יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי

1. מבוא
כאמור, על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, בית-המשפט רשאי לפסוק לנאשם הוצאות הגנתו או פיצוי בשל מעצרו או מאסרו, בשל האשמה שממנה זוכה או בשל האישום שבוטל, באם הוכחו בפניו שני תנאים מצטברים:

האחד, תנאי סף - זיכוי או ביטול כתב אישום.

השני, עילות זכאות חלופיות - לא היה יסוד לאשמה או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

במקרה ואחד התנאים כאמור לא מתקיים לא יהיה מקום לפסוק הוצאות לנאשם {ע"פ (נצ') 45126-10-12 עבד אלחמיד אסמאעיל נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.2013)}.

תנאים אלה הכרחיים להפעלת סמכותו של בית-המשפט, אולם גם בהתקיימם, נתון שיקול-הדעת לבית-המשפט, האם להיעתר לבקשה ואם לאו.

שיקולים כלליים של מדיניות משפטית כמו שיקולים חוקתיים, תקציביים ומוסדיים, או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה, מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי או מלהגיש הליך פלילי, עשויים להיות רלבנטיים {ת"פ (חולון) 5086/10 מדינת ישראל נ' לוי יאיר (23.04.2013)}
בהפעלת הסמכות נותן בית-המשפט דעתו לכך שסעיף 80 לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, שזוכה או שכתב האישום כנגדו בוטל, לאחר הליך פלילי אשר פגע בכבודו, גרם לו להוצאות ולעיתים פגע בחירותו, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, כאשר קיים חשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו, יביא לרפיון ידיים של התביעה.

נעיר כי הפיצויים אותם אפשר לפסוק לנאשם בגין סעיף 80 לחוק העונשין הינם סכומים המוגבלים לאלה הקבועים בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר).

2. היעדר יסוד לאשמה
המבחן הנדרש להוכחת היעדר יסוד לאשמה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה".

על-פי מבחן זה, יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אי-סבירות בולטת מתקיימת כאשר כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו.

מדובר בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום-לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי-סבירות מהותית ובולטת.

על-מנת להכריע, על בית-המשפט לבחון את כלל הנסיבות.

כפועל יוצא, נאשם המבקש לזכות בפיצויים מכוח עילה זו נדרש להראות כי תשתית הראיות שהייתה מונחת בפני התביעה טרם הגשת כתב האישום לא הייתה מובילה תובע סביר למסקנה כי יש בתיק ראיות לכאורה לביסוס האשמה.

מקרה נוסף בו עשויה לקום עילה זו הינו כאשר בהתאם לתשתית הראיות שהייתה בידי התביעה טרם הגשת כתב האישום היה זה סביר להגיש את כתב האישום, אולם תשתית ראיות זו הייתה תשתית חסרה, בעטיה של התרשלות המדינה, שבמידה והייתה מלאה, התביעה הייתה מגיעה למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום. בחינה זו הינה בחינה אובייקטיבית ואמת-המידה הינה אמת-מידה של סבירות.

כלומר, במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, לא יפסק שלא היה יסוד לאשמה גם אם בסופו-של-יום נאשם יזוכה.

יש לציין כי אין מדובר בחוסר סבירות סתם אלא נדרש כי יהא מדובר ב"מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת"{(ת"א) 25057/08, תת"ע (ת"א) 25057-08‏ ‏מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א נ' רחמים ברנס, תק-של 2013(2), 10513 (2013)}.

ב- ע"פ (נצ') 45126-10-12 {עבד אלחמיד אסמאעיל נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.2013)} קבע בית-המשפט כי העובדה שבפסק-הדין נאמר כי בשל חובת ההגינות מוטב היה לו הייתה המשיבה נמנעת מהגשת דו"חות חניה, בטרם השלימה את הסדרי החניה בחניון והציבה שילוט ראוי, איננה שקולה לאמירה, כי לא היה כל בסיס לאישום וכי הגשת הדו"ח לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

ב- תת"ע 10575-11-11 {מדינת ישראל נ' ליאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי העבירה שיוחסה למבקש בכתב האישום, אין מקומה לידון בבית-המשפט לתעבורה וכן דחה גרסת עד התביעה באופן חד-משמעי ובכל זאת לא סבר כי מתקיימת הדרישה של "אי-סבירות בולטת", בהעמדת המבקש לדין.

ב- עפ"א (ב"ש) 33270-04-13 {אורן חלה נ' עיריית באר שבע אגף הפיקוח העירוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} טען המערער כי תנאי השטח כפי שסומנו בפסים הלבנים במגרש חניה, הינם צרים ביותר ומלכתחילה לא תואמים את הרוחב הנדרש להחניית מכונית ולכן לא היה צריך לקבל דו"ח ברירת קנס.

בעקבות טענות המערער, בחנה העיריה את הדברים והגיעה למסקנה כי היה מקום לסמן את תאי שטחי החניה בצורה מרווחת יותר.

לאור עמדת העיריה בית-המשפט זיכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. על-אף שהמערער זוכה בית-המשפט לא מצא לנכון לקבוע כי במקרה דנן מתקיימת אי-סבירות בולטת.

ב- ע"פ (מחוזי חי')2700/02 {עודד שכטר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(3), 10720 (2005)} הוגשו 23 כתבי אישום כנגד המערער בהם יוחסו לו עבירות חניה. לאחר הליך משפטי ממושך זוכה המערער. בית-המשפט קבע כי הערכאות הנמוכות שגו, אולם מכאן ועד למסקנה שלא היה יסוד לאשמה, הדרך רחוקה מאוד.

ב- תת"ע (ת"א) 25057-08‏ {מדינת ישראל ענף תנועה ת"א נ' רחמים ברנס, תק-על 2012(3), 20356 (2012)} המבקש נעצר על-ידי שוטרת בגין ביצוע עבירת תעבורה, סירב לשתף פעולה וטען כי אינו מחזיק בתעודת זהות ישראלית. לאחר-מכן טען כי הוא גר בדרום אפריקה והציג דרכון ישראלי. במסוף נמצא כי מעולם לא הוציא רישיון נהיגה ישראלי ובדו"ח כתוב שלא הציג רישיון נהיגה זר או דרכון זר.

משכך נמסרה לו הזמנה לדין בגין נהיגה ללא רישיון תקף וביטוח.

המסקנה היא כי הגשת כתב האישום מלכתחילה לא לקתה בחוסר סבירות כיוון שהשוטרת לא הייתה אמורה להכריע בשאלה המשפטית הנוגעת לחוקיות נהיגתו ללא רישיון נהיגה ישראלי ולכן לא מתקיימת עילת היעדר יסוד לאשמה.

ב- תו"ב (קריות) 20887-05-12 {ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' כמיל מוסא, תק-של 2013(2), 14484 (2013)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של אי-קיום צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה שבנה ללא היתר.

הנאשם טען כי היה בידו היתר כדין ואף טען שאמר זאת למאשימה טרם הגשת כתב האישום נגדו.

בית-המשפט קבע כי בדיקה קלה של המאשימה אמורה הייתה להביאה למסקנה שהנאשם לא עבר כל עבירה ועל-כן היה עליה להימנע מהגשת כתב אישום כנגד הנאשם. עוד נקבע כי מדובר באי-סבירות בולטת בהעמדה לדין המצדיקה פסיקת פיצויים.

ב- תו"ב (רח') 18290-01-10‏ ‏{ועדה מקומית לתכנון ובניה זמורה רחובות נ' אילנה לב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} בית-המשפט קיבל את טענת הנאשמים כי אין מחובתם להשיב לאשמה, והורה על זיכויים.

פסק-הדין כלל התייחסות לכשלים הראייתים שהתגלו בראיות שהובאו מטעם התביעה, וכן התייחסות לנסיבות הבעייתיות אשר הולידו את הגשת כתב האישום, שלא על-פי הנוהל ואמות-המידה המקובלות באותה עת.

כפועל יוצא, ציין בית-המשפט כי מוטב היה שכתב אישום זה לא היה בא אל העולם והורה על פסיקת פיצויים מכוח "אין יסוד לאשמה".

3. נסיבות אחרות מצדיקות
הביטוי "נסיבות אחרות" הוא ביטוי עמום שאינו תחום ברשימה סגורה. הוא נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון. יש הקוראים להם בשם מושגי "שסתום". העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(1), 481 (1997)}.

ב- ע"פ 5097/10 {גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} נקבע כי המבחן הנדרש לביסוסה של עילה זו פורס תחומו אל מעבר למבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה" אשר מאפיינים את העילה של היעדר יסוד להרשעה.

במסגרת עילה זו בית-המשפט אמור להפעיל את סמכותו בגישה מרחיבה, במיוחד בשים-לב לזכויות הבסיס החוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולשינויים הפרשניים המתחייבים.

הגישה המרחיבה נתמכת גם בצורך לשלול נטיה של נאשמים מסויימים להודות לעיתים אף במה שלא ביצעו על-מנת לנסות ו"לחסוך" בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד.

יודגש, כי עילה זו מאפשרת לבית-המשפט לשקול שיקולים של צדק אף מקום בו היה יסוד לאשמה.

בבואו לבחון את הנסיבות האחרות, בית-המשפט שוקל שני סוגים של שיקולים:

האחד, שיקולים הקשורים למבקש - היקף ומידתיות הפגיעה בזכויותיו החוקתיות {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}. מאחר שלא ניתן לבטל פגיעה הנגרמת לפרט מקום בו אינה מידתית, המנגנון המרכזי לתיקון העוול שנגרם לו הוא מנגנון הפיצויים {ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

השני, שיקולים הקשורים לתביעה - השיקולים הציבוריים הנוגעים בצורך שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שנאספו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

נקודת המוצא מתמקדת בהקשר ל"עוול" שנגרם לנאשם שזוכה ובתוך כך יש להביא בחשבון גם את התנהלותו ביחס להליך וכן שיקולים אחרים שעניינם באופן טיפולן של המשטרה ושל התביעה.

יש להתייחס גם לתקופת המעצר שבה היה נתון המבקש ולהשפעה של עובדה זו על מצבו האינדיבידואלי.

ב- {ע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עסאף נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} הוצגו מספר שיקולים שבית-המשפט בוחן בבואו לקבוע האם מתקיימות נסיבות אחרות שמצדיקות פיצויים. ואלה הם:

- האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שהנאשם קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים;
- האם החקירה נוהלה כראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם;
- האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש;
- האם המשפט התארך יתר-על-המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו;
- האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט;
- האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות;
- האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה.

יש להדגיש כי רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. כמו-כן, המשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה.

ב- תת"ע 10575-11-11 {מדינת ישראל נ' ליאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, בית-המשפט פסק פיצויים בגין "נסיבות אחרות מוצדקות".

כמפורט בהכרעת הדין, המדינה ידעה על בעייתיות באישום עצמו וכן על מגמתיות ניכרת בראיות שהוגשו מטעם עד התביעה היחיד בתיק. כמו-כן, בית-המשפט המליץ מספר פעמים לשקול את המשך ההליכים בתיק, ללא הואיל.
בית-המשפט קבע כי הנסיבות מראות שהמדינה בחרה להשחית כספי ציבור לריק ולכן תהא חייבת בפיצויים.

נשאלת השאלה, האם נאשם שזוכה מביצוע עבירה, ובחלוף זמן קצר הורשע בביצועה של עבירה אחרת, הזהה בנסיבותיה לעבירה ממנה זוכה, יהא זכאי לפיצוי בגין זיכויו מהעבירה הראשונה? שאלה זו נדונה בפרשת עסאף {ע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עסאף נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

במקרה דנן, פלוני הועמד לדין וזוכה מחמת הספק. לאור הזיכוי, עתר פלוני לבית-המשפט בבקשה כי בית-המשפט יורה לאוצר המדינה לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב העמדתו לדין.

בין לבין, הועמד פלוני לדין בשנית, ואף הורשע, בגין עבירות דומות.

בית-המשפט קבע לעניין זה כי העילה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", היא "עילת סל" גמישה, המאפשרת לבית-המשפט להתבונן על האירוע מנקודת מבט רחבה, ועל-סמך התחשבות במכלול הנסיבות, ובהן גם נסיבות לבר-ההליך הפלילי שהסתיים בזיכוי, להגיע למסקנה אם יש בהן כדי להצדיק את פיצויו של הנאשם.

גמישות זו של נסיבות לעיתים תהיה לטובתו של הנאשם אך לעיתים דווקא בחבותו.

כך למשל נסיבות אישיות קשות בהן נתון הנאשם, כגון מצבו הבריאותי, המשפחתי או הפיננסי, יהוו שיקול לפיצוי, על-אף שאלו נסיבות חיצוניות להליך שבמסגרתו הוא זוכה.

מאידך, לא ניתן להתעלם מנסיבה בולטת, שאינה מתיישבת עם חוש הצדק, לפיה הנאשם שב וחוטא באותן עבירות שמהן הוא זוכה מחמת הספק.

בית-המשפט קבע כי בסיסה של העילה בדבר קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות" הוא עשיית צדק ועל-כן, אין להתעלם מנסיבה זו.

4. פיצויים
4.1 פיצויים בגין התקיימות העילה "אין יסוד לאשמה"
תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, קובעות את הסכום המירבי לתשלום הוצאות.

על-פי התוספת לתקנות ניתן לחייב בהוצאות בגין שני ראשי נזק: הוצאות בפועל כפי שהכיר בהן בית-המשפט והוצאות בעד שכר-טרחת עורך-דין.

כאשר מדובר בזיכוי "מוחלט", להבדיל מזיכוי מחמת הספק, יזכה הנאשם, בדרך-כלל, בפיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, ורק במקרים חריגים יימנע בית-המשפט מפסיקתם.

כלומר, טיבו של הזיכוי משליך ומשפיע על זכאותו של נאשם לפיצוי {תא"מ (יר') 32947-06-12‏ ‏ מ' ב' נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

ואולם, אין בזיכויו של נאשם מחמת הספק, כדי להוות חסם מפני זכאותו לפיצוי מלא מכוח סעיף 80 לחוק העונשין {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנ נבו (2013)}.

ב- ע"פ 5097/10 {גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פוסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי במצב שלא היה כלל יסוד לאשמה, התוצאה תהא הענקת הפיצוי המירבי הקבוע בדין בעבור כל יום לגביו ימצא כי פלוני היה נתון תחת סורג ובריח לשווא.

זאת ועוד. יהיה מקום לצוות על תשלום הוצאות הגנתו באופן מלא, בהתאם לסכומים המירביים שנקבעו בתוספת לתקנות הפיצויים וההוצאות, ובלבד שיוכיח כי אכן הוציא הוצאות אלה.

יש להדגיש כי לא בכל זיכוי ניתן לטעון כי לא היה יסוד לאשמה, והמבחן הקובע הוא האם היה מקום להעמיד את הנאשם לדין מלכתחילה, או שמתברר שהעובדות שהיוו בסיס לכתב האישום אינן מקימות עבירה, או כאשר היה ברור מלכתחילה כי לא ניתן להרשיע את הנאשם על-סמך חומר החקירה שמצוי בידי התביעה. במקרים מעין אלו ראוי לפסוק לנאשם שזוכה פיצויים כפי שקבע המחוקק {ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3), 73) (2003}.

4.2 פיצויים בגין התקיימות העילה "נסיבות אחרות שמצדיקות"
כאמור, עילה זו מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית-המשפט שיקול-דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה.

ישנם שלושה סוגים של נסיבות:

הראשון, נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם;

השני, אופי זיכויו של הנאשם;

השלישי, נסיבותיו האישיות של הנאשם {נסיבות חיצוניות למשפט}.

ב- תת"ע 10575-11-11 {מדינת ישראל נ' ליאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} נפסק כי ראוי כעניין של מדיניות, למעט מקרים חריגים, שהפיצוי שיינתן לאדם עקב התקיימותה של עילה זו - יסוייג, בהשוואה לתרופה האמורה להינתן כאשר מוכחת עילת היעדר יסוד לאשמה.

עוד נקבע כי לא יינתן פיצוי למי שמתקיימת בו עילה זו עבור תשעת חודשי המעצר הראשונים {שהיא התקופה המצטברת להחזקה במעצר של נאשם עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי סעיף 61(א) לחוק המעצרים ללא צו להארכה מכוח סעיף 62 לחוק האמור}.

בגדרם של המקרים החריגים יבואו נסיבות שבהן, בכל זאת, ראוי לפצות נאשם שזוכה, אשר תקופת מעצרו לא עלתה על תשעה חודשים וזאת בהתחשב בהשלכות אינדיבידואליות, או שיקולים מיוחדים אחרים, שיהיו תלויי מקרה.

אף התנהגותו של נאשם שזוכה, אך גרר ביודעין את ההליך שנוהל נגדו מעבר לתשעה חודשים כשהוא במעצר - תוכל להביא להקטנת הפיצוי שבו יזוכה {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

מבחנה של עילה זו הוא "מבחן מאזן של צדק" וגם התוצאה מאוזנת וגמישה יותר {תת"ע 10575-11-11 מדינת ישראל נ' ליאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כפועל יוצא, נפסק בפרשת דבש שבית-המשפט יכול לפסוק שיפוי ופיצויים חלקיים.

דוגמה לפסיקת פיצויים חלקיים ניתן למצוא ב- (ת"א) 25057/08 {תת"ע (ת"א) 25057-08‏ ‏ מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א נ' רחמים ברנס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, שם נפסקו פיצויים עבור הוצאות טיסה ושכר-טרחת עורך-דין בלבד.

במקרה הנדון, לא נפסקו פיצויים בגין הפסד ימי עבודה, בפרט לאור העובדה כי רכיב זה לא הוכח אף לא במעט. כלומר, לא הוכח מהי עבודתו, מהו היקף משרתו, האם הוא עצמאי או שכיר, מהו תחום עיסוקו וכדומה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי