botox

צו-גילוי מסמכים

1. כללי
תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"112. צו-גילוי מסמכים (123(א), 131)

בית-המשפט או הרשם רשאי, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו לפי טופס 10, המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר ערוך לפי טופס 11, מה הם המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים, או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה; בית-המשפט או הרשם רשאי לסרב לבקשה או לדחותה לזמן אחר, או ליתן כל צו אחר שייראה לו מתאים, בין דרך-כלל ובין לסוגים של מסמכים."

ההליך של גילוי מסמכים על-פי תקנה 112 לתקסד"א, שניתן במסגרת סמכויות העזר הנתונות לבית-המשפט, נועד לאפשר לבעל דין לדעת מראש אלו מסמכים רלבנטיים מצויים בידי יריבו, לרבות מסמכים שאין בעל הדין שכנגד מתכוון להגיש כהוכחה במשפט.

הכוונה היא הן "למסמכים מזיקים", העלולים לפעול לרעת המבקש גילוי מסמכים ואשר יהיה עליו להפריכם או להסבירם והן "למסמכים מועילים", שתוכנם עשוי לתמוך דווקא בגרסתו של המבקש.[1]

נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט, היא גילוי מירבי שכן, המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט והוא משרת את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת החברתית כולה. עם זאת, אין הזכות לעיון בלתי-מוגבלת, לצידה עומדות טענות חסיון שהדין והפסיקה מכירים בהן.[2]

ככל הוא כי בהתדיינות אזרחית יש להבטיח גילוי רחב ככל שניתן של מידע הרלבנטי למחלוקת הנדונה בבית-המשפט אולם, כלל כאמור איננו ניצב בדד, שכן, כנגדו ניצבים ערכים אחרים ובהם יעילות ההליך המשפטי, הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה ומניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים. האיזון ההולם בין עקרונות אלה נגזר מנסיבותיו של כל מקרה.[3] הגילוי לפי הנוסח הכתוב בתקנות, נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

בית-המשפט לא ייתן צו לגילוי מסמכים או לעיון בהם, אלא-אם-כן הוא סבור, כי יש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן.[4]

חובת גילוי מסמכים וזכות העיון בהם, קבועות בסעיפים 112-122 לתקסד"א. מטרת התקנות היא להקנות לצדדים לתובענה את הידע באשר למסמכים הנוגעים לסכסוך שבין הצדדים ואשר מצויים בידי הצד השני, כך שכל צד יוכל לעיין במסמכים שאינם בחזקתו עוד בטרם יתבררו הפלוגתאות לגופן.[5]

מרבית פסקי-הדין מתייחסים לתקנות כאמור כאל מכשיר מרכזי לחשיפת האמת, שהינה אבן יסוד בהליך המשפטי המתנהל, וחלק אינטגרלי מזכותו של צד לתובענה לזכות להליך הוגן וליומו בבית-המשפט.[6]

ב- ע"א 2271/90[7] מסכם בית-המשפט את מטרת הליכי הגילוי המוקדם בקובעו כי "הליכי גילוי מוקדם (שאלונים וגילוי מסמכים) נועדו כדי לפשט את ההליכים, לקצר את הצורך בהבאת ראיות ולהשיג הודיות מבעלי דין על עניינים שניתן להשיג הודיות לגביהן. התקנות שבפרק ט' לתקנות סדרי הדין מטרתן אחת: לאפשר לבעל דין, במקרה שלנו לתובעים, להכין את משפטו, תוך הסתמכות על מסמכים המצויים בידי הצד שכנגד גם על תשובות בתצהיר שנתן הצד שכנגד לשאלות שהוצגו, שהן מן השאלות השנויות במחלוקת של המשפט."

במסגרת ההליך האזרחי יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע שעשוי להיות רלבנטי במסגרת המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ואשר נדונה בבית-המשפט. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- רע"א 6546/94[8] שם קבע בית-המשפט כי "על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה... נמצא, כי הרלבנטיות של מסמך לעניין גילויו, רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט, הרלבנטיות לצורכי גילוי היא, במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים."

גילוי מסמכים ושאלונים ככלי דיוני, נועדו, עד כמה שהדבר אפשרי, ליצור שיוויון בין בעלי הדין, ולהעמידם, עד כמה שניתן, בעמדה התחלתית ובנקודת זינוק, פחות או יותר שווה.[9]

גילוי מסמכים מהווה אמצעי עזר, הנמצא מעבר לעיקרון השיוויון, ויש בו כדי להשיג מטרות דיוניות נוספות, שחלקן נוגע לחיסכון בזמן שיפוטי וחלקן נוגע לקבלת נתונים שיאפשרו להוכיח את התביעה או לדחותה. יחד עם זאת, לאור שיקול-הדעת הרחב שיש לבית-המשפט בקביעת היקף הליכי הגילוי המוקדם והרלבנטיות של המסמכים המבוקשים, על בית-המשפט לבחון בעין ביקורתית את הבקשה לגילוי מסמכים, במיוחד כשמדובר במסמכים שיש להם נגיעה ישירה לצד ג' שאינו צד ישיר לסכסוך וכאשר מדובר בסודות מסחריים.[10]

הכלל בסוגיה של גילוי מסמכים הוא עיקרון הגילוי, כאשר כל מסמך רלבנטי למשפט ולבירור העובדות צריך להיחשף. לעניין זה קבע בית-המשפט ב- רע"א 8290/01[11] כי "יש לנקוט גישה מרחיבה ככל שמדובר בגילוי ראיות במסגרת הליך שיפוטי, שמטרתו היא חשיפת האמת. לפיכך, הכלל הוא, שאין בעלי-דין רשאים להימנע מגילוי ראיות שברשותם, אלא-אם-כן יש בגילויה של ראיה מסויימת כדי לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שנתבקש לגלותה, שאז יינתן צו שיחייבו בגילוי אך ורק ביחס לראיות שהן רלבנטיות."

עיקרון הגילוי נובע מהרצון להגיע לחקר האמת, המשרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט.[12] אולם, לכלל זה של חובת הגילוי, קיימים חריגים, ואחד החריגים הינו חסיון העומד למסמך שהוכן לצורכי משפט כאמור בתקנה 119 לתקסד"א, שידון בהמשך החיבור.

בקצירת העומר נציין כי הלכה ידועה היא כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחסיון מפני גילוי. י' זוסמן מציין לעניין זה כי "מסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, מסמך כזה הוא חסוי... שאם לא תאמר כן ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל דין יריב, תקופח זכותו של בעל דין לתבוע או להתגונן כראוי."[13]

ב- רע"א 6546/94[14] נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"גילוי מסמכים משתרע על כל המסמכים הנוגעים לעניין הנדון (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח, כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה... נמצא, כי הרלבנטיות של מסמך, לעניין גילויו, רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא, במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי (שם, עמ' 61)... נקודת המוצא העקרונית הינה עיקרון הגילוי. כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט."

ב- ע"א 407/73[15] אמר כב' מ"מ הנשיא – כתוארו אז – זוסמן:

"מקום שאדם הוצרך לתבוע, או להתגונן מפני תביעה, מן ההכרח הוא, לאפשר לו לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני פרקליטו, ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו, מטעם זה, כדי לא להגביל אדם, באכיפת זכותו או בהגנתו, מכיר הדין בחסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט, כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים."[16]

אולם, כדי לבחון האם מסמך מסויים כולל מידע שיאפשר לקדם את התובענה, על בית-המשפט לבחון מהו הסכסוך ומהן העובדות הרלבנטיות השנויות במחלוקת במסגרת הסכסוך. בחינה כזו תהא אפשרית רק לאחר קיומו של סכסוך בבית-המשפט ולאחר הגשת כתבי בית-דין (כתב תביעה וכתב הגנה).[17]
בעל דין זכאי במסגרת גילוי המסמכים, לקבל את המסמכים הנמצאים בחזקת הצד שכנגד. לעניין זה, אין הבדל אם המסמכים מצויים במשרדיו של בעל הדין או במשרדי רואה החשבון שלו לדוגמה, שכן טופס 10 לתקסד"א, מחייב לגלות בתצהיר את המסמכים "המצויים, או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו והם נוגעים לעניין הנדון".

נקודת המוצא הראשונית, בכל הליך שיפוטי, היא כי מטרת גילוי המסמכים והמצאתם לשני הצדדים, מהווה יישום העיקרון כי יש להשוות את הזכויות והחובות של בעלי הדין.[18]

שוויון זה בין בעלי הדין חל גם כאשר, מצד אחד, ניצב צד חזק, ומולו – צד חלש, יש לנהוג כלפי שניהם באופן שווה.[19] עיקרון השוויון הינו אחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית.[20]

יש להרחיב ולהחיל את עיקרון השוויון גם על יחסי הצדדים במישור הדיוני.

ב- רע"א 4249/98[21] נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי-צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבודקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל-דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים". "מסמכים מועילים" – הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש, ו"מסמכים מזיקים" הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק "בקלפים גלויים" עשוי, בדרך-כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל-הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעיתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה. אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גרסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו. אכן, מטרתו של גילוי מסמכים היא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית-המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול-דעת שלא להתירו."

א' גורן כותב בספרו[22] כי "ההליך של גילוי מסמכים על-פי תקנה 112, שניתן במסגרת סמכויות העזר הנתונות לבית-המשפט, נועד לאפשר לבעל דין לדעת מראש אלו מסמכים רלבנטיים מצויים בידי יריבו, לרבות מסמכים שאין בעל הדין שכנגד מתכוון להגיש כהוכחה במשפט. הכוונה היא הן ל"מסמכים מזיקים", העלולים לפעול לרעת מבקש גילוי המסמכים ואשר יהיה עליו להפריכם או להסבירם, והן ל"מסמכים מועילים", שתוכנם עשוי לתמוך דווקא בגרסתו של המבקש. נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט היא גילוי מירבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט והוא משרת את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת החברתית כולה."[23]

ב- ה"פ (י-ם) 510/98[24] קבע בית-המשפט כי לא ניתן לבקש צו-גילוי מסמכים לפני שהוגשה תביעה וזאת שיהיה ניתן להחליט אם יש מקום להגשתה. לעומת זאת בעל דין רשאי לבקש במסגרת תביעה שהוגשה צו-גילוי "המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר... מה הם המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים, או שהיו מצויים, בידו ובשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה..."[25].

נעיר כי ניתן להגיש תביעה לגילוי ולמתן מסמכים כסעד עיקרי ולא ככלי עזר דיוני, כאשר המסמכים הנדרשים הם חשבונות. במקרה שכזה נדרש כי התובע יוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות.

2. מסמכים הנמצאים בידיו של בעל הדין או בשליטתו
חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובה זו אינה משתרעת מטבע הדברים על מסמכים אשר טרם נוצרו. רוצה לומר, חובת הגילוי חלה על מסמכים קיימים. אין כל חובה על בעל הדין לבצע בירורים עובדתיים כאלו ואחרים ולייצר מסמכים מסויימים במיוחד לצורכי המשפט.

במסגרת הליך גילוי המסמכים נדרש בעל הדין להצביע על המסמכים אשר נמצאים ברשותו או בשליטתו, הא ותו לא. אין זה מתקבל על הדעת, כי במהלך השלב המקדמי יידרש בעל דין לערוך בירורים וחקירות שונות, ודאי לא כאלו הכרוכים במאמץ רב, במטרה לייצר מסמכים הדרושים לצד השני לשם ביסוס תביעתו או הגנתו. הטלת נטל שכזה, ותהא תרומתם של המסמכים לביסוס התביעה גדולה ככל שתהא, אינה עולה בקנה אחד עם המטרה העיקרית העומדות בבסיס הליך גילוי המסמכים – קידום ההגינות והיעילות הדיונית – ונראה שהיא אף נוגדת את עקרונות שיטת המשפט בעניין נטל ההוכחה וחובתו של תובע, למעט במקרים חריגים, לשאת בו.

ישנם מקרים בהם עלולה להתעורר מחלוקת בין בעלי הדין באשר לקשיים הטכניים הכרוכים בייצור אותו מסמך, המכיל את המידע שנמצא בידי אחד מהם ואשר אינו ניתן להשגה בדרכים אחרות. במקרים מאין אלה, רשאי בית-המשפט לערוך בירור עובדתי באשר לקשיים ולמאמצים הכרוכים בהכנת המסמך ובהתאם לכך להחליט האם להורות על הפקתו וגילויו של המסמך האמור.[26] אולם, כפי שהובהר לעיל, לא בנקל יורה בית-המשפט על הכנת מסמכים שלא היו קיימים קודם לכן.

השלב המקדמי של גילוי מסמכים לא יכול להוות תחליף לשלב ההוכחות והגם שלעיתים טענת בעל דין כי אין בידיו מסמך מסויים עשויה לעורר פליאה, הרי בשלב הגילוי אין מקום לדון, דרך-כלל, בשאלה בדבר עצם קיומם של המסמכים.

יש לזכור כי חיוב בעל דין במשפט אזרחי לגלות מסמכים, חרף הכחשותיו השונות כי הם לא קיימים בידיו, עלול להעמידו בפני הסיכון כי תביעתו תימחק, ובמקרה ועסקינן בתובע, או יימחק כתב הגנתו, במקרה ועסקינן בנתבע.

בנוסף, ייתכן כי קביעה שבעל הדין הסתיר מסמך כלשהו או לא שמר מסמך שהיה עליו להחזיק בו, תשליך באופן שלילי על עניינו מבחינה ראייתית. מקרה אחר הוא, שבית-המשפט יקבע שאותו בעל דין גרם נזק ראייתי לצד האחר. יחד עם זאת, נעיר כי כאשר ברור שבעל דין אינו דובר אמת באומרו כי מסמך כלשהו אינו בידיו או בשליטתו, או אז אין כל מניעה כי בית-המשפט יחייבו לגלות את המסמך המדובר בהליך של גילוי.[27]

על-פי תקנה 112 לתקסד"א, הליכי גילוי מסמכים נוהגים רק בין בעלי הדין בתובענה עצמה. במקרה בו בעל דין הינו בעל שליטה בחברות מסויימות ניתן לדרוש ממנו כי יגלה מסמכים המצויים ברשות אותן חברות, שכן מדובר במסמכים המצויים בשליטתו[28]. ב- בש"א (י-ם) 9129/08[29] קבעה כב' השופטת אנה שניידר כי "במקרה שלפנינו, השיק נשוא התביעה הינו, כאמור, של חברת טולוטו זהב (2005) בע"מ. התובע מנסה ליצור קשר בין השיק לבין רם-שן באמצעות הנתבע שהוא, כאמור, בעל השליטה ברם-שן וערב של חברת טולוטו. נראה שמדובר בזיקה רחוקה מידי, שאיננה מצדיקה קבלת הבקשה לעניין גילוי מסמכי הנהלת החשבונות של רם-שן".

3. צורתו ותוכנו של תצהיר גילוי המסמכים
טופס 11 שבתקסד"א קובע את מתכונתו של תצהיר גילוי מסמכים. טופס 11 מורה כי כאשר המצהיר מתנגד להצגת מסמך כלשהו, עליו לתאר את המסמך ולציין את נימוקי התנגדותו. יתירה מזאת, במקרה ועסקינן במסמך שחל עליו חסיון, חובה על בעל הדין לציין את המסמך בגדר תצהיר גילוי המסמכים ולציין לידו כי הוא חסוי.

כפי שנראה בהמשך החיבור, טענת החסיון צריכה לעלות מפי בעל הדין, כבר בתצהיר גילוי המסמכים. יש לזכור, כי הגילוי בדבר עצם קיומו של המסמך אינו מביא לחשיפת תוכנו. העיון, שהינו השלב הבא בהליך, הוא שיביא לידיעתו של בעל הדין שכנגד את תוכנו של המסמך.[30]

כוונת המחוקק בהכללת טופס 11, הקובע את נוסח תצהיר התשובה היא למנוע מתן תשובות מתחמקות וכדי שהמצהיר לא יוכל להעלים מסמכים שיצאו מרשותו לפני עריכת התצהיר וכן שהמצהיר יהיה חייב לגלות לא רק את המסמכים שברשותו או בשליטתו אלא גם מסמכים שהיו מצויים בחזקתו או בשליטתו. נציין כי פסיקת בתי-המשפט בעבר קבעה כי סטיה מן הנוסח המצויין סטופס 11, כמוה, בדרך-כלל, כהתחמקות המסייעת בידי בעל הדין להחטיא את המטרה שלמענה נדרש לגלות מסמכים[31].

4. מגבלות על מתן צווים לגילוי מסמכים
כפי שראינו לעיל, המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט[32].

יחד עם זאת נזכור כי, הליכי הגילוי והעיון מקומם בשלב המקדמי-המכין, שהרי הם הפרוזדור בדרך לטרקלין המשפט. על-מנת שהליכים אלו לא יתמשכו מעבר לנדרש, לא יהיו כרוכים בהוצאות מיותרות ולא יפגעו ביעילות הדיונית, הוטלו מגבלות מסויימות על היקף תחולתם, בהם נעסוק בהמשך החיבור.

בנוסף, בית-המשפט רשאי שלא לאשר בקשה לגילוי מסמכים אשר הינה בלתי-סבירה ועלולה להכביד על בעל הדין יתר על המידה[33]. החשש מפני הטלת עול בלתי-מוצדק על אחד מבעלי הדין עשוי להתעורר ביתר שאת, כאשר עסקינן בהליכי אישור של תובענות ייצוגיות. בשל העובדה שבתובענות אלו עשויים להיות מעורבים גורמים רבים, הליך גילוי המסמכים, בין אם הכללי ובין אם הספציפי, עלול לעיתים קרובות להיות כרוך בחשיפת כמות עצומה של מידע.[34]

מצינו אם כן כי אף אם עובר בעל דין את מחסום הרלבנטיות עדיין ישקול בית-המשפט את השיקולים דלעיל טרם חיוב בעל דין בגילוי מסמכים.

5. "דיג" מסמכים
כיום הגישה בכל הנוגע לגילוי מסמכים היא מרחיבה ובדרך-כלל נדחית טענה לפיה המבקש גילוי מנסה "לדוג" ראיות:

""הדיג" אינו מעשה פסול, אלא-אם-כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לעניין, והחיפוש אחריהם אינו "דיג". הנטיה המודרנית היא לקולא דווקא..."[35]

גם כאשר מדובר ב"גילוי מסמכים" שלפי תקנה 112 לתקסד"א נשמעות לעיתים טענות ממין זה, באשר לשליליותו של ה"דייג". אלא שאין הדברים נכונים; כבר נקבע שרשאי הדייג לדוג ככל המבוקש על ידיו, ככל שהמדובר במסמכים הנוגעים לעניין הנדון באותו משפט; אין הוא ראשי לדוג מסמכים שעשויים לסייע לו, אולי, בהליכים אחרים. סביר שבעל דין לא ידע בעת שהוא מבקש גילוי מסמכים מה הוא עשוי לגלות באותם מסמכים, ועשוי הוא שדווקא לאחר הגילוי יתברר לו כי נעשו כלפיו עוולות שונות. האם דייג כזה אינו דייג ראוי?

מובן שדייג, כמו כל תחביב ראוי, כרוך בעלויות, בייחוד מקום שאין הוא מביא כל תועלת; בדייג אמיתי, הטרחה וחוסר התועלת היא לדייג; במקרה של דייג מסמכים, הטרחה היא על ספק המסמכים, ואם טרחתו היית לשווא, מן הדין הוא שמבקש המסמכים ישא בהוצאותיו, מעבר לעצם עלות המסמכים או הפקתם.[36]

6. זכות העיון במסמכים למול הזכות לקיים חקירה נגדית
ב- בש"א (י-ם) 5607/07[37] קבע כב' השופט יחזקאל ברקלי כי "עיון בקלטות ובתמלילים המבקשת לפני הגשת ראיות ההגנה יחטא לחקר האמת" שכן, "הצגת הקלטות בשלב מוקדם זה עלול לפגוע ביעילות החקירה הנגדית, שהוא אמצעי חשוב ומרכזי לגילוי האמת". עוד נקבע כי במקרה דנן כי "באיזון שבין זכות הגילוי והעיון של המשיבים לבין האינטרסים של המבקשת לקיים חקירה נגדית עניינית, דומני שיש להעדיף בשלב זה, את האינטרס המבקשת".

לאור הקביעות כאמור לעיל, הורה כב' השופט יחזקאל ברקלי כי "העיון בתמלילים ובקלטות יהיה בתום פרשת ראיות ההגנה ויוגש במסגרת החקירה הנגדית או כעדות הזמה. יש לזכור שחלק מהקלטות כבר נצפה בהליך הביניים".

ב- ת"א 1056/91[38] קבע כב' השופט ג' קלינג כי ""אחת מתכליותיה של החקירה שכנגד היא ערעור מהימנותו של העד. אין ספק שלתכלית זו יש חשיבות כי המידע שבידי היריב לא ייחשף בפני יריבו. כך, למשל, דו"ח של חוקר שעקב אחרי תובע בתביעה על נזקי גוף, ואשר על פיו נראה התובע מבצע פעולות שלטענתו אינו מסוגל לבצען. יש חשיבות רבה לכך כי התובע לא ידע את תוכן הדו"ח בהעידו על מגבלותיו. לחשיפת שקריו בעניין זה השלכה על מהימנותו, כאשר על בית-המשפט לבחון טענותיו ועדותו לגבי מגבלותיו הבאות לביטוי בחדרי חדרים, ואשר אינן נחשפות לעיני החוקרים מטעם הנתבעת."

הדעה המקובלת היא כי על בעלי הדין "לשחק בקלפים גלויים" ועליהם לאפשר עיון במסמכי היריב בשלב המקדמי, וכך להימנע מהפתעת בעל הדין שכנגד במהלך המשפט עצמו על-ידי הגשת ראיה בלתי-צפויה שלא ידע על קיומה[39]. ובשים-לב, כי בהלכה שהתפתחה עם השנים ראה בית-המשפט לטוות כללים המתירים לבית-המשפט לסטות מכלל "הקלפים הגלויים" באם סבר כי עיון במסמכים בשלב מוקדם יפגום בגילוי חקר האמת.

כך לדוגמה, נקבע, כי ייתכנו מקרים בהם ראוי יהיה להתיר עיון במסמכים מסויימים בשלב שלאחר הבאת עדי התביעה. עוד נקבע, כי הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו המדובר בדו"חות חקירה שנערכו לצורך בדיקת נסיבות אירוע שעל עצם קיומו או על אמיתות גרסתו של התובע חלוקים בעלי הדין[40].

ב- רע"א 4249/98[41] קבע בית-המשפט כי "הפרקטיקה בבתי-המשפט הישראלים, שלא כדוגמת בתי-המשפט האנגליים, היא לתת משקל לגישה שלעיתים עיכוב הגשת הראיה שבמחלוקת עשוי לשרת את מטרת גילוי האמת יותר מאשר הגישה ההפוכה".

7. גילוי מסמכים בראי המשפט העברי
רעיון זה של חובת גילוי מסמכים והזכות לעיין בהם לפני משפט ובמהלכו, מצוי במקורותינו, ודיונים על זכות זו מופיעים בספרות ההלכה עד לדורנו, לרבות: בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים.[42]

המקור הראשוני, מבחינה כרונולוגית, בסוגיה שלפנינו הוא שיטת הגאונים (שמקורה בתשובת הרי"ף; ראה: ורהפטיג[43], שם, בעמ' 39), המובאת בשו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן כה. תשובה זו הובאה על-ידי בנו, ר' יעקב, בטור, חושן משפט, סימן טז, סעיף ג.

הרא"ש, ר' אשר בן יחיאל, נשאל "האומר לחבירו: 'שטר שיש בידך, זכות יש לי בו', שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא. אם צריך שיאמר התובע הזכות שיש לו בשטר מפורש, אם לאו?". הרא"ש משיב כי "הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו, ואין כופין לשום אדם להראות שטרו בשביל טענת אחד, שאומר שיש לו זכות בו, אם לא שאמר בבית-דין דברים שיש בהם אמתלא בעיני הדיינים, אז מראה השטר לדיינים, ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען, בעניין זה. אבל בעניין אחר, אין כופין לאדם להראות שטרו. ואפשר שגם הוראת הגאונים כך היתה. דלא מסתבר כלל דבדברים בעלמא יכוף האדם את חבירו להראות את שטרותיו, דאין אדם רוצה להשביע את עצמו, שידעו העולם את עשרו וממונו."

אין כאן המקום לדון בשאלה ההיסטורית מה היתה תקנת הגאונים המקורית,[44] וכיצד התקבלה ביטולדו שבספרד, שם כיהן הרא"ש כרב – לאחר שהגיע לשם מאשכנז – החל משנת 1303, ועד למותו בשנת 1327.

נימוקו של הרא"ש, המצמצם את תחולת תקנת הגאונים, מתבסס על צינעת הפרט ("אין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם את עושרו וממונו"), ומסביר ד"ר ורהפטיג[45] כי:

"אין כוונת הרא"ש לומר שטענת צנעת הפרט תאשר (כנראה צ"ל: תאפשר) לנתבע להתחמק מבירור האמת, אלא כוונתו היא, שכאשר הטענה של התובע אינה משכנעת דיה, תישמע טענתו שאינו רוצה לגלות עושרו. אם יש 'רגליים לדבר' – 'אמתלה' בלשון הרא"ש – יוציא שטרו. כלומר, כאשר התועלת ברורה, אזי השיקול של בירור האמת גובר. יחד עם זאת, אנו מצמצמים את מידת הפגיעה, שכן חובתו היא לגלות רק לדיינים והם יבחנו את הזכות המבוקשת."

הרמב"ם (1138-1204) מסכם את זכות העיון של צד במסמכים הנמצאים בידי חברו, בדבריו, הלכות טוען ונטען, פרק ה, הלכות ז-ח:

"ז. אומר לחבירו: 'שטר שיש לי בידך, זכות יש לי בו'. וזה אומר: 'איני מוצא שטרי', או: 'איני יודע אם יש לך בו ראיה, או לא' – כופין אותו להוציאו.

ח. טען שאבד השטר – מחרימין אותו חרם סתם. טען זה, שהוא יודע בוודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו – הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ושאבד ממנו. וכזה הורו רבות."

נושא הכלים של הרמב"ם, המגיד משנה (לר' וידאל די טולושא, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14), אומר על כך דברים אלה של הרמב"ם בהלכה ז הנ"ל: "זה דבר ברור, וכל חלקי דין זה פשוטים".

הדרך ליישום כפיית הצד להוציא את המסמך, אינה מפורטת ברמב"ם. ד"ר ורהפטיג מציין כי "בפשטות נראה שבית-דין שולח צו הבאה או חיפוש ביד שלוחו שיוציא המסמכים אף בכוח" (שם, בעמ' 38). בהערה לאותו קטע[46] הוא מציין כי, אף שאסור להיכנס לבית הלווה לתפיסת משכון, במקרה זה מותר להיכנס מדין "פריעת בעל חוב מצווה". נושא זה של כניסה לבית פרטי לצורך גביית חוב, חורג ממסגרת פסק-דין זה, והרוצה לעיין ימצא על כך חומר רב בספרו של מ' אלון[47]; לעניין "פריעת בעל חוב מצווה" ראה את הדיון שם, בעמ' 19-23, וכן מובא נושא זה לאורך כל הספר, כפי שניתן ללמוד מן המפתח, שם, בערך זה. מחקר זה יצא לאחרונה במהדורה שניה, תחת הכותרת, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית (ירושלים, התש"ס), כאשר בחלק האחרון של החיבור יש התייחסות לפסק-הדין בג"צ 5304/92[48] לעניין כניסה לרשות הפרט לצורך ביצוע חיפוש, הנדרש לחקירה פלילית תוך התבססות על המשפט העברי בסוגיות הכניסה לבית החייב ופגיעה בפרטיותו לשם לקיחת משכון.[49]

ניתן לראות בהמצאת המסמכים וגילויים, חלק מחובת הגדת עדות. החובה להעיד מקורה בפסוק בתורה[50]: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". מפסוק זה למדו חכמי המשפט העברי את החובה להעיד. וראה על כך מש"כ, החובה להעיד.[51]

וכך נפסק בשולחן ערוך (שחובר על-ידי ר' יוסף קארו (1488-1575) בצפת), חושן משפט, סימן טז, סעיף ג:

"טען אחד מבעלי דינים: 'יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא' – חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודיע לו זכות, בעדים או בראיה, שיודיע לדיין; אפילו אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו – חייב להגיד."

מקור פסיקה זו של השולחן ערוך היא בתשובה אחרת של הרא"ש, שעסקה בתביעתו של ר' מנחם נגד קהל העיר ואלדוליר, להחזר מס ששילם ר' מנחם, בעירם. טענת הנישום היתה, בין היתר, כי הוא פטור מאותו מס באותה עיר, כי הוא בן עיר אחרת (קריאון). לטענת הקהל של ואלדוליר, יש בידי הנישום, ר' מנחם, כתב מן המלכה, בו נאמר כי הוא חייב לפרוע את המס לעירם ולא לעיר האחרת (קריאון).

וכך מתאר הרא"ש את טענות הצדדים ואת פסיקתו בעניין זה (שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן טו):

"ואומרים (הקהל): שזה הכתב בידו, ומבקשין אותו שיראהו לדיין. ויש להם עד אחד שאומר, שהיה כתוב בכתב הנזכר שחזר לפרוע מס עם קהל ואלדוליר. ור' מנחם אומר: שאין לו שום כתב כמו שהם אומרים; ואף אם יש לו, אינו רוצה להראות להם.

תשובה: חייב ר' מנחם להראות הכתב לדיין; כי כל בעל דין שטוען: 'יש לי זכות וראיה, או עדים, ואיני יודע ביד מי' – חייב הדיין להטיל חרם על מי שיודע לו זכות, או ראיה, שיראה אותו לדיין. ואפילו אם הזכות או הראיה ביד שכנגדו; דמאי שנא הוא ומאי שנא אחר (=מה ההבדל בינו לבין אחר)? אדרבה, כל שכן הוא, כיוון שיש בידו זכותו של כנגדו, והוא תובע ממנו שלא כדין, היאך יאכילוהו דבר האסור לו, להגבותו ממון שאינו שלו?! אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו זכות לשכנגדו. ואם אחר שקיבל החרם עליו, יאמר שאין הכתב בידו – ישבע שבועת היסת, שלא היה כתוב בכתב המלך שחזר לפרוע מס עם קהל בואלדוליר."

מעניין לראות את נקודות המבט השונות המגיעות לאותה תוצאה. בעיני הרא"ש חובת הצד לגלות מסמכים "מזיקים" (שהם לרעתו של בעל הדין) נובעת מחובת אותו צד שלא לגזול (ובלשונו: "היאך יאכילוהו דבר האסור לו, להגבותו ממון שאינו שלו?!"), וכפועל יוצא מכך, חייב הדיין למנוע גזל. לכן, מוסמך, ואף חייב הדיין לכוף את גילוי המסמך. בעיני המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, חובת הגילוי של מסמכים משקפת את כללי "המשחק" בקלפים גלויים, וגילוי המסמכים יאפשר ביתר קלות להגיע לפשרה או יקל על כל צד להתכונן יותר טוב למשפט (כולל אפשרות סתירת הראיות של הצד שכנגד בראיות מצידו). מובן מאליו כי גם השופט ש' לוין רואה בערך של חקר האמת כמטרת העל, אשר גילוי המסמכים הוא אחד מהאמצעים להגיע אליה.

על דברי השולחן ערוך שצוטטו לעיל (פסקה 37), לפיהם חייב הדיין להטיל חרם על מי שיודע זכות בעדים או בראיה, אומר הגאון מוילנא בביאור הגר"א שם, סעיף-קטן ו: "להפרישם מאיסור אם לא יגיד". כוונת הדברים היא כי חובת הדיין היא להטיל את מרותו על כל הציבור, וזאת כדי לגרום לכך שכל אחד מבני הציבור, היודע עדות או שבידו מסמך, יביאם לבית-הדין, וכך אותו אדם לא יעבור על האיסור של "אם לא יגיד ונשא עוונו", אותו פסוק בספר ויקרא המטיל חובה על כל אדם להעיד במשפט.

כאשר המסמך נמצא בידיו של אחד מבעלי הדין, החובה לגלותו ולהמציאו היא חזקה יותר, שכן אם המסמך מהווה הוכחה לחובת אותו צד, מוטלת משימה על הדיין למצוא את אותו מסמך, וזאת כדי שלא "יאכילוהו דבר האסור לו", כלשון הרא"ש הנ"ל, או כדבריו הקצרים של הגאון מוילנא[52]: "להפרישו מגזילה". והדברים מבוארים ביתר פירוט על-ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ארץ ישראל בראשית המאה ה- 20, בחיבורו, באר אליהו[53], סעיף-קטן ז:

"הרי שגם העניין שהוא בעצמו יודע שהאמת כדברי חברו, הרי זה חיוב בדיני אדם, וחל עליו החיוב, גם על-ידי הכרח בית-דין, להודיע בעצמו את אשמתו ולשלם. והכא נמי (= ולכן כאן גם כן) מחוייב הוא להביא כל ראיה שיש לפי האמת זכות לחבירו בה, וחל עליו החרם שעל-פי הכרח בית-דין, דהיינו: חובה בידי אדם."

דברים אלה של הרב קוק, נועדים להתמודד עם האמור בתלמוד הבבלי[54], כי מי שיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו וכן מי ששוכר עדי שקר, פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמיים. על הדרכים לאכוף חיוב בידי שמיים[55].

וראה על שתי סוגיות אלה של שוכר עדי שקר ומי שיודע לעדות לחברו ואינו מעיד, את הדיון הנרחב בהלכה ברורה – מיסודו של הראי"ה קוק ז"ל – בבא קמא, שם, בעמ' קלד-קלה. מצד אחד מובאים דברי הרמב"ם בהלכות עדות, פרק א, הלכה א, כי "העד מצווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא, ה, א)", ומצד שני, קובע הרמב"ם כי "עד אחד שקבע עדותו ולא העיד – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים" (רמב"ם, הלכות עדות, פרק יז, הלכה ז). ובשולחן ערוך מצויות שתי הלכות אלה, בכפיפה אחת. ראה: שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף א: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בבית-דין) בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

וכך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן טז, סעיף ד:

"האומר לחבירו: 'שטר שבידך, זכות יש לי בו'. אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בבית-דין, ובית-דין יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו. אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו, שיראנו, יחרים. ואם טען זה בוודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו."

וביתר פירוט מובאים הדברים בערוך השולחן[56], חושן משפט, סימן טז, סעיף ו:

"האומר לחבירו: 'שטר הנמצא בידך, יש לי בו איזה זכות, רצוני שתביא השטר לב"ד שיעתיקו מה שכתוב בו מזכותי', בין שהוא בעל דנו בין שאינו בעל דינו. אם הלה מודה, שיש לזה זכות בו – מביא השטר לב"ד, וב"ד מעתיקים מה שכתוב בו מזכותו. אבל אם אמר שאין בידו שטר כזה הנמצא בו זכות לזה – אם אינו בעל דינו אין מחייבין אותו להראות שטרותיו וניירותיו לב"ד, דאין כופין לאדם שיראה ניירותיו בפני אחרים. ואם אומר שספק אצלו אם נמצא בו זכות, שהוא בעצמו אינו יכול להבין זה מתוך הכתב, מחוייב להראותו לב"ד, והם יבינו. אבל אם הוא בעל דינו, אפילו כשאומר שבוודאי לא נמצא לו זכות – אינו נאמן, וחייב להראותו לב"ד, דהרי לא גרוע טענה זו משארי טענות שיש לאחד על חבירו שתובע אותו בדבר שבממון."

על בסיס מקורות אלה ואחרים, אומר פרופ' שוחטמן[57]:

"סיכומם של דברים: בית-דין יחייב בעל דין בגילוי מסמכים, ובמתן אפשרות לצד שכנגד לעיין בהם ולקבל מהם העתק, רק כאשר הצד המחזיק במסמכים מודה בכך שלחברו יש בהם זכות. כאשר אין הוא מודה בכך, והצד שכנגד אינו טוען בביטחון כי הלא מציג בידו מסמך שעשוי לסייע בידו, בית-הדין לא יחייבו בגילוי מסמכיו. אבל אם הוא מחזיק ברשותו מסמך אשר לגביו טוען הצד שכנגד בביטחון שיש בו כדי לסייע להוכחת טיעוניו, והלה מכחישו, יחייב אותו בית-הדין בהצגת המסמך לבית-הדין כדי שהוא יוכל לבחון את הדברים בעצמו ולפסוק מי מבעלי הדין צודק בטענותיו."

מקור החובה המוטלת על הנתבע להמציא את המסמך, מבוארת בדברי הרב קוק, באר אליהו, שם, סעיף-קטן ח, בהתבסס על ביאור הגר"א, ועל סוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא, דף קסח, עמ' א, הרואה בכך חלק מדיני "כופין על מידת סדום". וכך אומר הרב קוק:

"... כשהזכות של אחד הוא בידי איש אחר, דלא שייך כלל שום היזק במה שיראה את הזכות שיש לחבירו נגד איניש דעלמא אצלו, כופין על מידת סדום, והוא מחוייב להראות. ולפי מה שכתבנו בסעיף הקטן שלפני זה (הובא לעיל, בתמצית, בפסקה 40), איכא בכי האי גוונא (= יש במקרה זה) משום 'אם לא יגיד' (ויקרא ה, א), דמכל מקום הרי יש זכות של חבירו על-פי הראיה שבידו. ומשמע, דבכל מקום שיש זכות מבורר, לא בעינן (= לא צריכים אנו) תורת עדות דווקא, ואפילו עד אחד, דאמרינן שם שאינו חייב כי אם בדיני שמיים, ומשמע דלית ביה משום 'ואם לא יגיד ונשא עוונו', אינו כי אם בעד אחד שמועילה שבועה להכחישו, אבל בטענה שעל-פי עד אחד נגמר העניין כמו בשניים, הוי בכלל 'ואם לא יגיד ונשא עוונו'."

רואים אנו כי חובת גילוי המסמכים על-פי המשפט העברי מבוססת, בין היתר, על חובת הגדת עדות; החובה להפריש אדם מגזל, קרי: להימנע מלהחזיק ממון שלא כדין; כופין על מידת סדום. יש הרואים בכך גם חלק מחובת בית-הדין לחקור את האמת.[58] כאשר צד מבקש מסמך לטובתו, החובה לסייע לו ולהמציא לו את אותו מסמך, ניתן לבססה על החובה הכללית של השבת אבידה.[59]

מן המשפט העברי שואבים אנו את עיקרי הדין, כנוסח סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980:

"יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". כבר כתבתי כי "עוסקים אנו ביישום עקרונות המשפט העברי ולא החלתם הלכה למעשה של דיני המשפט העברי על פרטיהם ודקדוקיהם גם אם בניתוח עיוני ניתן למצוא חילוקים דקים ואבחנות מדוקדקות."[60]

נראה לי כי ניתן לדלות מן המקורות הנ"ל את הכלל הבסיסי בדבר חובת גילוי המסמכים, הבאה לידי ביטוי בנוסח של תקנה סא, לתקנות סדר הדין בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג, שזה לשונה: "בעל דין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות על כל השאלות שבית-הדין יעמיד לו, או שהצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית-הדין, וכן עליו להגיש את כל המסמכים והניירות אשר נדרשו על-ידי בית-הדין, או ברשות בית-הדין על-ידי הצד שכנגד". עצם ההשוואה בין חובת צד להשיב לשאלות לבין חובתו להמציא מסמכים, "מעלה" את מוסד גילוי המסמכים לדרגה של חובת צד (או עד) לענות על מה שנשאל.

תקנה זו של תקנות הדיון משנת התשנ"ג זהה בנוסחה לתקנה נה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התש"ך, שהובאה אצל שוחטמן[61]. וראה גם שני פסקי-דין של בתי-הדין הרבניים שעסקו בסוגיה זו, כפי שהביאם שוחטמן[62].

וכך מסביר ד"ר איתמר ורהפטיג את תקנת הדיון האמורה, על רקע עמדת המשפט העברי בסוגיית גילוי המסמכים[63]:

"חובת הגילוי כאן היא טוטאלית ללא שום הסתייגות, ולא נזכרת כאן שום זכות התנגדות משיקול של צנעת הפרט, כאשר מכחיש הוא קיומו של המסמך המבוקש, כפי שנזכר בשו"ע. אמנם התקנה מסייגת את כוחו של התובע, ומעבירה אתו לבית-הדין, שהוא הקובע הבלעדי – גם לדרוש גילוי מסמכים, וגם להחליט לבקשת אחד הצדדים. אפשר שסמכות זו נובעת מדברי הרא"ש על אמתלה. כלומר, בית-הדין מחליט אם יש אמתלה – בסיס איתן לתביעה – שרק אז יש לפי הרא"ש הכוח לתבוע את גילוי המסמך. מאידך גיסא, אולי בית-הדין לא ייתן רשות, כאשר הנתבע מכחיש קיומה של הזכות בידו, בהתאם לדעות השונות שהובאו לעיל."

חובת הגילוי וזכות העיון במסמכים, על-פי המשפט העברי, כוללת גם את הזכות להעתיקם, כנאמר במפורש בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן טז, סעיף ד (הסעיף הובא במלואו בפסקה 43 לעיל). לאחר שטוען בעל דין כי המסמך (שטר) שברשות הצד שכנגד, מועיל לו, והצד שכנגד אינו מכחיש את הדברים, קובע ר' יוסף קארו בשולחן ערוך כי "חייב (המחזיק במסמך) להוציאו בבית-דין, ובית-דין יעתיקו מה שכתוב בו בזכותו."

כפי שאומר, פרופ' אליאב שוחטמן[64], מקור דברי השולחן ערוך הוא בתשובת הרשב"א, המובאת בבית יוסף, טור חושן משפט, סימן טז, סעיף ד, כאשר פרופ' שוחטמן מציין כי ככל הנראה לא נדפסה תשובה זו בתוך קבצי תשובות הרשב"א.[65] וזו לשון הרשב"א:

'אם שמעון מודה שיש בידו שטר של זכות לראובן בשטר צואה, שהשכיב מרע מחלק נכסיו לזה ולזה וכיוצא בזה, חייב הוא להוציא אותו שטר בבית-דין, כדי שיזכה בו ראובן, שיש לו זכות. ובית-דין מתפיסין לו מה שכתוב בו מזכותו.'

כנראה שהלכה זו, בדבר זכות בעל הדין לקבל העתק של המסמכים של הצד שכנגד, לא היתה מספיק ברורה וידועה בארץ ישראל ובסביבותיה במאה ה-16. נביא עתה שאלה אשר נשאל ר' משה גלאנטי, יליד רומא, שעלה לצפת והוסמך בסמיכות הסנהדרין (כמו רבו הגדול, ר' יוסף קארו), ושימש כאב בית-הדין בצפת החל משנת 1580, ובמסגרת תפקידו זה הגיעו אליו שאלות ותשובות מכל רחבי האימפריה העותומאנית.

התעוררה מחלוקת ביחס לזכויות בחצר. בשאלה מתואר כי החצר היתה תחילה, לפני שנים רבות, בבעלות ראובן, שמכר מחצית החצר ומחצית הבתים לשמעון. לאחר מכן, מכר ראובן מה שנשאר לו, ללוי, ויצא מן החצר. בדור הבא, לאחר פטירתו של ראובן, שמעון ולוי, מכרה אלמנתו של לוי ליהודה מה שקנה בעלה – לוי – מראובן. המחלוקת התעוררה בין אלמנת שמעון לבין יהודה (או אלמנת יהודה, כפי שניתן להסיק מסוף התשובה בה נאמר כי "כל אחת מהאלמנות יזכו בחלקה").

העתקת המסמכים שבידי הצד השני, מעוררת בעיה כאשר נטענת הטענה כי המסמכים אינם אוטנטיים אלא מזוייפים, או שבעל המסמך חושש שמא הצד שכנגד שמחזיק בידו את המסמך, יעלה טענת זיוף, ועל-כן אינו רוצה למסור לו את המסמך. סוגיה זו זכתה אף היא להתייחסות במקורות המשפט העברי. כדי שלא להאריך יתר על המידה, ומאחר ונושא זה אינו שנוי במחלוקת בין המבקשת לבין המשיבה שבפנינו, אביא את סיכום ההלכה כפי שמובאת בערוך השולחן[66], חושן משפט, סימן טז, סעיף ח:

"המוציא שטר על חבירו, ומבקש חבירו שיתן לו העתק מהשטר, יכול בעל השטר לומר: 'לא אתן לך העתקה, כי אתה רוצה לבא עלי בעקיפין על השטר שלי ולהפסידני, אלא אוציא את השטר לפני הדיינים והם יקראוהו'. אבל כשטוען שיש זיוף בהשטר, לכן מוכרח הוא לקבל העתק, כדי לדקדק בו ולהראות מקום הזיוף – מחוייב בעה"ש (=בעל הדין השני) ליתן לידו העתקה, ואף-על-פי שכתוב בשטר בלא טפיסת טופס מהשטר, לא משגחינן בזה, כיוון שטוען שיש בו זיוף. וי"א (=ויש אומרים) דאף בלא טענת זיוף, חייב ליתן לו העתק כשמבקש, מפני שרחוק הדבר שיגיע לו הפסד מזה.

ונראה, דזה תלוי בראיית עיני הדיינים: אם רואים שבאמת מוכרח זה לההעתק, ולבעה"ש (=ולבעל הדין השני) לא יגיע הפסד בזה – יצוו ליתן לו; ואם לאו, לא יתנו לו אם לא בטענת זיוף.

ויורשים שמבקשים לעיין בשטר מורישם, כשתובעים מהם מעות ע"פ (=על-פי) זה השטר או תביעה אחרת, ומבקשים להראות להם השטר או שמבקשים העתקה מהשטר – טענתם טענה מעולה, וצריכים ליתן להם; כיוון שהשטר אינו שלהם, הרי יש להם לראותו ולדקדק בו."

אומנם אין במשפט העברי דיון מפורט בשאלת עלות מימון העתקת המסמכים (והכל, כמובן, כפוף לכלל הידוע כי "לא ראינו – אינה ראיה", תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כג, עמ' א).

אך מן כל המקורות שהבאנו ניתן להסיק את הכלל הבסיסי המקנה זכות עיון במסמכים וקבלת עותק מהם; עלות הצילומים, היא פועל יוצא מכך, ולפי רואה חשבון הדברים שהבאנו לעיל מן המשפט העברי, ניתן להגיע לתוצאה המשפטית לפיה, הוצאה זו מוטלת על מחזיק המסמכים.

____________
[1] ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 458ו (1995).
[2] רע"א 4999/95 Alberici International נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 44א-ג (1996).
[3] רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193 (2002).
[4] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית 2005, סיגא הוצאה לאור בע"מ) 186-188.
[5] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) 1991.
[6] רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל נ' אילן שגב, פ"ד נה(1) 337 (1999).
[7] ע"א 2271/90 ג'מבו נ' אמיר מרדכי, פ"ד מו(3) 793 (1992).
[8] רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54 (1995).
[9] ת"א (ת"א) 2486/02 כרמלטון נ' בנק דיסקונט ואח', תק-מח 2004(1) 5987 (2004).
[10] בש"א (ת"א-יפו) 11841/05 צ' ל' נ' The Medical Defence Union Limited (צד ג'), תק-מח 2006(1) 1890 (2006).
[11] רע"א 8290/01 איזוטופ נ' דן רנט א-קאר, תק-על 2002(3) 651 (2002).
[12] רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61-62 (1995).
[13] ע"א (ב"ש) 1195/99 יוסף קמינסקי נ' בנק הפועלים, תק-מח 2000(2) 8363 (2000); ת"א 17707/02 ג'רסי שלמה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פדאור 05(24) 677 (2005).
[14] רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54 (1995).
[15] ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169, 171 (1974), ליד אות השולייים ה.
[16] ע"א 1195/99 יוסף קמינסקי נ' בנק הפועלים, פדאור 00(5) 308 (2000).
[17] ה"פ 817/04 אביטן שלמה נ' בנק ירושלים סניף באר שבע, פדאור 05(29) 170 (2005).
[18] ת"א (י-ם) 145/99 עמאד ג'אעוני נ' מדינת ישראל, פ"מ התשס"ב(א) 154, 159-160. ובלשון הרמב"ם: "אי-זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, כא, א).
[19] ת"א (י-ם) 1496/97 בנק ירושלים בע"מ נ' עזבון לוין קלרה ז"ל, תק-מח 2003(4) 947 (2006); ב"ש (י-ם) 1485/02 פרקליטות המדינה המחלקה הכלכלית נ' זאבי גד, תק-מח 2003(2) 2127 (2003); ב"ש (י-ם) 1490/02 מדינת ישראל נ' יוסי מלכה, דינים מחוזי לג(7) 38 (2002); פרשת ג'אעוני, פ"מ התשס"ב(א) 154.
[20] דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 605 (1996), בין האותיות ה-ו; רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 228 (2003), בין האותיות ו-ז.
[21] רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, 520 (1999).
[22] גורן א' סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תל-אביב, התשס"ג, 2003) 162.
[23] בש"א 1019/03 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2) 3215 (2003).
[24] ה"פ (י-ם) 510/98 ויינשטיין נ' בראשי, תק-מח 99(1) 35821 (1999).
[25] ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 1347/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יובל אברהם, תק-מח 2008(3) 7703 (2008).
[26] רע"א 5290/04 שירותי בריאות כללית נ' שויג, תק-על 2005(1) 1201 (2005).
[27] רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג, תק-על 2005(4) 662 (2005). בית-המשפט קבע מפי כב' השופט א' גרוניס כי:
"לסיכום, בגדר הליך של גילוי מסמכים ניתן לחייב בעל דין לגלות מסמכים קיימים הנמצאים ברשותו או בשליטתו. במסגרת צו לגילוי מסמכים אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים. עם זאת, ייתכן שכאשר הפקת המסמכים טעונה השקעה של משאבים מעטים, יצווה בית-המשפט על בעל דין להפיקם. על יסוד האמור, הערעור מתקבל במובן זה שהמבקשת אינה מחוייבת לגלות או להפיק את המסמכים שבצו-גילוי המסמכים הספציפי שניתן על-ידי בית-משפט קמא. המשיב יישא בשכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח."
[28] ראה לדוגמה רע"א 7264/95 ראש קש נ' רוכביץ, פ"ד מט(5) 793 (1996).
[29] בש"א (י-ם) 9129/08 ארז זקן נ' חיים אלקובי, תק-של 2008(3) 3744 (2008).
[30] י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 432; רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, פדאור 05(25) 504 (2005).
[31] זוסמן י' סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 433; בש"א 3799/05 יעל אשל נ' דני עטר, פדאור 05(21) 247 (2005).
[32] רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, תק-על 2005(2) 4162 (2005). רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515
(1999).
[33] ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג 159, 162 (1950); בר"ע 95/68 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' בריטיש אנד אוברסיס אינשורנס קומפני לימיטד, פ"ד כב(2) 689, 695 (1968) (השופט ח' כהן); רע"א 6297/97 רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, תק-על 98(1) 410 (1998).
[34] רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג, פדאור 05(24) 121 (2005).
[35] בש"א (י-ם) 7872/05 אלחלאייקה תעשיות בע"מ נ' מפעלי דגן בלוקים וחומרי חציבה בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 2889 (2006). זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1990) 428-429.
[36] בש"א 151964/04 בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' מוזס יצחק, פדאור 04(12) 599 (2004).
[37] בש"א (י-ם) 5607/07 Lowell Inevstment Ltd נ' מוסא חסן מוסא קראעין ואח', תק-של 2007(4) 29866 (2007).
[38] ת"א 1056/91 אבי נתיב נ' כלל חברה לביטוח, פ"מ התשנ"ג (3) 419.
[39] ת"א (י-ם) 6879/06 שריקי מוטי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(4) 26658 (2007).
[40] ראה רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב, פ"ד נה(1) 515 (1999) שיפורט להלן.
[41] רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב, פ"ד נה(1) 515 (1999).
[42] א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, התשמ"ח) 336-341.
[43] ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 40.
[44] ראה לעניין זה את דברי ורהפטיג, שם.
[45] ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 40.
[46] שם, שם, הערה 4.
[47] אלון מ' חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (ירושלים, התשכ"ד) 31-35, 52-67.
[48] בג"צ 5304/92 פר"ח – עמותה לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715 (1993).
[49] ב"ש (י-ם) 1153/02 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"מ התשס"א(ב) 728; וראה את הדיון במקורות המשפט העברי, שם, בעמ' 757-762.
[50] ויקרא, פרק ה, פסוק א.
[51] גיליון מס' 20 של פרשת השבוע, ויקרא, התשס"א, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי, והמרכז להוראת המשפט העברי ויישומו, מכללת שערי משפט.
[52] ביאור הגר"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן טז, סעיף-קטן ז.
[53] פירוש לביאור הגר"א על הלכות דיינים בשולחן ערוך, חושן משפט, מוסד הרב קוק, התשס"ב.
[54] מסכת בבא קמא, דף נה, עמ' ב- דף נו, עמ' א.
[55] בירור הלכה, בבא קמא, שם, בעמ' קלג (והדברים הובאו על-ידי ב- ת"א (י-ם) 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט בע"מ נ' רשות הדואר, דינים מחוזי לד(1) 73, תק-מח 2003(2) 16627 (2003), בפסקה 101 – להלן: "פרשת מפעלי תאורה").
[56] שחובר על-ידי ר' יחיאל מיכל, בר' אהרון, הלוי אפשטיין, רבה של נוברדוק, במחצית השניה של המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20.
[57] א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, התשמ"ח) 341.
[58] א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, התשמ"ח) 320; ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 37-38.
[59] ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 37.
[60] ת"א (י-ם) 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט בע"מ נ' רשות הדואר, דינים מחוזי לד(1) 73, בפסקה 104.
[61] א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, התשמ"ח) 341.
[62] א' שוחטמן סדר הדין – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, התשמ"ח); לפסקי-דין אלה מתייחס גם ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 42-43.
[63] ורהפטיג א' "גילוי מסמכים" תחומין כד (תשס"ד) 42.
[64] ורהפטיג, שם, בעמ' 339, הערה 126.
[65] אם הוא, פרופ' למשפט העברי, במסגרת מחקרו המקיף על סדרי הדין, לא מצא את תשובת הרשב"א בקבצי שו"ת הרשב"א, אין צורך בחיפוש נוסף, ולכן אביא את הדברים, שכפי שנכתבו בטור.
[66] לר' יחיאל מיכל אפשטיין מנוברדוק.