לשון הרע על המת

סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"5. לשון הרע על מת (תיקון התשכ"ז)
לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו."

לשון הרע על המת יכולה להיות במצבים שבהם לאחר מותו של פלוני מתפרסמות עליו אמירות שיש בהן משום ביזוי השפלה או פגיעה בכבודו של המת.

שתי הוראות ייחודיות מצויות בחוק איסור לשון הרע המתייחסות למקרים פרטיים של הוצאת לשון הרע: המקרה האחד, הוצאת לשון הרע על ציבור או על חבר בני אדם שאינם תאגיד {סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע}. המקרה השני, הוצאת לשון הרע על המת {סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע}.

בסעיפים 4 ו- 5 לחוק איסור לשון הרע נקבע, כי דין הוצאת לשון הרע על אחד מאלו, כדין הוצאת לשון הרע על תאגיד או על אדם חי {בהתאמה}. יחד-עם-זאת, היקף ההגנה על השם הטוב של הציבור, של חבר בני האדם או של המת מוגבל: נקיטת הליך בגין פרסום לשון הרע עליהם מוענק לרשויות המדינה בלבד. במקרה של פרסום לשון הרע על המת, הגשת כתב אישום תעשה רק לבקשת אחד מבני משפחתו {המנויים בסעיף}. במקרה של לשון הרע על ציבור או חבר בני אדם, ייעשה הדבר על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בלבד {ע"א 8345/08 עו"ד עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי, תק-על 2011(3), 1779 (2011)}.

ב- ת"א (ת"א) 5977-04-16 {יעל זאבי נ' שידורי קשת בע"מ ואח', תק-מח 2016(2), 18220 (2016)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני, בטרם הגשת כתב תביעה, המורה למשיבים להימנע מלפרסם במסגרת שידור התכנית "עובדה" בערוץ 2 כתבה ובה, בין היתר, ראיונות ותכנים הנוגעים להטרדות מיניות שבוצעו, על-פי הנטען בכתבה בשנים 1972-1968, על-ידי המנוח רחבעם זאבי (המכונה "גנדי") ז"ל, בעת שהיה אלוף פיקוד המרכז.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי חוק איסור לשון הרע קובע במפורש בסעיף 5 כי לשון הרע על המת "אין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה" ולכן קשה, בשלב זה, לומר שעל-פי לשון החוק עומדת למבקשים עילה כנגד המשיבים.

ב- בג"צ 6126/94 {גיורא סנש ואח' נ' יושב-ראש רשות השידור, תק-על 2(99), 806 (1999)} נדונה העתירה המפורסמת בעניין חנה סנש. בית-המשפט התבקש ליתן צו על תנאי וצו ביניים. העתירה נדונה לפני כב' הנשיא א' ברק, כב' השופט א' מצא, וכב' השופט מ' חשין.

"משפט קסטנר" הוא מחזה מפרי עטו של מר מ' לרנר. המחזה נועד לשידור בטלוויזיה. המחזה הוא יצירה אמנותית בת שלושה פרקים הכתובה בהשראת "פרשת קסטנר" בכלל והמשפט הפלילי ב- ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד מד 3, בפרט.

רובה של העלילה מתרחש בין כתלי בית-המשפט. היצירה מעלה את סיפור הצלתם של יהודי הונגריה בימי מלחמת העולם השניה והדילמות המוסריות שהיו כרוכות בכך.

היצירה היא דימיונית. אין היא מתיימרת לשקף במדוייק את האירועים בהם היא עוסקת. יצירה מסוג זה מכונה "דוקודרמה", המדובר, בז'אנר אמנותי, המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מציאות ודמיון. בתחילת כל פרק, בכותרת שתוקרן, ייאמר:

"האירועים שבסרט עוצבו בהשראת משפט קסטנר-גרינוואלד. עם-זאת, אין לראות בסרט שיחזור תיעודי של האירועים אלא דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים."

באחד מקטעי היצירה מופיעה אימה של חנה סנש, הגב' קתרינה סנש. היא מעידה במשפט הפלילי של גרינוולד. היא נחקרת באולם בית-המשפט על-ידי עורך-הדין ש' תמיר. קסטנר יושב באולם המשפטים ומתערב במהלך החקירה. באחת מהתפרצויותיו הוא מתריס כנגד גב' קתרינה סנש:

"איך את מעזה לבוא אלי בטענות? מי בכלל ביקש מן הבת שלך לבוא לבודפשט? מה היא חשבה לעשות? הרי בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלח אותה, היא חצתה את הגבול כמו טירונית, ונתפסה כעבור חמש דקות. ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה שלה וגילתה הכל. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה. אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין. אלא בגללה!."

גב' קתרינה סנש משיבה על כך "לא נכון".

דבריו של קסטנר בהצגה, האמורים לעיל, פגעו באחיה של חנה סנש ובבניו, הם פגעו גם בגב' מטר ובעמותת הנשים למען עתיד ישראל. הם פנו לרשות השידור ולמחבר היצירה. הם ביקשו להשמיט מהתכנית המשודרת את המשפטים הנזכרים לעיל, לפיהם חנה סנש נשברה בחקירתה וגילתה כי פלגי וגולדשטיין עומדים להגיע לקסטנר.

במקרה דנן, צורפו שני העתירות, ונדונו ביחד.

הם הדגישו כי דברים אלה אינם נכונים. חנה סנש עמדה בגבורה בחקירתה, ולא הסגירה את חבריה. הם ציינו, כי העובדות השקריות באשר לחנה סנש פוגעות בדמותה של אחת מגיבורות ישראל בכל הזמנים. הם הדגישו, כי יש בדברי השקר על חנה סנש כדי לנפץ, ללא כל בסיס, דימוי שעם ישראל חי לאורו. הם קבעו, כי בהכללת הדברים בתכנית הטלוויזיה יש משום פגיעה קשה ועמוקה באלפי אנשים, ניצולי השואה וילידי הארץ, אשר זכרה של חנה סנש יקר בעיניהם.

רשות השידור והמחבר דחו את הבקשות. הם הדגישו בתשובתם לפונים אליהם את עיקרון חופש הביטוי וחופש היצירה.

דעת המיעוט במקרה דנן היתה שייכת לכב' השופט מ' חשין. כב' הנשיא א' ברק וכב' השופט א' מצא דגלו בדעת רוב.

לדידו של כב' השופט מ' חשין, שלילת האפשרות להגשת תובענה או קובלנה אינה מורידה מחומרת דברי לשון הרע שנאמרו על המת. הוא הדגיש את הצורך בגינוי משפטי-מוסרי כלפי האומר לשון הרע על מת.

הוא סבר כי שופטי הרוב, הרחיקו לכת במתן חירות לחופש הביטוי, תוך קיצוץ בלתי-ראוי בערכים אחרים, ערכים חשובים. הוא סבר כי לב-ליבו של החוק, היא האמירה ש"לשון הרע על אדם שפורסמה לאחר מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי". וכלשונו:

"לשון הרע על המת 'דינה כדין לשון הרע על החי'. בעיקר שלישי זה רואים אנו את ליבתו של דבר החוק, והיא: במהותם ובעיקרם של דברים, לשון הרע על המת דינה כדין לשון הרע על החי, הגם שמבחינה דיונית מטיל החוק מיגבלות על יכולת הפניה לערכאות, בין בתביעה אזרחית בין באישום פלילי."

במקרה דנן, אכן חסומה היתה הדרך בפני תביעה אזרחית נגד רשות השידור בגין לשון הרע על המת. אלא שרשות השידור היא גוף ממלכתי, הפועל מכוח חוק וכפוף לממשלת ישראל. כגוף ציבורי, היא מחוייבת לא רק לכללי המשפט הפרטי, אלא כפופה גם לכללי המשפט הציבורי.

במסגרת זו הנטל המוטל עליה לפעול בהגינות ובסבירות, ובהתאם לעקרונות היסוד, כבד יותר מהנטל המוטל על גוף פרטי. דיון במסגרת כללי המשפט הציבורי יכול לעקוף את המחסום שמציב החוק בפני הנפגע מלשון הרע על המת, וליצוק משמעות מעשית באמירה העקרונית לפיה האיסור לפרסם לשון הרע על המת הוא איסור מהותי וחמור.

במקרה דנן, כאמור, צורפו שתי עתירות, שנכתבו על-ידי שני עותרים שונים, בגין הפגיעה בכבודה של חנה סנש, האחד, גיורא סנש, אחיה של חנה, והשני, ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל". כב' השופט מ' חשין הבדיל בין שתי העתירות, הוא הקנה חשיבות רבה לזהות מגיש העתירה.

לדידו, זכויותיהם לעניין זה שונות. גיורא סנש מחזיק בזכות פרטית, אינטימית, שמעלה את אינטרס היחיד, ולכן אין מניעה שיתבע. הוא, כמו כל אחד מהקרובים המוגדרים בסעיף החוק הנוגע ללשון הרע על מת, "מחליף" את אחותו אשר אינה יכולה לתבוע את כבודה. הוא ציין כי זוהי עתירה מפי אדם 'הכואב את הפגיעה בכבודה של אחותו'.

וכלשונו:

"עתירתו של גיורא סנש מעלה, איפוא, את נושא לשון הרע בנקיונו, כזכות לשם טוב העומדת לעצמה, משל חנה סנש עצמה עתרה לבית-המשפט; ושלא כעתירת "נשים בירוק" - המעלה את הזכות לשם טוב כמרכיב באינטרס הציבור - עתירתו של גיורא סנש סומכת עצמה על הזכות לשם טוב בטוהרתה. גיורא סנש מחזיק בידיו את חרב השם הטוב ולא את חרב אינטרס הציבור; ובחרב זו שבידו יוצא הוא אלי קרב."

על-פי דבריו, אופי העתירה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" שונה בתכלית. הארגון אינו מחזיק בזכות פרטית כלשהי בתחום המשפט הציבורי.

חנה סנש מופיעה בעתירת הארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" לא כאדם פרטי, אלא כ"דמות" היסטורית וגיבורה לאומית. וזאת בשונה מעתירתו של האח, גיורא סנש, שנבעה ממקום אישי, ולכן האיזון שהתבצע היה בין חופש הביטוי לבין זכותה של המנוחה לשם טוב, נבחנים כעת הדברים מתוך נקודת מבט שאינה אישית.

במקרה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" הוא שוקל מספר גורמים במקביל על-מנת להכריע מהו האינטרס הציבורי: חופש הביטוי, חירות היצירה של המחזאי וכן הפגיעה בשמה הטוב של אותה דמות היסטורית. בהתאם לאופי שקילת הדברים, הסיכוי לקבלת העתירה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל", נמוך הרבה יותר.

כב' הנשיא א' ברק, היה כאמור בדעת הרוב. לדידו, חופש הביטוי וחופש היצירה משתרעים גם על ביטוי שאינו אמת, ולרבות על ביטוי המהווה לשון הרע. ואולם, אין פירוש הדבר כי ההגנה ששיטת המשפט מעניקה לחופש הביטוי משתרעת גם על ביטוי המהווה לשון הרע, שכן לא כל מה שנכלל בחירות כזכות חוקתית זוכה להגנה חוקתית. מידת ההגנה הניתנת לחירות היא פרי האיזונים שבין החירות לבין ערכים ועקרונות מתנגשים. היא פרי האיזון {האופקי} שבין זכות אדם אחת לזכות אדם אחרת.

האיזון שאותו יש לערוך במקרה דנן, הוא בין חופש הביטוי וחופש היצירה, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על רגשות הציבור, בכיבוד ערכים לאומיים ובשמירה על האמת ההיסטורית, מאידך גיסא.

אין צורך לדון באיזון {האופקי} בין חופש הביטוי לבין הזכות לכבוד ולשם טוב של חנה סנש - אלא עד כמה שזכות זו היא חלק מהאינטרס הציבורי הכללי - שכן העותרים אינם תובעים על-פי חוק איסור לשון הרע.

במקרה דנן, אין לומר כלל כי הפגיעה ברגשות, העולה מהמחזה, עוברת את סף הסבולת המצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. אכן, הטענות המועלות כנגד חנה סנש במחזה הן שקריות. אך בחברה דמוקרטית, כישלונו של השקר יבוא מתוך חינוך לאמת, בדרך של הגברת השיח הציבורי ולא בדרך של הגבלת הביטוי השקרי.

הסף הגבוה הנדרש על-מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בז'אנר הספרותי שעניינו דוקודרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית, אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי.

לעניין זה אין נפקא מינה כי הביטוי הפוגע מתייחס למיתוס לאומי. חברה דמוקרטית אינה שומרת על מיתוסים באמצעות פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. המיתוס חייב לנבוע מאותה החלפה חופשית של דעות והשקפות. אסור לו שיהיה פרי הגבלות שלטוניות על חופש הביטוי וחופש היצירה.

יש להבחין בין האיזון הנדרש בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי במסגרת עתירה להגבלת הביטוי במשפט הציבורי לבין האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב במסגרת תובענת פיצויים המוגשת במשפט הפרטי. בין שני המישורים, המשפט הפרטי והציבורי, יש קשר, אך אין ביניהם זהות מוחלטת. המשקל שיש לתת לשיקולים ולאינטרסים השונים עשוי להיות שונה.

כעיקרון, יש להבחין בין חופש הביטוי וחופש היצירה בכלל, לבין השאלה של היקף שיקול-דעתה של רשות השידור. מחופש הביטוי של מחזאי מסויים אין נגזרת חובתה של רשות השידור לשדר את מחזהו ברדיו או בטלוויזיה. לרשות השידור שמור שיקול-דעת רחב בעניין זה, ובית-המשפט לא יתערב בו אלא-אם-כן ההחלטה חורגת מן הסבירות בקיצוניותה או פוגעת באופן קשה באינטרס הציבור.

מקום שהחלטתה של רשות השידור אינה איסור הפרסום אלא התרתו, וכאשר בית-המשפט מתבקש לאסור פרסום מראש - איסור המהווה "מניעה מוקדמת" - חרף החלטתה של רשות השידור לשדרו - הרי בית-המשפט יתערב בהחלטת רשות השידור רק כאשר השידור פוגע באינטרס הציבור פגיעה כה קשה ורצינית עד שהיא מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית.

במקרה כזה, הפגיעה באינטרס הציבורי צריכה להיות כה אנושה, עד שהימנעות מאיסור פרסומו תקים סכנה מוחשית וקרובה להתערערות הסדר הציבורי או להפרתו הממשית והקשה. נסיבות כאלה אינן מתקיימות בפרשה שלפנינו.

בהחלטתה של רשות השידור להתיר את שידור המחזה אין משום פגיעה בתפקידיה הממלכתיים של רשות השידור על-פי חוק.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 87908/01 {אשכנזי אברהם נ' בצלאל אלוני, תק-של 2002(1), 19996 (2002)} התובעים, בני משפחתו של בעלה של עפרה חזה ז"ל, דורון אשכנזי {שנפטר אף הוא}, טוענים כי הנתבע, מנהלה האישי של עפרה חזה, בצלאל אלוני, טפל על המנוח אשמות שווא ואף הציג אותו כסיבה לפטירתה של עפרה חזה ז"ל. התובעים טוענים כי בראיונות שנערכו עימו, אמר הנתבע כי המנוח היה חולה במחלת האידס והוא זה שהדביק את עפרה חזה ז"ל במחלה שגרמה למותה. עוד מייחסים התובעים לנתבע אמירה לפיה עשק המנוח את עפרה חזה ז"ל מבחינה כספית, גזל את כספה ורוקן את חשבונותיה. התובעים מייחסים לנתבע פרסום לשון הרע.

הנתבע טען, כי אינו מכחיש את האמירות שיוחסו לו, אלא שאין האמירות, מהוות לשון הרע, והן חוסות בצל ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. הנתבע טוען להגנת "אמת דיברתי". עוד טען הנתבע כי התביעה משוללת עילה משפטית שכן היא עוסקת בלשון הרע שפורסמה אודות מת לאחר פטירתו, וכי חוק איסור לשון הרע איננו מאפשר הגשת תביעה כזו.

בית-המשפט קבע כי השופט לא מחוקק, ובמקרה דנן כוונת המחוקק בסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע ברורה וחד-משמעית, וכלשון בית-המשפט מתוך פסק-הדין:

"אלא שבמקרה שבפנינו לא קיימת לקונה המצריכה את התערבותו של השופט, אף לא קיימת סתירה המצריכה דיון בשאלה האם מדובר בדבר חקיקה הנוגד חוק יסוד ואיזו הוראה גוברת על רעותה, שכן במקרה שבפנינו אמר המחוקק דברו בצורה ברורה וחד-משמעית. המחוקק מכיר בלשון הרע שפורסמה על מת לאחר מותו אלא שהוא איננו מאפשר זכות תביעה בגין פרסום זה. נתכוון המחוקק לצמצם את ההתעסקות בשמו של אדם שאינו עוד בין החיים עד למינימום האפשרי קרי: באמירה לפי סעיף 5 - היעדר זכות ובאמירה לפי סעיף 25 - הגבלה לשישה חודשים ולקרובי משפחה מוגדרים בלבד. יתכן והמחוקק נתכוון לשמור על כבודו של המת בכך שלא התיר לנהל משפטים העוסקים בכבודו שעה שהמת לא יכול לקום מקברו ולומר את דברו, ואף לא יכול להתנגד לדיון בענייננו. ייתכן והמחוקק סבר כי יש לאפשר למת לנוח בשלום על משכבו, להניח להולכים ולעסוק בחיים. יש אף לקחת בחשבון את העובדה שעל-פי נסוחו הקודם של החוק, ניתן היה להגיש תביעה אף על לשון הרע שנאמרה על האדם הראשון, על חכמי התלמוד, על בן גוריון, על הרצל וכן הלאה, שכן המגבלה היחידה שקבע המחוקק התייחסה לדרישה לפיה תאמר האמירה לאחר מותו - הרחבה בלתי-מתקבלת על הדעת בהתחשב בזכות המצומצמת על-פי סעיף 25 לחוק לפיו התיר המחוקק הגשת תביעה בגין לשון הרע שנאמרה על אדם בעודו בחיים ונפטר לאחר הפרסום בתקופת זמן מוגבלת של 6 חודשים לאחר מותו. הנוסח הקודם אף הוא לא הגביל את רשימת הזכאים להגיש תביעה שכזו. אנומליה זו בא סעיף 5 לתקן. מכל מקום, המחוקק מצא לנכון לבצע איזון הקובע את גבול הזכות וקבע את אשר קבע. הדבר נעשה במידתיות ולתכלית ראויה. בית-המשפט נזקק להפעיל מלאכת פרשנות של דבר חקיקה, כאשר דבר החקיקה איננו ברור מבחינה לשונית - מילולית ו/או כאשר הפירוש המילולי הדווקני איננו מתיישב עם התכלית אותה ביקש המחוקק להגשים. בית-המשפט אף יעסוק במלאכת פרשנות הנוגדת אמירה לשונית בדבר החקיקה כאשר הגיע למסקנה כי קיימת התנגשות בין שתי מערכות דינים ו/או בין שתי מערכות של זכויות יסוד וקם הצורך לקבוע איזו הוראת חוק גוברת על רעותה. דבר החקיקה במקרנו הינו ברור וחד-משמעי והוא תולדה של תיקון הבא לשנות מצב חקיקתי קודם. גם אם אהיה בדעה כי אין ערך ממשי להכרה בזכות ללא סעד בצידה, הרי אין די בכך על-מנת לפרש את החוק באופן הנוגד את תוכנו כאשר כוונת המחוקק היתה הפוכה. השופט ישפוט והמחוקק יחוקק."

ב- ת"א (חי') 22346/02 {עזבון המנוחה אלקייסי רתיבה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2005(1), 3798 (2005)} התובעים, קרובי משפחתה של המנוחה, טענו כי גופה של המנוחה חולל לאחר מותה, בין השאר בשל החזקת גופתה במשך יומיים בחדר מתים במקרר שאינו תקין, בית-המשפט הבהיר את ההלכה בדבר לשון הרע על המת על-פי חוק איסור לשון הרע, בהתבסס על עניין חנה סנש שנדונה לעיל כי:

"... אכן, לשון הרע אינה מקנה עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה (פלילית), אך בחסימת הדרך לבית-המשפט אין כדי לגרוע מן האיסור המהותי לפרסם לשון הרע על המת, ואין כדי להפחית מן הגינוי המשפטי- המוסרי - על-פי חוק - בהוצאת לשון הרע על המת. לשון הרע על המת לא תצמיח אמנם עילה לתביעה אזרחית - קרא: תביעה לפיצויים, לצו מניעה או לפסק מצהיר בגידרי המשפט האזרחי - אך לא נמצא לי טעם טוב וראוי על שום מה לא יוכל פלוני לתבוע את מוציא לשון הרע בגידרי המשפט הציבורי... זו ההלכה המשפטית הנוהגת גם כיום."
בית-המשפט קבע כי לאור המצב המשפטי הקיים, נראה כי יש לתבוע בגין פגיעה בכבודו של המת במסגרת המשפט הציבורי וכלשונו:

"אין ספק כי במדינת ישראל לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לכל אדם יש זכות חוקתית לפיה אין לפגוע בכבודו גם לאחר מותו. אלא שלאור המצב המשפטי הקיים וכפי שקבע כב' השופט חשין ב-בג"צ גיורא סנש במקרה דומה של פגיעה בכבוד המת, העמידה על הזכות הנ"ל תעשה בגדרי המשפט הציבורי. לא במקרה כל פסקי-הדין המוזכרים על-ידי בא-כוח התובעים בסיכומיו הינם פסקי-דין מתחום המשפט הציבורי אשר נתן הגנתו למקרה של פגיעה בכבודם של מתים."

ולבסוף ציין בית-המשפט כי:

"לאור האמור לעיל ובטרם אתייחס למחלוקת העובדתית שבין הצדדים, הרי שניתן לקבוע כי המחוקק טרם עיצב את הסעד החוקתי האזרחי במקרה בו נפגע כבודו של אדם לאחר מותו והכרה בעילת תביעה אזרחית של עזבון בשלב זה על-ידי בית-המשפט אינה הדרך המשפטית הראויה שכן לא מדובר רק ב"מילוי סדקים" אלא בבניית מגדל חוקתי רב קומות בדרך של חקיקה שיפוטית על-ידי בית-המשפט. עם כל הצער אין לי אלא לקבוע כי אין לעזבונה של הגב' אלקייסיי ז"ל עילה שבדין להגשת תביעה על מעשים או מחדלים שנעשו לכאורה לאחר מותה ודין תביעת העזבון להימחק (ראה תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי)."

ב- ע"מ 2018/07 {עזבון המנוח פלוני ואח' נ' עזבון המנוחה פלונית ואח', תק-על 2008(1), 2471 (2008)} בית-המשפט לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית- המשפט לענייני משפחה ובית-המשפט המחוזי בעניין לשון הרע על המת, וכלשון בית-המשפט:

"... בית-המשפט (הערת המחברים: בית-משפט לענייני משפחה) הורה למחוק את עילת התביעה בגין לשון הרע, כיוון שהוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 שוללת את זכות התביעה האזרחית בגין לשון הרע שפורסמה לאחר מותו של אדם. מאידך, קבע בית-המשפט, כי אין בכך משום הסדר גורף באשר לתביעה בגין אותם המעשים מכוח עוולת הרשלנות, או מכוח עוולות אחרות שבפקודת הנזיקין... בית- המשפט קמא (הערת המחברים: בית-המשפט המחוזי) לא מצא מקום להתערב גם בקביעת בית-המשפט לענייני משפחה לפיה אין לראות בהוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע משום מחסום לתביעה מכוח עוולת הרשלנות."

בתי-המשפט הדגישו בפסיקתם את העובדה, כי החוק אינו מתיר הוצאת לשון הרע על מי שנפטר וכי הזכות לשם טוב עדיין נשמרת. האיסור המהותי לפרסם לשון הרע על המת קיים, אולם עימו גם קיים מחסום דיוני מפני הגשת תובענה אזרחית. כך לדוגמה, ניתן עדיין לנקוט, על-פי לשונו של החוק, בהליך הפלילי.

זאת ועוד. המגבלות הדיוניות על הגשת תביעה אזרחית או פלילית אין בהן כדי למנוע תביעה נגד מוציא לשון הרע על המת בגדרי המשפט הציבורי {ראה גם בש"א (שלום אשד') 1551/08 מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח פירמן אלכסיי ז"ל, תק-של 2009(2), 4494 (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע על המת