ערובה (סעיף ההגדרות) ופטור הערב

סעיף 41 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"41. הגדרות (תיקון התשנ"ז)
בסימן זה - "ערובה" - ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, בין לבדם ובין בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים, הכל כפי שיורה בית-המשפט או הקצין הממונה, לפי העניין."

סעיף 50 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"50. פטור הערב (תיקון התשנ"ז)
(א) ביקש ערב צד שלישי לבטל את ערבותו או להחזיר לו את ערבונו, רשאי בית-המשפט, לאחר שהזמין לדיון את המבקש, התובע, המשוחרר בערובה וכל ערב שערב יחד עם המבקש, להיעתר לבקשה או לסרב לה; בית-המשפט לא יסרב לבקשה, אם המשוחרר בערובה התייצב או הובא בפני בית-המשפט; נעתר בית-המשפט לבקשה, רשאי הוא לבטל את השחרור בערובה, לקבוע ערובה אחרת, או לשנות את תנאיה.

(ב) בית-המשפט רשאי להוציא צו להבאת ערב שהוזמן לדיון ולא התייצב, אלא-אם-כן היה הערב מיוצג בדיון על-ידי עורך-דין או הודיע לבית-המשפט בתצהיר כי הוא מסכים לבקשה.

(ג) לעניין בקשה להחזרה או לביטול ערבון או ערבות שהוטלו על ידי הקצין הממונה, יהיו לקצין הממונה הסמכויות המסורות לבית-המשפט בסעיף-קטן (א), בשינויים המחויבים.

(ד) נפטר הערב, לפני שניתן צו על תשלום סכום ערבותו או על חילוט ערבונו, אחריותו על-פי כתב הערובה בטלה, וסכום ערבונו יוחזר לעזבונו לכשיתבקש הדבר; הודע לבית-המשפט על דבר פטירת הערב, ימסור בית-המשפט הודעה על כך לתובע, למשוחרר בערובה ולערב אחר שערב לאותו משוחרר, ורשאי בית-המשפט, לבקשת תובע או ערב אחר, לקבוע ערובה אחרת, לשנות את תנאיה או לבטל את השחרור בערובה."

כפי שנראה להלן, בתי-המשפט התחבטו באופן בו יש להגדיר את ה"אדם" שהפקיד את הערבון. שאלה זו עלתה בהקשר החזר הערבון, כאשר זה התאפשר.

סעיף 41 לחוק המעצרים מגדיר את המונח "ערובה" תוך הבחנה בין שני סוגים של ערובה:

האחד, ערובה עצמית. ערובה זו, בין אם היא ערבון כספי ובין אם היא ערבות אחרת, היא של הנאשם. סעיף 63 לחוק המעצרים מסדיר את החזרת הערבון לנאשם. במשפט פלילי, נאשם שהפקיד ערבון כספי להבטחת התייצבותו למשפט יהיה זכאי לקבל בחזרה לידיו את סכום הערבון הכספי שהופקד על ידו בתום המשפט הפלילי, והכל בהיעדר הוראה אחרת על-ידי בית-המשפט המוסמך.

השני, ערובה של ערב, צד ג'. ערובה זו, בין אם היא ערבון כספי ובין אם היא ערבות אחרת, היא של הערב, צד ג'. סעיף 50 לחוק המעצרים מסדיר את החזרת הערבון לצד ג'. סעיף זה קובע כי בית-המשפט שהורה על שחרורו בערובה של חשוד, נאשם או מובא או נידון שערעורו תלוי ועומד על פסק-דינו, רשאי, לבקשת ערב צד שלישי, לבטל את ערבותו או להחזיר לו את ערבונו, לאחר שהזמין לדיון את המבקש, התובע, המשוחרר בערובה, וכל ערב שערב יחד עם המבקש.

סעיף 50(א) לחוק המעצרים קובע כי הערב רשאי לבקש מבית-המשפט את ביטול ערבותו. בית-המשפט רשאי להיעתר או לסרב לבקשה לאחר שהזמין לדיון את כל הצדדים הנוגעים לעניין לרבות ערבים אחרים - במידה ויש, הנאשם שלטובתו ניתנה הערבות וכדומה.

סעיף 50(א) לחוק המעצרים, נועד למעשה, למנוע אפשרות כי הערב יבטל את ערבותו באופן אוטונומי וללא הוראת בית-המשפט שכן, מתן אפשרות לערב לבטל את הערבות על דעת עצמו, בשל שינוי נסיבות, וללא כל הודעה, איננו מתיישב עם תכלית הוראות הסעיף. לכן, כאשר ערב רוצה להשתחרר מערבותו, על בית-המשפט לקיים דיון במעמד כל הנוגעים בדבר כאמור לעיל.

אנו סבורים כי בית-המשפט יתיר לערב להשתחרר מערבותו כל עוד הנאשם ימצא ערב טוב אחר שיבוא במקומו והכל בהתאם לשביעות רצונו של בית-המשפט.

בית-המשפט מכוח סמכותו בסעיף 44 לחוק המעצרים, קובע האם עסקינן בערובה עצמית של נאשם או בערובה של צד ג'. כלומר, אין כל משמעות לזהותו של האדם אשר הפקיד בפועל את הערבון הכספי/או למקור המימון של הכסף שכאמור, החלטת בית-המשפט היא זו הקובעת.

כאשר בית-המשפט קובע כי על הנאשם להפקיד את הערבון אזי מדובר בערבות עצמית ובית-המשפט, בסופו של יום, יורה להחזיר הערבון לנאשם.

העובדה כי המפקיד איננו הנאשם, איננה הופכת את הערבון להיות שייך לצד ג' שכן, ברוב רובם של המקרים, צד ג' מפקיד את הכספים/ערבון, עת שוהה הנאשם במעצר ולכן איננו יכול להפקיד הערבון באופן אישי.

ב- ב"ש (נצ') 2644/07 {שמעון שושן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4), 1532 (2007)} נדונה בקשת נאשם להחזיר את הפיקדון שהופקד על-ידי בנו, כתנאי לשחרורו בערובה. המבקש-הנאשם, טען כי הפיקדון הופקד על-ידי בנו תוך לקיחת הלוואה מקרוב משפחה, כך שבסופו של יום, על הבן להחזיר את סכום ההלוואה שלקח.

מנגד, המשיבה מתנגדת להחזר הפיקדון שהופקד תוך הגשת בקשה לבית-המשפט כי יורה על קיזוז סכום הפיקדון על חשבון הפיצוי שנפסק לחובת הנאשם-המבקש.

בית-המשפט בדחותו את בקשת המשיבה תוך שהוא קובע כי "בקשת המדינה לקזז מכספי הפיקדון לטובת סכום הפיצוי שנפסק למתלוננות - אין האמור מעוגן בחוק, לשון החוק לעניין מטרת הערובה - ברורה".

בית-המשפט, מדגיש כי הפיקדון בא להבטיח את תנאי השחרור של הנאשם ואינו בא להבטיח את מימוש גזר הדין ועל-כן, קבע כי "בקשת המשיבה לעשות קיזוז בכספי הפיקדון הינו זר לתכלית מטרת מתן ערובה - ערבון כספי".

ב- ב"ש (יר') 6554/06 {יעקב יהושע שטרן נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 2007(4), 808 (2007)} נדונה בקשת ערב, צד ג', להחזר ערבון כספי שהפקיד.

בערר שהוגש מטעם המדינה נקבע כי במקום הפקדה של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית שנקבע בבית-משפט קמא, על הנאשם להפקיד סך של 150,000 ש"ח.

בית-משפט קמא הרשיע את הנאשם והנאשם התייצב לריצוי עונשו ולכן לא היתה מחלוקת בדבר החזרת הערבון הכספי, אלא, השאלה היתה למי יושבו הכספים, לנאשם או למבקש {ערב צד ג'}?

המבקש, טוען בפני בית-המשפט כי יש להורות על החזרת הכספים אליו שכן הוא זה שהפקיד את הכספים ולתמיכת טענותיו צירף אסמכתאות על הפקדת 100,000 ש"ח בלבד.

סניגורו של הנאשם, טען כי יש להחזיר את הכספים למרשו ובכפוף לכל דין.

הנאשם, טוען כי "רק בדיעבד נודע לו כי כספי הערבון לא הופקדו מכספיו האישיים, והוא מסכים כי יש להחזיר הכספים למבקש".

בית-המשפט קבע כי הערבון יופקד על-ידי הנאשם. אף הודעות הזיכוי, שהוצגו על-ידי המבקש, הן על שמו של הנאשם ולכן, כב' השופט יעקב צבן קבע כי "אין בזהות המפקיד בפועל או במקור המימון כדי להפוך את ההפקדה להפקדה מסוג של ערבות צד ג'". זאת ועוד. "העובדה בלבד כי המבקש הינו ערב בתיק זה, אינה הופכת אף היא את הערבון לערבות צד ג'".

בנוסף, הדגיש כב' השופט יעקב צבן כי "הערבון יושב לנאשם או לערב על-פי מהותו כפי שהיא נקבעה בהחלטה הראשונית של בית-המשפט" תוך ששחרור הכספים יהיה כפוף לכל דין.

בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט יעקב צבן כי המבקש/צד ג' לא הביא ולו ראיה אחת כי הפקיד את הכסף/הערבון תוך הדגשה כי "הסכמת הנאשם להשבת הכספים למבקש, אינה יכולה להוות הוכחה לבעלות המבקש בכספים, ואף הנאשם ציין בתגובתו כי נודע לו רק בדיעבד כי הכספים שהופקדו אינם כספיו האישיים".

כמו-כן, נקבע כי אין "להכניס סכסוכים אזרחיים שבין הנאשם לצדדי ג', לתוך מסגרת ההליך הפלילי" תוך שהוא מורה להעביר את הכספים הנמצאים בקופת בית-המשפט לידי הנאשם.

ב- ה"פ (נצ') 1025/05 {חלים חוטבא נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ, תק-של 2006(3), 17670 (2006)} נדונה השאלה של מיהות הבעלים של ערבון כספי שהופקד בקופת בית-משפט לצורך הבטחת התייצבות הנאשם במשפטו.

לאחר שנגזר דינם של הנאשמים, הורה בית-המשפט כי סעיד ישלם קנס בסך של 150,000 ש"ח. הקנס כאמור ישולם מתוך הערבון השני שהופקד על-ידי הנאשמים והיתרה בסך של 100,000 ש"ח תוחזר לסעיד.

יום לאחר מתן גזר הדין, הטילה המשיבה עיקול על יתרת הערבון הכספי וזאת מכוח סמכותה על-פי פקודת המיסים (גביה).

המבקש, אחיו של סעיד-הנאשם טען כי סכום הערבון הכספי השני, הופקד על ידו, מכספו הפרטי ועל-כן, שייך לו בלבד ולא לאחיו סעיד-הנאשם. יתר-על-כן, המבקש נטל על עצמו הלוואות שונות לצורך הפקדת הערבון בעוד שמצבו הכלכלי של סעיד-הנאשם, מתדרדר.

מנגד, המשיבה טוענת כי סכום הערבון שייך לסעיד-הנאשם ולא למבקש-אחיו, מחמת היותו מופקד על שמו של הנאשם בקופת בית-המשפט ועל-כן, חזקה היא שהערבון שייך לנאשם ולא לאחיו.
כב' השופט שכיב סרחאן, דחה את טענות המבקש, מחמת הנימוקים הבאים:

ראשית, עסקינן בערבות עצמית של סעיד-הנאשם ולא ערבון צד ג'-המבקש ובהדגישו כי "אין כל רבותא לזהות האדם אשר הפקיד, בפועל, את הערבון הכספי, או למקור המימון של הערבון הכספי" שכן, החלטת בית-המשפט קובעת מפורשות כי סעיד-הנאשם, יוכל להשתחרר, אם יפקיד ערבות כספית להבטחת התייצבותו.

שנית, "בית-משפט קריות ראה, בערבון הכספי השני, מיום הפקדתו ועד למתן גזר-הדין, בתיק הפלילי, כערבון כספי עצמי של הנאשם סעיד ולא כערבון כספי של ערב {צד שלישי}, המבקש".

שלישית, קיימת החלטה חלוטה לפיה יתרת הערבון נושא בקשה זו, יוחזר לסעיד-הנאשם.

רביעית, סעיד-הנאשם, ראה בערבון הכספי השני, לאורך כל הדרך, כערובה עצמית שלו תוך שהוא מגיש בקשות לבית-המשפט להעביר את הערובות שהופקדו על ידו לידי המשיבה, "כתשלום על חשבון החוב למע"מ".

חמישית, "טענתו של המבקש בדבר חוסר יכולתו הכלכלית של סעיד לגייס את סכום הערבון הכספי השני, לא הוכחה כדבעי".

שישית, המבקש לא הצליח להוכיח לבית-המשפט כי הכספים שהופקדו בקופת בית-המשפט הופקדו מתוך כספו שלו.

שביעית, היעדר תצהיר תומך לבקשה של סעיד-הנאשם, מקימה חזקה לחובתו של המבקש לפיה "דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו".

שמינית, "התובענה דנא, היא לסעד הצהרתי, שהוגשה בדרך המרצת פתיחה. דין הוא, כי סעד הצהרתי, הוא סעד שביושר ונתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. במקרה שלפנינו, גם אילו הוכיח המבקש את הזכות עליה הוא מבקש להצהיר - ואליבא דידי הוא לא הוכיח זאת - אין הוא זכאי לסעד המבוקש, וזאת משני טעמים: "הראשון, לתובענה, הוא לא צורף (כמשיב) בעל דין מהותי, הלוא הוא אחיו-סעיד, והכל ללא כל הסבר סביר ואמין; והשני, הוא יכול לבצע את "זכותו" בדרך אחרת, וכווונתי היא להגשת בקשה להחזרת הערבון הכספי השני, וליתר דיוק, יתרת הערבון הכספי, לבית-המשפט המוסמך (בית-משפט קריות)".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערובה (סעיף ההגדרות) ופטור הערב