הזכות לפיצויים (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"10. הזכות לפיצויים
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

העיקרון השולט בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) הדן בזכות לפיצויים, בא לתקן את תוצאות ההפרה, כך שהנפגע יעמוד במצב זהה או דומה למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה ההפרה.

בית-המשפט העליון צייןב- ע"א 61/47 {"קדר" תעשיות כלי חרס בע"מ נ' מפעלים כימיים מזרחיים "עדיף" בע"מ, פ"ד ב(1), 897 (1949)} כדלקמן:

"רצוי להזכיר כאן שני כללים מתורת הנזיקים האנגלית, אשר לפי דעתי, חלים גם אצלנו, הכלל הראשון הוא, כי מטרת תשלום הפיצויים היא להעמיד את הניזק במידת האפשרות במצב שהיה נמצא בו לפני שאירע הנזק, או במילים אחרות: מטרת תשלום הפיצויים היא להחזיר עד כמה שאפשר את המצב לקדמותו... והכלל השני הוא כי על הניזק לעשות את כל המתקבל על הדעת כדי להפחית את הנזק. חובתו של הניזק היא, לא לשבת בחיבוק ידיים ולבטוח בפיצויים שהמזיק ישלם לו - עליו מוטלת החובה לעשות את אשר ביכולתו כדי להקטין את הנזק או ההפסד שנגרם לו."

ב- ע"א 1/62 {יהודה כרמי נ' יוסף שעשוע, פ"ד טז 1190 (1962)} פסק כב' השופט א' מ' מני, כי:

"הכלל היסודי של שומת הנזק הוא, כידוע, להשיב את הצד שזכותו הופרה לקדמתו, היינו לפצות אותו בכסף במידת האפשרות שיהא מצבו על-אף ההפרה כאילו לא הופר החוזה..."

בית-המשפט מסייג כלל רחב זה באומרו:

"אם יפסוק בית-המשפט דמי נזק על-פי הכלל האמור ללא סייג, תהא זו תוצאה חמורה מדי, כי הצד המפר יהא אחראי לכל נזק שנובע מן ההפרה אף אם היה בלתי-צפוי מראש והוא לא העלה אותו כלל על הדעת, שאילו היה יודע מה נזק עלול הצד שכנגד לתבוע ממנו אם יפר את החוזה, לא היה אולי מתקשר בחוזה ומקבל על עצמו את הסיכון."

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען שנגרם לנפגע, לבין הפרת החוזה. סעיף 10 הנ"ל מחייב ניפגע להוכיח מה הם הנזקים שנגרמו לו. במידה ואכן הוכיחם, יקבל פיצוי כנתבע.

כעת מתבקשת השאלה, מהי אמת-המידה על-פיה יקבע בית-משפט, את היקף הפיצויים לנפגע? סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מורה, כי היקף הפיצויים המגיע לנפגע, ייגזר מהמידע שהיה מצוי בידי המפר ברגע כריתת החוזה.
לדוגמה, נמסרה שמלה נדירה בשווי 2,000,000 ש"ח, לניקוי יבש. לרוע המזל, השמלה נקרעה.

כעת, נשאלת השאלה מה גובה הפיצוי המגיע לבעלת השמלה?

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי יש לבחון את המידע שהיה בידי המפר בעת כריתת החוזה. קרי: בשעה שנמסרה השמלה לניקוי. האם המפר ידע שהמדובר בשמלה נדירה ויקרה כל-כך? אם היה בידיו את המידע האמור, יכול הוא לבחור האם להסתכן אם לאו, ואף לבטח את עצמו, במקרה הצורך. אם לא היה בידיו את המידע, אין לדרוש ממנו פיצוי בגובה עלות השמלה.

הגיונם של הדברים מחייב לגזור את גובה הפיצויים, על-פי המידע שהיה בידי המפר ברגע הכריתה.

בסיסו של לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) נקבע בפסק-דין אנגלי משנת 1800, הארלי נ' בקסנדייל. שם דובר על בעל תחנת קמח, שמסר את ציר התחנה לתיקון. המתקן הבטיח לו שתוך שבוע ציר התחנה מוכן. בפועל, תיקון הציר לקח זמן רב יותר. ללא ציר התחנה הושבתה. כך שבעל התחנה נותר ללא מקור הכנסה. המתקן טען שלא ידע שחסרונו של הציר גרם להשבתתה של כל התחנה.

בית-המשפט האנגלי פסק שיש להעביר את כל המידע הרלבנטי למפר, בעת הכריתה. כי רק בדרך זו ניתן להחליט באם העסקה משתלמת אם לאו.

מכאן, שחשוב שהמידע יהיה בידי המפר ברגע הכריתה, אחרת הנפגע לא יוכל לדרוש פיצויים בהיקפים גדולים יותר מהיקפי המידע שהיו בידי המפר.
בנוסף, סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם לנפגע. הנפגע צריך להוכיח, כי נזקו נגרם עקב ההפרה ותוצאותיה.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מורה, כי תנאי ראשון לקבלת פיצוי הוא הוכחת נזק.

ישנן נסיבות בהן, למרות שהופר חוזה, לא נגרם לנפגע נזק. בנסיבות כאלו, לא יוכל הנפגע לזכות בפיצוי.

לדוגמה, נחתם חוזה מכר, לפיו התחייב המוכר להעביר לידי הקונה שטח מסויים לצורך בניית מסעדה. לימים, הפר המוכר את החוזה, ולא מסר לידי הקונה את השטח האמור. בדיעבד התברר, כי לפי תוכנית המתאר אין אפשרות להקים על השטח מסעדה. זאת אומרת, שלנפגע לא נגרם נזק כתוצאה מההפרה, שהרי בין כה וכה לא יכול לממש את תוכניתו.

כאשר נפגע טוען שנגרם לו נזק כתוצאה מהפרת החוזה, מתעוררות שתי שאלות:

האחת, שאלת ריחוקו של הנזק: האם הנזק הוא בר-פיצוי או שהוא כל כך מרוחק שאין לפצות עליו;

השניה, שאלת כימות הנזק - תרגום לכסף. מה שיעור הנזק מבחינה כספית.

כיצד נקבע האם הנזק הנטען הוא נזק בר-פיצוי? בסוגיה הזו עוסק סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות).
הסעיף עוסק בשני מבחנים מצטברים:

מבחן הסיבתיות - כלומר, האם יש קשר סיבתי בין הנזק הנטען ובין הפרת החוזה;

מבחן הציפיות - מבחן זה יחול, רק במידה ונענה בחיוב על המבחן הסיבתיות.

סעיף 10 קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה" - מבחן הסיבתיות. "ושהמפר ראה אותו" - מבחן צפיות סובייקטיבי "או שהיה עליו לראותו מראש" - מבחן ציפיות אובייקטיבי, "בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

מבחן הצפיות מורכב משני מבחנים: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מדבר על נזק שהמפר צפה מראש, או שצריך היה לצפותו מראש, בעת כריתת החוזה. מבחן הציפיות, מחזיר את המפר אחורנית בזמן, ובוחן האם ידע כבר בעת כריתת החוזה, שאם יבצע הפרה מסויימת זה יהיה הנזק שיגרם - מבחן סובייקטיבי של המפר עצמו.

מבחן הציפיות נוקט גם במבחן אובייקטיבי של אדם סביר במעמדו של המפר. במסגרת מבחן זה בודקים האם האדם הסביר, במעמדו של המפר, היה צריך לצפות, בעת כריתת החוזה, קיומו של נזק כזה.

על השאלה כיצד מחשבים את שיעור הנזק בשווי כספי, אין למרבה הפלא, תשובה בחוק החוזים (תרופות), למעשה החוק שותק בעניין זה ואין בנמצא הוראה המורה כיצד לחשב את סכום הפיצויים.

בית-המשפט קבע שהכוונה היא שהפיצוי צריך להיות כזה שיעמיד את הנפגע במצב שבו היה נמצא אלמלא היתה ההפרה. ולמעשה מדובר בפיצויי קיום. הפסיקה קבעה שהפיצוי במקרה של הפרת חוזה מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), יעשה על דרך של חישוב כל ההוצאות, כל ההפסדים וכל הנזקים שנבעו מהפרת החוזה, למעשה, הנפגע צריך לזכות בפיצויי שיביאו למצב שהיה אמור להימצא בו אלמלא הופר החוזה, כל מה שיכול היה להרוויח ולא הרוויח, כל ההוצאות, כל ההפסדים וכיוצא בזה.

ב- רע"א 2371/01 {אינשטיין שריר נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, תק-על 2003(2), 4311 (2003)} הבהיר כב' הנשיא א' ברק, מהי המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), בקובעו, כי העיקרון הבסיסי הינו, כי אם חוזה הופר, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או ביטולו, בנוסף לכך, זכאי הנפגע לפיצויים, זאת בנוסף לאכיפה או לביטול או במקומם. נקבע כי בנסיבות המקרה, ביטול החוזה על-ידי הנפגע היה כדין, לפיכך, הדיון התמקד בשאלת שיעור הפיצויים לו הוא זכאי.

כב' הנשיא א' ברק נעזר, לשם כך, בקבוע בסעיף 10 הנ"ל, ופסק כדלקמן:

"6. הפיצויים בגין הפרת חוזה נקבעים על-פי המבחנים הקבועים בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), לפיו:

'הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.'

בהגשמתה של הזכות לפיצויים על-פי הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), נוהגים להבחין בין שני שלבים (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 807 (1980); א' ידין חוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 (מהדורה שניה, התשל"ט), 102). הראשון, עניינו היקפו ומידתו של הנזק. במסגרת זו נבחן הנזק במבחני סיבתיות ("שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה"), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים ('שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה'), ושבגינם מוטלת אחריות. לאחר שאותר הנזק אשר להתרחשותו אחראי המפר בא תורו של השלב השני. עניינו של זה קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע ("פיצויים בעד הנזק") שנגרם לו. זוהי שאלה של כימות. במסגרת שניה זו יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, אשר יהא בהם כדי לפצות את הנפגע. בערעור שלפנינו אין מתעוררות שאלות של היקף הנזק ומידתו (השלב הראשון), אלא אך שאלות של שיעור הנזק ושומתו (השלב השני).

7. בקביעת שיעור הפיצויים על-פי הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) ההדרכה החקיקתית הינה דלה. כל שנקבע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) הוא כי 'הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק'. על בסיס הוראה זו פיתחו בתי-המשפט במשך השנים תורת פיצויים מקיפה, אשר קובעת אמות-מידה לקביעת שיעור הפיצויים. ביסוד תורה זו מונחת הגישה כי מושג הפיצויים שולל סעד עונשי ומתמקד בסעד תרופתי, אשר נועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ראו ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4), 584, 618 (2000)). עיקרון הגג המשותף לכל אמות-מידה אלה הינו, כי מטרת הפיצויים הינה השבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum) המשמעות של עיקרון גג זה הינה, כי יש להעמיד את הנפגע, במונחים כספיים, באותו מצב בו היה נתון אילו החוזה היה מקויים. 'המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון, לו קויים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה' (ע"א 355/80 הנ"ל, בעמ' 808). מעיקרון גג זה גזרו בתי-המשפט מבחני עזר שיפוטיים אשר יש בהם כדי לסייע לבית-המשפט בכימותו של הנזק ובקביעת שיעורו (ראו ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב' (1991), 958, וכן ע"א 660/86 תושיה נ' גוטמן, פ"ד מד(1), 52, 54 (1989)).

ב- ת"א (ת"א) 923-09-13 {ראובן רוזנטל נכסים בע"מ נ' איתי השקד בע"מ, תק-של 2016(2), 21268 (02.05.2016)} נקבע כי על התובע אשר טוען לפיצויים בגין הפרת חוזה להוכיח קשר סיבתי בין ההפרה לנזק ואת צפיותו של הנזק על-ידי הנתבע, כמצויין בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות):

"78. המסגרת הנורמטיבית: בקליפת אגוז, סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע את חובת ההשבה. כלומר, מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה שבאה לו מאדם אחר, חייב להשיב לאחר את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי-אפשרית, או בלתי-סבירה, עליו לשלם את שוויה.
זאת ועוד, זכות של תובע לפיצויים בגין הפרה קבועה בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות). אופי הפיצויים נקבע לפי האינטרסים השונים עליהם הם באים להגן.

תובע אשר נפגע כתוצאה מהפרת חוזה, זכאי לבחור בין פיצויי הסתמכות לבין פיצויי קיום, אולם אינו זכאי לכפל פיצוי.

על התובע אשר טוען לפיצויים בגין הפרת חוזה להוכיח קשר סיבתי בין ההפרה לנזק ואת צפיותו של הנזק על-ידי הנתבע, כמצויין בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) (ראה: ע"א 3666/90 מלון צוקים נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4), 45 (1992) (להלן: "עניין צוקים").

כידוע, מטרתם של הפיצויים היא בראש וראשונה העמדת הנפגע מהפרת החוזה במצב בו היה נתון אילו קויים החוזה (ע"א 8850/10 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.08.13)). במילים אחרות, מטרתו העיקרית של סעד הפיצויים היא הגנה על אינטרס הקיום (expectation interest), שמכונה גם "אינטרס הציפיה", של הנפגע מהפרת החוזה (רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5), 787 (2003)); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ד', 531, 534 (2011), להלן: "פרידמן וכהן"; דניאל פרידמן "אינטרס הקיום בפיצויים חוזיים" ספר זיכרון לגואלטירו פרוקצ'יה, 377 (אהרן ברק, נפתלי ליפשיץ, אוריאל פרוקצ'יה ומרדכי א' ראבילו עורכים, התשנ"ז), להלן: "פרידמן, אינטרס הקיום").
ב- ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.08) נקבע כי כאשר ההתקשרות הופסקה בחוסר תום-לב יהא זכאי הנפגע לפיצויי קיום. כמו-כן נקבע שם: "פיצוי שאותו יוכלו לתבוע בבוא היום בביהמ"ש המוסמך, בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות".

עם-זאת, יכול הנפגע לתבוע פיצויים שכל תכליתם היא הגנה על אינטרס ההסתמכות (reliance interest), כלומר - פיצויים שמטרתם היא להיטיב את נזקי הסתמכותו של הנפגע, לשון אחר, להחזיר את ההוצאות שהוציא הנפגע בהסתמך על ההתקשרות החוזית, ולהעמידו במצב בו היה נתון אילו לא היה מתקשר בחוזה (ראה עניין צוקים; פרידמן וכהן, כרך ד', בעמ' 551-549; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - תרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 50-46 (2009), להלן: "שלו ואדר").

בבסיס שני סוגי הפיצויים עומדים אינטרסים מנוגדים - אינטרס הקיום צופה פני עתיד, שכן מטרתו להעמיד את הנפגע עקב הפרת חוזה במקום בו היה נתון לו קויים החוזה, ואילו אינטרס ההסתמכות צופה אל העבר - מטרתו להעמיד את הנפגע במקום בו היה אם לא הסתמך על החוזה."

ב- ת"א (ת"א) 18774-04-13 {מור יצחק נ' ויקטור נחמני, תק-מח 2016(2), 1109 (03.04.2016)} נקבע כי יש לדחות את התביעה מהטעם שהנזק הנטען לא הוכח.

ב- ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 807 (1981), אמר כב' השופט ברק:

"משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים... פיצויים אלו יינתנו לו "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות)... השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק... תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ובגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות)."

ב- ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, פ"ד נו(5), 289, 298-297 (1998), אמרה כב' השופטת דורנר:

" 'מפר חוזה פטור מתשלום פיצויים עבור נזק שלא היה ניתן לצפותו, וחייב הוא אך בתשלום פיצויים בגין נזק שאותו צפה כתוצאה מסתברת של הפרתו או שהיה עליו לצפותו... מבחן הציפיות לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) בוחן את ציפיות המפר בלבד.'

על-פי חוות-הדעת של השמאי ערן לס נכון לחתימת הסכם הקומבינציה המקורי מ- 96', ניתן היה על-פי התב"ע שהיתה תקפה, לבנות 2 יחידות דיור בלבד על המקרקעין. בהסכם הקומבינציה מ- 96' נקבע שויקטור יטפל בשינוי התב"ע, באופן שניתן יהיה לבנות 8 דירות לפחות, תוגש בקשה לבניית 10 דירות, וההסכם מותנה בתנאי מתלה שניתן לבנות 8 דירות לפחות (ראו עמ' 1 להסכם פסקה 7 וסעיפים 4(ד) ו- 4(ו) להסכם), ואזי יצחק אמור לקבל 4 דירות מתוך 8 הדירות שייבנו.

עקב פעולות שביצע ויקטור ועלויות שנשא בהן, אושרה לאחר כ- 10 שנים תב"ע חדשה על-פיה ניתן לבנות 14 דירות ופועל יוצא מכך יצחק קיבל 7 דירות בעסקת הקומבינציה שמומשה עם קבלן אחר לאחר שויקטור לא מימש את האופציה.

בהסכם הקומבינציה המקורי תשלום מס שבח, מע"מ על שירותי בניה ומחצית היטל השבחה חל על ויקטור. בהסכם הקומבינציה שנחתם עם קבלן אחר תשלום מס שבח, מע"מ על שירותי בניה והיטל השבחה חלו על יצחק.

פעולות ההשבחה שביצע ויקטור הביאו לכך שיצחק קיבל 3 דירות נוספות (אם הצפי היה לבניית 8 דירות שמחציתן תימסר ליצחק) או 2 דירות נוספות (אם הצפי היה לבניית 10 דירות שהרי נקבע בהסכם המקורי מ- 96' שתוגש בקשה לבניית 10 דירות, שמחציתן תימסר ליצחק).

ב- 96', מועד חתימת ההסכם המקורי, ויקטור יכול היה לצפות או שהיה עליו לצפות נזקים נטענים ביחס ל- 4 דירות (אם יבנו 8 דירות שנקבעו כתנאי מתלה לקיום ההסכם) או נזקים נטענים ביחס ל- 5 דירות (אם ייבנו 10 דירות. בהסכם נקבע שתוגש בקשה לבניית 10 דירות), ובוודאי שלא ניתן היה לצפות שתאושר בניה של 14 דירות מתוכם יקבל יצחק 7 דירות.

לפי התחשיב שיובא ב- 2 חלופות, ההשבחה הנוספת שגרם ויקטור עם שינוי התב"ע החדשה, עולה על סכום הנזק הנטען, ולפיכך לא הוכח קיומו של נזק, שעל ויקטור לפצות בגינו את יצחק.

חלופה א': יצחק היה אמור לקבל 4 דירות, מתוך 8 הדירות שייבנו. בפועל קיבל 7 דירות - השבחה של 3 דירות נוספות.
אין בהסכם הקומבינציה המקורי פירוט של חדרים ביחס לדירות שיצחק אמור לקבל...

חלופה ב': יצחק היה אמור לקבל 5 דירות מתוך 10 הדירות שהוגשה בקשה לאשרן. בפועל קיבל 7 דירות - השבחה של 2 דירות נוספות.

אין בהסכם הקומבינציה המקורי פירוט של חדרים ביחס לדירות שיצחק אמור לקבל...

11. סוף דבר
(א) התביעה העיקרית שהגיש יצחק כנגד ויקטור ודוד - נדחית."

ב- ת"ק (בית שמש) 1340-05-15 {גאולה אדמוני נ' שמואל אדרי, תק-של 2016(1), 102629 (21.02.2016)}, לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), צד לחוזה שנפגע, זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

התובעים לא הניחו לפני בית-המשפט תשתית סדורה וברורה שמוכיחה קיומו של הנזק, ובעיקר, האומדן שלו. בכלל זה, טענת התובעים לפיה נגרמו להם הפסדים עקב המוצר הפגום מושא ההזמנה השניה, לא כומתו באופן ברור ונהיר, לא ברורה הטענה בדבר אובדן לקוחות פוטנציאליים ואובדן רווחים עקב זאת. טענת התובעים לפיה נגרם להם אובדן רווחים בסך של 6,000 ₪ הועלתה באופן כוללני וללא תשתית סדורה. אם לא די בכך, לא הונחה לפני בית-המשפט תשתית נהירה ומשכנעת מה נעשה על-ידי התובעים, אם בכלל, כדי להקטין את נזקם, כי אם, במידה מסויימת, ניתן להבין את עדות התובע לפיה הואיל והתובע נמצא בתחילת דרכו לעניין המיזם שביקש לקדם, לכן קם קושי כי ישווק מוצר שלא עומד בתנאים שהוא הזמין (שורות 33 ו- 1, עמודים 1 ו- 2 (בהתאמה)). יוזכר כי בתובענה דנן, התובעים לא עתרו לביטול העסקה אלא לפיצוי כספי בלבד.

בנסיבות אלו, כאשר מצד אחד הוכח כי נגרם נזק לתובעים ומצד שני אומדנו לא כומת כדבעי, דומה כי לא תיכשל תביעתם בשל כך. על-כן, בהתחשב במכלול הנסיבות של ההליך, נקבע בזאת פיצוי לתובעים דרך האומדנה בלבד, כאשר גובה הפיצוי יעמוד לפי שיעור 75% מעלות ההזמנה השניה. לפי החשבוניות שצורפו לכתב ההגנה מיום 04.05.2014 ומיום 02.07.2014, עלות ההזמנה השניה היא 9,127 ₪. בית-המשפט אינו סבור כי יש מקום לחייב את הנתבע בעלות התבנית (1,600 ₪) ולו מהטעם שתבנית זו שימשה עבור ההזמנה הראשונה, שלגביה לא הוכח כי היתה סטיה במידות.

ב- תא"מ (יר') 19861-01-15 {ראובן ברקוביץ נ' סלמון שלמה דניאל ריאחי, תק-של 2016(1), 101369 (18.02.2016)} נקבע כי דין התביעה להידחות.

אשר לאובדן שכר צפוי, אומנם נפסק בפסיקה ב- ע"א 8854/06 עו"ד קורפו נ' סורוצקין, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.08) כי מקום בו הפסיק הלקוח את ההתקשרות עם עורך-הדין שלא בתום-לב, זכאי עורך-הדין לא רק לשכר ראוי בגין העבודה שביצע עד כה, אלא, גם לפיצויי ציפיה לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות). עם-זאת, סבור בית-המשפט כי לא עלה בידי התובע להוכיח את היעדר תום-הלב של הנתבעים מלבד עצם הפסקתם את ייצוגו וכן, את עצם מינויו הצפוי לשמש ככונס נכסים לדירה, שעה שלא נטען כלל שהדירה נמכרה בהליך של כינוס נכסים ולבטח שהדבר לא הוכח. בנוסף, לא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור פיצויי הציפיה כדבעי.

נוכח האמור, סבור בית-המשפט, כי דין התביעה להידחות. עם-זאת, נוכח מחדלי הנתבעים בעת הפסקת ייצוגו של התובע ובדרך ביצועה כפי שתואר לעיל, בית-המשפט סבור, כי אין מקום לפסיקת הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ב- תא"מ (בית שמש) 24173-06-14 {שלמה פרץ נ' טופ-פנל בע"מ}, תק-של 2016(1), 97962 (12.02.2016)} לא הוכח על-ידי התובע מהו הנזק הממוני שנגרם לו עקב ההפרה האמורה.

לפי סעיף 10 בחוק החוזים (תרופות), צד לחוזה שנפגע, זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.
אשר לעתירת התובעים לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין אספקת מוצר פגום: בנדון דנן, לא הוכח על-ידי התובע מה הנזק הממוני שנגרם לו עקב ההפרה האמורה, במיוחד, בהעדר מחלוקת לפיה הנתבעת, בהסכמת התובעים, השלימה את החלל שנוצר עקב המידות החסרות של הפנלים אשר סופקו. התובעים לא הניחו לפני בית-המשפט תשתית ברורה וסדורה שיש בה לשכנע בדבר גרימת נזק נוסף לעלות של הקמת הגדר הנוספת, שבעלותה כאמור, נשאה הנתבעת. על-כן, תביעתם של התובעים לפיצוי ברכיב זה, נדחית.

אשר לעתירת התובעים לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות (סך של 25,000 ₪): בהקשר זה, סבור בית-המשפט כי עתירת התובעים אף שיש בה ממש - שכן יש להניח כי עיכוב באספקת המוצר, זאת לרבות העיכוב הנוסף שנגרם בשל הצורך בבניית הגדר הנוספת - אולם, לא הונחה תחתיה תשתית ברורה כיצד כומת סכום הפיצוי הנתבע. מחד גיסא, סביר מאוד להניח כי בשל העיכובים דלעיל והתנהלות הנתבעת, חל עיכוב בהכשרת המחסן והכנתו למסירה, בכלל זה, עיכובים נגררים בהשלמת עבודות בהמשך, דבר שהביא בסופו-של-יום בעיכוב במסירה לשוכר. מאידך גיסא, לפי חוזה השכירות שצורף, דמי השכירות של המחסן הועמדו על סך 8,000 ₪ כאשר מועד המסירה הוא 30.04.2013. שימת-הלב בהקשר זה מופנית לכך שבתצהיר של השוכר, אשר העתקו צורף על-ידי התובעים, צויינו מועד מסירה 30.03.2013 ודמי שכירות 10,000 ₪. אומנם לטענת השוכר היה אמור היה לקבל את החזקה במושכר לידיו ביום 30.03.2013, אולם לא ברור מדוע חוזה השכירות לא נכרת עובר למועד זה (30.03.2013) - כפי שנעשה בפועל לאחר מכן, חוזה השכירות נכרת ביום 04.04.2013 כאשר מועד המסירה נקבע ליום 30.04.2013 - וכן לא ברור מדוע דמי השכירות הופחתו בסך 2,000 ₪.

בכל מקרה, התובעים טענו כי המחסן נמסר לשוכר ביום 15.06.2013. טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבעת. סביר כי חישוב העיכוב במסירת המושכר, לא ייעשה באופן מדוייק ביחס למידת העיכוב באספקת הפנלים בנוסף לעיכוב שנוצר עקב הקמת תוספת הגדר, זאת שכן יש להניח כי מטבעם של הליכי בניה, עיכובים קצרים בשלבים מוקדמים של התהליך עלולים להביא ולהתבטא בעיכובים משמעותיים בשלבים מאוחרים יותר. ממכלול החומר הקיים בתיק, התרשם בית-המשפט כי עיכוב של חודש וחצי (מיום 30.04.2013 ועד יום 15.06.2013) הוא עיכוב סביר והגיוני שנבע בשל התנהלות הנתבעת.

בנסיבות אלו, נקבע בזאת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות בשל תקופת העיכוב בהשכרה (חודש וחצי). על-כן, נפסק בזאת פיצוי בגובה 12,000 ₪ כאשר דמי השכירות חושבו כקבוע בחוזה השכירות שצורף, 8,000 ₪ ולמשך חודש וחצי.

אשר לעתירת התובעים להחזר עלות פריקת המוצר מהמשאית (סך של 2,900 ₪): לאחר שבית-המשפט נתן את דעתו לטענות הצדדים בנדון דידן, נקבע כי דין התביעה לעניין רכיב זה, להידחות.

וכן, משלא הוכח כי סוכם אחרת מטעם הצדדים, נקבע בזאת כי אחריות פריקת הסחורה, לרבות העלות בגין כך, מוטלת על התובעים.

אשר לעתירת התובעים לפיצוי בגין נזק שנגרם ובעיקר, הצורך בהשלמת בניה נוכח הפנלים הקצרים והעיכוב שנגרם עקב כך, נגרמו לתובעים אובדן זמן לצורך הטיפול בנדון דנן. דרך האומדנה בלבד, ובהתחשב במכלול החומר הקיים בתיק, נפסק בזאת פיצוי גלובאלי בגין רכיב זה בסך של 2,000 ₪.
ב- ת"א (בית שאן) 26327-08-13 {יהב אדורין נ' אחוזת דוברובין אירועים בע"מ, תק-של 2016(1), 33903 (01.02.2016)} נדונה שאלת הפיצויים. בית-המשפט קבע:

"51. כאמור, התובעים עותרים לפצות אותם בהחזר התשלומים שלהלן:

א. סכומים ששולמו לצלם, למאפרת, לתקליטן ועלויות והוצאות נוספות
ראשית אומר כי בין אם החתונה נערכה באחוזה ובין אם ב "עין הדיג", היה על התובעים לרכוש שירותי צילום, איפור ותקליטן. כך, לא ברור מדוע דורשים התובעים לפצות אותם בגין ראשי נזק אלו. מעבר לאמור, אומר כי התובעים לא השכילו להוכיח טענותיהם לראשי הנזק הנ"ל.

הגם שהתובעים צירפו הצעת מחיר לצילום (נספח ז'1) אך משנדרשה יהב בחקירתה הנגדית לצרף קבלה בגין התשלום עבור הצלם ו/או בגין הוצאות אחרות לא עשתה כן, וציינה כי מי שמתעסק בעניינים הכספיים זה בעלה, אורן (עמ' 14 ש' 20-31). משנשאל אורן לעניין קבלות או חשבוניות להוצאות להם טוענים, לא ידע להציג (עמ' 19 ש' 3-4).

מכאן, טענותיהם של התובעים לסכומים הנ"ל, לא הוכחו.

ב. נסיעות, הפקת אירוח, הפקת ארוחות, השקעה בעיצוב במקום, סקיצות ותמונות, התייעצות עם עו"ד וכד'
התובעים לא השכילו להצביע על עלויות מוגדרות וסכומים אותם הוציאו בגין ראש נזק זה, ועל-כן אין לפצות אותם בגינו.

ג. הפקת ארוחת ערב לאורחים ערב יום החתונה
מחקירת יהב (עמ' 14 ש' 7-19), ימית (עמ' 22 ש' 18-25), אמיר (עמ' 24 ש' 28-31) ושמחה (עמ' 28 ש' 2-8) עולה כי לא שולם כל סכום בגין האורחה, שכן האוכל הוכן על-ידי בני המשפחה, כך שאין לומר כי יש לפצות את התובעים בגין ארוחה זו.

ד. ציוד לילדים, מחצלות ענקיות וכו'
עניין זה לא הוכח. בחקירתו הנגדית לא ידע אורן להצביע על קבלה ו/או חשבונית בדבר רכישת המחצלות ו/או הבריכות הנ"ל. בנוסף, אף בחקירתה של ימית, לא ידעה האחרונה להצביע על סוג הציוד, שנטען כי התובעים הביאו (עמ' 21 ש' 13-26) (ראו גם עדותה של שמחה בעניין זה בעמ' 28 ש' 19-28). על-כן, אין לפסוק לתובעים כל סכום.

ה. עלות השכרת חדרים
התובעים טוענים להוצאות שנגרמו להם כתוצאה מהשכרת חדרים סמוך לאחוזה, בה אמורה היתה החתונה להתקיים, כאשר לטענתם, לא נעשה בחלקם שימוש עקב עזיבת האורחים.

בחקירתו הנגדית של אורן, לא ידע האחרון להצביע על תשלום שביצע בעצמו עבור השכרת החדרים הנ"ל (עמ' 17 ש' 17-3). בנוסף, בחקירתו הנ"ל לא סתר אורן את העובדה, כפי העולה מהמסמכים שצירף לתצהירו (נספח ז'2 לתצהיר), כי האורחים איישו בפועל את החדרים שהשכירו, לתקופה של 2 - 3 לילות, ולא עזבו כטענתו (עמ' 17 ש' 26-18).

מכאן, לא ברור מדוע יש לפצות את התובעים בגין השכרת החדרים הנ"ל, כאשר בפועל מחד, לא הוכח כי הם אלו ששילמו עבורם בפועל, וכן מאידך, לא הוכח כי האורחים לא עשו שימוש בחדרים אלו, כאשר בחלקם נעשה שימוש אף מעבר ליום החתונה עצמו.

לא-זו-גם-זו, ניסיונם של התובעים לקשור בין שכנועיהם, לכאורה, של הנתבעים, לקיים את החתונה באחוזה, ובעקבות כך לשכנע את המוזמנים בדבר ייחודיות המקום, ועריכת החתונה בו, במקום מרוחק ממקום מגוריהם, אינה יכולה לסייע לתובעים. בסופו-של-יום, ההחלטה על עריכת החתונה באזור הצפון היתה החלטתם של התובעים עצמם, כאשר ליהב היכרות מוקדמת עם האחוזה (ראה תשובתה של יהב בעמ' 7 ש' 9-8, תשובת ימית בעמ' 22 ש' 10-8 ותשובת שמחה בעמ' 27 ש' 15-11), וזאת לטענתם לאחר שבחנו מקומות נוספים בארץ, כך שלא ניתן לומר כי אלו "אולצו" לבצעה במקום מרוחק ממגוריהם ומגורי אורחיהם, דבר שחייב השכרת חדרים.

מכאן, אין לומר כי יש לפצות את התובעים בגין ראש נזק זה."

ב- ת"א (נצ') 40400-03-11 {ר.ש.נ.י. בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2016(1), 8667 (07.01.2016)} נקבע כי: "הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה אילו קויים החוזה והוא זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו בגין הפרת החוזה בין שהנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין שהוא מתבטא בהפסד רווח" (ע"א 8556/96 לוביאנקר ואח' נ' משרד האוצר, פ"ד נו(5), 289 (1998).

לעניין ההגנה על אינטרס הקיום של הנפגע מהפרת חוזה ראה בספרם של ג' שלו, י' אדר דיני חוזים - התרופות (תשס"ט-2009), 59-44 (להלן: "שלו ואדר") שם נאמר כך:

"במשפט החוזים בישראל זכאי צד לחוזה להגנה על זכותו לממש את הסיכוי לרווח הגלום בקיומו אינטרס הקיום בשלב החוזי ובשלב שלאחר הפרת החוזה אינו רק אינטרס כלכלי, כי גם אם זכות שבדין, הזוכה להגנה מוחשית בדיני התרופות בשל הפרת חוזה."

ובעמוד 60:

"ניתן לסכם ולומר כי גם בישראל, כמו בשיטות משפט אחרות הגנת הסתמכות אינה מוכרת כתרופה כללית בגין הפרת חוזה. הנפגע מהפרת חוזה יזכה בפיצויי הסתמכות בדרך-כלל רק כאשר נבצר ממנו להוכיח את שיעורו של אינטרס הקיום."

השלכות זכיית התובעת במכרז נוסף של המנהל באותה שכונה
בסיכומיו טען המנהל כי לתובעת לא נגרם נזק, מאחר שזכתה במכרז אחר במסגרתו קיבלה את המגרש השני ובנתה עליו את הסופרמרקט אשר תכננה לבנות על המגרש הראשון נשוא התביעה ועל-כן אין לפסוק לה פיצויי קיום.
על-פי הטענות בסיכומי המנהל המגרש השני כלל לא היה מתפרסם לשיווק, אלמלא העיכוב בפינוי המגרש הראשון, שכן בשכונה כמו שלומית, המונה 700 משפחות, אין צורך בשני סופרמרקטים כפי שהעיד בפניי מר רשף. נטען איפוא כי למעשה המגרש השני היווה תחליף למגרש נשוא התביעה . כן טען המנהל כי מעולם לא נטען על-ידי התובעת כי תכננה להקים סופרמרקט נוסף למטרות השקעה והשכרה, וכי היתה לה יכולת כלכלית לכך, ולכן יש לדחות את הטענה כי היא זכאית לפיצויי קיום.

סבורני כי דין הטענות להידחות ואנמק מדוע.

ראשית, לכל הטיעון העובדתי הנ"ל, לרבות מספר הסופרמרקטים הנדרשים או נחוצים לאותה שכונה והיות המגרש השני בו זכתה התובעת תחליף למגרש הראשון לא הביאה הנתבעת ראיה כלשהיא במסגרת ראיותיה. יותר מכך , טענות אלה לא הועלו כלל בכתב הגנתה ואף לא במסגרת עדויות עדיה בתצהיריהם. די בכך ובהצהרת ב"כ התובעת בפרוטוקול מיום 12.07.12 עמ' 19 ש' 7 שלפיה הוא "מתנגד לכל הרחבת חזית מעבר לכתבי הטענות", כדי לדחות את הטענה.

לאמור לעיל יש להוסיף כי בתנאי המכרז הראשון מעולם לא הותנה כי במבנה המסחרי שהיה מיועד להיבנות על המגרש הראשון, ייבנה דווקא סופרמרקט (ולא מספרה, או בית מרקחת או חנות ירקות, או כל אלה ואחרים יחדיו).

כאמור המגרש נשוא התביעה בו זכתה התובעת בשנת 1995 מיועד היה לבניית מרכז מסחרי לממכר קמעונאי ושירותים אישיים שישרת את תושבי השכונה שלומית. מר רשף מסר בעדותו בפניי כי לא היה בשכונה סופרמרקט על אף שהיא מונה 700 משפחות ולאחר שהמנהל לא הצליח לשווק את המרכז המסחרי ובעקבות לחץ של הרשות המקומית פרסם המנהל מכרז בשנת 2000...

ראשית, לפי עדות מר רשף שלעיל, המכרז החדש - הנוסף, הוצא לא על-מנת להטיב עם משפחת רשף ו/או לפצותם אלא בעקבות לחץ של הרשות המקומית ובעקבות העובדה שלא היה סופרמרקט בשכונה ועל-כן המנהל לא יכול להיבנות מעדות מר רשף ולטעון כי אף מדבריו עולה כי המכרז השני הינו תחליף למכרז הראשון.

שנית, אין מדובר בהקצאה חלופית ישירה של מגרש (ללא מכרז) לתובעת כתחליף קיום חוזה הפיתוח לפי המכרז נשוא התביעה, אלא בפרסום מכרז חדש לציבור, שבעת פרסומו, לא היה כל ביטחון שהתובעת היא זו שתזכה בו. העובדה שבדיעבד זכתה התובעת במכרז המאוחר אינה הופכת אותו לסוג של פיצוי חליפי לזכיה במכרז הראשון. לכך יש להוסיף את העובדה שהמינהל כלל לא הציע לתובעת מגרש חלופי (עם נתונים דומים) אלא ההיפך מכך, סבר כי אין זה מחובתו לבוא ולהציע קרקע חלופית ביוזמתו, כדבריו של עד הנתבעת, מר וויסמן:- "זה לא רלוונטי לבוא לכל אחד שחושב שיש לו בעיה ואני צריך לשפוט אם יש לו בעיה ולהגיד לו בוא אתן לך קרקע חלופית" (ראה עדותו בעמוד 19 שורות 18-15).

הנתבע מתעלם מן העובדה ש"הבעיה" נוצרה בשל מחדלו המתמשך במסירת החזקה בקרקע.

שלישית, הקמת סופרמרקט על המגרש השני, אין בה כדי למנוע אפשרות בניית נכסים מסחריים נוספים, שאינם סופרמרקט, על המגרש הראשון והשכרתם באופן דומה.

הנה-כי-כן מעבר להרחבת החזית האסורה, למעט טענה בעלמא כי המכרז הנ"ל הנו תחליף של המכרז הקודם שלא ניתן למימוש לא הובאו בפניי ראיות להוכחת טענה זו, לרבות מסמכים כלשהם המעידים כך. משום כך, גם את טענת הקטנת הנזק באמצעות בניית הסופרמרקט לאחר הזכייה במגרש השני יש לדחות.

יש לדחות גם את הטענה כי התובעת היתה צריכה להוכיח כי הינה בעלת יכולת כלכלית לבנות ולהפעיל שני סופרמרקטים שכן בניית סופרמרקט בגודל של 230 מ"ר (כפי שהעידה הגב' גוליה רשף בשורות 3-1 בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 17.06.15) חייבה השקעה ניכרת. בחוזה שנחתם עם המנהל וצורף לתביעה דנן הוסכם כי המטרה של ההתקשרות היא להקים מרכז מסחרי בישוב ועל-כן יכולה היתה התובעת לו קיבלה את המגרש, ולו היה החוזה מקויים, לבנות מבנה ולהשכירו כמרכז מסחרי, שאינו דווקא סופרמרקט, ובמקביל לבנות סופרמרקט במגרש השני בו זכתה, כפי שאכן נבנה. כמו-כן יכלה התובעת לממן את בניית הסופרמרקט הנוסף והפעלתו באמצעות לקיחת הלוואה/מימון עסקי וכד' כנגד שיעבוד הנכסים הנ"ל. הקמת ובניית נכסי נדל"ן אין הכרח שתיעשה מהון עצמי ומימונה ע"י גורם חיצוני הנו דבר מקובל בעולם המסחרי.

לא הוכח בפניי על-ידי המנהל כי דרכי מימון אלה היו חסומות בפני התובעת."

ב- ת"א (חי') 22795-06-12 {ישי אפרים שמרלינג נ' ליאור פריבאי, תק-של 2015(4), 117318 (21.12.2015)} נותר לתובעים, נזק שאינו ממוני, הנובע ומבטא אי-נוחות, טרדה ועוגמת נפש אשר נגרמה לתובעים מעצם ניהול ההליכים. בית-המשפט קבע:

"84. בכל הנוגע לשאלת פסיקת פיצוי בשל נזק שאינו נזק ממוני, ב- ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4), 31 (1981) נפסק:

"משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים בעד הנזק, שנגרם לו עקב ההפרה (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות). נזק זה יכול שיהא נזק ממוני, ויכול שיהא נזק לא ממוני, כגון כאב וסבל, אי-נוחות או פגיעה ברגשות... סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) אינו מבחין בין נזק ממוני לבין נזק שאינו ממוני, וקובע, כי בשני המקרים זכאי הנפגע לפיצויים.עם-זאת, כמו בכל נזק אחר, גם לעניין הנזק הלא ממוני, יש לערוך שתי בדיקות (ראה: ע"א 355/80 (2)): האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי בחינה, המבקשת לתחם את הנזק על-פי אמות-מידה של סיבתיות וצפיות; השניה, קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע, בגין הנזק שנגרם לו. בחינה זו מבקשת לערוך שומה וכימות, ובמסגרתה יש לבחון את סכומי הכסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע על הנזק הלא ממוני, שנגרם לו. בחינה שניה זו סבוכה היא לעניין הנזק הלא ממוני, שכן, הן בתביעות נזיקין והן בתביעות חוזיות, אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13לחוק החוזים (תרופות), לפיה "רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". בכך הוקלה במידת מה מלאכת השומה והכימות. עם-זאת, אין להפריז במידת ההקלה, שכן שיקול-הדעת, שניתן לבית-המשפט, צריך להיות מופעל במסגרת השיקולים, הקבועים בחוק החוזים (תרופות). על-כן, אין בית-המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, שאינו מקיים את מבחני הסיבתיות והצפיות, הקבועים בסעיף 10לחוק החוזים (תרופות) (השווה: . Cook v 461, at(3) (1967) swinfen). אכן, אין זה סביר כלל, כי פיצויים בגין כאב וסבל בתחום הנזיקין חייבים לעמוד במסגרת מבחנים אלה, ואילו פיצוי במסגרת דיני החוזים יהיה פטור מהם. זאת ועוד, בפסיקת הפיצויים על בית-המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול-הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), על בית-המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע (damages aggravated)."

85. ובמקרה דנן, מן הראוי להעריך את הנזקים שאינם ממוניים, דווקא על הצד הגבוה, לאור היות הפגיעה כולה, מתחילה ועד סופה, רצונית, מכוונת, כוללת שמחה לאיד והקנטות, ומכילה אלמנט של זדון.

86. לאחר שקילת האמור, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם:

לתובע מס' 1 - פיצוי בשיעור 30,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

לתובע מס' 2 - פיצוי בשיעור 30,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח."

ב- תמ"ש (ת"א) 35951-12-14 {ש.א נ' א.ס, תק-מש 2015(4), 653 (14.12.2015)} נדונה סוגיית השבת ההלוואה. בית-המשפט קבע:

"30. התובע טוען, כי את כספי ההלוואה שלא הושבו יכול היה להפקיד בקופת גמל, ולו עשה כן היו משיאים הכספים תשואה של למעלה מ- 10% בשנת 2013 ולמעלה מ- 6% בשנת 2014. לפיכך, עותר התובע לחייב את הנתבעת בהפסד התשואה האמור. בלבוש משפטי נכון, משמעות טענת התובע היא, כי הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה ולפיכך, עליה לשלם לו פיצוי בגובה התשואה הנטענת בגין הפרת ההסכם...

שמע מניה, על התובע להוכיח הן כי הסכם ההלוואה הופר, והן כי הנזק הנטען היה צפוי על-ידי הנתבעת (בפועל או בכוח, במשקפי האדם הסביר), כבר בעת כריתת הסכם ההלוואה (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (להלן: "שלו"), 333, 336). ודוק, צפיות הנזק הינה תנאי בלעדיו אין לחבות, ללא הבדל האם הנזקים הנטענים אירעו בפועל, אם לאו (השווה ע"א 663/86 בנטקס מינרלס בע"מ נ' גוטליב, פ"ד מג(1) 379, 384 (1989)).

32. לטעמי כשל התובע להוכיח כי ההסכם הופר, ומשכך איננו יכול לטעון לפיצוי בגין "ההפרה". אין חולק, כי ההסכמה בין התובע לנתבעת היתה, כי סכום המחלוקת יושב ברובו מכספי מכירת הדירה הישנה. מההקלטות עולה בבירור כי לא נקבע מועד בו על הדירה להימכר ויהי מה. לכל היותר ניתן הסיק, כי בעניין זה לוקה ההסכם בחסר: התובע סבר שמדובר לכל היותר בחודשיים, בעוד הנתבעת סברה שמדובר בזמן סביר בו תוכל למכור את הדירה הישנה במחיר המשקף לטעמה את שוויה האמתי (ראה הדברים שהוחלפו בשיחה בין התובע לנתבעת ובתה, בהקלטה מיום 16.04.2014)."

ב- ת"א (חדרה) 40098-03-14 {נציגות הבית חוות הברון נ' יהב ונוס ניהול ואחזקות בע"מ, תק-של 2015(4), 106671 (08.12.2015)} נקבע כי דינה של התביעה להידחות ולו מן הטעם שלא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את גובה הנזק הנטען על ידם. עוד נקבע:

"רואש טענו בעניין זה טענות בעלמא, מבלי להניח תשתית ראייתית, כפי שנדרש ממי שתובע פיצוי בגין הפסד רווחים. אמנם, בתביעה להפסד רווחים לא ניתן להביא ראיות ודאיות, אך אין זה אומר שהתובע פטור לגמרי מהבאת ראיות. וכך נקבע:

"על נפגע התובע פיצויים מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) להציג תשתית ראייתית המאפשרת קביעה של שיעור הפיצויים. עם-זאת, ככלל לא ניתן להביא ראיות ודאיות בדבר שיעור נזק מסוג מניעת רווחים, שעל-פי טבעו מבוסס על הערכת הצפוי. במקרים אלה, יוצא הנפגע ידי חובתו על-ידי המצאת נתונים המאפשרים לבית-המשפט לאמוד את שיעור ההפסד. עמד על כך הנשיא שמגר: "המדובר בנזק שהוא רווח צפוי. לצורך מענה לשאלה נלקחים בחשבון זה בצד זה נתונים עובדתיים, השואבים מן המציאות, וכן הערכות לגבי מציאות שלא התקיימה, בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה. בעניין זה נפסק לא אחת, כי באותם מקרים שבהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים בגינו, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית-המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2), 793, 800-799 (1988)) וראו גם ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כח(1), 393, 400 (1974); ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 809 (1981)."
(ראה: ע"א 1229/97 איי.אמ..איי שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4), 657, 663 (1999))

34. על אף דרישה מופחתת זו, לא המציאו רואש נתונים שיאפשרו לאמוד את הנזקים הנטענים על ידם.

רואש ביססו את טענותיהם על "דו"ח מחזור עסקי 2014-2010" מטעם יועצת מס (להלן: "הדו"ח", נספח 15 לתצהיר רואש). לטענתם, המחזור משנת 2010 משקף את המחזורים הכספיים שהיו אמורים להיות גם בשנים 2013-2011, ומאחר שבאותן שנים היה מחזור נמוך יותר - הם זכאים לפיצוי בגובה ההפרש.

אני דוחה טענה זו."

ב- תא"מ (ת"א) 42244-01-14 {יעדים שירותי אינסטלציה בע"מ נ' ד"ר אן גורביץ, תק-של 2015(4), 55644 (02.11.2015)}טוענת הנתבעת, כי בשל האיחור במסירת המשרד, נגרם נזק אף לפעילות משרד התיווך, אותו אומדת הנתבעת בסך 72,000 ₪, שהינו ממוצע ההכנסות החודשי של המשרד.

ב- ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 807 (1981) קבע בית-המשפט העליון כי:

"בהגשמת הזכות לפיצויים, על-פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על-ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנתבע בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של שומה וכימות (QUANTIFICATION), אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע..."

בעניין זה כשלה הנתבעת בהוכחת השלב הראשון, קרי - תיחום הנזק. ראשית, האסמכתא שצירפה הנתבעת כדי להוכיח את הנזק שנגרם לה הוא דו"ח הכנסות וממוצע הכנסות חודשי של משרד התיווך. אולם ראיה זו מלמדת אך מהי ההכנסה החודשית הממוצעת של המשרד. אין בה כדי להוכיח שבחודש הקונקרטי שבו מדובר נרשמו הכנסות נמוכות מן הממוצע, או לא נרשמו הכנסות כלל.

הדברים מקבלים משנה-תוקף, מאחר שהתיווך במקרקעין כלל אינו מחייב קיומו של משרד פיזי, שכן עיסוקו של המתווך - איסוף מידע ויצירת קשר עם גורמים מעוניינים. בימינו, כלי העבודה המרכזיים המשמשים מתווכים כיום הם מחשב (שיכול להיות מחשב נייד או מחשב לוח) וטלפון סלולרי. טענת הנתבעת, שלפיה בשל האיחור במסירת המשרד, נגרם לעסק התיווך אבדן רווח בסכום השווה לסכום הכנסה חודשית ממוצעת של העסק, אינה מתקבלת על הדעת, וספק אם ניתן להצביע על קשר סיבתי בין האיחור במסירת המשרד לאחר עבודות השיפוץ, לבין אבדן הרווחים במשרד, אם וכאשר היה כזה, ולמצער אין באיחור במסירה כדי להוות את החלק העיקרי באבדן הרווחים.

בית-המשפט דוחה את טענת הקיזוז של הנתבעת בראש נזק זה, וזאת אף מבלי להידרש כלל לשלל טענותיה, בדבר זכותה שלה לקזז מחיוביה נזקים שנגרמו, לכאורה, לבעלה.

ב- ת"א (ת"א) 15048-07-12{Magnus Technologies AB נ' אפרים מנשה, תק-מח 2015(4), 9556 (21.10.2015)}נקבע כי הנתבע הפר את חובותיו כבעל מניות לפי סעיף 192(א) לחוק החברות ויש לקבוע מהי התרופה בגין הפרת החובה.

סעיף 192(ג) לחוק החברות קובע:"על הפרת הוראות סעיפים-קטנים (א) ו- (ב) יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים, ועל הפרת הוראת סעיף-קטן (ב), יחולו גם הוראות סעיף 191, בשינויים המחוייבים":

"97. צ. כהן קובעת (שם, בעמוד 377) כי תנאי ראשוני לקבלת פיצוי הוא קביעה שההפרה גרמה לתובע נזק. במקרה שבפנינו התובעות טוענות כי נגרם להן נזק כלכלי כבד בגין הפסד עסקת DRDOוצרפו חוות-דעת כלכלית לתמוך בטענתן. ד"ר רועי שלם ערך מטעם התובעות חוות-דעת מקיפה בנושא וקבע כי הטווח הסביר לרווח שאבד לחברה בגין אי-התממשות העסקה עם DRDOהוא בין 9.8 מיליון ש"ח ל- 19.7 מיליון ש"ח.

הנתבע הגיש חוות-דעת שנערכה על-ידי רו"ח דניאל אריכא המנתחת את חוות-דעת ד"ר שלם ומסקנתה כי לא ניתן להתייחס ברצינות לקביעותיו או להתבסס על האמור בה.

שני המומחים נחקרו על חוות-דעתם ואציין כי בחוות-דעתו של רו"ח אריכא נפלו ליקויים ממשייים (ראה לדוגמה את טעותו ביחס לשוק הרוסי כעולה מהפרוטוקול עמוד 249 שורה 22 עד עמוד 250 שורה 8, וכן את אמירתו כי לא קרא את הנספחים באנגלית, פרוטוקול עמוד 271 שורה 24-25).

אולם, משנדחתה טענת התובעות כי הנתבע סיכל את עסקת DRDO אין רלוונטיות לנזק הנטען בגין הפסדה של העסקה ואין מקום לדון בחוות-הדעת לגופן.

98. במקרה הנדון אנו נדרשים לקבוע מהו הנזק שנגרם לתובעות בגין הפרת חובת הנתבע את חובותיו כבעל מניות, שכן תרופת הפיצוי אמורה להשיב את הנפגע למצב הכלכלי בו היה לולא ההפרה (ראה סקירת כב' השופטת רונן ב- ת"א (ת"א) 2290/07 סלע נ' ארבל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.08), סעיף 71. לו הנתבע היה נמנע מהפרת חובותיו כבעל מניות - דהיינו לא היה מעדכן את אנשי DRDO והנספח הצבאי ההודי במחלוקת בינו לבין מגנוס ופרנקל ולא היה מאיים בעזיבת החברה והבאתה לידי קריסה - אך עדיין היה בוחר לעזוב את החברה בשל דילול מניותיו במצב דברים זה לא ברור איזה נזק היה נגרם לתובעות. בהעדר נזק מוכח, ישיר או עקיף, בגין הפרת חובת הנתבע כבעל מניות עלינו להכריע בשאלת הפיצוי בגין ההפרה."

ב- ת"א (ת"א) 4581-11-11 {Zahav Partners LLC נ' פ.ג.ע.י. יעוץ חשבונאי וכלכלי בע"מ, תק-של 2015(4), 454 (02.10.2015)} הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לפיצוי על-פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) שכן אחד מיסודותיו הוא צפיות של המפר לנזק. עוד נקבע:

"על התובעת היה להוכיח כי הנתבעים צפו או היו צריכים לצפות את הנזק הנתבע במועד חתימת ההסכם וכי צפיות זו כפופה להקצאת הסיכונים החוזית. הנתבעים טוענים כי מדובר בעסקה מורכבת והתובעת לקחה על עצמה את הסיכונים שהיא לא תצא לפועל או למצער פטרה את הנתבעים מחבות לנזקיה. לחילופין מדובר בהסכם המותנה בתנאי מתלה, קבלת האישורים והצלחת כל אחד מהשלבים להשלמת העסקה. כן לטענתם, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח קשר סיבתי בין ההפרה לנזק הנטען, לא הוכיחה שהיתה מתקשרת בעסקאות חלופיות או עם רוכשים של הזהב, בין היתר משום שהתובעת מעולם לא עשתה עסקאות בזהב. כן לטענתם התובעת לא סתרה את טענתם לפיה התובעת לא היתה מצליחה למכור את הזהב במחיר העולה על שוויו בבורסה בהנחה של 3% ממחיר הבורסה.

96. לא יכול להיות חולק כי הצדדים היו מודעים היטב לכך שהתובעת נקשרה בהסכם לרכישת הזהב על-מנת לסחור בו מאוחר יותר. לפיכך לנתבעים היתה צפיות מלאה של הנזק שייגרם לה אם יפרו את ההסכם ולא יספקו את הזהב. אשר לטענות הנתבעים בדבר היותה של העסקה מורכבת או מותנית בתנאי מתלה או כי התובעת לקחה על עצמה את הסיכון שהעסקה לא תצא לפועל, הרי שטענות אלה נדחו לעיל במסגרת הדיון על מהות ההסכם והפרת ההסכם על-ידי הנתבעת. העובדה שהתובעת לא התקשרה קודם לכן בעסקאות לרכישת זהב אין בה כדי לפגוע בכך שהיה ברור לשני הצדדים שזו כל מטרת ההתקשרות שלה בהסכם לרכישת הזהב. הנתבעים לא הביאו כל ראייה, לרבות חו"ד מומחה לכך שהתובעת לא יכלה למכור את הזהב במחיר העולה על מחירו בבורסה בהנחה של 3%. לכאורה מחיר הבורסה הוא המחיר המשקף נאמנה ובאופן אובייקטיבי את המחיר שבו יכלה התובעת למכור את הזהב. לבסוף, לעניין זה, אכן, התובעת לקחה נקודת זמן סבירה (מבחינת המועד ומבחינת המחירים שהיו באותה תקופה), ובאופן שמרני ומוטה מטה, שכן כאמור מחירי הזהב המשיכו והאמירו לשווי גבוה בהרבה.

97. לאור האמור לעיל, הוכיחה התובעת כי היא זכאית מהנתבעים ברכיב של אובדן רווח לסך של 279,638$ נכון ליום 02.08.11.

98. משהתקבלה התביעה בחלופה העיקרית שנתבעה, התייתר הצורך לדון בעילה החלופית, על-פי סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הזכות לפיצויים (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות))