ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל

ב- ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 326 (1983)} נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"1. ביום 6.1.81 הורשע המערער בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 3503/80) במעשים, המהווים עבירות של אי-הגשת דו"ח על הכנסות לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) לשנות המס 1977 ו- 1978. ההרשעה לגבי שנת המס 1977 התייחסה להכנסות החברה, בה היה המערער מנהל (ראה סעיף 224א לפקודה), וההרשעה לגבי שנת המס 1978 התייחסה, ככל הנראה, אף היא להכנסות החברה. בית-המשפט השית על המערער קנס בסך 2,500 שקלים וכן מאסר בפועל לתקופה של שני חודשים ומאסר על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים. התנאי שנקבע היה, שהמערער לא יעבור עבירה נוספת לפי סעיף 216 לפקודה.

ביום 17.5.81 הוגש נגד המערער לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירה לפי אותו סעיף בנוגע לאי-הגשת דו"ח על הכנסות החברה בשנת המס 1979 (ת"פ 1549/81). ומשהורשע, לפי הודאתו, במעשה נושא כתב האישום, ביקשה התביעה לצרף לתיק את האישומים, שהוגשו נגדו ב- ת"פ 1643/81, המתייחסים כולם למעשים של אי-הגשת דו"ח ללא סיבה מספקת לפי סעיף 216(4) לפקודה באשר להכנסותיו הפרטיות בשנות המס 1976, 1977, 1978 ו- 1979. לאחר שהמערער הודה גם בביצוע המעשים הנוספים הנ"ל, הרשיע אותו בית-משפט השלום ביום 9.11.81 גם בביצוע מעשים אלה והטיל עליו קנס בסך 6,000 שקלים וכן המאסר על-תנאי, לתקופה של שלושה חודשים. בפסק-דינו המנומק הוא מיאן להפעיל את המאסר על- תנאי, שנגזר על המערער ב- ת"פ 3530/80. התביעה הכללית ערערה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בין השאר, על אי-הפעלת המאסר על-תנאי, וערעורה נתקבל. כתוצאה מכך הופעל המאסר על-תנאי. המערער עתר לפני נשיא בית-משפט זה לקבלת רשות ערעור לעניין הפעלת המאסר על-תנאי, והדיון הועבר אלינו על-ידי הנשיא. בהסכמת הפרקליטים החלטנו לשמוע את הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור.

2. מהחומר שלפנינו אין זה ברור, אם ומתי הוגש הדו"ח הנזכר ב- ת"פ 1549/81, אך כבר מעיון בכתב האישום, שהוגש ב- ת"פ 1643/81, ברור, שכל הדו"חות שעליהם נסב תיק זה, להוציא אחד, הוגשו לפני 6.1.81, הוא המועד בו נגזר דינו של המערער ב- ת"פ 3503/80. רק הדו"ח על הכנסותיו של המערער לשנת המס 1979 הוגש לאחר מועד גזר הדין האמור, ביום 2.3.81 (וכתב האישום נושא הערעור הוגש, כאמור, כחודשיים ומחצה לאחר מכן).

לפיכך שומה עלי להניח, שאפשר להפעיל את המאסר על-תנאי, אם בכלל, אך בשל אי-הגשת הדו"ח האישי של המערער לשנת המס 1979 בתקופה שבין 6.1.81 לבין 2.3.81 ולא בשל אי-הגשת כל דו"ח אחר.

3. מר אלון, שטען לפנינו למערער בקיצור ובטוב טעם, ביקשנו לקבוע, שהעבירה, אותה עבר המערער, היא "רגעית", והושלמה כבר ביום 31.7.80, ולחלופין, שגם אם מדובר בעבירה "נמשכת", לא ניתן להפעיל את המאסר על-תנאי, באשר אין לומר על המערער, שביצע כל חלק ממנה בתקופה שעד למתן גזר הדין. עוד טען לפנינו פרקליט המערער, שהדוקטרינה של עבירה "נמשכת" אינה חלה על מחדל, ועל כל פנים, גם אם מדובר בעבירה "מתחדשת" (כהגדרתו) אין מקום להפעיל את המאסר על-תנאי, כשחלקה העיקרי של העבירה כבר בוצע לפני גזר הדין. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לדחות את הערעור. כדי לנמק את דעתי שומה עלי לבחון את הוראותיה הרלוואנטיות של פקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

סעיף 131 לפקודה מטיל על יחיד ועל תאגיד את החובה להגיש דו"ח; סעיף 132 קובע, שהדו"ח יימסר לפקיד השומה "לא יאוחר מיום 31 ביולי של כל שנה". סעיף 216(4), שהינו סעיף עונשין, קובע לאמור:

'אדם אשר בלי סיבה מספקת, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו מאסר... או קנס. ואלו הן:
(1)...
(2)...
(3)...
(4) לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133.'

4. המצב הנוח ביותר מבחינתו של המערער - ולקיומו טען פרקליטו - הוא, שהעבירה, שעליה נסב האישום, היא "רגעית" או "חד-פעמית". אם אמנם תמה העבירה ונשלמה ביום 1.8.80, שוב לא ניתן להפעיל את המאסר על-תנאי, שהוטל על המערער בגזר-הדין מיום 6.1.81. המצב הגרוע ביותר מבחינתו של המערער - ולו טענה המשיבה - הוא, שהמדובר בעבירה "מתחדשת", לאמור שבכל יום (ושמא תאמר בכל דקה ודקה), מאז נעברה לראשונה העבירה, נוצרת עבירה חדשה. זו עבר המערער עבירה או עבירות נוספות של אי-הגשת דו"חות, לאחר שנגזר דינו ביום 6.1.81, ולפיכך אפשר להפעיל עליו את המאסר על-תנאי.
לדעתי, אין ספק בדבר, שהעבירה הנדונה אינה "רגעית" או "חד-פעמית". משילובם של הסעיפים 131, 132 ו- 216(4) לפקודה יוצא, שמוטלת הייתה חובה על המערער להגיש דין וחשבון לפי סעיף 132 לא יאוחר מיום 31.7.80. אם המערער לא הגיש את הדו"ח מיד בתחילתו של יום ה- 1.8.80, הוא לא הופטר מהחובה להגיש את הדו"ח, והחובה המשיכה לחול עליו גם מכאן ואילך, כל עוד לא הגישו, כשהחובה מלווה בסנקציה פלילית. אין המקרה דומה למקרהו של פלוני, שרצח את אלמוני, שאז העבירה תמה ונשלמה ביום בו השיב אלמוני את נשמתו לבוראו, ואין חלה עוד על פלוני כל חובה נוספת בהיות עבירתו מעשה "רגעי" מובהק.

5. האם מדובר לפנינו בעבירה "מתחדשת" במובן שאותו הזכרנו לעיל? יש הדוחים את הדוקטרינה של העבירה "המתחדשת", בהיותם סבורים, שהיא נותנת שיקול-דעת לתביעה להגיש מספר בלתי-מוגבל של קובלנות כנגד נאשם בעניין, המהווה למעשה מסכת עובדתית, שאיננה ניתנת לחלוקה. אף-על-פי-כן קנתה לה דוקטרינה זו שביתה בהלכה הפסוקה. כשהובא פלוני לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של אי-ציות לצו הריסה של בניין, שניתן לפי סעיף 35(1) לפקודת בניין ערים, 1936 (לפי הנוסח דאז), קבע השופט י' כהן (ששימש אז עדיין כשופט בית-המשפט המחוזי) ב- ע"פ (יר') 20/62, בעמ' 11, כי:

'כיוון שהעבירה היא נמשכת, אפשר לבוא אל נאשם בהאשמה לגבי אי-הציות במשך כל התקופה, ואפשר גם לבחור יום אחד או קטע זמן מסויים מתוך התקופה ולהעמיד את הנאשם לדין על העבירה הנמשכת לגבי אותו קטע זמן מסויים.'
(והשווה: ע"פ 18/74)

אפשר שניתן להקהות במידה מסויימת את עוקצה של הביקורת על דוקטרינה זו על-ידי קביעת כלל, המבליע את כל העבירות, שבוצעו עד להגשתו של כתב האישום, בעבירה אחת, באופן המונע הגשת אישומים נוספים נגד אותו נאשם בגין פרקי זמן קודמים (JURIS SECUNDUM 731 22 CORPUS). כך נפסק גם בסוגיה המקבילה של עילת תביעה, הנמשכת ומתחדשת מדי יום ביומו בשטח הדיון האזרחי (ע"א 649/69).

ריכוך נוסף של דוקטרינה זו נעשה על-ידי החלת כלל במשפט הפלילי, הדומה להשתק פלוגתא בדיון האזרחי, והמונע התדיינות בכל בדל של עבירה, שלגביו נקבע מימצא בהתדיינות קודמת בגדרו של בדל אחר (ע"פ 52/51). איני צריך לקבוע דעה מוגמרת לעניין השאלה, אם הדוקטרינה של העבירה המתחדשת ישימה למקרה שלפנינו אם לאו, משום שגם אם מקבלים את טענתו החלופית של מר אלון, לאמור, שמדובר כאן בעבירה "נמשכת" ולא "מתחדשת", לא יושיע הדבר את מרשהו.

6. הדוקטרינה של העבירה ה"נמשכת" מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת.

ראה: מאמרו של S.Z. FELLER, "THE CLASSIFICATION OF CRIMES IN RESPECT OF .CONTINUITY" ISR. L. REV. (1967) 232 PROF וכן מאמרו של אותו מחבר: "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה (עבירה רגעית, עבירה נמשכת או עבירת שרשרת)" משפטים י (תש"ם) 121. לדעתו של המחבר ניתן לסווג כעבירות "נמשכות" עבירות של החזקת טובין מוברחים, החזקת נכסים שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים וכו', אך גם עבירות של אי-ציות לצו הריסה, שניתן על-ידי בית-המשפט. יש להניח, שאליבא דהמחבר הנכבד אפשר לראות גם בעבירה נושא הערעור עבירה "נמשכת": לאחר שבסיסה ה"איכותי" הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה "כמותית", ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא "מבשילה", כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה, שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי-רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות.

7. טען לפנינו מר אלון, שאם המדובר בעבירה "נמשכת", בגדר הדוקטרינה האמורה, אין לשפוט את מרשהו פעמיים בגין אותו מעשה, וממילא לא ניתן להפעיל את המאסר על-תנאי, הואיל ומרכיביה של העבירה, בחלקם הגדול לרבות חלקה התחילי, בוצעו עוד בטרם הוא הוטל. לתימוכין בטענותיו הוא הביא לפנינו את הלכת ע"פ 77/51. הערעור שם סובב סביב הרשעתו של המערער בבית-המשפט המחוזי בעבירה של אי-התייצבות לשירות צבאי סדיר בכוונה להשתמט משירות ביטחון, לאחר שלפני כן הוא זוכה מביצוע אותה עבירה בתאריך קודם לתאריך, ששימש נושא לאישום שבערעור. סעיף 16 לחוק שירות ביטחון, תש"ט-1949, כנוסחו אז, קבע, שאדם, שלא מילא חובה שהוטלה עליו לפי החוק האמור, עובר עבירה. בפסקה (ד) לאותו סעיף נכתב לאמור:

'ניתן צו לפי חוק זה המטיל על אדם למלא חובה בזמן שנקבע בצו, והוא לא מילא את החובה באותו זמן, יעמוד הצו בתקפו לגבי אותו אדם עד שהוא ימלא את החובה. האמור בזה אינו גורע מאחריותו הפלילית של אדם על אי-מילוי חובה בזמן שנקבע בצו, חיובו בדין על אי-מילוי חובה המוטלת עליו אינו פוטר אותו מאותו חובה.'
(ראה כיום סעיף 37 לחוק שירות ביטחון (נוסח משולב), תשי"ט-1959)

בית-משפט זה דחה את הערעור בדעת רוב. השופט אולשן קבע, כי צו קריאה לשירות ביטחון קובע שתי חובות: האחת - החובה להיענות לצו בתאריך הקבוע בו במפורש; האחרת - החובה למלא אחר הצו בכל תאריך הבא אחרי התאריך הקבוע, אם החובה הראשונה לא נתמלאה. השופט זהר קבע, שאלמלא הסיפא של פסקה (ד) הנ"ל, הוא לא היה מהסס לפסוק, כי החובה המשנית דלעיל היא אמנם חובה נמשכת, אך לא עבירה המתחדשת מדי יום ביומו, והיה מקבל את הערעור. הנה-כי-כן - כך טען לפנינו מר אלון - כשבנוסח הפקודה אין הוראה, הדומה להוראת פסקה (ד) האמורה - ודאי שלפנינו עבירה "נמשכת".

אין אני סבור, שהטיעון האמור יכול להועיל למערער. אכן - בהנחה שלפנינו עבירה "נמשכת" ולא "מתחדשת", לא ניתן לגזור את דינו של המערער פעמיים בשל אותה העבירה. לפיכך, אילו הורשע המערער באי-הגשת דו"ח על הכנסותיו האישיות לשנת המס 1969, אי-אפשר היה להרשיעו שנית בעבירה לפי סעיף 216(4) על אי-הגשת דו"ח לגבי אותה שנת מס בתאריך שלאחר פסק-הדין הראשון. אך המערער, במקרה שלפנינו, מעולם לא הורשע בעבר על אי-הגשת דו"ח על הכנסותיו האישיות בשנת המס 1979, ואין ספק בדבר, שהוא המשיך לעבור את העבירה של אי-הגשת הדו"ח, גם לאחר שהוטל עליו המאסר על-תנאי. מה מונע הפעלת המאסר על-תנאי בגדר העונש הראשון והיחיד המוטל עליו בשל אותה עבירה?

אכן, מתעוררת במקרה שלפנינו שאלה אחרת: אי-אפשר להפעיל את המאסר על-תנאי בשל אותם מרכיבי העבירה, שבוצעו לפני מתן גזר הדין ביום 6.1.81. האם בדיעבד ניתנת העבירה לפיצול בין האירועים, שאירעו לפני אותו תאריך, לבין האירועים שלאחריו, שרק בעטיים של אלה האחרונים אפשר להפעיל את המאסר על-תנאי? איני סבור, שקיימת מניעה דיונית או אחרת לכך. לדעתי, אי-מילוי החובה לאחר 6.1.81 מהווה עבירה מושלמת; וכבר היה מעשה בפלוני, שנגזר עליו מאסר על-תנאי, והוא הובא לדין בשל עבירה של החזקת נשק בלא רשות על-פי דין לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שבאה בגדר התנאי. לא הועילה לפלוני הטענה, שהוא החל להחזיק בנשק עוד לפני שנגזר דינו במשפט הראשון, החזקה שנמשכה לאחר גזר הדין, ובית-משפט זה אישר הפעלתו של המאסר על-תנאי (ע"פ 560/81).

לא מצאתי תימוכין שבהיגיון או בהלכה הפסוקה לטענתו של מר אלון, שיש להבחין, לעניין הסוגיה שלפנינו, בין מעשה לבין מחדל. ומהטעמים שכבר פורטו, הרי בין אם יש לראות את העבירה שלפנינו כעבירה "מתחדשת", ובין אם יש לראותה כעבירה "נמשכת", אפשר להפעיל את המאסר על-תנאי.

8. טענתו האחרונה של פרקליט המערער הייתה, כזכור, שבנסיבות העניין לא היה מקום להפעיל את המאסר על-תנאי, מקום שחלקה העיקרי של העבירה כבר בוצע לפני גזר הדין. לדעתי, יש לדחות טענה זו כבר מן הנימוק הפורמאלי, שהמערער לא ערער לבית-המשפט המחוזי על אותו חלק מגזר הדין, שהטיל עליו מאסר על-תנאי. בנסיבות אלה אין מנוס מהפעלת המאסר על-תנאי, שהוטל עליו בגזר הדין הראשון (סעיף 56 לחוק העונשין).

אך גם לגופו של עניין, ולנוכח ריבוי העבירות שבהן הורשע המערער, אין לנו עילה מספקת להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

הייתי דוחה את הערעור.

השופט יהודה כהן
אני מסכים.

השופט א' חלימה
אני מסכים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל