עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
ככלל, בית-המשפט אינו דן בטענות שלא הועלו בפניו, זוהי מהותה של השיטה האדברסרית שבה. תיחום הזירה - נעשה על-ידי הצדדים {ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני כפר שיתופי, תק-על 88(2), 1279 (1988)}.יחד-עם-זאת, בית-המשפט אינו מנוע מלהעלות טענה ביוזמתו אך הוא יכול לעשות זאת לעיתים נדירות ובמקרים חריגים, כאשר לשיטתו, דרישת הצדק מחייבת זאת.
לעניין האחרון, יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 536/89 {פז נ' לויטין, פ"ד מו(3), 617, 625 (1992)} לפיהם "אפילו נאמר, כי אין בית-המשפט מנוע מלהיזקק לקונסטרוקציה משפטית, שלא הועלתה בטיעוני הצדדים, הרי ברור שיש להתייחס לכך כאל צעד חריג, שבית-המשפט יבחר בו רק במקרים מיוחדים, כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת".
יש להבחין בין טענות עובדתיות עליהן אין לבית-המשפט סמכות להוסיף, לבין השמטת עילה משפטית.
כלומר, בית-המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו.
נדגיש כי הנתבע רשאי לטעון בשעת בירור המשפט טענה משפטית טהורה אפילו אם היא לא הוזכרה בכתב הגנתו. אפילו אם נמנע הנתבע מלהעלות טענה משפטית במהלך המשפט, בית-המשפט יכול לדון בה מיוזמתו.
הדבר יתקיים בעיקר מטעמים של טובת הציבור, ובלבד שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להגיב {יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, שלמה לוין עורך), סעיף 268, 333}.
זאת ועוד. מחובתו של בית-המשפט לבדוק לפני שיפעיל את סמכותו זו, האם העובדות המקימות את העילה המשפטית אותה מעוניין הוא להעלות בעצמו, אכן נטענו בכתב התביעה ולא רק ניתן להסיקן במשתמע ממה שנאמר על-ידי הצדדים או העדים במהלך המשפט {ע"א 536/89 פז נ' לויטין, פ"ד מו(3), 617, 625 (1992)}.
כלומר, בית-המשפט נדרש לשני תנאים מצטברים על-מנת להעלות טענה מיוזמתו:
האחד, כי יהיה מדובר בטענה משפטית חדשה אשר נובעת ממסכת העובדות שנכתבו בכתב התביעה.
השני, כי תינתן לצדדים הזדמנות סבירה לטעון טענותיהם לעניין זה {ע"א 8021/03 משה אלישע ואח' נ' יוסף אלישע, פ"ד נט(3), 337, 345-344 (2004); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3), 1, 9 (1983); ע"א 116/66 חלקה 12 גוש 6946 נ' זמל, פ"ד כ(4), 226, 236 (1966)}.
על בית-המשפט להפעיל ריסון מירבי בכל הקשור למתן פסק-דין על-סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו-של-דבר, את הסכמתו לכך.
לעומת-זאת, באשר לטענות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, המחוקק הסמיך במפורש את בית-המשפט להעלות טענות מיוזמתו ולפסוק פיצויים אף במצב בו לא נטענה טענה על-ידי אחד מהצדדים.
כאמור, על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, מוסמך בית-המשפט לפצות נאשם אשר זוכה בין אם משום שלא נמצא יסוד לאשמה, או מסיבות אחרות המצדיקות זאת, בגין מעצרו והוצאות הגנתו.
סמכותו של בית-המשפט להעלות טענה הנסמכת על סעיף 80 לחוק העונשין מעוגנת בסעיף 5 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), העוסקת בדיון ללא בקשה, לפיה "בית-המשפט רשאי, מיזמתו הוא, לצוות על תשלום כאמור בסעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי ובסעיפים 80 ו-81 לחוק העונשין, אף אם לא הוגשה לו בקשה לכך".
כלומר, על-פי החוק כמו גם התקנות אין צורך בבקשה לפיצוי אלא בית-המשפט יכול להעלות זאת ביוזמתו {ת"פ (ראשל"צ) 41703-10-11 מדינת ישראל נ' אנה חייטוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ (נצ') 45126-10-12 עבד אלחמיד אסמאעיל נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
ואולם, סעיף 6 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), קובע כי בית-המשפט יכול לעשות זאת רק לאחר שנתן לצדדים הזדמנות סבירה לטעון את טענותיהם.