דרישה להודות בעובדה או במסמך

תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"103. דרישה להודות בעובדה או במסמך

(א) בעל דין רשאי, בכתב ערוך לפי טופס 4 או 5, לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות; ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולעניין אותה תובענה בלבד.

(ב) הודיה בעובדות תהא ערוכה לפי טופס 6.

(ג) סירב בעל דין להודות בעובדה או לא הודה בה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו הדרישה, או תוך זמן נוסף שהתיר לו בית-המשפט או הרשם, או סירב להודות או לא הודה במסמך תוך ארבעים ושמונה שעות מהזמן שניתן לו לעיין בו, או תוך זמן נוסף כאמור, ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה או המסמך, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית-המשפט או הרשם הורה אחרת.

(ד) לא באה דרישה להודות במסמך, לא יפסוק בית-המשפט לשלם את ההוצאות שהוצאו להוכחת המסמך, אלא-אם-כן ראה בית-המשפט שהיה בהימנעות מן הדרישה משום חיסכון בהוצאות."

תקנה 103(א) לתקסד"א קובעת כי בעל דין רשאי לשלוח לבעל הדין שכנגד, דרישה בכתב הערוכה לפי טופס 4 או 5 לתקנות ולדרוש כי יודה בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות. משהודה בעל הדין שכנגד, ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולעניין אותה תובענה בלבד.

כפי שנראה להלן, מקומה של דרישה להודות במסמך או בעובדה הוא עניין ביחסים שבין בעלי הדין ואין היא טעונה קבלת צו מבית-המשפט.

טופס 4 עוסק בדרישה להודות בעובדות. על-פי טופס 4 על בעל הדין להודות, תוך שבעה ימים, מיום המצאת הדרישה, בעובדות המפורשות בדרישה למעט עניין קבילותן כראיה.

התכלית המונחת ביסוד הזכות של בעל דין לדרוש שיריבו יודה בעובדות, שהיא פישוט ההליך וקיצור הדיון[1], יפה במיוחד לשלב בו נשלחה הדרישה.

תקנה 103(ג) לתקסד"א קובעת כי בעל הדין שסירב להודות בעובדה או לא הודה בה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו הדרישה או תוך זמן נוסף שהתיר לו בית-המשפט או הרשם, ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית-המשפט או הרשם הורה אחרת.

נציין כי בית-המשפט אינו רשאי לחייב צד להודות בעובדות.[2]

תקנה 103(ב) לתקסד"א קובעת כי הודיה בעובדות תהא ערוכה לפי טופס 6 לפיו על בעל הדין לפרט את העובדות בהם הוא מודה ולרשום הסתייגויותיו בצידן למעט עניין קבילותן של העובדות לראיה במשפט.

טופס 5 עוסק בדרישה להודות במסמכים. על בעל הדין השולח דרישה להודות במסמכים, לאפשר לבעל הדין שכנגד לעיין במסמכים ולאחר העיון במסמכים ליתן 48 שעות כדי להודות במסמכים למעט עניין קבילותם כראיה.

תקנה 103(ג) לתקסד"א קובעת כי בעל דין שסירב להודות או לא הודה במסמך תוך ארבעים ושמונה שעות מהזמן שניתן לו לעיין בו או תוך זמן נוסף שהתיר בית-המשפט או הרשם, ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת המסמך, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית-המשפט או הרשם הורה אחרת. ובשים-לב כי תקנה 103(ד) לתקסד"א קובעת כי במקרה ו "לא באה דרישה להודות במסמך, לא יפסוק בית-המשפט לשלם את ההוצאות שהוצאו להוכחת המסמך, אלא-אם-כן ראה בית-המשפט שהיה בהימנעות מן הדרישה משום חיסכון בהוצאות".

ב- ת"א 1764/03[3] קבע בית-המשפט כי "לאחר שהסתבר בישיבה המקדמית כי לא יהיה ניתן לקצר את ההליך בדרך מוסכמת וכי תידרש בו שמיעת ראיות; ובשעה שהתובעת עמלה על איסוף ראיותיה להוכחת התביעה. היענות של הנתבעת לדרישה היתה מקטינה את היקף עבודות ההכנה של התובעת ומקצרת את משך הדיון. לפיכך יש מקום להטלת הוצאות על הנתבעת, כאמור בתקנה 103(ג), "יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו".[4]

ב- ת"א 25477/00[5] קבע בית-המשפט כי "בא-כוח התובע שיגר לנתבעת דרישה להודות בעובדות על-פי תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהן עובדות בסיסיות, החל מתאריך לידת התובע, עבור דרך אירוע התאונה ומועד הפיצוץ ועד לפרטים אודות השתכרות התובע, טיפוליו הרפואיים ועוד. הדרישה נותרה מיותמת. הנתבעת לא השיבה ולא הגיבה. אילו נענו הדרישות, היה הדיון מתקצר. עניין זה יילקח בחשבון לעניין הוצאות."

ב- ת"א 1294/99[6] קבע בית-המשפט:

"חיוב בהוצאות על-פי תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: (בש"א 11580/00)

23. בא-כוח התובעת הגיש בקשה (בש"א 11580/00) לפסוק לה הוצאות על-פי תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שביקש מהמושב להודות בעובדות מסויימיות, ולא נענה.

בהחלטתי מיום 19.3.01 קבעתי כי ההחלטה בבקשה זו תינתן לאחר הסיום של שמיעת הראיות בתיק העיקרי.

העובדות אשר בא-כוח התובעת ביקש כי המושב יודה בהן הן העובדות שהתובעת טענה לגבי שניים משלושת הקשישים: מר אסטרייכר ומר סולומון, ואשר פורטו כבר לעיל.

עוד ביקש בא-כוח התובעת כי המושב יודה, לגבי עידן פוקס, שהיה כבן 16 במאי 1994, וכן – כי נפלט משירות צבאי בגין אי-הסתגלות, וכי המגרש שזכה בו נמכר מייד לאחד הזכייה.

בתגובתו לבקשה כתב בא-כוח המושב כי העובדות הללו אינן בידיעתו של המושב, שכן הן נוגעות לעניינים הפרטיים של האנשים שמדובר בהם, ואינן מסוג העובדות שמצויות בידיעת האורגנים של המושב (טיעון זה יכול לעמוד לגבי מרבית העובדות מושא הבקשה, אך ספק אם הוא עומד לגבי מכירת המגרש של עידן פוקס).

הטענה העיקרית, והנכונה, של בא-כוח המושב היתה, כי התובעת לא הביאה כל ראיות לגבי העובדות מושא הבקשה, ועל-כן סבר כי התובעת זנחה את כוונתה להוכיח עובדות אלה.

טענה נוספת היתה, כי היה על התובעת להגיש את הבקשה לא יאוחר מהישיבה השלישית והאחרונה של קדם המשפט, ביום 14.5.00, ואילו הבקשה הוגשה רק ביום 12.6.00; מבלי שבא-כוח התובעת העלה אותה כלל במהלך שלוש ישיבות ארוכות של קדם משפט שהתקיימו בתיק זה.

אני מסכימה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מהטעם המכריע, כי התובעת לא הביאה כלל ועיקר ראיות להוכחת העובדות שבמחלוקת, אשר המושב לא הודה בהן.

ממילא, אין מקום לדבר על הוצאות כלשהן לצורך הוכחתן של אותן עובדות.

לפיכך לא מצאתי כל בסיס לבקשה ב-בש"א זו, ואני דוחה אותה."

ב- בש"א (די') 124/07[7] קבעה כב' השופטת רות בהט כי "לעניין הודיה בעובדות, סעיף 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובע כי בעל דין שלא הודה בעובדה ישלם הוצאות הוכחתה ללא קשר לתוצאות המשפט. לפיכך, תלקח עובדה זו בחשבון בעת פסיקת הוצאות בתום ההליך בתיק העיקרי".

ב- ת"א 19522/04[8] קבע בית-המשפט:

"התובעת שלחה אל הנתבעים דרישה להודיה בעובדות.

לטענת בא-כוח התובעת היום, הנתבעים מיאנו לעשות כן. בא-כוח הנתבעים לא הגיב לטענה זו למרות שניתנה לו שעתו.

על-פי תקנה 103 לתסד"א, התשמ"ד-1984 רשאי בעל דין לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות.

אני מורה איפוא לנתבעים, להשיב לדרישת התובעת להודיה בעובדות וזאת תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

אם לא כן, יחולו הוראות התקנה 103(ג) לתסד"א, התשמ"ד-1984."

ב- ת"א (י-ם) 9981/06[9] נפסק מפי כב' השופטת אנה שניידר:

""עיון בבקשת התובעת מעלה כי הבקשה אינה נכנסת לגדר תקנה 103 לתקסד"א.

התנאי העיקרי להפעלת תקנה 103 לתקסד"א הוא כי מדובר בדרישה להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני.

במקרה שלפנינו מדובר ברשימה ארוכה של טענות, הערכות, שאלות ואף טענות הגנה, ואין המדובר בעובדות.

למעשה מדובר בשאלון מורחב שהתובעת הפנתה לפקידים של תאגיד מבלי שניתנה לכך רשות של בית-המשפט כאמור בתקנה 108 לתקסד"א.

5. זאת ועוד, הבקשה עומדת בסתירה לקביעת בית-המשפט העליון ב- רע"א 1037/94 סהר חברה ישראלית לבטוח נ' אורית רפאלי, תק-על 94(2) 229 שבה נקבע כי בעל דין רשאי לשלוח ליריבו בקשה להודות רק ב"עובדות ראשוניות" ולא בהערכות או בטענות הגנה.

6. לאור האמור – דין הבקשה להידחות."

ב- ת"א (י-ם) 12136/05[10] מבקשת התובעת מהנתבע להמציא את שטר המשכנתה המקורי וזאת לצורך חוות-הדעת הגרפולוגית. כמו-כן, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בכל ההוצאות הכרוכות בהוכחת הטענה המתייחסת לחתימתו על השטר וזאת מכוח הוראות תקנה 103 לתקסד"א.

בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת אנה שניידר כי במקרה דנן עסקינן בטענת זיוף שהעלה הנתבע "ולאור העובדה כי תיתכן אפשרות לפיה אכן זוייפה חתימתו, נראה שאין מקום להפעלת הוראת תקנה 103 לתקסד"א, ויש להמשיך בהליכים הרגילים". יחד עם זאת כב' השופטת אנה שניידר העניקה צו המורה ללשכת רישום המקרקעין להמציא לידי התובעת שטר משכנתה המקורי. בנוסף, נדחתה בקשתה של התובעת לחייב את הנתבע בהוצאות הכרוכות בהוכחת החתימה על השטר – נדחית.

ב- בש"א (חד') 1360/05[11] קבע כב' השופט סברי מוחסן כי בית-המשפט איננו רשאי לחייב צד להודות בעובדות. אין חובה על בעל דין להודות במסמך או בעובדה, שכן, הסנקציה היחידה שבית-המשפט יכול להפעיל היא חיוב בהוצאות.

ב- ת"א (ראשל"צ) 8575/04[12] עתרה התובעת להשית הוצאות לדוגמה, נוכח העובדה כי ביקשה לייתר העדתם של חמישה עובדים, שעה שפנתה לנתבעת בבקשה להודיה בעובדות. כב' השופטת מ' עמית-אניסמן בקבלה את הבקשה קבעה כי היא "מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בגין אגרה בסך של 717 ש"ח, הוצאות בגין העדת העדים בסך של 1,800 ש"ח ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 16376/04[13] עסקינן בבקשה להודות בעובדות שנשלחה למשיב, צד ג', מטעם המבקשים, הנתבעים ושולחי ההודעה לצד ג'. בקבלה את הבקשה קבעה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה כי "מטרתה של הבקשה הינה צמצום גדרי המחלוקת וייעול ההליכים" תוך שהורתה לצד ג' למסור הודיה בעובדות אשר תהא ערוכה לפי טופס 6 לתקסד"א "בתוך 7 ימים שאם לא כן ישקול בית-המשפט על חיובו בהוצאות הכרוכות בהוכחת העובדות".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 179993/04[14] קבעה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה כי "על-מנת לזכות בתשלום ההוצאות, על המבקשים להוכיח את העובדה הנטענת על ידם; להוכיח את הוצאותיהם בפועל ולשכנע כי העובדה הנטענת היא רלבנטית לפלוגתאות במשפט וכי הוכחתה חיונית להגנתם. מקומה של הדרישה בשלב הסיכומים או בשלב שומת ההוצאות, לאחר שמיעת הראיות, כאשר בכל מקרה – שאלת החיוב בהוצאות מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט".

ב- ת"א (י-ם) 1069/04[15] קבע כב' השופט נֹעם סולברג כי "בפסיקת הוצאות המשפט הבאתי במניין שיקוליי את אופן ניהול המשפט. מיטיבים היו ערוצי-זהב לעשות, אילו זנחו בתחילת המשפט, או במהלכו, את טענת "אמת הפרסום"; מוטב היה לה, לתביעה שכנגד, אלמלא הוגשה. הגשתהּ נעשתה לאחר ישיבת הגישור, אשר בעקבותיה יצאו הצדדים במגמה לבצע בדיקה משותפת של תשתית התקשורת בבית התובעים. דומני, כי התביעה שכנגד לא נועדה אלא לשם הפעלת לחץ על התובעים. התובע נאלץ לדווח לממונים עליו במקום עבודתו על הגשת התביעה נגדו בגין חיבור "פּיראטי" למערכת הכבלים. כמו-כן, לא הגיבו ערוצי-זהב לדרישה שהיפנה אליהם בא-כוח התובעים בתחילת המשפט, להודות בעובדות, בהתאם לתקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מחדלם זה, הכביד על ניהול המשפט".

ב- בש"א (נצ') 2654/04[16] קבעה כב' השופטת דינה מויאל כי "אשר לבקשה להורות לתובע להשיב לדרישה להודיה בעובדות – אין מקום ליתן צו המחייב בעל דין להשיב לדרישה שכזו. בעל דין רשאי, על סיכונו, שלא להשיב לדרישה להודיה. ראה תקנה 103 לתקסד"א. אם לא הודה תוך המועדים הקבועים בתקנה הנ"ל, הוא מסתכן בכך שיחוייב בהוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה נשוא הדרישה להודיה".

ב- ת"א (חי') 9226/04[17] קבע כב' השופט בן ציון ברגר כי "בענייננו, דרש הנתבע מהתובע להודות בעובדות קודם שיגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן. דרישה להודות בעובדה או במסמך שונה מדרישה לפרטים נוספים ו/או גילוי מסמכים, כנגד האחרונות מורות התקנות כי בית-המשפט רשאי ליתן צו כנגד בעל הדין אליו הופנתה הדרישה לפרטים נוספים ו/או גילוי מסמכים. לעומת זאת, תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה לנו שכאשר בעל דין מסרב להודות בעובדה או לא הודה, בה ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה ו/או המסמך. ראה גם תקנה 90 לעניין זה. מכאן אני למד, כי הודאה בעובדה נועדה לייעל ולקצר את ההליכים בפני בית-המשפט, מסקנה זו נובעת בין היתר מאופן הגשת כתבי טענות על דרך ההכחשה".

בנוסף, "בהליך בסדר דין מקוצר, ממילא בית-המשפט שדן בבקשת רשות להגן אינו דן בדרכי ההוכחה של הטענות העובדתיות והכלל הוא שאין מקום בדיון בבקשת רשות להתגונן לבדוק אם וכיצד יעלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו. יתירה מזאת, המבקש יכול להעלות בגדר טענות ההגנה, טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב. לפיכך, דרישה להודות בעובדות אינה מהווה הליך מקדמי שבעטיין לא יוכל הנתבע להתגונן."

____________
[1] רע"א 1037/94 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רפאלי, תק-על 94(2) 229 (1994).
[2] בש"א 990/99 רבקה הרן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פדאור 99(6) 755 (1999).
[3] ת"א (עפ') 1764/03 כנען אחמד נ' י.ת אחסון הליכים, תק-של 2005(4) 21725 (2005).
[4] ראה גם ת"א 976/01 מדינת ישראל נ' חברת ב.י.מ. – חברה לבניין בע"מ, פדאור 05(27) 182 (2005).
[5] ת"א 25477/00 גבריאלוב ניקולאי נ' יציקות פינקלשטיין (1987) בע"מ, פדאור 04(9) 820 (2004).
[6] ת"א 1294/99 אלה לפיד (פדאל) נ' "חרב לאת" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פדאור 02(9) 670 (2002).
[7] בש"א (די') 124/07 אדיר דבח ואח' נ' ולדימיר טרבנסקי ואח', תק-של 2007(2) 26662 (2007).
[8] ת"א 19522/04 פיטר מ. רוזן עתיקות בע"מ נ' סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ, פדאור 05(12) 823 (2005).
[9] ת"א (י-ם) 9981/06 אשכולית רחל בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, תק-של 2007(1) 21550 (2007).
[10] ת"א (י-ם) 12136/05 פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ נ' סגל דוד, תק-של 2006(3) 25552 (2006).
[11] בש"א (חד') 1360/05 עזבון המנוח מוחמד עלי נג'יב זייד ואח' נ' סרן צבי קורצקי ואח', תק-של 2006(1) 23958 (2006).
[12] ת"א (ראשל"צ) 8575/04 מנפאואר ישראל בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ, תק-של 2006(1) 7842 (2006).
[13] ת"א (ת"א-יפו) 16376/04 קיבוץ נחשון ואח' נ' עזרא כדורי נכסים והשקעות בע"מ ואח', תק-של 2005(3) 8852 (2005).
[14] בש"א (ת"א-יפו) 179993/04 טל מזרחי ואח' נ' אריאלה אנדרסן כיורשת של המנוחה מרים ברקת ז"ל, תק-של 2005(3) 11634 (2005).
[15] ת"א (י-ם) 1069/04 נועם וינר ואח' נ' ערוצי-זהב ושות' ואח', תק-של 2005(2) 13934 (2005).
[16] בש"א (נצ') 2654/04 מנסור עלי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2004(3) 3120 (2004).
[17] ת"א (חי') 9226/04 פקיד שומה חיפה נ' דורון רז עורך-דין, תק-של 2004(3) 17601 (2004).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דרישה להודות בעובדה או במסמך