botox
הספריה המשפטית
עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)

הפרקים שבספר:

ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין

1. כללי
סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 {ייקרא להלן: "חוק המשמעת"} קובע כדלקמן:

"36. הוצאות ההגנה
ראה בית-הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית-הדין."

מנוסח סעיף זה ניתן ללמוד כי העילה לפסיקת הוצאות הגנה הקבועה בסעיף 36 לחוק המשמעת מתקיימת אם ראה בית-הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה {עש"ם 6335/02 עזר שוחט חיים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

כלומר, סעיף 36 לחוק המשמעת קובע עילת פיצוי אחת בלבד, וזאת כאשר "לא היה יסוד להגשת התובענה".

לעומת-זאת, סעיף 80 לחוק העונשין, קובע עילה נוספת, המתרחשת בהתקיים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

בחיבור זה, נעסוק בשאלה האם יש להחיל על סוגיית פיצויו של נאשם בהליכי המשמעת גם את החלופה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", למרות שהדבר לא מעוגן בסעיף החוק?

לצורך בחינת השאלה, נבחן מהם ההבדלים בין סעיף 36 לחוק המשמעת לבין סעיף 80 לחוק העונשין.

קיימים שלושה הבדלים מרכזיים בין סעיף 36 לחוק המשמעת לבין סעיף 80 לחוק העונשין, שעניינו תשלום הוצאות הגנה לנאשם בהליך פלילי. ואלם הם:

הראשון, עילות לפסיקת הוצאות הגנת הנאשם - בסעיף 80(א) לחוק העונשין נקבעו שתי עילות לפסיקת הוצאות הגנת הנאשם ולפיצוי על מעצרו: האחת, שראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, והשניה, שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

לעומתו, סעיף 36 לחוק המשמעת קובע רק עילה אחת, והיא שראה בית-הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה.

השני, התקנת תקנות - סעיף 80(ב) לחוק העונשין מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות הקובעות סכומים מירביים להוצאות ולפיצויים בגין ימי מעצר או מאסר על-מנת לאזן בין הנזק שנגרם לנאשם בהליך הפלילי לבין הנטל המוטל על הציבור בגין פיצוי הנאשם ותשלום הוצאותיו.
לעומת-זאת, סעיף 36 לחוק המשמעת אינו קובע הסדר שלם ועניינו בהחזר הוצאות בלבד, והוא אינו קובע תקרה לתשלום הוצאות נאשם.

השלישי, זכות ערעור - בסעיף 80 לחוק העונשין מעוגנת זכות הערעור על החלטה שניתנה לפי הסעיף. זכות זו אינה נזכרת בסעיף 36 לחוק המשמעת.

סעיף 80 לחוק העונשין עבר שינויים בטרם נתקבל בכנסת בנוסחו הנוכחי.

השלב הראשון בחקיקתו היה בהוראת סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, שהייתה ההוראה המקורית לעניין פסיקת הוצאות משפט לנאשם במשפט פלילי.

באותו שלב קבע המחוקק כי במקום שבית-המשפט ראה בו "שלא היה יסוד להאשמה", רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו בסכום שקבע בית-המשפט.

סעיף 36 לחוק המשמעת, שחוקק בשנת 1963, נוסח באופן דומה לסעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), בשינוי הלשון המחוייב: "שלא היה יסוד להגשת התובענה" במקום "שלא היה יסוד להאשמה".

ברור היה כי המחוקק התכוון להעניק לנאשם שזוכה בהליך הפלילי או משמעתי, בהתקיים העילה, סעד דומה לעניין ההוצאות.

סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), שעניינו היה כאמור בפסיקת הוצאות הגנה לנאשם במשפט פלילי בעילה של היעדר יסוד להאשמה, הפך לסעיף 43 בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), התש"ל-1970.
שנה לאחר-מכן תוקן סעיף 43 הנ"ל במסגרת חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), התשל"א-1971.

התיקון הסמיך את בית-המשפט לפסוק לנאשם בהליך פלילי שלא היה יסוד להאשמתו הוצאות הגנה וגם פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שייראה לבית-המשפט.

בשנת 1974 נחקק חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), ובו נקבעה עילה נוספת להחזר הוצאות ולפיצויו של נאשם שזוכה בהליך פלילי.

העילה הנוספת היא נסיבות אחרות המצדיקות זאת, לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט.

בדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), התשל"ד-1974 שהוגשה כהצעת חוק פרטית ביוזמתו של חבר הכנסת יורם ארידור נאמר:

"בתיקון משנת תשל"א-1971 הכניס המחוקק חידוש בהקנותו סמכות לבית-המשפט לצוות על מתן פיצוי לנאשם שישב במעצר או במאסר והתברר במשפטו שלא היה יסוד להאשמתו. תנאי אחרון זה פירושו, באופן מעשי, מניעת מתן פיצוי לנאשם, שהרי גם אם הוא מזוכה לחלוטין, כחף מפשע, אין זה אומר שמלכתחילה לא היה יסוד לתביעה להאשימו לפי מצב הראיות שהיה בידה לפני המשפט. לפיכך לא הופעל עד היום, שיקול-הדעת של בית-המשפט לפי הוראה זו.

לכן מוצע לתקן את סעיף 43 באופן שיינתן לבית-המשפט שיקול-דעת לפסוק פיצוי כאמור גם במקרה שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת. במקרה כזה יוכל בית-המשפט לשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי לתת לנאשם שזוכה פיצוי בשל מאסרו או מעצרו. על-ידי כך יהפוך סעיף זה מאות מתה שבחוק להלכה בעלת חשיבות לצדק הישראלי." (ה"ח תשל"ד, בעמ' 27-

מדברי ההסבר עולה כי במוקד השינוי בחוק העונשין עמד מיעוטם של המקרים שנפסקו בהם הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה בגין מעצרו או מאסרו.

הרחבה זו הוסיף המחוקק סייג לחוק שנקבע בסעיף 43(ב), ובו הסמכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות סכומים מירביים להוצאות ולפיצויים כאמור.

תקנות אלו הותקנו כאמור בשנת 1982.

סעיף 43 על תיקוניו הפך מאוחר יותר לסעיף 80 לחוק העונשין שאנו דנים בו. לסעיף זה נוסף בשנת 1980 בחוק העונשין (תיקון מס' 9), התש"ם-1980, סעיף-קטן (ג) אשר איפשר לערער על החלטה שניתנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין. החוק הכיר איפוא בצורך להחזיר הוצאות משפט ולפצות בגין מעצר או מאסר של נאשם שהועמד לדין וזוכה מהטעם של היעדר יסוד לאשמה או בשל נסיבות אחרות המצדיקות זאת - טעם רחב ובלתי-מוגדר.

מבט זה על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 80 לחוק העונשין לעומת סעיף 36 לחוק המשמעת, מלמד כי ההבדלים בנוסחי הסעיפים הינם פרי תהליך חקיקתי מדורג אשר המחוקק החילו ראשית על הדין הפלילי ולאחר-מכן על הדין המשמעתי בחוק לשכת עורכי-הדין בעקבות פסיקתו של בית-משפט זה.
חקיקה זו מבטאת תפיסה הבאה להרחיב את קשת המקרים שיינתן בהם החזר כספי לנאשם שיצא זכאי בדינו, בין שלא היה מלכתחילה יסוד להאשמתו, ובין שלפי עקרונות כלליים קיים טעם מוצדק אחר שייראה לבית-המשפט או לבית-הדין לפסיקת הוצאות.

המחוקק לא ביצע תיקון מקביל לתיקונים האמורים בחוק המשמעת של עובדי המדינה, והשאלה הניצבת בפנינו היא אם בכך נקבע הסדר שלילי המונע מבית-הדין את סמכותו הטבועה השאובה מהדין הכללי - לפסוק הוצאות הגנה.

2. סמכותו הטבועה של בית-הדין לפסוק הוצאות הגנה
הדין הכללי מעניק לרשות שיפוטית או כעין שיפוטית סמכות טבועה להטיל הוצאות משפט על צד.

ב- על"ע (יר') 663/90 {פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין תל-אביב יפו, פ"ד מז(3), 397 (1993) (להלן: "פרשת פלוני")} קבע השופט א' ברק כי סמכות כזו נתונה גם בידי בית-הדין למשמעת.

לשיטתו, העובדה שהסמכות הנתונה לאותה ערכאה היא מעין-פלילית אין בה כדי לשנות, ובלבד שאין להסיק משתיקת החוק הסדר שלילי.

בעקבות פסק-דין פלוני תוקן הסעיף העוסק בהוצאות לנאשם שזוכה בהליכי משמעת בלשכת עורכי-הדין, והסמכות לפסוק הוצאות הועמדה על אותן עילות שקבע סעיף 80 לחוק העונשין.

הכרה בסמכותה הטבעית של כל רשות שיפוטית לפסוק הוצאות אינה אלא "קיצור דרך" דיוני, הבא לאפשר הגשמה יעילה של זכות מהותית לפיצוי.

בבוחנו את שאלת קיומו של הסדר שלילי בסעיף 69 לחוק לשכת עורכי-הדין אמר כב' השופט א' ברק בפרשת פלוני כי שתיקת החוק בסוגיה משפטית אינה מצביעה בהכרח על "הסדר שלילי".

לעיתים השתיקה מהווה חסר {לאקונה}; לעיתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעיתים השתיקה מהווה "הסדר שלילי".

דבר זה יקרה מקום שתכלית החקיקה הינה לשלול הסדר משפטי מסויים.

"הסדר שלילי" קיים איפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא "שתיקה מדעת" {ע"א 108/59 י' פריצקר ואח' נ' 'ניב' בע"מ בפירוק, פ"ד יד 1549 (1960)}.

שתיקה היא "מדעת" מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי.

על-פי אמת-מידה זו אין לראות בשתיקת חוק הלשכה בדבר סמכות בית-הדין המשמעתי לחייב את הלשכה בתשלום הוצאות נאשם שזוכה, משום "הסדר שלילי" {עש"מ 85/01 יריב נ' נציב שירות המדינה, פ''ד נו(6), 411 (2002)}.

תכליתו של סעיף 36 לחוק המשמעת היא לאפשר בנסיבות מיוחדות ומתאימות תשלום הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו בהליך המשמעתי.

על-פי הדין הכללי, יש לערכאה שיפוטית או מעין-שיפוטית סמכות לפסוק הוצאות למי שנגרם לו נזק כתוצאה מההליך בשל הליכים בלתי-סבירים באופן קיצוני ופוגעני.

בעניין זה, להתפתחות המקבילה בחקיקה הנוגעת להוצאות בדין הפלילי ובדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין, יש כדי להשפיע על פרשנותו של חוק המשמעת באופן שראוי להכיר באפשרות לפסיקת הוצאות גם "בנסיבות אחרות המצדיקות זאת", ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה.

פרשנות מעין זו יש בה כדי ליצור הרמוניזציה עם הדין הנוהג בפסיקת הוצאות בתחום הפלילי והמשמעתי.

בית-המשפט קבע ב- עש"מ 85/01 {יריב נ' נציב שירות המדינה, פ''ד נו(6), 411 (2002)} כי אין לראות בהיעדר עילה מפורשת בסעיף 36 לחוק המשמעת הסדר שלילי.

מבחינה היסטורית, נחקק סעיף 36 בטרם תוקן חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), אשר הרחיב את העילות להחזר הוצאות בדין הפלילי. אין כל אינדיקציה כי היעדר תיקון מקביל בחוק המשמעת היה מתוך כוונה לצמצם את סמכותו של בית-הדין לפסוק הוצאות "בנסיבות אחרות המצדיקות זאת".

תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד החוקתיים של שיטתנו ועם עקרונות היסוד של דיני הנזיקין הנוהגים אצלנו {ראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 128-127 (1984)}.

אשר-על-כן, על רקע ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף ובהתחשב בעקרונות היסוד של שיטתנו, יש מקום לפרש את סעיף 36 לחוק המשמעת כמאפשר פסיקת הוצאות גם בנסיבות אחרות אשר יצדיקו זאת, ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה.

כאמור, פרשנות זו נובעת מתכליתו של סעיף 36 לחוק המשמעת ומסמכותה הטבועה של ערכאה שיפוטית לפסוק הוצאות.

עם-זאת, מכיוון שאין מדובר בהוצאות אשר המחוקק קבע אותן במפורש בחוק, נוכח העובדה שלא נקבעה תקרה לפסיקתן ובשל היעדר הגדרה ברורה של אותן נסיבות יוצאות-דופן המצדיקות החזר הוצאות, על בית-הדין לעשות שימוש מצומצם ביותר בסמכותו לפסוק הוצאות בהליך המשמעתי.

כוח הנגזר מסמכותו הטבועה של בית-המשפט, השימוש בו ייעשה בזהירות ולו משום יסוד הצדק המזין את הסמכות הטבועה וכך באשר לצורך שמערכת השיפוט תפעל באורח תקין ויעיל {ע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 366 (2001)}.

בית-הדין יפסוק הוצאות כאמור רק במקרים חריגים ונדירים שברור בהם ממכלול נסיבות המקרה כי ניהול ההליך אופיין בפגיעה משמעותית ובלתי-מוצדקת בנאשם, עד כי הצדק מחייב לפצותו על-כך בהחזר הוצאותיו.

כך, למשל, כאשר הוכחה חפות הנאשם באופן פוזיטיבי, וכך לעיתים עקב מעשים הקשורים בהתנהגות גורמי החקירה, או התביעה, שפגיעתם בנאשם הינה בלתי-ראויה ובלתי-מוצדקת בלי שהנאשם גרם בהתנהגותו לפגיעה או תרם לה {עש"מ 85/01 יריב נ' נציב שירות המדינה, פ''ד נו(6), 411 (2002)}.