botox

אחריות נתבע למעשה עברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי

שאלת האחריות הקמה בנזיקין בשל מחדלו של הנתבע לנקוט באמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני, שבוצע על-ידי צד שלישי כנגד התובע - אינה קלה.1

פרופ' י' אנגלרד עמד כבר על "גבוליותה" של שאלה זו בדיני הנזיקין:

"...the specific question to what extent a person is liable for his failure to prevent the commission of a crime by another touches upon the frontiers of tort liability. The answer to this borderline category of cases, though formulated in terms of traditional concepts, often induces courts to take an open stand on the foundation of modern tort."2

הסוגיה נדונה בפסיקת בית-משפט העליון, בעיקר בהקשר המצומצם של הפקדת נשק בידי אדם, אשר השתמש בו לאחר-מכן לביצוע פשע. באותם מקרים נתעורר קושי לקבוע את קיומו של הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק.

כך, למשל, ב-ע"א 755/76 3 נדונו השאלות הבאות: מהן החובות החלות על מחזיק נשק ברישיון, ומתי מתנתק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין מעשה הנזק שבוצע על-ידי מזיק שני?

המערערת, חברה העוסקת בשירותי שמירה במקומות רבים בארץ ומעסיקה מספר רב של שומרים. החברה היא בעלת רישיון להחזקת כלי יריה בהתאם לחוק היריה והיא רשאית למסור כלי נשק לשומרים, לאחר שאלה עוברים בדיקה משטרתית והם נקבעים כראויים להחזיק נשק.

המשיב מס' 13, עבד כשומר בשירותי המערערת וקיבל לשם כך נשק. הוא לא החזיר מידי יום את הנשק כמתחייב, אלא נטל עימו את הנשק למקום מגוריו, ובמשך חודשים לא היתה ביקורת עליו בגין החזקתו את הנשק. המשיב חשד במנוח שהוא מקיים יחסי מין עם אשתו ורצח את המנוח באקדח של המערערת. אלמנת המנוח וילדיו תבעו פיצויים מן הרוצח ומחברת השמירה וכאן התעוררו שתי שאלות: האם התרשלה המערערת בכל הנוגע להחזקת הנשק על-ידי המשיב והתרשלותה גרמה למותו של המנוח?; ואם כן, האם אשמו של הרוצח אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המערערת לתוצאה הקטלנית?

מ"מ כב' הנשיא כב' השופט מ' לנדוי קבע בפסק-דינו כי המערערת התרשלה בכל הנוגע לפיקוח על החזקת הנשק בידי המשיב, אולם קיבל את הטענת המערערת כי מעשהו של המשיב היה הסיבה המכרעת לנזק וניתק את הקשר שבין רשלנות המערערת לבין התוצאה.

כב' השופט ש' אשר הצטרף לדעתו של כב' השופט מ' לנדוי, בקובעו כי "קיימת התרשלות במתן נשק לאדם בניגוד להוראות. אך לא תיתכן צפיות לרצח אלא אם היתה ידיעה ממשית על סיכון שכזה ואין נפקא מינה לפי איזה משלושת המבחנים שבפסיקה נלמד עליו..."

כב' השופט א' ויתקון בפסק-דין נפרד קבע כי אין לראות בהתנהגותה של המערערת התרשלות בכלל.

ב-ע"א 350/77 4 נדונה ההשאלה האם חבה המערערת באחריות בנזיקין בשל כך שעובד שהועסק על ידה כשומר נטל כלי יריה שהגיע לידיו עקב עבודתו ורצח את עורך-הדין שמואל וייס ז"ל, בעלה ואביהם של המשיבים?

ביום 5.1.65, בבית שאן, ירה חיים אסולין בעורך-הדין שמואל וייס ז"ל וגרם למותו. ביום 7.1.66 הורשע אסולין עקב פשעו, בעבירת רצח בניגוד לסעיף 214(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936. לשם ביצוע העבירה השתמש אסולין באקדח שהגיע לרשותו עקב עבודתו כשומר במפעלה של המערערת בבית שאן. האקדח האמור הועמד לרשותם של אסולין ושל יתר השומרים לצורך ביצוע תפקידם בשעות הלילה. מחוץ לשעות השמירה צריך היה האקדח להימצא בקופסה נעולה, במשרדה של המערערת. המפתח לקופסה, שבה נשמר האקדח, היה מוחזק באותו משרד ולשומרים - ולאסולין בכלל זה - היתה גישה חופשית אליו. זמן קצר לפני קרות הרצח (ככל הנראה מדובר בעניין של ימים) הסתבר כי האקדח חסר ממקומו, אחרי שהיה בידיו של אסולין, אך מאוחר יותר נתגלה מחדש במגרה שבמשרדה של המערערת.

נשאלה השאלה האם חב תאגיד באחריות נזיקית, בשל כך שעובד, שהועסק על ידו כשומר, נטל אקדח, שהגיע לידיו עקב עבודתו, ורצח את עורך-דינו. בית-המשפט קבע, כי הליקויים שנפלו בהתנהלותו של התאגיד - והם היעדר פיקוח רצוף ויעיל על האקדח, ואי-נקיטת צעדים בעקבות היעלמו של האקדח לזמן מה, כשבוע לפני הרצח - מהווים הפרה של חובת הזהירות המוטלת על התאגיד מכוח סעיף 35 לפקודה. באשר לשאלת הקשר הסיבתי-המשפטי בין התרשלותו של התאגיד לבין מעשה הרצח, קבע כב' הנשיא מ' שמגר:

"...גם מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון חזות מראש של המעשה הזדוני, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהווים את האשם של הגורם המתרשל הראשון."

יחד עם זאת, באותה פרשה נפסק כי לא נתקיימה סיבתיות משפטית, שכן התאגיד לא חייב היה לצפות מראש, כי אדם שאושר על-ידי המשטרה ככשר לשאת נשק, שלא הסתבך מעולם בעבירה ואשר ושימש כשומר במשך שנים רבות, יהיה מסוגל לרצוח את עורך-דינו, בשל סכסוך אודותיו לא ידע התאגיד דבר.

ברוח דומה פסק כב' השופט מ' בייסקי, ב-ע"א 796/80 5 שם דובר על משיב 1 שבהיותו בשירות חובה בצה"ל נטל ממחנהו ללא רשות מספר רימונים והשליך אחד מהם לתוך מועדון. בכך גרם למותם של מספר אנשים ולפציעת אחרים, ביניהם המערער. המשיב 1 הועמד לדין פלילי אך נמצא בלתי-כשיר לעמוד לדין. המערער תבע את המשיבים בבית-המשפט המחוזי ובתביעתו טען שיש לחייב את המשיבה 2 בנזיקין בגין רשלנותה שהתבטאה בגיוסו של המשיב 1. בית-המשפט המחוזי סבר, שהטענה העובדתית היחידה החיונית לחיוב המשיב 2 היא, כי נוכח מצבו הנפשי של המשיב 1 עובר לגיוסו לא היה מקום לגיוסו. במסגרת הקדם משפט נקבעה לצורך הוכחת טענה זו ישיבה מיוחדת. המערער לא הביא כל ראיות בנדון, ובית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה 2 ומחק את התביעה כנגדה. מכאן הערעור.

נפסק כי מעשה רצוני של מעוול שני אינו מנתק בכל מקרה את הקשר הסיבתי של האשם הראשון. אולם, בנסיבותיה של אותה פרשה נקבע כי:

"מעשהו של המשיב בהטילו רימון אל תוך מועדון הומה אנשים הוא כה בלתי-שגרתי באופיו וכה מחריד בביצועו ובתוצאותיו, עד כי על-פי השכל הישר ודאי שאין להסבירו: ומבחינת הצפיות והחזות מראש, נראה כי רק אילו נטען והוכח אחד מהשניים, ניתן היה לייחס חובת החזות מראש: או כי ידעו שלטונות הצבא כי בלבו של המשיב מקננת מחשבת רצח ונקמה, או כי היה חשד סביר או חשד כלשהו או אפשרות לדעת, כי חולה המשיב במחלת נפש, עד כי אין הוא שולט על מעשיו ויצריו."

אין לגרוס, כי עצם גיוסו לצה"ל של צעיר, שלו עבר פלילי מסויים, הוא בבחינת רשלנות. המבחנים האפשריים לקיום קשר סיבתי הם מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מתן נשק ותחמושת לחייל בעת שירותו, הן במסגרת סגורה של המחנה והן במסגרת חופשית מחוצה לו בעת אימונים או בעת פעולות מבצעיות, הוא חלק מעצם השירות הצבאי. חייבת להיות, כמובן, ביקורת ושמירה, לבל ייעשה שימוש לרעה בנשק ובתחמושת מעבר למטרות צה"ל וצרכיו הלגיטימיים, אך עצם המגע של חייל עם נשק הוא בבחינת סיכון מחושב, שהינו הכרחי במסגרת השירות.

ב-ע"א 5355/97 6 המשיב 2 היה שוטר במשך 11 שנה. קודם-לכן היה סייען של כוחות הביטחון, ועל רקע זה היו היחסים בינו לבין שכניו, כולל משפחת המשיבה 1, מתוחים. עם זאת, למשטרה לא היתה כל ידיעה באשר למתיחות זאת.

בעקבות איומים על חייו קיבל המשיב ממפקדו תת-מקלע עוזי לצורכי הגנה עצמית. הוא השתמש בתת-מקלע לירי במשיבה ובשני בניה, שמצאו את מותם כתוצאה מכך, בעוד המשיבה נפגעה קשה. בתביעת נזיקין שהגישה המשיבה חוייבו הן המשיב והן המדינה בפיצויים. הדיון בערעור המדינה סב על השאלה אם היתה התרשלות מצד מפקדי המשטרה במסירת הנשק למשיב.

כב' השופט ת' אור קבע, כי כל עוד לא נודע למשטרה על סכסוך השכנים ועל כוונות לעשות בנשק שימוש לא ראוי - אין לדרוש ממפקדי המשטרה שנתנו את הנשק צפיה מראש של מעשי רצח או הריגה. וכדבריו:

"כל עוד לא היה מידע כזה למשטרה, על פיו קיימת סכנה מיוחדת של שימוש בנשק על-ידי עודה בסכסוך עם אחרים, לא נראה הדבר סביר שיימנע משוטר במשטרת ישראל להחזיק בנשק, רק בשל כך שקיימת אפשרות תאורטית שהוא ישתמש בו שימוש לא ראוי. אכן, ניתן לומר, שלא היה למפקדיו של עודה במשטרה כל יסוד לחשוד או לצפות שעודה יעשה בתת-המקלע שימוש לפתרון סכסוך עם שכניו, או כי יעשה בו שימוש לא ראוי אחר. בנסיבות אלה, מעשי רצח או הריגה מכוונת על-ידי עודה לא היה במיתחם הציפיות הסבירה של מפקדי עודה במשטרה."

לעומת זאת, ב-ע"א 576/81 7 נקבע, כי אדם, המחזיק רובים וכדורים במועדון נוער, צריך לצפות כי נערים הבאים למועדון יבקשו ליטול נשק ולעשות בו שימוש אסור. לפיכך - כך נקבע - נדרש אותו אדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע זאת. התרשלותו של המערער באותה פרשה התבטאה באי-סגירה ראויה של החלון, בהתקנת דלת קלה לפריצה, ובהיעדר השגחה ושמירה. עוד נקבע, כי התערבות צפויה של גורם זר בין מעשה ההתרשלות המקורית לבין הנזק, אין בה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי.

השאלה האם צריך אדם לנקוט אמצעי זהירות בנכסים המצויים בשליטתו, ואשר מכוונים למנוע נזק מפעולותיהם של עבריינים, נידונה, לעניין יחסי משכיר-שוכר, ב-ע"א 500/82 8. בית-המשפט לא ראה שם שוני עקרוני בין המקרה בו שוכר נפגע כתוצאה ממצבו הפיסי הבלתי-בטוח של הרכוש, לבין המקרה שבו נגרם לשוכר נזק גופני או רכושי, שעה שהיה מצוי ברכוש שבשליטת המשכיר, כתוצאה מהתנהגות עבריינית של צד שלישי, ובלבד שהתנהגות זו צפויה היא, וניתן לנקוט אמצעים למנעה. לעניין זה, אומר בית-המשפט, מפי כב' הנשיא א' ברק, כי:

"אין כל חידוש בכך שהמזיק צריך לצפות התנהגות עבריינית של צד שלישי. חובה כזו הוכרה בעבר הן לעניין התנהגות רשלנית, הן לעניין התנהגות פזיזה והן לעניין התנהגות זדונית של צד שלישי. אכן, לא פעם מטילים דיני הנזיקין חובה על המזיק לצפות התנהגות עבריינית ומכוונת של צד שלישי - התנהגות הגורמת נזק."
(שם, בעמ' 740)

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את ע"א 126/85 9. במפעל יהלומים, שהיה מבוטח על-ידי המערערת 1, הותקנה, במהלך קבלת רישיון לעסקים, מערכת אזעקה, שחוברה לתחנת המשטרה. בתאריך מאוחר יותר חוברה המערכת, שלא על-פי הוראת המשטרה אם כי כנראה בידיעתה, לדלתות המפעל עצמו. כמו-כן הוכנסה למפעל כספת נוספת, שהוחזקה בחדר חיצוני, לחדר הכספות. באחד הלילות אירעה פריצה למפעל, האזעקה המקומית הופעלה אך לא נקלטה בתחנת המשטרה, והפורצים, משנוכחו לדעת שהמשטרה אינה מגיעה, השלימו את מלאכתם, פרצו את הכספת החיצונית לחדר הכספות ונמלטו עם יהלומים. בדיעבד הסתבר, כי המשטרה לא הגיעה למפעל משום שקופסת המערכת שמוקמה במוקד המשטרה היתה מנותקת מן המפעל.

בקופסה זאת היו שני מתגים: על האחד סימן היצרן מצב של "יום", שמשמעו היה ניתוק המערכת, והשני סומן "לילה" - דהיינו חיבור למפעל. היומנאים במשטרה פירשו את הסימונים "יום" ו-"לילה" במובנם הדווקני כך שבשעות היום העבירו את המתג למצב "יום", ועם רדת החשיכה העבירוהו למצב "לילה". בליל הפריצה היה המתג במצב של "יום", דהיינו מנותק מהמפעל. היומנאי התורן במוקד באותה עת לא ידע כלל על קיומה של קופסת ההפעלה, על המתג ועל החיבור למפעל. המערערת 1 שילמה לבעל המפעל את תגמולי הביטוח והגישה תביעת שיבוב כנגד המשיבה. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה, אך לא פסק למשיבה הוצאות. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

בית-המשפט העליון פסק כי במקרה דנן לא נקשר חוזה בין בעלת המפעל לבין משטרת ישראל, לפיו מתחייבת האחרונה להיות מוכנה לקבל אזעקה מן המפעל ולהגיב עליה בהתאם. המפעל נדרש להתקין מערכת אזעקה בהתאם לכללים הנהוגים בעת רישוי מלטשות יהלומים. למשטרה אמנם יש אינטרס בחיבור מערכת האזעקה למוקד המשטרה, וזאת נוכח חובתה הציבורית למנוע פשיעה ועבריינות, אולם אין בהתחברות האמורה כדי להצביע על גמירות דעתה של המשטרה לבוא ביחסים חוזיים עם מלטשות היהלומים.

במקרה דנן, גם אם היה נקלט שידור המצוקה מן המפעל, גם אז לא היתה מוטלת על המשטרה התחייבות חוזית להפעיל את כוחותיה כדי לברר את פשר האזעקה. אילו סברו השוטרים, כי עליהם להעדיף שליחת הניידות שברשותם ליעד אחר, הרי לא היתה קמה לבעל המפעל בשל כך בלבד עילת תביעה, שכן המשטרה חבה חובה, בראש ובראשונה, לציבור בכללותו, ולא לפרט זה או אחר. המשטרה חייבת לפעול בתום-לב ועל-סמך שיקולים סבירים, אך אין בידי גורם חיצוני להכתיב לה את סדרי העדיפויות שלה.

עוד קבע בית-המשפט, כי שוטר סביר צריך לצפות, כי אם לא ייתן ליבו אל מערכת האזעקה המחוברת אל תחנת המשטרה, עלול להיגרם נזק למפעל עקב ביצוע התפרצות מצד עבריינים. שוטר היושב במוקד המשטרה או מפקדו, היודע כי היומנאי שבמוקד הוא המופקד על מערכת האזעקה של מפעל מלטשת יהלומים, צריכים לצפות, כי אם תתוחזק או תופעל המערכת באופן רשלני, או אם לא יידע היומנאי כלל כי מערכת כזו נמצאת בסמוך אליו, ולא כל שכן אם המערכת תהיה בכלל נותקת - אזי עלול להיגרם נזק למפעל עקב פריצה וגניבה.

המשטרה אינה חסינה מאחריות ברשלנות במקרים מתאימים, אך מן הדין לקבוע סייגים מסויימים לאחריות כזאת.

במקרה דנן, מוצדק להטיל על המשטרה אחריות. היא חבה לבעלי המפעל חובת זהירות מוחשית למניעת נזק מהסוג שנגרם. אין היא חייבת לחבר מלטשת יהלומים אל מוקד משטרתי, אולם אם היא מסכימה לעשות כן, היא חייבת להיות מודעת לכך, שאם תצא המערכת מכלל פעולה בגלל מעשה או מחדל רשלני של אנשי המשטרה, יועמד המפעל, שסמך על חיבור זה ונמנע בעקבותיו מלהתקשר עם חברה פרטית, בסיכון מיוחד.

במקרה דנן, לא נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות המשטרה וקרות הנזק עקב הצבת הכספת הנוספת במפעל מחוץ לחדר הכספות, ללא תיאום עם המשטרה. המשטרה חייבת היתה לצפות לכך, שאי-הפעלת מערכת האזעקה עלולה לגרום לפריצה לתוך המפעל ולגניבת חפצים יקרי ערך מתוכו. אין נפקא מינה לעניין זה, שבפועל נגנבו בעת הפריצה יהלומים מתוך כספת נוספת, שהוצבה בתוך שטח המפעל ושהמשטרה לא ידעה על מיקומה.

במקרה דנן, יש לייחס לבעלי המפעל התרשלות תורמת בשיעור של 50%, בגין מודעותם לפגמים בהפעלת מערכת האזעקה במוקד המשטרה והשלמה מסויימת עם מצב זה וכן בשל הצבת כספת היהלומים מחוץ לחדר הכספות, דבר שהקל ביותר על הפורצים.

סוגיית האחריות בנזיקין בגין אי-נקיטת אמצעי בטיחות לשם מניעת מעשי עבריינות על-ידי צד שלישי, נדונה גם בפסיקת בתי-המשפט בארצות הברית. הגישה העקרונית המשתקפת בפסיקה שם היא, שביצועו של מעשה פלילי על-ידי צד שלישי, אינו, ככלל, בגדר הצפיות הסבירה, ועל-כן, אין אדם אחראי בנזיקין בגין המחדל מלהגן על אדם אחר מפני מעשה פלילי של צד שלישי. כך, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות. על הכלל ועל החריג לו עמד בית-המשפט האמריקני באחת הפרשות, בקבעו:

"It would be unjust to require one to anticipate that a crime will be committed unless there has been a warning or unless a previous criminal act occurred in the same premises."10

כפי שעולה מן הדברים האלה, לכלל בדבר היעדר אחריות ישנם חריגים. כך הכיר בית-המשפט האמריקני בחובתו של הנתבע לנקוט אמצעי זהירות כנגד מעשי פשע, המבוצעים על-ידי צד שלישי, בשל אופי היחסים שבין התובע לבין הנתבע או בין הנתבע לבין אותו צד שלישי, בשל כך שהנתבע בהתנהגותו הגביר את הסיכון לביצוע מעשה עברייני, או בשל השליטה והפיקוח של הנתבע על מבצע הפשע או על מקום ביצועו. במסגרת החריג הראשון הכיר בית-המשפט בסוגים שונים של יחסים כמקימים חובה לנקוט באמצעים למניעת פשע, ובהם יחסי בעל מלון ואורח; בית-ספר ותלמידיו; בעל בית ודייריו; מזמין עסקי ואורח עסקי; מעביד ועובד.11

המבחנים העיקריים אשר שימשו את בתי-המשפט שם בבואם להכריע בשאלה האם המעשה העברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי היה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבע, הם שניים: הראשון הוא מבחן הידיעה על מעשה הפשע המתקרב; והשני הוא מבחן הידיעה על מקרים דומים שאירעו בעבר. במספר פסקי-דין נקבע מבחן רחב יותר, הבוחן את מכלול נסיבות העניין.

באחת הפרשות, נדונה חבותו, של בית-חולים פרטי לחולי נפש, בנזיקין, בגין רצח שבוצע על-ידי חולה. בית-המשפט העליון של מדינת ג'ורג'יה קבע, כי היתה זו חובתו של בית-החולים לנהוג בזהירות סבירה בפיקוח על חולה נפש אשר אושפז בבית-החולים. משהופרה חובה זו, וכתוצאה מכך רצח חולה הנפש את אשתו, אחראי בית-החולים, בנזיקין, למות האישה, וזאת משום שבית-החולים ידע על האפשרות שהחולה יגרום נזק פיזי לאשתו, אם תהיה לו אפשרות לכך.12

סוגיה נוספת שנדונה בפסיקה האמריקנית נוגעת לחובת הזהירות, שחב בעל מקרקעין לדייריו, לנקוט באמצעי זהירות כנגד גניבות ותקיפות המבוצעות בשטח מקרקעיו.13

בפרשת Kline v. 1500 Massachusetts Avenue Apartment Corp,14 קבע בית-המשפט הפדראלי, כי הסיכון שאחד הדיירים בבית הדירות של המשיבה ייפול קורבן לתקיפה ולשוד המבוצעים על-ידי צד שלישי, היה בגדר הצפיות של המשיבה, במיוחד לאור מעשי עבריינות דומים שאירעו קודם-לכן. עוד נפסק שם, כי מניעתו או צמצומו של הסיכון - שהיה משותף לכל הדיירים - היו נתונים כמעט לחלוטין בידיה של המשיבה, בהיותה בעלת השליטה בשטח. בית-המשפט שם היה נחרץ בדעתו באשר לחלוקת האחריות בין גופי השיטור הציבוריים לבין הבעלים של הנכס:

"Not only as between landlord and tenant is the landlord best equipped to guard against the predictable risk of intruders, but even as between landlord and the police power of government, the landlord is in the best position to take the necessary protective measures. Municipal police cannot patrol the entryways and the hallways, the garages and the basement of private multiple-unit apartment dwellings. They are neither equipeed, manned, nor empowered to do so... We note that in the fight against crime the police are not expected to do it all` every segment of society has obligations to aid in law enforcement and to minimize the opportunities for crime." (p. 484)

שיקולים דומים נשקלו לעניין חובתו של בעל עסק ללקוחותיו לספק להם הגנה בעת שהותם בעסקו. בהקשר זה נבחנו השיקולים הבאים: האם צפה בעל העסק או צריך היה לצפות את אפשרות התרחשותו הקרבה של האירוע העברייני, האם התרחשו אירועים דומים בעבר, והאם יוצר העסק מבחינת אפיו או מיקומו תנאים נוחים לביצוע מעשי פשע. במספר פסקי-דין הגמישו, כאמור, בתי-המשפט בארצות הברית את המבחן לקביעת צפיותו של האירוע העברייני, וקבעו כי ההכרעה בעניין זה תקבע בדרך של בחינת מכלול הנסיבות בכל עניין ועניין.

שאלת האחריות בנזיקין של מוביל ציבורי, המחזיק במקרקעין הומי אדם, כלפי מבקר שניזוק בגופו על-ידי מעשה עברייני שביצע כלפיו צד שלישי, נדונה בבית-המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס בעניין הדומה לענייננו, בפרשת Sharpe v. eter an Bus Lines, Inc. 519 N.E.2d 1341 (1988) באותה פרשה, הותקפה נערה בת שש-עשרה, שהמתינה לתומה לאוטובוס בתחנה הומה אדם כאשר לצידה יושבים שניים מחבריה - ללא כל התגרות מצידה וללא אזהרה - ונדקרה למוות בגבה על-ידי זר - אדם בעל עבר של מחלות נפשיות. התוקף הורשע ברצח מדרגה שניה. תביעה אזרחית הוגשה כנגד החברה המפעילה את קווי האוטובוס וכנגד התחנה בה התבצעה התקיפה, בגין התרשלותם באי-נקיטת אמצעים להבטחת שלום הנוסעים. הוכח במשפט, כי על-אף שהתחנה ממוקמת באיזור שבו מתקיימת פעילות עבריינית רבה, הרי לנתבעים לא היתה כל ידיעה על הפשע הממשמש ובא, אף לא על אירועים דומים שאירעו בתחנה בעבר. סיורים משטרתיים התנהלו בתחנה מדי שעה, מטעם המשטרה המקומית, אשר היתה ממוקמת בקרבת תחנת האוטובוסים.

אף-על-פי-כן, נקבע כי הנתבעים התרשלו באי-מתן הגנה נאותה למבקרים בתחנה, והתרשלות זו היתה הסיבה למותה של הנערה. בית-המשפט סבר כי יש למצוא את הנתבעים אחראים בנזיקין, מחמת שלא העסיקו מאבטח במדים חרף הפשיעה שהיתה רווחת בסביבותיה של התחנה. נוכחות מאבטח שכזה - כך נקבע - גם אם לא היתה מונעת את התוצאה הטרגית מרגע שההתקפה היתה בעיצומה - הרי סביר להניח כי היתה מרתיעה את התוקף מראש.

בית-המשפט הסתמך שם, בין היתר, על פסק-הדין בעניין, Quigley v. Wilson Line of Mass, Inc. N.E.2d 77, 79 (1958) אשר בו נפסק כי מוביל ציבורי חייב לנוסעיו חובת זהירות בדרגה גבוהה במיוחד, ועליו לצפות מעשי אלימות מצד נוסעים אחרים, או מצד זרים, ולמנוע אותם.

בפרשת Sharpe הוטלה אחריות על המוביל כמזמין בעל עסק, בגין מעשה עברייני ספונטאני וחסר הגיון, כנגד מוזמן, מבלי שהנתבע היה ער לאפשרות התרחשותו הקרובה של המעשה העברייני, ולא היה מודע למעשים דומים שאירעו במקום בעבר.

כללו של דבר: בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין, בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני, המבוצע על-ידי צד שלישי, כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה, והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה.

סקירת הפסיקה של בתי-המשפט, בארץ ובארצות-הברית, מלמדת, על נטיה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים בהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע, או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים בהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע.


_________________
1. מתוך פסיקתו של כב' השופט ריבלין ב-ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד נה(5), 826 (2001).
2. Englard, I., The hilosophy of Tort Law 175.
3. ע"א 755/76 משמר, חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג(2), 656 (1979).
4. ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג(2), 123 (1978).
5. ע"א 796/80 פנחס אוחנה נ' עזרא אברהם, פ"ד לז(4), 337 (1983).
6. ב-ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' לילה מדאח מג'לג'וליה, תק-על 98(3), 353 (1998).
7. ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1 (1984).
8. ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מ(2), 733 (1986).
9. ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 272 (1990).
10. Brogan Cadillac Corp. v. Central Jersey Bank & Trust Co, 443 A.2d 1108, Oldsmobile ((1981) 1110.
11. ראו: Rosser & Keeton, On Torts (5th. Ed, 1984) 201-202 והאסמכתאות שם.
12. Bradley Center Inc, v. Wessner, S.E. 2d 693 (1982) 296 ראו גם: Tarasoff v. Regents of University of California, 17 Cal. 3d 425 (1976); Englard, supra, at p. 176-180.
13. ראו דיון נרחב אצל Sanders W.M., "Btween Bystander and Insurer: Locating the Duty of the Georgia Landowner to Safeguard Against Third-party Criminal Attacks on the remises" 15 Ga. St. U. L. Rev 1099 (1999).
14. Kline v. 1500 Massachusetts Avenue Apartment Corp, 439 F.2d 477 (1970).