סמכות שופט וסדרי דין בבקשת מעצר

1. כללי
סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המעצרים") קובע כדלקמן:

"12. סמכות שופט
הוגשה בקשה לעצור אדם, רשאי שופט, לאחר שעיין בחומר שעליו מתבססת הבקשה, לצוות בהחלטה מנומקת בכתב, על מעצרו של אותו אדם או על שחרורו בערובה או ללא ערובה או בתנאים שימצא לנכון; צו מעצר יכול שיינתן בין בנוכחותו של החשוד ובין בהיעדרו."

סעיף 12 לחוק המעצרים מאגד בתוכו את סמכויותיו של השופט היושב בדין.

רישת הסעיף דנה בהארכת מעצרו של אדם או שחרורו בין אם בתנאים ובין אם לאו (להלן: ייקרא: "מעצר ימים").

סיפת הסעיף דנה במתן צו מעצר - ללא נוכחות החשוד.

כאמור מתן צו מעצר ללא נוכחות החשוד יכולה להתקיים רק במקרה של מעצר ראשוני ולא בהארכת מעצר של מי שמצוי במעצר, שכן אין כל מניעה להביאו בפני שופט.

סעיף 15(א) לחוק המעצרים קובע כי הבקשה למעצר תוגש בכתב על-ידי שוטר ותיתמך בהצהרתו שלאחר אזהרה או בתצהיר.

2. תוכן הבקשה
על הבקשה למעצר להכיל את העובדות הבאות:

- העובדות המקנות סמכות לבית-המשפט כאמור בסעיף 15(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

- תמצית העובדות והמידע שעליהם מבסס המצהיר את הבקשה למעצר.

- עילת מעצר.

- פרטים על מעצרים קודמים ועל בקשות מעצר קודמות.

זאת ועוד. לבקשת המעצר יצורפו גם פרוטוקולים מאותם דיונים וחומר חסוי, במידה ויש, לרבות חומר חסוי שהוגש בבקשות הקודמות, כאמור בסעיף 15(א)(2) לחוק המעצרים.

במקרה של בקשה דחופה, רשאי השופט לדון בבקשה ללא המסמכים המנויים בסעיף 15(א)(2) לחוק ובתנאי שנחה דעתו כי יש ברשותו את כל המידע הנדרש, כדי שיוכל ליתן החלטתו ומטעמים מיוחדים. כאמור תקופה המעצר במקרה דנן לא תעלה על 24 שעות.

3. סמכות מקומית ועניינית
3.1 כללי
סעיף 2 לחוק המעצרים קובע כדלקמן:

"2. סמכות עניינית
הסמכות העניינית לדון בעניין שחוק זה דן בו תהא נתונה:
(1) כל עוד לא הוגש כתב אישום - לבית-משפט השלום;
(2) לאחר הגשת כתב אישום - לבית-המשפט המוסמך לדון בכתב האישום;
(3) בערעור - לבית-המשפט שלערעור."

סעיף 2 לחוק המעצרים, קובע שלוש אפשרויות לקניית סמכותו העניינית של בית-המשפט. האחד, כאשר טרם הוגש כתב אישום - במקרה זה, הבקשה למעצר תוגש לבית-המשפט השלום. השני, כאשר הוגש כתב אישום - במקרה זה, הבקשה למעצר תוגש לבית-המשפט המוסמך לדון בכתב האישום. השלישי, כאשר הוגש ערעור - במקרה זה, הבקשה למעצר תוגש לבית-משפט שלערעור.

סעיף 3 לחוק המעצרים קובע כדלקמן:

"3. סמכות מקומית (תיקון: התשס"ו)
(א) בכפוף להוראות אחרות שבחוק זה, הסמכות המקומית בעניין שחוק זה דן בו. תהא נתונה לבית-המשפט אשר באיזור שיפוטו התקיים אחד מאלה:

(1) נעברה העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה, כולה או מקצתה;
(2) נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה;
(3) האדם מוחזק במעצר ולא ניתן לפנות לבית-המשפט במקומות האמורים בפסקאות (1) או (2) בשל נסיבות מיוחדות שיפורטו.

(ב) הוגשה בקשה לבית-המשפט לפי חוק זה בעניין מעצר או שחרור, ימשיך אותו בית-משפט לדון בכל בקשה כאמור הנמצאת בסמכותו העניינית, בקשר לאותה עבירה, אף אם נתונה סמכות מקומית גם לבית-משפט אחר, אלא-אם-כן התקיים אחד מאלה:

(1) הבקשה הקודמת התייחסה למעצר בנסיבות האמורות בסעיף-קטן (א)(3);
(2) חקירת העבירה הועברה ליחידת חקירות אחרת."

סעיף זה. מסדיר את הסמכות מקומית ומציג שלוש חלופות, לקיום סמכות מקומית לבית-המשפט לדון בבקשה למעצר:

הראשונה, הסמכות המקומית של בית-המשפט תקבע לפי מקום ביצוע העבירה.

שניה, מקום בו נמצאת היחידה החוקרת את העבירה, שבגינה הוגשה הבקשה.

שלישית, עת מוחזק החשוד במעצר ולא ניתן לפנות לבית-המשפט כאמור בשתי החלופות לעיל, בשל נסיבות מיוחדות.

סעיף 3(ב) לחוק המעצרים קובע כי, משהוגשה בקשה למעצר לבית-המשפט לפי חוק המעצרים, אזי ימשיך בית-המשפט לדון בכל בקשה בקשר לאותה עבירה, הגם שהסמכות המקומית נתונה לבית-משפט אחר, ובתנאי שלבית-המשפט הדן בבקשה ישנה סמכות עניינית, אלא-אם-כן, הבקשה הקודמת כפופה לנסיבות המעצר כאמור בסעיף-קטן (א)(3) והחקירה הועברה ליחידת חקירות אחרת.

הלכה ידועה היא, כי היה ונפל פגם בסמכות המקומית, אין זה מביא לבטלות הפסק-דין באופן אוטומטי "VOID", שכן בית-המשפט ערך הבדלה "בין בטל מעיקרו לבין ניתן לביטול".

לעניין זה יפים הם דבריו של כב' השופט י' זמיר {ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, 818 (1996)}:

"הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית-המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (void) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (voidable) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו . לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת."

עוד מוסיף כב' השופט י' זמיר {רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 637 (2000)} כי "ההלכה בדבר בטלות יחסית אומצה לאחרונה על-ידי בית-המשפט פעם אחר פעם, עד שיותר אין לפקפק כי אכן זו ההלכה המחייבת".
המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, כדוגמת פסק-דין של בית-משפט בחוסר לסמכות, יש לבדוק בראש ובראשונה את מהות הפגם, נסיבות המקרה, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות.

אשר-על-כן, אפשר כי בנסיבות מסויימות החלטה מחוסר סמכות, תצדיק מתן סעד מסויים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

הוראת סעיף 15(א)(1)(א) לחוק המעצרים קובעת כי בבקשת מעצר יש לפרט את העובדות המקנות סמכות, הן עניינית והן מקומית, לבית-המשפט, לדון בבקשת המעצר.

3.2 תמצית העובדות - סעיף 15(א)(1)(ב) לחוק המעצרים
יוער כי ביסוד סעיף 15 לחוק המעצרים, עומדת זכותו של העצור לדעת מדוע נשללת חירותו. סעיף 18(א)(3) לחוק המעצרים קובע כי העובדות האמורות יכללו בצו המעצר.

ב- ע"פ 40/56 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אלברט קדושים, פ"ד י 976 (1956)} נפסק מפי כב' השופט אגרנט:

"סבורני שציון מהות העבירה כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לא די בו כדי למלא אחר דרישת החוק לגילוי טיב העבירה, וכי על התביעה לגלות באורח כללי את פרטי העבירה המיוחסת לחשוד. (ב"ש 43/73 מדינת ישראל נ' לנדסברגר, פ"ד כז(2) 113, 119)...

על כך נוכל להוסיף כי חיוב מתן הודעה על נסיבות המעצר, הינה ללא צל של ספק, דרך מועילה למניעת מעצרי שווא, שהרי מעניקה היא לחשוד ולבא-כוחו הזדמנות להפריך את החשדות ולנסות להוכיח את חפותו בפני בית-המשפט. הגילוי האמור, בכוחו אף למנוע מצב בו יחוש החשוד על לא עוול בכפו כי הוא נתון במלכוד קפקאי ממנו לא ניתן להיחלץ, דבר העלול להביאו למסור הודאת שווא. מן הטעמים האמורים אף עולה הצורך בפירוט של עילת המעצר הנטענת לחייב את קבלת הבקשה."

3.3 עילת מעצר - סעיף 15(א)(1)(ג) לחוק המעצרים
הוראת סעיף זה, קובעת כי על התביעה לפרט את עילות המעצר שכן, בקשה שלא תפרט את עילת המעצר ובהיעדר פירוט, תידחה {ב"ש (ת"א) 166/98 אלקיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)}.

4. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום
סעיף 13 לחוק המעצרים קובע כדלקמן:

"13. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום
(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא-אם-כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה;

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
(2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;
(3) בית-המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית-המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית-המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

(ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף-קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה."

מסעיף 13 לחוק המעצרים עולים שני תנאים מוקדמים ומצטברים למעצרו של אדם, טרם הגשת כתב אישום נגדו: האחד, "חשד סביר" כאמור בסעיף 13(א) רישא לחוק המעצרים. השני, קיומה של אחת העילות המנויות בפסקאות 13(א)(1)(2) או (3) לחוק המעצרים.

הפרשנות ל"בית הילל" מחזיקה בדיעה כי על-מנת שבית-המשפט יורה על הארכת מעצר, די בקיומם של שני תנאים מצטברים, "חשד סביר" ו"עילת מעצר". מנגד, הפרשנות ל"בית שמאי" מחזיקה בדיעה כי לאחר שעברנו את מבחן הסף, קרי, "חשד סביר" ו"עילת מעצר", יהא על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר, כאמור בסעיף 13(ב) לחוק המעצרים.

מבחן "החשד הסביר" כמבחן-סף למעצרו של אדם בטרם הוגש כתב אישום בעניינו איננו חדש.

ב- ב"ש 42/73 {מדינת ישראל נ' פרץ בנימין בן-מאיר, פ"ד כז(1), 499, 502 ואילך (1973)} קבע כב' השופט י' אגרנט:

"כל אשר חייב השופט להשתכנע בו, באשר לטיב החומר המצוי בידי המשטרה, הוא, אם חומר זה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם אשר המשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנדונה. יודגש כאן ויוטעם, כי אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה קבילה במשפט הפלילי, לכשיתברר, או ראיה בעלת משקל "לכאורי", כי אם כל מידע המצוי בידי המשטרה, אשר בכוחו לעורר חשד סביר."

ובהמשך לפסק-דינו:

"השאלה, אם החומר שבידי המשטרה מעורר חשד סביר בדבר היותו של החשוד מעורב בעבירה פלונית, תלויה, או יכול שתהיה תלויה, בנסיבות המקרה. למשל, גם טיב העבירה או העבירות שביצע החשוד בעבר יכול שתהיה לו השלכה על השאלה, אם החומר האחר המצוי בידי המשטרה די בו כדי לעורר חשד."

על מבחן זה כאמור, חזר המחוקק בחוק המעצרים.

אכן, על-מנת שיהיה בחומר המוצג בפני בית-המשפט כדי לבסס חשד סביר צריך הוא להיות מבוסס על מידע או ראיות ראשוניות כלשהן ולנבוע מהם באופן הגיוני וסביר. חשד סביר איננו "ניחוש גרידא". יוער כי המושג "חשד סביר" עשוי לשמש בית-קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט - ראיות שעניינן "חשד סביר" אינן חייבות למלא תנאי נוקשה וכולל זה.

"חשד סביר" יהיה ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה - במאזן האינטרסים מזה ומזה - כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. כאמור יתכנו מקרים בהם ראיות אשר הצדיקו תחילתו של מעצר לא בהכרח יעמוד להן כוחן להמשך המעצר {בש"פ 4822/97 מדינת ישראל נ' בן ארי, פ"ד נא(3), 809 (1997)}.

קיום "חשד סביר" מהווה מעין תנאי מתלה להארכת מעצרו של חשוד. אם החשוד נחשד בכמה עבירות יש להצביע על חשד סביר לכל עבירה ועבירה בנפרד {בש"פ 4299/90 דוד נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 432 (1990)}.

ב- ב"ש 21292/07 {מדינת ישראל נ' גרינמברג שמואל ואח', תק-מח 2007(2), 11549 (2007)} קבע בית-המשפט כי לא ניתן לסמוך הבקשה על מידע מודיעיני בלבד שכן, קיומן של עילות מעצר מהווה תנאי "משלים". בנוסף לבחינת ה"חשד הסביר", בודק בית-המשפט באם מתקיימת אחת מן עילות המעצר המנויות בחוק:

עילה ראשונה, קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת.

עילה שניה, קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה.

עילה שלישית, בית-המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית-המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית-המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

העילות הראשונה והשניה זהות בדרישתן לעילות המצויות בסעיף 21 לחוק המעצרים, ואשר ידונו בהרחבה, העוסק במעצר לאחר הגשת כתב אישום - מעצר עד תום ההליכים. העילה השלישית שונה מ"חברותיה" ועל-כן תידון בנפרד.

הואיל כי כך, ניתן להיעזר בפרשנות אשר ניתנה לעילות שבסעיף 21 לחוק המעצרים.

כאמור עילות אלה מתבססות על "חשש סביר" וככאלה הן "צופות את פני עתיד", קרי; החשוד מואשם ומרצה מעין עונש, בגין עבירה אשר לא בוצעה. לתשומת-ליבנו כי אין חובה, כי הראיות עליהן מתבסס החשד, יהיו ראיות העומדות במבחן הקבילות.

בבואנו לבחון האם "קיים יסוד סביר לחשש", עלינו להיעזר בנסיבות חיצוניות כדי לבדוק האם קיים יסוד סביר לחשש כאמור. יודגש, כי בשתי העילות נטל ההוכחה מוטל על כתפי המשטרה להוכיח כי קיים קשר ישיר בין החשוד לבין התממשות הסיכונים המנויים בסעיף.

המבחן בו בית-המשפט נעזר, הוא מבחן משולב - אובייקטיבי וסובייקטיבי.

ישנם מספר קריטריונים אותם בוחן בית-המשפט, על-מנת לקבוע האם להאריך את מעצרו של החשוד, ובהם: אופי החשדות, אישיות החשוד כגון עבר פלילי, מעשים דומים בעבר, קרבה פיזית ומנטלית לקורבן ו/או לחשודים נוספים בפרשה, מורכבות החקירה, התנהלות החשוד בחקירה, שיתוף פעולה או לחילופין אי-שיתוף פעולה, גורמים המחזקים חשש מהימלטות כגון לחשוד אין כתובת קבועה, מדובר בעבירה של התחזות, זיוף וכדומה.

יוער כי חומרת החשדות כשלעצמה אינה מקימה חשש הימלטות או שיבוש הליכי משפט וסכנה לשלום הציבור {ב"ש 70/86 אברהם גינדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 449 (1986)}.

כמו-כן קיימים מספר קריטריונים גם לחזקת המסוכנות כגון מבחן "העושה, המעשה ונסיבות העניין". כלומר, נסיבותיו האישיות של החשוד, אופי ביצוע העבירה - מניעים, אכזריות, בקור רוח ותחכום, עברו הפלילי של החשוד וכדומה.

העילה השלישית המנויה ב- סעיף 13(א)(3) לחוק המעצרים, שונה מ"חברותיה" מן הטעמים הבאים:

ראשית, על בית-המשפט להשתכנע שיש לנקוט בהליכי חקירה שלא ניתן לקיימם ללא מעצר.

שנית, בהחלטה להאריך את מעצרו של החשוד על בסיס עילה זו, יהא על בית-משפט לתת נימוקים מיוחדים שיירשמו.

שלישית, המחוקק מגביל את תקופת המעצר ל- 5 ימים תוך שבית-המשפט רשאי להאריך את המעצר פעם נוספת ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

ב- בש"פ 5492/98 {בורנסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 116 (1998)} נדונה הגדרת "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר". שם קבע בית-המשפט:

א. לא ניתן לקיימם באורח סביר - לא חוסר נוחות גרידא.

ב. הכבדה על החקירה כשלעצמה לא תחסה תחת הגדרת הסעיף אלא רק פגיעה חמורה ביכולת הניהול הסבירה של החקירה.

ג. המשטרה תידרש להסביר ולשכנע כי ללא מעצר אין דרך חלופית לקיום החקירה. למשל: הכנסת מדובב לתאו של החשוד, הקלטה, צילום, מסדר זיהוי.

עוד קבע כב' השופט מ' חשין לעניין רמת הנימוקים הנדרשת וקבע כי "הנוסחה היא חמקמקה משהו... הפתרון הוא כי השופט יעלה נימוקים מיוחדים כלליים אך יפנה אל המסמכים החסויים מפני העורר אך גלויים בפני בית-המשפט שלערעור. בכך מדובר בפתרון חלקי הנותן לבית-המשפט שלערעור לבקר את ההחלטה אך אינו עונה על זכות הציבור לדעת בשל מה אושרה הארכת המעצר".

סעיף הנ"ל, יכול ויגרום בעיה שכן המשטרה תהפוך עילה זו ל"עילת סל" שאין בה תוכן ממשי כאשר המטרה היא "שבירת" החשוד בתנאים הקשים של המעצר בו הוא מצוי.

ב- מ"י (ב"ש) 62093-06-16 {מדינת ישראל נ' אילן כחלון (עציר) - בעצמו, תק-של 2016(2), 82138 (2016)} נדונה בקשה בקשה להארכת מעצרו של המשיב למשך 8 ימים מכח הוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

המשיב נעצר עת נטען כי יום קודם לכן, ביחד עם אחר, פרץ לבית במושב פארן.
בית-המשפט קבע, עיון בתיק החקירה מלמד כי התשתית לחשד הסביר, מתבססת על הימצאות המשיב יום לאחר ההתפרצות במושב שבו ארעה. מעבר לכך, על-פי טענת המבקשת, גרסת המשיב בחקירתו, שאין חולק שהיא אכן גרסה תמוהה, מבססת את החשד הסביר לביצוע העבירה יום קודם לכן.

עוד נקבע, כי ככל שקיים חשד סביר, רמתו היא מינורית במיוחד.

בנסיבות אלו, הגם שמדובר במשיב בעל עבר פלילי, אין מקום להותירו מאחורי סורג ובריח והדבר בא לידי ביטוי, גם בין היתר, נוכח פעולות החקירה המבוקשות.

ככל שפעולות החקירה תעלנה עיבוי לחשד הסביר, תוכל היחידה החוקרת לפעול על-פי הבנתה.

משכך, בהעדר מסוכנות כה חמורה ובהתחשב בפעולות החקירה המבוקשות, ניתן לשחרר את המשיב בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בבית המפקח והערב; המשיב והערב יחתמו כל אחד מהם על ערבות בסך של 10,000 ש"ח; המשיב יפקיד סך של 1,000 ש"ח במזומן; איסור יצירת קשר ישיר או עקיף עם המעורבים בחקירה; המשיב יתייצב לחקירה כל אימת שיידרש לעשות כן.

ב- מ"י (אשק') 42000-06-16 {מדינת ישראל נ' מסרשה טזרה, תק-של 2016(2), 72376 (2016)} נדונה בקשה למעצר המשיב לשבעה ימים לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, שמייחסת למשיב חשד בביצוע עבירות של סחר בסם, קשר לפשע והחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

בית-המשפט קבע, כי קיימות ראיות המקימות חשד סביר למעורבותו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. טיב העבירות מקים עילת מעצר.

ב- מ"י (אשק') 41829-06-16 {מדינת ישראל נ' אלכסנדר בשטה, תק-של 2016(2), 72556 (2016)} נדונה בקשה למעצר המשיב ל- 7 ימים לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, שמייחסת למשיב חשד בביצוע עבירות של סחר בסם וקשר לפשע.

בית-המשפט קבע, כי קיים חומר המקים חשד סביר למעורבותו של המשיב בעבירה המיוחסת לו. כיוון שמדובר בעבירה של סחר בסם מוסכן קמה גם עילת מעצר מכוח החוק.

עוד נקבע, כי צודק הסנגור כי גם בסופי השבוע ניתן להעביר סם למטה הארצי, אולם מטבע הדברים בסופי שבוע מתבצעות רק בדיקות דחופות וכאשר דובר היה בפרשה שעדיין לא נחשפה ומועד חשיפתה לא היה ידוע, לפחות לא במטה הארצי, מן הסתם העברת הסם לא הייתה מזרזת את מתן חוות-הדעת.

עוד נקבע, כי העברת הסם ביום ראשון, מייד לאחר סוף השבוע, היא בנסיבות העניין פעולה סבירה. בדיקה של סם כימי מסוג MDMA הינה בדיקה ממושכת אשר לא תסתיים עד ליום חמישי ובשים-לב כי קבלת חוות-דעת הינה פעולת חקירה המצדיקה הארכת מעצר, כל עוד מדובר בפרק זמן סביר.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט האריך את מעצרו של המשיב בציינו כי על המבקשת לעשות את כל המאמצים לסיים את החקירה עד לאותו מועד ולא להגיש בקשות נוספות להארכת מעצר לצורך חקירה לרבות זירוז המטה הארצי לקבל חוות-דעת.
ב- מ"י (חי') 7961-06-16 {משטרת ישראל תביעות - שלוחת זבולון נ' יהודה אור אלבז, תק-של 2016(2), 54654 (2016)} החשוד נעצר בחשד לביצוע עבירות של איומים, סחיטה באיום והעלבת עובד ציבור.

בית-המשפט קבע, כי החומר הקיים בידי המשטרה מגלה חשד סביר שהחשוד עבר את העבירות המיוחסות לו. החשד הסביר נמצא ברף המתאים להארכת מעצר ראשונה.

כמו-כן, בית-המשפט שוכנע כי קיימת עילת מעצר מעילות המעצר המנויות בסעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 לרבות המסוכנות הנגלית מעצם העבירות.

שחרורו של החשוד, בשלב זה, ובנסיבות העניין בו עסקינן, יש בו כדי לחבל בחקירה.

5. החומר הראייתי המצורף לבקשה
סעיף 15(א)(2)(ג) לחוק המעצרים קובע כי בעת הדיון רשאי השוטר להגיש לבית-המשפט את מכלול החומר הרלבנטי עליו נתבססה הבקשה למעצר {בש"פ 8920/06 מג'די טעימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1492 (2006)}.

"חומר חסוי" יש לפרש בגדרי השכל הישר. לא כתוב בחוק "החומר החסוי" בה"א הידיעה, כלומר, לא כל נייר צריך להיות מצורף או מובא. אמנם, בהקשר הפלילי נהוג על-פי-רוב, כי החומר הרלבנטי במכלולו מובא לבית-המשפט ככל שהדבר אפשרי לוגיסטית.
במידה וביקש השוטר כי פירוט העובדות ו/או תשובתו יובא לידיעת בית-המשפט בלבד, יהא על השוטר להגיש האמור בכתב.

בית-המשפט רשאי להיענות לבקשת שוטר באם מצא כי יש ממש בחשש כי מתן התשובה או גילוי העובדות או המידע בנוכחות החשוד ו/או סניגורו עלולים לפגוע בחקירה ו/או באינטרס ציבורי אחר {ע"פ 462/07 מדינת ישראל נ' עיזאת חמאד ואח', תק-על 2007(1), 2225 (2007)}.

הלכה ידועה היא כי בית-המשפט לא יסיר חיסיון מראיה מקום בו שוכנע כי הגילוי עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב. "התנהגות זו", מאפשרת לאנשי המשטרה להפעיל אנשי מודיעין מטעמה, וזאת במטרה לסכל עבירות ולהעמיד עבריינים לדין. אין כל צל של ספק, כי חשיפת זהותו של מודיע, במקרים מסויימים, עלולה לגרום לפגיעה, ולעיתים אף פגיעה קשה, בעבודתה של המשטרה, שכן, חשיפת הזהות תגרום לסכנה מוחשית לחייו של המודיע.

סעיף 15(ב) לחוק המעצרים קובע כי שופט רשאי לדון בבקשה דחופה, מבלי שהתקיימו דרישות סעיף 15(א)(2) לחוק ובלבד שנחה דעתו כי יש ברשותו המידע הנדרש למתן החלטה ומטעמים מיוחדים {בש"פ 8920/06 מג'די טעימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1492 (2006)}.

סעיף 15(ד) קובע כי השופט, החשוד ו/או סניגורו רשאים לחקור את השוטר על בקשתו {ב"ש (חי') 3094/05 עתמנה מג'יד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), 10824 (2005)}.

החלטה שיפוטית שאינה מבוססת על שמיעת טיעוני שני הצדדים היא החלטה פגומה. הפגם בה יורד לשורשו של עניין ומקעקע את מהותו של הליך השפיטה כהליך לפתרון סכסוך בין שני צדדים. בהליך הפלילי, שעה שנשללת זכותו של חשוד לייצוג ולטיעון, ההחלטה השיפוטית פסולה לגופה, בשל האופן בו התקבלה.

החלטה כאמור, פסולה לגופה אף מטעם נוסף, חשוב אף יותר: היא פוגעת בזכויותיו החוקתיות של החשוד והינה בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סעיף 15(ה) לחוק המעצרים קובע כי הראיה החסויה תסומן ותוחזר לשוטר, כמובן כי הדבר ירשם בפרוטוקול.

במידה והשופט החליט לא להיעתר לבקשה בדבר אי-גילוי החומר החסוי, רשאי השוטר לחזור בו מן הגשת החומר שאליו מתייחסת השאלה. החומר האמור לא יוגש לעיונו של החשוד ו/או סניגורו. נהיר, כי על השופט להתעלם מן החומר החסוי במתן ההחלטה {בש"פ 1924/93 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766 (1993)}.

סעיף 15(ו) בא ומשנה את "כללי המשחק" ככל שזה נוגע לדיני הראיות במישור הפלילי, הואיל ובדיונים בהארכת מעצר לפני הגשת כתב אישום, עומדת בפני השוטר האפשרות להציג ולסמוך את בקשתו על ראיות אשר לא תהיינה קבילות במשפט {בש"פ 4208/07 גלעד בן שלמה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 2526 (2007)}.

כאשר מתלונן מגיש תלונה במשטרה נגד פלוני, תלונתו עשויה להתבסס גם על ראיות בלתי-קבילות, ואפילו החלטת בית-משפט בדבר מעצרו של חשוד בטרם הגשת כתב אישום עשויה להתבסס על ראיות כאלה {ת"א (הרצ') 794-03-09 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2015(3), 91258 (2015)}.

סעיף 15(ז) לחוק המעצרים מוסיף וקובע כי הדיון כולו יתועד בפרוטוקול. עותק מן הפרוטוקול ימסר לצדדים.

6. הדיון בבקשה
סעיף 16(1) לחוק המעצרים קובע כי מועדי ומקום הדיונים בבקשות להארכת מעצר ימסרו ללא דיחוי לחשוד ובאם הוא מיוצג לסניגורו. במידה והחשוד אינו מיוצג הודעה תימסר לאדם הקרוב לחשוד שהוא נקב בשמו {בש"פ 8437/04 מדינת ישראל נ' כפיר כהן, פ"ד נט(3), 104 (2004) מתייחס להזמנה, להקראה ראשונה, אך דברים אלו יפים גם לענייננו}.

בשל אופיו של המעצר הראשוני הדיון יערך בהיעדר החשוד ופועל יוצא מכך בהיעדר סניגורו.

סעיף 16(2) לחוק המעצרים, מציג מקרה נוסף בו הדיון יערך בהיעדרו של החשוד, הוא המקרה בו חוות-דעת של רופא תומכת בכך שמצב בריאותו של החשוד מונע ממנו להשתתף בדיון. חוות-דעת כאמור אין בה מספיק למתן הפטור האמור, אלא יהא עליה להניח את דעתו של השופט. דיון בהיעדר החשוד בשל מצבו הבריאותי, יערך בנוכחות סניגורו, ובמידה ואין לחשוד סניגור ימנה לו בית-המשפט סניגור.

החשוד רשאי לבקש דיון חוזר, במידה ומצבו הבריאותי השתפר. יובהר, כי בית-המשפט במרבית המקרים ייעתר לבקשה כאמור. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- בש"פ 4586/06 {ניסים חלידו ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 2805 (2006)}:

"ההוראה בדבר חובת עריכת דיון במעמד הצדדים, הקבועה בסעיף 57 לחוק המעצרים, מבטאת עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית לפיו זכאי נאשם וכמוהו חשוד, להליך הוגן שיאפשר לו, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק, להשמיע את דברו ולהתגונן כראוי נגד הטענות המועלות נגדו... הוראה דומה נוספת נקבעה בסעיף 16(2) לחוק המעצרים המורה לעניין בקשה להארכת מעצרו של חשוד או נאשם, כי על הדיון להיערך "בפני החשוד", אלא-אם-כן נוכח בית-המשפט, על יסוד חוות-דעת של רופא, שהחשוד אינו מסוגל להשתתף בדיון מפאת מצב בריאותו, ובמקרה כזה יש לקיים את הדיון בנוכחות סניגורו. במקרים מסויימים אשר בהם סטתה הערכאה הדיונית (בבקשות לעיון חוזר שאף אליהן מתייחס סעיף 57 לחוק המעצרים) מן החובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים, הורה בית-משפט זה כי יש לשוב ולהידרש לבקשה ולערוך בה דיון כנדרש... אך אין ספק כי גם לדעת המצדדים באפשרות זו, אין מקום לקבל בקשה לעיון חוזר מבלי לשמוע את הצד שכנגד."

סעיף 16(3) לחוק המעצרים קובע כי, הדיון במעצר יתקיים בפומבי, אולם רשאי בית-המשפט להורות כי הדיון יתנהל בדלתיים סגורות, בכפוף לסעיף 68(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-משפט") הקובע:

"68. פומביות הדיון
(א) בית-המשפט ידון בפומבי.
(ב) בית-משפט רשאי לדון בעניין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:
...
(3) לשם הגנה על המוסר;
...
(5) לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998..."

לעניין פומביות הדיון קבע בית-המשפט ב- ע"פ 8755/07{פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1427 (2007)}:

"עיקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"), הוא עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. עיקרון זה 'חושף את פועלה של מערכת המשפט ואת ההליכים שהיא מקיימת לעיניו של הציבור הרחב. פומביות זו של הדיון נועדה להבטיח את זכותם של בעלי הדין להליך תקין והוגן, ויש בה כדי לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט בהגשימה את זכותו של הציבור לדעת, את חופש הביטוי ואת חופש התקשורת והעתונאות... עיקרון פומביות הדיון משמיע אותנו, כי על דרך הכלל, ינוהל ההליך המשפטי בפומבי, וכפועל יוצא, שמותיהם של הנוטלים בו חלק - יפורסמו... קיימים, אמנם, חריגים לכלל זה (ראו, למשל, סעיפים 68(ב)(5) ו70(ג) לחוק בתי-המשפט וכן סעיף 24(א)(1)(ד) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960) אולם נפסק כי הם יפורשו באופן מצמצם כך שהכף תטה בכל מקרה לעבר העיקרון של פומביות הדיון...'."
(פסקה 3 לפסק-הדין)

ב- ע"א 5185/93 {היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"לא אנו המצאנו עיקרון-יסוד זה, והרי הוא עימנו מימי קדם. זיקני העדה והשופטים מישכנם היה בשער העיר, ואת העם שפטו לעיני כל..."
(פסקה 24 לפסק-הדין)

הלכה ידועה היא, כי נוכחותו של נאשם איננה מוחלטת. כלומר, ישנם מקרים בהם בית-המשפט רשאי לוותר על נוכחות הנאשם וישנם מקרים בהם האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על חובתו של הנאשם להיות נוכח במשפטו {לדוגמה במקרה בו הנאשם מונע בהתנהגותו שלו את קיומו התקין של ההליך הפלילי המתנהל נגדו}.

סעיף 15(ד) לחוק המעצרים, מאפשר לחשוד או סניגרו לחקור את השוטר, בדיון בהארכת מעצר. יוער כי, בדיון לצו מעצר ראשוני, הדיון מתקיים ללא ידיעתו ונוכחותו של החשוד ו/או סניגורו. וכדברי בית-המשפט ב- ב"ש (חי') 3094/05 {עתמנה מג'יד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), 10824 (2005)}:

"זכויות הייצוג והטיעון באמצעות פרקליט, בפני בית-משפט, הן חלק מכללי הצדק הטבעי ונודעת להן חשיבות מיוחדת בשיטת משפט אדברסרית. ההקפדה על קיומן חשובה במיוחד בעניינם של חשוד או נאשם בהליכים פליליים. הליכים אלו נוגעים לזכויותיו היסודיות ביותר של כל אדם. זכויות הייצוג והטיעון הן כה חשובות עד כי לעיתים מוטלת על בית-המשפט חובה למנות סניגור, ראה סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

החלטה שיפוטית שאינה מבוססת על שמיעת טיעוני שני הצדדים היא החלטה פגומה. הפגם בה יורד לשורשו של עניין ומקעקע את מהותו של הליך השפיטה כהליך לפתרון סכסוך בין שני צדדים. בהליך הפלילי, שעה שנשללת זכותו של חשוד לייצוג ולטיעון, ההחלטה השיפוטית הפסולה לגופה, בשל האופן בו התקבלה, פסולה לגופה אף מטעם נוסף, חשוב אף יותר: היא פוגעת בזכויותיו החוקתיות של החשוד והינה בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו."

סעיף 17(א) מסדיר את מניין הימים אשר החשוד יכול להיות נתון במעצר לפני הגשת כתב אישום, תקופת הארכת המעצר, מלבד המעצר הראשוני, לא תעלה על 15 ימים. לבית-המשפט, קיימת הסמכות להאריך את המעצר מעת לעת, כאשר כל תקופה לא תעלה על 15 יום, בהתקיים שני תנאים {ע"פ (נצ') 1316/07 רוימי יוסף נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 3305 (2008)}:

הראשון, החשוד לא ישהה במצער העולה על 30 יום ברציפות, בהקשר של אותו אירוע. במניין הימים תחושב תקופת המעצר הראשוני.

סעיף 17(ב) לחוק המעצרים, מאפשר להגיש בקשה למעצר נוסף החורג מן ה- 30 ימים. מעצר נוסף זה, יהיה באישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

השני, סך כל תקופת המעצר בהקשר לאותו אירוע, לא יעלה על 75 יום. הסייג לכלל, הינו במקרה שהוארך המעצר על-פי הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים, המאפשר לבית-המשפט העליון, להאריך את המעצר מעת לעת, כאשר כל תקופה לא תעלה על 90 יום.

סעיף 17(ד) לחוק המעצרים נועד להסדיר את המעצר בפרק הזמן שבין תום החקירה ובין מועד הגשת כתב אישום. סעיף 17(ד) לחוק המעצרים כולל בתוכו חריג ובהתקיים תנאיו הוא מקנה סמכות להאריך ב- 5 ימים את מעצרו של חשוד לפני כתב אישום למרות שהחקירה הסתיימה {ראה למשל מ"י (ראשל"צ) 18979-06-16 מדינת ישראל נ' ג'הד אבו עמאר, תק-של 2016(2), 67531 (2016); מ"י (ראשל"צ) 18891-04-16 מדינת ישראל נ' סעיד עבד אלקאדר, תק-של 2016(2), 15650 (2016); מ"י (ראשל"צ) 18905-04-16 מדינת ישראל נ' באקרי מסארוה, תק-של 2016(2), 15284 (2016)}.

התנאים להמשך מעצרו של חשוד במשך תקופת הביניים שבין סיום החקירה להגשת כתב האישום, הינם מצטברים. ולהלן שלושת התנאים:

האחד, הצהרת תובע - מסמך בכתב שבו התובע מצהיר שהוא קרא את החומר שבידי המשטרה וכי קיימת עילה להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. בהצהרה זו, מצהיר התובע, כי עומדים להגיש נגד העצור כתב אישום {בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' מחמוד בדווי ואח', פ"ד נד(4), 794 (2000)}.

יודגש, כי הצהרתו זו של התובע, איננה חייבת להיות חד-משמעית, אלא, די שהתובע יצהיר כי נראה לכאורה כי עומדים להגיש נגד העצור, כתב אישום.

השני, "עילה לכאורה" - בית-המשפט צריך להשתכנע כי קיימת עילה לכאורה לבקש את מעצרו של החשוד עד תום ההליכים, בגין הטענות העולות מכתב אישום. כלומר, בית-המשפט של מעצר הימים, שמוגשת לו הצהרת תובע כזו צריך לשקול האם החשוד הזה, כאשר יהפוך לנאשם, ייעצר עד תום ההליכים.
וכדברי בית-המשפט ב- בש"פ 8868/07 {דוד שימול ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1168 (2007)}:

"כפי שצויין, דרך המלך להארכת מעצרם של חשודים קבועה בסעיף 13 לחוק המעצרים ואילו המעצר על-פי סעיף 17(ד) לחוק נועד לגשר בין תקופת המעצר לצורכי חקירה, לאחר שזו נסתיימה, לבין התקופה הנדרשת לצורך הגשת כתב האישום. זאת על-מנת ליצור רצף של מעצר באותם המקרים שבהם סבורה המדינה כי יש מקום לעתור למעצר עד תום ההליכים בד-בבד עם הגשת כתב האישום. הנה-כי-כן, סיום החקירה הוא הקו המפריד בין "מים למים" דהיינו בין מעצר לצורכי חקירה על-פי סעיף 13 לחוק ובין מעצר על-פי הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק ... יחד-עם-זאת, ובניגוד לעמדה שהציג בא-כוחם המלומד של העוררים אין מדובר ב"חומה" בלתי-עבירה וייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לשוב ולהורות על מעצרו של חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים גם לאחר שמעצרו הוארך לפי סעיף 17(ד) לחוק בעקבות הצהרת תובע כי החקירה הסתיימה וכי התביעה מתכוונת להגיש כתב אישום. מטבע הדברים ראוי להם לאותם המקרים כי יהיו חריגים ויוצאי דופן ובוודאי שאין מדובר במהלך שיש לאפשר אותו כדבר שבשגרה. כך נראה כי על-מנת שבית-המשפט ייעתר לבקשת מעצר על-פי סעיף 13 לחוק המעצרים לאחר שהתביעה הצהירה קודם לכן כי החקירה הסתיימה ועתרה למעצר על-פי סעיף 17(ד) לחוק עד הגשת כתב אישום, יהא על התביעה להראות, בין היתר, כי חלה התפתחות מהותית המצדיקה זאת וכן כי התפתחות זו יש בה כדי להשליך באופן ממשי על תוכנו של כתב האישום שיוגש ועל סיכויי ההרשעה. כמו-כן יהא על התביעה להראות כי לא ניתן היה בשקידה סבירה לבצע קודם לכן את פעולות החקירה הנוספות הנדרשות וכי לשם ביצוען נדרש וחיוני כי החשוד ימשיך לשהות במעצר. לעומת זאת ככל שמדובר ב"מקצה שיפורים" המיועד לתקן מחדלי חקירה שאירעו עד אותו שלב, אין מקום ככלל להורות על מעצר כאמור ויש להעדיף את האינטרס של החשוד ואת זכותו לחירות. השיקולים המפורטים לעיל אינם מהווים כמובן רשימה ממצה וכל מקרה ראוי לו כי ייבחן לפי נסיבותיו. כהנחיה כללית ניתן לומר שעל בית-המשפט אשר בפניו מובאת בקשה יוצאת דופן כזו לבחון ולחקור היטב מהו הטעם אשר בגינו מתבקשת הארכת מעצר על-פי סעיף 13 לחוק המעצרים, לאחר שכבר הוגשה הצהרת תובע והמעצר הוארך לפי סעיף 17(ד) לחוק, ועליו להשתכנע כי אכן נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות זאת."

בש"פ 8845/04 {מוצעב אלטויל נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 2500 (2005)} הינו פסק-דין מנחה. באותו עניין, קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי:

"השאלה אם ראוי להאריך את מעצר הנחקר בשלב של קו התפר נבחנת על-פי הערכה ראשונית של החומר העובדתי העולה מחומר החקירה, ונוכח הנחה כי חומר זה משקף ביצועם של מעשים אסורים על-פי החוק. הגנתו של הנחקר בשלב זה מתייחסת בעיקרה לשאלת עצם קיומן של ראיות מפלילים נגדו, לרצינות כוונתה של התביעה להגיש כתב אישום נגדו, ולקיומה של עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים אם יוגש נגדו כתב אישום. אלה הם העניינים אותם מברר בית-המשפט במסגרת סעיף 17(ד) לחוק."
(פסקה 17 לפסק-הדין)

השלישי, על בית-המשפט, לבחון באם יש בפניו חלופת מעצר ראויה.

מעצר ביניים כאמור, ניתן לבקש לתקופה שלא תעלה על 5 ימים. כתב האישום יוגש תוך התקופה האמורה, לשופט תורן יחד עם הבקשה למעצר עד תום ההליכים נגד ה"נאשם" לעתיד.

הלכה למעשה, המשטרה מבקשת הארכת מעצר של חשוד בעילות האחרות, כגון: שיבוש הליכי חקירה, סיכון הציבור לרבות המתלונן, בהן אין הגבלה של 5 ימים תוך שהמשטרה משאירה את העילה שבסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, כמעין מוצא אחרון.

ב- בש"פ 3374/16 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 3489 (2016)} נדונה בקשת רשות ערר על החלטה להאריך מעצר קטינים במספר ימים לפני הגשת כתב אישום. בית-המשפט בדחותו את הבקשה קבע:

"החלטה
בקשת רשות ערר על החלטה להאריך מעצר קטינים במספר ימים לפני הגשת כתב אישום.

1. ענייננו בשני קטינים, שניהם טרם הגיעו לגיל 13, שנעצרו בחשד לניסיון רצח ולהחזקת סכין. כפי שנקבע על-ידי הערכאות קמא, קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהשניים הגיעו לירושלים לאחר שנדברו ביניהם מראש לבצע פיגוע דקירה והצטיידו בסכינים לשם כך.

2. בעקבות הצהרת תובע שהוגשה בעניינם של המבקשים, הורה בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג' סקפה-שפירא) בהחלטתו מיום 19.04.16 על מעצרם של השניים עד ליום 22.04.16.

ערר שהגישו המבקשים-לבית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' רון) נדחה, ומכאן הבקשה שבפני.

3. סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק" או "חוק המעצרים") קובע כלהלן...

דא עקא, שסעיף 10י לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 קובע כלהלן:

"10י. מעצר קטין לאחר הגשת כתב אישום
סעיף 21 לחוק המעצרים יחול, לעניין קטין, בשינויים אלה:
(1) אחרי סעיף-קטן (א) יקראו:
(א1) סעיף-קטן (א) לא יחול על נאשם שהוא קטין שטרם מלאו לו 14 שנים; אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מסמכותו של בית-המשפט להורות על שחרור הנאשם בערובה או בתנאי שחרור אחרים."

מכאן הטענה, כי מאחר שלא ניתן להורות על מעצרו של קטין שטרם מלאו לו 14 שנה עד תום ההליכים, ממילא לא ניתן להורות על מעצרו ל"תקופת הביניים" שלאחר תום חקירתו בואכה הגשת כתב אישום. לפיכך, נטען כי שגו הערכאות קמא בכך שהורו על מעצרם של השניים לצורך הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד לתום ההליכים, בניגוד להוראות חוק הנוער. לאור זאת, עתרו המבקשים לקיום דיון דחוף בבקשה, בטענה כי מעצרם אינו חוקי.

4. הבקשה אכן מעוררת שאלה משפטית, אך לאחר שעיינתי בטענות המבקשים, בפרוטוקולים ובהחלטות ערכאות קמא, ומכוח סמכותי על-פי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, מצאתי כי ניתן לדחות את הבקשה על-הסף, בלא דיון בנוכחות הצדדים.

5. סעיף 17(ד) נועד לגשר בין שלב המעצר לימים לבין שלב המעצר עד לתום ההליכים, ומכאן שלל הכינויים לו הוא זכה בפסיקה. עמדתי על כך בהחלטתי ב- בש"פ 1270/14 זוהר ששון נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (20.03.14) (להלן: "עניין ששון"):

"המעצר לפי סעיף 17(ד) זכה לכינויים רבים בפסיקה ובספרות - 'מעצר מגשר', 'שלב הדמדומים', 'קו התפר', 'בין השמשות', 'ימי הביניים' ועוד. ביטויים אלו מלמדים כי ענייננו בשלב של ימי גישור בין שלב סיום החקירה, כאשר העצור הוא בחזקת חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, לבין מועד הגשת כתב האישום ובקשה למעצר עד תום הליכים של נאשם לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. זאת, בהתחשב בכך ש'עם סיום החקירה עובר נושא החקירה מהרשות המשטרתית החוקרת לרשות התביעה כדי שזו האחרונה תקבל החלטה בדבר המשך ההליך ותפעל במקרה המתאים להגשת כתב אישום ואף בקשה למעצר עד תום ההליכים' (בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 446, 455 (2005) (להלן: "עניין אלטויל"); רינת קיטאי סנג'רו המעצר: שלילת החרות טרם הכרעת הדין 381-378 (2011); חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים חלק א97 (2001); דוד ברהום ''ימי הביניים' בחוק המעצרים: על נוסחה של הצהרת תובע בשלב מעצר גישור בטרם הגשת כתב אישום' עלי משפט ו 313 (2007) (להלן: "ברהום"))."

רגלו האחת של סעיף 17(ד) נטועה איפוא בסעיף 13 לחוק (שעניינו ב"עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום") ורגלו השניה בסעיף 21 לחוק (שעניינו ב"מעצר לאחר הגשת כתב אישום"). אלא שהסעיף מנוסח, לטעמי, בצורה קלוקלת, מאחר שהמעיין בו עלול לסבור בטעות כי הסעיף "מוחק" מצד אחד את עילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק, ומצד שני אינו מאפשר להורות על שחרור בערובה כפי שקובע סעיף 21 לחוק. עמדתי על כך בעניין ששון בצייני כי אין להסיק כי עצם סיום החקירה מאיין את עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכי משפט.

6. מטבע הדברים, סוגיות הקשורות לסעיף 17(ד) לחוק כמעט אינן מגיעות לפתחו של בית-המשפט העליון. התייחסתי בשעתו בהרחבה לסעיף זה, ולתקלה העלולה לצאת לפתחם של בתי המשפט עקב נוסחו הקלוקל, בהחלטה שנתתי בשבתי בבית-המשפט המחוזי בחיפה, ואביא את הדברים שאמרתי שם כלשונם:

"מהרישא של סעיף 17(ד), משתמעת הוראה מנדטורית לפיה אם החקירה הסתיימה, בית-המשפט חייב לשחרר את החשוד אלא אם ניתנה הצהרת תובע. טענה זו שמעתי לא אחת מפי סניגורים בעת שישבתי בבית-משפט השלום, ולכאורה יש לה תימוכין גם באמירת אגב בהלכת אלטויל שם נאמר 'מקום שנעצר אדם וחקירתו נסתיימה, יש לשחררו מן המעצר (סעיף 17(ד) רישא לחוק). זאת בכפוף להצהרת תובע כי עומדים להגיש נגדו כתב אישום... ' (פסקה 12 להחלטה). כך עשוי להשתמע גם מדברי השופט אור בעניין בדווי, בעמ' 800: 'הרישא של סעיף 17(ד) קובעת את העיקרון הבסיסי לפיו כאשר הסתיימו פעולות החקירה, אין די בעילות המעצר הקבועות בסעיף 13 לחוק, כשלעצמן, על-מנת להמשיך ולהחזיק חשוד במעצר."

לטעמי, אין הדבר כך ונוסחו של החוק עלול לגרום תקלה חמורה לאינטרס הציבור. אסביר במה דברים אמורים.

לעיתים, חקירת העבירה מסתיימת תוך שעות ספורות. כך, לדוגמא, כאשר הנאשם מודה בעבירה לצד ראיות נוספות שכבר נמצאות בידי החוקרים. קשה להלום כי אם החקירה הסתיימה, מתאיינות כל עילות המעצר המפורטות בסעיף 13 לחוק המעצרים. נתקלתי לא אחת בסיטואציה בה פלוני נעצר כחשוד, במיוחד במהלך שישי-שבת, החקירה הסתיימה והוא הובא במוצ"ש להארכת מעצר. הסניגור טען כי מרשו הודה והחקירה נסתיימה והחוקר אישר בפה מלא כי אכן החקירה נסתיימה. או-אז, העלה הסניגור את הטענה כי קיימת חובה לשחרר את החשוד בשל הוראת סעיף 17(ד) רישא ובהעדר הצהרת תובע.

פרשנות הגיונית ותכליתית של הוראת סעיף 17(ד) רישא מחייבת לבחון אם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושל שיבוש הליכי משפט, גם אם נסתיימה החקירה וגם אם טרם ניתנה הצהרת תובע. שאם לא כן, עבריין מסוכן עלול להשתחרר אך ורק מן הטעם שהחקירה כבר הסתיימה אך טרם ניתנה הצהרת תובע. בשעתו, במספר החלטות, קראתי למחוקק לתקן את נוסחו של סעיף 17(ד) רישא, אך הדבר לא נעשה ואין לי אלא להצר על כך.

אשר-על-כן, אנצל הזדמנות זו לקרוא למחוקק לתקן את נוסח סעיף 17(ד) בשני העניינים עליהם עמדתי בהחלטה זו - לקבוע במפורש כי יש סמכות לבית-המשפט להורות על חלופת המעצר ולקבוע במפורש כי אין בסיום החקירה כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לבחון קיומן של עילות מעצר אחרות" (ב"ש (מחוזי חי') 3436/07 אבו ריא נ' מדינת ישראל פסקאות 8-7 (21.08.07)).

7. ומהתם להכא.

עיון בהחלטת בית-משפט השלום מצביע על כך שבית-המשפט היה ער לכך שלא ניתן לעצור את המבקשים עד לתום ההליכים, וכי החלטתו הושתתה על עילת המסוכנות. וכך נאמר בסעיף 10 להחלטת בית-משפט השלום:

"מתוך דברי קצין המבחן עולה כי ישנה היערכות לקליטת המשיבים במסגרות של חסות הנוער רק ביום 25.04.16. לא ניתן יהיה לקלוט את המשיבים לפני כן, כך שברור שביום הגשת כתב האישום יהיה על בית-המשפט להורות על שחרור המשיבים לחלופת מעצר. החלופות שהוצעו על-ידי באי-כוח המשיבים אינן חלופות שיש בהן כדי להלום את המסוכנות הנשקפת מן המשיבים וככל שיהיה אילוץ חוקי לשחרר את המשיבים לחלופות אלה, שאינן מספקות, אני סבורה כי יש לוודא שפרק הזמן שבו ישהו המשיבים בחלופות אלה עד לקליטתם בחלופה מספקת, יהיה מינימאלי."

בית-משפט השלום היה ער לכך שלא ניתן יהיה לעצור את המבקשים עד לתום ההליכים, והוא האריך את מעצרם בשל עילת המסוכנות, עד ליום 22.04.16, על-מנת שתימצא להם חלופת מעצר נאותה לתקופת הביניים, עד לבחינת האפשרות לחלופת מעצר באחד ממוסדות חסות הנוער, ככל שבית-המשפט ימצא לנכון להורות על כך.

8. קיצורו של דבר, שהצהרת התובע לפי סעיף 17(ד) אינה מחליפה ואינה מאיינת את עילות המעצר, ואלו שרירות וקיימות. החלטת בית-משפט השלום במקרה דנן אינה צופה פני מעצר עד תום ההליכים, ובהחלטת בית-המשפט נאמר במפורש כי "יהיה על בית-המשפט להורות על שחרור המשיבים לחלופת מעצר". ההחלטה מושתתת אפוא על עילת המסוכנות שלא התאיינה. הצהרת התובע במקרה דנן לא באה להכריז על צפי למעצר עד תום ההליכים, אלא על צפי להגשת כתב אישום, דהיינו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המבקשים.

הסמכות להורות על "מעצר ביניים" הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, מושתתת על שני יסודות: האחד - הצהרת תובע על כוונה להגיש כתב אישום, והשני - כי בית-המשפט שוכנע בקיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט). סעיף זה אינו מאבד מתוקפו כאשר בקטינים מתחת לגיל 14 עסקינן, שאז יש ליישם את הסעיף בהתאם להוראות חוק הנוער, קרי, חלף מעצר עד תום ההליכים, בית-המשפט יורה על שחרור בערובה או בתנאי שחרור אחרים.

במילים אחרות, אף שבית-המשפט אינו רשאי להורות על מעצרו עד לתום ההליכים של קטין מתחת לגיל 14, אלא לכל היותר להורות על שחרורו לחלופת מעצר, הרי שאם בית-המשפט השתכנע כי קיימת עילת מעצר עד תום ההליכים (מסוכנות או שיבוש הליכי משפט), אזי מקום בו הגיש התובע הצהרה על כוונתו להגיש כתב אישום, נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 17(ד) לחוק, וניתן להורות על "מעצר ביניים" עד שחרורו של הקטין בערובה או בתנאי שחרור אחרים.

נציב איפוא אלה לצד אלה את הוראות חוק המעצרים והוראות חוק הנוער. כאשר בקטין מתחת לגיל 14 עסקינן, הרי שהמקבילה של מעצר עד תום ההליכים של בגיר (או קטין מעל גיל 14), היא שחרור בערובה או בתנאי שחרור אחרים. דהיינו, כשם שברגיל "מעצר הביניים" לגבי בגיר (או קטין מעל גיל 14) צופה פני מעצר עד תום ההליכים, הרי שבעניינם של קטינים מתחת תגיל 14 "מעצר הביניים" צופה פני שחרור בערובה או בתנאי שחרור אחרים. כשם שברגיל, בתום חקירתו של עצור מעל גיל 14 ניתן להורות על מעצרו עד להגשת כתב אישום לפרק זמן מקסימאלי של חמישה ימים, כך לגבי עצור מתחת לגיל 14 ניתן להורות על מעצרו ל"תקופת הביניים".

9. ולבסוף, אך לא אחרון בחשיבותו.

מאחורי הניתוח המשפטי "היבש" של הסוגיה שהניחו המבקשים לפתחנו, יש לזכור כי מדובר בקטינים, האחד מהם בן 12 וחצי והשני בן 12 ו- 11 חודשים. המעשים המיוחסים לשניים אכן מקימים מסוכנות, שמא אף מסוכנות גבוהה, אך יש לזכור כי גם אם המחוקק העמיד את רף האחריות הפלילית על גיל 12 (סעיף 34ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977), הרי שבסופו של יום עוסקים אנו בילדים. מכאן, שעל המערכת לשנס מותניה ולהיערך בהתאם על-מנת לקצר ככל שניתן את תקופת מעצרם, ברוח הוראת סעיף 10א לחוק הנוער. מהחלטת בית-משפט השלום נמצאתי למד, ועל כך יש להצר, כי שירות המבחן לא נכנס לתמונה מהרגע הראשון וכי ההיערכות לקליטת המשיבים במסגרת חסות הנוער תתאפשר רק מיום 25.04.16. כאמור, ענייננו במעצר צופה פני שחרור בערובה או בתנאים אחרים, וחזקה על הגורמים העוסקים בנדון, כי ייערכו בהתאם לקראת הדיון מחר.

10. סוף-דבר שהבקשה נדחית."

7. חלופת מעצר
סעיף 13(ב) לחוק המעצרים קובע כי בית-המשפט, לא יצווה על מעצר לפי סעיף-קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה {להרחבה ראה בפרק העוסק במעצר עד תום ההליכים - חלופת מעצר; מ"י (פ"ת) 42990-05-16 מדינת ישראל נ' שאדי חמו, תק-של 2016(2), 39681 (2016)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות שופט וסדרי דין בבקשת מעצר