכת רישום המקרקעין על-שם בעליהם גורם לאותם בעלים נזק ומקשה על מכירת הדירות.

ב- ת"א (ת"א) 2262/05 {בן זקן אילנית נ' נווה איתנים, פורסם באתר האינטרנט נבו 23.05.10)} נקבע כי:"החזקה בדירה נמסרה לידי התובעים לפני כשלוש עשרה שנים שהוא מעל ומעבר לזמן סביר לצורך השלמת הליכי רישום הבית המשותף, והזכויות בדירה על-שם התובעים. בנסיבות אלה, עבר הנטל על הנתבעים לשכנע שאין באמור כדי הפרת ההסכם על-ידי החברה".

וב- ה"פ (ב"ש) 2057/02 {ובר נ' הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ ו- 243 אחרים, פורסם באתר האינטרנט נבו, 17.03.09)} נקבע:"יש לקבל את טענת המבקשים. אין כל ספק כי עיכוב ברישום, מכל סיבה שהיא, של למעלה מ- 11 שנים, חורג מגדר "זמן סביר". בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע "זמן סביר" לרישום הזכויות כפרק זמן של מספר חודשים (ע"א 10474/03 כהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ ואח',פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.05)), ובפסיקה מוקדמת יותר (ע"א 305/87 שרביב בע"מ ואח' נ' משה פרוביזור (פז) ואח' פ"ד מד(3), 40 (1990)) נקבע זמן סביר של ארבעים יום".

ב- ע"א 4481/90 {ישראל אהרון ואח' נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד מז(3), 427, 437 (1993)} בו נדון איחור של כחמש שנים וחצי ברישום הדירות ונתבקש בו סעד של פיצויים נקבע:

"...וצד שנטל סיכון על עצמו (ובצידו של הסיכון זכה גם בסיכוי), לא יישמע בטענה כי להוותו נתגשם הסיכון, וכי מטעם זה אין הוא יכול לקיים את החוזה כהלכתו."

ב- ע"א 345/89 נאות דוברת נ' מעליות ישראליפט י. מ. ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3), 350, 360 (1992) נקבע באשר לאי-עמידה במועדים והפרת הסכם על-ידי קבלנים כדלקמן:

"רעה חולה היא במקומותינו - ולתופעה זו הדים רועמים בפסיקה - שקבלנים נוטלים על עצמם חבויות אלו ואחרות, הגם שיודעים הם כי לא יוכלו לעמוד בהן אלא בעזרת שמים, ומכל מקום, כי יקשה עליהם במאוד מאוד לעמוד בלוח הזמנים שקבעו לעצמם. ואולם ברצותם למשוך את ליבם של קונים בכוח, ובאומרם אל ליבם ואל אותם קונים בכוח, בלשון העם "יהיה בסדר", עומסים הם על שכמם נטל זמנים שאין ביכולתם לעמוד בו... ובבוא יום פקודה, יום בו אין הם עומדים במשא הכבד, מוצאים קבלנים תירוצים וטעמים לרוב, מדוע החטאת לא לפתחם הוא רובץ אלא לפתחיהם של אחרים. דומה, כי רק מיצוי
הדין אפשר שיעמידנו על רגלינו ויוליכנו קוממיות על דרך הישר; וכך נאמר: הסכמים יש לכבד - זו כל התורה כולה - והמפר ישלם."

במקרה זה, קצבה לה הנתבעת בהסכם תקופה של 24 חודשים כדי לרשום את הדירות על-שם התובעים. זהו פרק זמן מספיק, אך הנתבעת לא עמדה בו ומאז חלפה תקופה נוספת של כארבע שנים, שבמהלכה טרם נרשמו הדירות.

נזק מסוג זה ניתן להעריך על דרך האומדנה ובית-המשפט קבע כי התובעים זכאים לפיצוי בסך 30,000₪ בגין כל אחת מהדירות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

ב- תא"מ (ב"ש) 47967-11-11 {פלאפון תקשורת בע"מ נ' הגר אבו עג'אג, תק-של 2015(1), 7831 (08.01.2015)} נקבע כי ההסכם אינו מגדיר מהי הפרה יסודית וממילא אין לראות הפרה כאמור כהפרה יסודית.

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) מגדיר הפרה יסודית כ "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".

בעניין זה לא ניתן לקבוע כי איחור של 7 ימים מהווה הפרה יסודית, מה גם שלגרסת הנתבעת עצמה, כפי שעולה מתצהירה, היא התבקשה ליתן ארכה של 21 ימים ואף המתינה תקופה זו (טענה שהתבררה כלא נכונה בשים-לב למועד בו הושאר המודם במשרדי התובעת). מכאן, ניתן ללמוד כי אף לגישת הנתבעת, ארכה של 21 ימים אינה מהווה הפרה המצדיקה ביטול שכן על-פי גרסתה (שנסתרה - כאמור), במועד זה לא ביקשה לבטל את ההסכם.

על-כן, גם לגישת הנתבעת, במועד זה (ביום 16.03.10), כלל לא היתה הצדקה לביטול ההסכם.