מבוא - מעצר עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב אישום

1. כללי
סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"21. מעצר לאחר הגשת כתב אישום (תיקונים: התשנ"ז, התשע"ה)
(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית-המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים ובכלל זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה:
(1) בית-המשפט סבור, על-סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:
(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;
(ג) הואשם הנאשם באחד מאלה:
(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;
(2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);
(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;
(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;
(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף-קטן (ב), אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת.

(2) בית-משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית-המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.

(ב) בית-המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף-קטן (א) אלא-אם-כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולעניין סעיף-קטן (א)(1), לא יצווה בית-המשפט כאמור, אלא-אם-כן נתקיימו גם אלה:

(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה;
(2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור.

(ג) לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע כאמור בסעיף-קטן (ב)(2), ימנה לו בית-המשפט סניגור ויחולו לענין זה הוראות פרק ב' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), או הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: "חוק הסניגוריה הציבורית"), לפי העניין; כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית-המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים.

(ד) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב) רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים.

(ה) צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק-הדין, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט אחרת; על צו מעצר לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 20."

תיקון לחוק המעצרים, שנתקבל בכנסת ביום 01.05.96 (תיקון מס' 9), קבע את ה"מדיניות" בכל הקשור לסוגיית המעצר של נאשם עד תום ההליכים נגדו. סוגיית המעצרים הינה מן הסוגיות החשובות בנושא זכות האדם לחירות ולחופש, כאשר הזכות כאמור, מתעמתת עם הדאגה לשלום הציבור או בטחונו. על-כן, על בית-המשפט, בבואו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לקבוע את מידת האיזון בין שני ערכים יסודיים אלה.

תיקון זה הביא לכך שהעקרונות הקובעים בסוגיית המעצרים תהיינה בכתב, תחת סעיפי חוק מפורשים, דבר שיגרום לאחידות ביצועם {ראה גם בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' אברהם בן אליהו לבן, פ"ד מג(2), 410 (1989)}.

כב' השופט א' ברק בעניין עימאד גנימאת קבע כי "הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג" {דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)}.

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק מוסיף וקובע בפרשת גנימאת הנ"ל כי מדינה השומרת על "זכויות האדם" צריכה, במקרים מסויימים, לפגוע בזכויותיו, וזאת כדי לקיים זכויות אדם. כך לדוגמה כאשר נשקפת מנאשם סכנה, "כי אם יתהלך חופשי ימשיך לבצע עבירות, מוצדק הוא לעצרו עד שיוכרע משפטו".

זאת ועוד. כב' השופט א' ברק סבור כי במקום "בו מוכחת הסכנה מנאשם, יש לעצרו; ואם סכנה כזו נשקפת מרבים, יש לעצור רבים. אך אין להפוך את המעצר לשיטה ולדבר מובן מאליו. המעצר צריך תמיד להיתפס כאירוע מיוחד וחריג".

י' קדמי גורס בספרו על סדר הדין בפלילים {חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 177; ייקרא להלן: "סדר הדין בפלילים")} כי "מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה "המשך" מעצר של חשוד או "הארכת" מעצר של חשוד; אלא - הוא פותח הליך מעצר עצמאי ונפרד בעניינו של "נאשם", להבדיל מ"חשוד"".

יודגש, כי אין כל מניעה כי נאשם יהיה משוחרר או חופשי עד להגשת כתב האישום. כפי שנראה, עסקינן בבקשה למעצר עד תום ההליכים בערכאה הראשונה אולם, חוק המעצרים קובע כי ניתן להחזיק במעצר גם בתקופת הערעור.

י' קדמי גורס בספרו על הדין בפלילים {שם, עמ' 182} כי "בקשה למעצרו של נאשם ניתן להגיש במהלך הדיון בערכאה הראשונה ולאו דווקא בפתיחתו; ואפילו לאחר מתן הכרעת הדין. אין מניעה להגשת בקשה כאמור לאחר מתן פסק-הדין ולקראת ערעור; וכן - לעניין הערעור עד לסיומו".

כפי שנראה להלן, מלאכת בית-המשפט, בשאלת מעצר עד תום ההליכים, בנויה על שלושה שלבים. האחד, דיון בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם. השני, דיון בשאלה האם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם. השלישי, האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ראויה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט סברי מוחסן ב- ב"ש (חד') 1114/08 {מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}:

"10. כבכל הליך למעצר "עד תום ההליכים", שלושה נושאים עיקריים אמורים לעמוד להכרעתנו, והם: האחד, בחינה אם חומר הראיות שנצבר בתיק החקירה, יש בו כדי לספק תשתית ראויה, ולו לכאורה, למעשים ולמחדלים המיוחסים למשיב בכתב האישום; השני, אם נתקיימה עילה ראויה למעצר עד תום ההליכים; והשלישי, האם נכון וראוי הוא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, או שמא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור בערובה ובתנאים שפגיעתם בחירותו של המשיב חמורה פחות ממעצר."

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (ייקרא להלן: "חוק המעצרים"), נחקק על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

י' קדמי גורס בספרו על הדין בפלילים, 185 כי:

"המדובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - עומד, מטבע הדברים, בבסיס פרשנותם של דיני המעצרים; והשמירה הקפדנית לבל תיפגע "חירותו" של אדם, גם כאשר הוא חשוד/נאשם/נידון, חייבת לעמוד לנגד עיניו של השופט שעה שהוא מיישם את הוראותיו של חסד"פ (מעצרים). הכלל הגדול הוא, כי אין לפגוע ב"חירותו" של אדם, אלא במסגרת "המצומצמת" שקבע לכך הדין; ולעולם יש להקפיד שמידת הפגיעה, טיבה ואופיה לא יחרגו מן הדרוש וההכרחי."

חוק המעצרים מניח צורך בקיומו של איזון בין שני ערכים. האחד, חירות הפרט. השני, בטחון הציבור. בין הפעלת שני הערכים הללו, מפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו באשר לדרך בו בוחן את קיומה של עילת מעצר ובירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר, תוך התחשבות מירבית בחירותו של הנאשם {ראה גם ב"ש (אי') 1259/08 מדינת ישראל נ' תחסין חטיב ואח', תק-של 2008(1), 16197 (2008)}.

לצורך בחינת שיקול-הדעת, על בית-המשפט לבחון באופן פרטני את נסיבותיו האישיות של הנאשם. זאת ועוד. על-פי חוק המעצרים, וכפי שנראה להלן, נדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומן של ראיות לכאורה, הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין חלופת המעצר. יודגש, כי בלא ביסוס קונקרטי, עלולה להיווצר תמונה מעורפלת בפני בית-המשפט - דבר שיביא ל"זעזוע" מלאכת האיזונים העדינה הנדרשת מבית-המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- בש"פ 7136/04 {האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469 (2004)}:

"מן המפורסמות הוא, כי אישום כנגד נאשם, תושב שטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, מחייב בחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש מהתחמקותו מהליכי משפט בדרך הימלטותו לשטחים. אף שחשש זה קיים בכל מקרה דרך-כלל, מתחייבת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, ומשקל החשש להימלטות פוחת ככל שרשויות אכיפת החוק פועלות כסידרן בפיקוח על תנאי שחרור וכפיית התייצבות נאשמים לדין."
(ההדגשה איננה במקור)

ובמילים אחרות, חוק המעצרים, מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת שיפוטי נרחב לצורך עריכת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים של חירות הפרט/נאשם מחד, ובטחון הציבור מאידך. על-כן, נדרש בית-המשפט לבחון את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, ואת קיומה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של הנאשם {דברי כב' השופטת יעל וילנר ב- ב"ש (חי') 1577/08 מדינת ישראל נ' עבדאלאל נפאע, תק-מח 2008(1), 8474 (2008)}.

סעיף 21 לחוק המעצרים, מונה שני תנאים {ובשים-לב לקיומה של חלופת מעצר ראויה} לפיהם, יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. שני התנאים הינם מצטברים. ואלה הם:

האחד, קיימות ראיות לכאורה לפיהן התביעה יכולה להוכיח את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

השני, התקיימה עילת מעצר נגד הנאשם.

בהיעדר עילת מעצר ו/או היעדר ראיות לכאורה, אין לבית-המשפט הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו ו"אין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם" {דברי כב' השופט משה אלטר ב- ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008)}.

כך לדוגמה קבע כב' השופט משה אלטר ב- ב"ש (עכו) 1978/08 {מדינת ישראל נ' נסרה טארק, תק-של 2008(1), 23287 (2008)}. באותה פרשה קבע כב' השופט משה אלטר כי לאור קביעתו כי אין בפניו עילת מעצר נגד הנאשם/המשיב - אין בידו הסמכות להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו.

על-אף האמור לעיל, ובטרם יורה בית-המשפט על מעצרו של נאשם, ובתנאי שמתקיימים שני התנאים שלעיל, ראיות לכאורה ועילת מעצר - יחדיו, יבחן בית-המשפט האם קיימת חלופת מעצר שכן, במקרה וקיימת חלופת מעצר ראויה - יורה על מימושה. אולם, באם יגיע בית-המשפט למסקנה כי חלופת מעצר ראויה, לא קיימת ו/או לא ראויה - יורה הוא, על מעצרו של הנאשם, עד תום ההליכים נגדו.

יש להדגיש כי הגורסים כי אי-קיומה של חלופת מעצר ראויה, מהווה תנאי שלישי, שבהתקיימותו, יורה בית-המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו. כך לדוגמה קבע כב' השופט משה רביד ב- ב"ש (יר') 10291/07 {מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008)}:

"10. סוגיית מעצר עד תום ההליכים מוסדרת בהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), המורנו כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם התקיימו שלושה תנאים אלה במצטבר: האחד, קיימת עילת מעצר עניינית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, המונה שלוש חלופות: (1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, כמפורט בסעיף-קטן (א). (2) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה. (3) הנאשם מואשם באחת מהעבירות המנויות בסעיף-קטן (ג), המקימות חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות כאמור בסעיף-קטן (ב) לעיל. לחילופין, קיימת עילת מעצר דיונית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שעניינה התפתחויות מאוחרות, הנוגעות לאי-מתן ערובה, הפרת תנאי מתנאי ערובה או היווצרות עילה לביטול השחרור בערובה. השני, קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השלישי, ככל שמדובר בעילת מעצר עניינית, נבחנה חלופת מעצר ולנאשם ניתנה הזדמנות להיות מיוצג, כמפורט בהוראות סעיפים 21(ב)(1)-(2) לחוק המעצרים (ראו, יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון (תשס"ג-2003), 181-180)."

ב- ב"ש (עכו) 1419/08 {מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008)} קבע בית-המשפט:

"שלושה יסודות אשר בהתקיימם במצטבר יורה בית-המשפט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים: ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, עילת מעצר, והיעדר אפשרות שחרורו בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה מזו שבהשמתו מאחורי סורג ובריח. זו מצוות סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996."

י' קדמי בספרו {שם, עמ' 181} גורס כי קיימים למעשה שלושה תנאים. ואלה הם כדבריו:

1. התקיימה עילת מעצר.

2. "קיימות ראיות לכאורה", להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

3. "התקיימו שני 'התנאים המגבילים', הקבועים בסעיפים 21(ב)(1) ו (2), לאמור: נבחנה חלופת מעצר; וניתנה לנאשם הזדמנות להיות מיוצג".

סניגור, בבואו לטעון טענותיו בפני בית-המשפט, עליו להתייחס הן לקיומן של ראיות לכאורה והן לקיומה של עילת מעצר. באם ימנע מטיעון של אחד התנאים, ייתכן ובית-המשפט יראה באי-התייחסות הסניגור - כמי שהודה.

לדוגמה, כאשר הסניגור בטיעוניו מתייחס לראיות לכאורה אך אינו מתייחס לשאלת קיומה של עילת מעצר - בית-המשפט במקרה שכזה, ייצא מנקודת הנחה כי טענות התביעה באשר לקיומה של עילת המעצר הוכחה ולא נסתרה על-ידי הסניגור. לעניין זה יפים הם דברי כב' השופט משה אלטר ב- ב"ש (עכו) 2537/08 {מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008)}:

"הסניגור לא התייחס בטיעוניו לשאלת קיומה של עילת מעצר. ניתן להסיק מכך שהוא מסכים שעילת המסוכנות מתקיימת במקרה זה, הגם שקיימת אפשרות שאי-ההתייחסות לשאלה זו נובעת מהיסח הדעת. בכל מקרה, אני סבור שעילת המסוכנות מתקיימת במקרה זה, זאת לאור עברו של המשיב הכולל הרשעות קודמות רבות בעבירות רכוש וסמים..."

בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים". בשלב זה של הדיון, אין בית-המשפט עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה שכן, על בית-המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה ובשים-לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות העומדות בפניו. כלומר, מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית-המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה של נאשם {ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996) (להלן: "הלכת זאדה"); בש"פ 1915/95 חליל אבו עיסא נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 (1995); בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1767 (2004); בש"פ 1119/04 סאלם זנון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 (2004)}.

הלכת זאדה קובעת כי בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט קובע עמדה חד-משמעית ואין עליו להכריע בשאלת מהימנותן של הראיות ומהן משקלן. על בית-המשפט לבחון את הראיות מבחינת הפוטנציאל הראייתי הטמון בהן תוך בחינת השאלה, האם לאחר "עיבודן" של אותן ראיות שהובאו בפניו, במהלך המשפט, יוכלו ראיות אלו להביא להרשעתו של הנאשם {ראה גם ב"ש (חי') 1821/08 מדינת ישראל נ' אלכסנדר בן מיכאל פלדמן, תק-של 2008(1), 16363 (2008)}. וכדברי בית-המשפט בהלכת זאדה {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1995)}:

"... השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו... הינה, אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על-פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן היה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן, איפוא, ראיות גולמיות אשר בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר... על-כן, אין נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה."
{ראה גם ב"ש (אילת) 1223/08 מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)}

ב- בש"פ 6187/95 {מדינת ישראל נ' סלימאן אל עביד, תק-על 95(3), 653 (1995)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהיתה הכרעת-דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי - משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם. המחוקק הורנו בסעיף 21א(ב) לחוק כי לא יתן בית-המשפט צו מעצר עד תום ההליכים אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולמותר לומר כי לא הרי "ראיות לכאורה" כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר, כנדרש להרשעתו של נאשם..."

ב- בש"פ 6187/95 {מדינת ישראל נ' אלעבד, תק-על 95(3), 653 (1995)} קבע בית-המשפט:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהיתה הכרעת דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם..."
(ההדגשות אינן במקור) (פסקה 6 לפסק-הדין)

טעות נפוצה בפי הסניגור, בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא, כי קיימים פגמים בהליך החקירה ובכתב האישום ובכך יש משום חיזוק לעמדתו מדוע אין להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

דעתינו היא כי, בהעלאת טענות מאין אלה, ובמקרה וקיימות ראיות נוספות, כגון: הודעות נאשם, מתלונן ועדים לאירוע, מזכרים של שוטרים, מהן ניתן להסיק על ראיות לכאורה, נתפס הסניגור לכלל טעות. ובמה דברים אמורים. טענות מסוג אלה של פגמים וליקויים, יש להעלות במסגרת הדיון בתיק לגופו ולא בבקשה למעצר, קרי, מקומן במסגרת הדיון במשקלן של הראיות שכידוע בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט בודק את מהימנות העדים תוך שהוא מסתפק בראיות לכאורה בלבד.

זאת ועוד. בית-המשפט, בדיון למעצר עד תום ההליכים, איננו יכול כאמור לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות, שכן, החומר מובא לפניו בכתב תוך שלמוסר ההודעה לא נערכה חקירת נגדית {ראה לעניין זה ב"ש 1110/83 עמיחי סגל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1983); בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

ב- ב"ש (נצ') 218/08 {מדינת ישראל נ' סרגי בן אנטולי ניקולייב, תק-מח 2008(1), 10755 (2008)} קבע כב' השופט מנחם בן-דוד כי "טענותיו של המשיב כנגד פגמים שנפלו בהליך החקירה כמו אי-בדיקת הסכין במעבדה, מקומן במשפטו, במסגרת הדיון במשקלן של ראיות אלו". וכך גם "הדין לגבי הטענה שהעלה המשיב כנגד ניסוח כתב האישום".

ב- ב"ש (ב"ש) 3017/08 {מדינת ישראל נ' עאדל עאמרנה ואח', תק-של 2008(1), 21012 (2008)} קבע כב' השופט פרסקי יעקב כי "העובדה ולפיה היו גם מעורבים אחרים ייתכן שראויה להיטען בהליך העיקרי". יתר-על-כן, "בשלב זה ובמסגרת הליך הבקשה למעצר עד לתום ההליכים לא מצאתי כי יש בטענה בכדי לסייע למשיבים".

ב- ב"ש (חד') 1412/08 {מדינת ישראל - תביעות חדרה נ' עומר בן סמיח ג'אבר, תק-של 2008(1), 26444 (2008)} קבע כב' השופט חננאל שרעבי כי "טענותיו של הסניגור בפני כנגד הראיות לכאורה (אי-חקירת כל העדים, הסתמכות על דו"חות שוטרים ולא על עדות שנגבתה מהם ועוד, כמפורט בפרוטוקול ישיבת יום 05.03.08), הן טענות לגבי מהימנות, ודינן להתברר בתיק העיקרי אך לא לצורך בחינת ראיות לכאורה כמשמעותן בהלכת זאדה".

ב- ב"ש (ב"ש) 2718/08 {מדינת ישראל - פמ"ד נ' מ' ח' (עצור) - בעצמו ואח', תק-של 2008(1), 24917 (2008)} קבע כב' השופט נ' אבו טהה כי "באשר לטענות הסניגורים המלומדים, עובדות נשוא כתב האישום, לרבות חומר הראיות איננו מבסס מעשה של סחר בסם, אלא לכל היותר מעשה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד, מקומן של טענות אלה להיבחן ולהתלבן בהליך העיקרי".

2. הצעתינו לשינוי טכני בסעיף
כאמור, סעיף 21 לחוק המעצרים עוסק במעצר עד תום ההליכים. באם נלך לפי סדר כרונולוגי, נגלה כי סדר הבחינה שונה מסדר הבחינה הלכה למעשה הנעשה על-ידי בתי-המשפט לערכאותיהם השונות. ובמה דברים אמורים.

רוב רובן של ההחלטות בתי-המשפט, העוסקות במעצר עד תום ההליכים, עוסקות בשלושה שלבים, ובסדר כרונולוגי, שמפעיל בית-המשפט בטרם יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים.

ראשית, בית-המשפט בודק האם קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם.

שנית, לאחר שמגיע למסקנה כי אכן קיימות ראיות לכאורה, עובר בית-המשפט ובודק האם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם.

שלישית, לאחר שמגיע למסקנה כי אכן קיימת עילת מעצר, הנסמכת על ראיות לכאורה, ובטרם יורה על מעצרו של נאשם, בודק בית-המשפט האם קיימת חלופת מעצר.

לעומת זאת, ממקרא סעיף 21 לחוק המעצרים עולה סדר כרונולגי אחר. על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים עולה כי ה"שלב הראשון" כאמור, העוסק בראיות לכאורה, מקומו בסעיף הנ"ל כ"שני" ואילו ה"שלב השני" כאמור, העוסק בעילת מעצר, מקומו בסעיף הנ"ל כ"ראשון".

לו דעתינו היתה נשמעת, על המחוקק לשנות את הופעת סדר הסעיפים, תוך פישוטו של סעיף 21 לחוק המעצרים כלהלן.

על המחוקק לקבוע כי בית-המשפט לא ייתן צו מעצר עד תום ההליכים נגד נאשם, אלא אם ייתקיימו, ראיות לכאורה {ובהזדמנות זו אף לפרט ולהבהיר, ככל האפשר, מהי רמת ההוכחה הנדרשת, לדוגמה, שעל התביעה להציג בפני בית-המשפט בהקשרן של ראיות לכאורה}, עילת מעצר (תוך פירוט העניינים המופיעים בסעיף 21(א) לחוק המעצרים), היעדר חלופת מעצר ומתן ערובה על-ידי הנאשם.

בסדר זה, מוצגת בפני הקורא, "תרשים זרימה", קריא וברור, המאפשר לקורא קריאה נוחה וברורה של סעיף החוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מבוא - מעצר עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב אישום