נטל ההוכחה

1. כללי
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"14. הגנת אמת בפרסום (תיקון התשכ"ז (מס' 1))
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

בפרסום לשון הרע לא סגי בהטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, החוק מונה מספר הגנות, אשר הוכחתם על-ידי מי שפרסם את דברי לשון הרע, פותרת אותו מחבות.

2. רכיבי ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את ההגנה של אמת בפרסום, ההגנה ידועה בפסיקה גם כהגנת "אמת דברתי".

גם אם המפרסם פרסם פרסום המהווה לשון הרע, המפרסם-הנתבע ייהנה מקיומה של הגנה זו אם יוכיח שני יסודות מצטברים. ראשית - כי הפרסום אמת הוא, ושנית - כי יש בו משום עניין ציבורי.
שני היסודות כאמור, שונים במהותם. היסוד הראשון נבחן על-ידי ניתוח עובדתי של המציאות לבין הפרסום המהווה לשון הרע. ואילו היסוד השני עוסק בפן החברתי הנקבע על-ידי מדיניות שיפוטית הנוהגת בעיקר מנורמות חברתיות. השאלה שנשאלת ביסוד זה היא, האם למרות שהאמרה מהווה לשון הרע קיימים אינטרסים חברתיים אחרים הראויים להגנה.

ויודגש, על-מנת שמפרסם לשון הרע יוכל לזכות בהגנה שבסעיף, שני התנאים חייבים להתקיים יחדיו.

באשר ליסוד הראשון, יש להתייחס לאמת ביחס לכל העובדות - גם אלה שלא היו ידועות בעת הפרסום {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

הגנת אמת הפרסום לא תיפַּגע במקרה שבו התגלו עובדות מאוחרות יותר, אף אם נמנע המפרסם מפרסום תיקון או השלמה {דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 43 (29.06.98)}.

ניתן למנות מספר טעמים העומדים בבסיס הקביעה כי עובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר לא ישפיעו על קיום יסוד האמת.

ראשית, הטלת אחריות על גופי תקשורת לגבי פרסום מידע שהיעדר אמיתותו התברר רק בדיעבד, למשל לאחר בירור בהליך פלילי, עשויה לגרום לאפקט מצנן (chilling effect) הפוגע מראש פגיעה אנושה בחופש הביטוי.

חובה כזאת תוביל את המפרסמים לחשש חמור מפני תביעה, שתבוסס על דברים שבעת הפרסום לא היו ידועים להם. פעמים רבות לא ניתן לצפות את תוצאותיו של ההליך הפלילי, למשל, ולא ניתן לעמוד על טיבן של הראיות מראש ולפני קיומו של הליך כזה.

התוצאה עשויה להיות כי החשש מפני אחריות בגין לשון הרע יתפרש לא רק על פרסום דברי שקר אלא גם על פרסום דברי אמת - מחשש כי אלה יתגלו בדיעבד כשגויים {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

שנית, אין, בשום פנים, להטיל על המפרסם חובה לבחון את הנתונים המגיעים לידיו באותו אופן שבו היו נבחנים במשפט. כדי לאפשר עיתונאות חוקרת וחופשית, על כתבות עיתונאיות ליהנות מהגנה מפני אחריות בגין פרסומים בעלי עניין לציבור, אשר אמיתותם אינה יכולה להתברר אלא אחרי בירור ממושך.

בידי העיתונאי עשויות להיות ראיות אשר אמנם אינן קבילות בהליך הפלילי, כמו עדות שמיעה, אלא שאין מניעה כי אלה יוצגו בפני הציבור ויכללו בפרסום.

כמו-כן, המסקנה לפיה אין ההגנה נפגעת מגילוי מאוחר של עובדות נתמכת גם בלשון החוק עצמה. סעיף 14 דורש כי הפרסום "היה אמת", קרי - כי בעת הפרסום היה הוא אמיתי. סעיף 17 לחוק קובע במפורש כי הגנת תום-הלב לא תעמוד למי שלא פרסם הודעת עדכון לאחר שהתבקש לעשות כן {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12); דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 43 (29.06.98)}.
על-מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת על המפרסם להראות, איפוא, כי הפרסום היה אמת כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד.

בעניין היסוד השני, העניין הציבורי, שבפרסומי הנתבע, תוזכר ההלכה לפיה חופש הביטוי אינו חופש הביזוי והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. החופש להניף זרוע מילולית משתלחת: מתוחם על-ידי כבודו של האחר {ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 3500 (28.12.05)}.

פרסום שיש בו משום עניין שבציבור, הינו, לדוגמה, פרסום על פעילות של חבר מועצה במסדרונות מחלקת הנדסה בעיריה, אשר מקימה למראית-עין, פעילות אסורה. בפרסום כזה קיים עניין ציבורי מהמעלה הראשונה.

השאלה היא אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסויים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות-חיים, וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על-פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון.

קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה. ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה {ר' גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", זכויות אזרח בישראל - קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן (התשמ"ב), 177, 219-190; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808 (27.07.94); רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.
התנאי של "עניין ציבורי" הקבוע בסעיף 14 מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, להבדיל מסקרנות או עניין רכילותי. החוק אינו מתווה אמות-מידה ברורות בשאלת גבולותיו של העניין הציבורי {ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (14.05.08)}.

עוד באשר לעניין ציבורי, מדובר למעשה על אותו ציבור שבפניו היה הפרסום או לפחות עניין ציבורי שיש לו זיקה לפרסום {ס"ע 1123/10 עטרה סחר סיטונאות בע"מ נ' יעל סבג, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.11)}.

כך למשל ב- ת"א 1952/08 {אומנויות קיסריה נ' אסתר סעדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.12)} במסגרת התביעה שכנגד טוענת סעדה כי התובעת פרסמה עליה לשון הרע בכך ששלחה שני מכתבי התראה לגורמים הקשורים בהפצת בתי המזוזה של סעדה, בהם ייחסה לסעדה הפרה של זכות היוצרים במזוזות. בית-המשפט קבע, כי היה בפרסום עניין ציבורי, שכן, הפרסום כוון אך ורק אל קהל היעד שהיה שותף למעשה החיקוי של סעדה. לקהל יעד זה היו גם עניין וגם תועלת בקבלת המידע כאמור, כדי שיוכלו לכלכל התנהגותם בהתאם, ועל כן, פרסום לגורמים אלה נחסה תחת המונח "עניין ציבורי" הנדרש לפי ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

ההכרעה בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום מסויים תיבחן באמצעות איזון בין האינטרסים המתנגשים - אינטרס הפרט במניעת פרטים פוגעניים אודותיו, מחד, ואינטרס חברתי המתבטא בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, מאידך. בהתאם לכך, ייבחן קיומו של אינטרס חברתי בחשיפת המידע, בין היתר, על-פי מידת התועלת הציבורית שבפרסום.

כאן יובהר כי גם דברים שנמסרים לדירקטוריון בישיבת הדירקטוריון יכולים להיות בגדר פרסום לשון הרע אם יש בהם כדי לבזות, להשפיל או לפגוע במשרתו של פלוני. אולם יודגש כי אם הדברים האמורים עומדים בהגנת סעיף 14 לחוק איסור הרע. דהיינו האם אמת הם והאם יש בהם עניין לציבור, לא ייחשבו כלשון הרע על אותו פלוני.

בחינת קיומו של "העניין הציבורי" בפרסום, אינה אמורה להיות מנותקת מהציבור שבפניו היה ה"פרסום". מדובר על "עניין ציבורי" של אותו ציבור שבפניו היה הפרסום, או לפחות עניין ציבורי שיש לו זיקה לפרסום.

חוק איסור לשון הרע אינו מבדיל, בהגדרת "פרסום", בין פרסום ברבים לבין "פרסום" שיכול להיות גם בחדרי חדרים, לאדם אחד בלבד. כלומר, כשבאים לבחון אם היה "עניין ציבורי" בפרסום מסויים, יש לבדוק את קיומו של אותו עניין ציבורי, בזיקה לאופן הפרסום.

כך למשל, אילו נתבע יוצא במסע פרסום נרחב הכולל שלטי חוצות, באנרים באינטרנט ופרסומות בטלוויזיה, ואשר בו היה מבזה, משפיל ופוגע במשרתו של פלוני - אזי, על-אף כי מדובר יהיה בפרסום של דברי אמת, אין לקבוע שהיה "עניין ציבורי" באותו פרסום. שכן, אין עניין ציבורי בקרב כלל הציבור שכלפיו היה פרסום זה כאמור. אולם, כשהדברים כאמור נאמרו בתוך ישיבה של דירקטוריון החברה, דירקטוריון הממונה על התובע, אין צורך להוכיח כי בדברים עניין לכלל הציבור, אלא די שהוא יראה שהיה עניין ציבורי מספיק בפני הציבור שאליו הגיעו הדברים, כלומר - בפני חברי הדירקטוריון {ס"ע (נצ') 21362-07-11 יעקב מגל נ' החברה לפיתוח נצרת עילית בע"מ ואח', תק-עב 2012(3), 6134 (07.08.12)}.

עוד יודגש, כי לאור הקשר המובן בין מהותו של אירוע מסויים לבין מידת ההצדקה שבחשיפת פרטיהם של המעורבים באותו אירוע, פרסום עשוי להיות לגיטימי יותר ככל שעניינו הוא נושא "חדשותי" {ראו למשל ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808, 826 (27.07.94)}.

הכרה זו כאמור סוייגה בכך שהצדקתו של פרסום כזה עלולה להישלל באם ניתן היה לספק את האינטרס הציבורי שבקבלת המידע בדרך של פרסום הפרשה תוך השמטת שמות המעורבים בה, כשימוש באמצעי שפגיעתו פחותה. אולם, סייג זה נתפס כרלוונטי פחות כאשר מדובר באנשי ציבור {ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (14.05.08)}.

כאשר מדובר בדמויות ציבוריות, תוכר בקלות רבה יותר התועלת החברתית הגלומה בקבלת מידע על מעשיהן, באופן שיש בו כדי לאפשר לאזרח לגבש דעה מושכלת על האנשים שבכוחם להשפיע על חייו. הכרה זו מתבססת גם על ההנחה לפיה אדם שבחר לקחת על עצמו תפקיד ציבורי מסויים, מוותר בכך מכללא על מידה מסויימת של פרטיות {ראו למשל ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3), 840, 863 (22.10.89)}.

משכך, יתכנו מקרים בהם מידע שפרסומו לא ייתפס כמוצדק ביחס לאדם פרטי, יהא לגיטימי ככל שהוא עוסק בדמות ציבורית {ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (14.05.08)}.

אולם לצורך קביעת קיומו של "עניין ציבורי", לצורך סעיף 14, אין החוק דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור או דמות ציבורית. האינטרס שמאחורי הגנת אמת הפרסום - הוא הרצון לאפשר שיח חופשי ופתוח בנושאים שיש בהם חשיבות או עניין ציבורי גם כאשר עוסק הפרסום באדם פרטי שנקלע אל תוך נסיבות המציפות עניין ציבורי {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

אכן, נטייתו של בית-המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית. עובדת היותו של הנפגע דמות ציבורית היא אחת הנסיבות שלאורן ייבחן הביטוי הפוגע. אין זו נסיבה שבלעדיה אין {ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808 (27.07.94); רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

עוד יודגש כי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אינו מעמיד דרישת תום-לב כתנאי לתחולת ההגנה בניגוד לנדרש בהגנת תום-הלב על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. ולכן כאשר שני היסודות המרכיבים את ההגנה בסעיף קמים לנתבע אין נפקא מינה למניעיו של הנתבע-המפרסם.

כך למשל במקום בו על-אף שתתקבל טענת תובע כי נגרמה פגיעה בשמו הטוב כאשר הוצג כמי שלא שילם את חובו בגין דוחו"ת לעיריה, מול גרושתו, ילדיו ועוזרת הבית (של גרושתו), תעמוד לעיריה ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הגנת "אמת דיברתי" {ת"ק (ראשל"צ) 40930-07-12 רבקה שקולניק נ' החברה העירונית ראשון לציון לביטחון וסדר ציבורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.11.12)}.

עם-זאת יתכן, שמהלכה זו תתפתח הלכה מקיפה יותר, שתאפשר לשלול ממפרסם את הגנת אמת הפרסום אם בית-המשפט יסבור שמניעיו, מטרותיו או רשלנותו יוצרים כנגדו השתק, השולל את זכותו להסתמך על ההגנה {אורי שנהר, שם, 217}.

3. המבחן האובייקטיבי
בית-המשפט יבחן את שאלת תחולת ההגנה, אם הפרסום היה אמת והאם היה בו אינטרס ציבורי על יסוד המבחן האובייקטיבי.

בית-המשפט יערוך השוואה בין העובדות העולות מן הפרסום לבין המציאות שהיתה קיימת בעת הפרסום, ולא בחוכמה לאחר מעשה. הזהות שבה מדובר אינה חייבת להיות מוחלטת, די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות על-מנת שבית-המשפט יחיל את הגנת אמת דיברתי, שכן כאשר נותנים משקל ראוי לחופש הביטוי לא צריך לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע.

הגנת "אמת דיברתי" תעמוד לנתבעים כאשר קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום, ונטל ההוכחה רובץ לפתחם. על בית-המשפט לערוך השוואה בין העובדות העולות מן הפרסום לבין המציאות במועד אותו הפרסום {ת"א (יר') 12599/06 פלונית נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2008(1), 24542 (13.03.08)}.

הגנת אמת בפרסום לא חלה על פרסום שגוי, אף אם פעל המפרסם בתום-לב ומתוך אמונה באמיתות הפרסום, ואף אם טעותו היתה סבירה {ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2), 281 (24.02.77)}.

4. מרחב המחיה של אמיתות הפרסום - אמת מהותית
הגנת אמת הפרסום חלה גם במקרה שבו קיים אמנם פער, בין המציאות על כל פרטיה לבין הפרסום, אך הפער מתבטא ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". יתכנו לפיכך מקרים בהם כולל הפרסום פרטי לוואי מסויימים שאמיתותם לא נתבררה עד לפרסום הכתבה.

יש והפרסום כולל הדמיות אילוסטרציה שלא נוצרו ברגע האמת. על-מנת ליתן משמעות לחופש העיתונות - לנוכח חשיבותו הרבה בהקשר הציבורי ולאור הסכנה שבצינון פעילותם הרצויה של העיתונאים - יש להבטיח לו מרחב מחיה.

חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה (Breathing space) על-מנת שישרוד. אין לצנן את הביטוי ובוודאי שאין להקפיאו. אין להתיר שיטה של צנזורה דה פקטו המופעלת על-ידי אחרים או צנזורה המופעלת על-ידי העיתונות עצמה מחשש לתביעות שתוגשנה נגדה. הפרסום צריך שייבחן כמכלול, בלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום הפוגע {ראו ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555, 564 (20.12.92); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.12.06), פסקה 12}.

במרבית מדינות ארצות-הברית, מקובל לבחון האם הפרסום הוא אמיתי על-פי מהותו - substantially true. אמיתות הפרסום אינה נפגעת אפילו קיימים בו אי-דיוקים שאינם מהותיים. הצהרה או אמרה לא תיחשבנה לשגויות אלא אם הרושם שהותירו בעיני הצופה או השומע הוא שונה באופן מהותי מהאמת.

אמיתות הפרסום נמדדת, לפי סטנדרט זה, על-פי מידת הסטיה שבין האמת לבין הרושם שנותר בלב הצופה הסביר בעקבות צפיה בכתבה. אם רוח הדברים אינה משתנה, כי אז לא ישפיעו אי-דיוקים זניחים על תחולת ההגנה.

היבט נוסף של "מרחב הנשימה" מתייחס להיבטים הצורניים של הפרסום - לשיקולי העריכה של מציג העובדות. שיקולים אלה, הנוגעים בעיקר ובמורחב לעבודתם של עיתונאי, של יוצר, של במאי ושל תסריטאי.

שיקולי העריכה יכולים לבוא לכלל ביטוי בכמה אופנים. האחד הוא, למשל, שימוש בצילומי אילוסטרציה בכתבה עיתונאית - צילומים אשר לא צולמו בזמן אמת במהלך התרחשות האירוע נשוא הכתבה, והם נועדו להשלים אותה באופן חזותי, להעביר לצופים מסר לגבי המידע המועבר להם בכתבה, ולספק לה המחשה או הסבר.

כלי נוסף הוא הדבקת קטעי שמע על גבי קטעי חוזי שצולמו בזמן ובמקום אחרים (voice over). לעיתים מעוניין העורך להציג קטע חוזי רלוונטי, אך השמע המלווה אותו אינו תורם לכתבה.

עורכי תקשורת נדרשים גם באופן תדיר לחתוך קטעים קצרים מתוך מצבור של הקלטות או צילומים, ולהציג את החלק הרלוונטי או את הקטע הרצוי להם. מטבע הדברים, אין ברגיל אפשרות להציג את מלוא חומרי הגלם או את מלוא העובדות המרכיבות את המציאות.

כך בכלל, וכך בפרט - בעניינים בעלי חשיבות ציבורית. כל עוד אין מדובר בעיוות מכוון של המציאות - כפי שהיתה ידועה למפרסם - או בסילופה, אין לראות באמצעי עריכה אלה משום סטיה אשר תשלול מהמפרסם את הגנת אמת הפרסום.

גם יצירה דוקומנטרית - יצירה היא, והיוצר נדרש להשתמש באמצעים אמנותיים ככלי אטרקטיבי להעברת המסר שבפיו בצורה נעימה יותר לעין או להצגתה באופן שימשוך את העין (ראו גם עניין Lando, בעמ' 309 (Streamers and graphics are little more than minimal packaging required to make the piece readable and attractive)).

בחירת התכנים שיהיו כלולים בפרסום, האופן בו יוצגו, השילוב בין קטעי קול לבין קטעי תמונה, והשימוש בצילומי אילוסטרציה - כל אלה יש בהם כדי לשקף את פרשנותו של העורך ל"מציאות".

עבודת העריכה הינה תכופות חלק בלתי נפרד מן העיסוק העיתונאי וכל עוד נופלת היא בגדרה של עריכה מקצועית סבירה, ואין בה עיוות מודע ומהותי של המציאות - אין זה תפקידו של בית-המשפט להציע דרכים אלטרנטיביות למלאכת העריכה.

{הסקירה לעיל מתוך ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

5. נטל ההוכחה
הנטל להוכחת שני יסודות המצטברים שבהגנת אמת בפרסום מוטל על כתפי הנתבע-הנאשם. ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
יובהר כי ככל שלשון הרע הגלום בפרסום חמור יותר, הרי שנטל הוכחת אמיתות הטענות מחמיר בהתאם, משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת, להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות.

יובהר כי כאשר מדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות {ע"א 2657/04 אירית וילדר ואח' נ' ד"ר אברהם ניסנקורן, תק-על 2006(3), 1042 (19.07.06)}.

במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר {דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3), 43 1 (28.04.96)}.

"בתביעה בגין פרסום לשון הרע יוטל על הטוען אמת בפרסום נטל שכובדו ככובדה של לשון הרע; וככל שלשון הרע תכבד ותלך כן יכבד וילך הנטל להוכיח את האמת שבפרסום."
{כב' השופט חשין ב- דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3), 1 (28.04.06)}

הכלל הוא, כי קיימות שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה {ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב, 2017, 2064 עד 2065 (17.01.58); ע"א 256/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון, פ"ד יד, 1205, 1238 (03.06.60); ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1), 414 (16.03.65); ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1), 203 (18.10.76)}.

יובהר כי בין אם במשפט האזרחי דרושה מידת שכנוע של למעלה מ- 51% אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שיקבע, כי אין לסטות מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% - התוצאה על-פי שתי הגישות היא שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים {ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, 598 (26.02.86)}.

כאשר עולה בידי תובע להראות, כי הנתבע פרסם אודותיו דבר, אשר יש בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם", כלשון סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, הרי שהוכיח, למעשה, את תביעתו.

אם בדעת הנתבע להעלות את ההגנה, "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין לציבור..." {סעיף 14 לחוק}, ואם הפרסום ייחס לתובע עבירה פלילית, כי אז לא רק שנטל הראיה בעניין טענת ההגנה הוא על הנתבע, אלא שחובה עליו להוכיח את הגנתו זו במידה העולה על הרמה המקובלת במשפטים אזרחיים { ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב, 2017 (17.01.58); ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, 598 (26.02.86)}.

כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את מידת ההוכחה הדרושה, אזרחית ופלילית, משתנה על-פי מהות הנושא {ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, תק-על 2005(4), 3500 (28.12.05)}.

6. טענת אמת בפרסום - האם חלה על עבירות אחרות
נשאלת השאלה האם ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע חלה על עבירות אחרות מחוץ לחוק איסור לשון הרע, למשל, עבירה של העלבת עובד ציבור {ע"פ (חי') 3216/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 12600 (26.06.08)}.

ההגנה שבסעיף 13 לחוק לשון הרע מתייחסת אך ורק לעבירות לפי החוק האמור. ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, אינן חלות על עבירה של זילות בית-המשפט לפי סעיף 255 לחוק העונשין, אולם נראה כי הדברים יפים גם לעניין עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין {כב' השופט (בדימוס) י' קדמי בספרו על הדין בפלילים (2006), 1720; רע"פ 3817/97 דב סובול נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 247 (06.07.98)}.

כוונת המחוקק לא היתה להרחיב את ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מעבר לזה. ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע בפרט, וכן שאר ההגנות שבחוק איסור לשון הרע בכלל, לא יחולו על עבירות אחרות שמחוץ לחוק איסור לשון הרע, שכן כך עלול להיפתח פתח נרחב לביצוע עבירות תוך ניסיון לחמוק מאחריות על-סמך ההגנות שבחוק איסור לשון הרע {ע"פ (מחוזי חי') 2098/02 אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 11231 (02.05.02)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נטל ההוכחה