botox
הספריה המשפטית
עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)

הפרקים שבספר:

מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?

שאלה זו נידונה ב- בג"צ 2428/99 {מדינת ישראל נ' דוויק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.

בסעיף 80 לחוק העונשין לא ניתן למצוא הוראה חד-משמעית בשאלת הסמכות.

מן הסעיף עולה כי בית-המשפט שבפניו נפתח המשפט שלא על דרך קובלנה, הוא זה הרשאי להורות על תשלום פיצויים, ולכאורה הכוונה למותב שישב בדין.

תקנה 2 לתקנות הפיצויים ספציפית יותר והיא מורכבת משני חלקים: על-פי הרישא, עם תום הדיון, תוגש בקשה לפיצויים לבית-המשפט. על-פי הסיפא, לאחר סיום הדיון תוגש הבקשה לערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש.

ניתן לומר, כי לשונה של תקנה 2 לתקנות הפיצויים אינה חד-משמעית ויש לה שתי פרשנויות:

לפי האחת, המונח "הערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש" יתפרש כמתייחס לערכאה ולאו דווקא למותב שבפניו התנהל ההליך הפלילי.

לפי השניה, יתפרש אותו מונח כמדבר באותו מותב.

נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי על-פי הרישא של תקנה 2 לתקנות הפיצויים, הכוונה היא לבית-המשפט בהליך הפלילי שסיים זה עתה את הדיון, לאמור: אותו מותב.

כאשר הערכאה הדיונית מזכה את הנאשם, אך טבעי הוא שאותו מותב שזיכה, הוא שידון בבקשה לפיצויים.

כך הוא אם הבקשה מועלית מיד עם הזיכוי בפני המותב המזכה וכך ראוי לדעת בית-המשפט שיהיה בכל מקרה, גם כאשר הערכאה הדיונית הראשונה זיכתה את הנאשם והבקשה מוגשת לאחר זמן.

בית-המשפט ב- בג"צ 2428/99 {מדינת ישראל נ' דוויק, פורסם בנבו, 2000} סבר כי השאלה איננה שאלה של סמכות אלא שאלה של מדיניות המשליכה על הפרשנות.

דעתו של בית-המשפט היא כי הערכאה המוסמכת לדון בבקשה היא הערכאה הראשונה שדנה בהליך הפלילי, ובמסגרת ערכאה זו, ראוי - כעניין של מדיניות ולא כעניין של סמכות - שהבקשה תידון על-ידי המותב שדן בעניינו של הנאשם.

אף שהערכאה הראשונה מוסמכת לדון בבקשה לפיצויים בכל מותב שהוא, ראוי שיעשה כן המותב שדן בהליך הפלילי נגד הנאשם באותה ערכאה.

בית-המשפט הסביר זאת כתוצאה מהיגיון בריא ומן השכל הישר.
נראה, כי על-אף השוני בין נאשם שזוכה בערכאה דיונית לבין נאשם שהורשע בה וזוכה בערכאת ערעור, ראוי שבשני המקרים ידון בבקשה לפיצויים המותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה הראשונה.

עוד ציין בית-המשפט כי אין מקום לחשש ששופט שהרשיע נאשם שזוכה לאחר-מכן בערעור, ילקה בחוסר אובייקטיביות לרעתו בעניין הפיצויים, כפי שאין מקום לחשש ששופט שזיכה את הנאשם ודן בבקשתו לפיצויים, ילקה בחוסר אובייקטיביות לטובתו.

במישור הרעיוני-עקרוני, נוגדת הטענה את תפיסתה הבסיסית של שיטת המשפט במקומנו ושל מהות תפקידו של השופט.

היא מתעלמת מעצמאותו של השופט המובנית לתוך אישיותו, היא מתעלמת מיושרו האישי והאינטלקטואלי של השופט ומהבנתו והכרתו את ההיררכיה השיפוטית, שבה ערכאה נמוכה יותר מכבדת את הכרעת הערכאה שמעליה ופועלת על-פי החלטותיה.

חזקה על שופטים מקצועיים היושבים בדין כי הם ערים לחובותיהם השיפוטיות ולכפיפותם להכרעות ערכאת הערעור ושיעשו מלאכתם נאמנה ללא דעה מוקדמת.

החלטתם בסוגיה שלפנינו נתונה לערעור לפי סעיף 80(ג) לחוק העונשין.

אם-כן, הבקשה לפיצויים איננה מנותקת מן ההליך הפלילי. זוהי בקשה המהווה חלק נלווה להליך הפלילי אם לא חלק אינטגרלי ממנו. אף שהיא נושאת אופי מעין-אזרחי, היא קשורה בטבורה להליך הפלילי.
על הליך זה להתנהל במהירות וביעילות ולהעניק לנאשם שזוכה פיצויים המגיעים לו, אם מגיעים, כפועל יוצא מזיכויו.

אין להופכו להליך החוזר על המשפט הפלילי מחדש. דיון במותב שדן בתיק ומכיר את החומר חוסך בזמן, במאמץ, בכוח שיפוטי ובכסף, בלי שיש בכך כדי לפגוע בזכויות הנאשם שזוכה בערעור. החומר הראייתי בהליך הפלילי ופסק-הדין המזכה מהווים תשתית להכרעה בבקשה.

מתוך חומר זה על בית-המשפט להסיק אם לא היה יסוד לאשמה או אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצויים.

ניתן לומר, כי המותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה הראשונה הוא הפורום הטבעי ביותר והיעיל ביותר לדון בבקשה לפיצויים.

על היותו של הליך הבקשה חלק אינטגרלי מן ההליך הפלילי הדיוני, יכול להצביע גם מיקומו של סעיף 80 לחוק העונשין בפרק שעניינו דרכי ענישה.

ממיקום זה משתמע, כי אין לראות בבקשה, הליך אזרחי חדש ונפרד מן ההליך הפלילי שהתקיים. אילו היה זה הליך אזרחי נפרד, היה מקום לטענה שלפיה על הבקשה להידון בפני דן יחיד בערכאה בעלת סמכות עניינית לדון בתביעות בסדר גודל של סכום הפיצויים, קרי: בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום.

אפשרות כזו איננה מתיישבת עם לשון סעיף 80 לוק העונשין ותקנה 2 לתקנות הפיצויים, הקובעים, כי בית-המשפט שבו מתקיים הדיון הפלילי ידון בבקשה.

ב- ע"פ 1524/93 {מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650 (1994)}, הוגש ערעור לבית-המשפט על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה את בקשתו של נאשם שזוכה, לשלם לו פיצוי בעבור תקופת היותו נתון במעצר.

בית-המשפט קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לערכאה הראשונה להמשך הדיון, כשברור שהמשך הדיון יתקיים בפני אותו מותב.

ב- ע"פ 1726/91 {דגני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1992)} החזיר בית-משפט של ערעור, שזיכה נאשם שהורשע בערכאה הראשונה, את הדיון לבית-המשפט המחוזי שבפניו התקיים ההליך הפלילי שבו הורשע הנאשם, על-מנת שיפסוק בבקשה לפיצוי.

אף שלא נאמר איזה מותב ידון בבקשה, נראה כי הכוונה היא לאותו מותב שישב בדין.

ההסדר שלפיו המותב שדן בעניינו של נאשם ממשיך ודן בבקשות המוגשות לאחר סיום הדיון מוכר גם בתחומים אחרים, לדוגמה: בקשה לעיכוב ביצוע העונש {סעיף 87 לחוק העונשין}; חיוב נאשם בהוצאות משפט {סעיף 79 לחוק העונשין}; בקשות לפיצוי קורבן העבירה {סעיף 77 לחוק העונשין} ועוד.

אכן, ההוראות הנ"ל אינן מפנות את הדיון בהכרח לאותו מותב שדן בהליך העיקרי, ואין מניעה לקיים את הדיון בחלק מאותם עניינים בפני מותב אחר, אך בפועל הדיון בבקשות הנלוות להליך העיקרי מתקיים בדרך-כלל בפני אותו מותב.

בעניין אחר מצאה הסוגיה שלפנינו הסדר בחוק הדומה אם כי לא זהה להסדר הנדון. הכוונה לסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, הקובע כי בקשה לפיצויים של נאשם שזוכה תידון בפני אותה הערכאה הדיונית שהחליטה על הזיכוי, ואילו אם לא נדון העניין בעת הכרעת הדין, יתקיים הדיון בפני המותב שדן בעניינו או בפני מותב אחר שהורכב על-ידי הנשיא.

לסיכום, כאשר הערכאה הדיונית מזכה את הנאשם, המותב שסיים זה עתה את ההליך העיקרי הוא המוסמך לדון בבקשה לפיצויים, וכך ראוי גם כאשר הבקשה מוגשת לאחר זמן {בג"צ 2428/99 מדינת ישראל נ' דוויק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.

גם במצב בו הערכאה הדיונית הרשיעה את הנאשם וערכאת הערעור זיכתה, ראוי כי הבקשה תידון על-ידי המותב שדן בעניינו של הנאשם.

במקרים מאין אלה, הטענה כי קיים חשש שמא המותב שהרשיע את הנאשם לא יעשה עמו צדק או שתיפגע מראית פני הצדק נדחתה, ונקבע כי אין מקום לחשש מעין זה, אשר נוגד את החזקה כי השופטים היושבים בדין הם שופטים מקצועיים {ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.