אחריות על מדפיס ומפיץ

1. לשון הרע באינטרנט
האם פרסום שעלול שעלול להיות עוולה של לשון הרע, שנעשה באתר אינטרנט הוא בגדר פרסום על-פי חוק איסור לשון הרע ובפרט האם הוא עונה על פרסום באמצעי תקשורת?

ומהו האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, על יתרונותיה בקידום חופש הביטוי ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע?

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת (תיקון התשמ"ד)
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
(ג) בחוק זה:
"אמצעי תקשורת" - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן: "עיתון") וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם."

הטכנולוגיה של האינטרנט היא הקו המבדיל בין התביעות על פרסום באמצעי תקשורת כהגדרתם בחוק. הטכנולוגיה מעמידה שורה של שאלות משפטיות, ציבוריות ואתיות לצד אפשרויות אלקטרוניות שלא היו פתוחות בעבר לציבור אנונימי מכל קצוות תבל.

כך למשל, אין מקום להעמיד פרסומים באינטרנט בדרגה שווה לדברים שנאמרים תוך הליך משפטי בתוך האולם במהלך הדיון. מדובר בהגנה על תכליות עיקריות שונות {בש"א (שלום ב"ש) 4344/09 קו לעובד ואח' נ' סימון איבגי ואח', תק-של 2010(1), 82231 (31.03.10)}.

המחוקק התייחס לטכנולוגיה של האינטרנט בחקיקת חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") תוך מתן הכרה לאופן השימוש בטכנולוגיה בהקשר לזכויות המוגנות בחוק ולמטרות הציבוריות הלבר-חקיקתיות שמבוקש להשיג. כגון ההכרה כי עצם הכניסה לאתר פלוני באינטרנט יוצר הליך של העתקה שלכאורה מהווה הפרה של הזכות המוגנת.
סעיף 19 לחוק זכויות יוצרים עוסק ב"שימוש הוגן" שמאפשר בחינה מעמיקה של טיב ההפרה ובכלל זה העתקה ארעית שהיא תוצאה של הטכנולוגיה של האינטרנט ולא מטרה של הנכנס לאתר (סעיף 12(4) לחוק זכויות יוצרים).

ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, תק-על 2010(1), 10230 (25.3.10)} נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט. בפסק-הדין נדונה שאלת סמכותו של בית-המשפט להורות לצד שלישי לסייע באיתור נתבע פוטנציאלי על-ידי חשיפת פרטים אודות זהותו.

בית-המשפט העליון נדרש להכרעה בשאלת חשיפת כתובת ה- IP של הגולש המפרסם תוכן פוגעני באופן אנונימי.

בית-המשפט העליון, ברוב דעות, קבע כי על מחוקק לקבוע עמדתו בסוגיה של מתן סעד לפני הגשת תביעה אזרחית שיאפשר לתובע בכוח להשיג דרך בעלי אתר אינטרנט את כתובת ה- IPשל מפרסם אנונימי שתוכן פרסומו מבסס חשש של ביצוע עוולה של לשון הרע.

בית-המשפט עסק באריכות, בין היתר, בסוגיה של הטכנולוגיה שהיא האינטרנט ועמדת הרוב היתה כי בית-המשפט לא ימלא את החסר החקיקתי ועל המחוקק לעשות כן.

כאן יודגש כי בסעיף 11(ג) לחוק איסור לשון הרע הוגדר "אמצעי תקשורת" עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור.
אתר אינטרנט אינו בגדר אמצעי תקשורת כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע ועל-כן אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע {ת"א (ת"א) 14303/08 רבקה פלח - חנות בייבי פלוס נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.09); ת"א 51859/06 עורך-דין שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (28.10.08); ת"א (שלום ת"א) 12773/08 לביב יגאל נ' גוגל ישראל בע"מ, תק-של 2009(4), 4496, 4498 (22.10.09); ת"א (כ"ס) 7830/00 בורכוב ארנון נ' פורן אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (14.07.02); ת"א 37692/03 סודרי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629 (01.08.05) (להלן: "עניין סודרי")}.

"האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי (בשל הקישוריות - Link). תחת כנפי המרחב הממוחשב (cyberspace) חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק)."
{כב' השופט יצחק עמית ב- ר"ע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET - מערכת הפורומים, תק-מח 2007(2) 1837 (22.04.07)}.

יובהר כי הוגשה הצעת חוק בנוגע לאחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט המכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום {ראה: ת"א (שלום ת"א) 14303/08 ת"א (ת"א) 14303-08 רבקה פלח - חנות בייבי פלוס נ' שירותי בריאות כללית ארלוזרוב תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.09); ת"א (שלום קר') 4815-02-09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט (הנתבעת) נ' רמי מור (התובע), תק-של 2009(3), 23145 (13.09.09); ת"א 12773/08 לביב יגאל נ' גוגל ישראל בע"מ, תק-של2009(4) (22.10.09) להצעת החוק באתר הכנסת ראה:
http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/17/3171.rtf}.

אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על-ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים).

סעיף 11 לחוק לא מחיל אחריות על מנהלי אתרי אינטרנט, ולפיכך הגם שאין כל יסוד להכניס להגדרת אמצעי תקשורת בסעיף 11 לחוק חבות של מנוע חיפוש.

הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות בשל פרסום, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: 'אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת" {ת"א (שלום קר') 4815-02/09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט (הנתבעת) נ' רמי מור (התובע), תק-של 2009(3), 23145, 23147 (13.09.09)}.

ניתן לזהות קיומן של שתי גישות:

האחת הגורסת כי ניתן להחיל סעיף 11 לחוק, בדרך של פרשנות, על אתרי אינטרנט במקרים מסויימים {ת"א 145/00 שאול ויסמן נ' גולן ואח', תק-של 2002(3), 112 (2002)}.

השניה אשר גורסת כי לא ניתן, בהיעדר חקיקה מפורשת, להטיל אחריות מכוח סעיף 11 לחוק. כך למשל במקרה ומדובר באתר אינטרנט מסוג YNET (שהינו אתר של "עיתון אינטרנט") {ת"א 7830/00 בורוכוב נ' אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (14.07.02); ת"א (ת"א-יפו) 37692/03 סודקי נ' שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, 1635 (01.08.05) ת"א 51859/06 דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (28.10.08) (להלן: "עניין דיסקין"); ת"א 14303/08 רבקה פלח נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.09)}.

הגישה השניה גורסת כי קיים הבדל עקרוני בין "עורך עיתון" - הן עיתון ממשי, המודפס בדפוס והן עיתון וירטואלי, המתפרסם באינטרנט ואשר יש לו מאפיינים של "עיתון" לבין מי שמפעיל אתר אינטרנט.

הפרסומים באתר אינטרנט שונים מפרסום ב"עיתון" בתכלית השינוי. מאחורי הפרסומים האתר, אין כל יד מכוונת, אין סינון, אין סלקציה, אין "מסגרת", אין עורך. מדובר בקובץ של דברים המושמעים באופן חופשי על דעת אומריהם ועל דעתם בלבד, כאשר כאמור ה"אתר" מספק לדוברים רק את הבמה, מבלי לסנן, לכוון או לחוות כל דעה שהיא על האמור והמתפרסם.

מטעמים דומים, אין לראות באתר גם כשידור רדיו או טלוויזיה. הטעמים לכך הם דומים - גם כאשר מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, יש טעם להטיל אחריות רק במקרה שמדובר בשידור שהוא בעל אופי דומה ל"עיתון" - היינו שידור שמאחוריו עומד מאן דהוא הקובע את המסגרת של השידור, ויש טעם, לכן, להטיל עליו אחריות לדברים שהתפרסמו במסגרתו {ת"א (ת"א-יפו) 37692/03 יצחק סודרי ואח' נ' ארנון שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, 1635 (01.08.05); ת"א (שלום קר') 4815-02/09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט (הנתבעת) נ' רמי מור (התובע), תק-של 2009(3), 23145, 23147 (13.09.09)}.

לפיכך מן הראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על האתר מכוח סעיף זה.

פקודת העיתונות, כמו גם החקיקה המסדירה את שידורי הטלוויזיה והרדיו, אינה מתאימה לחול על רשת האינטרנט הן מבחינת הלשון והן מבחינת התכלית.

מטרת חוקים אלה היא להסדיר את אמצעי התקשורת האלה וליצור רגולציה ופיקוח ממשלתי על כלי תקשורת המוניים. הכפפת רשת אינטרנט לאותם הסדרי חקיקה, היא הרחבה לא ראויה של הפגיעה בחופש הביטוי הטמונה בהסדרים אלה {ת"א (שלום קר') 4815-02-09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט (הנתבעת) נ' רמי מור (התובע), תק-של 2009(3), 23145 (13.09.09); ת"א 7830/00 בורוכוב נ' אלישי, תק-של 2002(2), 1216 (14.07.02)}.

לשונו של סעיף 11 לחוק מעידה על כך כי גם המחוקק הפריד והבחין בין מי שפרסם בעצמו את לשון הרע, לבין מי שהביא לפרסום וגרם לו. מי שגרם לפרסום עשוי להיות אחראי לו בנסיבות מסויימות, אולם הוא אינו נחשב בעיני החוק ל"מפרסם" עצמו {עניין סודרי לעיל; ת"א (שלום ת"א) 51859/06 עורך-דין שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 (28.10.08) (להלן : "עניין דיסקין")}.

באופן כללי, פרסום באינטרנט בא תחת כנפיו של "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע. הגדרת המונח "פרסום" רחבה דיה על-מנת להכיל את הפרסום באינטרנט ללא צורך בפרשנות יצירתית {בר"ע (מחוזי חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET, תק-מח 2007(2), 1837 (22.04.07), סעיף 24; ת"א (פ"ת) 6161/01 רייכמן נ' יצהר, תק-של 2003(2), 939 (19.05.03)}.

כותב של פרסום באינטרנט יכול להיות חשוף במישרין לתביעה בעניין לשון הרע (גם כאשר מדובר בעיתונאי בנתבעת או כל גורם אחר) {עניין דיסקין לעיל}.

נוכח העובדה שתגובות מפורסמות באתר אינטרנט ואף בכך שמי מטעם האתר מבצע פעולה טכנית המאפשרת "שחרור" של תגובה לפרסום קודם לכך שהיא מתפרסמת (ויכול לסנן תגובה), אין בה להפוך את מקים האתר כמפרסם {עניין דיסקין לעיל}.

נכון להיום, הצעת "חוק הטוקבקים" ממתינה לקריאה שניה ושלישית, בין השאר, נוכח בחינת האפשרות כי אתרי התוכן הגדולים בישראל ינקטו הליך של "הסדרה עצמית" לגבי תוכן גולשים (תוך שאתרי התוכן מתנים את הדבר בכך שהסדרה כזו, לא תחשב לכך שהאתרים ידעו שתוכן מידע או הפצתו מהווים עוולה, וזאת בשים-לב להוראת סעיף 10 להצעת חוק מסחר אלקטרוני שפורסמה בתחילת 2008.

בראשית שנת 2008 נתפרסמה הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008 (הצ"ח ממשלה 356). באשר לאחריות ספקים של שירותי אינטרנט (ספקי אירוח, אחסון או גישה, כהגדרתם בהצעת החוק), הצעת החוק קובעת את הדרך בה אחריות זו תהא מוגבלת, בהתקיים התנאים המפורטים שם. הצעת החוק אינה מתייחסת במישרין לתחולת סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע על האינטרנט, אך הנחת מוצא של לשון הצעת החוק הינה כי אם לא יתקיימו התנאים הנזכרים בהצעת החוק, תהא לספקי שירותי אינטרנט אחריות בגין מידע שהועלה לרשת בידי גורמים שלישיים {עניין דיסקין לעיל}.

בכל הנוגע לטענה בעניין לשון הרע במסגרת טוקבקים, ככלל, אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות ה"טוקבקיסטים", כאשר ניתן לראות במובחן כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת" לצורך סעיף 11 {עניין דיסקין לעיל}.

אינטרנט אינו מתיישב בנקל באופן לשוני עם ההגדרה בסעיף 11 לחוק ועם החיקוקים אליהם מפנות ההגדרות שבחוק זה, לגבי אמצעי תקשורת.

אמנם, כבר ניתנו לחוקים עתיקי יומין פרשנויות שאיפשרו להכניס תחת כנפיהם טכנולוגיות חדשניות, אולם נוכח מהותו של האינטרנט, והשוני המהותי בינו לבין דרכי תקשורת אחרות, יש לעשות הליך פרשני מעין זה בזהירות מוגברת. זהירות זו מתחייבת גם מהעובדה שאחריותו לפי החוק של עורך ושל מי שהביא לפרסום, היא גם אחריות פלילית {עניין דיסקין לעיל}.

כפי שנמצא, שאתר של פורומים וקבוצות דיון אינו עיתון לצורך סעיף 11, הגם שיש למנהלי האתר אפשרות למנוע גישה של גורמים לפורום ויכולת להסיר הודעות, מסקנה דומה קיימת לגבי טוקבקים, אף כאשר אלו נמצאים בזנבן של כתבות ב"עיתון מקוון" (או זנבן של כתבות במהדורה מקוונת של עיתון מודפס), כל זמן שההפרדה בין הכתבה לבין התגובות היא ברורה.

בעניין טוקבקים כאלה, מתאימים יותר מאפייניו של פורום מאשר מאפייניו של עיתון. חרף האפשרות לסנן תגובות (שמופעלת ברמה כזו או אחרת, ואף-על-כך מועלות טענות), אין מדובר בפרסום שיש מאחורי המכלול של האמור בו, כוונה, מטרה, מסגרת {פרשת דיסקין לעיל}.

עיתון הוא פרסום שמאן דהו עומד מאחורי מכלול התכנים שבו. גם אם יש סינון מסויים אין יד מכוונת, אין עורך ואין "מסגרת" (עניין סודרי, סעיפים 17, 20).

ברשת האינטרנט, נוכח מהותה והתפתחותה עד כה, יכול להיכלל גם מידע אשר ציבור יתן לו משנה-תוקף, ויראה בפרסומו משמעות של ממש. יש קושי לכלול את כל האתרים וכל סוגי התוכן ב"חבילה אחת" לצורך כך.

אולם, דומה כי בעניין טוקבקים אין כיום מחלוקת של ממש, כי המשמעות המיוחסת להם על-ידי הקורא הסביר אינה גבוהה, וכי מדובר בביטוי אנונימי "מוחלש" {ר"ע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET - מערכת הפורומים, תק-מח 2007(2) 1837 (22.04.07)}.

"ההנחה המקובלת היא כי הטוקבקים נתפסים כדעות בעלמא ולא כמקורות מידע מהימנים, והנחה זו עשויה להשפיע על המעמד המשפטי של הנאמר בהם ואפשר שגם על חופש הביטוי - הנרחב יותר - שיינתן להם."
{ראה גולדשמיט "מקומם של ה"טוקבקים" בשיח הציבורי בישראל" (הכנסת, מחלקת מידע ומחקר) (2006) (נספח ה' לתצהיר הנתבעת), בעמ' 12.
http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m01546.doc)). ראה גם: י' קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט - בין חופש ביטוי להפקרות" המכון הישראלי לדמוקרטיה}

הואיל ושאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק ולבית-המשפט העליון טרם נזדמן להכריע בה. הדעות חלוקות וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום {ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.08)}.

הגישה השניה, המנוגדת לגמרי מהגישה הראשונה, לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת - רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי - יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם {בש"א (שלום יר') 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.06)}.

גישת הביניים גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה השניה "דבר מה נוסף" {בר"ע (מחוזי חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET - מערכת הפורומים, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.07)}.

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם-זאת, משוואת האיזון שבין אינטרסים וזכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת ברשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר המוכר.

לאנונימיות היבטים חיוביים ושליליים. אולם מעלותיה של האנונימיות ברשת עולים על גרעותיה, וכי יש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי והזכות לפרטיות.

נקודת האיזון מצויה בין הגישה הראשונה לגישה השניה כאמור לעיל. קיימים מבחנים אחדים, שיסייעו בקביעת נקודת האיזון, כגון עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת (חרף קיומם של חסרונותיה) {בר"ע (נצ') 213/09 ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.10)}.

קיים חשש כי אם תוטל אחריות על ספק שירותי אינטרנט גם בגין תוכן של צד ג', תהא "יד קלה על הדק" הסינון והשלכה מיידית של צנזורה עצמית, והגבלת חופש הביטוי {השווה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 44 (29.06.98)}.

האינטרנט הוא מקום יחודי בו מתאפשר לכאורה לכל אחד להביע את דעתו באופן חופשי ונגיש לאחרים ולקיים דיאלוג ונסיונות שכנוע בין זרים. רשת האינטרנט תורמת לדמוקרטיה בכך שהיא מאפשרת לאנשים רבים השתתפות בשיח הציבורי {ג' פסח "הבסיס העיוני של חופש הביטוי", משפטים ל"א (התשס"א), 895, 911-910, 924-921}.

לכלל משפטי המטיל אחריות על כלי התקשורת עלול להיות אפקט מצנן במובן זה שכלי תקשורת ימנעו מפרסום תגובות ביקורתיות ויסרסו במידה רבה את השיח הציבורי {ניבה אלקין-קורן "המתווכים החדשים ב'כיכר השוק' הווירטואלית", משפט וממשל ו' (2001-3), 381, 393-391}.

נושא אחריותם של ספקי שירותי אינטרנט (על סוגיהם השונים) לתכנים של צדדים שלישיים, הוא בעל רבדים והקשרים שונים ונכבדים. אם וככל שהמחוקק יסבור כי יש מקום לאחריות ספק שירותי אינטרנט, גם לגבי טוקבקים, באופן המתיישב עם ההסדר הספציפי שבסעיף 11 לחוק איסור הרע, יאמר המחוקק את דברו.

יובהר אמנם כי האנונימיות עצמה היא חלק מחופש הביטוי, וככזו, היא ראויה להגנה חוקתית. התפיסה היא ככלל, שיש להתיר לדוברים להתבטא - בגבולות המותר - באופן אנונימי, בכדי לאפשר להם לומר את דבריהם באופן חופשי וללא חשש. לעומת זאת, בהקשר של פגיעה נטענת בקניין רוחני, מדובר בתחרות בין אינטרסים קנייניים, מתחרים. במקרה כזה האנונימיות אינה משרתת את עצם הביטוי או את תכליות ההכרה בקניין הרוחני. להיפך {ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.12)}.

במקרה זה, הסתרת זהותו של פלוני רק מאפשרת לו לחתור תחת התפיסות העומדות בבסיס ההכרה בזכויות היוצרים, ולפגוע בתמריצים הקיימים להמשך הפקת היצירות.

"בעוד שחשיפת זהותו של גולש אנונימי לצורך הגשת תביעת דיבה נגדו כרוכה בפגיעה מסויימת בחופש הביטוי, אין סכנה דומה בחשיפת זהותו של גולש אנונימי לצורך הגשת תביעה בגין הפרת סימן מסחר (אף כי בשני המקרים עלולה להיפגע במידה זו או אחרת זכותו של הגולש לפרטיות)"
{ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' ברוקרטוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.10)}

יודגש, כי במקום בו מדובר בפרסום הודעה באינטרנט, כאשר מפרסם המודעה מזוהה והפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, אין בעובדה כי פרסום כלשהו הועלה בתווך הוירטואלי, כדי למנוע חיוב בעוולה של הוצאת לשון הרע, במקרים המתאימים, באם לא קמה חסינות או הגנה הפוטרת מאחריות בגין אותו פרסום {ת"א (די') 53154-09-12 גיל גור נ' נעמי אבידן, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.14); רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומי בע"מ תק-על 2010(1), 10230 (25.03.10)}.

כך למשל, ב- ת"א (די') 53154-09-12 {גיל גור נ' נעמי אבידן, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.14)} בית-המשפט קיבל את תביעתו של התובע כנגד הנתבעת שעילתה עוולה של פרסום לשון הרע בגין מודעה שהוצבה בדף פייסבוק של רשת חברתית.

בעניין דנא, קבע בית-המשפט, כי הפרסום לא היה בגדר הבעת דיעה אלא היה קונקרטי ונחזה להיות מסתמך על עובדות ברורות אשר למרביתן לא היה בסיס וחלקן לא הוכח ולו ברמה הנדרשת לצורך ביסוס הגנה.

בית-המשפט התייחס לעובדה כי הנתבעת עמדה על דבריה והמשיכה להגיב להודעות, במסגרת הרשת החברתית, וכן לתגובות ולשיח שעורר הפרסום, שנגע ספציפית לעסקו של התובע ולכדאיות ביצוע הרכישות וקבע שהיה בו כדי לפגוע בעסקיו של התובע.

עם-זאת, בעניין גובה הפיצויים, בית-המשפט קבע, כי משמדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק שיש בו אלמנט עונשי ובטרם הופנמה הנורמה המחייבת ריסון עצמי באינטרנט לא ינקוט בית-המשפט במלוא חומר הדין.

בית-המשפט הבהיר כי על הציבור להפנים כי לא לעולם חוסן וכי בעתיד יתכן שיושתו פיצויים גבוהים יותר ככל שלא תופנם החובה לנקוט בריסון עצמי.

2. אחריות פרסום של מוציאה לאור מקומון
ב- ת"א (שלום כ"ס) 7104/04 {מלכה אילן נ' נ.ש. ירושלים בע"מ, תק-של 2006(4), 5168 (23.10.06)} התובע היה בתקופה הרלוונטית שוטר במשטרת אריאל, ראש חוליית פקחנות נוער. הנתבעת 1 היא מו"ל של עיתון מקומי וחולק ללא תשלום לתושבי אריאל, ונועד לקדם ולפרסם את הנתבעים 3-2. במקומון פורסמה כתבה בה צוטטו דברים מפי בני נוער, ובין היתר דברים לפיהם שוטרי המדור מציקים להם. בין היתר נכתב מפיו של נער כי התובע היכה אותו. התובע טוען כי הפרסום הינו שקרי וכי הוציא את דיבתו רעה בקרב תושבי אריאל והציבור בכלל, לפיכך הגיש נגד הנתבעים תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

בית-המשפט בקבלו את התביעה קבע כי בפקודת העיתונות הוגדר "עיתון" כ"כל דבר דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או ביאורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או על כל עניין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעיתים קבועות או בלתי-קבועות..."

לאור כך בית-המשפט קבע כי המקומון עונה על הגדרה זו, שכן הינו דבר דפוס המכיל כתבות וידיעות המיועדות להפצה בציבור, אשר הודפס והוצא לאור בישראל. מנהל הנתבעת 1 העיד כי המקומון נערך על-ידי המו"ל, מבחינת עימוד ועריכה גרפית, בירושלים, והודפס בבית-דפוס בפתח-תקווה.

מנהל הנתבעת 1 אישר בעדותו כי הנתבעת עוסקת בהוצאה לאור של מקומון ירושלמי (סעיף 4 לתצהירו), וכי הנתבע 3 וראש מטה הבחירות של רשימתו פנו אליו באוגוסט 2004 כדי לתת לרשימתו סיוע בהוצאה לאור של מקומון שיופץ לקראת הבחירות באריאל. כך גם עולה מההסכם בין הנתבעת 1 לנתבעים 3-2, בו מוגדרת הנתבעת 1 כחברה שהיא הוצאה לאור וכמפיקת המקומון.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת 1, כי נתנה לנתבעים 3-2 שירותי עימוד וגרפיקה בלבד ועל-כן היא פטורה מכל אחריות לתוכן הפרסום. אמנם, ביחסים בין הנתבעים 3-2 לבין הנתבעת 1 סוכם כי התוכן של הכתבות והמודעות שייכללו במקומון יימסר לנתבעת 1 על-ידי הנתבעים 3-2, שאף יאשרו אותו לאחר הכנת הטיוטה על-ידי הנתבעת 1, ואולם מבחינת מהות התפקיד של הנתבעת 1 בהוצאת המקומון לאור, מדובר במכלול פעולות ההפקה הכרוכות בהפקתו והדפסתו של מקומון, שהוזמנה הנתבעת 1, כקבלן עצמאי, לספק לנתבעים 3-2 במסגרת פעילותה כמו"ל.

האינטרס הציבורי, העומד כרציונל לפרשנותו התכליתית של חוק איסור לשון הרע, הוא כי מוציאים לאור של דברי דפוס לא יעצמו עיניהם מפני קריאת חומר פוגעני ומשמיץ, המודפס בעיתונים המופקים ומוצאים לאור על-ידיהם, אלא יישאו באחריות, כמעוולים במשותף, יחד עם מביאי הדברים לדפוס. הטלת אחריות אזרחית על המו"ל, שהינו בדרך-כלל גוף מקצועי המעסיק עובדים מיומנים, יוצרת ערובה לבדיקה נוספת של תוכן המהווה לשון הרע, בטרם פרסומו לציבור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות על מדפיס ומפיץ