פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"11. פיצויים ללא הוכחת נזק
(א) הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שווים ביום ביטול החוזה.
(ב) הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, התשכ"א-1961, אם לא קבע בית-המשפט שיעור אחר."

כאשר תביעת הנפגע לפיצויים מבוססת על סעיף 11(א) הנ"ל, זכאי הנפגע לפיצויים "ללא הוכחת נזק", או לפיצוי בשל ההפרש האמור, בין אם גרמה לו ההפרה נזק בפועל ובין אם לאו.

בנסיבות בהן נגרם לנפגע נזק שאין עליו עוררין והוא מן הגלויות שאינן צריכות ראיה, מקנה סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות) לנפגע זכות לקבל פיצויים, אף ללא הוכחת נזק.

אולם, בנסיבות בהן הנזק הנובע מהפרת החוזה אינו ברור וגלוי, אלא דורש הוכחות וראיות, בית-המשפט לא יפסוק פיצויים, אלא במידת הנזק שהוכח לו להנחת-דעתו. מקום שהנזק לא היה נזק ממון, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים ששיעורם ייקבע לפי שיקול-דעתו; ואילו מקום שהנזק היה, לטענת התובע עצמו, נזק מובהק של ממון, לא מוקנה שיקול-דעת לבית-המשפט לקבוע פיצוי כראות עיניו.

ב- ע"א 140/73 {יוסף שרם נ' שמואל גרינברג, פ"ד כט(1), 194 (1974)} מבחין כב' השופט ח' כהן בין הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), לבין הוראת סעיף 11 לחוק זה, באומרו:

"לפי סעיף 10 לחוק החדש, זכאי המשיב לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו ובעד תוצאות ההפרה, במידה שהמערער ראה אותם או צריך היה לראות אותם מראש. אין צריך לומר שתנאי הוא למימוש זכות הפיצויים שהמשיב יוכיח את נזקו כתוצאה מהפרת החוזה על-ידי המערער (ודוק מסעיף 12 לחוק המדבר על 'נזק שהוכיח לפי סעיף 10'): משלא הוכיח המשיב את נזקו להנחת-דעתו של בית-המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות."

באשר לסעיף 11 ציין כב' השופט, כי:

"סעיף 11 לחוק דן בשני מקרים אשר בהם רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים גם "ללא הוכחת נזק": הצד השווה שבשני המקרים הוא שהנזק גלוי לעין, ועובדת גרימתו אינה טעונה ראיה, ושיעורו נקבע בחישוב אריתמטי פשוט... מקום שהנזק הוא מן הגלויות שאינן צריכות ראיה, כמו בעניינים האמורים בסעיף 11 לחוק, מותר לפסוק פיצויים אף ללא הוכחת הנזק; ואילו מקום שהנזק הנובע מהפרת החוזה אינו גלוי, אלא טענה וראיה הוא צריך, אין בית-המשפט פוסק פיצויים אלא במידת הנזק שהוכח לו להנחת-דעתו."

דברים דומים נפסקו גם ב- ע"א 601/75 {אריאל נ' קירשנבאום, פ"ד לא(3), 102 (1977)}, בנוגע להבחנה בין סעיפים 10 ו- 11 לחוק החוזים (תרופות):

"בסעיף זה (הכוונה לסעיף 10 - לא במקור) מדובר על הנזק הממשי שנגרם לנפגע עקב ההפרה, בניגוד לסעיפים 11 ו- 15 שבהם מדובר לא על הנזק הממשי שנגרם לנפגע אלא על פיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 11) או על פיצוי שהצדדים הסכימו עליו מראש (סעיף 15). פיצויים הנפסקים לפי סעיף 11 או סעיף 15 יכולים להיות גדולים או קטנים במידה ניכרת מהנזק הממשי שנגרם לנפגע."

גישה דומה הובאה על-ידי כב' השופט ג' בך ב- ע"א 146/88 {"אזורים" נ' כהן מוריס ואח', פ"ד מד(3), 374 (1990)}, באומרו:

"סעיף 11(א) מהווה חריג לעיקרון הנזכר בשני מובנים: האחד, בכך שהוא מקנה לנפגע זכות לפיצוי גם ללא הוכחת מרכיביו הנזכרים של סעיף 10 לחוק; והשני, בכך שהוא מגביל את שעור הפיצויים ל"הפרש" האמור הנזכר בסעיף. בפסיקתו של בית-משפט זה הודגש, שהתובע פיצויים על-פי סעיף 11(א) לחוק יוכל להצליח בתביעתו מבלי שהוכיח את נזקו, ואפילו אם למעשה לא נגרם לו כל נזק."

וכך גם פסקה כב' השופטת מ' בן-פורת ב- ע"א 815/80 הרלו נ' אדרס, פ"ד לז(4), 225 (1982)}:

"אין לשכוח, שמדובר בזכות מיוחדת ויוצאת דופן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, ואפילו אם למעשה כל נזק לא ארע."

חוק החוזים (תרופות) קובע, בסימן ג' שבו, מספר סוגים של פיצויים כספיים.

אחד מסוגי הפיצויים, חקוק בסעיף 11 לחוק הנ"ל, המדבר ב"פיצויים ללא הוכחת נזק", הסעיף קובע, כי פיצויים אלו עשויים להיפסק במקרים של הפרת חיוב לאספקת נכס או שירות, בשיעור ההפרש בין המחיר החוזי לבין השווי של הנכס או השירות ביום ביטול החוזה.

הנפגע מההפרה זכאי לבחור בפיצויים אלה, או בפיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), שכן לפי סעיף 12 העוסק בשמירת זכויות: "האמור בסעיף 11 אינו גורע מזכותו של הנפגע לפיצויים בעד נזק שהוכיח לפי סעיף 10". אלא שהפיצויים לפי סעיף 10 נתונים להפחתה, מכוח הסיפא של סעיף 12 הנ"ל, המגבילים: "עד כדי האמור בסעיף 11, אם היתה התמורה שכנגד החיוב בלתי-סבירה, או שלא היתה תמורה כלל".

פיצויים מכוח סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות) אינם כפופים לשיקולי צפיות או סיבתיות וגם לא לכלל על דבר החובה להקטין את הנזק.

כך קבע כב' הנשיא א' ברק {ב- רע"א 2371/01 אינשטיין שריר נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, תק-על 2003(2), 4311 (2003)}, בפוסקו, כי העיקרון בדבר הקטנת הנזק אינו חל על שיעור הנזק הנקבע על-פי הוראת סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות).

את מסקנתו זו ביסס על עצם אופיו של הסעד הניתן על-פי סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות):

"סעד זה הוא באופיו אובייקטיבי ("מופשט") ואינו בעל אופי סובייקטיבי ("קונקרטי"); אין הוא מבקש לפצות על הנזק הממשי שנגרם לנפגע בפועל אלא על הנזק העקרוני שנגרם שהינו "מן הגלויות שאינן צריכות ראיה"..."

ב- ע"א 606/73 {ירדניה נ' עופר, פ"ד ל(1), 29 (1975)} נפסק, באשר לסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות), כי הוא:

"דן במקרה של הפרת חוזה לספק נכס או שירות, ללא הוכחת נזק כלל. לא טרח התובע להוכיח את נזקו האמיתי, הוא בכל זאת זכאי לפיצוי לפי ההפרש שבין המחיר המוסכם לבין המחיר ביום ביטול החוזה. אבל אם הוכיח את נזקו, על-פי העיקרון הכללי שיש עד כמה שאפשר להחזיר את המצב לקדמותו, אין כל סיבה מדוע לא יזכה בפיצוי מלא ואמיתי על נזק..."

ב- ת"א (יר') 24249-08-13 {שי כהן נ' דוד לב טוב, תק-מח 2016(2), 7284 (21.04.2016)} נקבע כי אין התובעים זכאים לפיצוי המוסכם בנוסף לפיצוי אחר המשולם להם מכוח הוראות חוק החוזים (תרופות), שכן בפסיקת הפיצוי המוסכם יהא משום הענקת כפל פיצוי לתובעים. לפיכך טענתם לפיצוי זה נדחית. עוד נקבע:

"ב. פיצוי ללא הוכחת נזק
1. פיצוי לפי סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות)

67. כאמור, התובעים טוענים לפיצוי מכוח הוראת סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות)...

לעניין זה נקבע לא פעם שמטרת הסעיף היא "פסיקת פיצוי, קל יחסית לחישוב, על נזק שנחזה מהפרת סוג מסויים של חוזים", כאשר מטרת התרופה היא להעמיד את הנפגע "במצב דומה לזה שהיה מתהווה אלמלא הופר החוזה" (ע"א 146/88 אזורים נ' כהן, פ"ד מד(3), 374, 383-382 (1990), להלן: "הלכת אזורים"; ע"א 9005/03 בזק נ' שמעון מרדכי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.05), בפסקה 5 לפסק-הדין, להלן: "הלכת בזק"). הנפגע המסתמך על סעיף 11 אינו צריך להוכיח את הנזק "שכן החוק מניח אותו והרי הוא 'מן הגלויות שאינן צריכות ראיה'" (רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5), 787, 793 (2003), להלן: "הלכת אינשטיין"). הוראה זו היא בעלת אופי אובייקטיבי מופשט, ואינה עורכת בחינה סובייקטיבית קונקרטית של הנזק שנגרם (הלכת אינשטיין, 794). כפועל יוצא מטיבה של תרופה חוזית זו, עשוי הפיצוי מכוח סעיף 11 לעלות לעיתים באופן ניכר על הנזק הממשי שנגרם לנפגע (וראו לעניין זה בהרחבה בהלכת אינשטיין, והשוו לאמור בהלכת בזק, שם).

להשלמת התמונה יובהר שקביעה נוספת שנובעת מטיב התרופה היא זו לפיה התובע מכוח הסעיף אינו מחוייב לפעול לשם הקטנת נזקיו (הלכת אינשטיין, בעמ' 795; וראו גם רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.07.14), בפסקה יג להחלטה). שאלה היא אם ניתן להורות על הפחתת הפיצוי המוענק מכוח סעיף 11 לחוק מקום בו מיוחס לנפגע אשם תורם (ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 469 (התשס"ט), 469 (להלן: "שלו-אדר"). אף אם לא ניתן לעשות כן, נראה כי כאשר מוכח חוסר תום-לב מצדו של הנפגע ניתן יהיה להורות על הפחתת הפיצויים (ראו דעתו של כבוד השופט ריבלין בהלכת אינשטיין, שלהערותיו הצטרפה כבוד השופטת דורנר). דברים אלה נאמרים מעבר לנדרש, שכן במקרה דנא אין בסיס לקביעה כי התובעים פעלו בחוסר תום-לב כשהתקשרו בהסכם. כפי שיובהר להלן - אין גם מקום לזקוף לחובתם אשם תורם ביחסים בינם לבין לאה.

68. כתנאי לזכאות לפיצוי על-פי סעיף 11 לחוק, על הנפגע להוכיח שלושה רכיבים: האחד, כי ביטל את החוזה כדין; השני, השווי החוזי של הנכס; והשלישי, קיומו של הפרש בין התמורה על-פי החוזה ובין שווי הנכס (הלכת בזק, בפסקה 6 לפסק-הדין והאסמכתאות הנזכרות שם).

69. ביטול ההסכם: במקרה דנא אין מחלוקת שהתובעים הודיעו על ביטול ההסכם במפורש במסגרת כתב התביעה וכי לא עשו כן קודם לכן. נקבע לעיל שחתימתם על ההסכמים נבעה ממצגי השווא של לאה בדבר זכויותיה בחברה ובמקרקעין, ובנוגע לאפשרות כי יוקמו על המקרקעין דירות בתוך פרק זמן של עד שלוש שנים. אין גם מחלוקת שלנוכח פרק הזמן הארוך שחלף מאז חתימת ההסכמים, והעובדה שלא התרחש דבר לקידום בניית הדירות, קמה להם עילת ביטול מכוח הפרת ההסכמים.

הנתבעת 4 לא העלתה טענה לפיה אין תוקף להודעת הביטול בשל המועד בו הועלתה (לנוכח הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) לפיה "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה"). לפיכך אין צורך להידרש לסוגיה זו. מעבר לנדרש אעיר שהשיקולים הרלוונטיים לצורך הקביעה אם פרק הזמן שחלף סביר הוא אם לאו כוללים את טיב העסקה, מהות החוזה, תנאי המקום והזמן, המועדים הנקובים בחוזה וטווחי הזמן לביצועו, התנהגות הצדדים ומצבם והנזק שנגרם (ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבאנל, פ"ד כט(2), 652, 658 (1975); רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5), 779, 786, 793 (2002); ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.2009), בפסקה 59 לפסק-הדין; ע"א 9528/07Foundation Sansounimaille נ' פרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.11); ע"א 8012/12 רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.14), בפסקה 44 לפסק-הדין, להלן: הלכת רג'בי; שלו-אדר, בעמ' 656 ואילך). במקרה דנא נראה שהכף נוטה לקביעה לפיה ניתנה ההודעה בתוך פרק זמן סביר, הן לנוכח העובדה שההפרה שעניינה באי בניית הדירות ומסירתן התגבשה שלא בסמוך למועד חתימת ההסכמים, והן, ובעיקר, על רקע התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכמים. בפרט אמורים הדברים במגעים שהתנהלו לאורך השנים בין התובעים ללאה, כאשר לאה מעלה הצעות - שהתגלו אומנם בדיעבד כריקות מתוכן - לפיצוי התובעים. נראה איפוא שהצדדים האריכו בהתנהגותם את המועד למסירת הודעת הביטול.

ספק אם ניתן היה להגיע למסקנה דומה ביחסים שבין התובעים לבין יתר הנתבעים. בפסיקה נקבע לא פעם כי הודעת ביטול שניתנת לאחר שחלף פרק זמן של שנה ומעלה אינה יכולה להיחשב הודעת ביטול שניתנה בתוך פרק זמן סביר (לקביעות מעין אלה ביחס להודעת ביטול שניתנה לאחר כשנה ראו ע"א 185/75 אוחיון נ' חיון, פ"ד לא(3) 820, 828 (1977); ע"א 4329/90 מחלוף נ' קלמנוביץ, פ"ד מו(3), 823, 826 (1992); ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.03.05), בפסקה 20 לפסק-הדין; לקביעה דומה לאחר שנתיים המתנה ראו ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, פ"ד מא(4), 421, 425 (1987); לאחר שלוש שנות המתנה - ראו הלכת רג'בי, בפסקה 45 לפסק-הדין; ולהודעת ביטול שניתנה לאחר ארבע שנים ראו ע"א 379/69 מעודד נ' דון, פ"ד כד(1), 283, 289-288 (1970)). יתכן ששיקולים מסויימים היו מטים את הכף לדחיית טענה זו, אולם מאחר והתביעה כנגד הנתבעות 3-1 נדחתה ממילא הרי שאין עוד צורך לדון בסוגיה זו.

70. ביטול החוזה הוא תנאי בל-יעבור לצורך הזכאות לתביעת הפיצויים על-פי סעיף 11 לחוק. כל עוד לא ביטל הנפגע את החוזה כדין אין הוא זכאי לתבוע פיצויים מכוח הוראת סעיף 11 (ראו לדוגמה ע"א 2333/90 גורדי בע"מ נ' חירות בע"מ, פ"ד מז(2), 20, 24 (1993); ע"א 1518/01 פורת נ' זיאדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.03, בפסקה 10 לפסק-הדין; הלכת אזורים, בעמ' 378). מועד ביטול החוזה הוא "המועד הקובע לעניין שיעור הפיצויים לו זכאי התובע" (הלכת בזק, בפסקה 6 לפסק-הדין). מועד זה נבחר, בין היתר, כדי למנוע מהתובע "להשהות את ביטול החוזה עד אשר יביאו תמורות השוק לעלייה ניכרת בשווי הנכס" (הלכת בזק, שם). נראה שהנחת המחוקק היא שנזקו של התובע "מתגבש במועד זה בדיוק - לא מוקדם יותר ואף לא מאוחר יותר" (שלו-אדר, בעמ' 478). לנוכח קביעות אלה יש לקבוע שנזקם של התובעים התגבש לצורך הפעלת הוראה סעיף 11 לחוק ביום 23.08.13, הוא מועד הגשת כתב התביעה ומסירת ההודעה על ביטול ההסכמים.

71. התמורה וההפרש בין התמורה לשווי: במקרה דנא, כמו במרבית המקרים, לא קיים קושי בהוכחת הרכיב השני הנדרש לצורך הישענות על סעיף 11 לחוק, מאחר והחוזים קובעים במפורש את התמורה שעל התובעים לשלם. הקושי נעוץ בהוכחת הרכיב השלישי, שעניינו קיום הפרש בין התמורה החוזית לבין שווי הנכס.

לעניין הוכחת קיומו של ההפרש ושיעורו הובהר שיש צורך להביא ראיות שיתמכו בטענה בעניין שווי הנכס (ראו הדיון בהלכת בזק, בפסקה 7 לפסק-הדין). לעיתים ניתן להיעזר במחיר בו נמכר הנכס לצד שלישי לאחר שבוטל החוזה (כפי שהדבר נעשה בהלכת אינשטיין, וראו גם הלכת אזורים, בעמ' 381-380, והלכת בזק, בפסקה 6 לפסק-הדין). דא עקא שבמקרה דנא לא נמכר הנכס לאיש, ולו בשל העובדה הפשוטה שלא רק שהדירות לא נבנו מעולם אלא שהקרקע טרם נרשמה על-שם החברה ותחילת ההליך התכנוני היא בגדר עניין שאחריתו מי ישורנה. מכאן שלא הוצגה לפני בית-המשפט ולו ראיית-עזר בעניין שווי הדירות. התובעים נמנעו מלהביא ראיות בנוגע לשווי הנכס, והסתפקו בהצגת תדפיס מאתר אינטרנט בנוגע למחירי דירות בגבעת זאב נכון ליום 18.6.14. המעט שניתן היה לצפות לו הוא שתוגש חוות-דעת שמאי, שתתמודד לא רק עם מחירי דירות בגבעת זאב במועד הרלוונטי לסעיף 11 לחוק - מועד ביטול ההסכם - אלא גם במאפיינים של הדירות הספציפיות ושל המקרקעין. דבר זה לא נעשה. לפיכך לא ניתן להצביע על ראיה חיצונית ממשית בנוגע לשווי נכס דומה.

72. על אף שהתובעים לא הציגו ראיות בעניין שווי נכס דומה, הרי שלנוכח העובדה שהסעד החוזי ניתן כנגד מי שהתיימרה למכור את הדירות - לאה - יש באפשרותם להתבסס על הצהרת המוכרת בהסכמים לפיה "הקונה רוכש דירה בת 4 חדרים שמחירה הריאלי הוא 210,000 דולר" (סעיף 2 להסכמים). הצהרה זו מהווה הודאת בעל דין לצורך העניין, ויש בה כדי לחייב את לאה. לפיכך יש לקבוע שבמישור היחסים שבין התובעים לבין לאה שווי כל אחת מהדירות למועד עריכת ההסכמים הוא 210,000 דולר.

73. כאמור לעיל, המועד הקובע לצורך שומת הפיצוי בו תחוייב הנתבעת על-פי סעיף 11 לחוק החוזים הוא מועד ביטול החוזה. מאחר ולא הובאה כל ראיה בנוגע לשווי הנכס במועד ביטול ההסכמים, נראה שלכל היותר ניתן להחיל את ההצהרה החוזית, שניתנה חמש שנים קודם לכן, למועד הביטול. בהעדר נתונים אחרים, יש להוסיף למחיר שהוצהר בהסכם הפרשי הצמדה כדין ממועד חתימת ההסכמים ועד למועד הביטול. ההצמדה משקפת, בהעדר ראיה אחרת, את השמירה על ערך הנכס.

שער הדולר ביום עריכת ההסכם עמד על 3.582 ₪. מכאן ששווי שתי הדירות בשוק, בהתאם להצהרת המוכרת, עמד באותה עת על סכום של 1,504,440 ₪ (לפי החישוב המתקבל מהכפלת 420,000 דולר ב-3.582 ₪). בתוספת הפרשי הצמדה עד למועד הביטול עומד הסכום על 1,698,318 ₪. בשל העדרן של ראיות חיצוניות, והסתמכות אך על ההצהרות החוזיות, יש לקבוע שסכום זה הוא סכום השווי נכון ליום הביטול. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד מתן פסק-הדין. הסכום המתקבל על-פי חישובי הוא 1,713,780 ₪ נכון למועד מתן פסק-הדין.

74. הפיצוי לפי סעיף 11 לחוק הוא בגין ההפרש בין שווי הנכס לתמורה ששולמה. לפיכך יש להפחית מהסכום שהתקבל את סכום התמורה המשוערכת, העולה כדי 60% מסכום שווי הנכס. מכאן שהפיצוי שעל לאה לשלם לתובעים מכוח הוראת סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות) הוא 685,512 ₪.

2. הפיצוי המוסכם
75. התובעים טוענים שלבד מהפיצוי על-פי סעיף 11 לחוק הם זכאים גם לפיצוי המוסכם לפי החוזים. בעניין זה יש להבהיר שבכל אחד מההסכמים נקבע כי "סכום הפיצויים המוסכמים והמוערכים מראש במקרה של הפרת הסכם זה על-ידי אחד הצדדים הוא 10% משווי העסקה. הסכום הנ"ל ישולם על-ידי הצד המפר לצד המקיים ללא כל צורך בהוכחת נזק" (סעיף 9(א) להסכמים). לטענת התובעים אין כל מניעה בצבירת הפיצוי המוסכם לפיצוי על-פי סעיף 11 לחוק. זאת לנוכח ההלכה שנקבעה ב- ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד נו(1), 115 (1991) וב- ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובניין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.06) (להלן: הלכת חורי והלכת קניונים בהתאמה).

76. הכלל שנקבע בהלכת חורי הוא שניתן להורות על הצטברות פיצויים כאשר מדובר בהוראות "אשר יכולות לדור יחדיו ואשר אינן חלופיות" (שם, בעמ' 124). על קביעה זו חזר בית-המשפט העליון בהלכת קניונים, באומרו שניתן להורות על הצטברות פיצויים "ובתנאי שלא תהא חפיפה בין הפיצוי המוסכם לפיצוי האחר" (שם, בפסקה ז(3)(א) לפסק-הדין). באותו עניין נקבע שייתכנו מצבים בהם יינתן פיצוי הן לפי סעיף 11 והן לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), כאשר המשמעות הפרשנית של הוראות החוזה היא שמדובר ב"'חבילה', שחלקה - ההשבה המוסכמת, וחלקה הפיצוי המוסכם, ואלה אינם מוציאים זה את זה" (שם, שם). קביעותיה של הפסיקה סוכמו על-ידי המלומדים שלו ואדר באמירה לפיה ניתן להורות על צירוף התרופות כל עוד "לפי פירושו הנכון של החוזה נועד הפיצוי המוסכם לפצות את הנפגע על נזק שאין בתרופה הנוספת שהנפגע מבקש לעצמו", אולם כאשר הצירוף גורם לכפל פיצוי "על אותו נזק, יאלץ הנפגע להסתפק באחד ממקורות הפיצוי" (שלו-אדר, בעמ' 522). הצטברות הפיצויים תחול רק כל עוד "נשמר הסייג השולל כפל תרופה" (שלו-אדר, בעמ' 523). ההלכה בעניין זה סוכמה באמירה לפיה ניתן לזכות לפיצוי מוסכם במצטבר לפיצוי אחר "אם וככל שהפיצוי המוסכם לא התייחס לאותה הפרה בגינה נתבע הפיצוי הנוסף" (ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.13), בפסקה 7 לפסק-הדין).

בהקשר זה נראה שניתן לאמץ את ההגדרה לפיה כפל תרופה יווצר "כל אימת שצירוף נתון של תרופות יעניק לנפגע יותר מאשר הגנה מלאה על מכלול האינטרסים המוגנים שלו" (יהודה אדר ומשה גלברד "השבה, פיצויים, צירוף תרופות וחופש חוזים", משפטים מ', 827, 848 (התשע"א)). במאמר זה הבהירו המלומדים אדר וגלברד כי כאשר שני מקורות הפיצוי מפצים את הנפגע "על אותה פגיעה ממש", אין מקום לצירוף מקורות הפיצוי השונים (שם, 849, 878-877).

77. ההסכמים במקרה דנא הם קצרים ביותר והחיובים הכלולים בהם מעטים. על המוכרת הוטל החיוב לספק דירות בתוך שנתיים מקבלת היתר בניה ועל הקונים הוטל החיוב לשלם את התמורה (ההסכמים הצהירו שזו שולמה "במועד חתימת ההסכם"). לבד מחיובים אלה מתייחסים ההסכמים לחובה לתשלום מסים שונים, שאין מחלוקת כי לא היא העומדת בבסיס התובענה. מכאן שטענות התובעים, הן לעניין ביטול ההסכם והן לעניין הפיצוי, עניינן אחד - העובדה שהדירות לא סופקו להם על אף המובטח. מדובר באותה הפרה עצמה. לפיכך אין התובעים זכאים לפיצוי המוסכם בנוסף לפיצוי אחר המשולם להם מכוח הוראות חוק החוזים (תרופות), שכן בפסיקת הפיצוי המוסכם יהא משום הענקת כפל פיצוי לתובעים. לפיכך טענתם לפיצוי זה נדחית."

ב- ת"א (ראשל"צ) 4929-01-14 {קרן מצורי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2015(4), 93008 (30.11.2015)} נקבע באשר לריבית עונשית, התנהלות הנתבעת המפורטת בראש הנזק העוסק בהפרשי הצמדה וריבית לעיל, רלוונטית אף לעתירת התובעים לחיובה בריבית עונשית.

כבר נקבע בהקשר זה, כי:

"סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, שכותרתו "ריבית מיוחדת", מקנה לבית-המשפט סמכות להטיל ריבית מיוחדת עד פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, על מבטח שלא שילם במועד את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום-לב. מדובר בסעיף ייחודי שמאפשר לבית-המשפט לפסוק פיצוי עונשי בשיעור מוגבל, שלא נועד להעמיד את המבוטח במצב שבו היה לפני כריתת החוזה או במקום בו היה אלמלא הופר החוזה. מבלי לגרוע מאופיו העונשי של הפיצוי, ניתן לראות בריבית המיוחדת שבסעיף 28א מעין פיצוי שאינו תלוי בנזק שנגרם למבוטח בפועל ובכך הסעיף מגשים תכלית דומה לזו של סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות)."
(ראה ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.12))

מנגד, ידוע שחיוב מבטח בפיצויים עונשים יעשה במשורה וראוי למקרים חריגים, שאין בית-המשפט סמוך ובטוח שעניינם של הצדדים נמנה עליהם.

ודברים בלשון אומרם:

"הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום-לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל-פי מבחני תום-הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי."
(ראה רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.12.04)

על אף שהחיוב לשלם תגמולי ביטוח לתובעים לא באמת אמור היה להיות שנוי במחלוקת, סבור בית-המשפט כי לכל הפחות יש בנכונות הנתבעת להגיע להסדר עם התובעים ובהסכמתה בעניין המומחה כפי שמונה - כדי למנוע הטלת חיוב בראש נזק זה. בית-המשפט לא התרשם כי הוכח באופן ברור חוסר תום-ליבה של הנתבעת ומכל אלו, בית-המשפט דחה את העתירה לחיובה בפיצויים עונשיים.

ב- ת"ק (טב') 10282-07-14 {יהודית חדד נ' כללית סמייל, תק-של 2015(1), 68937 (18.02.2015)} נקבע כי מאחר שהטיפול הפרטי טרם הסתיים, לא ניתן לדרוש מהתובעת להוכיח את הנזק שנגרם בפועל עקב ההפרה שבעקבותיה פנתה לטיפול ללא כיסוי ביטוחי בעלות מלאה.

כפי שפורט לעיל, השווי של השירות לפי החוזה הוא 7,640 ₪.

השווי של השירות ביום כריתת החוזה הוא בסך של 19,973 ₪ (ראה נ/1). מאחר שמדובר בטיפול שיניים שאין להניח כי חלה תמורה ברת-משקל במחירו בתקופה הקצרה שחלפה מיום כריתת החוזה ועד ליום ביטולו, ניתן לקבוע מעבר לוודאות הדרושה כי סכום הפיצוי על-פי סעיף 11 לחוק הנ"ל הוא כסכום ההנחה שהתובעת היתה זוכה בה אילו הושלם הטיפול דהיינו הסך של 12,333 ₪.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות))