botox

תשובה בתצהיר

תקנה 109 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"109. תשובה בתצהיר (120(ב), 131) (סיפה)

(א) התשובה על שאלון תינתן בתצהיר לפי טופס 9, ויש להגישו תוך שבעה ימים מיום מסירת השאלון או תוך מועד אחר שהרשה בית-המשפט או הרשם.

(ב) התנגדות למתן תשובה על שאלה פלונית, תירשם בתצהיר הנערך בתשובה על השאלות."

על-פי תקנה 109(א) לתקסד"א התשובה לשאלון תהא ערוכה בתצהיר וכאמור בטופס 9. על-פי טופס 9 התשובות לשאלות יהיו ממוספרות לפי סדרן של השאלות. בנוסף, וכאמור בתקנה 109(ב) לתקסד"א במידה והנשאל מתנגד לענות על שאלה פלונית, עליו לרשום את התנגדותו בתצהיר התשובה.

לבית-המשפט הסמכות המוקנית במסגרת החלטתו על מתן תשובה על שאלון, לקבוע את מועד מתן התשובה. תקנה 109(א) לתקסד"א קובעת שאם לא נקבע אחרת, תינתן התשובה תוך שבעה ימים. יחד עם זאת, לבית-המשפט סמכות לקבוע את מתן התשובה תוך מועד אחר, כפי שיחליט על כך.

לנוכח הסמכות הרחבה של בית-המשפט לקבוע את סדרי הדין שלפניו, מתבקשת התשובה שעל פיה רשאי בית-המשפט, במסגרת דיון בקדם-משפט, לקבוע, שתשובות לשאלות מסויימות שבשאלון תינתנה במועד כפי שייקבע; ובמקרה שהחליט לפצל את הדיון לשלבים, תינתנה אלה לאחר סיומו של השלב הראשון של הדיון.[1]

ב- ה"פ 1236/99[2] קבע בית-המשפט:

"17. השאלון שהעיריה מסרה למבקשת:

כמובן גם לעניין זה יכלה העיריה לבקש צו מבית-המשפט שמרשה לה למסור למבקשת שאלון (תקנה 105), ואז התשובה תהיה בתצהיר (תקנה 109).

18. כלומר, הן לעניין גילוי המסמכים והן לעניין השאלון, משלא ניתן צו בית-משפט, לא היתה חובה על המבקשת לענות לדרישות העיריה בתצהיר.

לעניין בקשת העיריה להתחשב בדרישותיה לגילוי מסמכים ומענה על השאלון בשלב חישוב ההוצאות:

19. פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול-דעת הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין (ראה גורן, עמ' 533), אולם יש להתחשב בעובדה שבהיעדר תגובה מהעיריה לשאלון או לדרישת גילוי המסמכים, או בהיעדר תגובה מספקת, רשאית היתה העיריה לפנות לבית-המשפט למתן צו, אם זה היה חיוני בשבילה למען מתן תגובה בהמרצת הפתיחה, ומשלא עשתה כן לא יתחשב בית-המשפט במאמציה לעניין חישוב ההוצאות."

ב- ת"א 6126/02[3] נדונה בקשה למחיקת כתב הגנה ולחילופין למתן צו לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון. במקרה זה נפסק מפי כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן:

"5. חובת גילוי של בנק

האם חל בענייננו חסיון בנקאי וכן חובת סודיות על המסמכים והתשובות שהמשיב התבקש למסור? כאמור לעיל, הלווים נטלו את ההלוואה למימון רכישת המגרשים והתשלום בגין עבודות הפיתוח, וזאת כנגד שיעבוד זכויותיהם במגרשים.

שורש המחלוקת בתביעה הוא קיומו של החוב שהביא לעיכוב בהסרת השיעבוד. בכתב התביעה נטען כי מדובר בחבות אחרת של החברה (סעיף 11 לכתב התביעה) בעוד שבכתב ההגנה נטען כי המבקשים לא שילמו את מלוא חובם שלהם (סעיף 6ב, 17א לכתב ההגנה) ועל-כן, בין היתר, לא הוסר השיעבוד. דרישת המבקשים למידע אודות הלווים קמה לאור מחלוקת זו.

טענת המשיב לחסיון בנקאי מתבססת על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כדלקמן: ' לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.' סעיף 2 לחוק הגנת הפרטית מבאר: 'פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... (8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;'

פרטיותו של אדם נקבעה אף בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע כדלקמן:

'כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.'

הבקשה מתייחסת לגילוי מסמכים אשר בידי המשיב. הנשיא ברק מתייחס לסוגיה זו ב- רע"א 6549/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54:

'7. גילוי מסמכים משתרע על כל 'המסמכים הנוגעים לעניין הנדון' (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה... נמצא, כי הרלבנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי...

9. נקודת המוצא העקרונית הינה עיקרון הגילוי. כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור, בהבטיחו את 'תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה...' (הנשיא שמגר ב- ב"ש 298/86, 368 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2) 337, 358)... אכן, מטרת ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת. עיקרון הגילוי משרת מטרה זו.

10. גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה. בלעדיו אין. עם זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. כבוד האדם, חירותו, פרטיותו וכיוצא בהן חירויות יסוד עלולות להיפגע על-ידי גילוי האמת...

11. על רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים (של הפרטים בינם לבין עצמם, ובין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל) נוצרו במשך השנים מספר "חסיונות". הם מאפשרים חסיון מפני גילוי ראיה בהליך השיפוטי, גם אם בגילוי הראיה יהיה משום קידום גילוי האמת, וזאת מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת... חסיונות אלה ואחרים הם לרוב "יחסיים". הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חסיון "מוחלט" לראיה, אלא מתנים את החסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת – בצד האיזון "העקרוני" שנעשה בגיבוש החסיון עצמו – עריכת איזון "קונקרטי". בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החסיון הוא החריג.'

עוד לעניין חשיבות הגילוי והעיון להליך המשפטי ראו ב- רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת – סוכנות ביטוח, פ"ד נה(3) 661.

כב' השופט א' גולדברג קבע לעניין זה ב- רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 770-773 כדלקמן:

'מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות ... בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו.

אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא יחסית. ...

איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא 'תוצאה טבעית ממהותו של העניין' (כאמור ב- ב"ש 298/86, 368 הנ"ל).'

כב' השופט חשין מוסיף, בהתייחסו לחובת הסודיות של בנק כלפי צד שלישי לתביעה, כי (שם, עמ' 776-777):

'לא יחלוק איש על-כך, שבנק אשר גילה מידע על חשבונות לקוחו – בלא הסכמת הלקוח ובלא שצווה על כך בידי רשות בת-סמך – עבר על לאו שבהוראת סעיף 2(8) לחוק הפרטיות. חובת סודיות כלפי לקוח, בנק נושא בה כל העת ובכל אתר, וכעיקרון אין הוא מתנצל מחובתו זו אף בבית-משפט. כך, למשל, אם במשפט בין ראובן לבין שמעון מוזמן בנק לוי כעד, וראובן או שמעון מבקשים את לוי לגלות מידע על חשבון שיהודה מנהל באותו בנק, זכאי הבנק – יתירה מזאת: חייב הוא – לסרב להשיב לשאלות ולגלות מסמכים, שהרי צווה בידי החוק לשים מחסום לפיו ושלא לגלות סודותיו של יהודה. אכן, זר ומוזר היה זה, לו במשפט שבין ראובן לבין שמעון ניתן היה לחייב את בנק לוי לגלות את סודותיו של יהודה, וליהודה אין כל נגיעה ישירה למשפט. ובלשונו של השופט שלמה לוין בפרשת גוזלן (שם, בעמ' 565):

'שאלה אחרת היא, מהו השימוש בסמכות, שראוי לעשותו... כנגד מי שאינו בעל דין בתובענה.

בצדק ציינה השופטת המלומדת, שהשימוש בסמכות צריך להיות זהיר, ואין לתת את הצו המבוקש נגד צד שלישי אלא בנסיבות נדירות ביותר. כבר בשנת 1897 אמר שומר המגילות לינדלי כי 'יהא זה מפלצתי' להניח, שבגדר הליך בין ראובן לבין שמעון תינתן לבעלי הדין גישה חופשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים: (Pollock V. Garle (1889 ...'

כך היה אף בפרשת גוזלן עצמה, שבהתדיינות בין ראובן לבין שמעון, ביקש ראובן לעיין ברישומים בנקאיים בחשבונו של גוזלן, וגוזלן התנגד לדבר בכל תוקף. על חובתו זו העקרונית של בנק – חובתו ובצידה זכותו – שלא לגלות סודות של לקוחותיו לצד שלישי, יסכימו הכל, ואף אני אספח אל המחנה. נזכור עם זאת, שגם לכלל זה יימצאו יוצאים, כדברו של חברי השופט גולדברג.'

ד' פלפל מתייחסת לפסק-הדין הנ"ל במאמרה "הסודיות הבנקאית היקפה וחריגיה", מחקרי משפט י"א, התשנ"ד-1994, 130)

'הפרקטיקה מלמדת שלא קיים הסכם מפורש בין הבנקאי ללקוח. אם כך המסקנה היא כי מסוג היחסים שנקשר בין בנקאי ללקוחו, על כל פנים כשהמדובר בלקוח שהינו אדם פרטי, משתמעת חובה לשמור על סודיות המידע המגיע לבנק.

מכאן שהמקור הלגיטימי לחובת הסודיות הבנקאית, לפי גישה זו, הינו חוזה ממנו משתמעת כוונה שהיחסים יעטו את מעטה חובת הסודיות הבנקאית.'

כב' השופט גולדברג קבע ב- רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 774-775, סייגים לחובת הסודיות של הבנק:

'עניין לנו, אם כן, בחסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים.

מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית-המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה). שנית, על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות. שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלבנטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".

שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להשען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות. ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.

כל זאת אמרנו לגבי גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החסיון הוא שלו, ומשוויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה). ואילו לגבי חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר" (כאמור בהלכת גוזלן, בעמ' 565) שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען, והובאה ראיה לכאורית לטענה זו, כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, על-אף שאינו רשום על שמו.'

בענייננו, אכן מדובר בדרישה למידע אודות חשבונותיהם של צדדים שלישיים לתביעה. אומנם, הפסיקה מכירה בקיומו של חסיון בנקאי, אך יש להוסיף ולבחון את מידת הזיקה בין צדדים אלה לתביעה, בדי להכריע האם החסיון הבנקאי גובר בענייננו, על שיקולים אחרים התומכים בחשיפת המידע.

הלווים פעלו כאחד ותוך שיתוף ביניהם בכל הקשור לנטילת ההלואה והחובות שנטילתה מקימה, הכל תחת יריעת רכישת המגרשים ופיתוחם. אומנם, המדובר במספר לווים, אך ההלוואה אחת היא ואף פרוייקט המגרשים אחד הוא. כלומר, כלשונו של כב' השופט א' גולדברג מדובר למעשה במספר בעלים לאותו חשבון, או מספר אנשים שלהם אותו אינטרס כלכלי בחשבון. לפיכך, יש להתייחס לדרישות המבקשים באור זה, דהיינו, פעולתם המשותפת של הלווים בעניין ההלואה ופרוייקט המגרשים, מלמדת כי בכל הקשור להלוואה ולפרוייקט המגרשים, קיימת זיקה בין הלווים, ללווים קיים אינטרס כלכלי משותף. דרישה למידע הקשור לחשבונותיהם של הלווים ולחילופין למידע הרלבנטי לפרוייקט המגרשים באה לאור זיקה זו, הלא לטענת המשיב, זכותו לשיעבוד קמה עקב חוב. שכן עיקר המחלוקת נסב על מקור החוב.

בסעיף 2(ו) לתגובת המשיב לבקשה נטען כדלקמן:

'לענייננו, אין חשיבות למידע המצוי אצל המשיב ומתייחס לחשבונות הלקוחות לשם הכרעה במחלוקת בתביעה נשוא בקשה זו...'

לא ניתן לקבל טענה זו. מידת רלבנטיות המידע על הלווים השונים לעניין התביעה היא המכריעה לעניין חשיפת המידע או אי-חשיפתו. כאמור לעיל, הלווים פעלו במשותף בכל הנוגע למימון רכישת המגרשים ופיתוחם. לפיכך, ייתכן וקיים קשר בין חובם של המבקשים, אם קיים חוב כזה, לבין חובות של הלווים האחרים, אם קיימים חובות כאלה. חובם של הלווים האחרים לבנק רלבנטי ביותר בענייננו משום הזיקה בין המבקשים לכלל הלווים בעניין ההלוואה והמגרשים, יפים בעניים זה דברי כב' הנשיא ברק (בנק איגוד נ' אזולאי, שם):

'הרלבנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי... הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החסיון הוא החריג.'

כן, בסיסו של החסיון הבנקאי הוא חוזי, ומעמדו נתמך על-ידי החקיקה, כדברי כב' השופט גולדברג (רע"א 1917/92, שם):

'איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 8(2) לחוק הגנת הפרטיות ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי.' (עוד, ראו דברי ד' פלפל, שם)

אומנם הפסיקה מכירה בחסיון הבנקאי וכן קיימת חקיקה בעניין זכותו של אדם לפרטיותו ועל-כן לחסיון מידע פרטי. אולם מעמד החסיון הבנקאי אינו קבוע בחוק, על-כן משקלו קטן יחסית לעומת משקל חסיון המוסדר בחוק.

חשיפת האמת גוברת על החסיון, הכל לפי מידת הרלבנטיות שבגילוי. כך בכל הנוגע לעיון במסמכים. אקיש מכך לגבי תשובות המשיבים הנדרשות בשאלון, אשר בחלקן מהוות דרישה לגיטימית למידע ענייני הדרוש למיצוי הדין בתיק.

לאור היחסים המשפטיים והכלכליים שצויינו לעיל בין הלווים לבין עצמם, לרבות המבקש 1, הזיקה הקיימת ביניהם בהקשר להלוואה ולמגרשים, וכן לאור מעמדו של החסיון הבנקאי, נראה כי רלבנטיות המסמכים והמידע הקשורים לחובם של הלווים השונים לבנק רבה.

אני מורה למשיב למסור לידי המשיבים מסמכים, לרבות דפי בנק, המגלים את תנועות חשבון בחשבונות כל אחד מהלווים אצל המשיב, לרבות המבקשים ממועד נטילת ההלוואה ועד למועד הסרת השיעבוד (להלן: תקופת החוב). וכן, מסמכים, לרבות דפי בנק, המפרטים את חובם של כל אחד מהלווים לבנק לאורך כל תקופת החוב, לרבות שינויים שחלו בחוב. עוד ימסור המשיב את כל הסכמי ההלוואה והאשראי שנחתמו עם כל האחד מהלווים.

לעניין התשובות לשאלון – לאחר בחינת השאלון ותצהיר התשובות לשאלון מצאתי כי ניתנו תשובות על חלק מהשאלות, ולחלק מהשאלות התנגד המצהיר לענות מטעמים שונים. אבחן להלן את השאלות להן התנגד המצהיר להשיב ואת התנגדויותיו:

שאלה 1 – אני מקבלת את התנגדות המצהיר משום כלליות השאלה.

שאלה 2 – המצהיר ענה כנדרש, למעט, שאלות 2(ז) ו-2(ט) אשר הן שאלות משפטיות, על-כן אני מקבלת את התנגדות המצהיר לענות עליהן.

מהטעמים שפורטו לעניין החסיון הבנקאי מזה והצורך בגילוי האמת מזה, יענה המצהיר על שאלות 3-10, 12, 14-19, 21ב', 22-24, 29, 31-32.

שאלה 20 – אני מקבלת את התנגדות המצהיר לענות על השאלה משום שכבר ניתנה עליה התשובה וכן היותה מבוססת על הנחות שיש לבררן.

שאלה 21ד – אני מקבלת את התנגדות המצהיר משום דמיון השאלה לשאלה 20.

שאלה 25-28 – אני מקבלת חלקית את התנגדות המצהיר. שאלת היווצרות החבות היא שאלה משפטית. המצהיר ישיב על יתר השאלות המופיעות בסעיפים, למעט מועד יצירת החבות.

שאלה 30 – אני מקבלת את התנגדות המצהיר, משום היות השאלה משפטית.

מתן המסמכים הנ"ל וכן מענה על השאלות האמורות, ישפוך אור על מצב חובות הלווים ביחד ולחוד, לרבות המבקשים, בתקופת החוב, לרבות במועד בקשת המבקשים את המשיב כי השיעבוד יוסר.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקשים למחיקת כתב ההגנה."

ב- ת"א (י-ם) 13225/04[4] נפסק מפי כב' השופט כרמי מוסק:

"החלטה

1. הנתבעת טוענת כי עד היום, חרף החלטות בית-המשפט לא השיב התובע לשאלון שנשלח אליו.

2. אין חולק כי הנתבעת שלחה לתובע שאלון מפורט.

3. התובע, שנמצא עתה בארץ מוצאו, רומניה, אינו יכול להיכנס לתחומי מדינת ישראל. את עדותו מסר בהליך של עדות מוקדמת טרם גורש מישראל.

4. בא-כוח התובע שלח אליו את השאלון לרומניה, התובע השיב לשאלון (ברומנית) ותשובותיו תורגמו לעברית.

5. תשובות התובע לשאלון אינן מאומתות כנדרש על-ידי עורך-דין, או קונסול ישראל, או כל גורם מוסמך אחר.

6. תקנה 109 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי תשובות לשאלון תינתנה בתצהיר.

7. אין לבית-המשפט סמכות בתקנות לפטור מחובת התצהיר.

8. מטרת השאלון היא לאפשר לבעל הדין שכנגד להשתמש בתשובות המשיב לשאלון, כראיה, בעת הדיון (תקנה 111 לתקנות).

9. ברור, כי תשובות שלא ניתנו בתצהיר, לא תוכלנה לשמש כראיה לאמיתות תכנן, בפרט שעה שהתובע סיים עדותו ולא ניתן יהיה להציג לפניו תשובותיו.

10. הנתבעת צודקת איפוא בדרישתה כי התובע ישיב לשאלון בתצהיר כשהוא מאומת כדין.

11. יוער, כי התובע יכול היה מזמן לעשות כן, והעובדה שעד היום לא השיב לשאלון בתצהיר, גורמת לעיכוב הדיון שלא לצורך.

12. לפיכך, ניתנת לתובע אורכה אחרונה להשיב לשאלון בתצהיר מאומת כדין, עד ליום 31.3.08 אחרת תימחק תביעתו."

ב- בש"א (ראשל"צ) 2232/07[5] נפסק מפי כב' השופט שאול מנהיים:

"4. מחדלם של המשיבים מלפרט, לגבי כל אחת משאלות 4-8, את הסיבה לכך שלא השיבו להן, בניגוד לתקנה 109(ב) לתקסד"א, מתקזז במידה רבה עם מחדלה של המבקשת מלנקוט בהליך הראוי וההוגן בנסיבות כגון דא. במקרה כזה אין לעתור להפעלת תקנה 122, אלא יש לבקש כי בית-המשפט יחייב את המשיבים להוסיף ולהשיב לכל אחת מאותן שאלות שעליהן נמנעו מלהשיב. המבקשת לא נקטה בהליך זה, ודי בכך כדי שהבקשה תידחה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 180546/06[6] נפסק מפי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה:

"זו בקשת התובעים לחייב את הנתבע במתן תצהיר גילוי מסמכים כללי, ספציפי, פרטים נוספים ותשובות לשאלון.

בתיק העיקרי הגישו התובעים כנגד הנתבע שהוא עורך-דין, תביעה כספית על סך 1,500,000 ש"ח בטענה כי בחודש אוקטובר 1991, פנה אל התובעים אדם בשם אלכס אנגלהרד (להלן: "אלכס") והציע להם לפעול במשותף בעסקי קבלנות, בניה ונדל"ן, שהוא תחום עיסוקם של התובעים מזה שנים רבות.

אף כי לאלכס לא היה כל רקע בתחומים אלה נאותו התובעים לפנייתו והחלו לנהל את עסקיהם באמצעות חברת מדף בשם "סייפקס נכסים בע"מ" שבאותה עת המניות בה היו רשומות על-שם אלכס. ביום 3.10.91 נערך הסכם בין המייסדים.

לטענת התובעים בתחילת שנת 2001 הם גילו כי אלכס גונב מהחברה סכומים המסתכמים במליוני שקלים באמצעות מעשי מרמה וזיוף במסגרת עסקיה של החברה בארץ ובמיוחד בהונגריה.

טוענים התובעים כי אלכס שכר את שירותיו של הנתבע עורך-דין יאיר אשכולי כמייצגו בסכסוך מולם, וכי זה, ביצע מהלכים של תרמית שתכליתם לסייע לשולחו – אלכס – להשתלט על החברה, לנשל את התובע 1 אהרון וקסלמן מכוחותיו הניהוליים בחברה ובכך גרם לתובעים ולחברה נזקים כבדים.

במיוחד טוענים התובעים כי מעשיו החמורים של הנתבע היו בהכנת פרוטוקולים מזוייפים והגשתם-לבנק – מעשה שהפך לכדור שלג מתגלגל אשר ריסק אותם לחלוטין, והביא את החברה שהיתה חברה סולוונטית, בעלת עודף נכסים על התחייבויות, למצב של שיתוק החברה.

כנגד התביעה הזו טוען הנתבע כי כל תכליתה לגרור אותו למחלוקות קשות ומתמשכות שבין התובעים לבין אלכס שהיה שולחו וכי דין התביעה להידחות או לחילופין להמחק בין בשל מעשה בית-דין ובין בשל השתק שיפוטי וטענות מניעות.

התובעים דרשו מן הנתבע עוד ביום 23.10.2006 כי יגלה בתצהיר גילוי מסמכים כללי וספציפי. הנתבע איננו מתנגד למתן צו-גילוי מסמכים כללי אולם הוא עותר לאורכה נוכח ההיקף הרב של המסמכים.

על-פי צו בית-המשפט מיום 21.09.2006 המועד האחרון למסירת תצהיר גילוי המסמכים חלף ביום 21.10.2006.

המשיב איננו מתנגד למתן צו-גילוי מסמכים אולם הוא מסייג וטוען כי יגלה את המסמכים המצויים בידיו בחלוף 45 ימים נוספים.

על-פי החלטת בית-המשפט מיום 21.09.2006 היה על המשיב – הנתבע להמציא תצהיר גילוי מסמכים עד לא יאוחר מיום 21.10.2006.

העובדה שהוא איננו ממלא אחר צו בית-המשפט, בשים-לב לעובדה שהנתבע עצמו הוא עורך-דין, יש בה כדי לעכב ולדחות את ההליכים.

אין הדבר מקובל על בית-המשפט ועל-כן ניתן בזה צו כי על המשיב למסור תצהיר גילוי מסמכים על-פי הנוסח הקבוע בטופס 11 לתקנות סד"א, ולמסור העיון בהם עד לא יאוחר מיום 31.12.2006. לא יעמוד הנתבע בתנאי הצו הזה המאריך את המועד, יהיה הנתבע מנוע מלהסתמך על מסמכים מטעמו במשפט.

תצהיר גילוי מסמכים ספציפי

אני קובעת כי הדרישה לגילוי ספציפי של מסמכים א, ב, ג, בעמ' 2 לבקשה – הם מסמכים רלבנטים למחלוקת וחובה על המשיב לגלותם.

בסעיף 17 בכתב הגנתו מציין הנתבע כי בתחילת אפריל 2002 בנק הפועלים פנה לאלכס. זכותם של התובעים לעיין במסמך הפניה והוא מסמך רלבנטי.

עוד טוען המשיב בכתב הגנתו כי הבנק פנה בקשר עם פעולות שביצע וקסלמן בחשבון הבנק של החברה סייפקס ללא הרשאה, תוך שימוש במכתבי הרשאה משוכפלים. זכותם של המבקשים לראות את המסמכים האלה וחובה על הנתבע לגלותם ולמסור עיון בהם.

זאת ועוד, ביחס לטענת מכתבי ההרשאה המשוכפלים, ככל שקיימת חוות-דעת מומחה לכתבי יד, הקובעת כי מכתבי הרשאה משוכפלים, עומדת למבקשים מלוא הזכות לעיין בה וככל שהיא קיימת על הנתבע לגלותה.

כאמור טענת המבקשים בתביעה היא שהמשיב כעורך-דין זייף את הפרוטוקולים מיום 7.4.2002 ואישר כי הם התקבלו כדין בישיבות מועצת המנהלים שהתקיימה כדין ושהפרוטוקולים הם בהתאמה למסמכי ההתאגדות של החברה.

לאור טענה זו, ברורה הרלבנטיות של מסמכי ההרשאה המשוכפלים לגרסת הנתבע וסירובו לגלותם אין לו מקום וטענתו בעניין זה נדחית.

אשר-על-כן, ניתן בזה צו כי על המשיב למסור תצהיר גילוי מסמכים ספציפי, בסעיפים א, ב, ג לדרישת המבקשים וזאת עד לא יאוחר מיום 31.12.2006.

שאלון

אני מחייבת את המשיב להשיב על השאלון לאור הוראות תקנה 109ב לתקנות סד"א הקובעת כי התנגדות למתן תשובה על שאלה פלונית יש לרשום בתצהיר הנערך בתשובה על השאלות.

לאור האמור בתשובת המבקשים (סעיף 48 לתשובה), אני פוטרת את המשיב מלהשיב על שאלות 10, 11-17, 12, 40-48, 50-55, 171-175.

כל השאלות האחרות הכלולות בשאלון – חלה על המשיב חובה להשיב עליהם ובתצהיר עד לא יאוחר מיום 31.12.2006 והכל בכפוף להוראות תקנה 109ב לתקנות.

פרטים נוספים

בכתב ההגנה של המשיב ישנם סעיפים שבהם טוען המשיב טענות כגון 'למעלה מן הצורך ייטען כי' או למשל 'הנתבע מכחיש את סעיף … ומבלי לקבוע בכלליות ההכחשה דלעיל הנתבע ייטען…' או למשל 'הנתבע מכחיש את סעיף … אך למען סבר את האוזן הנתבע ייטען…'.

התובעים טוענים כי הביטויים והתוספות הכלליות הלו הן סתומות ויש בכך כדי לסבך את הדיון ולסרבלו ולפיכך מצדיקים הם צו למתן פרטיים נוספים.

לטענתם, ביטויים אלה הופכים את כתב ההגנה לארוך כללי ומעורפל, מסבך את הדיון והוא הטעם למתן צו בדבר פרטים נוספים.

לא שוכנעתי מטענתם זו של המבקשים.

הנתבע בכתב הגנתו מכחיש סעיפים מסעיפים שונים ובהמשך – מציג גרסה משלו.

הגרסה המוצגת היא זו שמעלה את הפלוגתאות.

היה ולאחר מתן מענה לשאלון – יוותר ספק בליבם של התובעים המבקשים ביחס הפלוגתאות שבמשפט יהיו רשאים הם לשוב ולעתור בבקשה מפורטת לפרטים נוספים. לאור התוצאה אליה הגעתי לאמור: חיוב המשיב במתן תצהיר גילוי מסמכים, במתן תצהיר גילוי ספציפי ומענה לשאלון מחד ומאידך פטרתי אותו מלהשיב לדרישה לפרטים נוספים – אני מחייבת בנסיבות אלה את המשיב בהוצאות הבקשה של המבקשים סך של 1,000 ש"ח + מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל."

ב- בש"א (י-ם) 8137/02[7] נפסק מפי כב' השופט שמעון פיינברג:

"1. בפני בקשה לחייב את המשיבים להשיב על שאלון.

2. תחילה, אדון בטענה שהעלה בא-כוח המבקש, בתשובה לתגובת המשיבים לבקשה, לפיה יש לדחות את התגובה על-הסף משום שלא צורף אליה תצהיר המאמת את האמור בה. הטענה נסמכת על תקנה 109(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה התנגדות למתן תשובה על שאלה פלוני, תירשם בתצהיר הנערך בתשובה על השאלות.

אני דוחה את הטענה. תקנה 109(ב) לתקנות דנה במצב שבו מתנגד בעל דין למתן תשובה "לשאלה פלונית" במסגרת תצהיר תשובות לשאלון. לעומת זאת, במקרה הנדון, התנגדות המשיבים הינה להשיב על השאלון כולו, והתנגדות זו נדונה במסגרת בקשה למתן צו להשיב על שאלון, המוסדרת בתקנה 110 לתקנות. הבקשה נדונה כ"בקשה בכתב" לפי תקנה 241 לתקנות, אליה רשאי המשיב לבקשה להגיש תגובה מבלי לצרף תצהיר המאמת את האמור בה.

3. לגופו של עניין, חלק ניכר מהשאלות שבשאלון (סעיפים 2, 9, 11, 12, 13 ו- 14 על סעיפי-המשנה שבהם) דורשות תשובות שאינן רלבנטיות לתביעתו של המבקש. אמנם חלוקים הצדדים בשאלה, באלה עניינים ייצג התובע את הנתבעים או את החברות הקשורות אליהם (סעיף 7 לכתב התביעה וסעיף 6 לכתב ההגנה). אולם מחלוקת זו מצויה בפרק מכתב התביעה הקרוי "הרקע לתביעה", ואינה נוגעת לדרישתו של המבקש לשכר-טרחת עורך-דין הכלולה בתביעה לגופה. מסעיף 12 לכתב ההגנה עולה כי המשיבים מודים בטיפול המבקש עבור המשיב או החברות באותם תיקים שעבורם מבקש המבקש שכר-טרחה, אם כן מועלות טענות שונות על פיהן הדרישה מוכחשת.

4. באשר לשאלה מס' 17.2 לשאלון, השאלה הינה כללית, משום שהיא דורשת פירוט כל בעלי החוב שהמשיבים (להבדיל מהמבקש, כבא-כוח המשיבים) הגיעו עמם להסדר. השאלה אינה מתייחסת לבעלי החוב שהמבקש טוען (והמשיבים מכחישים, אם בכלל) שטיפל בהם עבור המשיבים.

5. באשר לשאלות האחרות, חלקן אמנם רלבנטיות. אולם אני מביא בחשבון כי השאלון כפי שנשלח היה שאלון מכביד המכיל, על-פי ספירה של בא-כוח המשיבים שלא הוכחשה, למעלה מ- 170 שאלות ושאלון משנה, שחלקן הגדול בלתי-רלבנטיות. אינני סבור כי תפקידו של בית-המשפט לנתח כל שאלה ושאלה ולהכריע בעניין נחיצותה. כמו-כן, אני מביא בחשבון את מהות הסכסוך וגדר המחלוקת האמיתית, שבסופו של דבר, אינה כה רחבה. לכן, אין מקום להתיר "מקצה שיפורים" והגשת שאלון מתוקן.

6. לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה. הוצאות הדיון בבקשה יובאו בחשבון בפסק-הדין.

7. התיק יועבר לעורך-דין המנ"ת לקביעת מועדים חדשים למועדים שנקבעו תחילה בסעיפים 3 ו- 6 להחלטה מיום 17.7.02 (יש לשריין 30 דקות לקדם המשפט). בא-כוח הצדדים מופנים להוראה בהחלטה המחייבת התייצבות בעלי הדין עצמם לקדם המשפט, ולעניינים הכלולים בסעיף 7 להחלטה."

___________
[1] רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' משה רום, פ"ד מח(4) 388, 393 (1994).
[2] ה"פ 1236/99 רצר רחל נ' דותן יובל, פדאור 01(6) 681 (2001).
[3] ת"א 6126/02 בן ציון שיפטן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פדאור 04(12) 169 (2004).
[4] ת"א (י-ם) 13225/04 CHIRILA MARICEL נ' יגאל בן-נון נחום ואח', תק-של 2008(1) 5999 (2008).
[5] בש"א (ראשל"צ) 2232/07 רונית לקריץ נ' יהושע נדל ואח', תק-של 2007(2) 26102 (2007).
[6] בש"א (ת"א-יפו) 180546/06 אהרון וקסלמן ואח' נ' יאיר אשכולי, עורך-דין, תק-של 2006(4) 23354 (2006).
[7] בש"א (י-ם) 8137/02 אריה תוסיה כהן, עורך-דין נ' אריה שפיגל ואח', תק-של 2003(1) 24934 (2003).