מעצר לאחר הגשת כתב אישום - ראיה לכאורה

1. כללי
"כל עוד מדובר ב'חשוד' - התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר מצטמצמת: לקיומו של 'חשד' לביצועה של עבירה - ולצידו 'חשש' בדבר קיומו של סיכון - ברמה הוודאות הקבועה בהוראה המעניקה את סמכות המעצר". יוער כי "להוכחתו של חשד - והוא הדין חשש כאמור: די במידע ובחומר ראייתי אחר, בין שהוא קביל ובין שאינו קביל; ובלבד - שיש בכוחו לבסס את החשד ברמת הוודאות הדרושה על-פי החוק". יתר-על-כן, "אין צורך בתשתית ראייתי להוכחת האישום, שהרי מדובר ב'חשד' בלבד" {קדמי, שם, בעמ' 223}.

לעומת זאת, "כאשר מדובר ב'נאשם' - התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר עד תום ההליכים חייבת לעמוד בדרישה של 'ראיה לכאורה' להוכחת האשמה נושא האישום; כאשר במסגרתה של תשתית זו, באות בחשבון אך ורק ראיות שתהיינה קבילות במסגרת הדיון בכתב האישום שהוגש" כנגד הנאשם {קדמי, שם, בעמ' 223}.

השאלה מהן "ראיות לכאורה" הדרושות בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדונה בפסק-הדין המנחה ב- בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}:

" 'ראיות לכאורה' מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על-פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר."
(פסקה 12 לפסק-הדין)

יודגש, כי הערכת כוחן של הראיות העומדות בפני בית-המשפט נעשות על בסיס חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט כגון: הודעות, מזכרים וכדומה וללא שמיעת עדים {ראה דברי כב' השופט בן דוד מנחם ב- ערר (נצ') 1675/02 סויסה יצחק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 67270 (2002)}.

ב- בש"פ 826/08 {קיאל קשאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2340 (2008); ראה גם ב"ש (יר') 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי ראיות לכאורה "הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל-כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים".

ב- ב"ש (נצ') 75/08 {מדינת ישראל נ' מוחמד בן שווכאת טומקי, תק-מח 2008(1), 5876 (2008)} קבע כב' השופט יצחק כהן כי "בבוא בית-משפט לקבוע קיום ראיות לכאורה, דרגתן ועוצמתן, מביט הוא אל התמונה הכוללת".

במקרה דנן, הסכים סניגורו של הנאשם כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו אולם, הוא מלין על "דרגתן ועוצמתן" של הראיות. בקבלו את טענת הסניגור לגבי דרגתן ועוצמתן של הראיות קובע בית-המשפט כי:

"בדיקת הראיות הלכאוריות כאן מלמדת, כי אכן בפנינו מתקיים מקרא הכתוב בדבר ראיות לכאוריות, אלא שעוצמתן ודרגתן הינה בינונית.

בראיות לכאורה כפי שבחנתי לעיל, קיימות סתירות אשר צריכות לביאור במהלך ראייתי כדי מענה על-ידי המותב שישב בדין. כדי הכרעה די אם אזכיר, את הסתירה שבצדק מצביע עליה הסניגור, נשוא דברי מאלק עלי, אחיו של המתלונן כאשר ביום 6.1.08 מציין כי לא זיהה את הסכין, אינו יודע את צבעה כי היה חשוך, ובעדותו שם מציין כי לא ראה את המשיב דוקר את אחיו כי היה חשוך וראה זה בעדותו ביום 7.1.08 לפיה מציין הנה פתאום כי ראה סכין טפטים קטנה כאשר גם כאן, בעדותו ביום 5.1.08 בתשובה לשאלה ציין כי אינו יודע איזה סכין אבל מדובר בסכין גדולה.

כפי שביארנו לעיל, אין זו הסתירה היחידה, הסתירות מתייחסות גם לזמנים, לתיאור הסכין, לרבות סתירה מהותית בדבר הגודל, התמיהות שמציין הסניגור לגבי העדים חמזה עיסאד ומחמוד עיסאד כאשר כמובן אין באמור כאן בהחלטה, קביעה לגבי מהימנותם אלא שיש וצריך להידרש לתמיהות בנשוא קביעת דרגת הראיות לכאורה נשוא ההחלטה כאן.

גם תיאור האירועים אינו תואם כפי העדים התומכים בטענות המתלונן.

על כל אלה נוסיף ולא נחסר גם את הנטען לרקע נשוא הסכסוך."
(סעיף 12 לפסק-הדין)

ב- בש"פ 8087/95 {שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)} קבע בית-המשפט כי "ראיות לכאורה" הינן ראיות שיש סיכוי סביר, שבסוף ההליך המשפטי, תהפוכנה לראיות רגילות לבדן או בצירוף לראיות אחרות, לפיהן, ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של נאשם.

בשלב הבדיקה האם מדובר בראיות לכאורה ואם לאו בית-המשפט אינו בוחן האם התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, אלא, בוחן רק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה המונח בפניו, קרי, האם יש סיכוי סביר, שעל-פי חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט בעת הדיון, יורשע הנאשם.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים, התכלית היא, לבחון את כוחן הראייתי הפוטנציאלי של כלל הראיות, באמת-מידה של סבירות. לעומת זאת, בתום פרשת התביעה, התכלית היא, לבחון אם יש בראיות העומדות לחובת הנאשם כמות שהן כדי להקים בסיס להרשעתו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים דן בית-המשפט בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו תוך הערכת סיכוי הרשעתו של הנאשם על בסיס ראיות אלו {ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 199 (2006)}.

בית-המשפט איננו מכריע במהימנות העדים והראיות, שכן, אלה יוכרעו על-ידי המותב שבפניו ישמע התיק לגופו של עניין.

אנו סבורים כי בשקריו של הנאשם בחקירתו ובמתן הודעתו במשטרה, תוך שהוא מציג מספר גרסאות שונות לאותו אירוע - יש משום חיזוק משמעותי לראיות התביעה להוכחת אשמתו.

זאת ועוד. כפי שעולה מפסיקת בתי-המשפט ניתן למנות "רשימת ראיות לכאורה" שעל-פיהן, בודק בית-המשפט האם עסקינן בראיות לכאורה ואם לאו. וזו ה"רשימה":

(1) הודעתו של הנאשם (משיב בבקשה למעצר עד תום ההליכים). ב- בש"פ 432/89 {רפעת מסראווה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 528 (1989)} קבע כב' השופט מ' בייסקי כי "די בהודאתו של העורר בתור ראיה לכאורה על ביצועם".

(2) הודעתו של המתלונן.

(3) מזכרים של אנשי משטרה.

(4) חוות-דעת מומחים.

(5) הודעותיהם של עדים שהיו עדים לאירוע נשוא כתב האישום.

(6) עדותם של עדים מטעם הנאשם.

(7) דו"חות פעולה של שוטרים. לא אחת נקבע בפסיקת בתי-המשפט, כי ניתן להסתמך על דו"חות שוטרים כראיות לכאורה, ודי בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה {לעניין זה ראה לדוגמה את דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 3274/07 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

(8) עימות שנעשה בין הנאשם לבין המתלונן. ב- ב"ש (יר') 4187/08 {מדינת ישראל נ' שלום משה בן ציון, תק-מח 2008(1), 10692 (2008)} קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי:

"בחינת חומר הראיות... ובכללו הודעות המתלוננות ח'א' וד'מ', העימות שנערך בין המתלוננת ח'א' לבין המשיב, הודעות המשיב וחומר חקירה נוסף, מביאים למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים נגדו."
(ההדגשה איננה במקור)

(9) תעודות רפואיות המחזקות את גרסתו של המתלונן.

(10) ראיות חפציות שנמצאו בזירת האירוע {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

(11) ראיות נסיבתיות.

ב- ב"ש (יר') 4210/08 {מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה ואח', תק-מח 2008(1), 11772 (2008)} קבעה כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי "בבחינת ראיות המוצגות לצורך הליך של מעצר עד תום ההליכים, במובחן מראיות המוגשות במשפט לצורך קביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, יש לבחון את השאלה האם קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגד הנאשם, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להוכיח את אשמתו".

בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בו לא ניתן להעריך את מהימנות העדויות, יש להעריך את משקלו הראייתי של חומר החקירה בעזרת מבחנים של הסתברות, היגיון, ושכל ישר {ראה גם בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 3077/08 {מדינת ישראל נ' פדידה ראובן ואח', תק-של 2008(1), 21733 (2008)} שוכנע כב' השופט יעקב פרסקי כי יש בראיות שהוצגו בפניו בכדי לבסס ולו לכאורה את הוכחת אשמתם של המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. במקרה דנן, ניסה בא-כוח המשיבים לערער את הראיות וטען כי בתיק החקירה קיים מחדל לפיו המשטרה נמנעה מלחקור מעורבים נוספים.

בדחותו טענה זו קבע בית-המשפט כי איננו "צריך לקבוע ממצאים עובדתיים לגבי המעורבים הנוספים. דומני כי אין בכך שהמבקשת לא צלחה בהעמדה לדין של המעורבים הנוספים בכדי לסייע למשיבים ולכל הפחות לסייע להם בבקשה זו".

ב- ב"ש (אי') 1280/08 {מדינת ישראל נ' מלכה מאיר, תק-של 2008(1), 18188, 18190 (2008)} נדונה השאלה "האם ההקשר הלוגי שעורך העד היחידי מטעם המבקשת בכל הנוגע לעסקת הסם נשוא האישום, די בו כדי להוות פוטנציאל הרשעתי, אשר יצדיק את השמתו של המשיב במעצר עד תום ההליכים". לעניין זה, קבע כב' השופט א' יקואל:

"אמנם מגעו הנדרש של המשיב במנת הסם לשם גיבושה של עסקת הסחר המיוחסת לו נלמד על דרך ההיקש הלכאורי ואין בתיק ראיה ישירה לעניין זה. אולם, יכול והראיות הנסיבתיות הלכאוריות הנלמדות מן המפגש בין המעורבים המוכרים לשוטרים, מידו הריקה של בוריס הפוגשת בידו של המשיב ולאחר מפגש זה מצויה בידו הריקה של בוריס מנת סם - יובילו לכדי הרשעתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו.

ההיקשים הלוגיים המפורטים אותם עורך סוזנה בכל הנוגע לידי המעורבים, להעברת הטלפון מידיהם ולהמצאות הסם המסוכן סופו של דבר בידיו של בוריס, אינם תומכים בגישת הסניגור משמע צוירה המטרה מסביב לחץ מטעמו של סוזנה ולאחר שראה במשיב "יעד".

המדובר בפוטנציאל אשר יכול ויתגבש לכדי הרשעה לאחר שמיעת מכלול העדויות ובכך ירפאו החוסרים והפרכות הנטענים הקיימים בתיק כיום.

גרסאותיהם הלכאוריות של המשיב, בוריס ואיגור אינן שומטות את הקרקע מתחת לאישום המופנה למשיב והתיאום הנחזה ביניהם הינו עניין לבירור בדיון בתיק העיקרי.

גם העובדה לפיה לא הוכח קשר קודם בין המעורבים טרם עסקת הסחר הנטענת, אינה עולה כדי ליקוי בסיסי בהצגת הדברים והגיונם, כדי כך שהתשתית עליה מבוסס כתב האישום תקרוס. נושא זה אף אינו מצביע על תזה ברורה אפשרית אחרת מלבד זו העולה מתיאורו של סוזנה, משמע המדובר בעסקת סמים לכאורית. כך גם באשר לפתרון התמיהה העולה מסכום העסקה הנמוך, אשר יכול ותובהר במהלך ההליך כחלק מהתחשבנות פנימית בין שלושת המעורבים.

על-אף כל זאת וכפי שהבהרתי, היעדר הסבר בתיק החקירה באשר להותרת גרסתו של סוזנה בגדר עדות יחידה, פועל לטובתו של המשיב בכל הנוגע להעדפת חלופת מעצר בעניינו, ככל שזו תהא בנמצא."

ב- ב"ש (חי') 1598/08 {מדינת ישראל נ' יוסף בן אלי מטר, תק-מח 2008(1), 9170 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי לצורך הליך מעצר עד תום ההליכם איננו "רואה חשיבות של ממש לאבחנה שיתכן ויהיה לה מקום כאשר יבורר יסוד הכוונה במסגרת ההליך העיקרי".

ב- בש"פ 8303/07 {ראמי בדראן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1260 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:

"בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים איננה ההליך המתאים לבירור פרטני ומדוקדק של מהימנות העדים ומשקל העדויות. לפיכך, הכלל הוא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית-המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר."

ב- ב"ש (אי') 1223/08 {מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)} קבע כב' השופט א' יקואל כי בחומר החקירה שהובא בפניו יש משום ראיות לכאורה שכן "המדובר בראיות גולמיות ישירות, עקיפות ונסיבתיות, לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר".

מודגש כי הנאשם/המשיב רשאי להביא ראיותיו בכדי לסתור הראיות שהתביעה הציגה, אולם, זאת יעשה בהליך העיקרי ולא בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

ב- ב"ש (חד') 1114/08 {מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)} קבע כב' השופט סברי מוחסן כי במכלול הראיות שהוצגו בפניו יש "בשלב זה, ראיות לכאורה המספיקות לבסס סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו, ואף שישנן בתיק ראיות, שעוצמתן חלשה יותר מאחרות, הרי שהרוב המכריע של הראיות, פועל, בשלב זה, לחובת המשיב".

זאת ועוד. סניגורו של הנאשם העלה טענה כי אין לסמוך על מהימנות העדים. בדחותו טענה זו קבע בית-המשפט, כי בשלב מעצר עד תום ההליכים "אין בית-המשפט בא לבדוק כעת את מהימנות העדים והראיות שהוצגו בפניו, אלא כל שעליו לבחון הוא האם קיימות ראיות לכאורה אשר גלום בהן פוטנציאל של הרשעה".

ב- בש"פ 4811/97 {משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817 (1997); ראה גם בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)} קבע בית-המשפט כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים הוא אינו נדרש לבחון את מהימנות של האימרות בפניו, סתירות בין העדים או לבחינת משקלן של הראיות.

ב- ב"ש (ב"ש) 2036/08 {מדינת ישראל נ' מאיר מזרחי ואח', תק-של 2008(1), 17384 (2008)} נפסק מפי כב' השופט יעקב שפסר:

"10. יוזכר כי בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לא בוחן בית-המשפט כל ראיה לעצמה ו/או את משקלה ומהימנותה, אלא מעריך על-פי שקלול הראיות עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיב באשמות המיוחסות לו, כשהשאלה הניצבת בפני בית-המשפט אינה האם יש למשיב סיכוי לצאת זכאי בדינו, אלא אם יש סיכוי שיורשע. סיכוי כאמור, במקרה שבפנינו, ביחס לשני המשיבים, ישנו בלא כל צל של ספק."
(ההדגשה איננה במקור)

אנו סבורים כי על כתב אישום להיות מפורט דיו ולפרט את בסיסן של העבירות, המצויות בכתב האישום. כתב אישום סתמי ולא מדוייק, יביא לדחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם.

לעניין זה קבע כב' השופט א' ויתקון ב- ב"ש 26/78 {מדינת ישראל נ' עופר משולם, ואח', פ"ד לב(1), 652 (1978)} כי "השאלה, אם היה בעובדות הנטענות בכתב-אישום כדי להוות את העבירה שבה הואשם הנאשם אם לאו - ודאי שהיא שאלה רלבנטית גם לגבי ההחלטה, אם יש או אם אין לעצור את החשוד בשל עבירה זו".

במקרים בהם התביעה לא הצליחה להביא ולו ראיה לכאורית אחת, על בית-המשפט לשחרר את הנאשם תוך דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים. יתר-על-כן, בית-המשפט אינו יכול, במקרה שכזה, להשית על נאשם מעצר בית.

ב- בש"פ 608/88 {אהוד ראובן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 443 (1988)} קבע כב' השופט א' חלימה כי במקרה ואין ראיות לכאורה להרשעתו של נאשם, אין לצוות על מעצר בית, אלא, יש לשחררו מיידית וללא כל הגבלה.

במקרה אחר נקבע כי "באין ראיות לכאורה המספיקות למעצר לא קמה גם עילת מעצר, המושתתת על הגנה על בטחון הציבור, וממילא אין להגביל את חירותו של נאשם על-ידי חלופת מעצר, כדי למנוע בעדו לפגוע בבטחון הציבור" {דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- בש"פ 687/99 יחיא טורכ נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 1297 (1999); ראה גם בש"פ 917/89 קדם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 568 (1989)}.

2. ראיה נסיבתית
ישנם מקרים בהם מעלה הסניגור טענה כי עסקינן בראיות נסיבתיות בלבד, ועל-כן, הן אינן יכולות להוות "ראיות לכאורה".

אדגיש כי אין דעתינו כדעת סניגורים אלה, שכן הלכה פסוקה היא כי ראיה נסיבתית לכשעצמה איננה שוללת את האפשרות להורות על מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעתו של נאשם.

יפים לעניין זה, דברי כב' השופט י' טירקל ב- ע"פ 351/80 {שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477 (1981)}:

"כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר-על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי."
{ראה גם ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' יגאל בן דוד לביב, פ"ד לט(1), 293 (1985)}.

וכן דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 1238/06 {אשר אזערי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1486(2006)}:

"הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו... ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה."
{ראה גם ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 577 (2001); בש"פ 8185/06 יחזקאל באשה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 3520 (2006); בש"פ 11444/05 עמיחי שרביט נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 287 (2006); בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי, תק-על 99(1), 773 (1999); בש"פ 7149/05 יוחנן ברקאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1815 (2005)}

ב- בש"פ 2512/96 {מדינת ישראל נ' חליל בן מוסא נסאסרה ואח', פ"ד נ(2), 101 (1996)} נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"4. השאלה היא, אם יש בראיות אלה משום ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת בכתב האישום למשיב 1 ולמשיב 2. לשון אחרת, אם ראיות אלה יתקבלו על-ידי בית-המשפט שישמע את המשפט כראיות מהימנות, האם יש סיכוי סביר שבית-המשפט ירשיע את המשיבים, על יסוד ראיות אלה, בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום? אכן, הראיות הינן בעיקרן ראיות נסיבתיות, שהרי המשיבים לא נתפסו בכף עם הסמים בחזקתם. אולם, כידוע, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשמים אכן ביצעו את העבירות המיוחסות להם. לפיכך השאלה היא אם, במקרה זה, זו אכן המסקנה העולה בהכרח מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחר לעובדות העולות מן הראיות. ברור כי התשובה תלויה במידה רבה בניסיון החיים ובשכל הישר של השופט. לפי דעתי, עובדות המקרה מובילות באופן ברור למסקנה שנוצר קשר בין שני המשיבים לבין אבו דולא שמטרתו היתה הברחת סמים מלבנון לישראל.

המשיבים לא השכילו, לא בהודעותיהם למשטרה ולא בטיעונים בפני, לתת הסבר לעובדות שיוכל להוביל, באופן הגיוני, למסקנה אחרת. לפיכך המסקנה הנכונה היא, לדעתי, כי אכן קיימות במקרה זה ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לשני המשיבים.

מסקנה זאת שונה מן המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא. אולם גם בית-המשפט קמא לא היה סבור כי האישום נגד המשיבים מופרך מעיקרו. ההוכחה לכך טמונה, לא רק בהחלטתו כי המשיבים יהיו נתונים במעצר בית מלא עד להכרעה במשפטם, אלא גם בדברים שאמר בהחלטתו. בין השאר כך אמר בית-המשפט קמא בהחלטתו:

'מקוננת אמנם השאלה מה היה להם לשני משיבים אלה להימצא באותו איזור באותו לילה ומה הביאם לשם מכפרם המרוחק מן המקום, והסברם בהודעותיהם במשטרה כאילו באו להתרועע עם בחורה שפרטי זהותה לא נודעו באותו איזור, הינו דחוק ביותר... העובדה היחידה שניתן לזקוף לחובתם היא זו שהמשיב הראשון (הוא אבו דולא) בראותו את הרכב שבו נהגו השוטרים, הועיד מייד את פניו לרכב זה והדבר מצביע על כך כי הוא אכן ידע לאיזה רכב לפנות ולעצור, וכי הוא סבר כי אכן נוהגים בו באותה עת המשיבים השני (הוא המשיב 1 בבקשה זאת) המלווה על-ידי המשיב השלישי (הוא המשיב 2 בבקשה זאת).'

אף-על-פי-כן, הגיע בית-המשפט קמא למסקנה כי הראיות הנסיבתיות "לוטות לא מעט בערפל", וכי בהיעדר מסכת ראיות המצביעה ישירות על מעורבותם של המשיבים במעשיו של אבו דולא, "לא ניתן לקבוע בשלב זה מהם סיכויי הרשעתם". אולם כאן אני חולק על בית-המשפט קמא. בשלב זה לא עומדת בפני בית-המשפט אלא שאלה מוגבלת: האם קיים סיכוי סביר כי הנאשמים יורשעו על יסוד הראיות שבחומר החקירה? לדעתי, כאמור, התשובה חיובית."

ב- ב"ש (יר') 1597/97 {מדינת ישראל נ' נביל אבו גוש, תק-מח 97(4), 514 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת מ' גל:

"5. ככלות הכל, הגרסה לגבי היריות בידי המשיב הינה נסיבתית, שכן איש לא ראה אותו יורה במו-ידיו כשם שאיש לא ראה אותו נוטל את האקדח. להבדיל מראיה, שאיננה נסיבתית, אשר לגביה על הנאשם במשפט להראות כרסום בטיבה, הרי לגבי ראיות נסיבתיות, די אם יעלה בידו להציג תיזה חלופית, שיהיה בה כדי לערער את המסקנה האחת והיחידה הנדרשת מראיות התביעה..."
(ההדגשה איננה במקור)

3. מהימנות ראיות ועדים
בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אין בית-המשפט מכריע במשקלן של העדויות ובמהימנותם של העדים {בש"פ 696/04 סבייח ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 647 (2004); בש"פ 1119/04 זנון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 (2004); בש"פ 1526/05 אינטייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 3328 (2005)}.

עם-זאת, על בית-המשפט לבחון את מכלול הראיות הנמצאות בתיק החקירה המוצג בפניו בזהירות ולעומק, וכן לבחון את גרסתו של הנאשם והמשקל שיש לתת לעדות זו.

על בית-המשפט לבחון אם אין "סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגינותם שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות" {דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ב- בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 403 (1997)}.

כלומר, בבקשה למעצר עד תום ההליכים ניתן וראוי לבדוק אם עדות כזו או אחרת לוקה בסתירות פנימיות העולות על פניה עד כדי שהן ממוטטות אותה מיסודה או אם היא לוקה בחוסר היגיון פנימי או אם היא עומדת בסתירה בולטת לנתונים ראייתיים חיצוניים, שיש בהם כדי להביא לקריסתה. אין ספק כי בעדות שכזו התביעה לא יכולה להתבסס לצורך ראיות לכאורה.

לעומת זאת, אם בחינת העדות, מובילה בסופו של יום למסקנה, שבסופו של ההליך, ובאם תימצא אמינה כשלעצמה ולאחר בחינתה לאור מכלול חומר הראיות בתיק, יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם, אזי, די בעדות זו כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים.

יוער כי משהציגה התביעה תשתית ראייתית לכאורית - לא די בקשיים עליהם מצביע סניגורו של הנאשם בחומר הראיות כדי להשמיט את התשתית הראייתית הלכאורית שכן, "על-מנת לערער את התשתית הלכאורית לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדרשת ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראיות, בקע שמאפשר כבר בשלב זה להעריך כי גם לאחר שתעובדנה הראיות במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה אינה גבוהה" {בש"פ 10638/05 נאיף גבוע נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ב"ש (ב"ש) 20152/08 מדינת ישראל נ' בן בראון, תק-מח 2008(1), 8657 (2008)}.

זאת ועוד. "על-מנת לכרסם כרסום של ממש בקיומו של 'סיכוי סביר', אין די בהצבעה על תמיהות וסתירות בדבר העדים - ואפילו המדובר בעדים מהותיים - וצריך שהגורם המכרסם יצג את הראיה המסבכת כ'משוללת יסוד'" {קדמי, שם, 228}.

תחילה בית-המשפט יבדוק האם הראיות לכאורה המוצגות בפניו, מבססות את טענות התביעה. רק לאחר בדיקה זו כאמור, יבחן בית-המשפט, באיזו מידה יש בעדויות הסותרות, מטעם התביעה, כדי לשלול את סבירותה ו/או לכרסם בה.

בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, על בית-המשפט ליתן דעתו לאופיין של הראיות הסותרות כגון: זיקתו של העד אל החשוד, אפשרויות של טעויות אנוש הן מצד התביעה והן מצד ההגנה.

נקבע לא אחת כי אין מן הראוי, כי בשלב של הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ייבחנו מהימנותם של העדים והראיות, היות ובית-המשפט לא יכול לבדוק מהימנות כאמור שכן, החומר שמובא בפניו הינו בכתב והעדים לא נחקרו בחקירה נגדית. על-כן, קיומו של חשש בדבר מהימנותו ואמינותו של חומר הראיות - אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, ובשים-לב, אם קיימות סתירות ו/או פירכות הגלויות על פניהן ו/או אם קיימים בהצגת הדברים ובהגיונם ליקויים בסיסיים, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות.

ניתן לומר, כי לאור העובדה כי בית-המשפט נמנע, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לבדוק ולקבוע את מהימנותם של העדים וראיות, מוטל עליו לשקול בעיון הראוי ובזהירות הדרושה את המאזן הכולל של הראיות לכאורה המוצגות בפניו ולשם כך על בית-המשפט להשתמש בשיקול-דעתו וניסיון החיים שלו.

כך לדוגמה, ב- ב"ש 1110/83 {עמיחי סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 6 (1983)} קבע כב' השופט מ' אלון כי "קיומו של חשש בדבר מהימנותו ואמינותו של חומר הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פניהן או אם קיימים בהצגת הדברים ובהגיונם ליקויים בסיסיים, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר".

ב- בש"פ 4041/97 {איסקוב יששכר נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 66 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"כאמור, הראיות המרכזיות לאשמת איסקוב הן אימרות וקנין. אלא שוקנין לא היה עיקבי ומסר גרסות סותרות בדבר הסיבות לפציעתו, לעיתים אף לאותו אדם.

בגדר אימרות אלה סיפר וקנין גם כי הצית את עצמו. חומר הראיות אינו ודאי איפוא במידה המספקת למעצר ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה...

על יסוד האמור לעיל אני דוחה את ערר המדינה, מקבלת בחלקו את עררו של איסקוב ומורה על שחרורו ממעצר בתנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי."

י' קדמי, גורס בספרו על הדין בפלילים כי:

"בית-המשפט נותן דעתו לקיומם של גורמים, ה'מכרסמים' במהימנות ובמשקל של הראיות המסבכות את הנאשם ומעריך את כוחם השלילי - על פניהם גם הם - כגון: קיומן של עדויות הסותרות את עדויות עדי התביעה, קיומן של סתירות ופירכות בעדויותיהם של העדים כשלעצמן וכיוצא בזה פגמי מהימנות הנוטלים, על פניהם, משקלן של אותן עדויות וקיומן של ראיות סותרות - או ראיות מעוררות תמיהות - שמגישה ההגנה, אם היא בוחרת להגיש כאלה."

4. עדות עד מדינה
אנו סבורים כי הטענה בדבר לחץ המשטרה על עד מדינה, מקומה בדיון המשפט לגופו ולא בבקשה למעצר עד תום ההליכים, שכן, לצורך הדיון, נדרש בית-המשפט לשמוע עדויות, לראות ראיות - דבר שלא מתאפשר בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

5. עדות כבושה
גם כאן, אנו סבורים כי הטענה בדבר עדות כבושה, מקומה בדיון המשפט לגופו ולא בבקשה למעצר עד תום ההליכים שכן, לצורך הדיון, נדרש בית-המשפט לשמוע עדויות, לראות ראיות - דבר שלא מתאפשר בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

6. דו"ח פעולה
י' קדמי גורס בספרו כי "כאשר השגותיו של האנשם מופנות כנגד דו"ח פעולה של שוטר מוסווה - "דינן להתברר במשפט", ואין בעצם קיום ההשגות כדי ליטול מן הדו"ח את כוחו לבסס קיומו של סיכוי סביר להרשעה" {שם, בעמ' 229}.

ב- ערר (נצ') 1675/05 {סויסה יצחק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 67270 (2002)} קבע כב' השופט מנחם בן דוד כי "השגותיו של המבקש מופנות, בחלקן, כנגד דו"ח הפעולה של הסוכן הסמוי וכנגד דו"ח התצפיתן, אשר לטענת המבקש אינם אמינים. ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכרעת במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר עד תום ההליכים, ואין בעצם קיום ההשגות כדי ליטול מן הדו"חות את כוחן לבסס קיומו של סיכוי סביר להרשעה".

7. חומר חסוי ועיון הנאשם/בא-כוחו בחומר החקירה
"כלל הוא בדיון הפלילי הנהוג אצלנו, כי אין הצדדים חייבים לגלות את טיעוניהם מראש לפני תחילת המשפט לגופו. זאת בכפוף לחובה המוטלת על התביעה לגלות לנאשם, בכתב האישום, פרטים על המעשים והעבירות המיוחסים לו ולחובה לגלות לסניגוריה את כל חומר החקירה המצוי ברשותה." {דברי כב' השופט ג' בך ב- ב"ש 64/87 מרדכי בן שלמה ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 533 (1987)}.

אנו סבורים, כי כפי שבית-המשפט רשאי לעיין ב"חומר חסוי", שנמצא בידי התביעה ושנמנע מן הסניגוריה לעיין בו, כך גם יכול בית-המשפט לעיין ב"חומר חסוי" הנמצא בידי הסניגוריה ושנמנע מן התביעה. יפים לעניין זה דברי של כב' השופט ג' בך ב- ב"ש 1062/84 {אלכסנדר קוסטין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 806 (1984)}:

"כמו-כן נעניתי לבקשת הסניגורים ועיינתי במסמך אותו הציגו לפניי, ושהוגדר על ידם כ"מסמך חסוי", היינו מסמך שבשלב זה אין הם מוכנים לגלותו לנציגת הפרקליטות. לטענתם, רשאים הם לשמור לעת עתה בסוד חומר ראיות, אשר בעזרתו רוצים הם להפתיע את התביעה ואת עדיה, שכן החובה לגלות את כל הראיות שברשותה חלה רק על התביעה הכללית ולא על הסניגוריה. זאת ועוד: בדיוק כפי שנציג התביעה מגיש לבית-המשפט לעיתים קרובות חומר "חסוי", שאינו מובא לידיעת הסניגור, לביסוס הבקשה למתן צו מעצר נגד נאשם או להארכתו, כן אין למנוע מהסניגוריה להגיש לשופט, לעיונו בלבד, ראיה שבשלב זה רשאי הנאשם לשמרה בסוד. יצויין, כי אותו מסמך הוצג גם בפני השופט המחוזי, אשר אף הוא עיין בו לפני מתן החלטתו."

ב- בש"פ 1628/90 {שחדה בן עודה אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 314 (1990)} נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"לצורך ביסוס טענתו זו הגיש לי הסניגור המלומד מסמך, המכיל את פרטי טיעונו בעניין זה, וביקש שאתייחס למסמך זה כאל חומר "חסוי" במובן זה שלא יתגלה תוכנו לבא-כוח התביעה.

נעתרתי לבקשה זו של הסניגוריה. בדיוק כפי שמותר לתביעה להגיש לעיתים חומר חסוי לבית-המשפט בעת הדיון בעניין מעצרו של חשוד על-מנת לוודא שלא תסוכל האפקטיביות של חקירה משטרתית, כך יש גם לאפשר לסניגוריה שלא לגלות את כל קלפיה בשלב הדיון המוקדם בעניין בקשתו של הנאשם להשתחרר בערובה, כך שלא יישמט מידיה גורם ההפתעה בו היא מתכוונת להיעזר במהלך המשפט (ראה בעניין זה גם החלטתי ב- ב"ש 1062/84 קוסטין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 806, 809 והשווה ב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 533, 537). כמובן שבעת שקילת משקלו של אותו חומר חסוי ייקח בית-המשפט בחשבון שלא היתה הזדמנות לבא-כוח המדינה להתייחס לדברים הכלולים בו."

בית-המשפט לא יתן "דעתו לראיות שאינן עומדות לעיונו של הנאשם או בא-כוחו, או לראיות שעל פניהן אינן קבילות כראיה במסגרת הדיון; וכן לא יקבל מידע חסוי להוכחת האישום ולא ידון בעתירה לגילוי ראיה חסויה". על-אף האמור, "בית-המשפט יקבל ראיות שאינן קבילות להוכחת האישום, במידה שהן דרושות להוכחת קיומה של עילה המצדיקה החזקה במעצר, כגון: הרשעות קודמות או מידע חסוי" {י' קדמי, שם, בעמ' 237}.

8. ראיה בלתי-קבילה
8.1 כללי
בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בית-המשפט איננו נדרש לבחינה של כל ראיה כשלעצמה, אלא, עליו לבחון את המכלול הראייתי המונח בפניו, תוך הערכה עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות אלה כדי לבסס סיכוי סביר להוכחת אשמת הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בית-המשפט איננו נזקק לשאלות של מהימנות עדים ואיננו נכנס לעובי הקורה באשר למשקלן של העדויות, שכן, על בית-המשפט להעריך מהי רמת הסיכוי כי ראיה גולמית, שקיימת לגביה בעיית קבילות, תהפוך בסופו של המשפט לראיה קבילה.

במקרה וברור מראש על-פי דין ודיני הראיות, כי עסקינן בראיה שאיננה קבילה ואין כל סיכוי להכשירה כקבילה במהלך המשפט, אזי "לא ניתן לבסס עליה, ועליה בלבד, מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם".

לעומת זאת, אם עסקינן בראיה ששאלת קבילותה ניתנת לריפוי במהלך המשפט גופו, אזי, "יש להעריך את מידת ההסתברות הקיימת להפיכתה של הראיה לקבילה. על-פי מידת ההסתברות, כאמור, יוערך משקלה של הראיה הגולמית לצורך הליך המעצר" {להרחבה ראו דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 64 (2005)}.

יפים לעניין זה הם דברי כב' השופט י' זמיר ב- בש"פ 2871/94 {הרצל בן ניסים פרץ נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1261 (1994)}:

"מצד אחד, כאשר קיים ספק בשאלה אם ראיה מסויימת הינה קבילה בהליכים פליליים, אפשר להסתמך עליה בהליכי מעצר, לפחות אם קיימת סבירות שהראיה תתקבל כראיה קבילה. שונה המצב מן הצד השני כאשר ברור על פני הדברים כי ראיה מסויימת הינה בלתי-קבילה, ואין סיכוי סביר שתתקבל כראיה קבילה בהליכים פליליים. כך, לדוגמה, דברים שנקלטו בהאזנת סתר בניגוד לחוק האזנות סתר... נראה שכך הדין גם לגבי ממצאים של בדיקת פוליגרף... אם מתברר כי הוכחת האשמה, תלויה בממצאים של בדיקת פוליגרף, מתבקשת המסקנה כי אין די ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולפיכך גם אין מקום למעצר הנאשם... מכל מקום, דין מיוחד עשוי לחול לעניין זה על עדות שמיעה. כך הדבר, בין היתר, משום שבנסיבות מסויימות יש יסוד להניח כי במקום עדות שמיעה המוגשת בהליכי המעצר תוגש במהלך המשפט עדות קבילה."

יודגש, כי לא בכל מקרה של ספק בדבר קבילותה של הראיה יימנע בית-המשפט מלהסתמך עליה לצורך החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. כלומר, במקרה ו"ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי הראיה לא תהיה קבילה במשפט, לא תובא בחשבון בדיון במעצר הנאשם". אולם, "כשיש פנים לכאן ולכאן, רשאי בית-המשפט להסתמך עליה" {ראה ב"ש 688/84 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד מ(1), 253 (1984); ב"ש 82/83 מדינת ישראל נ' עליה, פ"ד לז(2), 738 (1983)}.

ב- בש"פ 7625/95 {מדינת ישראל נ' אשרף בן אחמד עטייה ואח', פ"ד מט(4), 184 (1995)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי ראיה שקבילותה במשפט עצמו מותנית בתנאים שהתקיימותם מוטלת בספק - איננה מספקת כאשר היא מהווה ראיה יחידה לביסוס אשמה בבקשה למעצר עד תום ההליכים.
ב- בש"פ 2557/04 {מדינת ישראל נ' ברוך בן ציון ואח', פ"ד נח(4), 83 (2004)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי לא ניתן להביא בחשבון הודעות מפלילות של נאשמים במשותף, זה כלפי זה, משקבילותן מותנית בהתפתחות אפשרית במהלך המשפט שיש בה משום ספקולציה.

לאור הנ"ל, ניתן לסכם ולומר כי שאלת קבילותה של הראיה הגולמית במשפט נבחנת בהליך מעצר עד תום ההליכים, על-פי רמת ההסתברות להפיכתה לקבילה במשפט גופו. יצויין, כי "הערכה זו נגזרת מנסיבות העניין הפרטני ומהערכה בדבר המהלכים הצפויים במשפט על-פי נתוניו הספציפיים" {להרחבה ראו דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 64 (2005)}.

ב- בש"פ 7625/95 {מדינת ישראל נ' אשרף בן אחמד עטייה ואח', פ"ד מט(4), 184 (1995)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי "אין בראיה שקבילותה במשפט עצמו מותנית בתנאים שהתקיימותם מסופקת - כראיה יחידה - כדי לבסס אישום בדרגת ודאות המספקת למעצר".

ב- ב"ש 82/83 {מדינת ישראל נ' רחל עליה, פ"ד לז(2), 738 (1983)} נפסק מפי כב' השופט מ' אלון:

"5. טענה זו בדבר קבילות ההקלטות כראיה בבית-המשפט ראויה היא לעיון אף בשלב זה של הדיון במעצר עד תום ההליכים. טענת בא-כוח המדינה, כי בדיקת קבילות ההקלטות צריך שתיעשה בשעת הבירור המשפטי גופו, אינה נראית לי. תנאי קודם למעצר הנאשם הוא, כי בידי התביעה מצויות ראיות לכאורה, ופירושו של דבר הוא, כי לא רק תוכן הראיה צריך שיהא בו משום הוכחה לכאורה לאשמת הנאשם, אלא גם כי הראיה כשלעצמה קבילה היא לכאורה, וכאשר ברור על פני הדברים, כי ראיה פלונית, יהא תוכנה אשר יהא, לא תהא קבילה בשעת הבירור המשפטי, הרי לא נתמלא התנאי של קיום הוכחה לכאורה לאשמת הנאשם., מאידך גיסא, אין לומר, כי כל ספק שהוא בדבר קבילות הראיה מונע את ההסתמכות עליה בשלב זה של הדיון במעצר. הכול לפי טיב הספק ולפי שיעורו."

ב- בש"פ 6293/97, 6294 {אשרף קרקי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3), 818 (1997)} קבע כב' השופט מ' חשין כי "בבוא יומו של המשפט, ואם יעמוד אשרף על טענתו כי הודאותיו הוצאו ממנו בניגוד לדין - טענה המוציאה, כאמור, את טענת המשא-ומתן להיותו עד מדינה - ישמע בית-המשפט ראיות ויכריע כאשר יכריע".

ב- בש"פ 722/88 {מויאל כותל נ' מדינת ישראל, תק-על 88(4), 94 (1988)} קבעה כב' השופטת ש' וולנשטין כי "לגבי ההודאה עצמה לא מסר העורר לבית-המשפט כל סיבה שהיא לסירובו לחתום עליה, ודברים שהוא עשוי להעלות לעניין זה בשלב המשפט ולא הועלו בפני השופט שדן במעצר, אין בהם בשלב זה כדי לפסול את ההודאה".

י' קדמי, גורס בספרו {שם, בעמ' 241 ואילך} כי "'מקובלת הדעה... כי תוצאות בדיקת פוליגרף עשויות להיות ראיות כשרות ורלבנטיות להליכי מעצר לצורך חקירה ואף להליכי שחרור בערובה... אולם, שונה הדבר, כאשר מדובר בהליך מעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה נדרש בית-המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה המעלות יסוד סביר להרשעת הנאשם'".

ניתן לומר כי במקרים מסויימים בעבר, הראה בית-המשפט נכונות לעיין בתוצאות הפוליגרף במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים. וכדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 7063/01 מוטי מלמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 289 (2001)}:

"אשר לממצאי בדיקת הפוליגרף: כזכור, ממצא הפוליגרף הוא כי העורר נמצא דובר אמת לגבי שאלות שהוצגו לו שהן: אם היה שותף בתכנון יבוא הקוקאין לישראל ואם הוא קשור לקוקאין מאז הגעתו לישראל. הוא השיב בשלילה לשאלות אלה ונמצא דובר אמת. נטען כי יש לייחס ערך ראייתי לממצאים אלה בתמיכה להגנתו של העורר כי היה גורם תמים בפרשה כולה.

יקשה עלי לקבל טענה זו. מקובלת הדעה כי, דרך-כלל, תוצאות בדיקת פוליגרף עשויות להיות ראיות כשרות ורלבנטיות להליכי מעצר לצורך חקירה ואף להליכי שחרור בערבות: בש"פ 358/85 מדינת ישראל נ' זערורה, פ"ד לט(2), 23, 24; ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485, 495; אולם שונה הדבר כאשר מדובר בהליך מעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה נדרש בית-המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה המעלות יסוד סביר להרשעת הנאשם, והדעת נותנת כי שומה לצורך כך לבחון ראיות כשירות וקבילות להוכחה במשפט. אין חולק, כי תוצאות בדיקת פוליגרף אינן מהוות ראיה כשרה במשפט גופו ולכן ככלל אין הן יכולות להימנות בגדר הראיות שיש לשוקלן לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים. אומר על כך בית-המשפט ב- בש"פ 2949/01 כיסראווי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 221, 223:

'תוצאות הבדיקה בפוליגרף חסרות משקל ראייתי מול הראיה רבת העוצמה שבהמצאות חבילת הסם במכוניתו כמתואר לעיל. הרי תוצאות הבדיקה בפוליגרף לא זו בלבד שבשלב המשפט אינן בעלות משקל, אלא מעבר לכך, הן כלל לא קבילות.'

במספר מקרים בעבר הראה בית-המשפט נכונות לעיין בתוצאות הפוליגרף גם במסגרת בקשת מעצר עד תום ההליכים, אף כי לא אמד במדוייק את משקלו הסגולי של עיון זה בהקשר לבחינת חומר הראיות לכאורה (פרשת זערורה, שם, עמ' 24; בש"פ 353/82 חנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 701, 705). עשויה לעלות טענה לפיה ראוי להתיר התייחסות לממצאי פוליגרף גם בהליך מעצר עד תום ההליכים בתנאים מתאימים בהינתן העובדה כי חומר ראיות התביעה נכון לאותו שלב הינו היולי בלבד וטרם עמד במבחן העיבוד והליבון הצפוי להיעשות במשפט גופו במסגרת החקירות הנגדיות. בתנאים אלה, אפשר והתייחסות לתוצאות הפוליגרף עשויה לתרום תרומה מסויימת להערכת חומר ראיות ראשוני תוך ייחוס משקל ראוי לנתוני הבדיקה כמתבקש בנסיבת העניין. אולם גם אם כך, בענייננו לא היה הדבר מעלה או מוריד שכן עוצמת הראיות הנסיבתיות המערבות את העורר בפרשת הסמים החמורה היא כזו שיש בה כדי לאשש את שותפותו לפשע באופן שלממצאי הפוליגרף אין משקל מספיק להזימם. יתר-על-כן, אופי השאלות שהוצגו לעורר בבדיקה הוא כזה שניתן להשיב עליהן בשלילה ולהימצא דובר אמת גם מבלי שיהא בכך בהכרח משום סתירה למעורבות העורר בפרשה. שהרי מעורבותו העיקרית נוגעת לאותו חלק של הקשר המתייחס להכשרת הקרקע לקבלת החבילה מחו"ל על-ידי פתיחת תיבת הדואר ועשיית הצעדים הנדרשים לצורך הוצאת החבילה והבאתה לביתו. לכן, כאשר נשאל העורר אם הוא שותף בתכנון יבוא של קוקאין לישראל וענה בשלילה - עשוי להיות שכונתו היא כי אינו קשור בתכנון היבוא ככל שהוא נוגע לקשר עם הגורמים הזרים בחו"ל, אך דבר אינו שולל את מעורבותו בקשר הפנימי בכל הקשור לסדורים הטכניים בדואר ולהוצאת החבילה משם. גם תשובתו השלילית לשאלה השניה שנשאל אינה מעידה בהכרח על חפותו.

הוא נשאל אם הוא קשור לקוקאין מאז הגעתו לישראל. מאחר שחבילת הסמים מעולם לא הגיעה לתעודתה אלא נתפסה על-ידי השוטרים בטרם הגיעה לרשות העורר, ממילא, מבחינה זו, הסם לא הגיע למקום ייעודו ולא נעשה בו כל סחר, ובמובן זה יש גרעין אמת בתשובתו של העורר.

יוצא, איפוא, כי לגופם של דברים, ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם חד-משמעיים גם ככל שהם מצביעים על אמיתות תשובותיו של העורר, וגם מבחינה זו משקל תרומתם באשר להיבט הראיות לכאורה כנגד העורר מועט ביותר."

ב- ב"ש (נצ') 2367/03 {מדינת ישראל נ' טארק בן עאטף נוג'ידאת, תק-מח 2003(4), 1404 (2003)} קבעה כב' השופטת נאווה אפל-דנון כי "אין לקבל כראיה קבילה בשלב זה בדיקת פוליגרף שמהימנותה המדעית טרם אושרה. והראיה, שטארק נבדק פעמיים, פעם יצא דובר שקר ופעם על אותה שאלה יצא דובר אמת. גם אילו הייתי מקבלת את בדיקת הפוליגרף כראיה קבילה הייתי סבורה שמשקלה הינו אפסי לאור האמור לעיל".

ב- בש"פ 2973/90 {אבוטבול נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 238 (1990)} הסכימו שני הצדדים, בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לעריכת בדיקת פוליגרף ושימוש בבדיקת הפוליגרף כראיה. בית-המשפט איפשר לערוך בדיקה שכזו.

ב- בש"פ 2949/91 {כיסראוי יעקב נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 221 (1991)} נפסק מפי כב' השופט ד' לוין:

"תוצאות הבדיקה בפוליגרף חסרות משקל ראייתי מול הראיה רבת העוצמה שבהימצאות חבילת הסם במכוניתו, כמתואר לעיל. הרי תוצאות הבדיקה בפוליגרף, לא זו בלבד שבשלב המשפט אינן בעלות משקל אלא מעבר לכך הן כלל לא קבילות.

ישאל השואל אם כך מה טעם היה בבדיקות שהשופט המלומד איפשר אותן?, ייאמר על כך, כי אכן שאלה נכבדה היא זו ודומה שהתמיהה מובנת.

אם בשלב החקירה הראשוני יש טעם בעריכת בדיקת פוליגרף לחשודים כדי לאשש או להפריך לכאורה כיוון חקירה ולפיכך אין לשלול בדיקה כזו באותו שלב, הרי משהוגש כתב אישום אין עוד טעם ואין עוד צורך בבדיקה כזו באותו שלב. שכן אין בה כדי להועיל כלל. נראה לי כי מוטב היה במקרה דנן שלא להענות כלל לבקשה לבדיקת פוליגרף ולא לנטוע בלב העורר תיקוות שווא כי בדיקה זו תוכל להועיל לו בשלב האמור."

אנו סבורים, כי בבדיקת הפוליגרף אין לעשות כל שימוש מחמת העובדה כי הבדיקה, על-אף הטכנולוגיה כיום, איננה אמינה או יותר נכון איננה מדוייקת שכן ייתכנו מקרים בהם הנבדק דובר אמת ובבדיקה יצא דובר שקר וההיפך. החשש מבדיקת הפוליגרף נובע בעיקר מהשימוש ה"פסיכולגי", שעושה הבדיקה על בתי-המשפט. ובמה דברים אמורים.

במידה ונכפה על נאשם לעבור בדיקת פוליגרף, לצורך בקשה למעצר עד תום ההליכים בלבד, והנאשם יסרב, אזי בית-המשפט יסיק מן הסירוב כי באם היה ניגש לבדיקה, הבדיקה היתה מראה נגדו ובכך למעשה בית-המשפט מתבסס על מסקנה או השערה ואינו מתבסס על ראיות לכאורה כנדרש על-פי חוק המעצרים.

8.2 עדות מפי השמועה
ב- ב"ש (נצ') 5764/07 {מדינת ישראל נ' א' נ' י', תק-של 2007(4), 14492 (2007)} קבע בית-המשפט:

"מעבר לאמור אדגיש כי הגם שחלק מהודעת האח הינה בגדר עדות שמיעה, הרי שראשית; טענה זו תיבחן במהלך ניהול התיק העיקרי כאשר "בנסיבות מסויימות יש יסוד להניח כי במקום עדות שמיעה המוגשת בהליכי המעצר תוגש, במהלך המשפט, עדות קבילה" (וראו בש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 1261, 1263) ושנית; דברי האח מהווים חיזוק לעצם אמירת הדברים על-ידי המתלוננת."

ב- בש"פ 2557/04 {מדינת ישראל נ' ברוך בן ציון ואח', פ"ד נח(4), 83 (2004)} קבע בית-המשפט מפי כב' השופט א' גרוניס כי:

"מוכן אני להניח - מבלי להכריע בדבר - כי בנסיבות מסויימות וייחודיות יהיה מקום להביא בחשבון, במסגרת החלטה בעניין מעצרו של נאשם, ראיות שהן בבחינת עדות מפי השמועה. כך למשל, במקרים בהם יש יסוד להניח כי במקום ראיה שהיא בגדר עדות מפי השמועה המוגשת בשלב המעצר תוגש, במהלך המשפט, עדות קבילה (ראו בש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1294 (1994))."

9. עקבות נעליים וטביעת כף רגל
כבר בתחילת שנות השמונים קבעו בתי-המשפט כי בדרך-כלל עקבות נעלים אינם משמשים כלי/אמצעי זיהוי שאפשר לסמוך עליו. ובשים-לב למקרים בודדים שבהם זהותה עקבות נעליים על-פי סימן היכר מיוחד כגון היעדר בוהן או קרע בסוליה.

למרות זאת, עם השנים, השתכללו בדיקות הזיהוי כאשר המגמה היתה לגלות את הזהות בעיקר לפי סימנים ייחודיים ואופייניים של חומרים או העצמים הנבדקים, ובתי-המשפט נוטים יותר ויותר לסמוך על בדיקות מאין אלו {ראה ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477 (1981)}.

כלומר, אין כל מניעה לבסס זיהוי על עקבות נעליים. כוחן הראייתי של העקבות ייקבע על-ידי בתי-המשפט, בהסתמך על רמת הזהות, בין העקבות לנעלי הנאשם, וכל מקרה ידון לגופו {ראה גם ת"פ (רח') 2699/01 מדינת ישראל נ' עימאד עביד, תק-של 2002(2), 19337 (2002)}.

10. "אליבי" ו"טעות בזיהוי"
י' קדמיבספרו {על הדין בפלילים, עמ' 230} גורס כי בשלב בקשה למעצר עד תום ההליכים "שאלת הערכתן של טענות "אליבי" ו"טעות בזיהוי"... מחייבות התייחסות למהימנות. נראה, כי גם בשאלות אלו נקט בית-המשפט באמת-המידה הכללית של "סיכוי סביר", לאמור: האם כלל הראיות הקיימות לחובתו של הנאשם, מאבדות מכוחן לבסס סיכוי סביר להרשעה, לנוכח גרסתו של הנאשם והראיות שהוא מציע לתמיכה בה".

כך, "זיהוי נאשם על-פי קולו על-ידי המתלוננת המתגוררת תקופה ניכרת בשכנותו - הספיק לביסוס של "סיכוי סביר" להרשעה".

וכך, אי-רישום "שעת האירוע" בדו"ח סוכן משטרה מוסווה - ונראה כי זהו הדין באי-רישומה בכתב האישום מ"חוסר ידיעה" - עשוי, בנסיבות מיוחדות, לקפח נאשם בהוכחת טענת אליבי ולפגום בקיומו של "סיכוי סביר" להרשעה".

וכך גם, "כאשר בניגוד למוסכם במסגרת הדיון, המשטרה אינה מקיימת הבטחה לערוך מסדר זיהוי ומסתפקת בגביית הודעה מבהירה מן המזהה - די בכך לעניין קיומו של "סיכוי סביר" להרשעה; וזאת - משום שהמדובר בתשתית ל"סיכוי סביר" להרשעה, ולא בתשתית להרשעה".

ב- בש"פ 3414/92 {סולימאן אבו עבדון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 2287, 2288 (1992)} נפסק מפי כב' השופט ד' לוין:

"הייתי אומר אותם דברים גם לגבי העורר 1 והייתי מגיע לאותה תוצאה, אולם הגיע זמן שהרשות החוקרת תמלא את תפקידה כיאות ולא תתעלם מהחלטות חוזרות ונשנות של בית-משפט זה, שכאשר נחקר מעלה טענת אליבי, יש לברר טענתו מהבחינה העובדתית שמא אמת בדבריו. אין לצאת מתוך הנחה נחרצת כאילו טענת האליבי היא חסרת שחר, רק משום שראיות לכאורה שהתגבשו בינתיים נתפסות כסותרות טענה זו.

משהושמעה טענת אליבי על-ידי נחקר והוצעו לחוקרים עדים או ראיות שעל-פי הנטען יש בהן כדי לאשר טענת אליבי, יש לברר טענה זו בטרם הוסקו מסקנות כנגד הנחקר.

משלא נהגה כן הרשות החוקרת, מאבדות הראיות לכאורה שבידי התביעה מידה מסויימת של משקל. די בכך כדי להצדיק אלטרנטיבה למעצר."

ב- בש"פ 4205/97 {אלהרימי עומר נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 56 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"4. בעניין שלפני ראיות האליבי שהציגה ההגנה הן אובייקטיביות על פניהן, ובהליך זה יש לייחס להן משקל סגולי ניכר. לעומתן עומדת עדותו של עד המפתח מרוואן, שכאמור לא היה עקבי. בנסיבות אלה אין לומר כי על פני הדברים מכלול הראיות הוא בעל עוצמה המספקת למעצר. משכך, שוב אין בחשש להימלטות מן הדין משום עילה למעצר, אלא יש לתת ביטוי לחשש זה בתנאי שחרור מגבילים שיבטיחו, ככל הניתן, את התייצבות העורר למשפטו.

5. אשר-על-כן אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שחרורו של העורר ממעצרו בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית סך 30,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח להנחת-דעתה של רשמת בית-המשפט המחוזי בירושלים; הימנעות ממגע או קשר עם עדי התביעה או מי מהנאשמים האחרים.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. אם ברשות העורר דרכון או תעודת מסע עליו להפקידם במשטרה."

11. טביעת אצבע
ככלל, השגותיו של הנאשם לרבות הסבריו בדבר הימצאות טביעת האצבע, במקום האירוע, מקומן במשפט גופו ולא בדיון למעצר עד תום ההליכים. אולם, ההסבר שניתן על-ידי הנאשם וסבירותו, נשקלים גם שעה שנבדקו קיומן של ראיות לכאורה לצורכי מעצר עד תום הליכים {ב"ש 295/80 יצחקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 213 (1980)}.

טביעת אצבע של נאשם אשר נמצאה על גבי חפץ נייח {ובשים-לב להבדל בין טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייח לבין טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד כפי שיובהר להלן} בזירת העבירה, מוכיחה בוודאות מוחלטת כי הוא אכן היה במקום העבירה ובהיעדר הסבר סביר למציאתה של טביעת האצבע, בית-המשפט יסיק מטביעת האצבע ואפילו היא הראיה היחידה במשפט - כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירה {ראה לעניין זה ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 785 (1987)); בש"פ 10028/03 אלקריף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 577 (2003); ע"פ 4510/07 אדוארד סראבוניאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 348 (2008)}.

אולם, מקום בו טביעת האצבע מהווה ראיה יחידה, בית-המשפט ינהג בזהירות יתירה בטרם הרשיעו את הנאשם {ראה ע"פ 235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 645, 647 (1962); ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1), 62, 64 (1964)}.

הפסיקה הבחינה בין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייד לבין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייח. כב' השופט לנדוי הבחין בין השניים וקבע בפרשת נאטור {ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1), 62, 64 (1964)}:

"... ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה מסיבתית גובר, ככל שקיים ביטחון ששני הגורמים הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת המעשה. ביטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן, כשטביעת האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות..."

כלומר, כאשר עסקינן בחפץ נייח, ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנמצאה על החפץ, מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום העבירה ולפיכך ניתן לקושרו לאירוע הפלילי. לעומת זאת, כאשר עסקינן בחפץ נייד, היכול לעבור בקלות רבה מייד ליד ומקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעות אצבע של אנשים שלא היו מעורבים ולא קשורים לאירוע הפלילי.

ב- ע"פ 7293/97 {ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1998)} עסקינן בטביעת אצבע של נאשם שנמצאה על גבי חפיסת סיגריות, שנתפסה בתוך מכונית ממנה בוצעו יריות. בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "מציאת טביעת אצבע זרה בזירת העבירה מהווה ראיה לכאורה כי בעל טביעת האצבע היה מעורב בביצוע העבירה, ובאין הסבר סביר להימצאות טביעת האצבע, עשויה היא להספיק להרשעה. ברם, משקלה של ראיה זו פוחת מקום שטביעת האצבע נמצאה על חפץ נייד".

עוד נקבע במקרה זה:

"עולה מחומר הראיות כי המערערים, שהם אחים, התגוררו באותו בית. קיימת איפוא אפשרות סבירה, כי חפיסת הסיגריות היתה בידי הקטין בשלב הקודם לשוד, ועברה מן הקטין לאחיו הבכור ז'אפר. אכן, הקטין עצמו לא מסר בשום שלב של החקירה או של המשפט גרסה ברוח זו. אך בנסיבות העניין אין בכך כדי לשלול את ההיפותזה האמורה, המתיישבת עם חפותו. שכן, מתקבל על הדעת כי הקטין ביקש למנוע את הפללתו של אחיו הבכור, שהיתה נגרמת אילו היה מוסר גרסה זו."

על-כן, "הרשעה על בסיס ראיה יחידה של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד, תיעשה רק אם השתכנע בית-המשפט מעל לכל ספק סביר כי הטביעה הוטבעה על החפץ במקום ובשעת התרחשות העבירה" {דברי כב' השופט א' לוי ב- ע"פ 5635/97 סמהאדן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 1029 (2001)}.

משקלה הראייתי של טביעת האצבע תלויה בשני תנאים:

האחד, מיקומה המסבך בזירת האירוע.

השני, היעדר הסבר מטעמו של הנאשם להימצאותה של טביעת האצבע ודי לו לנאשם להקים ספק לפחות, שמא טביעת האצבע הוטבעה בנסיבות שלא מסבכות אתו באחריות לביצועה של העבירה המיוחסת לו {ראה גם תפ"ח (ת"א-יפו) 1151/04 מדינת ישראל נ' טוביה בן אהרון נדב, תק-מח 2007(1), 3649 (2007)}.

לאור זאת, אם היה המקום מסבך והנאשם לא נתן מצידו הסבר סביר, רשאי בית-המשפט לבסס הרשעה על-פי טביעת אצבע מפלילה כראיה יחידה, ובשים-לב לזהירות שעל בית-המשפט לנקוט במקרה שכזה {ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 441 (1989)}.

העלאת טענות שונות והשערות לגבי קיומם של הסברים למציאות טביעת האצבע, שאינם קושרים את הנאשם לאירוע הפלילי, חייבות הוכחה בראיות והגם שדינן להתברר במשפט גופו ולא בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים {בש"פ 4843/90 מדינת ישראל נ' יצחק בן יהושע ברמוחה, תק-על 90(3), 387 (1990)}.

ב- בש"פ 2116/97 {סרסור שהין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 680 (1997)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי "צדק השופט קמא בקבעו כי בטביעת האצבע של העורר במקום ובזמן בו נמצאה, כשהיא מצטרפת ליתר הראיות הנסיבתיות, יש כדי להוות ראיה לכאורה מספקת, הקושרת את העורר למעשים שיוחסו לו". וכן, "מלבד טביעת האצבע קיימות בתיק ראיות נסיבתיות נוספות, שיש בהן כדי לחזק את התשתית הלכאורית כנגד העורר".

ב- בש"פ 475/94 {אביחי אטיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 150 (1994)} קבע כב' השופט צ' טל כי "כאשר חשוד בעבירה שטביעת אצבעותיו נמצא בזירת העבירה נותן הסבר מתקבל על הדעת למציאת טביעות אלו בזירה יש בדבר כדי להחליש במידה רבה את משקל הראיה לכאורה של טביעות האצבע שלו במקום העבירה".

במקרה דנן, סניגורו של העורר/נאשם נתן השערה בלבד תוך שהעורר עצמו לא נתן כל הסבר שהוא להימצאות טביעת האצבע. על-כן נקבע כי "עומדת לכאורה הראיה של טביעות אצבעותיו של העורר על אותה שקית במלוא משקלה" ודי בכך כדי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

ב- בש"פ 1086/99 {ג'וסלין אלחדד נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 842 (1999)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי ההסבר שניתן על-ידי באת-כוחה של העוררת "לעניין הימצאות טביעת אצבעותיה של מרשתה על חבילות הסמים שנתפסו, יתברר בבית-המשפט קמא במסגרת הדיון על-פי כתב האישום". זאת ועוד. אין בהסבר זה כדי "ליטול מכוחן הראייתי הלכאורי של טביעות האצבע שנמצאו".

ב- ב"ש (ב"ש) 21826/05 {מדינת ישראל נ' רומן גרימברג, תק-מח 2005(4), 12367 (2005)} קבעה כב' השופטת ורדה מרוז כי "ההסבר אשר בפיו אינו מניח את הדעת. אף הסברות שהעלה סניגורו בטיעוניו, לפיהן, תיתכן האפשרות שהדלפק לא נוקה כדבעי, וכתוצאה, נותרה עליו טביעת האצבע של המשיב, אשר על-פי הנטען, ביקר בחנות, טרם אירוע השוד, או לחילופין, שהדלפק לא נוקה במלואו, בשל חפצים שהונחו עליו ועל-כן, נותרה טביעת אצבעו של המשיב במקומה - אין להן מקום בשלב הדיון בו אנו מצויים, בוודאי, שאין ליתן להן משקל, מה גם שמדובר בסברות שאין להן אחיזה במציאות".

ב- בש"פ 4277/98 {מדינת ישראל נ' חאתם סאלם מילאד, תק-על 98(2), 134 (1998)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "הימצאות טביעת האצבע במכונית המעורבת ברצח, מהווה ראיה לכאורית נגד העורר אם כי, ההסבר איננו חזק דיו כדי למוטט ראיה חשובה זו. ככל ראיה אחרת, יהיה עליה להיבדק במשפט עצמו לאור הסבר העורר ויתר הנסיבות".

12. תוספת של "סיוע", "חיזוק" ו"דבר מה"
12.1 כללי
כיום קיימות שתי גישות מנוגדות אחת לשניה באשר לבדיקת התוספת, כבר בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

גישה אחת, דוגלת בגישה כי אין לבדוק את שאלת קיומה של תוספת (סיוע, חיזוק ודבר מה) {ראה בש"פ 739/89 עטאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 490/87 שחאור ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שצוטטו ב- בש"פ 70/90 מאיר צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 250 (1990)}.

לעומתה, הגישה השניה, דוגלת בגישה כי יש לבדוק שאלת קיומו של סיוע בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים {ראה ב"ש 276/86 מדינת ישראל נ' מוחמד סיידה ואח', פ"ד מ(2), 161 (1986); ב"ש 824/86 גבריאל אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד כח 72 (1986)}.

12.2 הדוגלים בגישה כי אין לבדוק שאלת קיומה של תוספת
ב- בש"פ 2311/94 {זיאד מוסרתי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1398 (1994)} קבע כב' השופט מ' חשין:

"מטעמים שלא אפרט עתה נוטה אני לדיעה המחמירה, לאמור, כי גם אם נדרש סיוע לסיומם של הליכים, אין נדרש סיוע בשלב זה של ההליכים. אולם אין צורך כי אתפקד לעת הזו במחנה זה או במחנה אחר, הואיל ובנסיבות העניין דומני שיש בידי התביעה תשתית ראויה אף לסיוע."
(ההדגשה איננה במקור)

ב- בש"פ 3361/90, 3447 {מאיר כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 182 (1990)} קבע כב' השופט מ' בן יאיר:

"התשובה לטענה זאת כפולה: ראשית, כבר נאמר (בש"פ 739/89 עטאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, החלטה מיום 11.10.89, לא פורסמה), ש'... במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אין בית-המשפט בוחן אם מצויה בחומר הראיות שברשות התביעה "תוספת" לעדות בסיסית: סיוע, דבר מה, או דבר לחיזוק; וזאת משום ששלב הבדיקה אם דרישתה של תוספת כאמור נתמלאה אם לאו, הוא שלב סיום הבאת הראיות ...', בעוד שבשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים בוחנים את קיומן, במידה מספקת, של ראיות לכאורה העשויות להביא להרשעתו של הנאשם. את משקלה של העדות הבסיסית, הטעונה תמיכה, בוחנים בתום הבאת ראיות, ועל-פי בחינה זאת קובעים את מידת התמיכה הנדרשת ואת משקלה. ממילא, בחינה זאת של הראיה התומכת אינה נעשית בשלב המעצר עד תום ההליכים. שנית, ומכל מקום, הערכאה הראשונה נתנה דעתה גם לקיומן של ראיות תומכות בחומר הראיות שנאסף, כאלו המגיעות כדי חיזוק וכאלו המגיעות כדי סיוע. איני סבור שהיא טעתה בשיקוליה, ואיני רואה שיש להתערב במסקנות שהסיקה בעניין זה."

ב- ערר (נצ') 2298/06 {ויאצסלב גונצרוב נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(3), 5215 (2006)} נדונה השאלה האם יש לבחון "את דרישת הסיוע לעדותו של הסוכן המשטרתי במסגרת הדיון לבקשה למעצר עד תום ההליכים".

כב' השופט אהרון אמינוף נוטה לגישה שאיננה דורשת תוספת ראייתית בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. להלן נימוקיו:

"א. הלכה ידועה היא כי השאלה במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי.

כאמור, בית-משפט קמא בחן את חומר החקירה המצוי בתיק ומצא, כי קיימות ראיות לכאורה.

ב. לעורר הרשעות רבות ובהן: תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, הפרעה לשוטר במילוי בתפקידו, תקיפת אדם לשם שוד בתנאים מחמירים, היזק לרכוש במזיד, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, התנהגות פרועה במקום ציבורי, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית (שלוש פעמים), החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית (שלוש פעמים), יצוא, יבוא, מסחר, הספקת סמים מסוכנים (פעמיים), קשר לפשע.

כנגד העורר תלוי ועומד גם מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור על עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, או כל עבירה מפקודת הסמים.

ג. חרף גילו הצעיר הספיק הנאשם לרצות תקופות מאסר ארוכות בגין עבירות סמים ומאסר על תנאי בר-הפעלה מרחף על ראשו.

ד. הסוכן זיהה את העורר בוודאות ועל-כן אין צורך בזיהוי ודאי נוסף של התצפיתן.

ה. ממסמך נג בחומר החקירה עולה כי בשעה 05:00 דפקו על דלת ביתו של העורר שלא פתח את הדלת עד השעה 06:00 ולכן נאלצו השוטרים לפרוץ את הדלת.

התנהגות זו של העורר יש בה כדי לחזק את החשדות המיוחסים לו.

ו. טען בא-כוח העורר כי עדות הסוכן נסתרת מתוך התמלילים.

'הלכה ידועה היא כי בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכרעת במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו. שופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים בוחן את חומר החקירה 'על פניו', הוא מתרשם מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה...' (ראה יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון הליכים שלפני משפט, 239 והאסמכתאות המובאות שם)

מחומר החקירה עולה שיש פוטנציאל ראייתי לכאורה כדי לבסס את הרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

6. לאור כל האמור לעיל, נראה לי כי צדק בית-משפט קמא שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק העיקרי."

ב- בש"פ 4811/97 {יחזקאל משה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817} קבע כב' השופט י' קדמי כי השלב בו יש לבחון אם קיימת ראיה של סיוע הוא השלב הכרעת הדין וכי בשלבים מוקדמים כגון הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין שאלה זו מתעוררת כלל {ראה גם ב"ש (אש') 3693/04 מדינת ישראל נ' יעקב שוקרון ואח', תק-של 2004(4), 18199 (2004)}.

י' קדמי גורס בספרו {שם, בעמ' 227} כי "נראה כי הדעה שרווחה - ורווחת כיום - בעניין זה היא: כי אין בוחנים קיומה של "תוספת" בשלב זה", קרי, בקשה למעצר עד תום ההליכים.

ובמילים אחרות, "קיומה של "תוספת" - נותרה בעינה המחלוקת בין שתי אסכולות; כאשר, כך נראה, ידה של זו הגורסת כי השלב לבדיקת קיומה של תוספת הינו שלב הכרעת הדין, על העליונה" {קדמי, שם, בעמ' 236}.
12.3 הדוגלים בגישה כי יש לבדוק שאלת קיומה של תוספת
ב- בש"פ 70/90 {מאיר צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 250 (1990)} קבע כב' השופט י' מלץ כי הוא מחזיק בדיעה כי "שאלת הסיוע צריכה להיבחן כבר בשלב זה של מעצר עד תום-ההליכים".

ב- בש"פ 975/04 {אברהם אברגיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 775 (2004)} קבעה כב' השופטת א' חיות כי "גם בשלב הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים, יכול וצריך בית-המשפט לבחון ברמה הלכאורית את שאלת קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, מקום שבו נדרשת תוספת זו לצורך הרשעתו של הנאשם".

בנוסף, במקרה דנן:

"מבוססים האישומים המיוחסים לעורר בעיקרם על עדותו של עד המדינה ובהתאם לדיני הראיות, אכן נדרשת ראיה מסייעת לעדותו של עד המדינה לצורך הרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו (ראו: סעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971). עם-זאת, הלכה היא כי מהותו והיקפו של הסיוע הנדרש, יכול שישתנו בהתאם לרוחב יריעת המחלוקת שנפרשה (ראו: עניין צדוק, (ב"ש 70/98 צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 250, 251; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1), 292, 302), עוד נפסק כי שקרים מהותיים של הנאשם, הקשורים לעבירות בהן הוא מואשם, אשר הוכחו בראיות חיצוניות, יכולים אף הם להוות סיוע לראיות התביעה (ראו: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 826, 833). כפי שיפורט להלן, עולה מחומר הראיות שהוצג בפניי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר ובכללן ראיות היכולות, לכאורה, להוות סיוע לעדותו של עד המדינה."

12.4 סוכן משטרתי
ב- ב"ש (נצ') 3151/06 {מדינת ישראל נ' יבגני יופה ואח', תק-של 2006(2), 21924 (2006)} קבעה כב' השופטת כרמלה רוטפלד-האפט כי "אין צורך בתוספת ראייתית מקום שמדובר בעדות סוכן" {ראה גם ע"פ 1293/90, 3026 אברהם חסן נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2018 (1991); ב"ש (נצ') 5783/05 מדינת ישראל נ' עלא בן כנעאן כנעאן ואח', תק-של 2006(1), 322 (2006)}.

ב- בש"פ 1721/99 {עקול מוסא וסלים אבו דייה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 26 (1999)} קבע כב' השופט י' אנגלרד כי "עדותו של הסוכן המשטרתי אינה זקוקה לתוספת ראייתית, שכן לא מדובר בשותף לעבירה או בעד מדינה".

אף ב- ב"ש (נצ') 3377/05 {יהודה בן אסיל שלימוב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), 8207 (2005)} קבע כב' השופט האשם ח'טיב כי בית-משפט קמא "צדק כאשר קבע כי עדות של סוכן משטרתי אינה טעונה תוספת ראייתית מכל סוג שהוא".

13. חוסר אמינותם של עד מדינה, סוכן משטרתי
ב- בש"פ 780/88 {יאסר סבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 89(1), 175 (1989)} שיחרר כב' השופט ג' בך את העורר בערובה, בין היתר, בשל "אופיו ההפכפך והמניפולטיבי של הסוכן המשטרתי, שהינו עד התביעה הראשי".

ב- בש"פ 244/89 {משה בן דוד אלימלך נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 779 (1989)} קבע כב' השופט ג' בך כי "בשל תמיהות וסימני שאלה מרובים המתעוררים בקשר להודעותיו של עד המדינה ולמהימנותו הכללית, וכן בקשר למשמעותן האמיתית של שיחות מוקלטות שנוהלו בין העורר ובין עד המדינה, הגעתי למסקנה, כי מן הראוי לאפשר לעורר להיות משוחרר בערובה".

ב- בש"פ 472/89 {נאסר אבו סייף נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 538 (1989)} קבע כב' השופט ג' בך כי יש לשחרר את העורר, חרף קיומן של ראיות לכאורה, בערובה, בין היתר, שהסוכן המוסווה "שעל עדותו מתבססת למעשה התביעה מטעם המדינה, הופעל על-ידי המשטרה כנגד חשודים מרובים, אשר גם נגדם הוגשו כתבי-אישום, ואחדים מהללו שוחררו בערובה בשל פגמים שנתגלו בעדותו של אותו סוכן".

ב- בש"פ 731/88 {האשם סבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 88(4), 156 (1988)} נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"3. עם-זאת הגעתי למסקנה, לא בלי התלבטות, שמן הדין להיעתר לערר.

האישום נגד העורר מבוסס למעשה כמעט לחלוטין על גרסתו של אותו סוכן משטרתי, ומהימנותו של הלה נראית על פני הדברים מאוד פרובלמטית. לא זו בלבד שסוכן זה הינו לכל הדעות עברין בעל עבר פלילי רציני, דבר המהווה תופעה שכיחה למדי בתיקים מהסוג הנדון, אלא שהתנהגותו כפי שהיא עולה מחומר הראיות מעוררת תמיהות רבות.

מטעמים מובנים אין בדעתי להתייחס במסגרת החלטה זו לכל הנקודות עליהן הרחיבו באי-כוח הצדדים את הדיבור. אינני מתכוון גם להביע דיעה בדבר תוצאתו הסופית של המשפט; גורל המשפט ייקבע על-ידי השופט אשר ידון בכתב האישום לגופו. אולם על פני הדברים מתעוררים בתיק זה סימני שאלה מרובים, אשר לאורם לא יהיה זה צודק להחזיק את העורר במעצר במשך כל ניהול המשפט, אשר שמיעתו עשויה להימשך חודשים אחדים. במיוחד קשה למצוא הסבר מניח את הדעת לשיחה שהתקיימה בין העורר ובין אותו סוכן, ושהוקלטה באופן סמוי על-ידי העורר. השופט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לתוכנה של אותה שיחה מוקלטת, אשר לכאורה יש בה משום החלשה לא מבוטלת של עמדת התביעה."

ב- בש"פ 5800/95 {סעיד קהמוס נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 228 (1995)} נפסק מפי כב' השופט צ' טל:

"מונזר הוא עמוד התווך של התביעה. הוא עצמו מסובך בעסקי סמים, וטענתו שפעל כסוכן משטרתי אינה מקובלת על המדינה.

גרסתו לוקה בסתירות ובתמיהות ש'קשה להתעלם מהן'. החיזוקים לגרסתו שמנה בא-כוח המשיבה אינם חד-משמעים. גם המכונית המעורבת בדבר אינה של העורר אלא של אחיו המרצה עונש מאסר בכלא דאמון על עסקי סמים."

14. שינוי בעדותו של עד
י' קדמי, גורס בספרו {שם, בעמ' 227}, כי "אף שעד ראשי חוזר בו - עדיין ניתן להגיש את ההודעה המפלילה על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות; ואם 'נשאר בידי התביעה חומר כל שהוא העשוי להוות בסיס להרשעה' - הנאשם לא ישוחרר".

ב- בש"פ 4061/90 {מדינת ישראל נ' משה בן אשר אחיעם, פ"ד מד(4), 244 (1990)} נפסק מפי כב' השופט ת' אור:

"4. אשר לחזרתו של עד המדינה מגרסתו בהודעתו, אם זו באה בשל חשש או פחד מהמשיב, ואין המדובר בחזרה כנה מדבריו - כפי שטוען בא-כוח המאשימה שארע בענייננו - רשאי יהיה בית-המשפט שידון בעניין לעשות שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), ובמקרה כזה יכולה ההודעה של עד המדינה לשמש ראיה להפללת המשיב. אכן, בנסיבות העניין הוברר, שעד המדינה והמשיב שהו באותו תא בכלא, והחשש ששהות זו של השנים ביחד גרמה לעד התביעה לחזור בו מהודעתו, והחזרה לא באה מנימוקים כנים, אינו בלתי-סביר."

ב- ב"ש (ב"ש) 21881/01 {מדינת ישראל נ' דוד עשור ואח', תק-מח 2001(4), 20206 (2001)} טענו שלושת הסניגורים כנגד תוקפו ועוצמתו של חומר הראיות הלכאורי, תוך שהם מתמקדים בשינוי הגרסה הבולט של המתלונן במספר הודעותיו במשטרה. בדחותו את הטענה קובע כב' השופט א' יוסף:

"רמת הלכאוריות של הראיות
אמנם כן, המתלונן חזר בו מגרסתו הראשונה, יום לאחר נתינתה - ובוודאי הנושא והעד יחקרו על כך ממושכות במהלך בירור הראיות.

אולם יש לתת על לב, כי ב"מבוא" לשינוי הגרסה הראשונה, דהיינו בתחילת שיחתו של המתלונן עם החוקר מ. אוחנה - ניתן הסבר לכאורי לתפנית זו.

המתלונן אומר באותה שיחה לחוקר כי הוא חרד לחיי בנו, וכי אם יובטחו חיי בנו ובני משפחתו הוא עצמו לא יחשוש לספר הכל.

דומה מצב דברים זה בעיקרון לסיטואציה הפוכה השכיחה הרבה יותר, בה מתלונן על מעשה עבירה מוסר בראשונה גרסה מפלילה ולאחר מכן חוזר בו מתלונתו או מהפללתו את החשוד.

שינוי גרסה כאמור אין בו כשלעצמו כדי לאיין את הגרסה הראשונה - בוודאי שלא בשלב בחינת הלכאוריות של חומר הראיות בשלב זה של בקשה למעצר עד תום ההליכים - ובלבד שניתן הסבר או שקיים הסבר היכול להניח את הדעת...

בענייננו הסיטואציה הפוכה - ברם, הגיונם של דברים אחד הוא. המתלונן, מייד לאחר ניסיון התנקשות בחייו, מתוך חרדה לבני משפחתו ואולי אף לחייו שלו - חוסך בדבריו ונמנע מלציין ולנקוב בשמות תוקפיו.

יום לאחר מכן, על מיטתו בבית החולים ולאחר שנחה דעתו כי בנו ובני משפחתו יוגנו - אוזר עוז ומוסר גרסה מפורטת. הגיונו של מהלך נפשי זה במתלונן בוודאי שאיננו נופל מסברת בא-כוח המשיבים - לפיה, באותם 24 השעות שבין הגרסאות גמר המתלונן אומר בלבו לבדות ולהעליל האשמות שלא היו ולא נבראו נגד שלושת המשיבים ובהזדמנות זו "לסגור עמם חשבון".

ודאי הוא שהדברים יתבררו לאשורם במהלך שמיעת הראיות במשפט גופו - וכל ספק סביר יפעל לטובת המשיבים. ברם, בשלב זה של בחינת לכאוריות חומר הראיות - מהווה גרסתו המפורטת של המתלונן מהימים 06.09.01, 07.09.01 ו- 13.09.01:

'פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי.'

שכן:

'בשלב זה השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח לכאורה את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר.'
(הנשיא ברק ב- בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 151)

ועוד נאמר בהמשך אותה ההלכה מפי מפי כב' הנשיא:

'אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה הקיים איננו כליל השלמות. גרסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעיתים קרובות אינן תואמות זו לזו.

אפשר אף שיש בו עדויות אחרות. לעיתים, העדויות ניתנות לפירושים שונים.

אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'.

אמת, בשל אותן סתירות ושאלות ייתכן כי קיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי.

השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם.

אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה, כי אז הן מהוות 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'.'

על אלה אוסיף את העובדה כי בהודעה שנגבתה מאחות המתלונן, כשעה אחת בלבד לאחר האירוע, בטרם הוכנסה לניתוח, היא מזהה את המשיב 2 כאחד משלושת היושבים ב"רכב התקיפה" וכי תיאור האירועים ומהלך התקיפה הנמסר על-ידה בהודעתה מיום 12.09.01, דומה מאוד לגרסת המתלונן.
אימרה זו מחזקת את לכאוריות הגרסה המפלילה של המתלונן.

על אלו יש להוסיף כאמור את הימנעותם המוצהרת של משיבים 1 ו- 2 ממסירת גרסה או תשובה כלשהי בחקירתם (ראה בש"פ 1671/99 חליל מחמוד נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 3 (1999)...

המשיב 3 מסר בחקירתו גרסה המרחיקה עצמו מהאירוע הנטען תוך מסירת "אליבי" ועדויות לעניינם התיחסתי לעיל.

ברם, מול גרסה זו ניצבת עדותו של המתלונן המפרטת את היותו של משיב זה אחד מיושבי ה"רכב התוקף" תוך זיהוי ופירוט רב של משיב זה ומתן סימנים בו.

משקיבלתי כי עדות המתלונן כשהיא מתחזקת בעדות אחותו, עולה כדי אותו "פוטנציאל ראייתי" - יפים ונכונים הדברים גם לגבי משיב זה.

נוכח כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי חומר הראיות כפי שהוצג בפני ונבחן על-ידי, עולה אמנם כדי ראיה לכאורה להוכחת אשמת המשיבים."

ב- בש"פ 1149/91 {מדינת ישראל נ' פנחס בן עמרם קובי ואח', פ"ד מה(2), 611 (1991)} נפסק מפי כב' השופט ג' בך:

"3. התלבטתי בעניין זה לא במעט.

כשלעצמי לא התרשמתי כל כך ממידת הכירסום שחל כביכול בראיותיה של התביעה. אמנם נכון הדבר, שהסוכן הודיע, כי הוא חוזר בו מהודעותיו במשטרה בהן הפליל את המשיבים ואת יתר הנאשמים אשר כנגדם הופעל על-ידי חוקרי המשטרה, אך הוא הבהיר למעשה מראש לאנשי המשטרה, כי הוא נאלץ לעשות כן בשל חששו פן יתנכלו לו בשל מסירת הודעותיו הקודמות.

לא זו בלבד, שהתביעה תוכל להתבסס על הודעותיו של הסוכן כנגד המשיבים, על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות, אלא שמצוי בתיק חיזוק משמעותי לכאורה להודעות אלה. המדובר בעיקר בשיחות מוקלטות בין הסוכן ובין החשודים בניהול המשא-ומתן איתו בדבר מכירת הסמים. באותן הקלטות מוזכרים השמות הפרטיים של שני המשיבים, וכן יש בהן רמזים נוספים המצביעים לכאורה על זהותם של המשיבים בתור מי שקיימו שיחות אלה עם הסוכן. כמו-כן קיימת, כנגד המשיב 1, עדות משטרתית בדבר תצפית שנערכה על ביתו של המשיב בעת הפעלת הסוכן, אשר אף היא תומכת בהודעה המפלילה של הסוכן.

אינני מתעלם גם מעברם הלא נקי של המשיבים ומהעובדה, אותה הדגשנו בפסיקתנו בעבר, שכאשר בסוחרי סמים עסקינן, אין בדרך-כלל אף במעצר בית כדי לנטרל בצורה מספקת את הסכנה העלולה להיגרם לציבור עקב שחרורם של הנאשמים הנוגעים בדבר ממעצרם.

4. עם-זאת הגעתי לכלל מסקנה, כי מן הראוי שלא אתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי בקשר למשיבים, נשוא הערר, ולהן נימוקיי:

א) כפי שצויין לעיל, מהווים משפטיהם של המשיבים שניים מתוך סדרה של משפטים שהוגשו נגד נאשמים בעבירות סמים, שנלכדו במלכודת משטרתית באמצעות אותו סוכן סמוי. עם הגשת כתבי האישום הוצאו צווי מעצר עד תום ההליכים נגד כל אותם נאשמים. לאחר מכן, כאשר הסוכן הפך את עורו והתכחש להודעותיו המפלילות, הגישו חלק מאותם נאשמים עתירות לעיון חוזר וחידשו בהן את בקשותיהם להשתחרר בערובה. מסתבר, כי שופטים שונים נעתרו בינתיים לארבעה מבין הנאשמים האמורים ואיפשרו להם להשתחרר בערבות.

לגבי שניים מבין הנאשמים הנ"ל הוגשו לי כל המסמכים הנוגעים להליכים האמורים, ועולה מהם, כי עובדות המקרה הרלבנטיות הן כמעט זהות לאלה המתייחסות למשיבים. גם בעניין הנאשמים הנ"ל חזר בו הסוכן מהודעותיו, וגם במקרים אלה קימות הקלטות של שיחות עם הסוכן, אשר בהן מוזכר שמו או כינויו של הנאשם, או שישנם באותן שיחות רמזים המפנים אל זהותו של הנאשם.

כאשר אחד מהשניים הנ"ל, אנואר סרסור, שוחרר בערובה על-ידי בית-המשפט המחוזי (השופט א' פלפל), הגישה המדינה ערר על החלטה, אך הערר נדחה בתאריך 22.02.91 על-ידי המשנה לנשיא מ' אלון (ב- בש"פ 728/91). יצויין, כי זהו המקרה אליו התייחס גם השופט חג' יחיא בהחלטתו נשוא הערר.

והנה הובא בפני השופט פלפל לאחר מכן, ביום 24.02.91, מקרה נוסף מאותה סדרה, הנאשם מרדכי עמר, אשר שוחרר בערובה על-ידי בית-משפט השלום, והמדינה הגישה גם הפעם ערר על החלטה זו.
לאחר שההחלטה בדבר דחיית הערר בעניין אנואר סרסור על-ידי השופט אלון הובאה לתשומת-ליבו, קבע השופט פלפל כדלקמן:

'לא נראה לי כי במקרה זה מן הדין לנהוג אחרת מזה שהחלטתי במקרה של אותו נאשם המוזכר על-ידי בא-כוח המשיב, ואשר אושר כבר על-ידי בית-המשפט עליון.'

בהתאם לכך נדחה אף ערר זה, וגם אותו נאשם שוחרר בערובה בתנאים של מעצר בית. יצויין, כי המדינה לא ביקשה מתן רשות להגשת ערר נוסף על החלטה זו לבית-משפט זה.

נוצר איפוא מצב, בו מספר נאשמים, המואשמים בעבירות, מאותו סוג כמו אלה המיוחסות למשיבים, שמשקל הראיות כנגדם הוא דומה, ושחלה לגבי תיקיהם אותה התפתחות הקשורה בסוכן הסמוי, משוחררים בערובה, ועם-זאת מתבקש אני להחזיר את המשיבים, המשוחררים אף הם בערובה, למעצר.

כבר הבעתי את דעתי בעבר, שעם כל מודעותי לאינטרס הציבורי שבמניעת עברינות נמשכת מצד נאשמים, הרי אין גם להתעלם מאינטרס ציבורי אחר, חשוב לא פחות, והוא נעוץ בשמירה על אימון הציבור בהפעלת ויישום הדין הפלילי באופן צודק ושוויוני. היווצרות התחושה בין נאשמים, משפחותיהם וחבריהם, שהחלטות בית-המשפט בדבר הפגיעה בחרותם של נאשמים מתקבלות בצורה שרירותית ובאופן מקרי ומפלה, משיגה בנושא זה תוצאה שלילית, ויש להשתדל מאוד למנעה (ראה בעניין זה בש"פ 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 381, 386-385, ו- בש"פ 472/89 נאסר אבו סייף נ' מדינת ישראל, סביר "תקציר פסקי-דין", לד 159). ניתן להשלים עם הפליה כאמור רק במקרים בהם ההחלטה לשחרר את אחד הנאשמים בערובה מהווה טעות בולטת וברורה, אשר בעטיה עלול להיגרם נזק חמור לשלום הציבור או בטחונו.

ב) למזלם של המשיבים הם שוחררו על-ידי בית-המשפט המחוזי בערבות עוד ביום 17.03.91, ועלה בידי הפרקליטות להגיש את עררה רק כעבור 4 ימים, בתאריך 21.03.91. הדיון התקיים למחרת, וההחלטה ניתנה היום, ב- 24.03.91, כאשר המשיבים כבר מצויים במשך שבוע ימים מחוץ לבית המעצר. קבענו לא פעם, שרצוי להימנע במידת האפשר מהחזרת נאשם למעצר, אחרי שכבר שוחרר, וננהג כך רק במקרים מיוחדים, כאשר הדבר באמת מחוייב המציאות. (ראה, לדוגמה, ב"ש 1145/84 מדינת ישראל נ' רובין ואח', פ"ד לט(1), 46).

ג) כפי שצויין לעיל, נאסר על כל אחד מהמשיבם לעזוב את בית מגוריו עד תום משפטו. אכן לרוב אין, כאמור, במעצר בית כדי להשיג את מטרת המעצר כאשר המדובר בנאשמים בסחר בסמים, שכן מנוהל סחר כזה לעיתים קרובות מתוך ביתו של החשוד.

אך במקרה דנן מסתבר, כי במשפטיהם של שני המשיבים נקבעו ימי שמיעה רבים בימים והשבועות הקרובים, ויש בסיס לתקווה שמשפטים אלה יסתיימו במהירה. החשש שמגורי המשיבים ישמשו בימים אלה ממש כתחנות להפצת הסם אינו נראה, בנסיבות העניין, גדול במיוחד.

ד) אמנם נוטה אני לדעה, כי מן הדין היה לאשר את מעצרם עד תום ההליכים של כל הנאשמים האמורים, אך משהגיע השופט קמא למסקנה אשר אינה נראית בעליל שגויה, ובהתחשב בשיקולים הנוספים שצויינו על-ידי לעיל, אינני מוצא עילה מספקת להתערבותי בהחלטה נושא הערר.

5. רואה אני רק להוסיף לצו של השופט תנאים אחדים לשחרור בערובה, הנראים לי חיוניים..."

ב- בש"פ 3625/97 {מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 97(2), 59 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"6. ההסבר לחזרתה בה של המתלוננת מן ההודעות שמסרה במשטרה - הוא הגיוני, ומבוסס על ראיות בדבר פחדה של המתלוננת מפני המשיב הנובע מהתנהגות אלימה של המשיב כלפי המתלוננת בהזדמנויות שונות ובמשך תקופה מתמשכת.

הסבר זה מתחזק על רקע אישיותו האלימה של המשיב, שבעברו קופת שרצים של עבירות אלימות. יחסו האלים של המשיב כלפי המתלוננת תועד במסגרת עימות, מוקלט ומוסרט, שנערך ביניהם על-ידי המשטרה ואשר לפי קביעת שופטת קמא שצפתה בסרט, מראה את המשיב כשהוא מדגים, תוך נגיעה בצווארו, תנועה מאיימת, המתאימה להודעות המתלוננת בהן המחישה סכנה לחייה. זאת היתה גם הערכתה של שופטת קמא אשר כתבה כי '... האירועים המתוארים בכתב האישום ומכלול הנסיבות כפי שתוארו על-ידי המתלוננת והעדים, מבססים... את העובדה שהמשיב מסכן את המתלוננת ואף עלול לממש את איומיו' וכי המתלוננת שרויה באימה מפניו (עמ' 27 להחלטת בית-משפט קמא) ועל-כן 'העובדה שהמתלוננת, כאמור, חזרה בה מגרסתה אין בה כדי להחלישה. לדאבוננו לא אחת נתקלים אנו בתופעה שכזו בה מתלוננות ומתלוננים עושים כן כשהמניע לכך הוא הפחד הנורא מפני תוקפם והחשש מפני הבאות'...

כל אלה מלמדים על כך שהאימה שמטיל המשיב על סביבותיו גורמת לכמה מעדי התביעה המרכזיים לחשוש מפני מתן עדות מפלילה כנגדו."

ב- בש"פ 2600/97 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 277 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת ד' בייניש:

"המתלוננת הסבירה, כי החבלות שנמצאו על גופה נגרמו לה בתאונת דרכים שאירעה כשבועיים לפני המקרה המתואר בכתב האישום. על דברים אלו חזרה המתלוננת בדיון שהתקיים בבית-משפט השלום. המתלוננת טענה שם, כי הדברים אותם סיפרה בהודעתה הראשונה הינם שקרים, וכי אמרה אותם בשל מצבה הנפשי והפיזי הקשה באותה תקופה.

שוכנעתי, כי בנסיבות העניין אין בחזרתה של המתלוננת כדי למוטט את כוחה הלכאורי של ההודעה המפלילה אותה מסרה כנגד העורר. כפי שצויין לעיל, הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת מקבלת חיזוק בסימנים הפיסיים שנמצאו על גופה. דברים אלו מתיישבים לכאורה אף עם הודעתו של העורר במשטרה, בה הודה כי הפעיל במועד המצויין בכתב האישום כוח פיזי כלפי המתלוננת, וייחס את סימני החבלה על גופה לאותו אירוע אלים שאירע ביניהם. הודעתו של העורר אינה מתיישבת לכאורה עם הגרסה בדבר תאונת הדרכים, אותה העלתה המתלוננת בהודעתה השניה.

בשלב זה של ההליך ובנסיבות המקרה, בהתחשב במעשים האלימים המיוחסים לעורר בכתב האישום ובאיומים אשר על-פי הנטען השמיע באוזניה של המתלוננת במהלך האירוע, אין לייחס משקל רב לחזרתה מגרסתה המפלילה. כפי שציין השופט קמא, בהודעתה הראשונה במשטרה הזכירה המתלוננת את פחדה מפני העורר, ואין לשלול את האפשרות כי פחד זה היה הרקע לשינוי הגרסה. כמו-כן, ראוי לציין כבר בהקשר זה, כי לעורר הרשעות קודמות בתקיפת המתלוננת, וכי גם במקרים הקודמים, ביקשה המתלוננת לחזור בה מדברים מפלילים שמסרה כנגד העורר.

אשר-על-כן, שוכנעתי כי אין בחזרתה של המתלוננת מהודעתה המפלילה כדי להשמיט את הבסיס תחת כוחן הלכאורי של הראיות כנגד העורר. בראיות אלה יש כדי להביא להרשעתו של העורר אם תעמודנה במבחן הליכי המשפט הפלילי."

15. תקיפת שוטרים
ב- ב"ש (ב"ש) 3017/08 {מדינת ישראל נ' עאדל עאמרנה ואח', תק-של 2008(1), 21012 (2008)} כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק לרכוש במזיד, התנהגות פרועה במקום ציבורי.
המשיבים חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. בדחותו טענה זו קבע כב' השופט פרסקי יעקב קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים, המבוססים על "דו"חות הפעולה של השוטרים, זכרונות-הדברים שנרשמו, תמונות וסרטונים של האירוע, תעודה רפואית, עדויות העיתונאית שנפצעה והשוטרים".

ב- ב"ש (עכו) 2359/08 מדינת ישראל נ' מקסים בן אולג שצרבינה, תק-של 2008(1), 21747 (2008)} כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו תקיפה חבלנית של עובד ציבור, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש והיזק לרכוש במזיד. בקבעו כי קיימות, במקרה דנן, ראיות לכאורה, מסתמך כב' השופט יעקב בכר על עיון בתיק החקירה, עדויות השוטרים, עדויות המאבטחים שהיו במקום, תעודה רפואית המצויה בתיק החקירה, המעידה כי השוטר נחבל בכף ידו ושידו גובסה, עיון בתמונות המעידות כי נגרם נזק לניידת.

ב- ב"ש (חד') 1412/08 מדינת ישראל - תביעות חדרה נ' עומר בן סמיח ג'אבר, תק-של 2008(1), 26444 (2008)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו תקיפת שוטר שלא כדין תוך איומים על חיי השוטר והפרעה במילוי תפקידו. כב' השופט חננאל שרעבי הסתמך על עיון בתיק החקירה, דו"חות השוטרים אודות האירוע וקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם.

16. עבירת סמים
ב- ב"ש (חי') 1865/08 בדוי מנסור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 13890 (2008)} כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן. סניגורו של העורר טען, כי קיימת חולשה בראיות שנאספו כנגד מרשו.

בדחותו טענה זו קבע כב' השופט יצחק כהן כי העורר נצפה על-ידי "שוטר בשעה שעמד במקום פלוני בעיר עכו, ותעד שלושה מקרים של אנשים שפנו אל העורר, ובכללם הקונה". בנוסף, "מייד לאחר שהקונה קיבל דבר מה מהעורר, דיווח התצפיתן לחוליה שוטרים שעמדה בקרבת מקום, ואלה עצרו את הקונה במרחק מה מהמקום בו עמד העורר. בחיפוש בכליו של הקונה נמצא סם מסוכן, והקונה אישר כי רכש אותו דקות ספורות לפני כן, והצביע על העורר כמי שמכר לו את הסם".

בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הסתמך בית-המשפט על דו"ח הפעולה של התצפיתן, דו"ח הפעולה של השוטר שעצר את הקונה, והודעתו של הקונה.

ב- ב"ש (ב"ש) 2718/08 מדינת ישראל - פמ"ד נ' מ' ח' (עצור) - בעצמו ואח', תק-של 2008(1), 24917 (2008)} כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

כב' השופט נ' אבו טהה קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים תוך שהוא מסתמך על חומר החקירה בתיק, תמלול תמצית שיחות במסגרת האזנת הסתר, חומר החקירה הנוגע להאזנות הסתר, דו"ח פעולה של השוטר והודעות המשיבה בחקירתה במשטרה.

ב- ב"ש (חי') 1724/08 {שריף דיראווי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 12361 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו מכירה של 100 גרם סם מסוכן מסוג חשיש.
כב' השופט יצחק כהן קבע כי החלטתו של בית-משפט קמא נכונה באשר לראיות לכאורה.

בית-המשפט הסתמך לצורך ראיות לכאורה על העובדה כי סוכן המשטרה זיהה את העורר באופן ברור ומפורש, הקלטה בה נשמע קולו של העורר תוך שהעורר מאשר את דבריו בחקירתו, בעת שהשוטרים נקשו על דלת ביתו של העורר, העורר ברח מחלון אחורי, אך נלכד על-ידי שוטרים שהמתינו לו שם, עימות העורר עם הסוכן המשטרתי, הודעותיו של סוכן המשטרה.

יוער, כי סניגורו של העורר טען כי הסוכן תאר את ביתו של העורר בצורה שגויה ולא נכונה והציג תמונות לא ברורות וחלקיות.

כב' השופט יצחק כהן, דחה טענה זו וקבע כי בסופו של יום הסוכן זיהה את העורר, זיהוי, שנתמך בראיות אחרות.

ב- ב"ש (ב"ש) 20153/08 {מדינת ישראל נ' משה בן אהרון רובין ואח', תק-מח 2008(1), 8458 (2008)} הוגש כתב אישום, המייחס למשיבים כי קשרו קשר להחזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית.

כב' השופט ברוך אזולאי קבע כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה המבוססות על ראיות ישירות ביחס למשיב 2, הימצאות הסמים ברכב בו ישבו שלושת המשיבים, בתפיסת סכומי כסף גבוהים במזומן, בתפיסת פתק ברשות המשיב 1, ובו שמות אנשים שונים ומספרים לידם הנחזים כסכומי כסף, דו"חות הפעולה של השוטרים המעורבים, תעודות רפואיות בנוגע לפגיעות שביצעו המשיבים בשוטרים, שתיקת המשיבים בחקירותיהם הראשונות ונכונות המשיבים לסכן את חיי השוטרים על-מנת להקשות על תפיסת הסמים שברכבם.

ב- ב"ש (נצ') 132/08 מדינת ישראל נ' מקסים בן גריגורי אנדריוק, תק-של 2008(1), 3959 (2008)} הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, המייחס לו עבירת החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. סניגורו של הנאשם הסכים, במקרה דנן, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו.

כב' השופטת לילי יונג-גפר קבעה כי הראיות לכאורה מבוססות על דו"חות השוטרים שנכחו באירוע וכי הנאשם עצמו מודה בהחזקת הסם.

17. הסכמה לדבר קיומן של ראיות לכאורה
ב- בש"פ 4212/16 {יוסף (ז'וז'ו) לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 14176 (2016)} קבע בית-המשפט:

"20. בהקשר זה אציין כי העורר הסכים לדבר קיומן של ראיות לכאורה באשר לטענה לפיה הוא העביר את המטען המתוקן - שגרם לבסוף למותם של שלושה אנשים, ולפציעתם של רבים. בנסיבות אלו, אף אני סבור, כבית-המשפט המחוזי הנכבד, כי אין צורך להכריע בדבר עוצמתן של הראיות לכאורה הנוגעות לטענה לפיה העורר היה זה אשר העביר את המטען התקול, כפי שפורט בסעיף 11 לאישום הרביעי. בנוסף, אף שהראיות הנוגעות לנוכחותו של העורר בתצפית ביום שבו התפוצץ המטען המתוקן אינן חד משמעיות, הרי שעיון במכלול הראיות מעלה כי אכן קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת בשלב זה של ההליך ביחס להשתתפותו של העורר בתצפית אחת לפחות."

18. ראיות לכאורה באחת מן העבירות בכתב האישום כעילה למעצר עד תום ההליכים
ב- בש"פ 4398/16 {שמעון סבח נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 13311 (2016)} קבע בית-המשפט:

"12. משהגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות נשוא האישום הרביעי, איני רואה צורך להידרש לטענותיו ביחס לאישום השלישי, לפיהן הודעתיו של י.מ. אינן יכולות להוות סיוע לאלה של ה.צ. יש לזכור, כי אף אם יש לבחון את קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע כבר בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, הרי ששאלה זו נבחנת ברמה הלכאורית בלבד (ראו: בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 775, 779 (2004); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-13 והאסמכתאות שם (21.08.05)). בעניין זה, אך אעיר כי בניגוד לטענת העורר - לפיה בית-המשפט המחוזי "לא מתייחס לפערים ולשוני הכל כך מהותי בתיאור האירועים" שבין גרסתו של י.מ. לגרסתו של ה.צ. - הרי שבית-המשפט נדרש לנושא זה ואף ציין כי "מדובר בטענות לא מבוטלות" וכי "בהחלט קיימת אפשרות כי קיים ערבוב מסוים בין האירועים השונים" (עמ' 24 להחלטה). עם-זאת, בסופו-של-יום קבע בית-המשפט כי שעה שמדובר ממילא בראיית סיוע, ובהליך מעצר, הוא אינו רואה בטיעון זה "ככזה השומט את הקרקע תחת התשתית הראייתית".

13. אשר-על-כן, מתקיימת בעניינו של העורר תשתית ראייתית לכאורית. בהתחשב בחומרת מעשיו ובעברו הפלילי המכביד, אף אין ספק כי קמה עילת מעצר בעניינו. בית-המשפט המחוזי ציין, כי לחובת העורר 11 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים וכי הרשעתו האחרונה היא משנת 2010 בגין קשירת קשר לפשע וסיוע לאחר מעשה (בעבירה של רצח) בגינה נדון לעונש של שבע שנות מאסר. לא זו אף זו, הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים חלה במקרה דנן ומקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מעצר לאחר הגשת כתב אישום - ראיה לכאורה