הגישות השונות

כידוע, תכליתו של ההסדר בעניין הפרת סימני מסחר הינה כפולה: מחד גיסא - הגנה על הציבור מפני הטעיה, ומאידך גיסא - הגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש {רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2), 438 (2003); ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ ואח', תק-על 2013(2), 7597 (2013)}.

המבחן המשמש לקביעת קיומו של דמיון בין סימן מסחר מפר לסימן מסחר רשום הינו המבחן המשולש המשמש אף בעוולת גניבת עין. עם-זאת, מושא הבדיקה בשני המקרים הוא שונה: ככלל, בהפרת סימן מסחר נבדק אך ורק הדמיון בין הסימן המפר לבין סימן המסחר הרשום, בעוד שבגניבת עין המבחן רחב יותר.

הבדל נוסף נעוץ בסוגיית ההטעיה. בעוד שאין חולק כי רכיב ההטעיה בגניבת עין הוא רכיב חיוני אשר בהיעדרו לא תתגבש עילת תביעה, הרי ששאלת מקומה של ההטעיה כאחד היסודות הטעונים הוכחה בתביעה בגין הפרת סימן מסחר אינה פשוטה, ופנים לה לכאן ולכאן.

בית-המשפט בפרשת טעם טבע הקיש בין המבחן המשמש לבחינת הדמיון במקרים של הפרת סימן מסחר, לבין אלה המקובלים בשלושה תחומים:

הראשון, גניבת עין;

השני, בחינת כשירות רישומו של סימן מסחר;

השלישי, בחינת כשירות שמה של חברה לפי סעיף 27 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

לאור האמור, על-מנת להוכיח הפרה נדרש התובע להצביע על דמיון מטעה בין הסימנים {אסכולה ראשונה}.

לעומת-זאת, ב- ע"א 8483/02 {אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ''ד נח(4), 314 (2004)} סבר כב' השופט ריבלין {בדעת רוב} כי על-פי לשונה של פקודת סימני מסחר, יסוד ההטעיה אינו הכרחי. באותו מקרה כב' השופטת מ' נאור סברה {בדעת מיעוט} כדעתו של בית-המשפט בפרשת טעם טבע, בהטעימה כי "הפרת סימן מסחר מצריכה... דמיון מטעה העלול לגרום לכך שמי שמשתמש בסימנו של חברו ייהנה מהמוניטין של בעל הסימן" {האסכולה השניה}.

ניתן להסביר את ההבדל בין הגישות השונות על רקע תפישת הרציונאל הניצב בבסיס דיני סימני המסחר.

ככל שהדגש הוא על הגנה על זכותו הקניינית של בעל הסימן, כך פוחת משקלה של סוגיית ההטעיה. וככל שהדגש הוא הגנה על הציבור מפני הטעיה, פשיטא שאין לך הפרה מבלעדי החשש לקיומה.

על-אף האמור, דומה כי קיימת הסכמה בין שתי האסכולות כי בנסיבות מסויימות יש להחיל את מבחן ההטעיה בבואנו לדון בטענה להפרת סימן מסחר. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- רע"א 6658/09 {מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.10)} לפיהם המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור.

בדומה, ב- ע"א 563/11 {ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין ואח', תק-על 2012(3), 9000 (2012)} ציין בית-המשפט כי בחינת רמת הדמיון בין שני סימנים לא זהים במסגרת טענת הפרה, נעשית בדומה למבחן המיושם על-פי סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר, לפיו לא יירשם סימן הדומה עד כדי להטעות בעת בחינת כשירותו של סימן לרישום.

חשוב להבהיר כי דרישת הדמיון בין שני המוצרים הינה ברף העולה על זה של "קשר" בלבד. עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות וכי גם כוונה להטעות "אינה מחייבת את המסקנה כי אכן התקיים חשש להטעיה" {ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.12) העוסק בעוולה של גניבת עין}.

המבחן המקובל לבחינת קיומו של דמיון מטעה הינו "המבחן המשולש", הכולל את מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ומבחן נסיבות העניין.

אופן יישומם של מבחנים אלו בכל מקרה ומקרה אינו נעשה לפי סטנדרטים אחידים והוא מושפע מאופיו המבחין של הסימן הרשום ומהיקף ההגנה לה הוא ראוי {ע"א 4116/06 Gateway Inc נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.07)}.
המשקל שיש ליתן לכל אחד ממבחני-המשנה אף הוא אינו אחיד והוא משתנה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה {ע"א 10959/05 Tea Boar India נ' Delta Lingerie S.A.OF Cachan, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.06)}.

יצויין כי לצד המבחן המשולש החילה פסיקת בתי-המשפט, במקרים מסויימים מבחן כללי של "שכל ישר", בעיקר כאשר יש לבחון האם קיים מסר רעיוני משותף בין הסימנים {ע"א 8441/04 Unilever Plc נ' שגב, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.06)}.

עוד ראוי לציין כי במרבית המקרים אין לערכאה הראשונה בהקשר זה של קביעת הדמיון המטעה יתרון מיוחד על ערכאת הערעור שכן לרשותה של ערכאת הערעור עומדים, ככלל, אותם הכלים שעמדו לרשות הערכאה המבררת {רע"א 2960/91 חברת תה ויסוצקי ושות' (ישראל) בע"מ נ' מתוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.92)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגישות השונות