botox

הגנת תום-הלב

1. כללי
חוק איסור לשון הרע חוקק בעיקר בכדי להגן על שמו הטוב של אדם, המחוקק קבע כי המפרסם לשון הרע על אדם יישא באחריות פלילית או אזרחית בגין הפרסום.

אמנם חוק איסור לשון הרע בא להגן על שמו הטוב של האדם אך המחוקק הביא לידי ביטוי בחוק גם ערכים אחרים הראויים להגנה, ולעיתים יצדיקו הערכים האחרים כי המפרסם לשון הרע יזכה להגנה.

פרק ג' בחוק איסור לשון הרע, בסעיפים 13, 14, 15, עוסק בהגנות שונות שיכולות לעמוד לנתבע במשפט בגין לשון הרע וזאת אם ישכיל לעמוד בתנאים שהמחוקק הציב.

כל ההגנות המפורטות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע יכולות להתקיים יחד, או רק בחלקן, והן אינן תלויות זו בזו, כל הגנה בחוק איסור לשון הרע עומדת על "רגליה שלה". היינו, בתביעות לשון הרע יש להבחין היטב בין הגנה להגנה, כל הגנה עומדת על רגליה באופן בלתי-תלוי ויש לבחון כל הגנה לגופה.
החוק מאזן בין שתי זכויות יסוד חוקתיות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת (וראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5), 510, 518 (14.08.01); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558, 566-565 (04.03.04); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, תק-על 2005(4), 3500 (28.12.05)}.

נקודת האיזון הראויה, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד {ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91 (21.04.02)}.

ההגנות הקבועות בחוק מגלמות נקודות איזון שונות, במישורים ובמצבים שונים, בין הזכות לשם הטוב לבין אינטרסים שונים שהמחוקק מצא לנכון להגן עליהם, גם במחיר פגיעה בזכות החוקתית לשם טוב.

זאת, מתוך התפישה הגורסת כי ערובה לקיומם של אינטרסים אלו הוא שיח ציבורי פתוח וחופשי. בין האינטרסים הללו ניתן למנות את ההתבטאות חופשית של בעלי תפקידים ברשויות השונות, זכות הציבור לדעת פרטים אודות פעולותיהן של הרשויות ואודות עניינים שיש בהם עניין ציבורי, האינטרס של גופים ורשויות שונות בקבלת תלונות ועוד {אורי שנהר, שם, 308; רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2008(2), 3675 (16.06.08)}.

האיזונים שמציג החוק בהגנות השונות מבטאים את יחסיותם של הזכות לשם טוב וחופש הביטוי {ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 861 (22.10.89); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 623 (10.01.02); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (04.03.04)}.
יובהר כי חרף מרכזיותו של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, אין הוא חסר גבולות ועל-כן יש לדאוג להגנה על אינטרסים אחרים שמדינה דמוקרטית מבקשת לקדם ולהבטיח, ולפיכך תוטלנה מגבלות על חופש הביטוי, אשר על היקפן ניתן ללמוד מן החוק, ובפרט מן ההגנות הקבועות בו {רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2008(2), 3675 (16.06.08)}.

באשר למידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת ההגנה בפני הפרת איסור לשון הרע, מקובלת הדעה כי על כמות ההוכחה לעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה. כמות הראיות שיש בה כדי להטות את ההסתברות נקבעת על-פי מבחני שכל ישר, וקשורה במהותו ובחומרתו של הנושא {ע"א (יר') 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי ואח', תק-מח 1998(1), 1667 (29.03.98); ע"א 670/79 "הארץ" נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 186 (12.04.87); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל", פ"ד מ(1), 589 (26.02.86)}.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, על 11 תתי-הסעיף, קובע מהם הפרסומים המותרים, וכלשונו:

"13. פרסומים מותרים (תיקונים: התשכ"ז, התשנ"ה)
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951;
(2) פרסום בישיבת הממשלה;
(3) פרסום על-ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על-פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;
(4) פרסום על-ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;
(5) פרסום על-ידי שופט, חבר של בית-דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
(6) פרסום על-ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הוועדה, או בדין-וחשבון שלה, או פרסום על-ידי אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הוועדה, בא-כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
(7) דין-וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 12;
(8) דין-וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית-דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל;
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור;
(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על-פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על-פי חיקוק לעיון כל דורש;
(11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם-לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו."

בניגוד לניסוח ההגנות בחוק איסור לשון הרע בסעיפים 14 ו- 15, אשר מנוסחים כטענות הגנה, סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עוסק בפרסומים מותרים שפרסומם לא ישמש עילה למשפט אזרחי או פלילי.

רוב תתי-סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מתייחסים לפרסום על-פי חוקים אחרים. כמו חוק יסוד: מבקר המדינה, חוק יסוד: הכנסת וכדומה. הפרסומים המותרים מתייחסים לפרסומים של רשויות ממשל השונות, כמו-כן עוסק סעיף-קטן (11) בהענקת היתר לפרסום חוזר על פרסומים קודמים.

המחוקק בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגן על אינטרסים ציבוריים. המחוקק סבר שישנם מצבים, שאותם הגדיר, כפרסומים מותרים, שבהם יש אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת לשון הרע ואין חשיבות מהם כוונותיו של המפרסם. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע זכה לכינוי בפסיקה סעיף "ההגנות המוחלטות".

אך יודגש כי על-פי לשון סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הפרסומים המוגדרים כמותרים לא באים לשלול את לשון הרע שבפרסום אלא שהפרסומים שמונה הסעיף לא יכולים לשמש עילה במשפט פלילי או אזרחי. היינו, גם אם מדובר בפרסום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, אם הפרסום נכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הוא יחשב פרסום מותר ולא יהיה ניתן לתבוע על פיו.

המשמעות היא כי המפרסם לשון הרע, אם הוא ימצא זכאי להיכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הוא יזכה להגנה גם אם הפרסום אינו אמת, או אם נעשה בחוסר תום-לב, או אפילו אם נעשה מתוך כוונת זדון. משכך, קבעה הפסיקה כי יש לפרש את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע באופן דווקני ואין מקום להרחיב את תחולתו של הסעיף.

2. נטל ההוכחה
נטל ההוכחה מוטל על הנתבע או הנאשם כי הוא זכאי לאחד מן הפרסומים המותרים שקובע סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. אולם משגילה התובע בעצמו בכתב התביעה או בכתב האישום כי המעשה המיוחס לנתבע או לנאשם נהנה מההגנה המוחלטת, אזי יכול הנתבע או הנאשם לבקש את מחיקת ההליך האזרחי או את ביטולו וכל זאת ללא צורך בהבאת ראיות מצידו {ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי ואח', פ"ד יד 2489, 2492 (30.12.60)}.

3. ההגנה המוחלטת
סוגיית ההגנה המוחלטת, והמגבלות על החסיון, נדונה בפסיקה בעיקר בהקשר של סעיף 13(5) בפרט אך גם לגבי סעיף 13 בכלל על כל תתי-סעיפיו.

כך, למשל, סעיף 13(7) לחוק - שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי-המשנה (5) ו- (6) במהלך ישיבה פומבית - מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם {ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, 67-66 (23.06.98)}.

כמו-כן על-מנת שפרסום יחסה בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים - די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות {ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797, 801-800 (09.02.88); דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד {דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם, אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. אינטרסים וערכים אלה כאמור, באים לידי ביטוי במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק.

החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיבית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה.

הרציונל הוא, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה {דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

החסינות שבסעיף 13(5) אינה גורפת. אין היא חלה על כל התבטאות באולם בית-המשפט, יהא טיבה אשר יהא, כמו-כן, מתן חסינות מוחלטת לכל התבטאות שנעשתה במסגרת הליך משפטי עלולה לאפשר לא רק פגיעה בשם הטוב, אלא גם פגיעה בתקינות ההליכים המשפטיים עצמם {ת"א (ראשל"צ) 3803/03 עורך-דין דולב עמית נ' עורך-דין נפתלי קפשוק, תק-של 2007(4), 2774 (14.10.07)}.

יובהר כי יש להבחין בין אמירה שנאמרה "במהלך הרגיל של המשפט", ואשר נעשתה "לצורך הדיון ובקשר איתו", לבין אמירות החסרות זיקה לתוכן הדיון, ואשר הן חורגות "מעבר לנדרש" {ראה למשל: ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5), 254, 265 (01.07.02); ע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ מח(א), 224, 252 (31.12.83); ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.1.03), סעיף 14; ת"א (יר') 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1), 9031, 9036 (20.02.06)}.

הרציונאל הטמון ביסוד "חסינות" זו הוא לאפשר התבטאות חופשית בדיון שיפוטי, הנחוצה לבירור עמדות הצדדים ולליבון האמת. המטרה היא לאפשר "ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי" {כב' השופט ברנזון, ב- ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(ב), 620, 624 (15.07.74)}.

סעיף 13(5) תוקן בשנת 1967, על-ידי מחיקת המילים "לצורך הדיון ובקשר אתו" {ה"ח התשכ"ו מס' 693, עמ' 122 וכן דברי הכנסת, ישיבה תק"ב, מיום 21.7.65, עמ' 2726-2704} תיקון זה מצביע על כוונה להרחיב את תחומי החסינות. למרות זאת, מקובל בפסיקה לדרוש כי ההתבטאות תהא קשורה לדיון וכרוכה בזיקה תכנית אליו {ע"פ 546/92 דורון נ' טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד(א), 441, 458 (17.06.93); ע"פ (ת"א) 72031/05 לב נ' רסקין, תק-מח 2007(3), 7685 (06.08.07)}.

הטעם לכך נעוץ בצורך לאזן בין שני אינטרסים {ת"א (ראשל"צ) 3803/03 עורך-דין דולב עמית נ' עורך-דין נפתלי קפשוק, תק-של 2007(4), 2774 (14.10.07)}:

מצד אחד - האינטרס שבניהול המשפט ללא חשש מפני "תביעות נלוות".

קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. החשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים.

כמו-כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר למתדיינים להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי-נפסקת של התדיינויות. שיקולים אלה מחייבים מתן חסינות למעורבים בהליכים המשפטיים מפני תביעה בגין דברים שאמרו או עשו במהלכם.

מצד שני עומדת החובה שבכיבוד שמו הטוב של אדם, ושמירה על ניקיון הטיעון בהליך השיפוטי.

פרסומים הנעשים במסגרת הליך משפטי עלולים לפגוע בנפגע לא פחות ואולי אף יותר מפרסומים הנעשים במסגרת אחרת, וחסימת דרכו של נפגע מקבלת סעד בגין הפגיעה עלולה לגרום לו עוול. זאת ועוד: יש חשיבות רבה בכך שהליכים משפטיים יתנהלו תוך הקפדה על תרבות דיבור והתנהגות נאותה, ומתן חסינות מוחלטת לכל התבטאות שנעשתה במסגרתם עלולה לאפשר לא רק פגיעה בשם הטוב, אלא גם פגיעה בתקינות ההליכים המשפטיים עצמם.

סגנון בלתי-ראוי בדברי עורך-דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על-פי כללי לשכת עורכי-הדין וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור בסגנון משתלח ובלתי-ראוי {כב' השופטת שטרסברג-כהן, כתארה דאז, ב-על"א 8838/00 ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2), 169, 172 (09.12.01)}.

עם-זאת, ההקפדה על לשון מנומסת ומאופקת אינה צריכה למנוע מעורך-הדין להציג טיעון חריף לגופו של עניין, אף אם אין הוא נעים לאוזנו של הצד שכנגד. אולם כמובן שעליו לעשות זאת בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד כמו-כן אין בכך כדי למנוע טיעון "בלשון חריפה", מקום בו מדובר ב"טענות ענייניות ודרושות לעצם הדיון" {ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.03), סעיף 22 לפסק-הדין; (ת"א (יר') 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1), 9031, 9036 (20.02.06)}.

בדרך המוצגת כלהלן, האינטרסים המושכים לצדדים יאוזנו באמצעות נוסחת האיזון הבאה {ת"א (ראשל"צ) 3803/03 עורך-דין דולב עמית נ' עורך-דין נפתלי קפשוק, תק-של 2007(4), 2774 (14.01.07)}:

ראשית, יש לבחון אם ההתבטאות נדרשה לגופו של הדיון השיפוטי והיתה קשורה אליו. זוהי מגבלה של רלוונטיות. היא נועדה לבחון את השייכות של האמירה לדיון. מקום בו האמירה כלל לא היתה רלוונטית - אין מקום להגן עליה באמצעות הקניית חסינות. לעומת-זאת, כאשר מדובר באמירה השייכת לדיון ונאמרה כדי לקדמו - יש לראות בה משום פרסום "שנעשה תוך כדי דיון", כאמור בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

שנית, יש לבחון את מידתיות האמירה, ואם חריפותה לא חרגה "מעבר לנדרש". זוהי מגבלה של תוכן. היא בוחנת את תוכן האמירה לגופה, את טיב הביטויים שנבחרו וסגנונם. היתר גורף להתבטא בבוטות מטעמי "רלוונטיות" עלול לפתוח פתח לסגנון כוחני ובלתי-מנומס. כך גם אין לאפשר לעורך-דין להעלות טענות פוגעניות כנגד יריבו, מקום בו הן חסרות אחיזה במציאות. ככל הניתן, יש לבכר טיעון בלשון ממעטת וצנועה.

ב- ת"א (ראשל"צ) 5171/06 עורך-דין גוטפריד ערן נ' עורך-דין פרוינד יצחק, תק-של 2007(4), 30583 (27.12.07) התובע, עורך-דין במקצועו, עתר לחייב את הנתבע לפצותו בגין "דברי גנאי" שהנתבע השמיע כנגדו. דברי הגנאי נאמרו על-ידי הנתבע במהלך "ביקור במקום" שהתקיים ברמת השרון ביום 19.9.06, במסגרת דיון בפני כב' השופטת א' מני-גור. במהלך אותו ביקור כינה הנתבע את התובע "טינופת, שקרן", והוסיף: "אינך ראוי לאביך".

בית-המשפט קבע כי הנתבע עוול כלפי התובע בעוולת לשון הרע. בית-המשפט הבהיר כי מדובר בקללה ("טינופת"), ובהתבטאות מעליבה העלולה לפגוע בשמו הטוב של עורך-הדין ("שקרן"). האמירה "אינך ראוי לאביך" היתה אישית ופוגענית במיוחד, שכן היא מרמזת כי "התובע לא ניחן בתכונות הטובות שהיו לאביו". שרבוב האב להתבטאות, והרמיזה כאילו הבן היה מאכזב את אביו, נשאו במקרה דנא נופך פוגעני במיוחד על רקע פטירת האב כחודשיים קודם.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי דברי הגנאי מהווים הוצאת לשון הרע. היה בהם - במבחנו של האדם הסביר - כדי להשפיל את התובע ולבזותו (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע). בעניין זה, אין מוקנית לנתבע החסינות המעוגנת בסעיף 13(5) לחוק.

בית-המשפט פסק כי בעניין דנא אין לקבל את הטענה לפיה הוראת סעיף 13(5) לחוק מקנה "חסינות טוטלית". החסינות אינה גורפת. היא אינה חלה על כל התבטאות שאמר עורך-דין בדיון משפטי.

החסינות נועדה להקנות לעורך-הדין חופש דיבור, באופן שיוכל להגן על לקוחו, ואף להטיח דברים קשים כנגד בעל דברו, ללא מורא של תביעה בלשון הרע. ואולם, תנאי להקניית החסינות הוא שההתבטאות "שייכת לעניין".

עוד הבהיר בית-המשפט כי גם כאשר ההתבטאות נאמרת לצורך הדיון, אין מקום לאפשר דיבור בסגנון משתלח ובלתי-ראוי. על עורך-הדין לטעון "בדרך ארץ", תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד. דברי גנאי מהסוג כאמור אינם חוצים אף אחד משלבי הסף של מטרית החסינות המשפטית - לא שלב הרלוונטיות ולא שלב המידתיות בסגנון הדיבור.
ההגנה שבסעיף 13(5) היא הגנה מוחלטת והוראה זו אינה מסוייגת בדרך כלשהי. אין בהוראת סעיף 13, על חלופותיה השונות, דרישה לתום-לב. חסר זה בולט על רקע העובדה שחוק איסור לשון הרע קובע שורה ארוכה של הגנות, המותנות באופן מפורש בקיומו של תום-לב (סעיף 15 לחוק). הוראת סעיף 13(5) אינה נמנית עם הוראות אלה {בש"א (יר') 8954/07 עורך דין פז רימר נ' עורך דין אריאל יהודה לשם, תק-של 2008(1), 11885 (07.02.08); דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) נתונה לעורך-דין המופיע בפני בית-המשפט והיא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב, לרבות על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט וכן על כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לבית-המשפט וכן מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם {רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (23.06.98); ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620 (15.07.74); א' שנהר, שם, 199; ת"א (שלום ת"א) 57646/99 ד"ר וינברג משה, עורך-דין נ' עורך-דין צבי כהנא, תק-של 2004(2), 11864 (03.06.04); ת"א (עכו) 3123/06 טיראן שי ניב נ' אריך שאול ואח', תק-של 2007(2), 24688 (05.06.07)}.

הוראת סעיף 13(5) חלה גם בהליכים פליליים. במצב זה, מתבקש מעיקרון החוקיות שלא לקרוא לתוך הוראות סעיף 13 לחוק סייגים, אשר אינם כתובים בהן באופן מפורש. בשל כך, גם בהליכים אזרחיים יש להחיל את העיקרון הפרשני האמור על הוראת סעיף 13(5) {בש"א (יר') 8954/07 עורך דין פז רימר נ' עורך דין אריאל יהודה לשם, תק-של 2008(1), 11885 (07.02.08)}.

הפרסום המותר הקבוע בסעיף 13(5) לחוק, כמו גם הפרסומים הנוספים באותו סעיף הוא בגדר הגנה מוחלטת, במובן זה שפרסום הנכנס בתחולת הסעיף, אפילו יכול היה להיחשב כפרסום המקים לשון הרע, מוצא מכלל תחולתו של החוק ואין הוא יכול עוד להוות עילה להליך פלילי או אזרחי {ע"א (חי') 3564/06 פנחס זמיר ואח' נ' עורך-דין דן שפריר, תק-מח 2007(4), 16136 (30.12.07)}.

לכן, ככל שקיים פירוש סביר להוראה זו, המצמצם את תחום האיסור, יש לבחור בפירוש זה. פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות בזהירות, תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית (כב' השופטת דורנר ב-בג"צ 5432/03 ש.י.ן. לשוויון ייצוג נשים ועוד נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3), 65, 80-78 (26.06.03)}.

כמו-כן כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע. עמדה פרשנית זו מבוססת על ההכרה בחשיבותו המרכזית של הערך של חופש הביטוי במשפט החוקתי של מדינת ישראל {כב' הנשיא ברק ב- ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (04.03.04)}.

דהיינו, במקום בו מדובר במקרה גבולי לעניין תחולתה של הוראת סעיף 13(5) על המקרה, יש להעדיף את הפירוש לפיו ההוראה חלה על העניין, על פני הפירוש לפיו אינה חלה.

ההגנה תחול גם על "דברים שאינם חלק אינטגרלי מן הדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון", ואפילו מקום בו תוכן הפרסום עבר את גבול הטעם הטוב ונאמר בכוונת זדון. אולם יש מקום לחרוג מהוראת סעיף 13(5) רק מקום בו "הזדון והרשעות" מאפיינים את הדברים {ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד(א), 441, 456 (17.06.93); ע"א (ת"א) 1506/02 גיל נ' חיר, תק-מח 2007(1), 1812 (17.01.07)}.

סעיף 13(5) לחוק מבטא העדפה ברורה לטובת האינטרס בניהול דיון המשוחרר ממגבלות של איסור הוצאת לשון הרע על פני ההגנה על שמו הטוב של אדם. העדפה זו עולה בקנה אחד עם תפקידם המרכזי של הליכי משפט כזירה החשובה ביותר ליישוב סכסוכים בחברה האזרחית וקביעת זכויות וחובות בין פרטים בה {ת"א (חי') 19513/03 פלונית נ' הנתבעות, תק-של 2008(1), 24755 (19.03.08)}.

דיון פתוח אינו דיון בלתי-מרוסן. כמו-כן, קיימים כלים דיוניים אשר נועדו לשמור על הסדר ועל כבוד המשתתפים.

עם-זאת, יודגש, כי גם אם החוק מקנה הגנה מוחלטת לאמירות במהלך דיון בבית-המשפט ראוי כי ימנעו בעלי הדין ובאי-כוחם מהתבטאויות שלוחות רסן ושיש בהן כדי לפגוע במושאן, הן במסגרת כתבי הטענות והן במהלך המשפט {ע"א (חי') 3564/06 פנחס זמיר ואח' נ' עורך-דין דן שפריר, תק-מח 2007(4), 16136 (30.12.07); דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

יתכנו מקרים, חריגים ויוצאי-דופן שבהם לא יוכל פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החיסוי שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מקרים שבהם הזדון והרשעות בהטחת דברי עלבון קשים וגלויים לעיני כל, שאם-לא-כן, תיווצר תוצאה שלא תעלה על הדעת שלפיה ניתן יהיה להשתלח באופן בלתי-מרוסן ובתת-רמה {ש"א (נצ') 6250/07 יעל אשל נ' אילנה חייט ואח', תק-של 2008(1), 2521 (10.01.08); דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

4. הבחנה בין פרסומים מותרים לבין ההגנות וההקלות
קיימת הבחנה בין פרסומים מותרים שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לבין ההגנות וההקלות, שבסעיפים האחרים בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע.


ההבחנה ביניהם היא חדה וברורה. ב"פרסומים מותרים" נאמר: "לא ישמש עילה למשפט...", מלכתחילה. לא הגנה יש כאן, אלא איסור כניסה אל היכל המשפט פנימה. לא כן בפרק של "הגנות והקלות".

בפרק של "הגנות והקלות", ניתנת למתדיין הזכות להיכנס אל היכל המשפט פנימה ובנסיבות המתאימות "תהא זאת הגנה טובה..." {ת"א (חי') 1346/98 ארבל עדנה נ' חטר ישי דרור, תק-מח 99(3), 1599 (01.08.99)}.

יודגש כי אין לפרש את הסעיף, כאילו הפרסומים הנכנסים בגדרו אינם מהווים כלל עוולה או עבירה של פרסום לשון הרע, שכן הם "מותרים", אלא יש לפרשו ככלל מעין דיוני, המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי.

הסעיף אינו בא לשלול מאותו פרסום את טבעו כלשון הרע הפוגעת באדם, אלא נועד למנוע את האפשרות לנקוט הליכים פליליים או אזרחיים בגין אותו פרסום {אורי שנהר, שם, 191; ת"א (חי') 1346/98 ארבל עדנה נ' חטר ישי דרור, תק-מח 99(3), 1599 (01.08.99)}.
5. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע
את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע העוסק בפרסומים מותרים יש לקרוא יחד עם סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הקובע כדלקמן:

"20. שמירת דינים
חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על-פי דין אחר ואינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי דין אחר."

היינו, משילוב סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע עולה כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינו בא להתיר פרסום שנאסר על-פי חוק אחר, כמו-כן אינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי חוק אחר.

החסינות בסעיף 13 חלה לאור לשון הסעיף על כל "פרסום", ולאו דווקא על "פרסום לשון הרע" מוקשית. על-פי שיטה זו, כל מעשה המהווה "פרסום" ואסור על-פי חוק אחר, יהיה מותר אם נעשה באחת הנסיבות המפורטות שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

ברם, עבירה של עדות שקר, למשל, הנעשית באמצעות "פרסום" בנסיבות הקבועות בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לא תהא מוגנת, אחרת תבטל את העבירה של עדות שקר {אורי שנהר, שם, 180-179; ע"פ (חי') 2098/02 עורך-דין אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 11231 (02.05.02)}.



6. סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע
העיקרון בדבר חסינותם העניינית של חברי כנסת, שואב את תוקפו מסעיף 17 לחוק יסוד: הכנסת ומהווה עיקרון יסוד במשפט החוקתי הישראלי.

מכוח הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: הכנסת, הוסף לספר החוקים סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: "חוק חסינות חברי הכנסת" או "חוק החסינות"), הקובע כדלהלן:

"1. חסינות במילוי תפקיד
(א) חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל-פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."

עיקרון זה אף מוצא ביטוי נוסף בסעיף 13(1) לחוק איסור לשון הקובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי. וכלשון הסעיף:

"13. פרסומים מותרים (תיקון: תשנ"ה-1994 (מס' 4))
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951..."

את חסינותו העניינית של חבר הכנסת, יש לאזן עם העקרונות הכלליים או התכליות הכלליות העומדות ביסוד כל הוראת חוק במדינה דמוקרטית, כמו עיקרון שלטון החוק, במובן של שוויון הכול בפני החוק, וזכותו של אדם להגנה על שמו הטוב, כחלק מכבוד האדם.

לא כל פעולה או אמירה אשר תבוצע על-ידי חבר כנסת, ובכלל זה אמירה המהווה לשון רע, יראוה אוטומטית כאילו נעשתה "במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת" לפי מובנו של סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת {בש"א (ת"א) 177544/06 ח"כ כהן רן נ' הרב אבינועם הורבויץ, תק-של 2007(1), 10735 (02.02.07)}.

קיימים שיקולי צדק המגינים על אדם שניזוק. חסינות מוחלטת מאחריות משפטית, מנוגדת לעיקרון לפיו אדם אחראי לנזק שהוא גורם לאחר, וכן מהווה סטיה מהעיקרון שניזוק זכאי לפיצוי ממעוולו.

כך למשל, נקבע ב- בש"א (ת"א) 177544/06 {ח"כ כהן רן נ' הרב אבינועם הורבויץ, תק-של 2007(1), 10735 (02.02.07)} כי פנייתו של המבקש לשרת החינוך שתחקור התבטאויות של המשיב, בין אם התבטאויות אלה נאמרו ובין אם לאו, מהווה חלק מובהק מפעילותו הציבורית-הפרלמנטארית, ולבטח שאינה חורגת ממילוי תפקידו כחבר כנסת.

המבקש, חבר כנסת, ותוך מילוי תפקיד זה - העלה באתרי האינטרנט לדיון ולבחינה ציבורית וכן בפני שרת החינוך - תכני התבטאות של דמות חינוכית (ראש ישיבה תיכונית) לתלמידיו, ביחס למעשה של התאבדות חייל במקום תפילה (מסגד) והעלאה על נס את מעשיו של ברוך גולדשטיין ז"ל במערת המכפלה.
בית-המשפט קבע כי אמירות אלה מהוות באופן ברור פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת ובהתאם הן חוסות תחת ההגנה המצויה בסעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע.

ההוראה בסעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת מעניקה לחבר הכנסת חסינות עניינית, בין היתר, בגין מעשה או הבעת דעה. החסינות חלה גם אם הבעת הדעה או המעשה נעשו מחוץ לכנסת. זאת, אם נעשו במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. החסינות חלה גם על הליכים אזרחיים.

סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי פרסום ההליכים בישיבת הכנסת והדברים שנאמרו בה - אינו מוגבל ואינו גורר אחריות פלילית או אזרחית, דהיינו כי פרסומם לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת.

שילובן של של שתי ההוראות האמורות היא, כי קיומה של חסינות עניינית ביחס לפרסום פלוני שולל את קיומה של עילת תביעה בלשון הרע לגבי הפרסום {ת"א (שלום יר') 18427/08 יואב הס נ' ח"כ אביגדור ליברמן, תק-של 2009(2), 8803, 8807 (07.05.09)}.

החסינות העניינית אינה פריבילגיה שלטונית ממנה נהנה חבר הכנסת מתוקף מעמדו הרם. מטרתה היא להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים ולא לשמש לחברי הכנסת את רווחתם האישית {כב' הנשיא א' ברק בג"צ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(1), 1398 (01.02.06), בפסקה 8}.

בפירושה של הוראת סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת יש להביא בחשבון את התכליות והאינטרסים העומדים ביסוד החסינות העניינית.

התכלית האחת היא, הגנה על הרשות המחוקקת וחבריה.

החסינות העניינית נועדה לאפשר את פעילותה התקינה של הכנסת ולהבטיח את תפיסתו של המשטר בישראל, הרואה בחבר כנסת "יחידה חוקתית" הנהנה מחופש פעולה. ביסודה עומד הרצון לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש מתביעות מצד הרשות המבצעת, המפלגה, הבוחר או אזרח מהשורה. מטרתה להגן על הרשות המחוקקת וחבריה ולאפשר פעילות תקינה של הרשות המחוקקת {כב' הנשיא א' ברק ב- בג"צ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, פ"ד נט(5), 865 (23.02.05), בפסקה 15 (להלן: "התנועה למען איכות השלטון בישראל")}.

חסינות זו חיונית על-מנת להבטיח את זכותם של האזרחים כולם לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי. החסינות העניינית מגנה על זכותם של האזרחים שדעותיהם והשקפותיהם תישמענה, באמצעות נציגיהם הנבחרים, במסגרות השונות של הדיון הציבורי בכלל, ובבית הנבחרים בפרט.

הגנה זו חיונית היא בעיקר לאזרחים חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה. במובן זה, החסינות העניינית אף מקדמת את השוויון האזרחי, בכך שהיא מגנה גם על זכותם של חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי, ומגנה עליהם, על-ידי כך שהיא מגנה על חבר הכנסת המייצג את ענייניהם ואת השקפותיהם, מפני כוחו של הרוב.

כמו-כן חסינות זו מבטיחה שוק חופשי של רעיונות ודעות. במיוחד כאשר מדובר בדעות וברעיונות מרגיזים ומקוממים, והיא דרושה במיוחד לנבחרי ציבור המבטאים דעות הנתפסות, בעיני רוב הציבור, ככאלה {כב' הנשיא א' ברק בג"צ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(1), 1398 (01.02.06)}.

יודגש כי ישנה חשיבות מיוחדת ליכולתו של חבר הכנסת להתבטא בחופשיות בפומבי בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.

זכות חוקית זו נועדה להבטיח לחברי המוסד המחוקק של המדינה את חופש הדעה, הביטוי והוויכוח, למען יוכלו למלא את תפקידם, ללא הרגשת מורא ופחד ובלי שיחששו {ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2), 427 (1968), 435 (08.09.68)}.

חבר הכנסת אשר אינו יכול להתבטא ללא חשש מפני התוצאות המשפטיות של דבריו, לא יוכל למלא שליחותו לבוחר. נציגי העם, נושאים במטלה של ניהול הוויכוח המדיני. חירות הוויכוח המדיני דורשת שלא יושם מחסום על היכולת ועל כושר הביטוי החופשי של הנבחרים {בג"צ 620/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מא(4), 169 (11.10.87)}.

חירות הביטוי הנתונה לחבר הכנסת אינה מאבדת מעוצמתה גם כאשר מדובר בהתבטאות הנעשית מחוץ לכתלי הכנסת.

יש לפרש את סעיף 1 לחוק החסינות, כהוראה הבאה להעניק לחבר הכנסת חופש דיבור בכל דבר שיש בו קשר למילוי תפקידיו הפרלמנטאריים, והתבטאויותיו הפוליטיות בכנסת ומחוץ לה.
ההגנה על התבטאויותיו של חבר הכנסת יסודה בשיקולים נורמטיביים, אשר אינם משתנים רק משום שהשתנה מקום אמירתם. זכותו של חבר הכנסת להתבטא כמיטב אמונתו בנושאים העומדים על סדר יומו של הציבור, ולעניין זה קובע סעיף 1 לחוק החסינות כי אין במקום השמעת הדברים כדי לקבוע בלעדיות במתן ההגנה ודין דברים המושמעים מחוץ לכנסת כדין דברים המושמעים בכנסת.

חבר הכנסת הוא אישיות שהעיסוק הפוליטי הוא תפקידו ושליחותו ועיסוק זה אינו מותחם לגבולות משכן הכנסת. ביטויו הטבעי והרגיל של העיסוק הוא גם בנאומים ובהרצאות מחוץ לכותלי הכנסת {בג"צ 620/85 מיעארי נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מא(4), 169 (11.10.87)}.

לפיכך קם הצורך למנוע הרתעת יתר של חברי כנסת, וריסון עצמי שלהם מפני התבטאות חופשית, בשל חשש מפני אחריות בלשון הרע.

עבירות הקשורות בחופש הביטוי כרוכות, מטבען ומטיבן, בביצוע תפקידו של חבר הכנסת. באמצעות הביטוי הפוליטי, שהוא עיקר תפקידו, מתאפשר לחבר הכנסת לבטא את עמדותיו ועמדת ציבור בוחריו בסוגיות ציבוריות.

חבר כנסת המתבטא בעניינים פוליטיים מצוי בלב-ליבה של הפעילות הפרלמנטארית. הגנה על חבר הכנסת בפעילות זו היא תכליתה המרכזית של החסינות העניינית. העוסק בביטוי פוליטי כחלק מרכזי מתפקידו ממילא מצוי בסיכון גבוה להיתפס באיסורים הקשורים בחופש הביטוי {בג"צ 620/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מא(4), 169 (11.10.87)}.

ביסוד התכלית השניה, שהיא התכלית הכללית של החסינות העניינית עניינה בשלטון החוק ובשוויון בפני החוק.

משטר דמוקרטי מבוסס, בין השאר, על שלטון החוק ועל זכויות אדם. חסינות עניינית פוגעת בשלטון החוק (הפורמאלי): אף שחבר הכנסת ביצע עבירה, לא ניתן לממש את אחריותו הפלילית.

כמו-כן נפגע שלטון החוק (המהותי). זכויות האדם נפגעות. התנהגותו האסורה של חבר הכנסת עשויה לפגוע בכבוד האדם, בפרטיותו ובקניינו. מעל לכל, החסינות פוגעת בשוויון שבין בני-האדם. אחריותו של כל אחד מבני החברה ניתנת למימוש, פרט לאחריותו של חבר הכנסת. כל אלה אף פוגעים באמון הציבור ברשות המחוקקת {כב' הנשיא א' ברק בעניין התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, בפסקה 16}.

סביב תפקידו של חבר הכנסת, הכולל בחובו פעולות חוקיות בלבד, קיים מתחם או מעטפת או מעגל של פעולות בלתי-חוקיות, עליהן ורק עליהן משתרעת החסינות. פעולה בלתי-חוקית מעבר למתחם, מעטפת או מעגל אלה לא תעניק לחבר הכנסת חסינות עניינית {בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), 661 (17.01.95)}.

גבולותיו של אותו מתחם עליו חלה החסינות נקבעים על-פי מבחן שעניינו "מתחם סיכון" בפעולתו של חבר הכנסת. תפקידו של חבר כנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד.

פעולות מותרות אלה עלולות לגרום לגלישה לביצוע הבלתי-ראוי והבלתי-חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי-חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה.

מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות "מכסה" שוליים אלה {בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), 661 (17.01.95)}.

חסינות זו מוענקת לחבר הכנסת לעניין כל פעולה בלתי-חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי-נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידיו של חבר הכנסת, ובלבד שפעולה בלתי-חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי שכל חבר כנסת נתון לו {בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), , 685, 686, 661 (17.01.95)}.

יש לבחון האם האם מדובר בעבירה או עוולה המתבצעת במהלך הפעולות כחלק אינטגראלי מן הפעילות הלגיטימית וכעניין נגרר או משני לה. ביישומו של מבחן זה, תוכר חסינות עניינית כאשר "חבר הכנסת אשר בשעת נאומו, וכחלק מהותי ממנו, יעבור עבירה על איסור לשון הרע או אף על איסורים בעניין גילוי ידיעות חסויות" {בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), 661, 727 (17.01.95)}.

כמו-כן יודגש, כי המבחן אינו מתמקד ביסוד הנפשי של חבר הכנסת בעת ביצוע הפעולה, כי אם בשאלה האם מדובר בפעולה המצויה במתחם הסיכון הסביר של פעילותו של חבר הכנסת. בהקשר זה, הבחינה מתמקדת בהיבט של תכנון מראש של הפעולה, להבדיל מן היסוד הנפשי, במובן דיני העונשין.

בית-המשפט אף הכיר בקיומה של חסינות עניינית מקום בו היה מדובר בסדרה של שלושה ראיונות שניתנו על-ידי חברת כנסת, במועדים שונים, אשר תוכנם היה דומה, ואשר לכאורה היה באמור בהם משום זילות בית-המשפט {בג"צ 433/87 רכטמן נ' לשכת עורכי-הדין, תל-אביב, פ"ד מא(4), 606 (07.12.87}.

ברם, החסינות העניינית אינה מקנה הגנה מוחלטת בגין התבטאויות. ביטוי אשר יש בו עבירה, ואשר תוכנן מראש, יוצא מגדרה של החסינות העניינית. עם-זאת, החסינות העניינית מקנה הגנה רחבה להתבטאויות בעניינים ציבוריים, ככל שאין בהן עבירה מתוכננת מראש.

ב- ת"א (שלום יר') 18427/08 יואב הס נ' ח"כ אביגדור ליברמן, תק-של 2009(2), 8803, 8807 (07.05.09), התובעים הם חמישה במספר. התובע 6 הוא ארגון בשם "יש גבול". על-פי האמור בכתב התביעה, התובעים האחרים הם פעילים בארגון האמור והנתבע הוא ח"כ אביגדור ליברמן. עילתה של התביעה בדברים שאמר הנתבע בראיון טלוויזיוני (1) ששודר ביום 5.10.07 בתכנית "יומן" בערוץ הראשון. הראיון שודר בשידור ישיר.

הנתבע התייחס בראיון למספר נושאים. הראיון היה מחולק לשניים. החלק הראשון, מעין קדימון קצר, היה בפתיח של התכנית. הוא עסק בסוגיה האיראנית. התביעה אינה נוגעת אליו. החלק השני החל כ- 11 דקות לאחר תחילת התכנית. הוא נמשך כעשר דקות. התביעה מתמקדת בדברים שנאמרו ב- 4 הדקות האחרונות של חלק זה.

בית-המשפט בדחותו את התביעה קבע, כי הדברים נשוא התביעה נאמרו בראיון טלוויזיוני. באותו מועד, היה הנתבע חבר כנסת. מתוכן הראיון עולה כי הוא נערך על רקע היותו של הנתבע נבחר ציבור, ועל רקע פעילותו הפוליטית ועמדותיו הפוליטיות. בראיון נשאל הנתבע על עמדתו בשורה של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית. הדברים נשוא התביעה מהווים התבטאות פומבית בנושא השנוי במחלוקת ציבורית. בנסיבות אלה, אף שהראיון נעשה מחוץ לכותלי הכנסת, המדובר בפעולה במסגרת תפקידו של הנתבע כחבר כנסת ולמענו.

בית-המשפט קבע כי על-פי טיבם של הדברים, המדובר בהבעת דעה של חבר כנסת בנושא שנוי במחלוקת ציבורית, אשר אינו נופל לגדר הפונקציה אותה הוא ממלא כשר.

בית-המשפט הוסיף והדגיש כי הדברים נשוא התביעה היו בבחינת "גלישה" של הנתבע, אשר לא תוכננה מראש. אכן, הנתבע חזר על חלק מן האמירות, ובמרכזן אלה הנוגעות להשוואה בין פעולות מסויימות ובין הקאפו. הוא עשה כן גם לאחר שניתנה לו הזדמנות לחזור בו מן הטענות. עם-זאת, אין בכך כדי לגרוע מן הרושם הבולט, העולה מצפיה בהקלטה כמכלול, כי המדובר באמירות שנאמרו בלהט הדברים, כחלק מוויכוח סוער, על נושא הנתון במחלוקת ציבורית של ממש.

חוק החסינות מדבר על הבעת דעה של חבר הכנסת. בדיני לשון הרע קיימת הבחנה בין אמירות שבעובדה ובין אמירות שהן בבחינת הבעת דעה {ראו ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נז(3), 245 (18.02.02)}.

תכליתו של סעיף 1(א) לחוק החסינות היא להקנות לחבר הכנסת הגנה מקום בו הוא מתבטא בפומבי בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית. החסינות העניינית חלה, על-פי מהותה ותכליתה, גם על אמירות עובדתיות הנופלות לגדר זה.

עוד קבע בית-המשפט כי אכן טיעון במישור העובדתי הוא, במקרים רבים, הכרחי לצורך הבעת דעה ולפיכך גם טיעון כזה מהווה חלק מן הסיכון המקצועי של חבר הכנסת כנואם וכמביע דעה.

התיבה "הבעת דעה" מתפרשת באופן תכליתי, הכולל גם טיעון שבעובדה הכרוך בהבעת הדעה.

סעיף א(1) לחוק החסינות קובע כי החסינות חלה על הבעת דעה, הפרשנות המקובלת היא כי החסינות חלה גם על מסירת מידע ככל שמסירת המידע נחוצה לצורך הבעת דעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית.

בית-המשפט הבהיר בהקשר זה, כי נכון אמנם כי ביטוי עובדתי בלתי-נכון, אשר יש בו משום לשון הרע, אינו ביטוי מוגן על-פי חוק איסור לשון הרע. ברם, אין בכך כדי להקרין על-פירושו של סעיף 1(א) לחוק החסינות, לפיכך אין לפרש סעיף זה באופן היוצר, לצורך החסינות העניינית, הבחנה בין אמירות במישור הדעה ובין אמירות במישור עובדתי.

העובדה שהתבטאויותיו של הנתבע בראיון כללו גם מרכיב עובדתי, אינה שוללת את תחולתה של החסינות העניינית בנסיבות העניין.

7. סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 13(3) לחוק מעניק הגנה מוחלטת על ארבעה סוגי פרסומים:

1. פרסום על-ידי הממשלה.

2. פרסום על-ידי חבר ממשלה, היינו שר, בתוקף תפקידו.

3. פרסום על-פי הוראת הממשלה.

4. פרסום על-פי הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו.

סעיף 13(3) לחוק נועד להעניק לממשלה ולשריה - אלה הפועלים בתוקף תפקידם - חסינות מפני אחריות פלילית ואזרחית בגין לשון הרע שהם מפרסמים. חסינות זו מוענקת, מכוח הוראות סעיף 13(3) לחוק גם למי שמפרסם על-פי הוראת הממשלה או על-פי הוראה שנותן שר משריה בתוקף תפקידו.

חסינות הינה הכרחית ומתחייבת מעיקרון הדמוקרטיה. הממשלה וחבריה אינם יכולים לקיים את תפקידם כלפי האזרחים כראוי אם יהיו מאויימים מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידם {חאלד גנאיים, מרדכי קרמינצר ובועז שנור בספרם, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי}.

אולם יודגש כי אין ההגנה לפי סעיף 13(3) לחוק חלה גם על הודעת הדובר, שהרי אם כך הדבר עלול להביא לכך שכל פרסום של פקיד ממשלתי כלשהו, ויהיה הזוטר ביותר, שיעשה בתוקף תפקידו, ייהנה מחסינות מוחלטת זו. זוהי פרשנות מרחיקת לכת ביותר, שתוביל להפרת האיזון שבין הצורך להגן על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס לאפשר לממשלה ולשריה להתבטא, במסגרת מילוי תפקידם, באופן חופשי וללא חשש כי יהיו צפויים לשאת באחריות אזרחית ו/או פלילית בשל התבטאויותיהם {ת"א (עכו) 2934/91 מונזר רמזי חורי נ' אריה קיזל ואח', תק-של 2007(2), 19838 (15.05.07)}.

את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע יש לפרש באופן דווקני "ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" {ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1), 210, 215 (20.02.86), סעיף 11}.

באשר להגנת הפרסום המותר, סעיף 13(3) לחוק קובע כי לא יהווה עילה בלשון הרע "פרסום על-ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על-פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו".

הגנה אפשרית לכלי תקשורת בהקשרו של הסעיף האמור תיתכן לאור הוראת סעיף 13(11) לחוק, הקובע כי לא תקום עילה בלשון הרע בגין "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם-לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10)...".

כלומר, להבדיל מההגנה המוחלטת הנתונה בסעיף 13(3) לממשלה ולחבריה עצמם, הרי שלדיווחים על דברי חברי הממשלה מקנה החוק הגנה מסוייגת בלבד, אשר קיומה תלוי בהוגנות ונכונות הדיווח, וכן בהיותו של הביטוי המקורי ביטוי מוגן על-פי סעיף 13(3) לחוק {ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (14.05.08)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 {וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (14.05.08)}, בית-המשפט דחה את התביעה בקבעו כי התובעים לא הראו כי הפרסום נעשה על-פי הוראה ישירה מאת הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, כדרישת סעיף 13(3) לחוק.

בית-המשפט הבהיר כי הרחבתה של הוראה זו כך שתכלול בה הגנה אוטומטית על כל התבטאות מצד כל נושא משרה ציבורית, מהווה פרשנות מרחיקת לכת אשר אינה עולה בקנה אחד עם האיזון המצוי בבסיס סעיף זה, בין ההגנה על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבפרסום דברי הממשלה ושריה.

הרחבה כזו עשויה להביא למצב בו עיתונאי יזכה בחסינות עבור פרסום כל ציטוט מפיו של פקיד ממשלתי כלשהו, ובכך ישוחרר למעשה מכל חובה עיתונאית של בדיקה עצמאית, וידוא העובדות עם נשוא הפרסום וכיוצא באלה. בעוד שמתן ההגנה לממשלה ולשריה עצמם עשוי להימצא מוצדק לאור מעמדם, תפקידם והיקף חשיפתם לתקשורת.

8. סעיף 13(4) לחוק איסור לשון הרע
ב- בג"צ 652/75 {יום-יום עיתון לענייני נ' מבקר המדינה, פ"ד ל(2), 348 (07.03.76)} מבקר המדינה חיווה דעה שלילית בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 1975, בעניין תשלום סכום של 20,000 לירות על-ידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ וכאמור בדו"ח - "לעיתון כלכלי בארץ שהוצא לאור על-ידי חברה ב'". העותרת השניה, שהיא מוציאה לאור של עיתון יומי אשר עוסק בענייני כלכלה, טוענת בעתירתה שכתוצאה מהפרסום שלעיל עלול להיווצר רושם מוטעה בציבור שאותו עיתון כלכלי שעל התשלום לו נמתחה הביקורת הוא העיתון שהיא מוציאה.
העותרים טענו כי הפגיעה בהם היא בעלת סבירות גבוהה ביותר, משום שבעת פרסום דו"ח מבקר המדינה היו קיימים רק שני עיתונים כלכליים בארץ. כמו-כן, מכיוון שבעיתון של העותרת השניה מתפרסם מזה שנים מדור המוקדש למטבעות ולמדליות.

העותרים ביקשו ממבקר המדינה, שהוא יפרסם את שם העיתון שעליו מדובר בדין-וחשבון הנ"ל ושלטענתם איננו העיתון של העותרת השניה, אך משלא ענה להם מבקר המדינה, פנו בעתירה לבית-משפט.

לאחר הגשת העתירה, התקבלה אצל העותרים תשובה לפנייתם ובה מודיע היועץ המשפטי של מבקר המדינה לעותרים, כי מבחינת חוק מבקר המדינה אין כל מניעה שהעותרים בעצמם יפרסמו דברים בדבר קשר או חוסר קשר ביניהם ובין הממצא הנ"ל שבדו"ח המבקר.

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-דין גבוה לצדק קבע כי מדיניות זו של מבקר המדינה אינה נראית בלתי-סבירה. אמת הדבר, ששיטת "האנונימיות" עלולה במקרים מסויימים לפגוע בשמם הטוב או ביוקרתם של אנשים שלא היה להם כל קשר עם העניין אשר שימש נושא לביקורת, ובמיוחד חשש של פגיעה זו הוא גדול כאשר חוג האנשים שאליו יכולים להתייחס דברי הביקורת איננו נרחב, מקום שבו מספר העיתונים הכלכליים הוא לפי גרסת העותרים שניים, ולפי מה שנאמר על-ידי ד"ר מ' חשין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארבעה או חמישה.

אולם לו היה מבקר המדינה נוקט במדיניות הפוכה, היינו היה מפרסם את שמותיהם של אנשים שאינם בין הגופים המבוקרים ואשר ממצאי הביקורת מעמידים אותם באור שלילי, הרי על-ידי כך הוא היה חושף אותם לביקורת שלילית על-ידי דעת הקהל, מבלי שלאנשים אלה היתה הזדמנות נאותה להתגונן בפני הדברים השליליים שנאמרו לגביהם.

מן הראוי לציין, שהמחוקק אף פטר את מבקר המדינה מכל אחריות אזרחית או פלילית על-פי חוק איסור לשון הרע בעד "פרסום על-ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו" {סעיף 13(4) לחוק איסור לשון הרע}.

לפיכך נראה שהחשש לגרימת עוול לפי אותה שיטה הוא קטן יותר מאשר על-פי שיטה של פרסום מלא.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי כל מי שחושש פן יפול עליו חשד שווא עקב פרסום בדו"ח מבקר המדינה יכול להביא לידיעת הציבור שאין לו כל קשר עם האמור בדו"ח ועל-ידי כך למנוע במידה רבה את ההשפעה השלילית של חשד מעין זה.

9. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע
ההגנה שניתנה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נועדה להגן על אינטרס ציבורי חשוב ולפיו, משתתף בהליך משפטי יוכל להשתתף בהליך ללא מורא ומבלי לשקול מה יהיו התוצאות של כל מילה ומילה שיוציא מפיו.

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע דומה במהותו לסעיף 8 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:

"8. רשות שופטת
אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מבטא העדפה ברורה לטובת האינטרס בניהול דיון המשוחרר ממגבלות של איסור הוצאת לשון הרע על פני ההגנה על שמו הטוב של אדם. העדפה זו עולה בקנה אחד עם תפקידם המרכזי של הליכי משפט כזירה החשובה ביותר ליישוב סכסוכים בחברה האזרחית וקביעת זכויות וחובות בין פרטים בה.

אם-כן, ראינו כי קיים אינטרס ראשון במעלה בשמירה על אפשרות לקיים הליכי משפט פתוחים וממצים ללא שמרחף מעליהם איום אפשרי של הגשת תביעות דיבה. אך יודגש כי דיון פתוח אינו דיון בלתי-מרוסן, וקיימים כלים דיונים שקבע המחוקק, אשר נועדו לשמור על הסדר ועל כבוד המשתתפים, אלא כי תביעות לשון הרע אינן חלק מהכלים האמורים.

הליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, ולכן החשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים {אורי שנהר, שם, 197}.

פרשנותו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, צריכה לאזן את חופש הביטוי של בעל דין או פרקליטו המגנים על עניינם בהליך שיפוטי, לבין זכותו של בעל דין, בא-כוחו, או עד במשפט, להגנה על כבודו ושמו הטוב. לאור כך יש להימנע מקביעה שהאינטרס הראשון גובר בכל מקרה.
שרטוט קו הגבול בין אמירה הנכללת בחסיון לבין אמירה שלא תיכלל בו, עשוי, לעיתים, להיות קשה, אך לא יהיה קושי לקבוע, שמקרה, בו אלמוני, אשר לו סכסוך משפטי עם פלוני, מטיח בו דברי דיבה אשר לא ניתן למצוא להם כל הצדקה או קשר להליך משפטי, לא ייכלל בגדר החסיון {ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין-גורן, עורך-דין, פ"ד נד(1), 441 (17.06.93)}.

יודגש כי במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הורחבה משמעות המונח "דיון" וכללה בחובו את כל מה שמתרחש במסגרת ההליך, החל מכתבי הטענות וכלה בסיכומים שבכתב.

מחד, קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה, כתוצאה מהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי העלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים {בש"א (יר') 8954/07 עורך-דין פז רימר נ' עורך-דין אריאל יהודה לשם, תק-של 2008(1), 11885 (07.02.08) פסקה 4}.

כוונת המחוקק בבואו להגן על צד להליך במשפט אזרחי מפני תביעה על-פי החוק, לא באה אלא כדי לאפשר לצד בהליך אזרחי להעלות כנגד הצד שכנגד כל טענה הדרושה לסעד המבוקש מבלי לחשוש מתביעה כנגדו על-פי החוק.

לאור כך לא יוענק חסיון לגבי טענות שמעלה צד כנגד אנשים זרים, שאינם צדדים לדיון, באשר טענות כאלה אינן דרושות ואינן צריכות להליך המתקיים בין הצדדים לדיון {ע"א (ב"ש) 228/95 תקוה בבילה ואח' נ' איריס בבילה, תק-מח 96(2), 502 (11.06.96)}.

סעיף 13 לחוק קובע שורה של "פרסומים מותרים" - כלשון כותרת הסעיף.

פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף-קטן (5) - או בכל אחד מסעיפי-המשנה האחרים של סעיף 13 - הוא פרסום "מותר" שאינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

על-פי חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסוייגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום {ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797 (07.02.88)}.

משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף-המשנה הרלוונטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" {דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2), 341 (07.04.03)}.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע "הגנות מוחלטות". ההגנה המוחלטת הקבועה בהוראת סעיף 13(5) לחוק, מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי {אורי שנהר, שם, 191}.

ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים אינו ראוי להגנה.

אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי-המשנה מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית-המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני.

התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר-על-המידה עד כדי שיבוש ההליך {ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ג' 93, 104-103 (20.01.50)}.

לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" {ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624 (15.07.04); עניין אבי יצחק הנ"ל, שם, 93-88}.

כמו-כן, ההגנה על-פי סעיף 13(5) לחוק כאמור תחול גם על אמירות לחוקר פרטי שנשלח מטעם חברת ביטוח לצורך בירור חבותה, כדבר שבשגרה. תצהירי חוקרים וההקלטות נערכים כחלק ממסמכי חברת הביטוח להליך המשפטי, וככאלה מסירת המידע לחוקר הביטוח מהווה פרסום הקשור להליך המשפטי ולכן מדובר בפרסום מוגן. מדובר בהגנה מוחלטת לפרסום ובלבד שנאמר תוך כדי דיון משפטי, גם אם נאמר בזדון וללא קשר להליך המשפטי {ראה, רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.09); ת"א (אשד') 1617/06 אייל קרמר נ' יעקב קרמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.13)}.

עוד יודגש כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) הנ"ל חלה גם על הליכי גישור, ובפרט על פגישת מהו"ת הנערכת ביוזמתו של בית-המשפט ובהתאם לדין. מטרתם העיקרית של הליכים אלה היא ליצור הידברות ישירה וחופשית בין הצדדים לגבי הסכסוך הנדון בהליך המשפטי כדי לנסות להגיע להסדר, ללא חשש שיעשה שימוש בדברים שנאמרו שם, שכן חל לגביהם חסיון. קבלת תביעות לשון הרע בגין דברים שנאמרו בהליכי גישור ומהו"ת עשויה לסכל את התכלית העומדת בבסיס הליכים אלו {ת"א (ת"א) 7161-10-09‏ ‏ אמיל אלטורי עו"ד נ' מיכאלה באר עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)}.

קיימת תפיסה כי יש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.

הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסויים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי.

הטענה היא כי מתן חסינות מוחלטת להתבטאויות המושמעות בגדרי דיון משפטי מפני הליך לפי חוק איסור לשון הרע עלולה להוביל להידרדרות-רבתי בחומרת ההתבטאויות ולהשתלחויות נטולות רסן שאין להן קשר מהותי או תרומה לדיון המשפטי.

כמו-כן תפיסה זו כאמור גורסת כי אין להפוך את ההליך בפני גורם שיפוטי לבמה להטלת רפש. ניתן להוסיף בהקשר זה כי התבטאויות דיבתיות מופרזות ומיותרות בגדרי הליך משפטי עלולות לפגוע לו רק בשם הטוב של מושאי ההתבטאויות אלא גם בתקינות ההליך המשפטי ובאמון הציבור בו.

אולם אפילו כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא - ממש - מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) - עניין הוא למחוקק לענות בו {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

סיכומו-של-דבר, הדין הוא כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. מטרת החוק למעשה היא לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

לאור כך, בית-משפט אינו יכול לפרש אחרת את החוק או ליצוק תוכן להוראת סעיף 13(5) הנ"ל הקובע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (19.08.09)}.

אך לגבי עורך-דין, בין טוען הוא לעצמו, בין טוען הוא ללקוחו, מוטלת חובה נוספת והיא לשמור על כבוד המקצוע ולהתייחס בנימוס ובדרך ארץ, הן כלפי בית-המשפט והן כלפי הבריות.

אחד הדברים שמקצוע עריכת-דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית-המשפט דברים שעורך-הדין יודע או חייב לדעת, שאינם רלוונטיים בבית- המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו, וכן כי כל דבריו ינוסחו בסגנון ההולם את המקצוע {על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו נ' סולומון, עורך-דין, פ"ד כה(2), 729, 732 (07.11.71)}.

חוק לשכת עורכי-הדין וכללי האתיקה, קובעים נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. אמנם מגבילים הם את חופש הביטוי במידה מסויימת, אך הגבלה זו הכרחית.

המקצוע המשפטי, שכוחו בפיו ובעטו, וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה, גם אם לא היו מזיקים גם בתחומים נוספים {על"ע 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' מזרחי, עורך-דין, פ"ד נח(6), 200 (05.07.04)}.

עוד יודגש כי בהוראת סעיף 13(5) לחוק אין כל עיגון לשוני לטענה כי הוראת הסעיף אינה שוללת באופן מוחלט קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע. הוראה זו אינה מסוייגת בדרך כלשהי. אין בהוראת סעיף 13 לחוק, על חלופותיה השונות, דרישה לתום-לב.

חסר זה בולט על רקע העובדה שחוק איסור לשון הרע קובע שורה ארוכה של הגנות, המותנות באופן מפורש בקיומו של תום-לב (סעיף 15 לחוק). הוראת סעיף 13(5) לחוק אינה נמנית עם הוראות אלה.

מבנה זה של חוק איסור לשון הרע מעיד על תכליתו, והיא כי אין מקום להתנות את ההגנות שבסעיף 13(5) לחוק בדרישה לתום-לב. ואמנם, בספרות צויין כי "...נראה שגם לצורך תחולתה של הגנת סעיף 13 לחוק אין רלוונטיות לשאלה, אם המפרסם פרסם את הדברים בתום-לב או בזדון" (אורי שנהר, שם, 193).

האחריות לפי חוק איסור לשון הרע עשויה להיות גם אחריות פלילית. במצב זה, מתבקש מעיקרון החוקיות שלא לקרוא לתוך הוראות סעיף 13 לחוק סייגים, אשר אינם כתובים בהן באופן מפורש. ככל שקיים פירוש סביר להוראה זו, המצמצם את תחום האיסור, יש לבחור בפירוש זה {ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4404 (26.06.06)}.

כמו-כן, יודגש כי אין לקרוא סייגים לתוך הוראת סעיף 13(5) לחוק האמורה. הלכה היא, כי "כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" {כב' הנשיא ברק ב- ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (04.03.04), בפסקה 13}.

עמדה פרשנית זו מבוססת על ההכרה בחשיבותו המרכזית של הערך של חופש הביטוי במשפט החוקתי של מדינת ישראל. יוצא, כי מקום בו מדובר במקרה גבולי לעניין תחולתה של הוראת סעיף 13(5) לחוק על המקרה, יש להעדיף את הפירוש לפיו ההוראה חלה על העניין, על פני הפירוש לפיו אינה חלה.

עוד יודגש, כי אין כל צורך אמיתי בפירוש מצמצם להגנה שבסעיף 13(5) לחוק. מקום בו עולה טענה אשר יש בה משום לשון הרע, במסגרת הליך כלשהו, לבית-המשפט הדן בהליך קיימת הסמכות, אם מוצא הוא לנכון, לחייב במקרים מתאימים את בעלי הדין בהוצאות הולמות המשקפות את דרך התנהלותם וטיב טיעוניהם. בתוך כך, יכול בית-המשפט לתת את הדעת גם לטענה, כי ההליך שבפניו הוגש תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

כלי זה אף מתאים יותר למטרה האמורה מאשר תביעת לשון הרע, שכן הפעלתו נעשית לא מתוך התבוננות מבודדת על אמירה כזו או אחרת, כי אם על רקע מכלול הנסיבות הנוגעות לניהול ההליך {בש"א (שלום יר') 1510/09 דהאן ציון נ' עורך-דין חביליו, תק-של 2009(1), 7093, 7094 (11.06.09)}.

10. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע
הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, מורה כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור".

סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע עוסק בפרסומים שהמפרסם היה חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה או היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. פרסומים של רשות רשמית של רשויות המדינה, או פרסומים מטעם רשות כזו נכנסים לגדרו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע {ת"א (פ"ת) 27738-02-12 שפרה חזן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ובריאות הנפש, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.06.13)}.

הרציונאל באשר להגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הוא שמדובר בפרסום של צו שהוצא כדין של רשות שיפוטית שפעלה מכוח הסמכות שהיתה מסורה לה כחוק.

כך למשל, עומדת לעיריה הגנת סעיף 13(9) לחוק (פרסום מותר), משמטילה היא עיקול מתוקף סמכותה על-פי פקודת המיסים, לגבות חוב ממי שלא משלם דו"ח {ע"א (יר') 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.11)}.

כך גם יש לראות פרסום של צו עיקול זמני כפרסום שנעשה מכוח חובה משפטית {ת"א (מחוזי מר') 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ, תק-מח 2009(4), 6181, 6210 (06.12.09)}.

על-פי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, מדובר בפרסומים של רשות של רשויות המדינה, או בפרסומים מטעם רשות שכזו שנעשו על-פי היתר או חובה משפטיים.
מכוח העיקרון של אחדות השיטה המשפטית יש לראות בפרסום המותר לפי חוק של המדינה כמותר בכל תחומי המשפט, וממילא אין הוא עשוי לגרור אחריו סנקציות משפטיות. לאור קיומה של הגנה כללית לכל פרסום שנעשה מכוח חובה משפטית, אין טעם בקיום הגנה מיוחדת לפרסום שנעשה מכוח חובה חוקית {ח' גנאים, מ' קרמניצר ו- ב' שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005), 340}.

ב- רע"א (ב"ש) 46441-09-12 {ז'נה ברייטמן נ' מדינת ישראל אגף מיסוי מקרקעין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.09.13)}, הועלתה הטענה כי רשות המיסים הטילה עיקול על משכורתה של התובעת בגין חוב מס רכישה שלא היה ולא נברא. וכתוצאה מכך, נפגע שמה הטוב במקום עבודתה ובין מכריה ועל רשות המיסים לפצותה בעילות חוק איסור לשון הרע.

בנוסף טוענת התובעת כי העיקול השגוי גרם לה הוצאות ונזקים. המדינה ביקשה למחוק התביעה על-הסף וזאת הן בשל "חסינותה" הקמה לטענתה על-פי סעיף 13(9) לחוק והן מכוח הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952.

בית-משפט השלום קיבל הבקשה בחלקה וקבע כי אכן עילת התביעה הנתמכת על חוק איסור לשון הרע דינה מחיקה על-הסף מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

על ההחלטה כאמור, בין השאר, הוגשה בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט שלערעור בקבלו את הערעור קבע כי אכן, על פני הדברים מציבה הוראת סעיף 13(9) לחוק משוכה גבוהה ביותר בפני המבקשת.
בית-המשפט הבהיר כי על-פי הוראת הסעיף הנ"ל לא תקום "עילה למשפט אזרחי או פלילי" בפרסום "שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור".

ברם, הוראה זו אינה שוללת מניה וביה, ובאופן מוחלט, היתכנותה של סיטואציה תיאורטית לפיה "הפרסום" יכול והיה "נגוע" במבחני הדין המינהלי ברמה כזו המסירה ממנו את אותה ההגנה.

בית-המשפט קבע כי על-פי טענות כתב התביעה, הרשות הנתבעת הטילה את העיקול בנסיבות המנוגדות לדין וממילא בהעדר סמכות. טענות אלה נראות אמנם מסופקות ביותר, עובדתית, נוכח הנטען למולן בכתב בית-הדין מטעם המשיבה.

ברם, מן הראוי כי ההכרעה השיפוטית אם קמה החסינות ה"כמעט מוחלטת" על-פי סעיף 13(9) לחוק, אם לאו, תינתן לאחר שתהיה לתובעת האפשרות להציג ראיותיה וליומה בפני בית-המשפט.

כאן יודגש, כי גם באשר לחובה של מבקר פנים לבקר, לפרסם את פרסומיו על קלקולים שהוא מגלה, נובעת מטיבו ומטבעו של התפקיד ובכלל זה קלקולים שגילה ואותם לא נתבקש לגלות.

אין כל צורך באמירה מפורשת בחוק, על-מנת שייקבע כי חובה זו היא חובה שבדין. המבקר עושה, מכוחו של דין, תפקיד, שלפי טיבו וטבעו כולל חובה לפרסם קלקולים, אותם מוצא הוא במהלך עבודתו. בכך יש כדי לעשות את החובה משום חובה שבדין לפרסם, כמשמעות הדבר בסעיף 13(9) לחוק {ע"א 57/08 אילנה חייט נ' יעל אשל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.10.08)}.

תפקידו של המבקר הוא לבדוק את תקינות פעולות העיריה והוא מחייב בדיקת כל גורם הפועל במסגרת העיריה הקשור לפעולה הנבדקת ומעורב בה. לצורך כך אין חשיבות לשאלה מהו מעמדו של אותו גורם - אם הוא עובד עיריה, אם הוא נבחר מועצת העיריה, או אם מדובר בוועדות תכנון ובניה, את מי מייצג חבר ועדת התכנון אשר מעשיו נבדקים בקשר לפעולת הוועדה - אם הוא נציג שר או אם הוא נציג הרשות המקומית, ומה מעמדו ברשות המקומית.

סמכותו וחובתו של המבקר לבדוק את תקינות פעולות העיריה מסמיכות אותו ומחייבות אותו לבדוק כל גורם הקשור לנושא הביקורת ומעורב בו, כאשר במוקד הביקורת עומדת פעולת העיריה במובן הרחב, ופעילותו של בעל התפקיד נבחנת ככל שהיא נוגעת לפעולת הרשות המקומית או אורגן מהאורגנים שלה ומשליכה עליה {כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בג"צ 7805/00 רוני אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים ואח', פ"ד נז(4), 577, 592 (11.05.03)}.

לצורך ההגנה המוחלטת של "פרסום מותר" - אין צורך שתוכן הפרסום היה אמת, ודי בכך שהפרסום אודות הנפגע נעשה מכוח חובה שהיתה מוטלת על המפרסם לעשות את הפרסום. דהיינו, פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומוּנַע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי "הגנה מוחלטת" {ע"א 57/08 אילנה חייט נ' יעל אשל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.10.08), פסקה 8}.

11. סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע
כדי ש"פרסום חוזר" יהנה מההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - נדרש שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן", דהיינו - שיישקף את הפרסום המקורי (אורי שנהר, שם, 192; ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1), 797, 801 (09.02.88)}.

אמנם, הדרישה אינה לחזרה מילולית ומדוייקת על מה שפורסם קודם-לכן, ודי בכך שהפרסום החוזר יבטא את רוח הדברים של הפרסום המקורי, אך נדרש שהפרסום החוזר לא ישנה את תוכן הדברים שבפרסום המקורי.

חזרה הוגנת על פרסום קודם היא כזו "שלא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי ובלתי-מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם", משכך, גם "רושם" לא נכון הנוצר עקב "הפרסום החוזר" - עשוי להופכו לפרסום לא "הוגן", אפילו אם הוא מהווה פרסום "נכון" {ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1), 797, 801 (09.02.88); ת"א (שלום יר') 4329/07 דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34934 (25.06.09)}.