הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל
הפרקים שבספר:
- עילת התובענה
- ערכאת השיפוט - יכולת בחירת הערכאה על-ידי האישה
- מזונות ילדים
- מזונות זמניים
- בקשה לעיון חוזר
- מירוץ הסמכויות בין בית-הדין הרבני לבית-המשפט לענייני משפחה - מבוא
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - הכלל
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - החריג
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות אישה
- מקור החיוב במזונות
- חובת ההוכחה בתביעה למזונות
- מזונות הכרחיים
- מזונות מדין צדקה
- צרכי האב כשיקול בקביעת מזונות
- קצבת המוסד לביטוח לאומי - הפחתה מסכום המזונות או הוספה
- ביטול דמי מזונות או לחילופין הפחתת דמי מזונות מחמת הטעם כי הקטין מרדן ומסרב לכל קשר שהוא עם אביו
- הסכם בין ההורים בנוגע לקטין כמחייב את הקטין
- תביעה להגדלת/הקטנת מזונות
- פסיקת מזונות במשמורת משותפת
- פריסת פירעון חוב מזונות עבר לשיעורין וחיוב בריבית פיגורים
- עניינים שונים
- פתח דבר
- קביעת שיעור המזונות שעל הבעל לשאת
- מקרים בהם ישללו מן האישה מזונותיה
- הצרכים הנכללים בדמי מזונות אישה
- קציבת מזונותיה של אישה מכוח עקרון תום-הלב
- הקצבת מזונות בהליך פשיטת הרגל
- צו הפטר מחוב המזונות
- מזונות מן העזבון - מבוא
- סדרי דין בתביעה למזונות מן העזבון
- הזכות למזונות
- גדרי הזכות למזונות
- הוצאות הכשרה למשלח יד
- קביעת המזונות
- בקשה לקביעת המזונות
- דרכי סיפוק המזונות
- גילוי עובדות ושינוי נסיבות
- הרחבת העזבון לצרכי מזונות
- סדר העדיפות בין הזכאים
- עסקאות בזכות למזונות
- סדר עדיפות בין חובות העזבון
- בירורם וסילוקם של חובות
- מועד החלוקה
- נושא החלוקה
- שמירת דיני משפחה
- אפוטרופסות לענייני משפחה
- שיפוט בתי-דין דתיים
- מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני
- בקשה לפסיקת מזונות זמניים לבעל
- פסיקת מזונות (דמי שיקום) לידועה בציבור
- דוגמאות כתבי בי-דין
בקשה לעיון חוזר
ב- תמ"ש (קריות) 48184-11-14 {ר' א' נ' ר' א' ואח', תק-מש 2016(1), 129 (2016)} נדונה בקשה לעיון חוזר בנוגע להחלטת בית-המשפט מיום 21.09.15 במסגרתה הובהר שפסק-הדין למזונות שניתן בידי כב' השופטת אספרנצה אלון והקובע כי חיוב המזונות השלם הינו עד הגיע כל קטין לגיל 18 ו/או תום לימודיו {הכוונה בין לימודיו התיכוניים ובין אם מדובר בכיתות י"ג-י"ד}, ניתן בהתאם לפסיקה הקיימת.לאחר שבית-המשפט בהחלטתו שב ונימק כי ההחלטה האמורה תואמת את הפסיקה הקיימת, הגיש המבקש את בקשתו דנן לעיון חוזר בטענה שהפסיקה הקיימת איננה כפי שפורטה בהחלטת בית-המשפט.
לטענת המבקש, ההלכה בפסיקה הינה שבתקופת הלימודים כיתות י"ג-י"ד שיעור המזונות עומד על שליש כפי הנהוג בתקופת הצבא.
מנגד, לעמדת המשיבה אין לשנות מהחלטת בית-המשפט המקורית לפיה יחוייב המבקש במלוא תשלום המזונות עד לסיום לימודיו של הבן.
בית-המשפט קיבל את עמדת המשיבה {ובדחותו את הבקשה} בקובעו כי שככל ומלאו לקטין 18 שנה טרם סיום לימודיו, שיעור המזונות יהיה מלא עד לסיום לימודיו ובפרק הזמן שבין סיום הלימודים ועד לגיוס לצה"ל יפחת שיעור המזונות לכדי שליש כמו בתקופת השירות הצבאי. עם-זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה לשני הכיוונים.
לימודי כיתות י"ג-י"ד הינם על דרך הכלל המשך ישיר וטבעי למסלול לימודי התיכון ומהווים הלכה למעשה השלמה של מקצוע הלימודים בו בחר הקטין עוד בכיתות י"א-י"ב, ומכאן שאין להתייחס לתקופת לימודים זו כשונה מתקופת לימודי התיכון, למעט אם המדובר במסגרת לימודים בתנאי פנימיה שאז יחולו הכללים המתאימים בפסיקה לעניין המזונות בתנאי פנימיה, ברם ככל שהבגיר הלומד במסגרת כיתה י"ג-י"ד אינו לומד בתנאי פנימיה וממשיך להיות סמוך באופן מוחלט על שולחן הוריו, יש לאפשר לו את סיום לימודיו תוך הענקת התמיכה הנדרשת מאת הוריו כפי שהיתה עד כה.
ודוק, ככל שישנן נסיבות המצדיקות סטיה מהחיוב שנפסק טרם הגיעו של הבגיר לגיל 18 שנה, הרי שעניין זה טעון הוכחה במסגרת עילת שינוי נסיבות מהותי הרלוונטי לכל חוב מזונות פסוק ולאו דווקא בהקשר של מזונות בתקופת לימודי י"ג-י"ד. ברם, ככל שאין שינוי נסיבות מהותי, סכום המזונות ששולם טרם הגיעו של הקטין לגיל 18 שנה ישולם גם לאחר הגיעו של הקטין לגיל 18 שנה ועד לתום לימודיו בכיתות י"ג-י"ד.
ב- תמ"ש (ראש"ל) 16260-09-16 {ד' א' פ' נ' ש' מ' פ', תק-מש 2016(4), 449 (2016)} קבע בית-המשפט:
"לאחר ששמעתי טענות הצדדים באריכות מצאתי ליתן פסק-דין זה.
עניין לנו כאן בתובע שאיננו מהסס לפנות פעם אחר פעם לערכאות שיפוטיות באותן טענות עצמן.
בטענותיו של התובע דן והכריע בית-המשפט הזה, בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש ובית-המשפט העליון ביושבו כבית-משפט גבוה לצדק במסגרת עתירה אותה הגישה הנתבעת לעניין החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול.
זוהי הפעם השישית בה מעלה התובע טענותיו ובקשר עם החלטה למזונות זמניים שניתנה על-ידי בית-המשפט הזה ב- 18.01.15, החלטה אשר כאמור נבחנה ואושרה כבר לפני זמן רב על-ידי בית-המשפט המחוזי במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה.
בכל הכבוד, התביעה שבפניי הינה לעיון מחדש ולביטול החלטה למזונות זמניים שניתנה כאמור ב- 18.01.15.
התובע איננו יכול להצביע בתקנות סדר הדין האזרחי על מקור הסמכות לבקשה לעיון מחדש וממילא שאיננו יכול להצביע על מקור הסמכות של בית-המשפט הזה לשבת כערכאת ערעור על החלטותיו שלו ובוודאי שלא על הסמכות לשבת כערכאת ערעור על ערכאות גבוהות ממנו, כגון בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ.
לא-זו-אף-זו, אלא שמאז ה- 18.01.15, המועד בו ניתנה החלטת בית-המשפט הזה, תהפוכות רבות חלו במערכת היחסים שבין הצדדים והסכמות שונות ומשונות נקבעו בינם לבין עצמם ובקשר לאותה החלטה.
סברתי כי בפניה זו לבית-המשפט הזה אין בכל הכבוד דבר וחצי דבר זולת הרצון להמשיך ולגרום לנתבעת לבוא בשערי בית-המשפט.
הנתבעת איננה משלמת בעבור הייצוג לו זוכה היא מ"מרכז רקמן" ברם אין ספק כי ההופעה בבית-המשפט דורשת מהנדרשים לכך מאמץ נפשי שאיננו מבוטל.
לא זו בלבד, אלא שכאשר מוגש כתב תביעה נוצרת חובה על הצד הנתבע לשטוח טענותיו בפני בית-המשפט כדרישות הדין.
מכאן, כאשר צד אחד מנצל את זכותו לבוא לבית-המשפט ולשטוח טענותיו, הרי שלצד שכנגד נוצרת החובה לכבד גם הוא את ההליך המשפטי, את סדרי הדין ואת הדרישות הברורות לצורך ניהול ההליך המשפטי ובין השאר הגשת כתב הגנה הדורשת כשלעצמה השקעת משאבי נפש וזמן בפגישה עם עורכי-דין ובשלב מאוחר יותר בהתייצבות בבית-המשפט.
כבר אמרתי בהחלטה קודמת שניתנה על-ידי כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות בסיסית ויסודית בשיטת המשפט הישראלי, ברם זכות זו אינה עומדת לבדה ומטבעה מטילה היא חובה על הצד הנתבע.
את החובה והזכות הזו ראוי לדידי לאזן בפסיקת הוצאות כאשר מסתבר שאין מקום לקבל את התביעה ועוד יותר מכך, כאשר עולה כי לא היה ראוי להגישה מלכתחילה.
סברתי כי במקרה שבפניי ראוי לדחות את התביעה על-הסף כאמור בתקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן בשאלה שבפניי ניתנו החלטות על-ידי בית-המשפט הזה, על-ידי בית-המשפט המחוזי במסגרת ערעור וגם בית-המשפט העליון, נדרש כאמור לסוגיה.
לא זו בלבד, אלא שכותרת התביעה על-פיה נדרש בית-המשפט הזה "למתן פסק-דין הצהרתי במעמד צד אחד ולהורות על ביטול ההחלטה למזונות זמניים", גם היא איננה מסוג הסעדים הקיימים, שכן עוסקת היא בעניין שנקבע כבר לפני למעלה משנה וחצי... עניין שכאמור נדון פעם אחר פעם בערכאות השונות.
לפיכך כאמור מצאתי לדחות את התביעה שהוגשה על-הסף.
אינני סבור שבכך תמה מלאכתי בעניין זה.
סברתי כי במקרה זה ראוי לעשות שימוש בתקנה 514 לתקסד"א אשר כותרתה: "הארכת דיון שלא לצורך".
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הצבת אותה שאלה ממש, 6 פעמים, בפני ערכאות שונות הינה הארכת דיון שלא לצורך, תוך ניצול זכותו ויכולותיו של התובע.
סברתי אם-כן כי את הזכות אל מול החובה כפי שפירטתי קודם לכן, יש לאזן בפסיקת הוצאות.
תקנה 514 לתקסד"א מפרטת ומקנה סמכות לבית-המשפט או לרשם אם ראה כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על-ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת. רשאי בית-המשפט או הרשם באותו הליך או בפסק-הדין וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל על אותו בעל דין את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין לטובת בעל הדין שכנגד, לטובת אוצר המדינה או לטובת שניהם.
כאמור וכפי המפורט סבור אני כי נהג התובע בדרך המצדיקה הפעלתה של תקנה 514 לעניין חיוב ההוצאות.
לפיכך, מצאתי לקבוע כדלקמן:
ראשית לכל, וכאמור לעיל, התביעה שהוגשה ב- תמ"ש 16260-09-16 נדחית על-הסף כאמור בתקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.
בד-בבד, מצאתי לחייב את התובע לשלם לידי הנתבעת סך של 25,000 ש"ח, הוצאות ההליך.
מצאתי לחייב את התובע לשלם לטובת אוצר המדינה סך נוסף של 10,000 ש"ח בגין ההליך אותו ניהל.
התשלומים יבוצעו בתוך 30 ימים.
בשולי פסק-דין זה אין לי אלא לומר כי ראוי להבהיר כי בחירתו של צד לבוא ולפנות לבית-המשפט יש שיכולה להוליד זכות בצידה, ברם יש, במידה והתביעה נדחית, שתוליד גם חובה וכפי שמצאתי שנכון לקבוע וראוי לעשות במקרה זה."