סייג לפרסום ההליכים

סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"18. הפרכה של טענות הגנה
הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין."

מטרת הפרוצידורה האזרחית הינה לווסת ולנתב. זאת אל מול הסדר הדיוני הראוי, לפיו על כל צד להגיש ראיותיו בחבילה אחת כדי למנוע טלטלות מיותרות מבעלי הדין {בש"א (שלום אי') 1504/08 לוי איריס נ' להב לימור, תק-של 2009(1), 16392 (07.01.09)}.

ניהולו התקין של ההליך הדיוני מחייב ככלל, כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות.

על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. עם-זאת עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין.

כמו-כן יודגש, כי בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל דין {רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4), 577, 579-578 (22.05.01)}.

אין אפשרות להכריע בשאלה דיונית העומדת על הפרק ללא ליבונו של העניין העומד מאחוריה. התייחסות סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון האינטרסים שעל בית-המשפט להפעילו.

אולם "ידו של בית-המשפט לא תהיה קפוצה בבואו לבחון הבאת ראיות נוספות לתיק שיכול ותסייענה לירידה לחקר האמת". ככל שסובר בעל-דין כי המועד בו הוגשה הבקשה מהווה פגם דיוני, הרי שכך יוכל להבהיר בסיכומיו וככל שימצא בטענתה ממש, פגם זה ניתן יהיה לריפוי בפסיקת הוצאות הולמת. במיוחד כך, עת נדיר הפגם הדיוני אשר אינו ניתן לריפוי בדרך זו {בש"א (שלום אי') 1504/08 לוי איריס נ' להב לימור, תק-של 2009(1), 16392 (07.01.09)}.

בסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע נקבע הסדר מיוחד המתיר הבאה של ראיות לסתור, לשם הפרכה של טענות ההגנה, בזו הלשון: "הביא... הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין".

מתוך הסעיף האמור עולה כי נתונה לתובע הרשות, מכוח הוראות החוק, להביא ראיות סותרות ואין הוא זקוק לרשות מיוחדת מאת בית-המשפט בכדי להביאן.

הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, והוראת תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, מתירות לתובע להבדיל מנתבע, להביא ראיות להפרכה על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט.

הכלל הוא כי התובע מגיש ראיותיו ראשון ולאחריו הנתבע. התובע אינו רשאי להביא ראיות נוספות לאחר שהובאו ראיות הנתבע, אלא בשיקול-דעת בית-המשפט {ת"א (שלום חי') 16346/00 גיורא פישר נ' עופר שרון, עורך-דין, תק-של 2004(4), 25291 (22.11.04)}.

הסדר הקבוע בתקנות משקף את העובדה שלנתבע המעיד אחרון יש זכות דיונית להפתיע את התובע בעד מטעמו. לא כך הדברים ככל שהמדובר בנתבע המביא עדויותיו בתצהיר או בעדות ראשית לאחר שהיו בפניו עדויות התובע. על-כן הזכות הקבועה בדין ביחס להבאת עדויות הזמה אינה מסורה לנתבע.

מטרת החוק היא שתובענה בשל לשון הרע תהא שונה מכל תובענה אחרת, גם בכך שהזכות להביא ראיות לסתור לא תהא תלויה בהסכמת בית-המשפט ולא מותנית בשיקול-דעתו {ראה בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי, פ"ד ל(1), 470, 472 (27.11.75)}.

זכותו של תובע על-פי סעיף 18 לחוק אינה מסוייגת. ניתן לדמותה לזכותו של נתבע להביא ראיות הגנה, שכן בפרשת ההגנה (בתביעה שעל-פי החוק) מובאות לראשונה ראיות כדי להוכיח את טענות ההגנה של הנתבע, שהן בדרך-כלל העניין המרכזי בתובענות שעל-פי החוק.

למעשה, כאשר אין מחלוקת על עצם הפרסום, "פרשת התביעה" יכולה להסתכם בהגשת הפרסום (בהנחה שיש בו משום לשון הרע). מעמדו של הנתבע במקרה כזה דומה, במידה רבה, לנתבע הטוען טענות מסוג "הודאה והדחה". לפיכך אין להגביל את התובע באפשרות שלו להביא ראיות בשלב הדיוני המוסדר בסעיף 18 לחוק.

לפיכך, אין מקום להגביל את הנושאים ביחס אליהם מבקש התובע להביא עדויות סותרות (ובלבד שמדובר בעדויות רלוונטיות וקבילות) {ת"א (מחוזי יר') 1624/99 דן תיכון נ' צבא הגנה לישראל, תק-מח 2002(4), 20677 (04.09.03)}.

הדין הנוסף, המקנה סמכות לבית-המשפט להתיר לתובע הבאת ראיות מפריכות, לאחר סיום פרשת ההגנה, היא תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת:

"(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:
(1) התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית-המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות..."

זכותו של תובע להביא ראיות מפריכות/סותרות, בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, רחבה מזו המוקנית לתובע על-פי התקנות.

על-פי לשון סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, בכל מקרה בו הנתבע מביא ראיה או מעיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק, רשאי התובע להביא ראיות סותרות מטעמו, כביכול - ללא שמוקנה לבית-המשפט כל שיקול-דעת שלא להתיר הבאת הראיות המבוקשות, בעוד שהתקנות קובעות במפורש, שבית-המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות {ת"א (שלום חי') 1798/03 אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע, תק-של 2008(4), 26431 (17.12.08)}.

אין סימוכין בחוק לטענה כאילו מותנית רשותו של התובע להביא ראיות סותרות, בתנאי מכללא שחייב הוא להניח דעתו של בית-המשפט תחילה כי הראיות שיביא אמנם יהיו ראיות לסתור את ראיות ההגנה. אם הראיות שהביא התובע "לסתור", לא היו, לדעת בית-המשפט, "ראיות סותרות", כי אז לא הצליח התובע בראיותיו לסתור את ראיות ההגנה; אך אין לדרוש ממנו מראש להתחייב שיצליח {בר"ע 228/75 דוד ברקן, עורך-דין נ' יוסף תמרי ואח', פ"ד ל(1), 470, 472-471 (27.11.75)}.

אילולא היה זה הפירוש היחידי הנכון של ההוראה האמורה בסעיף 18, כי אז כל ההוראה כולה היתה מיותרת לגמרי: הסמכות, ושיקול-הדעת, להרשות הבאת ראיות לסתור, כבר מוקנים לבית-המשפט, בכל תובענה אזרחית, מכוח תקנה 159(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. אלא שמטרת החוק היא שתובענה בשל לשון הרע תהא שונה מכל תובענה אחרת, גם בכך שהזכות להביא ראיות לסתור לא תהא תלויה בהסכמת בית-המשפט ולא מותנית בשיקול-דעתו {בר"ע 228/75 דוד ברקן, עורך-דין נ' יוסף תמרי ואח', פ"ד ל(1), 470, 472-471 (27.11.75)}.

ברם, יובהר כי גם הרשות לתובע, המוקנית בחוק איסור לשון הרע, להביא ראיות סותרות איננה נטולת כל הגבלה {ת"א (שלום חי') 1798/03 אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע, תק-של 2008(4), 26431 (17.12.08)}.

סעיף 18 עצמו מגביל, כפי שכתוב בו, במפורש, את זכותו של התובע להביא ראיות סותרות, כפי שכתוב בו במפורש, למקרה בו "הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה...". במקרה כזה רשאי התובע "להביא ראיות סותרות".

הרי שאין לדרוש מהתובע להתחייב, מראש, שיצליח לסתור את ראיות ההגנה, אולם יש לדרוש ממנו שיפרט מהן אותן ראיות סותרות וכיצד הן יכולות להיות רלוונטיות לסתור ולו אחת מטענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבע.

כמו-כן, הסיפא של סעיף 18, מורה כי "אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין".

מכאן, שזכותו של תובע להביא ראיות לסתור על-פי סעיף 18 איננה קיימת כאשר, למשל, הנתבע אינו טוען כל טענת הגנה וכאשר כל ראיותיו וטענותיו של הנתבע מוגבלות לטענה לפיה אין בפרסום שנעשה משום לשון הרע.

עוד יוגדש שאין סעיף 18 לחוק שולל כליל את שיקול-הדעת של בית-המשפט כמו גם את סמכותו ואף את חובתו, הקיימים תמיד, לנהל את ההליך. מסמכות זו נובע גם שיקול-דעת המסור לבית-המשפט שלא להתיר שמיעת עדות אשר איננה רלוונטית להליך שבפניו {רע"א 8316/07 יורם שדה נ' שמעון לב ואח', תק-על 2008(1), 4886 (24.12.03); רע"א 10583/03 גיא ניסנסון נ' הרצל בודינגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.03}.

לאור כך נראה כי גם בקשה על-פי סעיף 18 לחוק אינה נענית באופן אוטומטי, ללא כל שיקול-דעת, אם כי, אכן, שיקול-דעתו של בית-המשפט הינו מצומצם ומוגבל מאשר על-פי התקנות.

אכן זכותו של תובע בתביעת לשון הרע, להביא ראיות לסתור. יחד-עם-זאת, אין התובע יכול לנצל את זכותו זו לרעה. שאם לא כך, יוכל תובע להזמין, למשל, את שרי ממשלת ישראל, לרבות ראש הממשלה, שופטי בית-המשפט העליון, וכיו"ב, להעיד כעדי הזמה מטעמו ולבית-המשפט לא תהיה לכאורה כל אפשרות למנוע זאת בעדו {ת"א (שלום פ"ת) 6153/01 ספקטור דוד נ' ליכטמן משה, תק-של 2006(4), 12790 (14.11.06)}.

תובע זכאי לזמן עדי הזמה, כאשר העדים הינם אכן עדי הזמה הנדרשים לגופו של עניין וכאשר עדותם נצרכת ורלוונטית לניהול ההליך ולהפרכת טענות הגנה שהן רלוונטיות להליך. במקרה כזה רשאי התובע להביא את עדי ההזמה מטעמו ובית-המשפט לא יוכל למנוע ממנו מעשות כן. אולם לא לשם הפרכת כל טענה, קטנה כגדולה, שהועלתה על-ידי ההגנה, גם אם אינה מהותית או רלוונטית לתובענה.

עוד יובהר כי זימונם של עדי הזמה כפוף גם לתנאי הטבוע בעצם הגדרת העדים כעדי הזמה או הפרכה.

שהרי עניין שהתובע נושא בנטל להוכיחו, אין מתירים לו לדחות את הבאת הראיות לגביו באמצעות עדות מפריכה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד {א' הרנון דיני ראיות, חלק ראשון (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים), 130).

אם התובע לא הופתע מטעוני התביעה, כי אז אין מדובר בהבאת עדי הפרכה או הזמה שאי-אפשר היה להביאם קודם, אלא אך ברצון התובע לנהל את תביעתו בחלקים כעולה על רוחו. במקרה כגון זה אין התובע יכול "לאלץ" את בית-המשפט להביא בכל זאת את העדים הנוספים לאחר שהסתיימה כבר שמיעת הראיות, ושיקול-דעתו של בית-המשפט קובע.

לשופט השומע את המשפט ניתנו גם הכוח וגם שיקול-הדעת המתאים להשתלט על ניהול המשפט, כשברור שהמשפט עלול להתדרדר לאפיקים שאין בינם לבין עשיית הצדק ולא כלום {בר"ע (מחוזי יר') 3237/01 ביטון נ' סולטן, דינים מחוזי לג(4), 2}.

כך למשל, ב- תא"מ (נת') 42103-12-10‏ {אלכסנדר מילמן נ' טל פרזון, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.13)} התובע הסתמך על סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, וטען כי על-פי הרישא של הסעיף עומדת לו הזכות להביא ראיית-הזמה, ובית-המשפט אינו מוסמך לדחות בקשה שלו להביא ראיה כזאת.

בית-המשפט בדחותו את בקשת התובע קבע, כי אין צורך להכריע בעניין הטענה בדבר העדר סמכותו של בית-המשפט לדחות בקשה כאמור של התובע, כיוון שהבקשה שכאן אינה עומדת בתנאי-הבסיס להבאת ראיית-הזמה על-ידי התובע.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 18 לחוק מאפשר לתובע להביא ראיית-הזמה, כנגד ראיה של הנתבע, שהובאה על-מנת להוכיח אחת ההגנות שבחוק כלפי תביעה בגין פרסום לשון הרע. בעניין דנא, התובע לא הצביע על ראיה שהובאה על-ידי הנתבעת, לרבות בעדותה, שנועדה להוכיח אחת ההגנות שבחוק, ואשר כנגדה מבקש הוא להביא את ראיות-ההזמה. בהעדרו של יסוד זה בבקשה, אין היא באה בגדרו של סעיף 18 לחוק.

עוד קבע בית-המשפט כי אין מדובר, כאמור, בראיות-הזמה במובנו האמיתי של מושג זה. משלא הציג התובע טעם ענייני לאי-עימותה של הנתבעת עם חומר זה, בחקירתה הנגדית, אין הצדקה לאפשר "מקצה שיפורים" לשם כך, לאחר שתמה שמיעת העדויות.

כך גם ב- ב- ת"א (שלום יר') 11600/04 {אהרון דומב נ' ידיעות אחרונות, תק-של 2006(1), 16958, 16961 (19.03.06)} לאחר שניסיון להגיע להסדר בעקבות קדם משפט נכשל, ניתן צו המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. על-פי הצו, היה על התובע להגיש את התצהירים מטעמו ראשון. התובע ביקש לקיים עיון חוזר בהחלטה זו. בקשתו נדחתה. בהמשך לכך, הודיע התובע, ימים אחדים לאחר חלוף המועד להגשת התצהירים מטעמו, כי הוא מוותר על הגשת תצהירי עדות ראשית, בלא שהוא מוותר על זכותו להגיש ראיות לסתור, בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע.

בית-המשפט בדחותו את הבקשה, בין השאר, להתנות על זכותו של התובע להגיש ראיות סתירה לפי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, קבע שהרי המדובר בזכות הקיימת לתובע בחוק. לא הוצבע על מקור סמכות לשלול מן התובע זכות זו. מובן, כי אם תועלה לנצל טענה, במועד הרלוונטי, כי התובע מבקש לנצל זכות זו לצרכים החורגים מגדר הוראת סעיף 18 ותכליתה, תידון טענה זו לגופה אם וככל שהדבר יידרש.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סייג לפרסום ההליכים