botox

הקלות

סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"17. שלילת הגנת תום-לב (תיקונים: התשכ"ז, התשמ"ד)
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום-לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי-חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.
(ב) היה הפרסום בעיתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעיתון יומי."

ההוראות הקבועות בסעיף 17 לחוק איסור לשון הרע נוגעות רק לפרסום באמצעי תקשורת.

בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 הגדיר המחוקק מהו אמצעי התקשורת כדלקמן:


"11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת (תיקון התשמ"ד)
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
בחוק זה:
"אמצעי תקשורת" - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן: "עיתון") וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם."

סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע שולל את הגנת תום-הלב, ממי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת, אם לא אפשרו לנפגע, לבקשתו, לפרסם תיקון או הכחשה, הדבר מעמיד את בחינת שאלת תום-הלב מלכתחילה של המפרסמים.

סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע אינו ניתן לסתירה, גם אם המפרסם יביא ראיות לתום-הלב שבפרסום, לא יוכל להנות מהגנת תום-הלב אם לא מילא אחר הוראות הסעיף.

על-פי הוראת החוק הנפגע אינו חייב לשלוח דרישה לאמצעי התקשורת כאמור בסעיף אך נראה כי בית-המשפט עשוי לשקול את אי-הפניה לרעתו של הנפגע בשלב קביעת הפיצויים.

אם הנפגע דרש לפרסם תיקון או הכחשה על המפרסמים לפרסם התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע. וכל זאת תוך זמן סביר מקבלת הדרישה מהנפגע, אולם יודגש כי הדרישה חייבת להיות חתומה בידי הנפגע, ושהתיקון או ההכחשה הנדרשת לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי-חוקי אחר, ואורכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

על-פי הוראת סעיף 15 לחוק, תום-הלב צריך להתקיים בעת הפרסום. המקרה היחיד הנזכר בחוק, שבו נשללה הגנת החוק לפי סעיף 15 עקב נסיבות שאירעו לאחר הפרסום, נזכר בסעיף 17 לחוק, והוא שולל את הגנת תום-הלב ממי שסירב לפרסם תיקון או הכחשה לפי דרישת הנפגע.

סעיף 17 הנ"ל ישים אך לנסיבות הנזכרות בסעיף 15 לחוק, ואין להרחיב את תחולתו על דרך של היקש לנסיבות נושא סעיף 14 (הגנת אמת הפרסום). הטעם לכך הוא שאם בדיעבד נתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת, שוב אין לומר על הפרסום שהיה אמת לשעתו והמפרסם יוכל לחסות אך בצילו של סעיף 15 שאמיתות הפרסום אינה נזכרת בין היסודות הכלולים בו {דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3), 1 (29.09.98)}.

לשונו המפורשת של סעיף 17 קובעת באופן מפורש, כי אי-קיומו של הנטל שבסעיף זה משליך רק על הגנת תום-הלב. הוראת סעיף 17, הקובעת כי אי-פרסום הכחשה או התנצלות שוללת את הגנת תום-הלב, אינה חלה על הגנת האמת בפרסום.

מחדל לפרסם תיקון או הכחשה, על-פי דרישתו של הנפגע, עשוי {על-פי סעיף 17 לחוק} לשלול את הגנת תום-הלב או לחסום אותה. הרציונאל העומד מאחורי הוראה זו, הינו כי סירוב בלתי-מוצדק לפרסם תיקון אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב, ולפיכך יש בו משום ראיה לכאורה כי גם במועד הפרסום פעל המפרסם בחוסר תום-לב.

נפקותו הראייתית של הסירוב היא משמעותית ביותר: גם אם הראה המפרסם, כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות שפורטו בסעיף 15, סירובו הבלתי-מוצדק לפרסם תיקון ישלול ממנו את חזקת תום-הלב, האמורה בסעיף 16(א), ויפטור את הנפגע מן הצורך להוכיח איזו מחלופותיו של סעיף 16(ב) להיפוך יוצרותיה של החזקה האמורה {ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.92)}.

סעיפים 14 ו- 15 עוסקים בשתי הגנות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. סעיף 17 מהווה דין מיוחד, החל רק על הגנת תום-לב וההיקש הנלמד מכך הוא שהחלתו על הגנת אמת הפרסום נוגדת את לשונו המפורשת והברורה של החוק.