botox
הספריה המשפטית
סדר הדין האזרחי - הלכה למעשה (חלק שישי)

הפרקים שבספר:

ערעור על החלטת רשם (סעיף 96 לחוק בתי-משפט)

1. כללי

סעיף 96 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"96. ערעור על החלטת רשם (ר/12) (תיקונים: התשמ"ה, התשמ"ו(2), התשס"ח(7))
(א) פסק-דין של רשם של בית-משפט שלום או של בית-משפט מחוזי דינו, לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש רשם.
(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית-המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית-המשפט לדון בו בשופט אחד.
(ג) החלטה של בית-משפט שלום בערעור לפי סעיף-קטן (ב), למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיף 52(ג), ניתנת לערעור לפני בית-המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בגוף ההחלטה או מאת בית-המשפט המחוזי או אחד משופטיו.
(ד) החלטה של בית-משפט מחוזי בערעור ניתנת לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך בגוף ההחלטה, או מאת נשיא בית-המשפט העליון או שופט אחר של בית-המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית-המשפט העליון.
(ה) פסק-דין של רשם של בית-המשפט העליון ניתן לערעור לפי סעיפים-קטנים (ב) או (ג) על החלטה אחרת של רשם, למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיפים 41(ג) או 52(ג), לפני בית-המשפט העליון, שידון בו בשופט אחד."


2. ערעור על החלטה שניתנה במסגרת בקשה להארכת מועד

ב- ע"א (שלום – אי') 3/0.8[97] נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"פסק-דין
1. זהו ערעור על החלטות כב' הרשמת, לפיהן נמחקה התובענה מחוסר מעש ובקשה להארכת מועד סורבה.
2. לטענת המערער, על-מנת להימנע מהגשת כתבי בי-דין מיותרים, הוסכם בין הצדדים כי הגשת כתב הגנה תעוכב עד לאחר מיצוי זכויות המערער אל מול המל"ל.
3. הוצאה התראה על מחיקה מחוסר מעש, והמערער הגיש ביום 12.6.2008 בקשה להארכת מועד לארכה בת 60 יום טרם שתימחק התביעה מחוסר מעש.
הבקשה להארכת המועד הוגשה באותו יום בו ניתנה ההחלטה למחיקה מחוסר מעש.
הבקשה לא היתה בפני כב' הרשמת עת ניתנה החלטת המחיקה. כך עולה מההחלטה בבקשה, אשר ניתנה ביום 17.6.2008, ואשר נאמר בה: 'התיק נסגר, התובענה נמחקה'.
המערער טוען כי ערעור זה הינו למעשה על החלטה זו ולכן הסמכות לבית-משפט זה.
4. לטענת המערער הוא עמד במועד שנקבע בהתראת חוסר מעש שנשלחה, ולחילופין כי מדובר לכל היותר באיחור קצר של יום או יומיים, ולפיכך יש לבטל את ההחלטה הואיל ומדובר בסנקציה חמורה. לאור בעיית התיישנות נטען כי מחיקת התובענה כמוה כדחייתה.
5. המשיבה טוענת כי מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך ולפיכך יש להגיש את הערעור לבית-המשפט המחוזי.
לגופו של עניין מותירה המשיבה את ההחלטה לשיקול-דעת בית-המשפט.
6. הצדדים הסכימו כי תינתן החלטה בערעור על יסוד המסמכים שבתיק.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כמו גם בהחלטות בתיק באתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור.
8. המבחן לשאלת הסמכות הינו נגזרת של השאלה האם מדובר בהחלטה אחרת או בפסק-דין לעניין סעיף 96 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). לעניין סיווגה של ההחלטה, המבחן הוא מהותה ולא כותרתה.
בענייננו אני סבור כי הערעור הינו במהותו על ההחלטה שניתנה במסגרת הבקשה להארכת מועד. מכאן, שהסמכות קמה לבית-משפט זה. אין זו ההחלטה המסיימת את ההליך.
9. סכסוכים יש להכריע לגופו של עניין, ויש לצמצם את השימוש בכלים אשר עלולים לפגוע קשות בזכות הגישה לערכאות.
ראה אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 282.
10. בענייננו יש משמעות מרחיקת לכת למחיקת התובענה, ויש לאפשר למערער לקיים את זכותו לדיון לגופו של עניין.
11. יש בבקשה שהוגשה להארכת המועד טעם של ממש לאי-מחיקת התובענה מחוסר מעש, הואיל והיא מצייינת כי נתקבלה קביעת המל"ל וכי כתב הגנה יוגש.
12. אכן בקשת המערער להאריך את המועד באה יום לאחר המועד שנקצב בהודעת על מחיקה מחוסר מעש, אולם לא מצאתי בהתנהלות המערער משום רצון לזנוח את ההליך.
13. אין לצד שכנגד זכות קנויה למחיקת הליך מחוסר מעש, ומשכך, אין נפגעות זכויותיו מביטול ההחלטה.
14. הערעור מתקבל וההחלטה מיום 17.6.2008 מבוטלת. כפועל יוצא מכך יש להורות על הארכת המועד, וביטול ההחלטה על חוסר מעש.
15. כתב הגנה בתיק האזרחי יוגש בתוך 30 יום מהיום."


3. ערעור על "החלטה אחרת"

ב- ע"ר (שלום – חי') 6144/06/08[98] נפסק מפי כב' השופטת בטינה טאובר:

"פסק-דין
1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ בית-משפט השלום בחיפה ב- בש"א 5195/08 אשר ניתנה ביום 21.5.08 ובמסגרתה דחתה כב' הרשמת ש' פומרנץ את בקשת המערער לביטול פסק-הדין שניתן ביום 1.7.07 בהיעדר כתב הגנה מטעמו.
רקע עובדתי
2. ביום 17.1.07 הוגשה על-ידי המשיב תביעה לצו מניעה קבוע והחזרת חזקה כנגד המערער בהתייחס לקטע מחלקה המסומן 6/1 בגוש 20418 באום אל-פחם על-פי תוכנית מודד (להלן: "קטע החלקה").
במסגרת התביעה (ת"א 2069/07) טען המשיב כי המערער פלש לקטע החלקה והחל לבצע חפירות להקמת בית וכי הקים קיר בקטע החלקה, המצוי בחזקתו הבלעדית של המשיב.
כן הוגשה ביום 17.1.07 על-ידי המשיב בקשה (בש"א 1953/07) לצו מניעה זמני האוסר על המערער ו/או מי מטעמו לעשות פעולות בניה על קטע החלקה.
3. ביום 19.2.07 ניתנה החלטה מפי כב' השופטת כ' ג'דעון ב- בש"א 1953/07 כדלקמן:
'משסירב המשיב לקבל לידיו את הבקשה ואת הזימון לדין להיום בנסיבות שתוארו בתצהיר שהוגש על-ידי המבקש, הנני רואה בזאת כמסירה כדין לידי המשיב, על-כן הנני מורה שהצו הזמני שניתן ביום 17.1.07 יישאר על כנו עד להכרעה בתביעה העיקרית.'
4. ביום 1.7.07 הגיש המשיב בקשה לקבלת פסק-דין בהיעדר הגנה כנגד המערער.
5. ביום 1.7.07 ניתנה פסיקתה על-ידי כב' הרשמת ש' פומרנץ על יסוד כתב התביעה והיעדר ההגנה מטעם המערער ובהיעדר הצדדים (להלן: "פסק-הדין").
6. ביום 16.3.08הגיש המערער בקשה (בש"א 5195/08) לביטול פסק-הדין ועיכוב הליכי ההוצל"פ שנפתחו כנגדו בגינו (להלן: "בקשת הביטול").
במסגרת בקשת הביטול טען המערער כי לא קיבל את ההזמנה וכתב התביעה נשוא פסק-הדין וכי לא ידע אודות ניהול ההליך כנגדו. עוד טען כי לא קיבל את פסק-הדין, כי לראשונה נודע לו על קיומו ביום 20.2.08 לאחר שקיבל באופן אישי אזהרה בתיק ההוצל"פ וכי מענו כפי שצויין בכתבי בית-הדין אינו נכון. המערער הוסיף וטען כי קיימים סיכויי הגנה טובים וכי התביעה נשוא פסק-הדין עניינה במחלוקת בנוגע למיקום גדר אשר הוקמה בהסכמת הצדדים בשנת 1980.
בכותרת תצהירו ציין המערער כי מגוריו בשכ' אלמידאן באום אל פחם.
7. המשיב הגיש תגובתו לבקשה לביטול ביום 10.4.08.
המשיב טען כי בקשותיו נתקבלו עקב הוכחת מסירה כדין. עוד טען כי המערער חתם על אישור מסירה בהוצאה לפועל ביום 19.2.08 וכי כתובתו הינה שכ' אל שרפה עין אל שערה אום אל פחם וכפי העולה אף מאישור משרד הפנים. המשיב הוסיף וטען כי כעולה מתצהיר פקיד המסירה, המערער סירב לקבל את ההזמנות לגבי שתי מסירות של כתבי בית-דין: הן הבקשה לצו מניעה זמני והן העתק כתב התביעה וכי עקב איום שהופנה כנגד הפקיד נאלץ הלה לעזוב המקום מחשש לחייו. המשיב טען כי צו המניעה הזמני ניתן מנימוקי התצהיר וכי פסק-הדין ניתן מנימוקי התצהיר ואישור דואר רשום מיום 21.1.07.
המשיב הוסיף וטען כי ביום 3.9.07 נשלח למערער פסק-הדין בדואר רשום וכי בביקור השלישי הודבק פסק-הדין על דלת ביתו.
המשיב טען כי בקשת הביטול הוגשה באיחור ושלא במועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי וכי יש לדחותה על-הסף.
עוד טען המשיב כי המערער המשיך בעבודות בניה על קטע 6/1 שבבעלות המשיב ואף 'השלים את הקמת הקיר, הגדר והבניה' וכי ביום 16.1.07 ניתן כנגד המערער צו הריסה על-ידי הוועדה לתכנון ובניה עקב יציקת רצפה וטפסנות קירות ללא היתר.
המשיב טען כי המבקש ביטול פסק-דין אינו יכול לטעון כטענה סתמית כי יש לו סיכויי הצלחה וכי עליו לפרט בבקשתו את פרטי הגנתו.
המשיב צירף תצהיר לבקשתו במסגרתו ציין כי שלח את כתב התביעה, הבקשה לצו המניעה והצו למערער בדואר רשום עם אישור מסירה וכי לאחר שלוש פעמים הודבקו לשער הכניסה. כן טען כי המערער ידע על ההליכים כנגדו שכן שלח את אחיו ובניו אל המשיב בניסיון לבטל ההליך.
8. המערער הגיש ביום 14.5.08 תשובה לתגובת המשיב.
המערער טען כי מעולם לא שינה את כתובתו במשרד הפנים וכי אישור משרד הפנים שונה ללא ידיעתו וכי 'בנספח שהוא מחזיק רשום אחרת'. עוד טען כי קיים הבדל בין הכתובת הרשומה באישור משרד הפנים שצורף ובין הכתובת המצויינת בכתבי בית-הדין.
המערער הוסיף וטען כי פקיד המסירה פנה לאדם אחר שכן המערער מעולם לא עבד בחברה קבלנית.
עוד טען המערער כי פסק-הדין ניתן לביטול מחובת הצדק וכי המערער הצביע על פגם בהליך, כגון היעדר המצאה וכי גם כאשר פסק-הדין אינו פגום, אזי ניתנת לבית-המשפט סמכות לבטלו על-פי שיקול-דעתו. המערער שב וטען כי סיכויי הגנתו טובים, שכן הגדר הוקמה בשנת 1980, מאחר ולא פלש לקטע 6/1 והינו מחזיק בו מאז ומתמיד וכי הריסת קיר הבנוי לפני 27 שנים הינה פגיעה בזכויותיו הקנייניות. כן טען המערער כי צו ההפסקה המינהלית אינו רלבנטי לקיר נשוא פסק-הדין.
9. ביום 21.5.08 הורתה כב' הרשמת ש' פומרנץ על דחיית בש"א 5195/08.
בהחלטתה קבעה כב' הרשמת ש' פומרנץ כי אין בידה לקבל טענת המערער לפיה מעולם לא קיבל את כתב התביעה או מסמך אחר כלשהו מבית-המשפט. עוד קבעה כי מתצהיר המשיב עולה כי לאחר שלושה ביקורים במקום מגורי המערער בשכונת אל שריפה באום אל פחם, כעולה מתדפיס משרד הפנים, הודבקה מעטפת התביעה על שער הכניסה לבית וכי מתצהיר מבצע המסירה עולה כי השליח נאלץ לעזוב את הבית מחמת איומים על חייו. כב' הרשמת ש' פומרנץ ציינה כי כב' השופטת כ' ג'דעון ראתה באישורי המסירה מסירה כדין וקבעה כי אף היא סבורה כי מסירת מסמכי התביעה בוצעה כדין וכי המערער קיבל את מסמכי התביעה. עוד קבעה כי המערער התעלם עד כה מן ההליכים שננקטו בעניינו.
כב' הרשמת ש' פומרנץ הוסיפה וקבעה כי טענות המערער כנגד התביעה הינן סתמיות וכלליות ואין בהן לבסס הגנה ראויה.
כב' הרשמת ש' פומרנץ דחתה את בקשת הביטול וקבעה כי פסק-הדין יעמוד בתוקפו והליכי ההוצל"פ יימשכו. כן חייבה את המערער בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
10. הודעת הערעור הוגשה ביום 18.6.08. ביום 7.9.08 הגיש המשיב בקשה לדחיית הערעור מחוסר סמכות עניינית והמערער הגיש תגובה לעניינה וביום 27.10.08 נדון הערעור בנוכחות בא-כוח המערער ובא-כוח המשיב.
טענות הצדדים בתמצית
11. המערער טען כי הערעור נסוב אחר החלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ בדבר דחיית בקשתו לביטול פסק-הדין במעמד צד אחד המהווה החלטה אחרת וכי בהתאם לקבוע בסעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט מוסמך בית-המשפט לדון בהודעת ערעור על החלטה אחרת של רשם, הניתנת לערעור בזכות.
המערער טען כי כב' הרשמת ש' פומרנץ טעתה בהחלטתה שעה שקבעה כי המערער קיבל את המסמכים על סמך תצהיר המשיב תוך העדפתו על פני תצהיר המערער וללא חקירתם בפניה. עוד טען כי כב' הרשמת טעתה כאשר לא ייחסה משקל לסתירות שהצביע עליהן בתצהיר פקיד המסירה וכאשר קבעה כי פקיד המסירה נאלץ לעזוב עקב איומים ומבלי לעמתו בפניה. כן טען כי כב' הרשמת טעתה בקביעתה כי התעלם מההליכים שננקטו נגדו וכאשר קבעה כי אין סיבה מחובת הצדק לביטול פסק-הדין. עוד טען כי כב' הרשמת טעתה בקביעתה כי אין בטענותיו לבסס הגנה ראויה ומשעה שטען כי הגדר הוקמה בשנת 1980 בהסכמת הצדדים וכי הינה בנויה בחלקו.
המערער הוסיף וטען כי כב' הרשמת לא התייחסה לנזק הבלתי-הפיך שייגרם לו לרבות הפגיעה הקניינית. המערער צירף על דעת עצמו להודעת הערעור ומבלי שפנה לקבלת רשות בית-המשפט לצירוף ראיות חדשות לערעור חוות-דעת מודד מוסמך מטעמו כתמיכה בגרסתו.
12. המשיב טען כי בית-המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בערעור וכי הסמכות נתונה לבית-המשפט המחוזי ומשעה שהמדובר בערעור על החלטה אשר הפכה את פסק-הדין לחלוט.
המשיב הוסיף וטען כי כאשר הביטול נתון לשיקול-דעת בית-המשפט אזי שאלת שיקול-הדעת צריכה להבחן בצורה צרה. עוד טען כי בתצהיר המערער אין התייחסות ספציפית לגבי טענות ההגנה וכי אין לשמוע בשלב הערעור ראיות עובדתיות וחוות-דעת אשר לא הוגשו לבית-המשפט קמא. המשיב הוסיף וטען כי ההזמנה שנעשתה על-ידי שליח בית-דין ואושרה פעמיים על-ידי הדואר באישור מסירה נעשתה בהתאם לכתובת המופיעה במשרד הפנים.
המשיב טען כי הערעור הוגש בחוסר תום-לב ומבלי שהמערער צירף ההסכם הנטען משנת 1980 וכי בשנת 1980 ניתן כנגד המערער צו מניעה בעניין ההחלטה נשוא הדיון.
דיון
בחינת הטענה לעניין הסמכות העניינית
13. אקדים ואציין כי המערער והמשיב לא טרחו להגיש עיקרי טיעון ו/או תיק מוצגים מטעמם תוך המועד שנקצב בתקנות. די היה באמור כדי להורות על דחיית ערעורו של המערער.
14. הערעור שבפניי הוגש כנגד החלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ הדוחה את בקשת המערער לביטול פסק-הדין שניתן כנגדו בהיעדר הגנה.
במסגרת ע"א 39/83 עזבון המנוח אריה אלראי ז"ל נ' שמעון ליברמן, פ"ד לח(4) 428, נקבע כי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין הינה בגדר "החלטה אחרת".
'הכרעתה של הערכאה הראשונה ניתנה אחרי תום הדיון, ועניינה המשך קיומו של פסק-הדין. על-פי ההלכה הפסוקה, הכרעה מסוג זה היא בגדר "החלטה אחרת" אשר הערעור עליו הוא ברשות הערכאה, שאליה מערערים ...'
ב- ע"א 10264/06 מרים ליבוביץ נ' מיסטר מאני ישראל (1977) בע"מ (פורסם בנבו), חזר בית-המשפט העליון על הקביעה דלעיל ובהתייחסו לערעור על החלטת רשם כדלקמן:
'החלטת הרשם הדוחה את הבקשה "להחיות" את הערעור ניתנה במסגרת הדיונית של בקשה לביטול החלטה או פסק-דין שניתנו במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. הלכה פסוקה היא כי 'החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד ל'החלטה אחרת' תיחשב, אף על-פי שהדיון תם ונשלם' (השופט ש' לוין, ב- רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329; וראו גם ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(2) 936). אכן, 'הכרעתה של הערכאה הראשונה ניתנה אחרי תום הדיון, ועניינה המשך קיומו של פסק-הדין. על-פי ההלכה הפסוקה, הכרעה מסוג זה היא בגדר 'החלטה אחרת'' (השופט א' ברק, ב- ע"א 39/83 אלראי נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428). הדבר נכון הן באשר להחלטה המבטלת פסק-דין שניתן על-פי צד אחד והן באשר להחלטה הדוחה את בקשת ביטולו, ששתיהן בבחינת "החלטה אחרת" (ראו ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2) 43)
מכאן, שהחלטת הרשם בענייננו (מיום 23.11.2006) היא לכאורה "החלטה אחרת". בכדי להשיג על החלטת רשם בית-המשפט המחוזי לכאורה היה על המבקשות להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הקובע:
'(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית-המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית-המשפט לדון בו בשופט אחד'.'
לנוכח האמור ומשעה שהחלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ הינה בגדר "החלטה אחרת", אזי הינה ניתנת לערעור בפני מותב זה.
ביטול פסק-דין – המסגרת הנורמטיבית
15. מסמכותו של בית-משפט לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד הן מחמת חובת הצדק והן על-פי שיקול-דעת בית-המשפט.
המערער טוען לביטול פסק-הדין שניתן כנגדו הן מחובת הצדק והן בהתאם לשיקול-הדעת הנתונה לבית-המשפט.
באשר לביטול מחובת הצדק נאמר כדלהלן:
'כאשר פסק-הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.' (ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס"ה-2005) 342)
הלכה זו נסמכת על ההשקפה שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים עובר למתן פסק-הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק". פסק-דין כזה פגום, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה. פגם בהליך ההמצאה משמש, לכשעצמו, עילה מספקת לביטול ההחלטה. אולם, כאשר ההמצאה לא נפסלה, אין מקום להורות על ביטול ההחלטה מחובת הצדק.
ביטול מסוג אחר הוא ביטול על-פי שיקול-דעת בית-המשפט באשר לכך נאמר (שם, בעמ' 343):
'כאשר פסק-הדין אינו פגום, סמכותו של בית-המשפט לבטל את פסק-הדין אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות המסורה לשיקול-דעתו.
לעניין שיקול-הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים:
א. סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן;
ב. סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל.'
ההלכה היא כי התשובה לשאלה הנוגעת לסיכויי ההצלחה של מבקש הביטול היא החשובה יותר. אם יש למבקשים סיכוי להדוף את התביעה נגדם נוטה בית-המשפט לבטל את פסק-הדין ככל שנימוקי ההגנה שפורטו בבקשה ובתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול פסק-הדין הינם מוצקים בכפוף לפסיקת הוצאות.
בחינת הטענה לביטול מחובת הצדק
16. אקדים ואומר כי לא ראיתי לקבל טענת המערער כי נפל פגם בהליך ההמצאה בגינו יש לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק.
סוגיית מסירתם של כתבי בי-דין נבחנה בעניינו הן על-ידי כב' השופטת כ' ג'דעון והן על-ידי כב' הרשמת ש' פומרנץ, אשר קבעו כי בוצעה מסירה כדין.
'עיקרון יסוד הוא בשיטתנו כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שהיא האמונה על שמיעת העדים, בחינת הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים, ואשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי-אמצעית מהעדים. ערכאת הערעור תתערב בממצאים שבעובדה אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים, דוגמת מקרה בו נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשרשו של עניין או שממצאיה העובדתיים אינם מבוססים על פניהם. כל עוד יש לקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט דלמטה יסוד ושורש בחומר הראיות, לא יתערב בהן בית-המשפט שלערעור (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 856).' (ראה: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל (2006) פורסם בנבו)
לא מצאתי כי קיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את התערבותי בתשתית העובדתית כפי שנקבעה בהחלטת כב' הרשמת ש' פומרנץ.
תדפיס אישור משרד הפנים הקובע כי מקום מגורי המערער הינו בשכ' שרפה אום אל-פחם, מהווה ראיה לכאורה באשר לכתובת מגורי המערער.
המערער לא הביא כל ראיה אשר יהא בה לסתור האמור באישור משרד הפנים, לרבות הנספח אשר הינו מחזיק, לכאורה ברשותו ו/או אשר יהא בה לתמוך בטענתו, לפיה אין זהות בין הכתובת שבכתבי בית-הדין ובין הכתובת הרשומה באישור משרד הפנים.
יתרה, המערער צירף לתשובתו לתגובת המשיב בבקשת הביטול את העתק צו הפינוי. עיון בצו הפינוי מעלה כי כתובת המערער הינה שכ' אל שרפה אום אל פחם וכפי שצויין בכתבי בית-הדין ובאישור משרד הפנים.
עיון בתצהיר פקיד המסירה מעלה כי ביום 4.2.07 נשלח שליח לביצוע שתי מסירות של כתבי בית-דין על-שם המערער וכי לאחר שהמוען לא היה בבית מספר פעמים לאחר איתורו ניסה להדביק את כתבי בית-הדין על הדלת ובשל איומים נאלץ לעזוב את המקום מחשש לחייו.
טענת המערער לפיה לא עבד מעולם בחברה קבלנית לא נתמכה בראיה מטעמו ובכל מקרה אין בה בכדי ללמד כי המסירה בוצעה שלא כדין, שכן לא נטען כי המסירה בוצעה בחברה קבלנית אלא בכתובתו הרשומה של המערער.
בהתאם לקבוע בתקנה 491 לתקנות בית-המשפט מקום בו דבר ההמצאה אומת בהודעה מאת שליח רשאי בית-המשפט או הרשם 'לחקור את שליח בי-דין בדבר פעולותיו, או להביאו לידי חקירתו כאמור בידי בית-משפט אחר, ורשאי הוא להצהיר שהכתב הומצא כראוי או להורות על דרך המצאה הנראית לו'.
הואיל וכך ומשעה שדבר ההמצאה אומת בתצהיר שליח בי-דין, אזי ניתן להצהיר על המצאתו כראוי וללא חקירת שליח בי-דין ובכל מקרה לא נטען על-ידי המערער כי ביקש לחקור את המצהיר במסגרת הדיון בבקשתו לביטול פסק-הדין וכי נמנעה ממנו אפשרות זו.
לנוכח האמור, הריני לקבוע כי מסמכי התביעה נמסרו כדין למערער ומכאן שלא ניתן להורות על ביטול פסק-הדין מחובת הצדק.
מועד הגשת הבקשה לביטול פסק-דין:
17. המערער טען בבקשה לביטול כי נודע לו על קיומו של פסק-הדין אך ביום 20.2.08.
המשיב טען בתגובתו לבקשת הביטול כי ביום 3.9.07 נשלחה למערער הודעה בדבר דואר רשום על מתן פסק-הדין כנגדו וכי בביקור השלישי הודבקו המסמכים על דלת ביתו וכעולה מאישור מסירה (נספח ג').
נספח ג' מעלה כי ביום 3.9.07 ולאחר ביצוע שני ביקורים בכתובת המערער בוצעה הדבקה לשער הכניסה של הבית.
משמע, יש באישור המסירה בכדי לשמש מסירה כדין של פסק-הדין.
חרף האמור, המערער לא פנה לבית-המשפט קמא בבקשה להארכת מועד להגשת בקשתו לביטול פסק-הדין ולא כל שכן לא הראה טעם מיוחד בגינו יש להאריך המועד שעה שבקשתו לביטול פסק-הדין הוגשה, כאמור, לראשונה ביום 16.3.08.
הואיל וכך הריני לקבוע כי בקשת הביטול הוגשה באיחור ושלא במועד הקבוע בתקנות ובאופן אשר יש בו להביא לדחייתה.
בחינת הטענה לביטול לפי שיקול-דעת בית-המשפט:
18. טענת המערער, לפיה לא קיבל את כתב התביעה וכי מטעם זה לא הגיש כתב הגנתו במועד נסתרה שעה שקבעתי כי בוצעה מסירה כדין.
המערער טען כי הצביע על הגנה שעה שטען בבקשה לביטול פסק-הדין כי הגדר הוקמה בשנת 1980 בהסכמת הצדדים ונבנתה בחלקתו.
המערער לא צירף לבקשת הביטול כל ראיה אשר יהא בה לתמוך בהסכמת הצדדים הנטענת ו/או בטענתו, לפיה הגדר נבנתה בשטחו ו/או כי הגדר הוקמה על ידו בשנות ה-80'.
המערער צירף לראשונה להודעת הערעור חוות-דעת מומחה מודד מטעמו ומבלי ליטול רשות מבית-המשפט.
תקנה 457 לתקנות קובעת את התנאים להגשת ראיה נוספת בערעור כדלקמן:
'(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל-פה, לפני בית-המשפט שלערעור, ואולם אם בית-המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית-המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית-המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.
(ב) התיר בית-המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את העניינים שבהם יש לצמצם את הראיות.'
ב- ע"א 2000/01 בן בסט דוד נ' רהב עין דר, עורך-דין נאמנה בפשט"ר על נכסי דוד והדסה בן בסט, פ"ד נט
(1) 481, נקבע כדלקמן:
'... כלל הוא, כי ככל שמדובר במסמכים הבאים להוכיח עניין עובדתי הרי שבעל דין רשאי לצרף מסמכים אלה בערעור, בדרך הקבועה לכך, רק אם אלה התקבלו כראיה בערכאה הדיונית (ראו החלטת הרשם ש' צור ב- ב"ש 153/86 צביח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 345), או – לחילופין – התקבלו כראיה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של בית-המשפט שלערעור (ע"א 678/99 כהן נ' בעדני, פ"ד נה(2) 678; ראו גם ע"א 375/86, ב"ש 77/87 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' משה"ב משכנות פאר
(1981) בע"מ, תק-על 87(1) 318).'
לעניין זה צויין, כי 'אין מתירים לבעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור אלא על יסוד בקשה פורמלית ואין 'להגניב' ראיות על-ידי צירופן לסיכומים' (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין) (ירושלים, התשנ"ה-1995) 847). עוד צויין, כי 'הניסיון 'להגניב' ראיות שלא הוגשו כדין על-ידי צרופן לסיכומים הוא נוהג פסול שיש לגנותו.' (דברי כב' השופט מלץ ב- ע"א 621/85 לומניץ נ' פקיד שומה תל-אביב 5, פ"ד מב(3) 177)".
לנוכח האמור ומשעה שהמערער לא הגיש בקשה להתיר את הגשת חוות-הדעת מטעמו, אלא מצא לנכון "להגניבה" להודעת הערעור, אזי אין בידו לקבוע בבחינת עובדה מוגמרת את הגשתה כראיה ואין להיזקק לה.
למעלה מן הצורך אציין כי אף באם היתה מוגשת בפניי בקשה לצירוף חוות-הדעת כראיה, אזי לדידי ספק באם היה מקום להתיר הגשתה.
ב- רע"א 4367/08 שמעון אליהו נ' נייר וקרטון הדרום (1996) בע"מ (פורסם בנבו) שב בית-המשפט העליון וקבע לעניין ראיות נוספות בערעור כדלקמן:
'הלכה היא כי הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור מתאפשרת במשורה. בית-המשפט לא יתיר את הגשתן של ראיות נוספות לאחר מתן פסק-דין, אלא אם המבקש לא ידע על הראיה או היה יכול לגלותה בשקידה ראויה וכן פעל בתום-לב ...'
המערער לא הביא בפני בית-המשפט כל טעם בגינו צורפה חוות-הדעת לראשונה אך במסגרת הודעת הערעור ובפרט שעה שבאה לתמוך, לכאורה, בגרסתו העובדתית של המערער לפיה הגדר נשוא המחלוקת הוקמה בשנת 1980.
יתרה, המערער נמנע מלהביא בפני הערכאה קמא את התשריטים משנת 1978 ומשנת 2002 אשר צורפו לחוות-הדעת מטעמו והנוגעים, לגרסתו, לקטע החלקה ואף לא ראה ליתן הסבר באשר לטעם בגינו נמנע מהגשתם.
זאת ועוד, המערער אף לא ראה ליתן כל הסבר ענייני באשר לטעם בגינו ניתן כנגדו ביום 16.1.07 צו מינהלי להפסקת עבודות בניה בחלקה 6 בגוש 20418 ובתשובתו בבקשת הביטול אך טען ובאופן סתמי כי צו ההפסקה המינהלי אינו רלבנטי לקיר נשוא כתב התביעה.
למעלה מן הצורך אציין כי ספק אם חוות-הדעת של המודד אשר צורפה להודעת הערעור אכן מהווה הגנה ראויה בפני התביעה, שכן כל שצויין בה ביחס לקיר נשוא המחלוקת הינה הטענה שהמערער טוען שזה נבנה לפני 30 שנה והמודד לא ראה ליתן התייחסותו למועד הקמת הקיר על סמך ראיות מהימנות יותר תוך שהוא אינו כופר בעובדה שהשטח נכלל בחלקתו של המערער מכוח הליכי הסדר שנעשו במקרקעין ועל יסוד תוכנית שאושרה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל.
לנוכח כל האמור, הריני לקבוע כי המערער לא הצביע על סיכויי הגנה לכאורה כלשהם כנגד התובענה נשוא הערעור ומכאן שאין מקום להורות על ביטולו של פסק-הדין שניתן על-ידי כב' הרשמת ש' פומרנץ ביום 1.7.07.
סיכום
19. לנוכח כל המקובץ לעיל הריני מורה על דחיית הערעור.
20. הנני מחייבת את המערער לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך של 2,000 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל."

4. פסק-דין של בית-הדין האיזורי שניתן בערעור על החלטה של רשם בית-הדין האיזורי – ניתן לערעור ברשות בפני בית-הדין הארצי לעבודה

ב- בש"א (ארצי) 416/08[99] נפסק מפי כב' הרשמת לאה גליקסמן:

"החלטה
1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה (השופטת עפרה ורבנר; עב' 1169/08).
2. הרקע לבקשה
2.1. המבקש הגיש בבית-הדין האיזורי תביעה כנגד המשיבה, מעבידתו, בה טען כי המשיבה הפרה התחייבות שנתנה למבקש עם פרישתו, לפיה תשלם את כיסוי הביטוח הרפואי של המבקש ומשפחתו לאחר מועד הפרישה. עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לדחיית תשלום אגרה, על-פי תקנה 6(א)(3) לתקנות בית-הדין לעבודה (אגרות), התשכ"ט-1969 (להלן: "תקנות האגרות").
2.2. רשמת בית-הדין האיזורי דחתה את הבקשה לדחיית תשלום אגרה.
2.3. המבקש ערער על החלטת הרשמת לבית-הדין האיזורי, ובית-הדין האיזורי דחה את הערעור בפסק-דינו מיום 20.5.08, בקובעו כי תביעתו של המבקש אינה בגדר "הליך שעניינו קצבה" ולכן אין מקום לדחיית תשלום אגרה. במסגרת פסק-הדין נתן בית-הדין האיזורי רשות ערעור על פסק-דינו. על-פי הנתונים במערכת המנת-נט, פסק-הדין הומצא לבא-כוח המבקש ביום 25.5.08.
2.4. ביום 10.6.08 הגיש המבקש בעצמו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית-הדין האיזורי. באותו היום נתן בית-הדין האיזורי החלטה לפיה על המבקש להגיש בקשתו לבית-הדין הארצי.
2.5. ביום 1.7.08 הגיש המבקש לבית-דין זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי. הבקשה להארכת מועד הוגשה על-ידי המבקש בעצמו, אולם תשובת המבקש לתגובת המשיבה הוגשה על-ידי בא-כוחו.
3. נימוקי הבקשה הם
3.1. המבקש זכה לעיין בפסק-הדין רק ביום 30.5.08.
3.2. בא-כוח המבקש חדל לייצג את המבקש, והמבקש עושה מאמצים כבדים על-מנת לשכור עורך-דין חדש לשם הגשת ערעור. המבקש זקוק לשהות בת 30 יום לצורך שכירת עורך-דין חדש, אשר ייאלץ ללמוד את התיק.
4. המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה:
4.1. על-פי הנתונים באתר האינטרנט, פסק-הדין הומצא לבא-כוח המבקש כבר ביום 25.5.08.
4.2. גם בהתחשב בכך שהמבקש עיין בפסק-הדין רק ביום 30.5.08 על-פי טענתו, הרי שהבקשה הוגשה באיחור ניכר.
4.3. מערכת היחסים בין המבקש לבין בא-כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד.
4.4. סיכויי הערעור נמוכים.
5. בתשובת המבקש לתגובת המשיבה (שהוגשה כאמור על-ידי בא-כוחו) נטען כך:
5.1. פסק-הדין הומצא לבא-כוח המבקש ביום 25.5.08.
5.2. ביום 10.6.08 הגיש המבקש בעצמו בקשה להארכת מועד לבית-הדין האיזורי, ובית-הדין הורה למבקש להגיש את הבקשה לבית-הדין הארצי. לפיכך, המבקש הודיע על כוונתו להגיש ערעור בתוך המועד להגשת ערעור.
5.3. בהחלטת בית-הדין האיזורי לא נקבע מהו המועד להגשת הבקשה להארכת מועד לבית-הדין הארצי.
5.4. המבקש ניסה להגיש את הבקשה לבית-הדין הארצי ביום 23.6.08, אולם נמסר לו כי הבקשה לא נרשמה בשל אי-תשלום אגרה ואי-צירוף תצהיר.
5.5. ביום 1.7.08 הגיש המבקש את הבקשה בצירוף אגרה ותצהיר והבקשה נרשמה.
5.6. בבית-הדין האיזורי תלויה ועומדת בקשה של המבקש למתן פסק-דין בהיעדר הגנה, והדבר מהווה טעם מיוחד נוסף להארכת מועד.
5.7. סיכויי הערעור גבוהים לאור העובדה שבית-הדין קמא נתן רשות ערעור.
5.8. המשיבה הסתירה בתגובתה עובדות מבית-הדין.
הכרעה
6. בית-הדין קמא נתן רשות ערעור במסגרת פסק-דינו, אשר על-פי הנתונים במערכת המנת-נט, הומצא לבא-כוח המבקש ביום 25.5.08.
7. על סעיף 96(ג) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אשר הוחל על בתי-הדין לעבודה בשינויים המחוייבים על-פי סעיף 27(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, פסק-דין של בית-הדין האיזורי שניתן בערעור על החלטה של רשם בית-הדין האיזורי ניתן לערעור ברשות בפני בית-הדין הארצי לעבודה. במקרה הנדון, בית-הדין האיזורי נתן רשות ערעור בשאלה מסויימת. על-פי תקנה 74(ב) לתקנות, ככל שניתנת רשות ערעור, הערעור יוגש בתוך 15 יום מהמועד בו הומצאה ההחלטה הנותנת את רשות הערעור.
8. לאור האמור, משהומצא לבא-כוח המבקש פסק-הדין הנותן את הרשות לערער ביום 25.5.08, כעולה מהנתונים במערכת המנת-נט וכפי שנטען בתשובת המבקש, הרי שהמועד האחרון להגשת ערעור חל ביום 9.6.08. לפיכך, הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של 22 יום.
9. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, בית-הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה,
אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר-על-כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא.
(עא"ח 56/05 מאיר איתן נ' הילטון תל-אביב בע"מ, תק-אר 2005(2) 149 (ניתן ביום 23.5.2005).
10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק, אני מחליטה כי דין הבקשה להתקבל, מטעמים שיפורטו להלן.
11. באשר לטענה כי האיחור בהגשת הערעור נבע מהיות המבקש לא מיוצג בעת הגשת הבקשה, ומהצורך במציאת עורך-דין חדש – אין הדבר מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, שכן כבר נפסק כי מערכת היחסים בין המבקש ובא-כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר – ב.נ.ל. סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). כמו-כן, בעת הגשת תשובת המבקש לתגובת המשיבה ביום 24.8.08, ואף בעת הגשת בקשה למתן פסק-דין בבית-הדין האיזורי לעבודה ביום 18.6.08 (צורפה לתשובת המבקש), היה המבקש מיוצג על-ידי אותו עורך-דין שייצגו בערכאה דלמטה. לפיכך, לא ברור כיצד בעת הגשת הבקשה להארכת מועד (1.7.08) המבקש לא היה מיוצג, והדבר לא הוסבר במסגרת כתבי הטענות מטעם המבקש.
אולם, במקרה הנדון מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד, שכן כבר במסגרת פסק-הדין נכתב כי המבקש ביקש רשות לערער על פסק-הדין, ומכאן שכבר בעת קבלת פסק-הדין למדה המשיבה על כוונת המבקש להגיש ערעור. מצב זה דומה למצב בו מודיע צד לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, וזאת בתוך המועד להגשתו. לעובדה זו משמעות רבה, שכן הידיעה של צד על כוונת הצד שכנגד להגיש ערעור מונעת מהצד לפתח ציפיה בדבר סופיות ההליכים (עא"ח 12/07 עוזיאל שניר – אבי זיקרי, תק-אר 2007(2) 93 (ניתן ביום 29.4.07).
12. זאת ועוד. המבקש הגיש בקשה להארכת מועד לבית-הדין האיזורי ביום 10.6.08. כלומר, באיחור של יום אחד בלבד נודע למשיבה על כוונת המבקש להגיש ערעור.
13. סוף דבר
הבקשה מתקבלת. המערער יגיש חמישה עותקים של כתב ערעור בתוך 15 יום מהמועד בו תומצא לו החלטה זו, במסגרתו יתייחס לנושא זה בלבד: האם הוא זכאי כי תשלום האגרה בעניינו ידחה מכוח הוראות תקנה 6(א)(3) לתקנות האגרות. בכפוף לאמור, ייפתח תיק ערעור."
5. החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית-המשפט שבו הוא משמש רשם
ב- ע"א (שלום – רח') 23/05[100] נפסק מפי כב' השופטת נירה דסקין:

"החלטה
בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן בקשת ערעור (בזכות) לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, על החלטת כב' הרשמת לאה שלזינגר שמאי (כתוארה אז) מיום 28.2.2005 ב- בש"א 2649/04 (להלן: "ההחלטה"), אשר דחתה את בקשת המערערת לביטול פסק-הדין כנגדה מיום 17.6.2004 והשיתה עליה הוצאות הבקשה.
ההליכים המשפטיים
1. המשיבה הגישה נגד המערערת כתב תביעה בסדר דין מקוצר לפינויה מנכס בבעלות המשיבה אותו שכרה הימנה וגם תשלום בסך 19,956 ש"ח בגין אי-תשלום דמי שכירות. המשיבה צרפה לכתב התביעה הסכם עם המערערת לפיו דמי השכירות על סך 806.48 ש"ח צמוד למדד ובו נאמר כי המשיבה רשאית להעלות את דמי השכירות במתן הודעה מראש למערערת.
לטענת המשיבה במועד הגשת התביעה עמדו דמי השכירות על סך של 1,059 ש"ח לחודש.
2. המערערת צרפה "מכתב הגנה" והכל כמפורט בהחלטת כב' הרשמת.
3. ביום 14.3.2004 התקיים דיון ובו הצדדים הגיעו לכלל הסכמה, לפיה המערערת והמשיבה ינהלו משא-ומתן לצורכי פשרה, ובמידה שהניסיון לא יעלה, יפה יינתן פסק-דין נגד המערערת.
4. בא-כוח המשיבה הודיע לבית-המשפט כי הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולפיכך עתר למתן פסק-דין כמוסכם, וביום 17.6.2004 ניתן פסק-דין נגד המערערת.
5. המערערת הגישה בקשה לביטול פסק-דין על בסיס הטענות לפיהן: במועד הדיון לא היתה מיוצגת, המשיבה לא פרטה בכתב התביעה את התקופה שלטענתה לא שילמה המערערת דמי שכירות, המשיבה לא פרטה כיצד חושבו דמי השכירות הנטענים בסך 1,059 ש"ח, מצבה הכלכלי של המערערת הינו קשה.
6. לאחר בחינת החומר והטענות, לרבות תגובת משיבה לבקשה ותשובת המערערת, קבעה כב' הרשמת כדלהלן:
'5. היעדר יצוג משפטי בהגשת הבקשה, שעניינה רשות להתגונן או בדיון, אינו מהווה עילה לביטול פסק-דין. המבקשת היתה יכולה לפנות ללשכה לסיוע משפטי בסמוך לאחר קבלת כתב התביעה או למצער בטרם הדיון. משלא עשתה כן המבקשת, אין לה להלין אלא על עצמה.
6. הבקשה הנוכחית לרות אריכותה כמו קודמתה אינה מעלה טענת הגנה לגופה של התביעה. דמי שכירות שנקבעו בחוזה הזכירות מיום 17.11.1996 הינם 6-8 ש"ח כשהם צמודים למדד. סכום זה נכון להיום עומד על סך של 1,029 ש"ח. תמוה שהמבקשת מצהירה על דמי שכירות של 88 ש"ח בלבד כאשר דמי השכירות מפורש בהסכם נספח א' לכתב התביעה, ועל סילוף זה, מבססת המבקשת את טיעונה. לכן סכום דמי השכירות של 1,059 ש"ח אינו מופרז ומבוסס על ההסכם לאור סעיף 7 להסכם, לפיו רשאית המשיבה להעלות את דמי השכירות. אם אכן שילמה המבקשת דמי שכירות בסך 88 ש"ח או 200 ש"ח כטענתה בסעיף 38(ד) לתצהירה, אין פלא שצברה חוב כפי שנטען בכתב התביעה.
7. אף מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת אינו מהווה טענת הגנה כלפי התביעה. טענה זו מקומה במסגרת חקירת יכולת בהליכי הוצל"פ.
8. לא מצאתי ביתר טענות המבקשת כל הגנה ראויה כלפי התביעה וטוב היה אלמלא הוגשה בקשה זו.
9. אשר-על-כן, הבקשה נדחית.
10. המבקשת תשלום למשיבה הוצאות הבקשה בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ.'
7. על החלטה זו הערעור שבפני.
הודעת הערעור
8. לטענת המערערת יש לקבל את ערעורה על החלטת כב' הרשמת שלזינגר שמאי משום שההחלטה שלא לבטל את פסק-הדין סותמת את הגולל על יכולת המערערת לשטוח את הגנתה בפני בית-המשפט. לטענת המערערת הדבר נעשה בניגוד להלכות הברורות לפיהן לצורך בחינת ההגנה בבקשת רשות להתגונן די אם יעלה המבקש טענת הגנה קלושה כדי ליתן לו יומו בבית-המשפט (סעיפים 2-3, 26-27 להודעת הערעור).
הנימוקים לקבלת הערעור כדלהלן:
א. לטענתה, כב' הרשמת שלזינגר שמאי שגתה בכך שהחליטה בבקשה לביטול פסק-דין בלא לקיים דיון בנוכחות המערערת.
ב. לטענתה, כב' הרשמת שלזינגר שמאי התעלמה מטענות ההגנה הטובות שהועלו בבקשה לביטול פסק-דין, לרבות הטענה לפיה לא הוכיחה המשיבה את זכויותיה בדירה נשוא התובענה כתנאי בסיסי לקבלת סעד של פינוי וכן את סכום החוב הנטען, וכן טענה לפיה דמי השכירות החודשיים עד 2002 עמדו על 88 ש"ח בלבד (סעיפים 22, 25, 29 להודעת הערעור).
יתרה מכך, יש הלשון בה נוקטת כב' הרשמת שלזינגר שמאי לטענתה מלמדת על חוסר אמון וקביעת עמדה ודעה, בלא שניתנה למערערת הזדמנות לשכנע בגרסתה (סעיף 36 להודעת הערעור).
ג. לטענתה, כב' הרשמת שלזינגר שמאי התעלמה מהטענות בדבר חוסר תום-הלב של המשיבה, כמפורט בסעיף 23 להודעת הערעור.
ד. לטענתה, כב' הרשמת שלזינגר שמאי התעלמה מכך, שהמשיבה הגישה בקשה למתן פסק-דין בזמן שהתנהל משא-ומתן עם המערערת.
9. בדיון מיום 6.2.2008 טענה בא-כוח המערערת, כי המערערת נהנתה מהנחה בת 90% מתשלום שכר הדירה וזאת עד שנת 2002. בשנת 2002 הוחלט לבטל לה את ההנחה וכך הצטבר החוב.
בא-כוח המשיבה עורך-דין בר-טען, כי לא הוגשה בקשה להארכת מועד.
בהחלטתי קבעתי כי הצדדים יסכמו, תוך מתן התייחסות הן לשאלת הבקשה להארכת מועד והן בשאלת הערעור.
סיכומים מטעם המערערת
10. לעניין הבקשה להארכת מועד מציינת בא-כוח המערערת, כי לאחר קבלת החלטת כב' הרשמת פנתה מערערת ללשכה לסיוע משפט ובתיק היו מעורבים למשעה שלושה עורכי-דין, לרבות באת-כוחה הנוכחית, אשר שהתה בחופשת לידה בחלק מן הזמן האמור (סעיפים 2-3 לסיכומים).
לטענתה, המבקשת פעלה 'ללא ליאות לצורך הגשת הערעור, היתה תלויה במינוי הלשכה לסיוע משפטי ובעורכי-הדין שמונו לה...' (סעיף 4 לסיכומים).
טעמים נוספים המצדיקים הארכת מועד המבוקש נובעים מסיכויי הערעור, מנסיבות פסק-הדין ותוכנו המעניקים סעד בלתי-הפיך שיש בו פגיעה קשה במערערת וכן ממעמדה החוקתי של זכות הערעור שבה ישנו פן נוסף של זכות הגישה לערכאות בפרט בנסיבות בהן פסק-דין ניתן "במחטף" וכאשר לא נשמעו עדים בבית-המשפט קמא.
לגופו של ערעור טוענת בא-כוח המערערת, כי דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין בנסיבות תיק זה, בלא אפשרות למערערת להוכיח הגנתה, כשהמשמעות היא חיוב כספי ופינויה מהדירה, הנה בניגוד לכל דין.
לטענתה 'מהצברם של דברים עולה כי למערערת לא ניתן יומה בבית-המשפט, וזאת לא מחמת אי-פעולה מצידה או אי-התייצבות לדיון או אי-העלאת טענות, אלא מחמת חסרון כיס, הא ותו לא...' (סעיף 30 לסיכומים).
בא-כוח המערערת שבה וחוזרת על נימוקיה לקבלת הערעור כמפורט בהודעה הערעור.
סיכומים מטעם המשיבה
11. לטענת בא-כוח המשיבה, אין לדון בערעור שכן זה הוגש לאחר המועד הקבוע בתקנות.
עוד מציין בא-כוח המשיבה כי המערערת לא ציינה טעמים מיוחדים בגינם יש להאריך את המועד הקבוע בתקנות. הטענה לפיה הערעור לא הוגש במועד בשל חילופי גברי בתיק אינה עומדת, ובפרט הטענה לפיה המתינה המערערת לכך שתסתיים תקופת חופשת הלידה של בא-כוח המערערת הנוכחית.
לטענת המשיבה בנקודה זו המערערת לא תמכה את טיעוניה במסמכים המעידים מתי פנתה ללשכה לסיוע משפטי.
יתרה מכך טוענת המשיבה כי המערערת 'אשר הגישה בכוחות עצמה בקשת רשות להגן, וודאי יכלה גם להגיש בקשה להארכת מועד... מאחר שהמערערת וסיבותיה שמורות עמה, בחרה שלא להגיש את הערעור במועד הרי שאין לקבל את ערעורה זה ואין לדון בו' (סעיף כ לסיכומים).
זאת ועוד, כתב המינוי של בא-כוח המערערת הוא כשבועיים קודם להגשת בקשת הארכת מועד והערעור. לטענת המשיבה קבלת הבקשה להארכת מועד פוגעת בציפיות המשיבה לסופיות הדיון (סעיף כג לסיכומים).
באשר לסיכויי הערעור טוענת המשיבה כי אף אם תתקבל בקשת המערערת להארכת מועד להגשת הערעור עדיין סיכויי הצלחת ערעורה 'קלושים עד כי אינם קיימים' (סעיף כז לסיכומים). לטענת המשיבה המערערת העלתה טענת הגנה אחת ויחידה בבקשת רשות להגן ולפיה לא עמדה בעלית דמי השכירות ולפיכך בחרה שלא לשלמם.
סיכומי תשובה
12. בא-כוח המערערת שוללת מכל וכל את הטענות לפיהן מהלך חילופי עורכי-דין בתיק היה מכוון ונועד לעכב את התיק. היא מציינת, כי בשל עומסים ודרכי העבודה של הלשכה לסיוע משפטי, חל עיכוב במינוי בתיק זה באופן שלא ניתן היה לצפות ותוך ששלושה עורכי-דין שונים לא יכלו לייצגה (סעיפים 5-11 לתשובה).
לטענתה, המשיבה בוחרת להתלות בטיעונים פרוצידוראליים ולמנוע מהמערערת זכות גישה לערכאות (סעיפים 14, 21 לתשובה).
דיון ומסקנות
13. הורתו ולידתו של תיק זה בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה כנגד המערערת כבר בשנת 2003. המערערת הגישה "מכתב הגנה" בהיותה לא מיוצגת וניכר כי לא עלה בידה להבין את ההליכים. לפיכך אין פלא איפוא שבדיון מיום 14.3.2004 בפני כב' הרשמת שלזינגר שמאי מציינת המערערת בסיפא דבריה כי תפנה ללשכת לסיוע משפטי.
באותו דיון הצהיר בא-כוח המשיבה, כי הוא פנה למערערת על-מנת שתנסה להגיע להסדר תשלומים. בהמשך הגישה המשיבה בקשה למתן פסק-דין ובקשתה התקבלה. בשלב זה ובהיותה מיוצגת ביקשה המערערת כי כב' הרשמת תבטל את פסק-הדין ותאפשר לה לשטוח את טענות ההגנה שלה בפני בית-המשפט על-מנת ליתן לה את יומה. ברם, כאמור עיל, כב' הרשמת שלזינגר שמאי מצאה כי לא ניתן להיאחז בטענותיה לשם ביטול פסק-הדין.
14. לאחר שבחנתי את התיק, טענות הצדדים, המסמכים המצורפים והחלטות כב' הרשמת שלזינגר שמאי, סבורה אני כי במקרה דנן יש מקום להיענות לשתי בקשותיה של המערערת כמוסבר להלן:
מצאתי כי ישנם טעמים המצביעים על נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המועד לערעור. התיאור שבפי בא-כוח המערערת, כעולה מסיכומי התשובה, בהחלט יכול לתאום את המציאות ואת העומס הרב השרוי בלשכת הסיוע משפטי.
יתרה מכך, מדובר במערערת שהנה קשת יום שאינה מצויה ברזי עולם המשפט: הטיעונים שהעלתה באולם בית-המשפט מלמדים כי ללא ייצוג משפטי הולם אין ביכולתה להתמודד עם טענות המשיבה. הא ראיה לכך הוא כתב ההגנה שהגישה לתיק, שאינו אלא בקשת התחשבות במצבה הכלכלי.
נוכח התפתחות הדברים אני סבורה, כי לו היתה המערערת מיוצגת ייתכן מאוד כי התנהלות התיק היתה שונה במעט, וניתן היה לקדם הסדר תשלומים בתיק ו/או לברר את טענות ההגנה להן טוענת המערערת לאשורן.
למעלה מן הנדרש לציין בנקודה זו, כי דומה שאף למשיבה ישנו אינטרס שלא לפנות את המערערת, כעולה מדברי בא-כוח המשיבה בדיון מיום 14.3.2004 ואף בהתאם להתנהלות המשיבה בתיק זה.
עוד אציין כי סבורה אני כי מכוח עקרונות הצדק יש מקום לשמוע את טענות ההגנה של המערערת, ככל שהם רלבנטים לתביעה דנן. שהרי ניתן על נקלה להסיק כי המערערת, שלא היתה מיוצגת בזמנו, לא הבינה באופן סובייקטיבי את התוצאות המשפטיות של ההליך ושל הסכמתה בדיון בפני כב' הרשמת שלזינגר שמאי (בניגוד ליתרת הנוכחים).
לפיכך, לפנים משורת הדין, ונוכח הנסיבות ובלא שאקבע מסמרות, אני מקבלת את בקשות המערערת.
עם זאת, ולנוכח העובדה שאין מחלוקת בדבר העובדה כי היה על המערערת לשלם שכר דירה לאורך התקופה ואף לאחר שבוטלה ההנחה ממנה נהנתה עד שנת 2002, אני מורה כי קבלת הערעור והאפשרות לשמוע את טענות ההגנה מותנית בהפקדה של 5,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.
15. לאור כל האמור לעיל, יתקבל הערעור לגופו של עניין ובלבד שהמבקשת תפקיד עד ליום 2.11.2008 סך של 5,000 ש"ח בקופת בית-המשפט כתנאי לקבלת הערעור.
הסכום יועבר לבא-כוח המשיבה.
16. במידה והסכום יופקד, יובא התיק ללשכתי לקביעת מועד לקדם משפט, שאם לא כן תינתן החלטה הדוחה את הערעור.
17. תזכורת פנימית ללא הצדדים 4.11.2008.
18. בשולי החלטה אציין, כי לאור הצהרת בא-כוח המשיבה אני מוצאת כי על הצדדים לנסות ולקדם את עניין בירור ההנחה הנטענת בשכר הדירה, אם זכאית לה המערערת אם לאו ובהתאם לנסות ולקיים משאה ומתן לסיום המחלוקת בהסכמה."
ב- בש"א (שלום – ת"א) 158518/08[101] נפסק מפי כב' השופט מֹשה סובל:

"פסק-דין
1. מבוא
2. המשיבה, עיסוקה בהפעלת מרכזים רפואיים, במסגרתם מעניקה היא שירותים רפואיים שונים. המערערת 1, שעוסקת גם היא במתן שירותי רפואה, פועלת מאז חודש אפריל 2004 במסגרת מרכז רפואי "מדיקל סנטר", שבניהול המשיבה.
3. ביום 12.4.05, נחתם בין הצדדים הסכם לתקופה בת 48 חודשים (החל מיום 1.3.05 ועד ליום 28.2.09), לפיו תעמיד המשיבה לרשות המערערים במרכז הרפואי מדיקל סנטר, סל שירותים שכולל בין היתר שירותי משרד, גביית דמי טיפול ממטופלים, שירותי שיווק ופרסום וכו' (להלן: "ההסכם"). בהתאם לתנאי התמורה עליהם סיכמו הצדדים בנספח ג' להסכם, על המערערים לשלם לידי המשיבה בגין כל חודש, עמלה בגובה 17% ממחזור הכנסותיהם במדיקל סנטר, אשר בכל מקרה לא תפחת מסך של 14,000 ש"ח.
4. המערער 2, שהינו מנהלה ובעל מניותיה של המערערת 1, חתום על ההסכם עם המשיבה.
5. לאחר, שלטענת המשיבה, החלו המערערים שלא לשלם את עמלת המינימום בהתאם להסכם, הגישה המשיבה לבית-משפט זה תביעות בגין כל חודש בגינו לא שולמה לידה העמלה ובסה"כ כתשע תביעות במספר.
6. בשני הערעורים המונחים בפניי, הגישו המערערים ערעור על שתי החלטות נפרדות של הרשמת כוכבה לוי, בכל אחת מהן נדחתה בקשתם-לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה.
7. לאחר שקבעתי כי אין מקום לקיים דיון בערעורים שהוגשו, הוריתי לצדדים להגיש עיקרי טיעון מטעמם בשני התיקים ופסק-הדין יינתן על סמך טיעונים בכתב.
8. כבר כאן, יצויין כי טענתם העיקרית של המערערים בשני הערעורים, הינה כי שגתה הרשמת בדחותה את בקשתם-לביטול פסקי-הדין שניתנו כנגדם במעמד צד אחד, כיוון שאלה הוגשו על-ידי המשיבה שלא כדין, זאת לאחר שבדיון מיום 5.9.06 בפני כב' הרשמת ורדה שוורץ (בש"א 160562/06) הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה תוגש בקשה לאיחוד כל התיקים המתנהלים בין הצדדים (למעט ת"א 50472/06) וכי במידה וניתנו פסקי-דין בתובענות האמורות, מסכים בא-כוח המשיבה לביטולם (להלן: "ההסדר הדיוני").
9. לנוכח כך שמדובר בערעורים הסובבים סביב אותה העילה, וכן לאור הטענות הזהות העולות בכל אחד משני הערעורים, מצאתי לנכון לכתוב פסק-דין מאוחד בשני התיקים. טענות ייחודיות שהועלו בכל אחד מהתיקים יידונו להלן בנפרד ובמובחן.
10. טענות מקדמיות שהועלו על-ידי המשיבה בשני התיקים
א. לטענת המשיבה, על המערערים היה להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. בנוסף טוענת המשיבה כי לאחר שערעור שהוגש על-ידי המשיבה לבית-המשפט המחוזי נמחק – מקימה המחיקה מעשה בי-דין ואין להגיש הערעור מחדש.
ב. דין טענות אלו להידחות.
ג. המשיבה מצטטת בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה הלכות, לפיהן כל החלטה בבקשה לביטול פסק-דין הינה בבחינת "החלטה אחרת" – תהא ההחלטה אשר תהא – וכי אין מדובר ב"פסק-דין", כך מסיקה המשיבה כי יש צורך במתן רשות להגשת ערעור על ההחלטה. אם כי ההלכות המובאות על-ידי המשיבה הינן נכונות, נעלמה מעיני המשיבה העובדה כי ההחלטות ניתנו על-ידי רשמת. סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כי החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור בזכות בפני בית-המשפט בו הוא מכהן כרשם.
המערערים אכן הגישו בתחילה ערעורים על החלטות הרשמת לבית-המשפט המחוזי, תוך כך שסמכו ידיהם על תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
ביום 10.3.08, התקיים דיון במעמד הצדדים בבית-המשפט המחוזי, בפני כב' השופט ישעיהו שנלר (ע"א 2935/07, ע"א 3857/07). לאור המלצת בית-המשפט לפיה הדרך הפרוצידוראלית הנכונה להגשת הערעור הינה בפני בית-משפט השלום, הגישו המערערים הודעה לפיה קיבלו את המלצת בית-המשפט והצעתו למחיקת הערעורים ללא צו להוצאות (ראו פרוטוקול הדיון מיום 10.3.08, עמ' 4 סעיף 2).
יובהר, כי לא רק שערעורי המערערים לבית-המשפט המחוזי נמחקו והוגשו לבית-משפט השלום, בהמלצת בית-המשפט – אלא שבא-כוח המשיבה בעצמו הצטרף להמלצה זו, ועל-כן טענתו לעניין חוסר הסמכות בעניין זה – נגועה במידת מה בחוסר תום-לב (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 22-23).
ד. לסיכום, יאמר כי למערערים זכות קנויה לפי דין להגשת ערעור על החלטות הרשמת לבית-משפט זה, וברי לכל שלעובדה שהוגשה על ידם תביעה עיקרית לאכיפת ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים (שתוצאה טבעית מקבלתה לדידם הינה סעד שמהותו ביטול פסקי-הדין שניתנו בהיעדר הגנה מטעמם) – אין בה כדי לפגום בזכותם להגשת הערעורים שבפניי.
ה. אשר-על-כן, דין טענותיה המקדמיות של המשיבה, בשני הערעורים, להידחות.
11. הערעור בתיק בש"א 158520/08 (ת"א 36227/06)
12. בתיק זה הגישו המערערים ערעור על החלטה הרשמת מיום 15.10.07 (בש"א 180571/06), לפיה נדחתה בקשת המערערים לבטל פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד ביום 11.9.06, על-ידי הרשמת מירב קלמפנר-נבון.
13. בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה הוגשה על-ידי המשיבה ביום 5.9.06, קרי: בו ביום בו הגיעו הצדדים להסדר הדיוני. בבקשה למתן פסק-דין ציינה המשיבה כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו לשני המערערים הן באמצעות הפקס והן במסירה אישית ביום 14.6.06 וצירפה אישורי ההמצאה.
14. פסק-הדין ניתן, כאמור ביום 11.9.06.
15. ביום 26.11.06, הגישו המערערים בקשה לביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד וכן בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ שנפתח בעטיו (בש"א 180571/06).
לבקשה צורף תצהיר של בא-כוח המערערים עורך-דין רן גל, לפיו לא קיבל לידיו כתב התביעה כפי נטען על-ידי בא-כוח המשיבה (נספח ו' לבקשה). כן צורף תצהירו של המערער 2, לפיו גם הוא מעולם לא קיבל לידיו כתב התביעה.
16. לאחר חקירת המצהירים מטעם המערערים, ניתנה החלטה על דחיית בקשת המערערים לביטול פסק-הדין, מחמת העובדה שהמערערים הגישו הבקשה לביטול באיחור (של שלושה ימים), ומבלי שהגישו בקשה להארכת מועד בה הצביעו על טעם מיוחד לאיחור, כמצוות התקנות, וזאת מבלי שהוכרעו טענות המערערים כי כתב התביעה לא הומצא להם כדין, וכן מבלי שנתבררו טענותיהם בדבר ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.
17. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם, שבים המערערים וטוענים כי כתב התביעה כלל לא הומצא לידיהם ועל-כן שגתה הרשמת בקובעה כי הם איחרו בהגשת הבקשה לביטול פסק-דין ויש אם כן מחובת הצדק לבטל פסק-הדין, לחילופין נטען כי גם אם איחרו המערערים במועד הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין, הרי שמדובר בפגם טכני בלבד וכי יש להורות על ביטול פסק-הדין מחמת ההסדר הדיוני המהווה מעשה בי-דין בין הצדדים וכן מחמת העובדה שמעשי המשיבה נעשו תחת מירמה.
18. מנגד, בעיקרי הטיעון שהגישה המשיבה נטען יש לדחות את הערעור לאחר שנקבע על-ידי הרשמת כי המערערים איחרו בהגשת בקשת הביטול בלא שהראו טעם מיוחד לאיחור, כמו-כן מציינת המשיבה את קביעת הרשמת לפי המערערים ידעו אודות הגשת התביעה כנגדם – כך לפי בקשתם מיום 13.9.06, לאיחוד הדיון בתביעות השונות שהגישה כנגדם המשיבה.
19. דיון והכרעה
20. הלכה פסוקה היא כי ככלל, ערכאת הערעור לא תבטל בנקל קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר תפקידה בהערכת מהימנותם של העדים וכן בקביעת הממצאים העובדתיים (ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 524).
21. ההלכות לעניין ביטול פסק-דין הן ידועות. בבואו של בית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, יש לבחון מהי הסיבה למחדל ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש, אם יבוטל פסק-הדין. ככל שהתשובה לאחת מן השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת. בכל מקרה יש ליתן את הדעת ולבחון לגופן את שתי השאלות;
א. ביטול מחובת הצדק – כאשר פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד, פגום ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
(ראה בספרו הנ"ל של גורן בעמ' 282 והאסמכתאות שם).
כן נפסק כי כאשר המבקש מצביע על סיכויי הגנה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית-המשפט בדרך-כלל, בהטלת הוצאות על המבקש וזאת אלא אם שוכנע בית-המשפט כי אין בתשלום ההוצאות כדי לשמש פיצוי מספיק לנזק שנגרם (ראה לעניין זה ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395).
ב. ביטול משיקולי בית-המשפט – כאשר מבוקש לבטל את פסק-הדין משיקולי בית-המשפט, יש לייחס חשיבות לשתי שאלות, כאשר השאלה השניה היא העיקר (ראה עניין יצחקי לעיל).
 מהי סיבת מחדלו של המבקש להתגונן?
 מהם סיכויי ההצלחה של המבקש, אם יבוטל פסק-הדין ותינתן לנתבע האפשרות להתגונן בפני התביעה?
כאמור, שאלת סיכויי ההצלחה של הנתבע היא החשובה יותר, שכן הלכה פסוקה היא, כי פסק-דין שניתן כהלכה, לא יבוטל על-פי בקשת הנתבע, אלא-אם-כן יש בידו להראות, שתצמח לו תועלת מהביטול, כלומר, שיש לו סיכוי לזכות במשפט, אם יבוטל פסק-הדין והוא יורשה להתגונן.
ואולם, די בראיה לכאורה לכך, ואין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה (ראה ספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 738).
לעניין סיבת המחדל, יש צורך להראות שהתנהגות המבקש לא היתה רשלנית, וכי הסיבה שבגינה לא הוגש כתב הגנה לא נובעת מיחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין (ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כג(2) 721, 723).
22. על יסוד העקרונות הנ"ל שהותוו בפסיקה, תיבחן להלן החלטת הרשמת לדחות הבקשה לביטול פסק-הדין.
23. הרשמת כאמור דחתה הבקשה לאחר שקבעה כי המערערים איחרו בהגשת הבקשה בלא שפירטו טעם מיוחד להארכת מועד.
24. צדקה איפוא הרשמת בקובעה, כי מהבקשה שהגישו המערערים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (בש"א 177632/06), עולה כי מבירור בתיק בית-המשפט מיום 23.10.06, נודע למערערים אודות הגשת הבקשה למתן פסק-דין שהגישה המשיבה בתיק זה (סעיף 8 לבקשה לבזיון).
25. ואולם, הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה על-ידי המערערים ביום 26.11.06 – קרי, באיחור של שלושה ימים.
26. אלא שנראה לי, כי בנסיבות מקרה זה, אין באיחור המערערים בהגשת הבקשה כדי להוות, לבדו, טעם לדחיית הבקשה וכי יש מקום ליתן משקל לשיקולים נוספים כפי שיפורטו להלן.
27. המערערים אמנם איחרו בהגשת הבקשה לביטול, אלא שמדובר באיחור קל של שלושה ימים בלבד, וראוי לטעמי כי בנסיבות אלו, ידו של הדין המהותי תהא על העליונה.
לדידי, אין להחמיר יתר על מידה עם המערערים בגין כשליהם הפרוצידוראליים, מה גם שממילא ניתן לרפאם בדרך של תשלום הוצאות.
28. אשר-על-כן, אבחן את בקשת המערערים לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדרם בהתאם להלכות הידועות שהובאו לעיל.
29. האם כתב התביעה הומצא כדין לידי המערערים?
30. בהחלטתה, ציינה הרשמת כי בקשת המערערים נדחית וזאת: 'מבלי שהוכרעו טענות המבקשות כי כתב התביעה לא הומצא להן כדין' (עמ' 25 להחלטה).
31. עם זאת, קובעת הרשמת נכונה, כי כבר ביום 13.9.06, ידעו המערערים כי הוגשה נגדם התביעה בתיק דנן בגין אי-תשלום עמלה בחודש מאי 2006. על כך לומדת היא מבקשה לאיחוד תביעות שהגישו המערערים ביום 13.9.06 (אעיר כי על גבי הבקשה נחזה כי זו הוגשה ביום 14.9.06), הכוללת בחובה גם את מס' התיק העיקרי נשוא ערעור זה.
32. כבר בראשית, אציין כי יש לקבוע כי המשיבה לא ביצעה למערערים המצאה כדין של כתב התביעה.
33. בבקשה למתן פסק-דין שהוגשה על-ידי בא-כוח המשיבה ביום 5.9.06, מציין האחרון בסעיף 7 כדלקמן:
'כתב התביעה וההזמנה לדין לשני הנתבעים הומצאו על-ידי הח"מ ראשית בפקס ובו ביום גם במסירה אישית שעשה הח"מ בעצמו כשנסע במיוחד לחיפה למשרד בא-כוח הנתבעים – והמציאם אישית ביום 14.6.06 (מצ"ב שני אישורי ההמצאה).'
34. מעיון באישורי המסירה, אשר צורפו לבקשה למתן פסק-דין במעמד צד אחד, עולה כי נרשם על גבי שני האישורים כי:
'בהיעדרו מסרתי את הכתב לעורך-דין רן גל.'
במקום המיועד לחתימת המקבל נרשם: "ב/ (-)", ובמקום המיועד לחתימת המוסר מתנוסס שמו של בא-כוח המשיבה עורך-דין שור בצירוף חותמתו.
35. ואולם, בדיון מיום 15.10.07, הצהיר בא-כוח המשיבה כדלקמן:
'אני המצאתי את כתב התביעה בפקס למשרדו של עורך-דין גל. וכיוון שלא היה שם אף אחד, התקשרתי אל עורך-דין גל בטלפון הסלולרי ואמר לי שהוא נמצא בדרכים ואין אף אחד במשרד. ליתר הביטחון נסעתי במיוחד לחיפה הגעתי למשרד השארתי את זה, במשרד וצלצלתי לעורך-דין גל ואמרתי לו.
הדבקתי על הדלת של המשרד שלו. דרך יפו 157 חיפה. הייתי שם, לפני שנה וחצי. אני לא זוכר איזה קומה מה מספר הדלת. על הדלת היה שלט. ביקרתי במקום פעם אחת.
כיוון שהעברתי בפקס, ויש לי אישור על העברה בפקס. וליתר ביטחון נסעתי והדבקתי על הדלת.'
36. ברי לכל כי הצהרתו הנ"ל של בא-כוח המשיבה אינה תואמת, בלשון המעטה, את נסיבות ההמצאה, כפי שאילו הובאו על ידו בבקשתו מיום 5.9.06, למתן פסק-דין בהיעדר הגנה.
37. בשולי הדברים יצויין כי הן בתצהירו והן במהלך חקירתו שב עורך-דין רן גל לטעון כי לא הומצא לו כתב התביעה בתיק זה למשרדו, אף לא בדרך של הדבקה, כפי טענת בא-כוח המשיבה.
38. מהצהרתו של בא-כוח המשיבה, עולה כי ההמצאה כפי שבוצעה על ידו, לא נעשתה כמצוות התקנות. ראשית, הצהיר בא-כוח המשיבה כי ביקר במשרדו של עורך-דין רן גל פעם אחת בלבד ולאחר שלדבריו לא מצאו הדביק את כתב התביעה על דלת משרדו, ואולם תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). מורה על הצורך ב"שקידה ראויה וסבירה" במציאת הנמען טרם ההדבקה. בנוסף לכך, בא-כוח המשיבה לא צירף תצהיר אודות נסיבות ופרטי ההמצאה כמצוות תקנה 490 לתקנות.
39. ברור לכל כי באם היה בא-כוח משיבה מפרט בבקשתו למתן פסק-דין את נסיבות ההמצאה כפי הצהרתו הנ"ל לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.07, מבלי שפעל כמצוות התקנות – היתה בקשתו למתן פסק-דין נדחית.
40. חרף העובדה, שניתן במקרה זה לייחס למערערים בהתאם לכלל הידיעה, המצאה של כתב התביעה כבר ביום 13.9.06, נראה לי כי לנוכח התנהלותו חסרת תום-הלב של בא-כוח המשיבה, אין מקום להסתפק בכלל הידיעה כטעם לדחיית ערעורם.
41. יש לזכור כי את הפגם אודות התנהלותם הדיונית הלקויה של המערערים עד כה, ניתן לרפא בתשלום הוצאות.
42. סיבת המחדל של המערערים
43. ביום 5.9.06, התקיים דיון בפני כב' הרשמת ורדה שוורץ (בש"א 160562/06), במהלכו, הגיעו הצדדים לשלוש הסכמות עיקריות כדלקמן:
א. המערערים ישלמו לידי המשיבה בתוך 14 יום את קרן החוב בגין חודשים פברואר 2006 ועד אוגוסט 2006, וכן בעבור חלק מהתשלום בגין חודש ינואר 2006 – בהם לא שולמה על ידם העמלה.
ב. המערערים יגישו בתוך שלושה ימים בקשה מוסכמת לאיחוד כל תיקי התביעות בגינן טרם ניתן עד היום פסק-דין, ואשר הוגשו נגד המבקשים למעט ת"א 50472/06 אשר ידונו כולן במאוחד בפני בית-המשפט.
ג. 'מוסכם על-ידי בא-כוח התובעת כי במידה וניתנו פסקי-דין בתובענות הנ"ל הינו מסכים לביטולן' – קרי: בא-כוח המשיבה הסכים לביטול פסקי-הדין שניתנו או יינתנו לאחר יום 5.9.06.
בהתאם להחלטת הרשמת שוורץ ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כפי שפורטה בפרוטוקול הדיון.
44. חרף ההסדר הדיוני האמור מיום 5.9.06, בקשה למתן פסק-דין במעמד צד אחד הוגשה על-ידי בא-כוח המשיבה בתיק שבפניי – עוד באותו היום.
עיון בתוכן הבקשה מעלה כי לא אין בה ולו זכר אודות ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.
45. לא מן הנמנע כי אילו היה בית-המשפט מודע להסדר הדיוני, לא היה חותם על פסק-הדין באותו מועד. לעניין התנהלותה זו של המשיבה ראוי לציין, כי לא אחת נפסק כי תורת תום-הלב מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני וכי עיקרון תום-הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום-לב. דומה כי המשיבה כשלה בעניין זה משהגישה בקשה למתן פסק-דין במעמד צד אחד, בלא ציון כלשהו בדבר הרקע שקדם לכך ואת עובדת קיומו של ההסדר הדיוני. בכך הפרה את חובת תום-הלב הדיוני החלה עליה כבעל דין, וזאת אף לפי הגישה המשפטית המצרה את חובת תום-הלב בתחום סדרי הדין. אוסיף לציין כי גם אם המשיבה לא הסתירה במתכוון פרטים מבית-המשפט, המבחן לתום-ליבו של בעל דין בתחום סדרי הדין הוא אובייקטיבי, ועניינו אמת-מידה של סבירות והגינות (ראה פסק-דין של השופטת א' פרוקצ'ה בתיק בש"א 2236/06 עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (אתר נבו) והאסמכתאות המובאות שם).
46. לצדדים טענות, האחד כלפי האחר בדבר הפרות הדדיות של ההתחייבויות על-פי ההסדר הדיוני שאירעו לאחר אישור הסכמת הצדדים, שכבר כעת אציין, שאינני רואה צורך לפרטן שכן אין מקומן להתברר במסגרת הדיון שבפניי.
47. כבר נפסק לא אחת אודות הסכם פשרה שתוקף בפסק-דין, בו ממוזגות שתי תכונות: של הסכם ושל פסק-דין. כאשר טענתו של בעל הדין מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל הדין שכנגד על-פי ההסכם – הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות תביעה נפרדת ועצמאית המבוססת על אחת מן העילות שבדיני החוזים לביטולו של חוזה (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ירושלים 1995) 549, וכן ע"א 1351/06 עורך-דין מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, והאסמכתאות שם. (אתר נבו).
48. במקרה דנן, ברי כי בקשתה של המשיבה למתן פסק-דין בהיעדר, נבעה מטענה של הפרת ההסכם ולכן כוונה כנגד "הפן ההסכמי".
49. זאת ועוד, ממילא תלויה ועומדת לפני בית-המשפט תביעה לאכיפת ההסדר הדיוני שהגישו המערערים כנגד המשיבה ב- ת"א 12826/07, וטענות הצדדים יתבררו במסגרת זו.
50. מכלל הנסיבות עולה כי סיבת מחדלם של המערערים לא נבעה מיחס של זלזול וחוסר תום-לב אלא מהסתמכות כנה על ההסדר הדיוני.
51. התוצאה – ביטול מחובת הצדק
52. נראה לי כי המסלול הרלבנטי במקרה זה הוא מסלול הביטול מחובת הצדק. בהתאם להלכות שסקרתי לעיל, בדרך-כלל בוטלו החלטות שיפוטיות מחמת חובת הצדק כאשר בעל דין לא הוזמן כדין לבית-המשפט. ברם, אין בכך כדי למצות את הכלל האמור. בהתאם לכך קבע השופט זוסמן, כי ביטול החלטה מחמת חובת הצדק מבוסס על השיקול לפיו 'בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה.' (עניין יצחקי שלעיל בעמ' 397, עוד על אופייה החוקתי של זכות הביטול מחובת הצדק ראה: רע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו).
ברוח זו ציין גם השופט ש' לוין, כי:
'גם בהיעדר הוראה מפורשת בדין, מוסמך בית-המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא, לבטל פסק-דין שניתן על-פי צד אחד והוא – על יסוד סמכותו הטבועה של בית-המשפט. משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לעניין חוקתי, יש לבחון את שיקול-דעתו של בית-המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית-המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל היעדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק...' (ראה: ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית (ירושלים, התשנ"ט), 203-204)
53. בהתאם לכל האמור לעיל, הנני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד, וליתן למערערים יומם בבית-המשפט.
54. הערעור בתיק בש"א 158518/08 (ת"א 48715/06)
55. בתיק זה הגישו המערערים ערעור על החלטה הרשמת מיום 29.4.07 (בש"א 157517/07), לפיה נדחתה בקשת המערערים לבטל פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד ביום 10.11.06.
56. בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה הוגשה על-ידי המשיבה ביום 15.10.06, קרי: לאחר המועד בו הגיעו הצדדים להסדר הדיוני. בבקשה למתן פסק-דין ציינה המשיבה כי ביום 5.9.06, הומצאו כתב התביעה וההזמנה לדין לשני הנתבעים, זאת בעת דיון שנערך במעמד הצדדים בפני הרשמת שוורץ.
57. פסק-הדין ניתן, כאמור ביום 10.11.06.
58. ביום 29.4.07, התקיים בפני הרשמת לוי דיון בבקשת המערערים לביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד וכן בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ שנפתח בעטיו (בש"א 157517/07/06).
59. במהלך הדיון נחקר מנהל המערערת אודות טענת המשיבה בדבר המצאת כתב התביעה לידיו בדיון מיום 5.9.06. מנהל המערערת טען כי החתימה על גבי אישור המסירה אינה חתימתו וכי כתב התביעה וההזמנה לדין מעולם לא נמסרו לידיו.
60. בהחלטתה קבעה הרשמת כי מצאה את מנהל המערערת משקר לעניין מסירת התביעה בפועל לידיו. כן קבעה, כי הינו מושתק ומנוע מלטעון כי כתב התביעה לא נמסר לידיו, זאת לנוכח הודאתו על גבי מסמכים שצורפו לבקשתו לביטול פסק-הדין.
61. לנוכח כך, שהמערערים באו לפני בית-המשפט בידיים לא נקיות, החליטה הרשמת לדחות הבקשה לביטול. בשולי ההחלטה, הוסיפה לציין כי לא נוכחה בסיכויי ההגנה ולו לכאורה.
62. המערערים שבים וטוענים בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם בתיק זה, כי הרשמת התעלמה בהחלטתה מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים אשר יצר מעשה בי-דין. עוד מוסיפים וטוענים כי פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד הושג במרמה בעוד זה הוגש במועד שלאחר ההסכם הדיוני, בעוד זה לא הובא לידיעתו של בית-המשפט במסגרת הבקשה למתן פסק-דין. לעניין קביעות הרשמת לעניין המצאת כתב התביעה לידיהם טוענים המערערים כי כוונתו של מנהל המערערת בחקירתו היתה כי כתב התביעה לא הומצא לידיו באופן אישי (להבדיל ממסירה שנעשתה לבא-כוחו עורך-דין קדוש נעמה), ובעדותו ביקש להבהיר כי החתימה על גבי אישור המסירה איננה שלו.
63. מנגד טוענת המשיבה, כי יש להורות על דחיית הערעור בעיקר לאור קביעת הרשמת בדבר שקריו של מנהל המערערת בכל הנוגע להמצאת כתב התביעה לידיו.
64. דיון והכרעה
65. כבר ציינתי לעיל, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית-משפט קמא.
66. עדותו של מנהל המערערת, בכל הנוגע להליך ההמצאה, נמצאה על-ידי הרשמת כלא מהימנה, ואין בדעתי לסטות מקביעה זו.
67. למעלה מן האמור, אציין כי ממילא טוענים המערערים בעיקרי הטיעון שהגישו כי כלל לא התכוונו לטעון כי כתב התביעה לא הומצא לידם ואף מודים הם כי זה נמסר לידי בא-כוחם עורך-דין נעמה קדוש במעמד הדיון מיום 5.9.06.
68. משעולה כי אין מקום לבטל פסק-הדין מחמת היעדר המצאה כדין, כל שנותר להחליט הוא האם יש לקבל הערעור ולהורות על ביטול פסק-הדין משיקולים אחרים.
69. דומני שהתשובה לכך הינה חיובית.
70. למקרא החלטת הרשמת עולה כי היא אינה כוללת התייחסות להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.
71. לעניין זה, אין לי אלא להפנות לאת שכתבתי לעיל לעניין נפקותו של ההסדר הדיוני ולעניין הדרך הדיונית הנכונה לתקפו.
72. גם במקרה זה, הגיש בא-כוח המשיבה הבקשה למתן פסק-דין במעמד צד אחד, לאחר המועד בו הגיעו הצדדים להסדר הדיוני, ומבלי שהזכיר קיומו של זה, במסגרת הבקשה למתן פסק-דין. גם כאן אשוב ואציין כי ברי לכל (וגם לבא-כוח המשיבה) כי בית-המשפט לא היה נעתר לבקשתו ככל שהיתה מובאת לידיעתו הסכמת הצדדים (לעניין החלת חובת תום-הלב על זכויות דיוניות וסדרי הדין ראה לעיל).
73. בשימת הדברים על כף המאזנים, מחד ההמצאה כדין ומאידך ההסדר הדיוני ואי-גילוי מכלול העובדות בפני בית-המשפט הנני קובע כי מכוח סמכותו הטבועה של בית-המשפט יש מחובת הצדק לקבל את הערעור, כך שיבוטל פסק-הדין ויינתן למערערים יומם בבית-המשפט.
74. לסיכום
75. לאור כל האמור לעיל, מתקבלים הערעורים בשני התיקים ופסקי-הדין מבוטלים בזאת.
לנוכח התנהלותם של הצדדים, כמתואר לעיל, אין צו להוצאות בערעורים."


ב- בש"א (שלום – ת"א) 157607/08[102] נפסק מפי כב' השופט מֹשה סובל:

"פסק-דין
1. בפני ערעור על החלטתה מיום 28.2.09 של כב' הרשמת שרון הינדה (בש"א 152775/08) לפיה בטלה את פסק-הדין שניתן כנגד המשיבים ביום 7.2.08, במעמד צד אחד ובהיעדר הגנה.
בתאריך 14.1.08 הגיש בא-כוח המערער בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה ובקשה זו הובאה בפני הרשמת הנכבדה ביום 7.2.08, עת חתמה על הפסיקתא.
דא עקא שבתאריך 28.1.08, טרם חתימת הפסיקתא, הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן ובקשתם זו לא נדונה ולא הובאה בפני הרשמת הנכבדה, טרם חתימתה על הפסיקתא.
בהחלטה, נשוא הערעור, מציינת כב' הרשמת כי לא היתה חותמת על הפסיקתא לו ידעה על הבקשה להארכת המועד ולפיכך הורתה על ביטולו של פסק-הדין.
2. בערעורו מפנה המערער לעובדה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה משבועיים לאחר שחלף המועד להגשת בקשת הרשות להתגונן ולבקשתו לעיון מחדש שהגיש לרשמת הנכבדה מהטעם שלא היה מקום לבטל את פסק-הדין לאחר שבית-המשפט "קם מכסאו" עת חתם על הפסיקתא וכי ההחלטה לביטול פסק-הדין נתנה מבלי שכלל הוגשה בקשה לביטול.
עוד נטען כי טעתה כב' הרשמת בכך שלא דחתה על הסך את הבקשה להארכת המועד, במועד המאוחר בו הוגשה הבקשה.
עוד מציין המערער כי הבקשה למתן רשות להגן שהגישו המשיבים הוגשה בחלוף המועד שנקבע בהחלטה נשוא הערעור. בא-כוח המערער מפרט את טיעוניו בעיקרי הטיעון שהוגשו.
3. בעיקרי הטיעון של המשיבים נטענה כטענה מקדמית הטענה כי הואיל והמערער הגיש בקשה לעיון מחדש שנדחתה לא היה זכאי להגיש ערעור אלא בקשת רשות לערער ולכן ערעור שהוגש ללא רשות דינו להמחק.
הטענה המקדמית נדחית על-הסף.
על-פי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 החלטה אחרת של רשם ניתנה לערעור לפני בית-המשפט שבו הוא משמש רשם ורשאי בית-המשפט לדון בו בשופט אחד.
לצורך הגשת ערעור כאמור אין צורך בקבלת רשות.
לגופה של ערעור משיב בא-כוח המשיבים בעיקרי טעוניו לטענות המערער בהרחבה ותוך הסתמכות על החוק והפסיקה.
נימוקיו של בא-כוח המשיבים מקובלים עלי ועל פיהם דינו של הערעור להידחות.
4. הכלל כי משנתן בית-המשפט פסק-דין ו"קם מכסאו" שוב אינו יכול לתקנו או לשנותו אלא על-פי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) איננו חל בענייננו.
לא בתיקון או בשנוי של פסק-הדין עסקינן אלא בביטולו של פסק-דין שניתן בנסיבות המצדיקות את ביטולו.
באשר ליוזמת בית-המשפט עת ביטל את פסק-הדין מבלי שהוגשה לו בקשה לביטול, כשורה נהגה הרשמת הנכבדה וסמכותה מצויה בתקנה 524 לתקנות סדה"א המקנה לבית-המשפט סמכות כללית לתקן כל פגם בהליך. סמכות התיקון ביוזמת בית-המשפט מצויה גם בסמכותו הטבועה של בית-המשפט לתקן כל פגם בהליך השיפוטי כדי להסיר מכשול ולמנוע פגיעה שלא כדין בזכויותיו של בעל דין.
5. ביטולו של פסק-הדין התבקש משום "חובת הצדק" שכן הפסיקתא נחתמה בהליך פגום, עת היתה תלויה ועומדת בקשה להארכת מועד שלא הוכרעה וכלל לא הובאה בפני הרשמת הנכבדת על-מנת שתתן דעתה לנטען בבקשה, טרם שתחתום על הפסיקתא.
אין כלל ספק כי הפסיקתא לא היתה נחתמת לו היתה הרשמת הנכבדה מודעת לבקשה להארכת המועד וביטולו של פסק-הדין, בנסיבות אלו, הינה החלטה מתבקשת.
באשר לטענה כי לא היה מקום להאריך את המועד להגשת בקשת הרשות להתגונן, אינני סבור שיש להתייחס לטענה במסגרת הערעור. משבוטל פסק-הדין עומדת הבקשה להארכת המועד אשר בפועל לא נדונה ולא הוכעה ועל-כן אין לבחון בהליך הערעור החלטה שכלל לא נתנה.
6. זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית יסודית שאין לפגוע בה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן ואין זה המקרה. מבלי להביע דעה בשאלת הארכת המועד הרי שהבקשה מנמקת את הסיבות לבקשה ובינתיים כבר הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן ואף נקבע מועד לדיון.
7. הערעור נדחה.
בנסיבות העניין, אני פוסק הוצאות בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר יחולו על הצד שיפסיד בתיק העיקרי."

6. פסק-דין שניתן על-ידי הרשם, "דינו לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש רשם"

ב- בר"ע (מחוזי – יר') 391/08[103] נפסק מפי כב' השופט נֹעם סולברג:

"פסק-דין
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא ב- בש"א 8581/07 ת"א 4192/07, בגידרה נתקבל ערעורו של המשיב על החלטת כב' הרשם שדחה את בקשתו למתן רשות להתגונן.
2. בית-משפט קמא מצא כי בפי המשיב טענות הגנה אפשריות, קבע כי יש להעדיף את זכות הגישה של המשיב לערכאות על פני מתן פסק-דין בשל מחדל דיוני, ביטל את פסק-הדין, ונתן למשיב רשות להתגונן.
3. המבקש טוען כי טעה בית-משפט קמא בכך שלא דחה את ערעורו של המשיב על-הסף 'שכן לאחר מתן החלטה שדחתה את בקשת הרשות להתגונן כבר ניתן פסק-דין על-ידי כב' הרשם'. המבקש גם טוען שבית-משפט קמא לא נימק את החלטתו ולא דן בשאלה באיזו מטענות המשיב יש הגנה לכאורה המזכה במתן רשות להתגונן. לדידו של המבקש אין כל מאומה בטענות ההגנה של המשיב והן אינן אלא עורבא פרח.
4. המשיב טוען כי אין מדובר כלל בערעור ברשות, אלא בערעור בזכות: 'אין מדובר בהחלטת ביניים אלא בהחלטה שניתן לערער עליה בזכות לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט ללא בקשת רשות ערעור וזאת כיוון שההחלטה הינה מעין פסק-דין… לפיכך מדובר בזכות ערעור מקבילה ובצדק ביטל בית-המשפט קמא את ההחלטה למתן פסק-דין'. המשיב טוען כי פירט את טענותיו בבקשת הרשות להתגונן כדבעי, והוא מבקש לקיים את החלטת בית-משפט קמא, לפיה טענות ההגנה שלו ראויות להישמע.
5. בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שנתתי למשיב הזדמנות להביע את התנגדותו והוא לא עשה כן, ומאחר ונראה לי שלא תיפגע זכותו כבעל דין, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
6. על-פי כותרתה של החלטת כב' הרשם, מדובר ב"החלטה". לפי האמור בשוליה 'ניתן פסק-דין לטובת המשיב על-פי כתב התביעה. בא-כוח המשיב ימציא פסק פורמלי לחתימתי בתוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה'. פסיקתא נחתמה 3 ימים לאחר מתן ה"החלטה".
7. הלכה למעשה ה"החלטה" אינה אלא "פסק-דין", לפי האמור בסופהּ כמצוטט לעיל ולפי מהותהּ. מכל מקום, גם אילו היתה זו "החלטה" גרידא, הרי שכעבור 3 ימים ניתן פסק-דין: 'במקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסויים, ועד שבית-משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית-המשפט קמא פסק-דין סופי בהליך העיקרי נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים. על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק-הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים שרואים אותה כנבלעת בפסק-הדין הסופי' (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411, 416).
8. פסק-הדין שנתן כב' הרשם, 'דינו לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש רשם' (סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). על המשיב היה איפוא להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי ולא לבית-משפט השלום. בית-משפט השלום דן בערעור בלא סמכות.
9. אשר-על-כן, החלטתי ליתן למבקש רשות לערער, לדון בבקשה כבערעור, לקבּלוֹ, ולבטל את פסק-הדין של בית-משפט קמא. פסק-דינו של כב' הרשם יעמוד איפוא בתוקפו.
המשיב יישא בהוצאות הבקשה, וכמו-כן ישלם למבקש שכר-טרחת עורך-דין בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ."

[97] ע"א (שלום – אי') 3/08 פרץ עזרא נ' כלל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תק-של 2008(4) 23067, 23068 (2008).
[98] ע"ר (שלום – חי') 6144/06/08 ח'אלד מוחמד אבראהים ג'בארין נ' תאופיק מרווח אדריס אעבאריה, תק-של 2008(4) 16633 (2008).
[99] בש"א (ארצי) 416/08 רפאל טורמן – מדינת ישראל, תק-אר 2008(4) 34, 35 (2008).
[100] ע"א (שלום – רח') 23/05 גבאי חנה נ' 1 עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בישראל בע"מ, תק-של 2008(4) 4446 (2008).
[101] בש"א (שלום – ת"א) 158518/08 מכון לב הגליל לרפואה בע"מ נ' מרוה בגליל מרכז בריאות רב תחומי (1999) בע"מ, תק-של 2008(3) 17252 (2008).
[102] בש"א (שלום – ת"א) 157607/08 בנק הפועלים בע"מ נ' עוזירי רונן, תק-של 2008(2) 15992 (2008).
[103] בר"ע (מחוזי – יר') 391/08 בנק אוצר החייל בע"מ נ' ישראל דרברמדיקר, תק-מח 2008(3) 4580, 4581 (2008).