דחיה על-הסף (תקנה 101 לתקנות)

1. בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות – דחייתה

ב- ת"א (שלום – ת"א) 47558/06[13] נפסק מפי כב' השופטת אגי זהבה:

"החלטה
בפני בקשה מטעם המבקשות, הנתבעת 1 – אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו") ואבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב (להלן: "אבנר"), להורות על דחיית התביעה נגדן בכל הנוגע לתאונה מיום 8.11.1999, מחמת התיישנות, בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").
1. רקע עובדתי
עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נטען כי נגרמו לתובעת (להלן: "המשיבה") כתוצאה ממעורבותה בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ביום 8.11.1999.
אליהו ואבנר ביטחו את השימוש ברכב במועד התאונה.
כתב התביעה הוגש ביום 16.8.2006.
ביום 16.9.2007 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת שתי תאונות דרכים נוספות, האחת מיום 4.9.2001 והשניה מיום 20.3.2006 ועל דרך הוספת נתבעת נוספת, מבטחת כלי הרכב בתאונות הנוספות.
בהיעדר התנגדותן של אליהו ואבנר, התרתי בהחלטתי מיום 7.4.08 את תיקון כתב התביעה כמבוקש.
כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 15.5.2008.
כעת עותרות המבקשות לסילוק התביעה כנגדן על-הסף, מחמת התיישנות והיעדר יריבות.
2. טענות הצדדים
לטענת המבקשות, המשיבה לא צרפה כנתבע/ת את נהג/ת הרכב בו נסעה בעת התאונות, גם לא לאחר שהגישה כתב תביעה מתוקן ומשכך, אין למשיבה יריבות ישירה כנגדן, כמבטחות.
כן טוענות המבקשות כי חלפו למעלה משבע שנים בין היום שבו נולדה עילת התביעה, יום התאונה הראשונה 8.11.1999, לבין יום הגשת כתב התביעה המתוקן – 12.10.2008 ומשכך התיישנה התביעה, בהתאם לסעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
3. המשיבה/התובעת מתנגדת לבקשה.
אשר לטענה בדבר אי-צירוף הנהג/ת ברכב בעת התאונה, טוענת המשיבה כי בעת התאונה נהגה ברכב הגב' פליציה לוי, ת.ז _______ (להלן: "הנהגת"), אשר הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקיה באותה התאונה, לבית-המשפט השלום בתל-אביב ותביעתה שמספרה ת"א 54566/05, נדונה בפני כב' השופט הראל. לטענתה, המבקשות לא הכחישו חבותן בקשר לאותה התאונה, במסגרת התביעה של הנהגת, ומשכך אינן יכולות להתנער מחבותן במסגרת התביעה דנן.
אשר לטענת ההתיישנות, טוענת המשיבה כי ביום 23.3.2007 שלחו אליה המבקשות מכתב בו הציעו לה פיצוי בגין תאונת הדרכים, נשוא הבקשה, ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, מדובר בהודיה בחבות ומשכך, מנועות המבקשות מלטעון להתיישנות.
בתשובה לתגובה, טענו המבקשות כי הן מכירות בקיומה של פוליסת ביטוח חובה התקיפה למועד התאונה. ומאידך, למרות קיומה של הפוליסה היא אינה ניתנת להפעלה שכן גם בכתב התביעה המתוקן לא נתבעה הנהגת ברכב בעת התאונה.
אשר למכתב אשר נטען כי מהווה הודיה בחבות, הרי שמדובר במכתב האסור להצגה בפני בית-המשפט ואף נכתב בו: "מ.ל.ב"-מבלי לפגוע בזכויות.
4. דיון ומסקנות
סילוק תובענה על-הסף, בין דרך של מחיקה ובין בדרך של דחיה – הוא אמצעי שאינו ננקט כדרך שגרה, ובדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הקיצוני של דחיית התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה פן תיפגע, יתר על המידה, זכותו הבסיסית של נפגע לפניה לערכאות (רע"א 1160/04 עיריית חולון נ' חלקה 90 בגוש 6747 בע"מ, דינים עליון סח 82).
סילוק על-הסף של תביעה ובמיוחד דחייתה הוא הליך הננקט בלית ברירה רק כאשר: 'ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש' (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון ס 65 וכן י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 384).
כל עוד קיימת אפשרות ולו גם קלושה, שעל-פי העובדות שבכתב התביעה יזכו התובעים בסעד המבוקש, לא תסולק התביעה על-הסף.
במסגרת תקנה 101(א)(3), בית-המשפט עשוי לדחות תביעה על-הסף מחמת התיישנות (ראה: קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, עמ' 632).
5. אין חולק כי תקופת ההתיישנות בתביעה היא בת 7 שנים.
התביעה הוגשה לראשונה נגד המבקשות, בגין התאונה כאמור, ביום 16.8.2006 הוגש כתב תביעה מתוקן בו צורפה נתבעת נוספת בגין שתי תאונות דרכים נוספות, ביום 12.10.2008.
לפיכך, בעת הגשת כתב התביעה המקורי נגד המבקשת, ביום 16.8.06 – התביעה נגדן בגין התאונה מיום 8.11.99 – טרם התיישנה.
6. עם הגשת התביעה נגד המבקשות נעצר מירוץ ההתיישנות.
תיקון כתב התביעה התבקש באשר להוספת עילות תביעה נוספות כנגד נתבעת אחרת. העילה כנגד המבקשות כבר קיימת בכתב התביעה המקורי. כך שהתיקון לא העלה ולא הוריד מבחינתן דבר.
שונה המקרה אם היה מדובר בנתבעים חדשים.
אין ספק כי כאשר מדובר בתיקון כתב-תביעה על-ידי צירוף נתבעים חדשים נקבע במפורש בהוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי כי כאשר הוסף בעל-דין '... רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן'.
יפים לענייננו דבריו של י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, בעמ' 207-208, סעיף 165, המסביר:
'לעניין הפסקת ההתיישנות מורה תקנה 26(ב), כי התאריך הקובע לגבי בעל דין חדש הוא התאריך בו מוגש כתב הטענות החדש. הכוונה היא, שהחלפת בעל דין או צירופו לא ישנו את מצב הנתבע לרעה, אלא שכלפיו יהיו רואים את הדבר, כאילו הוגשה תביעה חדשה באותו יום בו הוגש כתב הטענות החדש בהליך התלוי ועומד. נתבע חדש שצורף, ובאותו יום כבר התיישנה התביעה, טענת ההתיישנות שמורה לו, ואין התובע יכול להיבנות מכך, כתב התביעה המקורי הפסיק את ההתיישנות – כלפי מי שהיה אז נתבע...'
7. אשר לטענת המבקשים בדבר אי-צירוף הנהגת כנתבעת נוספת;
ב- ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123, 128-130, הבדיל כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בין תביעת הנפגע שהוא הנוהג ברכב לבין תביעות הנפגע שאינו הנוהג ברכב בגין נזק גוף שנגרם לו לפי חוק הפלת"ד, וקובע:
'... המייחד שיטה זו הוא בהבחנה ברורה, הנעשית בין 'נזק עצמי' לבין נזק הנגרם על-ידי הזולת. כאשר הנוהג מזיק לעצמו, ננקטה שיטה של 'ביטוח ישיר', דהיינו, הוטלה חובה לבטח את נזקו של הניזוק... כאשר הנוהג מזיק לזולתו, הושארה על כנה הגישה היסודית, שעמדה בתוקף בטרם הוחק חוק הפיצויים, לפיה זכותו של הניזוק מותנית באחריותו של הנוהג, והביטוח בא לכסות אחריות זו ('ביטוח עקיף').
... על-פי חוק הפיצויים הוחלפה האחריות הישנה באחריות חדשה 'מוחלטת ומלאה', ואחריות חדשה זו מבוטחת בביטוח חובה. כבעבר כן עתה, הביטוח אינו מכסה את הנזק, שנגרם לניזוק, אלא את אחריותו של הנוהג, כבעבר כן עתה, חובת המבטח היא לשלם לזכאים על-פי פסק-הדין, שניתן נגד הנוהג המבוטח. אכן, סעיף 19 לפקודת הביטוח – אשר הוא המקור לחובתו של הניזוק לקבל פסק-דין נגד המזיק – נשאר בעינו, והוכנס בו אך שינוי שאינו נוגע לענייננו...
... החבות המוחלטת, שנקבעה בחוק הפיצויים, לא ביטלה את הוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח, הממשיכה לעמוד בתוקפה, והדורשת פסק-דין נגד המבוטח.'
גם כב' הנשיא שמגר מסביר בהחלטתו ב- ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 63-64:
'... פקודת הביטוח אינה מבססת את אחריות המזיק והמבטח כאחריות ביחד ולחוד. המזיק הוא חייב ראשוני והמבטח הוא חייב משני. החבות המשנית היא לפרוע את החיוב אשר הוטל על החייב הראשוני. החבות המשנית צומחת מהסכם. מהותו של ההסכם היא הסכם שיפוי.'
ראה את דברי סגן הנשיא ר' ש' צמח, בית-המשפט השלום בחיפה, ת"א (חי') 15457/98 ריאן קאסם נ' גמאל נסיר:
'כרגיל, החייב הראשוני חייב להיתבע, במסגרת פקודת הביטוח, עם החייב המשני. בדרך-כלל יהא זה על-ידי הגשת תובענה כנגד שני החייבים גם יחד (סעיף 20 לפקודת הביטוח; ע"א 489/79 הנ"ל, בעמ' 127). כרגיל, אם החייב הראשוני לא נתבע בהליך המקורי, נטיית בית-המשפט תהא לשלול את צירופו בהליך הערעור. לכלל הרחב האמור ישנם יוצאי דופן. כך, למשל, אם נטל החייב הראשוני חלק פעיל, בלאו הכי, בניהול ההליך המקורי – והפגם כולו פורמאלי – אין מניעה לצרפו בערעור (ראה עובדות ע"א 489/79 הנ"ל, בעמ' 131).'
על אחת כמה וכמה כשההליך נמצא בשלביו הראשונים בערכאה המבררת, וכנטען תביעתה העצמאית של הנהגת כבר התבררה מול המבקשות, אשר הכירו בחבותן כלפיה, כך שאין כל מניעה להכרה בחבותן גם כלפי המשיבה, והעלאת הטענה בשלב זה של הדיון אינה אלא תמרון פרוצידורלי, שאין לאפשרו.
אשר-על-כן דין טענת המבקשות לדחיה על-הסף מחמת התיישנות – להידחות.
הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח + מע"מ יחולו על המבקשות."

[13] ת"א (שלום – ת"א) 47558/06 אליהו חברה לביטוח נ' אוקסנהורן סימה, תק-של 2009(1) 4039
(2009).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דחיה על-הסף (תקנה 101 לתקנות)