לשון הרע - עבירה פלילית

1. כללי
סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"5. לשון הרע על מת (תיקון התשכ"ז)
לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו."

סעיף 5 לחוק הנ"ל קובע כי לשון הרע שפורסמה על אדם לאחר מותו - דינה כדין לשון הרע שפורסמה על אדם חי. אולם, לשון הרע שפורסמה לאחר המוות לא מקנה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה וניתן להגיש בגינה כתב אישום רק לבקשת קרובי משפחה מסויימים של הנפטר.

לשון הרע על המת יכולה להיות במצבים שבהם לאחר מותו של פלוני מתפרסמות עליו אמירות שיש בהן משום ביזוי השפלה או פגיעה בכבודו של המת.

2. ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע
לשון הרע על המת, על-פי הוראת סעיף לחוק איסור לשון הרע, היתה כלשון הרע על החי, אלא שהזכות לבקש סעד מבית-משפט נשמרה אך לבן זוגו של המת, לילדו, להורהו, לאחיו ולאחותו.

בשנת 1967 תוקן סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, כנוסחו כפי שמצוטט לעיל, כאשר בתיקון זה צמצם המחוקק את הזכות לתבוע.

3. סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע לאחר התיקון משנת 1967
על-פי סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע לא ניתן לתבוע בתביעה אזרחית מפרסם לשון הרע על המת. המחוקק לא הכיר בקרובי משפחתו של המת, כבעלי זכות לתבוע בתביעה אזרחית את מי שפרסם לשון הרע על המת, ולכן לא קמה להם עילת תביעה אזרחית.

לעומת זאת בעניין הפלילי, המחוקק אפשר לקרובי משפחתו של המת, לפי האמור בסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו, לפתוח בהליך פלילי נגד אדם שפגע בכבוד המת. כאשר תוגש בקשה שכזו, יש צורך לקבל אישור של רשויות התביעה במדינה, קרי, היועץ המשפטי לממשלה.

מן הראוי להדגיש כי יש להבחין בין לשון הרע על המת, לבין לשון הרע שנאמרה על אדם בעודו בחיים, אך הוא נפטר כעבור פחות מחצי שנה ממועד הפרסום. ההסדר לעניין שונה ומצוי בסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע שקובע כדלהלן:

"25. מות הנפגע
(א) אדם שנפגע על-ידי לשון הרע ותוך שישה חודשים לאחר פרסומה מת בלי להגיש תובענה או קובלנה בשל אותה לשון הרע, רשאים בן זוגו, ילדו או הורהו, ואם לא השאיר בן זוג, ילדים או הורים - אחיו או אחותו, להגיש, תוך שישה חודשים לאחר מותו, תובענה או קובלנה בשל אותה לשון הרע.
(ב) אדם שהגיש תובענה או קובלנה בשל לשון הרע ומת לפני סיומה, רשאים בן זוגו, ילדו או הורהו, ואם לא השאיר בן זוג, ילדים או הורים - אחיו או אחותו, להודיע לבית-המשפט, תוך שישה חודשים לאחר מותו, על רצונם להמשיך בתובענה או בקובלנה, ומשהודיעו כאמור, יבואו הם במקום התובע או הקובל."

לפי האמור בסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, בני משפחתו של הנפגע, יכולים, בפרק זמן של שישה חודשים ממועד הפטירה של הנפגע, להגיש תובענה או קובלנה בשל אותה לשון הרע.

ואילו סעיף 25(ב) לחוק איסור לשון הרע מתיר לבני משפחתו של הנפגע, לפי האמור בסעיף, שהספיק לפתוח עוד בחייו בתביעה או בקובלנה, אולם ההליך המשפטי שפתח הנפגע טרם הסתיים, ובינתיים נפטר, רשאים בני משפחתו של הנפגע להודיע לבית-המשפט, תוך שישה חודשים לאחר מותו של הנפגע, על רצונם להמשיך בהליך המשפטי וכאשר הודיעו כאמור, יבואו במקומו במקום התובע או הקובל.

החוק אינו מתיר הוצאת לשון הרע על מי שנפטר וכי הזכות לשם טוב עדיין נשמרת. האיסור המהותי לפרסם לשון הרע על המת קיים, אולם עימו גם קיים מחסום דיוני מפני הגשת תובענה אזרחית. כך לדוגמה, ניתן עדיין לנקוט, על-פי לשונו של החוק, בהליך הפלילי {בש"א (שלום אשד') 1551/08 מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח פירמן אלכסיי ז"ל, תק-של 2009(2), 4494, 4496 (22.04.09)}.

יודגש, כי כוונת המחוקק בסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע ברורה וחד-משמעית. המחוקק מכיר בלשון הרע שפורסמה על מת לאחר מותו אלא שהוא איננו מאפשר זכות תביעה בגין פרסום זה.

מטרת החוק היא לצמצם את ההתעסקות בשמו של אדם שאינו עוד בין החיים עד למינימום האפשרי. היינו, באמירה לפי סעיף 5 - היעדר זכות ובאמירה לפי סעיף 25 - הגבלה לשישה חודשים ולקרובי משפחה מוגדרים בלבד {ת"א (ת"א) 87908/01 אשכנזי אברהם נ' בצלאל אלוני, תק-של 2001(1), 19996 (17.03.02)}.

על-פי ניסוחו הקודם של החוק, ניתן היה להגיש תביעה אף על לשון הרע שנאמרה על האדם הראשון, שכן המגבלה היחידה שקבע המחוקק התייחסה לדרישה לפיה תאמר האמירה לאחר מותו. כמו-כן, אף לא הוגבלה רשימת הזכאים להגיש תביעה שכזו.

הרחבה זו כאמור בלתי-מתקבלת על הדעת בהתחשב בזכות המצומצמת על-פי סעיף 25 לחוק לפיו התיר המחוקק הגשת תביעה בגין לשון הרע שנאמרה על אדם בעודו בחיים ונפטר לאחר הפרסום בתקופת זמן מוגבלת של 6 חודשים לאחר מותו.
המחוקק ביצע איזון הקובע את גבול הזכות וקבע את אשר קבע. הדבר נעשה במידתיות ולתכלית ראויה. בית-המשפט נזקק להפעיל מלאכת פרשנות של דבר חקיקה, כאשר דבר החקיקה איננו ברור מבחינה לשונית-מילולית או כאשר הפירוש המילולי הדווקני איננו מתיישב עם התכלית אותה ביקש המחוקק להגשים.

בית-המשפט אף יעסוק במלאכת פרשנות הנוגדת אמירה לשונית בדבר החקיקה כאשר יגיע למסקנה כי קיימת התנגשות בין שתי מערכות דינים או בין שתי מערכות של זכויות יסוד וקם הצורך לקבוע איזו הוראת חוק גוברת על רעותה.

דבר החקיקה לעניין הוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע הוא תולדה של תיקון הבא לשנות מצב חקיקתי קודם {ת"א (ת"א) 87908/01 אשכנזי אברהם נ' בצלאל אלוני, תק-של 2001(1), 19996 (17.03.02)}.

בעוד שקודם לתיקון לחוק חל הכלל לפיו לשון הרע על אדם שפורסמה לאחר שנפטר דינה כדין לשון הרע על אדם חי, הרי שלאחר התיקון קבע המחוקק בלשון ברורה וחד-משמעית כי לשון הרע שפורסמה על מת לאחר מותו דינה אמנם כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה והגשת כתב אישום בגינה מותנית בבקשת קרוב משפחה של הנפטר, המצוי בדרגת קירבה קרובה, כמפורט בחוק {בש"א (שלום אשד') 1551/08 מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח פירמן אלכסיי ז"ל, תק-של 2009(2), 4494, 4496 (22.04.09); בג"צ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817 (07.11.94); בש"א 127793/01 אשכנזי נ' אלוני, תק-של 2002(1), 19996 (17.03.02); בג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp, תק-על 2008(4), 1074 (29.10.08)}.

אחד ממאפייניה של ההגנה על כבוד המת בהיבט זכותו של הפרט משתקפת בהגנות הניתנות על-ידי הדין בתחום איסור לשון הרע, והגנה על הפרטיות, גם למי שנפטר.

לשון הרע אינה מקנה עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה (פלילית) אולם אין בכך כדי לגרוע מן האיסור המהותי לפרסם לשון הרע על המת, ואין בה כדי להפחית מן הגינוי המשפטי-המוסרי - על-פי חוק - בהוצאת לשון הרע על המת.

לשון הרע על המת לא תצמיח אמנם עילה לתביעה אזרחית, תביעה לפיצויים, לצו מניעה או לפסק מצהיר בגדרי המשפט האזרחי, אולם לאור המצב המשפטי הקיים, נראה כי ניתן לתבוע בגין פגיעה בכבודו של המת במסגרת המשפט הציבורי {בג"צ 6126/94 גיורא סנש ו- 4 אח' נ' יושב ראש רשות השידור, תק-על 99(2), 806 (26.07.99); ת"א (חי') 22346/02 עזבון המנוחה אלקייסי רתיבה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2005(1), 3798 (27.01.05)}.

כמו-כן, יובהר כי אין בכך משום הסדר גורף באשר לתביעה בגין אותם המעשים מכוח עוולת הרשלנות, או מכוח עוולות אחרות שבפקודת הנזיקין {ע"מ 2018/07 עזבון המנוח פלוני ואח' נ' עזבון המנוחה פלונית ואח', תק-על 2008(1), 2471 (17.02.08)}.

המחוקק טרם עיצב את הסעד החוקתי-האזרחי במקרה בו נפגע כבודו של אדם לאחר מותו והכרה בעילת תביעה אזרחית של עזבון על-ידי בית-המשפט אינה הדרך המשפטית הראויה "שכן לא מדובר רק ב"מילוי סדקים" אלא בבניית מגדל חוקתי רב קומות בדרך של חקיקה שיפוטית על-ידי בית-המשפט" {ת"א (חי') 22346/02 עזבון המנוחה אלקייסי רתיבה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2005(1), 3798 (17.02.08)}.

ב- בג"צ 6126/94 {גיורא סנש ואח' נ' יושב-ראש רשות השידור, תק-על 99(2), 806 (26.07.09) (להלן: "פרשת סנש")} דבריו של קסטנר בהצגה שהעלתה רשות השידור פגעו באחיה של חנה סנש ובבניו, הם פגעו גם בגב' מטר ובעמותת הנשים למען עתיד ישראל. הם פנו לרשות השידור ולמחבר היצירה. הם ביקשו להשמיט מהתכנית המשודרת את המשפטים הפוגעים לטענתם, לפיהם חנה סנש נשברה בחקירתה וגילתה כי פלגי וגולדשטיין עומדים להגיע לקסטנר.

בית-המשפט העליון קבע ברוב דעות כי חופש הביטוי וחופש היצירה משתרעים גם על ביטוי שאינו אמת, ולרבות על ביטוי המהווה לשון הרע. ואולם, אין פירוש הדבר כי ההגנה ששיטת המשפט מעניקה לחופש הביטוי משתרעת גם על ביטוי המהווה לשון הרע, שכן לא כל מה שנכלל בחירות כזכות חוקתית זוכה להגנה חוקתית.

מידת ההגנה הניתנת לחירות היא פרי האיזונים שבין החירות לבין ערכים ועקרונות מתנגשים. היא פרי האיזון (האופקי) שבין זכות אדם אחת לזכות אדם אחרת.

האיזון שאותו יש לערוך בפרשת סנש הוא בין חופש הביטוי וחופש היצירה, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על רגשות הציבור, בכיבוד ערכים לאומיים ובשמירה על האמת ההיסטורית, מאידך גיסא.

אין צורך לדון באיזון (האופקי) בין חופש הביטוי לבין הזכות לכבוד ולשם טוב של חנה סנש - אלא עד כמה שזכות זו היא חלק מהאינטרס הציבורי הכללי - שכן העותרים אינם תובעים על-פי חוק איסור לשון הרע.

במקרה דנן, אין לומר כלל כי הפגיעה ברגשות, העולה מהמחזה, עוברת את סף הסבולת המצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. אכן, הטענות המועלות כנגד חנה סנש במחזה הן שקריות. אך בחברה דמוקרטית, כישלונו של השקר יבוא מתוך חינוך לאמת, בדרך של הגברת השיח הציבורי ולא בדרך של הגבלת הביטוי השקרי.

הסף הגבוה הנדרש על-מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בז'אנר הספרותי שעניינו דוקודרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית, אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי.

לעניין זה אין נפקא מינה כי הביטוי הפוגע מתייחס למיתוס לאומי. חברה דמוקרטית אינה שומרת על מיתוסים באמצעות פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. המיתוס חייב לנבוע מאותה החלפה חופשית של דעות והשקפות. אסור לו שיהיה פרי הגבלות שלטוניות על חופש הביטוי וחופש היצירה.
יש להבחין בין האיזון הנדרש בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי במסגרת עתירה להגבלת הביטוי במשפט הציבורי לבין האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב במסגרת תובענת פיצויים המוגשת במשפט הפרטי. בין שני המישורים, המשפט הפרטי והציבורי, יש קשר, אך אין ביניהם זהות מוחלטת. המשקל שיש לתת לשיקולים ולאינטרסים השונים עשוי להיות שונה.

כעיקרון, יש להבחין בין חופש הביטוי וחופש היצירה בכלל, לבין השאלה של היקף שיקול-דעתה של רשות השידור. מחופש הביטוי של מחזאי מסויים אין נגזרת חובתה של רשות השידור לשדר את מחזהו ברדיו או בטלוויזיה. לרשות השידור שמור שיקול-דעת רחב בעניין זה, ובית-המשפט לא יתערב בו אלא-אם-כן ההחלטה חורגת מן הסבירות בקיצוניותה או פוגעת באופן קשה באינטרס הציבור.

מקום שהחלטתה של רשות השידור אינה איסור הפרסום אלא התרתו, וכאשר בית-המשפט מתבקש לאסור פרסום מראש - איסור המהווה "מניעה מוקדמת" - חרף החלטתה של רשות השידור לשדרו - הרי בית-המשפט יתערב בהחלטת רשות השידור רק כאשר השידור פוגע באינטרס הציבור פגיעה כה קשה ורצינית עד שהיא מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית.

במקרה כזה, הפגיעה באינטרס הציבורי צריכה להיות כה אנושה, עד שהימנעות מאיסור פרסומו תקים סכנה מוחשית וקרובה להתערערות הסדר הציבורי או להפרתו הממשית והקשה. נסיבות כאלה אינן מתקיימות בפרשת סנש.

כב' השופט מ' חשין בדעת מיעוט בפרשת סנש, קבע כי שלילת האפשרות להגשת תובענה או קובלנה אינה מורידה מחומרת דברי לשון הרע שנאמרו על המת. הוא הדגיש את הצורך בגינוי משפטי-מוסרי כלפי האומר לשון הרע על מת.

הוא סבר כי שופטי הרוב, הרחיקו לכת במתן חירות לחופש הביטוי, תוך קיצוץ בלתי-ראוי בערכים אחרים, ערכים חשובים. הוא סבר כי לב-ליבו של החוק, היא האמירה ש"לשון הרע על אדם שפורסמה לאחר מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי".

במקרה דנן, אכן חסומה היתה הדרך בפני תביעה אזרחית נגד רשות השידור בגין לשון הרע על המת. אלא שרשות השידור היא גוף ממלכתי, הפועל מכוח חוק וכפוף לממשלת ישראל. כגוף ציבורי, היא מחוייבת לא רק לכללי המשפט הפרטי, אלא כפופה גם לכללי המשפט הציבורי. במסגרת זו הנטל המוטל עליה לפעול בהגינות ובסבירות, ובהתאם לעקרונות היסוד, כבד יותר מהנטל המוטל על גוף פרטי. דיון במסגרת כללי המשפט הציבורי יכול לעקוף את המחסום שמציב החוק בפני הנפגע מלשון הרע על המת, וליצוק משמעות מעשית באמירה העקרונית לפיה האיסור לפרסם לשון הרע על המת הוא איסור מהותי וחמור.

במקרה דנן, כאמור, צורפו שתי עתירות, שנכתבו על-ידי שני עותרים שונים, בגין הפגיעה בכבודה של חנה סנש, האחד, גיורא סנש, אחיה של חנה, והשני, ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל". כב' השופט מ' חשין הבדיל בין שתי העתירות, הוא הקנה חשיבות רבה לזהות מגיש העתירה.

לדידו, זכויותיהם לעניין זה שונות. גיורא סנש מחזיק בזכות פרטית, אינטימית, שמעלה את אינטרס היחיד, ולכן אין מניעה שיתבע. הוא, כמו כל אחד מהקרובים המוגדרים בסעיף החוק הנוגע ללשון הרע על מת, "מחליף" את אחותו אשר אינה יכולה לתבוע את כבודה. הוא ציין כי זוהי עתירה מפי אדם "הכואב את הפגיעה בכבודה של אחותו".

על-פי דבריו, אופי העתירה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" שונה בתכלית. הארגון אינו מחזיק בזכות פרטית כלשהי בתחום המשפט הציבורי.

חנה סנש מופיעה בעתירת הארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" לא כאדם פרטי, אלא כ"דמות" היסטורית וגיבורה לאומית. וזאת בשונה מעתירתו של האח, גיורא סנש, שנבעה ממקום אישי, ולכן האיזון שהתבצע היה בין חופש הביטוי לבין זכותה של המנוחה לשם טוב, נבחנים כעת הדברים מתוך נקודת מבט שאינה אישית.

במקרה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל" הוא שוקל מספר גורמים במקביל על-מנת להכריע מהו האינטרס הציבורי: חופש הביטוי, חירות היצירה של המחזאי וכן הפגיעה בשמה הטוב של אותה דמות היסטורית.

בהתאם לאופי שקילת הדברים, הסיכוי לקבלת העתירה של ארגון "עמותת הנשים למען עתיד ישראל", נמוך הרבה יותר.

אולם בסופו-של-יום דעת הרוב שהכריעה קבעה כי בהחלטתה של רשות השידור להתיר את שידור המחזה אין משום פגיעה בתפקידיה הממלכתיים של רשות השידור על-פי חוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע - עבירה פלילית