תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה וחילוט ערובה

1. כללי
סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"51. תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה (תיקונים: התשנ"ז, התש"ס)
(א) שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע;

(ב) נוכח שופט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השחרור וכי לא ניתן להביאו בפניו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות.

(ג) בקשה לחילוט ערבות שניתנה על-ידי ערב לא תידון אלא-אם-כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו."

סעיף 51 לחוק המעצרים קובע את תוצאת הפרת תנאי השחרור בערובה. במקרה שמשוחרר בערובה {ייקרא להלן: "המשוחרר"} הפר את אחד מתנאי שיחרורו, בסמכותו של בית-המשפט להורות על חילוטה של הערובה שניתנה על-ידי המשוחרר ובמקרה והתגבשה עילת מעצר, רשאי בית-המשפט לעצרו או לשחררו בערובה והכול בתנאים כפי שייקבע בית-המשפט {ראה בש"פ 10532/03 רשל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 469 (2005); בש"פ 653/98 רינה גרבי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 44 (1998); בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 221 (1995)}.

תכליתה של הערובה היא להבטיח שהמשוחרר יקיים את תנאי שיחרורו, שכן השחרור בתנאים, נועד להקל עימו ולחסוך ממנו את השהייה במעצר עד לסיום חקירתו או עד לסיום ההליך המשפטי נגדו {ב"ש (יר') 8040/06 מדינת ישראל נ' בנזינו ואח', תק-של 2007(1), 15615 (2007)}.

המשוחרר בתנאים יודע כי אם יפר את אחד מתנאי שיחרורו יחוייב הוא וערביו. על-כן, במקרה ובית-המשפט לא יחלט את הערובה שנתן המשוחרר וערביו, במקרה של הפרה של אחד מתנאי השחרור, יהיה בכך משום מסר לא ראוי, למשוחרר וערביו, ובמקרים מסויימים אף יעודד הפרות תנאי שחרור בעתיד {בש"פ 2708/95 מרדכי שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 221 (1995)}, למען יראו ויראו.

כדי למנוע תופעות כאמור של הפרת תנאי שחרור, בית-המשפט צריך לחלט את הערובות שניתנו על-ידי המשוחרר וערביו וזאת למען יראו ויראו ובכדי למנוע את הפרת האמון שנתן בית-המשפט ולשם שמירה על האינטרס הציבורי {ב"ש (נצ') 2218/05 מדינת ישראל נ' דלאשה ואח', תק-מח 2005(3), 5169 (2005)}.

לאור זאת, ברור הוא כי רק במקרים חריגים תהא הצדקה להימנע מחיוב בערובה במקרה של הפרת אחד מתנאי השחרור. ובמילים אחרות, מרגע שהתביעה הוכיחה את ההפרה של אחד מתנאי השחרור, נטיית בית-המשפט תהא לחלט את הערובות שניתנו על-ידי המשוחרר וערביו, שבדרך-כלל, גבוהות שכן הערובות נקבעות יחסית לכל משוחרר ומשוחרר.

חילוט ערבויות נועד להרתיע את המשוחרר ששוחרר בתנאים מגבילים, שזכה לאמונו של בית-המשפט. תנאי השחרור נועדו להבטיח את תכלית המעצר ואילו הערבויות שניתנות על-ידי הערבים, מטרתן להבטיח כי תנאי השחרור ישמרו ולא יופרו.

כאמור, סעיף 51 לחוק המעצרים קובע סמכות שבשיקול-דעת לחלט כספי ערבון. כלומר, סמכות חילוט הערובה, איננה אוטומטית גם לאחר שההפרה הוכחה לבית-המשפט ועל-כן, בבוא בית-המשפט ליתן החלטתו לגבי חילוט הערובה, צריך הוא לבחון את נסיבות הטלת הערובה וּמלוא הגורמים אשר הביאו להפרת תנאי השחרור.

תכליתה של הערובה היא להבטיח את האינטרס הציבורי של הבטחת התייצבותו של הנאשם לבירור דינו בבית-המשפט ולהטיל מורא וחשש על המשוחרר.

ב- בש"פ 4348/99 {צבי ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999)} קבע בית-המשפט כי אין להתעלם מחומרת ההפרה וּמהתעלמותו הברורה של המשוחרר מהוראותיו של בית-המשפט, שכן, שחרור בערובה נועד לשמור על האינטרס הציבורי ביעילות ההליך הפלילי, תוך שמירה על יסוד הרתעתי שעל-פיו, הפרת אחד מתנאי השחרור תגרור אחריה, חילוט ערבויות.

בית-המשפט יורה על ביטול השחרור בערובה וחזרה לבית המעצר מאחד משני המקרים הבאים. האחד, כאשר המשוחרר ביצע עבירות נוספות. השני, כאשר המדובר בהפרה מהותית, המצביעה כי אין לבית-המשפט ליתן אמונו במשוחרר.

2. הדיון בבקשה לחילוט ונטל ההוכחה
הדיון בחילוטה של הערובה מתקיים על-פי סדרי הדין הכלליים שלפיהם מתנהל הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם. יתר-על-כן, בפסיקת בתי-המשפט עולה כי לשם חילוטה של הערובה, לא די להוכיח כי היתה הפרה של אחד מתנאי השחרור, אלא, יש גם להוכיח את כתב הערבות ותנאיו {ראה גם ב"ש (ת"א) 2005/85 שלום מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"מ התשמ"ו(1), 42}.

למען הסר ספק, נטל ההוכחה להוכיח כי ההפרה נתקיימה, מוטל כול כולו על התביעה ומידת ההוכחה שנדרשת התביעה להציג, תהא גבוהה יותר מראיות לכאורה, בבקשה למעצר עד תום ההליכים {בש"פ 3293/91 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 163 (1991)}.

3. האם ניתן לראות בעבירה עצמאית שנעברה כהפרה של תנאי הערובה?
3.1 כללי
לתשובה לשאלה זו, שני פנים. אלה הגורסים {תיקרא להלן: "הגישה הראשונה"} כי ביצוע עבירה עצמאית שנעברה הינה כהפרה של אחד מתנאי השחרור, מצד אחד, ולאלה הגורסים {תיקרא להלן: "הגישה השניה"} כי יש להיצמד לתנאי השחרור כפי שנכתבו בכתב הערובה, מצד שני.

אנו סבורים כי הטענה כי משוחרר בערובה איננו מחוייב, כחלק מתנאי שחרורו, שלא לעבור על עבירות אחרות נוספות, איננה יכולה לעמוד, אלא נהפוך הוא. משוחרר בערובה מחוייב, על-פי הסכם מכללא, בינו ובין בית-המשפט, שלא לעבור עבירה עצמאית אחרת, בהיותו משוחרר בערובה ו/או במעצר בית.

לעניין חיובם של ערבים בשל מעשי המשוחרר בערובה, נוטה פסיקת בתי-המשפט לגישה לפיה, כאשר מתוכן הערובה אין חיוב ברור, כגון עבירה עצמאית חדשה - יש להימנע, במקרה שכזה, מחילוט ערבות הערבים.

3.2 ה"גישה הראשונה"
ב- ב"ש (ב"ש) 6400/97 {מדינת ישראל נ' זגורי, תק-מח 97(2), 597 (1997)} בע בית-המשפט כי "נאשם שהפר תנאי שחרור בכך שיצא מביתו בשעות שאסור לו לצאת, אבל לא ביצע עבירה - ייעצר עד תום ההליכים, בשל הפרת תנאי שחרור". אולם, נאשם, שבהיותו משוחרר, ביצע עבירות נוספות, אולם בשעות שהיה מותר לו לשהות מחוץ לביתו, לא ייעצר עד תום ההליכים, כיוון שלא הפר תנאי שחרור ספציפי. זוהי תוצאה שהדעת איננה סובלת".

כאשר על משוחרר נאסר להמשיך ולהעסיק שב"חים תוך שבית-המשפט מורה על מעצר בית מלא והמשוחרר אומנם לא יוצא את ביתו ובכך מקיים את התנאי של מעצר בית מלא, אולם, ממשיך הוא להעסיק שב"חים - יש בכך משום הפרה של תנאי השחרור {ב"ש (פ"ת) 2590/02 מדינת ישראל נ' בדיר יעקב, תק-של 2002(3), 18320 (2002) (ייקרא להלן: "פרשת בדיר")}.

בפרשת בדיר, קבעה כב' השופטת א' באום-ניקוטרה כי "מקום בו מפר המשיב את תנאי השחרור, כפי שנעשה במקרה שבפני, על בית-המשפט להורות על חילוט על-מנת להבהיר לאותו משיב, כי ישנה משמעות לחתימתו ולהתחייבותו ואין המדובר במסמך נטול ערך, שנעשה אך על-מנת להוציא המשיב מן המעצר בו שוהה".

ב- ב"ש (נצ') 2218/05 {מדינת ישראל נ' דלאשה ואח', תק-מח 2005(3), 5169 (2005)} קבעה כב' השופטת הלמן אסתר כי "הפרת תנאי השחרור במקרה זה על-ידי משיב מס' 1 הינה מן החמורות ביותר. המשיב ניצל את האמון שניתן בו לשם ביצוע עבירות נוספות והתנהגותו גם לאחר שנתפס מלמדת על זלזול ועל כך שאין מורא החוק עליו. מדובר בהפרה נמשכת שנפסקה רק תודות לתפיסתו".

ב- בש"פ 1038/99 {שמעון ראש נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 839 (1999)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי "אם העבירות הנוספות המיוחסות לעורר אכן בוצעו, יש בכך כדי להוות הפרה בוטה וחמורה ביותר של תנאי השחרור שהושתו עליו".

ב- ב"ש (יר') 2079/99 {מדינת ישראל נ' לוי ציון, תק-של 99(2), 458 (1999)} קבע כב' השופט דוד פרנק כי "המינימום הנדרש מחשוד, או נאשם במצב עניינים זה, הוא כי יחדל - ולו לפרק הזמן שהבירור המשפטי בגין העבירות שעבר תלוי ועומד - לבצע עבירות נוספות. יסוד זה הוא בעצם אחד מן היסודות החשובים של כל רעיון השחרור בתנאים".

3.3 ה"גישה השניה"
מנגד ל"גישה הראשונה" כאמור, עומדת לה ה"גישה השניה" לפיה יש להיצמד לכתב הערובה ולתנאים כפי שכתובים בו.

ב- ב"ש 273/87 {מנחם אילון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 651 (1987)} קבע כב' השופט א' וינוגרד כי "ערובה היא מסמך עצמאי, ובנושא פרשנותה אין לה קשר לבקשה שבעקבותיה היא ניתנה. הערובה היא התחייבות. יש לפרשה פירוש דווקני, ואין לקרוא בה יותר ממה שנאמר בה במפורש".

וכן ב- בש"פ 1760/01 {פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1 (2001)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"... משוחרר בערובה לא יחוב בכל תנאי שהוא, ויהא זה תנאי "ברור ומובן מאליו" ככל שיהא, אלא אם כתוב אותו תנאי באורח מפורש בכתב הערובה שחתם עליו. ראינו, למשל, כי על-פי חוק המעצרים יש תנאים שהם בבחינת תנאים אובליגטוריים. ואולם, פירוש אותה "אובליגטוריות" הוא, שטופס השיחרור בערובה חייב לכלול תנאים אלה בכל מקרה ובכל עניין, וכי אין ניתן שיקול-דעת שלא למנות אותם תנאים בכתב הערובה. אין פירוש הדברים שאותם תנאים יחייבו משוחרר בערובה גם אם לא נרשמו באורח מפורש וברור בכתב הערובה. אכן, היעלה על דעתנו כי נתחייב אדם בתנאי שהוא לא הוזהר עליו מפורשות במסמך שחתם עליו? השאלה שאלה והתשובה בה."
(ההדגשה איננה במקור)

ב- בש"פ 1030/94 {שלמה לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 713 (1994)} קבע כב' השופט י' קדמי כי "אין אדם חב אלא במה שהתחייב עליו מפורשות, ובית-משפט אף הוא אינו מוסמך להרחיב את גדר התפרשותם של התנאים שנקבעו בכתב ערובה". בהמשך לפסק-הדין נקבע:

"אין בכוחה של ההחלטה בדבר השחרור בערובה - ואף לא ב"כוונת" הצדדים - כדי לקבוע בכתב הערובה תנאי שלא נכתב בו... כתב ערובה היה כחי הנושא-את-עצמו, והתנאים המפורשים בכתב הערובה הם התנאים המחייבים את החותם עליו; הם-הם התנאים ואין בילתם. משלא צורפה החלטת השופט אל כתב הערובה, ספק בעיניי אם אותם תנאים הקבועים בהחלטה ואינם קבועים בכתב הערובה גופו - כתב שעליו חתם העורר - תנאים הם המחייבים את מי שחתם על כתב הערובה."
{ראה גם דברי כב' השופטת ד' בינייש ב- בש"פ 5755/00 אבו סנינה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 560 (2000)}

4. חילוטה של הערובה - כולה או חלקה
על בית-המשפט, בבואו להחליט באשר לחילוט הערובה, ליתן דעתו על סכום החילוט וזאת בהתחשב במהות האישומים כנגד המשוחרר ובאופי הפרת תנאי השחרור על ידו. לצורך זה, על בית-המשפט לדעת באילו הפרות מדובר, מספרן ואף היקפן {בש"פ 10533/05 אבו דין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3409 (2005)}.

חילוט הערבויות, כולן או חלקן, מצוי בסמכות בית-המשפט ונתון לשיקול-דעתו. יפים לעניין זה הם דברי כב' השופט א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 8626/04 סמואל צו'סקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 18 (2004)}:

"מושכלות ראשונים הם כי תנאי ערבות והפקדה כספית הנדרשים מנאשם כתנאי לשחרורו בחלופת מעצר נועדים להבטיח כי במקרה של הפרה הם ימומשו במלואם או בחלקם לאוצר המדינה. אף שסעיף 51(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 מדבר ב"חילוט הערבות" בלא ציון מפורש כי ניתן לחלט את הערבות כולה או מקצתה, בשונה מההסדר התחיקתי שקדם להוראה זו (סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982) הדעת נותנת כי שמורה לבית-המשפט הסמכות להורות לא רק על חילוט הערבות כולה, אלא גם על חילוט חלקה, תוך שהשיעור הנאות נקבע בהינתן מכלול נסיבות העניין העומד לדיון (קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (התשנ"ז-1997), 269). בכך, משמשים תנאי הערובה משום בטוחה לכך כי נאשם יכבד את תנאי השחרור וימנע מלהפר אותם, וכי הערבים שנטלו אחריות לפקח עליו יעמדו בחובתם זו, שאם לא כן, עלולים להם להיפגע בכיסם. להיקף הערבויות הכספיות המוטלות קשר ישיר לטיב העבירות בהן מואשם הנאשם ולמסוכנות הנובעת משחרורו, בין לבטחון הציבור, ובין להיקף החשש הנובע מכך לתקינות ההליך השיפוטי הצפוי. באותה מידה, סכום החילוט הסופי עליו מחליט בית-המשפט במקרה של הפרת תנאי השחרור גם הוא תלוי נסיבות, ובכלל זה נגזר ממהות האישומים העומדים כנגד הנאשם ומאופי הפרת תנאי השחרור בו מדובר."

ב- ב"ש (ב"ש) 21218/05 {מדינת ישראל נ' גרמיזה יחזקאל, תק-מח 2006(1), 2877 (2006)} נפסק מפי כב' השופט ידין טימור:

"אין מחלוקת לגבי העובדה שהמשיב קיים כל תנאי השחרור עד אשר בחר להתייצב לשירות צבאי בעקבות קבלת צו גיוס בלי שהדבר הותר לו על-ידי בית-המשפט. אין להתעלם מכך שהמשיב לכאורה נקלע למצוקה כאשר מחד ראה עצמו מחוייב לפעול על-פי צו גיוס ומאידך ידע שעליו לקיים תנאי שחרורו. כמובן שנכון היה נוהג המשיב לו היה פונה מידית לבית-המשפט בבקשה דחופה לשינוי תנאי מעצרו ולא היה עושה דין לעצמו. עדיין, משהמשיב פעל על-פי צו של רשות המדינה ונראה, כי אין מדובר בהפרה גסה של תנאי שחרורו. יתר-על-כן כל מטרת תנאי השחרור היתה למנוע מהמשיב לבצע עבירות דומות ובקיום צו הגיוס לא היה בכך לכאורה כדי לסכל אותה מטרה.

8. תקופת ההתנתקות היא כבר מאחורנו ולכאורה לא תקיים עוד אותו מניע אשר גרם למשיב לבצע אותן עבירות המיוחסות לו לכאורה. אין להתעלם מכך שיתכן ויישנו מצבים דומים אלא שיש לקוות, כי המשיב למד את לקחו והראיה היא שעד כה קיים תנאי שחרורו בכפוף לאירוע בגינו מבקשים לחלט את הערובות. בהתחשב בנסיבות אלה, נראה, כי ניתן להקל בתנאי שחרורו של המשיב.

9. בהתחשב בנסיבות כולן, סבור אני, כי אין למצות את הדין עם המשיב, אם כי אין להתעלם מהפרת תנאי השחרור אותם מן הנכון לקיים באופן דווקני. סופו של דבר, הנני מחליט כדלקמן:

9.1 הנני מחליט להורות על חילוט של סך 2,000 ש"ח מתוך הסכום שהופקד לקופת המדינה."

ב- בש"פ 10533/05 {מחמד אבו דין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3409 (2005)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי "מטרת הפקדת הערבות היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם מפני הפרת תנאי השחרור. לשם יעילות ההרתעה, שומה על בית-המשפט לחלט את הערבות, כולה או חלקה, לטובת אוצר המדינה, במקרה בו מופרים תנאי השחרור. אכן, לבית-המשפט נתונה הסמכות להורות על חילוט חלקי של הערובה".
זאת ועוד. "סכום החילוט עליו מחליט בית-המשפט נקבע בהתחשב במהות האישומים כנגד הנאשם ובאופי הפרת תנאי השחרור על ידו".

5. הוראת סעיף 287 לחוק העונשין למול סעיף 51 לחוק המעצרים
סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 {ייקרא להלן: "חוק העונשין"} קובע כדלקמן:

"287. הפרת הוראה חוקית (תיקונים: התשמ"ח, התשס"ב(7))
(א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים.
(ב) המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית-משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו - מאסר ארבע שנים."

כאשר המשוחרר הפר את אחד מתנאי השחרור, ניתן להביא את המשוחרר/הנאשם בפני בית-המשפט הן על דרך של הזמנה לדין והן על-פי צו הבאה של בית-המשפט.

הפרה של אחד מתנאי השחרור יכולה שתהא עילה להעמדה לדין פלילי מכוח הוראות סעיף 287 לחוק העונשין, משום שהמשוחרר הפר הוראת בית-המשפט. אנו סבורים, כי העמדה לדין כאמור, יכולה להתבצע במקביל ובנוסף להליכים על-פי חוק המעצרים {ראה גם ת"פ (נצ') 3674/06 מדינת ישראל נ' שחאדאת חאלד, תק-של 2007(3), 10139 (2007)}.

ב- ב"ש (ת"א-יפו) 1198/06 {מדינת ישראל נ' אשרף זידאן, תק-של 2006(3), 3006, 3007 (2006) (להלן: "פרשת זידאן")} נדונה השאלה האם ניתן לנקוט "בשני הליכים מקבילים, בגין אותו מעשה של הפרת תנאי השיחרור", וכן "האם יכולים לדור בכפיפה אחת ההליך הפלילי לפי חוק העונשין עם ההליך "המעין פלילי" על-פי חוק המעצרים".

לאור חשיבות הסוגיה, נביא את דברי כב' השופטת הדסה נאור כפי שהובאו בפרשת זידאן במלואם:

"אליבא דגרסת המבקשת, בחילוט ערבויות על-פי חוק המעצרים אין המדובר ב"ענישה", לעומת זאת לצידה של העבירה על הפרת הוראה חוקית נקבעה "סנקציה עונשית".

בא-כוח המבקשת הפנה את בית-המשפט לבש"פ 3611/93, 4212/93 ציון פרץ נגד מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 855.

באותו מקרה העמיד כב' השופט לוין לדיון את השאלה 'מה הדין כאשר מצווה בית-המשפט על שחרורו של נאשם בערובה, והשחרור מותנה בתנאים ומתברר שהנאשם הפר את התנאים?'.

בהסתמכו על סעיף 48(א)(1) ו-(2) לחסד"פ, כהוראתו אז - כיום סעיף
51(א) לחוק המעצרים - קבע, כב' השופט לוין, כי משמפר נאשם את תנאי הערבות שנקבעו לשחרורו, רשאי בית-המשפט לצוות על מעצרו של המשוחרר. באשר לערבות הכספית שנקבעה, יכול להורות על חיובו של הנאשם, או הערב לו, בתשלום סכום הערבות לאוצר המדינה וחילוט הערבון. על כל זאת, אף הוסיף וקבע כי 'מעבר לכך - הפרת תנאי השחרור יכול ויהווה עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, משום שהפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-המשפט, אך זאת לצד ובנוסף לצעדים הנ"ל שניתן לנקוט בהם על-פי חוק סדר הדין הפלילי הנ"ל'.

מכאן, שעל-פי ההלכה שנקבעה, אין מניעה לנקוט בסנקציה כפולה בגין מעשה הפרת תנאי השיחרור ואין לראות בענישה, בגין אישום בעבירה של הפרת הוראה חוקית הנובע מהפרת תנאי שחרור ובחילוט ערבויות, בגין אותה הפרה, משום ענישה כפולה והיא מותרת.

השאלה, אם כן, אינה האם מוסמך בית-המשפט לנקוט בשני צעדים אלה, זה לצידו של זה, אלא, האם מבחינת מראית פני הצדק ראוי לנקוט בשני הליכים אלה, במקביל, ואם כן, האם אין בכך כדי לשמש עילה מוצדקת לחילוט חלקי של הערבויות.

לדידי, יש טעם לפגם בנקיטת צעדים כפולים, הנובעים מאותה מסכת עובדתית, גם אם אין המדובר בהעמדה כפולה לדין, וגם אם מקובל עלי כי לא עומדת למשיב ההגנה של "סיכון כפול", הקבועה בסעיף 5 לחסד"פ, כאמור לעיל, וכי לא מדובר ב"ענישה כפולה". ברי, כי גם בחילוט ערבויות יש אלמנט של סנקציה עונשית, הקובעת "תשלום" בגין ההפרה.

סעיף 51 מתיר לבית-המשפט גם להורות על מעצרו, של המשוחרר, עד תום ההליכים, בגין ההפרה. נוהג מקובל הוא שבעת הטלת מאסר בפועל לוקח בית-המשפט במסגרת שיקוליו את עובדת היות הנאשם במעצר ומנכה מימי מאסרו את ימי מעצרו.

ראוי היה, אם כן, שגם במקרה של חילוט ערבויות, יהא נתון זה מונח בפני בית-המשפט, בפניו מתנהל ההליך הפלילי, בגין הפרת ההוראה החוקית, על-מנת שיוכל בית-המשפט, בבואו לגזור את דינו של הנאשם, לשקול, במסגרת שיקוליו לעונש, גם עובדה זו.

מכאן, על-פי השקפתי ראוי לנקוט באחת משתי דרכים חלופיות.

האחת - להגיש את הבקשה לחילוט ערבויות מייד עם מעצרו של המשוחרר ולקבל הכרעה שיפוטית, בבקשה לחילוט, בטרם מתן גזר הדין במסגרת ההליך הפלילי, על-מנת שניתן יהא להביא נתון זה בפני בית-המשפט הגוזר את דינו של הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

לחילופין לעתור לחילוט הערבויות במסגרת הטיעון לעונש, לאחר הרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

שונים הם פני הדברים, לגבי המשיב 2.

משיב 2 הודה כי הפסיק לפקח על צעדיו של משיב 1, חודשיים בלבד לאחר שנטל על עצמו את האחריות לשהות במחיצתו 24 שעות ביממה, וחרף העובדה כי חתם ערבות להבטחת התחייבויותיו, בכך הפר את האמון שנתן בו בית-המשפט, לטענת משיב 2 חלה באותה תקופה ולפיכך לא היה ביכולתו להמשיך ולמלא אחר ההתחייבות שנטל על עצמו.

דא עקא, לא הוצגה בפני כל אסמכתא לאימות הטענה. משיב 2 לא הציג אישור רפואי, לפיו ניבצר ממנו להמשיך ולפקח על משיב 1 ואשר יהא בו להצדיק הפרת תנאי הערבות עליהם חתם, ואי-דיווח לבית-המשפט על הפסקת הפיקוח.

משיב 2 טען כי הוא נמצא בהליך של פשיטת רגל ואין בידו האפשרות לעמוד בתשלום הערבות עליה חתם.

לצורך הוכחת טענתו הגיש המשיב 2 לבית-המשפט העתק בקשתו למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל, בבית-המשפט המחוזי בחיפה.

לא הוצגה בפניי כל ראיה לפיה בקשתו של המשיב 2 נענתה על-ידי בית-המשפט וכי הוא הוכרז כפושט רגל.

לאור האמור לעיל, במסגרת שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט על-פי סעיף 51 לחוק המעצרים, בהתחשב בעובדה כי המשיב 1 עמד לדין, בגין הפרת תנאי השחרור, הורשע ונגזר דינו, לא מצאתי להורות על חילוט התחייבותו העצמית והפיקדון הכספי.

לגבי המשיב 2, לאור ההפרה החמורה של ההתחייבויות שנטל על עצמו, מחד, ומאידך, בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה, אני מורה על חילוט מחצית סכום הערבות, עליה חתם ב- ב"ש 2164/04 (ת"פ 3267/04), בסך של 5,000 ש"ח."
(ההדגשה איננה במקור)

6. כתב ערובה הלוקה בפגם
ב- בש"פ 1030/94 {שלמה לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 713 (1994)} נפסק מפי כב' השופט י' קדמי:

"6. הערות ולקחים
א. (1) כתב הערובה הקבוע בטופס מס' 11, שבתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, מנוסח באופן המכוון ליתן ביטוי לתנאים "הסטטוטוריים" הקבועים בסעיף 43 לחסד"פ והמשקפים את התכלית הבסיסית של הערובה; ויש בו מקום להוסיף את התנאים "המיוחדים", שקובע בית-המשפט בכל עניין, על-פי הצרכים המתחייבים מנסיבותיו.

(2) הגורם המופקד על נושא זה במזכירות בית-המשפט, חייב להקפיד ולדקדק בציון "תנאי הערובה" בכתב הערובה, באופן שינתן בו ביטוי מושלם לכל התנאים שקבע בית-המשפט בהחלטתו; כאשר שומה עליו לדעת, שלעניין מימושה של הערובה, רק התנאים שיצויינו במפורש בגוף כתב הערובה הם "תנאי הערובה", ובהקשר זה אין בכוח האמור בהחלטה כדי להשלים את החסר בכתב הערובה.

ב. (1) במקרה דנן, לא ציין הגורם שטיפל בהחתמת הנאשם והערב על "כתב הערובה", כי אחד מתנאי הערובה הוא שהנאשם יתייצב לנשיאת העונש שהוטל עליו; ודי היה בכך בנסיבות העניין, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לחיוב בתשלום דמי הערבות בשל אי-התייצבותו של הנאשם לריצוי עונשו.

(2) נכון הדבר, ש"הכוונה" שתנאי זה יכלל בין "תנאי הערובה" היתה ברורה לנאשם ולערב שעה שחתמו על כתב הערובה; כשם שנקודת המוצא של בית-המשפט שהורה על השחרור בערובה, היתה, בוודאי, שתנאי "סטטוטורי" זה יכלל בין "תנאי הערובה". ברם, לאור האמור לעיל - אין בכוחה של ההחלטה בדבר השחרור בערובה - ואף לא ב"כוונת" הצדדים - כדי לקבוע בכתב הערובה תנאי שלא נכתב בו.

ג. (1) נוסחו של "כתב הערובה" נושא הדיון בערר זה, אינו זהה לנוסח הקבוע בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי; ומן הראוי לוודא שבכל בתי-המשפט יעשה שימוש בנוסח הקבוע בתקנות בלבד.

(2) תיטיב לעשות הנהלת בתי-המשפט, אם תחזור ותבחן את נוסחו של "כתב הערובה" שבטופס 11 הנ"ל, במגמה להבטיח: ראשית - שהנוסח הנקוט בו הינו הנוסח "הידידותי" ביותר לגורם העוסק במזכירות בית-המשפט בהחתמת כתבי ערובה; ושנית - שהתנאים "הסטטוטוריים" כאמור, יהוו "תנאי ערובה" לפי כתב הערובה כל עוד לא ימחקו ממנו.

(3) הנני מקדם בברכה, את הצהרתו של בא-כוח המדינה, לפיה מוכנה הפרקליטות ליטול חלק בהבטחת מילוי נאות של כתבי הערובה, על-ידי מתן הנחיה לפרקליט המטפל בתיק ליתן דעתו לנושא זה; וטוב שתקבע בהקשר זה הנחיית תיאום בין הנהלת בתי-המשפט ופרקליטת המדינה.

העתק מהחלטה זו יועבר למנהל בתי-המשפט ולפרקליטת המדינה."

ב- בש"פ 5755/00 {שאקר אבו סנינה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 560 (2000)} נפסק מפי כב' השופטת ד' בייניש:

"5. בשולי ההחלטה עלי להעיר הערה נוספת: כבר ב- בש"פ 1030/94 שלמה לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 713 (1994), שניתן לפני למעלה משש שנים התריע בית-משפט זה מפי השופט קדמי על הצורך לתקן את הטפסים הקיימים בעניין שחרור בערובה כדי למנוע מצבים, הדומים למצב שהובא בפניי. למרות הזמן הרב שחלף לא נעשה עד כה כל שינוי בטפסים. עניין זה שב ועולה מדי פעם בעת הצורך לחלט ערבות אך הלקח אינו נלמד.

ניתן היה להימנע מכל התסבוכת נשוא הבקשה שהעסיקה שלוש ערכאות שיפוטיות, לו היה מתוקן נוסח ההתחייבות הקבוע בטופס, כך שהיה כתוב בו, כך שיהיה ברור שהנאשם מתחייב להתייצב במשפטו ובכל הליך הקשור בו בכל מועד שייקבע לכך כדין, וכן כי מתחייב הוא 'להתייצב לריצוי עונשו במועד שייקבע לכך, אם יורשע'. בכל מקרה, עד שיוחלפו הטפסים, ניתן לתקן פגם זה בקלות על-ידי תיקון בכתב יד על גבי הטופס. חשוב כי נושאי המשרה המחתימים ערבים ונאשמים על שחרור בתנאים מגבילים, יקפידו גם על ציון תנאי זה כתנאי לשחרור בערובה."

ב- ב"ש (ת"א-יפו) 2382/04 {מדינת ישראל נ' מיכאל קוזאקו ואח', תק-של 2004(4), 6763 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת יעל הניג:

"16. נשוב לנוסח הערבויות - ההתחייבויות בהן עוסקות בהתייצבות מיכאל ל"משפט" ובאי-עזיבת הארץ עד "גמר ההליכים" (ערבות משיב 4 בלבד). אין חולק כי מיכאל התייצב לדיונים בבית-המשפט עד כולל לדיון בו נגזר דינו. מהפסיקה שהובאה עולה כי על-מנת לחייב המשיבים היה על הערבויות לכלול תנאי מפורש - התחייבות מיכאל להתייצב לנשיאת העונש. נשיאת העונש אינה כשלעצמה בנוסח הקיים חלק מה"משפט" או "כל ההליכים" במשפט.

על-כן, אין מנוס מדחיית הבקשה.

אכן תוצאה זו קשה, אך ניתן היה למנוע אותה באמצעות ניסוח נכון של טופסי הערבויות ועל כך התרו השופטים כבר ב- בש"פ 1030/94 ו- 5755/00. מצער הדבר כי עדיין לא תוקן כל הדרוש תיקון.

סוף דבר, הבקשה לחילוט ערבויות נדחית."

7. דיון במעמד שני הצדדים - הפרה של זכות הטיעון
על-פי הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, בקשת ערב לחילוט הערבות לא תידון, אלא רק, לאחר שניתנה לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו. לצורך כך, יש להזמין לדיון את כל הנוגעים לעניין לרבות הנאשם, ערב, המאשימה וכיוצא בזה.

ב- ב"ש (חי') 4322/04 {לירון תורגמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3), 3057 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת ברכה בר-זיו:

"7. סבורני כי בנסיבות העניין צודק העורר בטענתו כי משבית-המשפט לא נתבקש לדון בחילוט הערובה שהפקיד להבטחת תנאי שחרורו - וכפועל יוצא לא ניתנה לו זכות טיעון בעניין - לא היה בית-המשפט קמא מוסמך להחליט על חילוט הערובה...

דהיינו - חוק המעצרים קובע במפורש כי הדיון בעניינו של משוחרר בערובה שהפר תנאי השחרור יעשה בפניו ("שהובא לפניו") ודיון בנוכחות נאשם - מן הסתם משמעו הקניית זכות הטיעון לנאשם זה. אמנם, כאשר נאשם נמלט מן הדין רשאי בית-המשפט לקיים את הדיון בהיעדרו (בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' ברוך רג'ואן, פ"ד נג(4), 126) ואולם בענייננו - העורר נכח בדיון וממילא היה מקום ליתן לו זכות טיעון בעניין החילוט, קודם שבית-המשפט קמא נדרש לעניין.

הפרה של זכות הטיעון - יש בה כדי להצדיק ביטול החלט בית-המשפט קמא - וכך אני מורה.

למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מכוחה של המשיבה להגיש בקשה נפרדת בעניין או להגיש נגד העורר כתב אישום בעילת הפרת הוראה חוקית (בש"פ 9670/03 טיומקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 443 (2003), במיוחד לאור טענת המאשימה בדבר השיהוי וטענות העורר לעונש, תוך הפניה לעובדת החילוט.

8. אשר-על-כן אני מקבלת את הערר ומורה על ביטול החלטת בית-המשפט קמא ככל שנוגעת לחילוט הערבות."

ב- בש"פ 7323/98 {מדינת ישראל נ' ברוך רג'ואן, פ"ד נג(4), 126 (1999)} נפסק מפי כב' השופט י' טירקל:

"פרשנות שתוצאתה אבסורדית
11. יש, איפוא, טעם רב בטענה כי פרשנותו של סעיף 51 לפי פשט לשונו - לאמור, כי דיון בבקשת חילוט לעולם לא יתקיים בהיעדרו של המשוחרר בערובה - תגרום לתוצאה אבסורדית ולסיכול תכליתה של הערובה, במקרים שבהם נעלם המשוחרר בערובה ולא ניתן להביאו לפני בית-המשפט. האם יש דרך פרשנית שתמנע תוצאה אבסורדית זאת?

מקובל עלינו כי יש מקרים שבהם מותר לשופט 'להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית' (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2), 141, 145, שבו דובר, אמנם, בפרשנותו של הסכם). מותר לשופט לתת ללשון החוק משמעות שאינה מתיישבת בהכרח עם הפירוש על דרך הפשט, אולם תוצאתה הגיונית, מונעת את האבסורד והיא מגשימה את מטרתו של החוק. היטיב לומר זאת פרופ' א' ברק:

'ברשימה ארוכה של פסקי-דין ציין בית-המשפט העליון, כי כאשר מתן משמעות טבעית ורגילה ללשון החוק מובילה את הפרשן לתוצאה אבסורדית, מותר לפרשן ליתן ללשון החוק משמעות שאינה טבעית ואינה רגילה, ובלבד שבמתן משמעות זו תוגשם מטרתו של החוק.' (א' ברק פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה, 282-281)

בנסיבות בהן פרשנות לשון החוק כפשוטה מביאה לתוצאה בלתי-הגיונית, נוקט, איפוא, בית-המשפט בדרך של פרשנות תכליתית. בא-כוח המשיב טען אמנם - ויפה טען - כי חוק הפוגע בזכויות אדם יש לפרש בדרך מצמצמת, אך אין לנהוג כך כאשר השאיפה שביסוד פרשנות כזאת איננה ניתנת להגשמה. גם לכך יפים דברי פרופ' א' ברק:

'אין הפרשנות המצמצמת תוצאה אשר תושג בכל מקרה, אלא שאיפה הנובעת מהחזקה בדבר כיבוד זכויות האדם. כאשר חזקה זו מתנגשת עם חזקות אחרות ייתכן והשאיפה לא תהיה בת-הגשמה, וממילא לא יינתן לחוק פירוש מצמצם. הנה-כי-כן, הפרשנות המצמצמת הינה תוצאה של פעולת כללים ועקרונות. אין היא עצמה, לא בגדר כלל ולא בגדר עיקרון.
(שם, בעמ' 558)...

12. גם בבואנו לפרש את סעיף 51 לחוק המעצרים, יש לנקוט בפרשנות תכליתית שתמנע את התוצאה האבסורדית שעליה הצבענו למעלה. אכן, לפי פשט לשונו של הסעיף זכאי, לכאורה, המשוחרר בערובה להיות נוכח ("להיות מובא") בדיון בבקשת החילוט. אולם, אם מבקשים למנוע תוצאה זאת יש לפרש את המילים 'שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו' בדרך הפרשנות התכליתית, כאילו בסעיף נכתב 'למעט מי שנמלט ואי-אפשר להביאו לפני בית-המשפט.'

לפיכך יתקיים הדיון בהיעדרו. זאת ועוד. ניתן גם לראות באי-חזרתו של המשוחרר בערובה לארץ משום ויתור על זכותו להתייצב לדיון ולפיכך ניתן לקיים את הדיון בהיעדרו. כאן ראוי להוסיף כי במקרה שלפנינו מדובר במשיב המיוצג על-ידי עורך-דין וכך ניתנה לו ההזדמנות להשמיע, באמצעות סניגורו, את טענותיו לעניין החילוט..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה וחילוט ערובה