פיצוי ללא הוכחת נזק

1. כללי
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"7. לשון הרע - עוולה אזרחית (תיקון התשכ"ז)
פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15ב, 55, 58 עד 61 ו- 63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944."

נוכחנו כי בתביעה אזרחית, על-פי חוק איסור לשון הרע, יבחן בית-המשפט האם הפרסום הנטען כלפי הנתבע הינו בגדר לשון הרע, והאם הנתבע אכן פרסם את הדברים או אם הנתבע נושא באחריות על הפרסום שעשה אחר, כאשר בתביעה האזרחית צריך להוכיח כי הפרסום הגיע לפחות לאדם אחד זולת הנפגע.

היינו, העוולה כוללת שני יסודות, יסוד הפרסום והיסוד השני הוא לשון הרע, הפרסום יחשב כעוולה רק אם יהיה בו לשון הרע לפי ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ואשר יובע על-פי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע.

ראינו עוד כי בעבירה הפלילית בית-המשפט יבחן בנוסף לעיל, האם היה בפרסום משום כוונה לפגוע כנדרש לצורך הרשעה בהליך פלילי, והאם הפרסום הגיע לשני בני אדם זולת הנפגע.

כלומר, עבירה על-פי חוק איסור לשון הרע כוללת שלושה יסודות, שני היסודות הראשונים המוזכרים לעיל, הפרסום ולשון הרע, כאשר לגבי יסוד הפרסום השוני מן העוולה האזרחית כי הפרסום הגיע לשני אנשים לפחות זולת הנפגע. ובנוסף, יסוד לשון הרע, בעבירה הפלילית זהה ליסוד לשון הרע בעוולה האזרחית. היסוד השלישי הנדרש בעבירה הפלילית הוא הכוונה לפגוע, כלומר נדרשת מחשבה פלילית הצריכה להתלוות ליסודות העובדתיים של העבירה.

ומכאן, אם יסתבר כי הפרסום מהווה לשון הרע, יש לבחון האם עומדת לנאשם איזו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לבסוף יבחן בית-המשפט את שאלת הפיצויים.

עתה נשאלת השאלה האם צריך להוכיח יסוד נפשי בתביעה אזרחית. נראה כי בשונה מן העבירה הפלילית בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו בתביעה אזרחית, ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי. כלומר, שהנתבע אכן פרסם, ושהפרסום מהווה לשון הרע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה על-פי החוק לאיסור לשון הרע. היינו, העילה תתבסס לא על כוונת הנתבע אלא על עצם המעשה של הוצאת לשון הרע. מכאן שאין כלל חשיבות למניעים של המפרסם או מה היו כוונותיו.

דהיינו, כדי להקים אחריות בגין לשון הרע על הנפגע להוכיח "פרסום" שיש בו משום "לשון הרע". בהליך האזרחי בתביעת לשון הרע, לעניין הזדון אין משמעות שהרי העיקרון בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי. היינו שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה.

לצורך הוכחת העוולה גם אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה, מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה כשהרציונל לכך הוא כי העוולה של לשון הרע מגינה על קניינו של אדם בשמו הטוב, בדומה לעוולות המגנות על קניינו של אדם ברכושו {שנהר, 143; ת"א (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

עם-זאת, יש לזכור, כי העובדה שמדובר בעוולה של אחריות חמורה, אשר איננה מותנית בהוכחת יסוד נפשי כלשהו, נועדה להקל על התובע, המבקש להוכיח פגיעה בשמו הטוב. על-כן נקבע, כי הכוונה שמאחורי הפרסום לא תשפיע על שאלת עצם קיומה של לשון הרע.

אולם יובהר כי הכוונה לפגוע תשליך, בראש ובראשונה, על יכולתם של הנתבעים להוכיח הגנות שונות. הכוונה לפגוע יכולה גם להשפיע על גובה הפיצוי שיפסק, אם יוכח שאכן היה פרסום לשון הרע. משהוכחה כוונה לפגוע, חייב הדבר להשליך גם, על אופן בחינת הפרסומים.

סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע עושה אבחנה, במסגרת הגדרת הפרסום, בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב.

כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום שאינו בכתב, התובע יצטרך להוכיח בפני בית-המשפט יסוד נפשי מסויים, שהמפרסם ייעד את הפרסום לאדם זולת הנפגע. אך יודגש כי הנתבע יחוייב בדין גם אם הפרסום הגיע לאדם שאליו הפרסום לא כוון, ונראה כי אין חשיבות אם הפרסום הגיע לאותו אדם ברשלנות או בטעות.

אלא שהאחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון לכך שהפרסום יגיע לידי אדם כלשהו שאיננו הנפגע.

כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום בכתב, אין אפילו צורך להוכיח כי הנתבע ייעד את הפרסום לאדם כלשהו, ודי בכך שיוכח כי הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

ראינו כי המבחן האובייקטיבי קובע האם פרסום מהווה לשון הרע וכאשר בית-המשפט עוסק בהכרעה האם פרסום מהווה לשון הרע או לאו, אין כל משמעות האם הנתבע הבין שהפרסום מהווה לשון הרע אם לאו, היינו, הנתבע יחוייב בגין לשון הרע גם אם לא שיער בנפשו כי הדברים שפרסם מהווים לשון הרע. אך בנקודה זו יודגש, כי לנתבע אשר לא שיער בנפשו כי הדברים שפרסם מהווים לשון הרע, עשוי הדבר להביא לכך שתעמוד לו הקלה או הגנה והכול כפי שקבוע בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע העוסק בפרסומים מותרים, הקלות והגנות העשויים לעמוד לנתבע בגין לשון הרע, ושנרחיב בו בהמשך.

מטרתו של הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע היא להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (CONSOLUTION) של הניזוק, שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (REPAIR) את הנזק לשמו הטוב; למרק (TO VINDICATE) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע.

"לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא של הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר... על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא רכושי - שנגרם לניזוק."
{כב' הנשיא א' ברק ב- רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', תק-על 2001(3), 489 (14.08.01)}

כיצד אומד בית-המשפט את הנזק שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע ומה בית-המשפט בוחן בבואו לאמוד את הנזק?

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע תעריפים. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים {רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו- 2 אח', תק-על 2001(3), 489 (14.08.01)}.

סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"19. הקלות
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית-המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."

כלומר לפי סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, בית-המשפט עשוי להתחשב בבואו לקבוע פיצויים לנפגע גם ברשימת הנסיבות שמונה סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.

אך יודגש, כי על-פי לשון הסעיף "...בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית-המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה...", על-פי המילה גם נראה כי לא מדובר ברשימה סגורה של נסיבות שבית-המשפט עשוי להתחשב בהם בבואו לפסוק פיצויים לנפגע.

ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע אינן הנסיבות היחידות שבית-המשפט מביא בחשבון בבואו לפסוק את הפיצוי הראוי. הבחינה צריכה להיעשות תמיד על בסיס הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון וראוי להימנע מהכללות ומקביעה של "תעריפי נזק".

על בית-המשפט לשקול, בין השאר, את מעמדו של הנפגע, את מידת הפגיעה בו ואת הכאב וההשפלה שעברו עליו. בנוסף יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו ואמינותו וכן בהתנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום הפוגע {ת"א (יר') 1382/99 משה שויצר נ' ידיעות אחרונות, תק-מח 2001(3), 4803 (11.10.01)}.

2. עוולת לשון הרע - ופקודת הנזיקין
המחוקק לא החיל על עוולת לשון הרע את כל ההוראות שבפקודת הנזיקין, אלא שסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי על עוולת לשון הרע יחולו הוראות שונות מפקודת הנזיקין, הכול כפי שמפנה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

אולם, הסעיף מפנה לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, אך לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע התקבל הנוסח החדש של פקודת הנזיקין, אך המחוקק לא תיקן את ההפניות בהתאם לנוסח החדש של פקודת הנזיקין, ולכן יש לשים-לב ולהיעזר בטבלאות השוואת הסעיפים על-מנת לפנות לסעיפים הנכונים בנוסח החדש של פקודת הנזיקין שחלים על עוולת לשון הרע.

לשון הרע הינה עוולה אזרחית, ועקרונות הפיצוי על פרסום כאמור נגזרים מפקודת הנזיקין. הניזוק זכאי לפיצוי על הנזק אשר נגרם לו כתוצאה מביצוע העוולה כלפיו. על-פי פקודת הנזיקין, הגדרת "נזק" כוללת נזק שאינו ממוני, כמו אבדן נוחות או אבדן שם טוב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיצוי ללא הוכחת נזק