הכנסה (סעיף 9 לחוק)

1. הדין
סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"9. הכנסה (תיקונים: התשמ"ז (מס' 2), התשנ"ח (מס' 3), התשס"א, התשס"ג (מס' 2), התשס"ה, התשס"ז, התשע"א (מס' 3), התשע"ב (מס' 2))
(א) בחוק זה:
"הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות:
(1) כל גמלה כמשמעותה בחוק הביטוח;
(2) תשלומים למי שמצוי בהכשרה מקצועית;
(3) דמי מזונות שמקבל אדם לפי כל דין בעדו ובעד ילדיו, לרבות תשלום בעדו ובעד ילדיו לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972;
(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה;
(5) (בוטלה).
(ב) השר רשאי לקבוע בתקנות:
(1) כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, כאמור בסעיף-קטן (א)(4);
(2) נסיבות שבהן ייראה נכס שהועבר לאחר כשייך למעביר הנכס, ודרכי חישוב ההכנסה מהנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה;
(3) הוראות מיוחדות ומשלימות בדבר חישוב ההכנסה לעניין חוק זה.
(ב1) לגבי סכום המשתלם לפי סעיף 3(א1)(1) לתוספת השלישית לחוק יישום תכנית ההתנתקות, בין שהוא משתלם לתובע כתשלום חד-פעמי, ובין שהוא משתלם לתובע לשיעורין, יחולו הוראות אלה:
(1) אם הוא משתלם לתובע כתשלום חד-פעמי, יראו בתשלום החד-פעמי כנכס;
(2) אם הוא משתלם לתובע לשיעורין :
(א) לא יראו בתשלום המשתלם לתובע לשיעורין כהכנסה;
(ב) יראו כאילו לתובע יש נכס בסכום השווה לתשלום החד-פעמי, במשך התקופה שבה התשלום משתלם לתובע לשיעורין, ואולם הסכום שיראו אותו כהכנסה מן הנכס האמור לא יעלה על הסכום המשתלם לתובע לשיעורין.
(ג) לעניין סעיף זה:
"נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה "דירת מגורים").
"סכום שאינו מובא בחשבון" - סכום שמפורט להלן:
(1) סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש;
(2) סכום שהתקבל בעד מכירת דירת מגורים, לרבות פיצויים לפי הוראות סימן א' בפרק ה' לחוק יישום תכנית ההתנתקות, והכל לתקופה שתחילתה ביום קבלת הסכום או הפיצויים כאמור וסיומה בתום 12 חודשים מאותו מועד או ביום שבו רכש הזכאי דירת מגורים אחרת, לפי המוקדם."
2. כללי
בסעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה, נקבע שיעור הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה {בסעיף-קטן (א)} ולזכאי שאין לו הכנסה { בסעיף-קטן (ב)}.

פרק ד' לחוק הבטחת הכנסה שכותרתו ועניינו הם "הכנסה", דן בשאלה כיצד מודדים את הכנסתו של אדם. בסעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה הוגדרה הכנסה כך: "הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה (פקודת מס הכנסה)....", ולרבות "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה" {סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה}. בסעיף 9(ב)(1) {לחוק הבטחת הכנסה} נקבע, כי השר רשאי לקבוע בתקנות "כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס..".

בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה הוגדר "נכס" כ"כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות... ולמעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול... ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון... ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח". מהוראות הדין עד כה למדים אנו, כי המחוקק לא יעד את גמלת הבטחת הכנסה לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מספקת כאמור מנכס כלשהו.

בתיקון 15 לחוק הבטחת הכנסה בנוסחו המקורי, גילה המחוקק את דעתו, לפיה בעלות ברכב שנפח מנועו אינו עולה על 1300 סמ"ק, ומלאו חמש שנים או יותר מתום שנת ייצורו לא תעמוד למבוטח התובע הבטחת הכנסה לרועץ.

דא-עקא, שהוראה זו מעולם לא נכנסה לתוקף ובחלוף שנתיים בוטלה. אם לא די בכך, הורה המחוקק בתיקון מס' 15 - {מס' 3} על תחולה למפרע של מחיקת החריג שבפסקה (1) מיום 1 באוקטובר, 2001. בדומה, בטרם יבשה הדיו על תיקון 15 הנ"ל הקפיאה הכנסת את ההקלות שנקבעו במסגרת פסקאות (1) ו - (4) באמצעות התליית כניסתן לתוקף עד ליום 01.10.04 כדלקמן: במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות), התשס"א-2001 נקבע:

"בחוק הבטחת הכנסה {תיקון מס' 15}, התשס"א-2001, בסעיף 3, האמור בו יסומן '(א)' ואחריו יבוא: '(ב)' על-אף הוראות סעיף-קטן (א), תחילתן של פסקאות (1) ו- (4) שבסעיף 9א(ג) לחוק העיקרי, כנוסחן בסעיף 2 לחוק זה, ביום כ"ה בתשרי התשס"ג (1 באוקטובר 2002)."

בהמשך, נקבע בסעיף 28 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב – 2002 כי סעיפים 9א(ג)(1) ו- (4) ייכנסו לתוקף רק ב- 01.10.04. לבסוף נקבע בסעיף 63 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004) התשס"ג-2003, כי סעיף 9א(ג)(1) יימחק וכי סעיפים 9א(ג) (2) - (4) יכנסו לתוקפם ביום 01.01.05.

מן האמור עד כה עולה איפוא, כי בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה נמצא המחוקק "שואב" את עיקריה של תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, לגופו של החוק וממיר את מעמדה, הלכה למעשה, מזה של חקיקת-משנה למעמד של חקיקה ראשית תוך שבסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה הוא קובע את הכלל לפיו, בכפוף לחריגים בהם מדבר סעיף-קטן (ג) לחוק הבטחת הכנסה, רואים רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה.

נפסק כבר, כי אין מתקיימים התנאים הנדרשים לביטול התקנה. עניין לנו בחקיקת- משנה שאושרה בוועדה מוועדות הכנסת. הלכה פסוקה היא, כי בית-הדין יטה ליתן לה תוקף ולאשרה ולא יורה על ביטולה אלא אם נפלו בה פגמים חמורים ביותר, ממין אלה מצדיקים ביטול חקיקת-משנה. פגמים כאלה אין למצוא בהוראתה של תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה.

זאת ועוד, המחוקק גילה דעתו ולפיה בעלות או שימוש ברכב מנועי מכל סוג {למעט טרקטור, אופנוע שנפח מנועו אינו עולה על 50 סמ"ק ותלת-אופן כאמור לעיל}, שוללת ממבוטח את הזכאות לקיצבת הבטחת הכנסה.

עם-זאת, נזכיר כי חוק הבטחת הכנסה הינו חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעיקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ"רצפה" הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי.

אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללה בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, הקיצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימאלית. ההשקפה הגלומה בחוק הבטחת הכנסה היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימאלית.

כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קיצבת הבטחת הכנסה. מנגד, כאשר מדובר במבוטח שרכושו מצטמצם למקרר, תנור אפייה, כלי בית, כלי מיטה, מערכות בגדים ורהיטים בסיסיים לומדים אנו גזרה שווה מסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וקובעים, כי אין הוא נדרש להעמידם למכירה על-מנת להימצא זכאי לקיצבת הבטחת הכנסה. פריטים אלה נחשבים כיום לצרכים חיוניים הדרושים כדי מחיית האדם ועל המדינה לסייע בהבטחת הימצאותם אצל כל מבוטח.

מה דינו של שימוש ברכב? האם גם הוא בא כיום בגדר אותם צרכים חיוניים שעל המדינה לסייע בהבטחתם ולהימנע מלשלול את קיצבת הבטחת ההכנסה בגינם?

יאמר מיד, כי בהקשר זה אין להתעלם מהשיקול של שינויי העיתים. כיום רכב מנועי נפוץ ובוודאי כך, גם השימוש בו. בידי רבים מתושבי ישראל מצוי רכב מנועי פרטי ולמעשה הרכב הפך לחלק מהרכוש הטיפוסי של המבוטח המועסק והמשתכר למחייתו. רבים נוסעים לעבודה ברכבם, מגיעים למרכזי קניות ברכבם, מסיעים בני משפחה למקומות שונים ולצרכים שונים, ובתוך כך גם לנופש ובילוי. אצל חלק משמש הרכב כלי עבודה ממש, ממנו ניתן להפיק הכנסה. מבוטחים עצמאים משתמשים ברכבם להגיע ללקוחותיהם, להסיע אנשים, להעביר חומרים ועוד. מחירו של רכב חדש נותר אמנם גבוה, אך ניתן לרכוש רכב משומש צנוע בסכום כסף לא גבוה באופן יחסי.

עם-זאת, ישנם רבים מבין תושבי ישראל, שאין להם רכב ותלויים בתחבורה ציבורית. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, כי קרוב ל- 37% מהאוכלוסיה אינם מחזיקים ברכב. המדינה מסבסדת את התחבורה הציבורית כדי לסייע לתושבים לנסוע ממקום למקום. מקומות עבודה רבים אף מסיעים את עובדיהם ממעונם למפעל באוטובוסים או מוניות. על-פי הסכמים קיבוציים זכאים עובדים לדמי נסיעה בשיעור של נסיעה באוטובוס מהמעון למפעל. לנסיעות מיוחדות יכול המבוטח להיעזר בתחבורה מיוחדת דוגמת מוניות.

במדינת ישראל של תחילת המאה העשרים ואחת טרם הגענו לרמת חיים בה שימוש ברכב הינו חיוני לחיים הרגילים ומשול לשימוש במקרר, כדוגמה. משכך, אין לדרוש מהציבור לשאת בעלות של הבטחת הכנסה מקום בו המבוטח יכול לשאת בה או בחלקה בעצמו, ואף אין מקום לשנות מההלכה העקבית ולפיה שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

לא חלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק אותם אין עוד ההלכה משקפת. ההיפך הוא הנכון. ההלכה מבוססת על יסודות איתנים, אין בה משום אי-צדק או טעות ושינויה הוא עניין למחוקק לענות בו, וכפי שהראנו לעיל, עמדתו של המחוקק בעניין זה, לעת הזו, ברורה. בהקשר זה יפים דברי, כב' השופטת נילי ארד בחוות-דעתה בעניין מועלם כדלקמן:

"שלא כמו מקרר או טלויזיה, השימוש ברכב כרוך מעצם טיבו וטבעו בהוצאה כספית שוטפת למבוטח "בסכום הקרוב לגמלה"... על-כן אין המחוקק רואה במחזיק ברכב זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. עם-זאת, ייתכן ובבוא היום יראה המחוקק אף בבעלות על רכב מנועי ובשימוש בו, כלי חיוני להתנהלותו של כל אדם בחברה.

אולם, זוהי שאלה שבמדיניות אשר לא לנו לשנותה, כל עוד אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. באשר כלל גדול הוא משכבר הימים, כפי שבא לידי ביטוי גם בפסק-הדין בעניין פאוזי דקה ולפיו "...בית-משפט לא ימיר את שיקול-דעתה של הרשות שהתקינה תקנה בשיקול-דעתו הוא והעובדה שבית-המשפט היה קובע כללים אחרים, גמישים יותר, לו היה הדבר מסור לשיקול-דעתו ולסמכותו, אין בה כשלעצמה להצדיק פסילתה של תקנה".

אם בעת שתקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה עמדה על מכונה, לא ראו בית-דין זה ובית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לקבוע את פסלותה, על-אחת-כמה-וכמה שלא יעשה כן, משעה שהומרו הוראותיה של התקנה, בסעיף 9א לתיקון לחוק הבטחת הכנסה ונבלעו בו."

עם-זאת, במהלך השנים נעשה בפסיקה ובחקיקה מאמץ ליתן מענה לאותם מקרים חריגים שלא באו בגדר כללי הזכאות לקיצבה. כך, לשם המחשה, "הוכשר" בחוק השימוש ברכב לצורך הגעה לטיפול רפואי. הפסיקה מצידה הכריעה באותם מקרים חריגים על-פי תכליתו של החוק אך לא נתנה ידה לפיקציות שכל מטרתן היתה להתחמק מגדריו של סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה. ונדגיש, כי הכלל לפיו שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה נותר שריר וקיים על-אף המקרים הבודדים בהן הובעו בפסיקה דעות אחרות.

לדעת כב' הנשיא סטיב אדלר, אין זה הוגן לדרוש מעובד שאין ברשותו רכב פרטי ונוסע לעבודה באוטובוס לסבסד תושב אחר שאינו עובד, מתפרנס מהבטחת הכנסה, אך בכל זאת מתנייד ברכב פרטי. בבחינת הצדק החברתי יש להתחשב לא רק במי שתובע את קיצבת הבטחת ההכנסה אלא גם במי שנושא במימונה. במדינת ישראל המדובר, בחלק הארי, בשכירים המשלמים דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ממלכתי ובנוסף לכך מס הכנסה בשיעורים בין הגבוהים בעולם.

השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד. רכישת רכב משומש צנוע או שימוש קבוע בו, לרבות מימון ביטוח רכב, הוצאות דלק והחזקה שוטפת, יכולים להגיע לגובה של קיצבת הבטחת הכנסה ולפעמים למספר בלתי-מבוטל של קצבאות חודשיות. לשון אחרת, מי שבידו לשאת בעלות השימוש ברכב חזקה שיכול להמיר את כספי השימוש ברכב לצורך מחיה ואל לו להיסמך על הקופה הציבורית. דברים ברוח זו ניתן למצוא בפסק-הדין בעניין מרזוק כדלקמן:

"אף אנו בדעה, כי חוק הבטחת הכנסה מיועד להבטיח הכנסה מינימלית למי שאינו עובד או אין לו הכנסה ממקור אחר. למבוטח המשתמש ברכב ישנן הוצאות על החזקתו בסכום הקרוב לסכום הגמלה. השימוש ברכב אינו נחוץ להבטיח קיום מינימלי בכבוד. שינוי במדיניות השוללת גמלת הכנסה ממי שמשתמש ברכב כרוך בהקצאת משאבים מתאימים. על-כן, בית-דין זה לא ישנה את מדיניותו בסוגיה זו."

יודגש, כי האמור עד כה יפה גם מקום בו המבוטח אינו משתתף בהוצאות החזקת הרכב או משתתף רק בהוצאות התדלוק. זאת, על שום שיש לראות במבוטח שכזה כאילו ניתן לו על-ידי בעל הרכב, סכום שווי הרכב וכן סכום שווי השימוש ברכב, לרבות אגרת הרישוי השנתית, הוצאות הביטוח והוצאות התיקונים והטיפולים ששיעורם, למצער, כשיעור הגמלה. לשון אחרת, אדם הסמוך על שולחן זולתו אינו זכאי להבטחת הכנסה.

זאת-ואף-זאת, כלל ידוע במשפט הביטחון הסוציאלי הוא, כי למוסד לביטוח לאומי אין חוקרים אשר יכולים לבדוק את מצבו הכספי של כל מבוטח. על-מנת להחליט אם מבוטח זקוק להבטחת הכנסה, החוק מדגיש סימנים המצביעים על הכנסה מינימלית. כך, השימוש ברכב מצביע על הכנסה מינימלית והוא מדד אפשרי ומדוייק אשר אינו חודר לפרטיות המבוטח.

המבחנים לקביעת שימוש קבוע ברכב על-ידי תובע
המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב אם כי לאו דווקא כספית. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע, מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קיצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או, כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש ברכב.

לעומת-זאת, הוא מחוייב להוכיח ששימושו של המבוטח ברכב קבוע ולא אקראי, בודד או חד-פעמי, שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש ברכב הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה.

להלן נמנה רשימה של מבחנים וחזקות שנזכרו בפסיקה ושיכולים ליתן מרשם ולו חלקי למקרים עתידיים, עם-זאת נדגיש כי לעולם יש לשקול את מכלול נסיבות המקרה הספציפי.

המבחן הראשון, תשלום תמורה ממשית עבור השימוש ברכב או השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב. בהקשר זה יבחן בית-הדין האם המבוטח משתתף בהוצאות הדלק, ביטוח, רישוי, תיקונים וכדומה. ככל שהמבוטח נוטל חלק גדול יותר באחזקת הרכב כך תגבר ההנחה שהוא עושה שימוש קבוע ברכב.

המבחן השני, כאשר הרכב עומד על יד ביתו של המבוטח ההנחה היא, שהמבוטח משתמש ברכב בקביעות. לחילופין, הרכב נמצא בקרבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קובע.

המבחן השלישי, עדות חוקר המוסד לביטוח לאומי או עד אמין אחר לפיו המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר. ברי, כי המוסד לביטוח לאומי איננו מסוגל להעמיד חוקר לצד כל מבוטח ועל-כן הוכחה שהמבוטח נהג פעמיים ברכב תוך פרק זמן קצר היא הוכחה סבירה לשימוש קבוע.

המבחן הרביעי, כאשר נסיבות השימוש ברכב מצביעות על-כך שהמבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה, מאילו ברור שכמוהו כהפקת הכנסה מכל נכס אחר.

המבחן החמישי, מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב עשוי הדבר להוביל למסקנה שראוי שהמבוטח יחשב כמי שמשתמש ברכב באופן קבוע. בהתאם לסעיפים 19 ו - 20 לחוק הבטחת הכנסה רשאי המוסד לביטוח לאומי לצורך קביעת זכאותו של תובע לגמלה או להמשך תשלומה לדרוש מתובע הגמלה למסור למוסד לביטוח לאומי, בין היתר, כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם. כמו-כן, עליו להודיע למוסד לביטוח לאומי על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו. אי-עמידה באמור עשויה להשפיע על הזכות לקבלת הגמלה ואף להוביל לשלילתה {עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר, תק-אר 2005(1), 176 (2005)}.
3. הוראת 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה (הישן) - פגיעה מידתית - הוראה שבוטלה
הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפיה יש לראות בבעלות ברכב או שימוש בו כהכנסה שסכומה אינו נמוך מגובה הגמלה, פוגעת בזכות לקיום מינימאלי בכבוד פגיעה שאינה מידתית.

שלילתה של רשת המגן האחרונה הדרושה להבטחת קיום אנושי בכבוד מאלה הזקוקים לה ביותר, ובאופן גורף וכוללני, סותרת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התוצאה המתבקשת היא כי יש להכריז על בטלותו של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה. {בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)} ההוראה אכן בוטלה. אולם לפסק-הדין חשיבות באשר לתפיסת משמעותו של חוק הבטחת הכנסה אל מול זכויות יסוד אחרות.
4. תכלית חוק הבטחת הכנסה - בג"צ 10662/04
הוראותיו המסועפות של חוק הבטחת הכנסה, טוות את רשת המגן האחרונה העומדת לתושבי המדינה הנחשפים למצב של מחסור קיומי. תכליתו המרכזית של החוק היא לתמוך בתושבי המדינה הנקלעים למצב בו אין ביכולתם לספק לעצמם את צרכיהם הבסיסיים.

כפי שנקבע בדברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה, "מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים לסיפוק צרכיהם החיוניים" {ה"ח 1417 מיום 30.09.79, תש"ם, בעמ' 2 (ייקרא להלן: "הצעת חוק הבטחת הכנסה"); ראה גם: אברהם דורון וג'וני גל "מערכת הבטחת ההכנסה בישראל בפרספקטיבה בין-ארצית משווה" 58 בטחון סוציאלי 5, 6-5 (2000) (ייקרא להלן: "דורון וגל") ; לפירוט כלל מערכות הרווחה העומדות לאוכלוסיה הנזקקת ראה: רות בן ישראל בטחון סוציאלי ב', 899-898 (2006) {ייקרא להלן: "בן ישראל")}.

יישומה של תמיכה זו נעשה באמצעות גמלה דיפרנציאלית, המותאמת לגילו ולמצבו המשפחתי של מבקש הגמלה. החל משנת 2006 נגזרת הגמלה מסכום בסיסי המעודכן מידי שנה בהתאם לשיעור עליית המדד במשק, דבר המאפשר לה להתעדכן ולהתאים עצמה בהתאם למצב הכלכלי ויוקר המחיה בישראל {הגדרת "הסכום הבסיסי" בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה ושיעורי הגמלה הקבועים בתוספת השניה לחוק; בעבר התבצע העדכון לפי השכר הממוצע במשק - ראו סעיף 1 לחוק; בן ישראל, 872}.

הנחת היסוד הגלומה בחוק הבטחת הכנסה היא, כי הדרך המרכזית להשגת והבטחת קיום אנושי בכבוד היא עבודה. הנחה זו משתקפת בשני היבטים משלימים של החוק: ראשית, גמלת הבטחת הכנסה ניתנת רק למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו בכוחות עצמו. אופייה של הגמלה, בהגדרה, הינו שיורי: היא מוענקת רק לתושב המדינה שאינו מקבל הכנסה מספקת מעבודה, מגמלאות או ממקור מכניס אחר, ואין לו משאבים מספקים להעמיד לצורך קיומו הבסיסי {הצעת חוק הבטחת הכנסה, בעמ' 3-2}.

שנית, הפן המשלים של מתן הכנסה חלופית בידי הפרט, הוא מניעת מצב בו הכנסה זו הופכת בעצמה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה. תכלית הגמלה היא לקיים את הפרט בתקופת הביניים בה הוא מוצא עצמו מחוסר משאבים, אך לא למנוע ממנו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה. נהפוך הוא, המדינה מעוניינת לעודד את תושביה לצאת לעבוד, ולא להישאר נזקקים ותלויים בתמיכת הציבור לאורך זמן.

החוק שואף איפוא להבטיח כי הגמלה תהא תחליף זמני, ולא קבוע - לעבודה {ראה והשווה: דורון וגל, בעמ' 8, 24-23; אריה לייב מילר "דיני הבטחת הכנסה בישראל בהשוואה למשפט במערב-גרמניה" שנתון משפט העבודה א 91, 93-92 (1989); בן ישראל, 845-843}. יצויין כי לצד גמלת הבטחת ההכנסה, שנועדה לסייע למי שלא מסוגל לפרנס עצמו, חוק הבטחת הכנסה מאפשר גם קבלת גמלת השלמת הכנסה, שנועדה לסייע לפרטים שהצליחו להשתלב בשוק העבודה, אולם הכנסתם נמוכה ואינה מספיקה לצורך קיום בסיסי.

מעקרונות אלה נגזרים שני המבחנים העיקריים הקובעים את זכאותו של אדם לגמלה: מבחן ההכנסות ומבחן התעסוקה. מבחן ההכנסות, מתווה כללים לכימות והערכה של הכנסתו של תובע הגמלה. מטרתו לבחון האם עומדת לתובע הכנסה מספקת על-מנת למלא את צרכי החיים הבסיסיים, או שמא זקוק הוא לגמלה.

הכללים בדבר בחינת ההכנסות השונות, כימותן וההתחשבות בהן בהחלטה בדבר מתן גמלה מעוגנים בפרק ד' לחוק ובתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 {בן ישראל, 874-872; דב"ע מג/04-162 חביב דהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 351 (1984)}.

המבחן התעסוקתי, מתנה את הזכאות לגמלה בכך שהתובע עשה כל מאמץ אפשרי מצידו למצוא עבודה שיש בצידה הכנסה, העולה על סכום הגמלה {ובלשון החוק, שהוא מיצה את כושר השתכרותו}. לפיכך, על התובע להיות מחוסר עבודה מספקת או בלתי כשיר לעבודה {לפי רשימת פטורים הקבועים בסעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה ובתוספת הראשונה} וככל שיש ביכולתו לעבוד, עליו להיות נכון לקבל כל עבודה המוצעת לו על-ידי שירות התעסוקה ואשר תואמת את מצב בריאותו וכושרו הגופני {בן ישראל, 880; עב"ל 232/99 אדית אורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 157, 168-163 (2002); דיון מס' מא/91-3 אוזיאס מאיר נ' שירות התעסוקה, פד"ע יג 61 (1981)}.

הנה-כי-כן, תכליתו של מבחן התעסוקה כפולה: יש בו כדי לוודא כי מבקש הגמלה אכן נזקק לסיוע מהמדינה ואינו בוחר בחיים של אבטלה מרצון, ובד-בבד הוא מפנה את הפרט לקבל סיוע במציאת עבודה, ובכך משפר את סיכוייו לצאת ממעגל העוני והדלות ולהתקדם לעבר הגשמה ופרנסה עצמית. המבחן התעסוקתי נותן איפוא ביטוי לתכליתו השניה של החוק, לפיה תמיכת המדינה בפרט מיועדת להיות הסדר זמני, שבזכותו ולאחריו יוכל הפרט להתאושש ולעמוד על רגליו שלו.

נוסף על שני מבחנים מהותיים אלה קובע החוק גם תנאים של תושבות וגיל. תנאי התושבות ממקד את גבולותיה של רשת המגן החברתית לתושבי המדינה, המחזיקים במעמד תושבות במשך שנתיים רצופות לכל הפחות. תנאי הגיל מגביל את הגמלה לתושבים שגילם עולה על 25 שנה, מתוך הנחה כי בגיל צעיר יכול אדם בדרך-כלל להתפרנס כדי מחייתו בכוחות עצמו או שהוא עודנו סמוך על שולחנו של אחר, בעיקר בני משפחתו, ועל-כן, אין לראות בו כמי שזקוק לתמיכת המדינה. לצד כלל זה נקבעו חריגים המאפשרים מתן גמלה גם למי שגילו צעיר מגיל הסף. חריגים אלה מטיבם נועדו ליתן מענה למצבים בהם נסיבות חייו של התובע מעידות כי אין ביכולתו להתפרנס בכוחות עצמו, על-אף גילו הצעיר.
4.1 השלכות הבעלות או השימוש ברכב על הזכאות לגמלה

על רקע התכליות של חוק הבטחת הכנסה נחקקו הוראות החוק הקובעות את הנפקות של בעלות או שימוש ברכב לעניין הזכאות לגמלה. הפרק המרכזי הדן בגמלה ובשיעורה הוא פרק ג' לחוק הבטחת הכנסה. סעיף 5(ב), המצוי בפרק ג' לחוק הבטחת הכנסה, קובע כי שיעור הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים-קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה.

סעיף זה משקף את מבחן ההכנסות הנערך באופן פרטני לכל מבקש גמלה על-מנת לעמוד על זכאותו לגמלה ועל שיעורה של הגמלה אותה יקבל, אם יימצא זכאי {"הכנסה", לצורך חישוב הזכאות לגמלה וגובהה, מוגדרת בפרק ד' לחוק הבטחת הכנסה בסעיפים 12-9ב}.

סעיפים אלה מונים שורה ארוכה של נתונים שיש להתחשב בהם בעת קביעת הכנסה של מבקש הגמלה. בין נתונים אלה למשל, נבחנת הכנסתו הישירה של המבקש - כולל למשל, גמלאות אחרות המשולמות לו, דמי מזונות או תשלומים למי שמצוי בהכשרה מקצועית. וכן הכנסות "עקיפות", דוגמת הכנסות מנכסים. פרק ד' לחוק הבטחת הכנסה גם מונה הכנסות שלא יובאו בחשבון במבחן ההכנסה, ובהן, למשל, קיצבת ילדים ומענקים לחיילים משוחררים.

סעיף 9(א)(5) לחוק הבטחת הכנסה מורה, כי בחישוב הכנסתו של מבקש גמלה, יש להתחשב גם בהכנסה מנכס שהוא כלי רכב.

שילובם של הסעיפים 5(ב) וסעיפים 9א(א) ו- 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה מוביל למסקנה לפיה מי שבבעלותו או בשימושו רכב אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, שכן רואים את "הכנסתו" מן הרכב כאילו היתה בגובה הגמלה שהיתה משתלמת לו אילולא היה בבעלותו או בשימושו רכב.

המשמעות היא איפוא, שרואים את מבקש הגמלה כאילו הוא נהנה משיעור הכנסות המצוי מעל רף ההכנסות המזכה בגמלת הבטחת הכנסה, ולפיכך כמי שאינו נזקק לסיוע המדינה. הסעיף תוקן בשנת 2007, כך שכיום הן בעלות והן שימוש ברכב נחשבים להחזקה השוללת גמלת הבטחת הכנסה.

סעיף 9א(ג) ממשיך וקובע שורה של חריגים שבהתקיימם לא תישלל גמלת הבטחת הכנסה ממי שבבעלותו או בשימושו רכב. גם סעיף זה תוקן, כך שהורחב מעגל החריגים הקבועים בו. קודם לתיקון התמקדו החריגים במקרים בהם הרכב דרוש למבקש הגמלה לצרכים רפואיים.

בשנת 2007 נוספו לחוק שני חריגים נוספים {סעיפים 9א(ג)(6) ו-9א(ג)(7) לחוק הבטחת הכנסה}, המאפשרים תשלום גמלת השלמת הכנסה, בתנאים מסויימים, גם למי שעובד ועושה שימוש ברכב או למי שהשתכרותו נפסקה זמן קצר לפני המועד בעדו נתבעת הגמלה.

הנה-כי-כן, המשמעות העולה ממכלול הסעיפים האמורים היא, כי תובע גמלה שבבעלותו או בשימושו רכב, ומצבו אינו נכלל בגדר אחד החריגים, אינו זכאי לקבל גמלת הבטחת הכנסה.
4.2 הפגיעה בזכות

בשלב הראשון של הבדיקה החוקתית המקובלת במשפטנו, כאמור, עלינו לבחון האם סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה פוגע בזכות לכבוד, ובמסגרתה בזכות לקיום אנושי בכבוד. התשובה לשאלה זו מחייבת כי נפרש ונקבע את היקפה של הזכות החוקתית לכבוד בהקשר הנדון על ידינו ואת ההוראה שנטען לגביה כי היא פוגעת בזכות. נפתח, איפוא, בפרשנות הזכות לכבוד, נעבור לפרשנות הוראת סעיף 9א(ב), ולבסוף נבחן את היחס שבין הזכות לכבוד וחוק הבטחת הכנסה והשלכותיו על ניתוח הפגיעה בזכות.
4.3 על כבוד האדם והזכות לתנאי קיום מינימאליים

הזכות לכבוד האדם מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו {להלן: חוק-היסוד}. חוק-היסוד קובע, כאמור, הן איסור פגיעה בזכות לכבוד, הן חובת הגנה עליה.

זכותו של אדם לכבוד לפי החוק היא זכות בעלת שני פנים: פן שלילי, המשמיע כי יש למנוע פגיעה בזכות, ופן חיובי, המטיל חובה על רשויות השלטון להגן על הזכות. במילותיו של כב' הנשיא א' ברק, "שני ההיבטים {ה'שלילי' (הפסיבי) וה'חיובי' (האקטיבי)} הם חלקים שונים מן השלם, שהוא הזכות החוקתית לכבוד. שניהם נובעים מפירושה של הזכות לכבוד כפי שהיא מעוגנת בחוק היסוד. אין בכורה להיבט זה לעומת היבט אחר" {פרשת עמותת מחוייבות, בעמ' 749}.

בשורה של פסקי-דין כבר נקבע, כי כבוד האדם במובנו החוקתי מקיף וכולל בתוכו גם זכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. בית-המשפט עמד על כך שכבוד האדם כולל את הזכות לקיום אנושי בכבוד הן בפרשות שעוררו היבטים שליליים של הזכות, הן בפרשות שעוררו את היבטיה החיוביים {ראה והשווה: בג"צ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.03.94); רע"א 4905/98 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה(3), 360, 376-375 (2001); רע"א 5368/01 פנחס יהודה נ' עו"ד יוסף תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1), 214 (2003); בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין נ' אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נח(3), 503, 518 (2004); בג"צ 5578/02 רחל מנור ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד נט(1) 729, 736 (2004); עע"מ 3829/04 אשר טויטו, יו"ר עמותת "מכל הלב" נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(4) 769, 779 (2004); בג"צ 1384/04 עמותת בצדק נ' מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.05); בג"צ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לבטחון פנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.07), פסקה 12 לדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה; פרשת עמותת מחוייבות, 484-482}.

אכן, התפרשותו של כבוד האדם על הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד היא כיום מובנת ועמדה זו כבר קנתה לה שביתה בפסיקתנו {ראה: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית, 423 (1994) }.

הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מניין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימאליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו.

במילותיו היפות של כב' השופט י' זמיר, "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם" {בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ ואח', פ''ד נב(1), 289, 340 (1998); וראה גם: גביזון, בעמ' 45: "לאדם שנאבק להשיג תנאי מחיה מינימאליים אין חופש של ממש לחתור להשגת יעדים כלשהם"}.

בטיעוניהם העלו המשיבים את הטענה לפיה הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד היא זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, וככזו, אין היא נהנית מהיקף ההגנה הניתן לזכות לכבוד האדם כזכות המנויה במפורש בחוק-היסוד. אין לראות בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד, זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, אלא יש לראות בה זכות המהווה ביטוי ממשי של כבוד האדם. הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה, כנטען על-ידי המשיבים, זכות המרחיבה את תוכנה והיקפיה של הזכות החוקתית לכבוד, אלא היא נטועה עמוק-עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד {ראה הדימוי בו משתמשת יהודית קרפ, לפיו: "ניתן לראות את ערך 'כבוד האדם' מוקף מעגלי תכנים. כאילו השליך המחוקק את אבן 'כבוד האדם' לחלקת מימי אגם חוק-היסוד, ומגעה במימיו יצר מעגלים מתרחבים והולכים, המכים אחד בשני בשוליהם ומתמלאים האחד מן השני, וכל מעגל הוא תולדה של האחר, והם נזרמים האחד אל השני והולכים ומתרחקים ממקורם עד לעמעום"; יהודית קרפ "מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", משפטים כה 129, 136 (1995); ראו גם: הלל סומר "הזכויות הבלתי-מנויות - על היקפה של המהפכה החוקתית", משפטים כח 257,
329 עד 330 (תשנ"ז)}.

האם ניתן לקיים את הזכות לכבוד בלא לכבד את זכותו של אדם לתנאים מינימאליים של קיום אנושי? האם זכותו של אדם שלא להימצא בחרפת רעב, ללא קורת גג ובלי שיש ביכולתו לעטות בגדים לגופו אינה מבטאת את כבוד האדם שלו? אכן, מבין שלל המשמעויות שניתן להעניק למושג "כבוד אדם", ובפרט כאשר מושם הדגש על התיבה "אדם", הרי שהיסודית ביותר היא זו הנוגעת לכבודו הסגולי של האדם, לתנאי הישרדותו ההכרחיים ביותר. אם הגדרנו את יסודות הזכות לכבוד באופן מטאפורי כנשענת על כך שהאדם נברא בצלם, נראה, כי צלמו נפגע בראש ובראשונה אם הוא מגיע לעוני מרוד ומשפיל.

הזכות למינימום של קיום בכבוד אצורה בגרעינו של כבוד האדם. חובתן של רשויות השלטון ביחס אליה כפולה, כנובע מסעיפים 2 ו- 4 לחוק היסוד, ועליהן להישמר מפגיעה בה ולהבטיח הגנה עליה. חובה זו ניתנת למילוי בדרכים רבות. היא מוגשמת על-ידי מגוון אמצעים, מערכות והסדרים במשפט הישראלי - והכל בקשר הדוק למשאבים שבידי המדינה ולאופן הקצאתם. ההגנה על הזכות עוברת כחוט השני בחקיקת הרווחה, בין היתר על-ידי מתן ביטוח בריאות ממלכתי לכל תושב, חינוך חינם, והעמדת דיור ציבורי לנזקקים בתנאים מסויימים.

גמלת הבטחת הכנסה הניתנת לפי החוק היא אמנם רק אחד מהמנגנונים המבטיחים את ההגנה על זכותו של האדם לקיום בכבוד, אך יחד-עם-זאת, יש לה מקום מרכזי בהגנה על הזכות. כגמלה מחליפת הכנסה, נועדה היא לאפשר לזכאים לה לרכוש את הדרוש להם לצורך מחייתם הבסיסית והמינימאלית. בהיעדר אמצעי אחר, כגון תלושי קניה או אספקה ישירה של מצרכים חיוניים, אין לה תחליף.

חיוניותה וחשיבותה כה גדולה, עד שספק אם אין לה השלכה גם על הגנה ושמירה על זכויות אדם אחרות, כגון הזכות לחיים {ראה: יוסף קטן "בעיית העוני: מרכיבים, גורמים ודרכי התמודדות", סקירת ספרות מקצועית 7, 12-11, 45, 75 (2002) ; ליה לוין "קואליציה של הדרה" אי-מימוש זכאות לסיוע במערכת הביטחון הסוציאלי בקרב החיים בעוני קיצוני", נגישות לצדק חברתי בישראל 225, (2009)}.

נוכח מארג מנגנוני הרווחה הקיים בישראל ומקומו היחסי של חוק הבטחת הכנסה בין מנגנונים אלה, ניתן איפוא לקבוע, כי חוק הבטחת הכנסה בא להשלים את ההגנה על הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד {ראה והשווה: דברי כב' הנשיא א' ברק בפרשת עמותת מחוייבות, בעמ' 484-483}. החוק נועד להבטיח לתושבי ישראל משאבים מינימאליים הדרושים להם לסיפוק צרכיהם החיוניים, כאשר אינם מסוגלים לעשות כן בעצמם.

תכליתו של החוק היא, איפוא, להבטיח קיום מינימאלי בכבוד. על תכלית זו אין מחלוקת בין המשיבים לעותרים. אמנם חוק הבטחת הכנסה אינו האמצעי היחיד בו נוקטת המדינה להגשמת הזכות לקיום מינימאלי בכבוד - אולם הוא אחד מהאמצעים המרכזיים המגנים עליה.
4.4 האם סעיף 9א(ב) פוגע בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד?

סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה נשען על המבחן הקבוע בסעיף 9(א)(5) לחוק הבטחת הכנסה, לפיו רכב הוא נכס שיש לחשבו במבחן ההכנסות של אדם המבקש גמלה. הכנסה זו, מטבע הדברים, אינה שקולה להכנסה במובן הרגיל של המילה, שכן אין היא מתייחסת להכנסה בדומה לזו המופקת מעבודה או מנכס המניב הכנסה פירותית.

ההכנסה מרכב היא הכנסה רעיונית. היא מבוססת דווקא על תפיסה של ההוצאה הנדרשת לשם אחזקה ושימוש ברכב, תוך שהוצאה זו מחושבת כאילו היתה חלק מהכנסתו של מבקש הגמלה - תחת ההנחה כי לצורך מימון ההוצאה נדרש האדם שתהיה בידיו הכנסה מספיקה.

אלא, סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה קובע פיקציה. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה גובה ההכנסה "המופקת" מהרכב הינו לכל הפחות שווה לגובה הגמלה. משמעות הדבר ברורה: די בעצם הבעלות או השימוש ברכב כדי להוביל לשלילה של הגמלה. במקרה כזה, מבקש הגמלה מוחזק כמי שהכנסותיו מעידות על כך שאין הוא נזקק לרשת המגן אותה פורשת המדינה.

האם הסדר זה פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. התשובה לכך חיובית. ההסדר פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד משום שהוא קובע כלל קטיגורי לפיו כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. מכאן ברור שכאשר נשללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימאלי, נפגעת הזכות לקיום אנושי בכבוד.

אין חולק, כי בעלות על רכב או שימוש בו עשויים לסייע באומדן הכנסתו של אדם. רכב הוא אכן אמצעי אפשרי לאמוד הכנסה. בהתאם, לבעלות או לשימוש ברכב יש משמעות כלכלית מסויימת, אותה ניתן להעריך ולכמת לשם הכללתה במבחן ההכנסות של אדם.

הקושי הטמון בחזקה החלוטה אינו בעצם ההיזקקות לבעלות או לשימוש ברכב כמרכיב באומדן הכנסותיו של אדם, אלא בכך שמרכיב זה הופך למרכיב הבלעדי בקביעת אומדן ההכנסות. הבעלות או השימוש ברכב - כיוון שהם מוחזקים כהכנסה בגובה הגמלה לפחות - מייתרים את הצורך לבחון את מצבו הכלכלי של אדם לאשורו. המשמעות היא, איפוא, שהבעלות או השימוש ברכב הופכים לתנאי-סף לזכאות לקבלת גמלה. תנאי-סף זה הוא חד-משמעי ואין ניתן לסתור אותו. די בהוכחת בעלות ברכב או שימוש קבוע ברכב של אחר כדי לשלול את הגמלה.

תוצאה זו פוגעת בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד של כל אותם מבקשי גמלה שבפועל אין בידם הכנסה מספקת לקיום מינימאלי. זה המצב, למשל, במקרים בהם אין לתובע הגמלה רכב משל עצמו, אלא הוא עושה שימוש כלשהו ברכב של אחרים - בני משפחה או מכרים. במצב כזה, על-פי-רוב, תובע הגמלה אינו נושא בתשלומים הקבועים עבור אחזקת הרכב {כדוגמת תשלומי הביטוח ורישיון הרכב}, והוא אף אינו נהנה מפוטנציאל ההכנסה הקיים בעצם הבעלות על רכב. מקום בו אדם אך משתמש ברכב של אחר, ולכל היותר נושא בהוצאות דלק סמליות, מה ההצדקה לייחס לו את מכלול העלויות הרובצות על בעלים של רכב.

הרי, אין ניתן לומר, כי האפשרות הניתנת לאדם להשתמש ברכב הנמצא בבעלותו של אחר מעידה בהכרח, כי יש בכוחו של בעל הרכב לסייע למקבל הגמלה בדרכים אחרות. לא פעם עשוי הזולת לאפשר לאדם לעשות שימוש בנכס {כולל רכב} המצוי ברשותו מכיוון שבאותה עת אינו נזקק לו לצרכיו הוא, גם אם אין בידו ליתן לו עזרה ישירה - כספית או אחרת.

במצב בו אדם עושה שימוש ברכב של בני משפחה או מכרים שעה שאלה אינם זקוקים לו, מבלי שהרכב מועמד לרשותו על-מנת שיעשה בו כבשלו באופן קבוע, לא ניתן להסיק כי בידי המסייעים היו בהכרח האמצעים להעניק לאדם הכנסה חלופית בשווי הרכב, על הוצאותיו השונות. לכל היותר, ניתן לראות בסיוע המשפחתי כשווה ערך להכנסה בשווי השימוש הקונקרטי שנעשה ברכב, שעשוי, כשלעצמו, ליפול משמעותית משווי ההכנסה המינימאלית.

משכך, יוצא כי הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה עשויה להביא לשלילת הגמלה מפרטים שזקוקים לה ואין בידם מקורות הכנסה חלופיים, או אף לא יכולת לקבל מקורות כאלה מאחרים. העובדה שסעיף 9א(א) לחוק הבטחת הכנסה מאפשר לכאורה לכל שימוש ברכב לשלול את הזכאות לגמלה - ובפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה פורש, כי גם שימוש של פעמיים בשבוע בלבד יביא לתוצאה זו - מחזקת חשש זה.

מטבע הדברים, יש להניח שהפגיעה האמורה בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד אינה משתרעת על כל מבקשי הגמלה. שהרי, ייתכן שישנם מבקשי גמלה שיש בידיהם הכנסה מספקת לסיפוק צרכיהם הבסיסיים ולכן, שלילת הגמלה כתוצאה מהחזקה החלוטה אינה מביאה לפגיעה באפשרותם לקיים חיים בכבוד.

יחד-עם-זאת, יש בה כדי לפגוע בכל מי שההנחה האמורה אינה מתקיימת בו, והשימוש ברכב אינו מעיד על כך שאין הוא נזקק להבטחת הכנסה. כפועל יוצא, החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) פוגעת בזכות למינימום של קיום בכבוד ביחס לחלק מתובעי הגמלה, גם אם אינה פוגעת בזכותם של כולם. זוהי פגיעה ממשית וניכרת. בהתחשב במקומה המרכזי של גמלת הבטחת ההכנסה במארג מנגנוני הרווחה בישראל, שלילת הגמלה משמעה שלילת רשת המגן האחרונה, מאלה הזקוקים לה יותר מכל.

תוצאה קשה זו מתחדדת על רקע העובדה שהחזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה עומדת בניגוד לאופן בו מקובל לבחון זכאות לגמלת הבטחת הכנסה בישראל - באמצעות מבחן פרטני הנערך ביחס לכל אחד ואחת ממבקשי הגמלה, שתכליתו לעמוד על מידת הזדקקותם לגמלה.

במסגרת המבחן הפרטני בוחן המוסד לביטוח לאומי, בין היתר, את גילו של מבקש הגמלה; את הכנסותיו; את נכסיו ואת התשלומים השונים המשתלמים לו על-ידי המדינה. בבדיקה הפרטנית נבחן גם התא המשפחתי אליו משתייך מבקש הגמלה ונציגי המוסד לביטוח לאומי עומדים על יכולתו ורצונו של המבקש להשתלב בשוק העבודה. כל אלה נועדו להציג בפני המוסד לביטוח לאומי תמונה מפורטת ומדוייקת ככל הניתן באשר למצבו של אדם כדי להבטיח שהגמלה תינתן לאלה הצריכים אותה באמת.

כדי שתמונת המצב תישמר עדכנית, סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה אף מורה למבקשי ולמקבלי גמלה להודיע למוסד לביטוח לאומי בכתב, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבם המשפחתי ובהכנסותיהם ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על הזכאות לגמלה או על שיעורה.

והנה, בניגוד לעמידה הפרטנית על היקף ההכנסות של אדם, החזקה הקבועה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, יוצרת כלל קטיגורי לפיו בעלות או שימוש ברכב שווים להכנסה בגובה הגמלה. ללא כל קשר להכנסותיו של אדם בפועל, מרגע שמוכח, כי בבעלותו או בשימושו כלי רכב, רואה בו המוסד לביטוח לאומי כמי שיש לו הכנסה גבוהה דיה ולפיכך אין הוא נזקק לסיוע.

הלכה למעשה, הבעלות או השימוש ברכב מייתרים את מבחני ההכנסה האחרים הקבועים בחוק ואין צורך ממשי בבדיקה פרטנית של מבקש הגמלה ובעמידה על יכולתו הכלכלית האמיתית, שכן אותה פיקציה הגלומה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה ממילא אינה ניתנת לסתירה על ידו.

חשוב להבהיר, כי בהחלטה, כי סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד לא נדרשנו להגדיר מהו אותו מינימום של קיום אנושי בכבוד; מה הוא כולל, או מה עליו לכלול. נקודת המוצא היא, כי מוטלת על המדינה חובה לקבוע מהם תנאי הקיום המינימאליים ולגזור את מערך הרווחה בהתאם לכך.

בית-המשפט הניח, כי כך אכן נעשה לשם קביעת מערך הרווחה הכולל הניתן על-ידי המדינה, ובמסגרתו גם חוק הבטחת הכנסה, מבוסס על קביעה זו. אנו יוצאים, איפוא, מתוך ההנחה שמכלול הסדרי הרווחה הניתנים בישראל מספקים את ה"סל" הנדרש לשם קיום מינימאלי בכבוד. בתוך "סל" שירותי הרווחה, גמלת הבטחת ההכנסה תופסת את המקום המרכזי. בלעדיה, ובהיעדר מקורות הכנסה אחרים, אין הנזקקים יכולים לדאוג לתנאי הקיום הבסיסיים ביותר; ומשכך, שלילתה מובילה מיניה וביה לפגיעה בזכותם לקיום אנושי בכבוד כחלק מזכותם לכבוד האדם.

עוד חשוב להבהיר, כי אין במסקנה זו כדי לקבוע שרכב אינו יכול לשמש אומד להכנסה, אין גם ללמוד ממסקנה זו כאילו בעלות או שימוש ברכב מהווים תנאי לקיום אנושי בכבוד. יחד-עם-זאת, יש להכיר בכך שרכב, בנסיבות מסוימות, אינו מותרות ויכול לסייע במציאת עבודה ובהגעה למקום עבודה; במיוחד כך במקומות בהם התחבורה הציבורית אינה מפותחת. הפגיעה שהחוק יוצר אינה בעצם תפיסת הרכב כנכס שניתן לכמת את עלות ההנאה מן הבעלות או השימוש בו.

הפגיעה נוצרת כתוצאה מהחזקה החלוטה הקבועה בחוק, לפיה רואים בכל מקרה של בעלות או שימוש כאילו היתה לבעלים או למשתמש ברכב הכנסה בגובה כזה שמוציא אותו ממעגל הזכאים לגמלה. חזקה כזו מתעלמת מהנתונים הפרטניים של כל מקרה ומקרה, וסופה שהיא מובילה לשלילת הגמלה ללא אבחנה, גם ממי שאלמלא קבלתה לא יוכל לחיות במינימום של קיום אנושי בכבוד. התוצאה היא, איפוא, שסעיף 9א(ב) פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד.
4.5 הוראות פסקת ההגבלה

הוראות פסקת ההגבלה מבטאות את תפיסתנו החוקתית לפיה זכויות האדם הן יחסיות ושום זכות אדם אינה מוחלטת. לפיכך, המחוקק רשאי בתנאים מסויימים לפגוע בזכויות חוקתיות. תנאים אלה קבועים בפסקת ההגבלה ומבטאים את האיזון הנוהג במשפטנו החוקתי בין זכויותיו החוקתיות של הפרט לבין צרכים, אינטרסים או זכויות שעשויים להצדיק פגיעה בזכויות אלה.

ארבעה תנאים מצטברים קבועים בפסקת ההגבלה לבחינת חוקתיותה של נורמה הפוגעת בזכות אדם המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התנאי הראשון, הוא כי הפגיעה בזכות החוקתית נעשית בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בחוק.

התנאי השני, הוא כי החוק הפוגע יהלום את ערכיה של מדינת-ישראל. בהקשר זה הכוונה היא לערכיה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וזאת בהתאם לפסקת המטרה הקבועה בסעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו {ראה בג"צ 5026/04 דיזיין 22 נ' שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' ראש ענף היתרי עבודה בשבת, אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה, פ"ד ס(1), 38, 53 (2005)}.

התנאי השלישי, הקבוע בפסקת ההגבלה הוא כי הפגיעה בזכות החוקתית תהא לתכלית ראויה. התנאי הרביעי, הוא כי הפגיעה תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש.

היה ואחד מארבעת התנאים המצטברים האלה אינו מתקיים משמעות הדבר היא כי הפגיעה בזכות החוקתית המוגנת אינה כדין ודבר החקיקה הקובע את הפגיעה בזכות אינו חוקתי. נפנה, איפוא, לבחון האם הפגיעה בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד, הנגרמת על-ידי הוראות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

באשר לתנאי הראשון הקבוע בפסקת ההגבלה, המחייב כי הפגיעה בזכות החוקתית תהיה "בחוק" - הכול מסכימים כי סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה מקיים תנאי זה. העותרות והעותרים ב- בג"צ 10662/04 {סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)} לא הרחיבו בשאלת קיומו של התנאי השני בפסקת ההגבלה - המצריך כי דבר החקיקה יהלום את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - ואכן, אין הוא מעורר קושי בעתירות בפסק-דין זה.

התנאי השלישי הקבוע בפסקת ההגבלה הוא כי דבר החקיקה הפוגע בזכות החוקתית המוגנת יהיה לתכלית ראויה. תכליתו של חוק תיחשב ראויה אם הוא נועד לקדם זכויות אדם או להגשים מטרה חברתית או ציבורית חשובה. במסגרת מבחן זה יש להתחשב, בין היתר, גם במהות הזכות הנפגעת ובעוצמת הפגיעה ; שכן, ככל שהפגיעה בזכות תהיה משמעותית יותר, כך יידרשו יעדים חברתיים חשובים וחיוניים יותר להצדקתה {ראה בג"צ 6304/09 לה"ב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.2010), בפסקה 107 לפסק-הדין}.

סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה מקיים את דרישת התכלית הראויה. מניעת ניצול לרעה של מערך התמיכה והרווחה המדינתי והניסיון להביא לכך שתמיכת המדינה תינתן רק לאלה הזקוקים לה ביותר, הן מטרות חברתיות ראויות. אכן, משאביה הכספיים של המדינה אינם בלתי-מוגבלים, והיא רשאית לשאוף לכך שהתמיכות הכספיות הניתנות על ידה תגענה לאלה הזקוקים להן במידה הרבה ביותר. במיוחד הדברים אמורים כאשר מערך התמיכה המדינתי ממומן מכספי הציבור, ומבטא את הערבות ההדדית הקיימת בין פרטי החברה. לערבות הדדית שני פנים; לצד תמיכת הציבור בפרט הנזקק, נגזרת ממנה גם הדרישה הלגיטימית כי פרטים שיש בידם הכנסה מספקת לצורך קיום מינימאלי בכבוד לא ינצלו לרעה את מערך התמיכה הציבורי ולא יפלו לנטל על כתפי יתר הפרטים בחברה. זאת ועוד, עצם ההתחשבות בבעלות או בשימוש ברכב לצורך בחינת הכנסותיו של אדם היא לגיטימית ואין פסול עקרוני בשקלול מאפיינים אלה למבחן ההכנסות הקבוע בחוק הבטחת הכנסה.

השאלה היא האם אומדן ההכנסה מבעלות או משימוש ברכב נעשה באופן שאינו פוגע יתר על המידה בזכות לקיום מינימאלי בכבוד. לשאלה זו, שהיא השאלה המרכזית המתעוררת בשלב זה של הבחינה החוקתית, ניגש עתה.

התנאי הרביעי לבחינת חוקתיות הוראת חוק הפוגעת בזכות חוקתית המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא שהפגיעה בזכות נעשית "במידה שאינה עולה על הנדרש". עניינו של תנאי זה הוא במידתיות הפגיעה בזכות החוקתית. דרישת המידתיות בודקת את היחס בין תכליתו הראויה של החוק, שנמצא כי הוא הולם את ערכיה של מדינת ישראל, לבין האמצעים שבחר המחוקק לשם הגשמת אותה תכלית.

מידתיות הפגיעה בזכות החוקתית נקבעת בהתאם לשלושה מבחני-משנה שהוכרו בפסיקת בית-המשפט. רק אם הפגיעה בזכות החוקתית תעמוד בשלושת מבחני- המשנה תיחשב הפגיעה בזכות החוקתית לפגיעה מידתית.

מבחן-המשנה הראשון במסגרת עילת המידתיות הוא מבחן הקשר הרציונלי. מבחן זה בודק האם האמצעי שנבחר על-ידי המחוקק אמנם מממש או תורם למימוש תכלית הוראת החוק שחוקתיותה עומדת על הפרק. מבחן-המשנה השני הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. מבחן זה בודק האם מבין האמצעים האפשריים להגשמת התכלית החקיקתית נבחר האמצעי שפגיעתו בזכות החוקתית היא המועטה ביותר. מבחן-המשנה השלישי, הוא מבחן המידתיות "במובן הצר". מבחן זה בודק את קיומו של יחס ראוי בין התועלת הצומחת מדבר החקיקה הפוגע בזכות החוקתית לבין הנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה בזכות זו {ראה למשל: פרשת התנועה לאיכות השלטון, 708-706; פרשת המועצה האזורית חוף עזה, 550}.

חשוב לציין עוד, כי השימוש בשלושת מבחני המשנה המתוארים אינו מביא בהכרח למצב שבו המחוקק רשאי לבחור רק באמצעי אחד {אם בכלל} להגשמת התכלית החקיקתית {הראויה}. בדרך-כלל, המחוקק יוכל לבחור מבין מגוון של אמצעים מידתיים שונים את האמצעי המותאם להגשמת אותה תכלית.

מתחם אפשרויות הבחירה הנתון למחוקק בנסיבות אלה מכונה "מתחם המידתיות"; ובית-המשפט יתערב בהכרעת המחוקק "רק כאשר האמצעי שנבחר על ידו חורג באופן משמעותי מגדריו של מתחם התמרון החקיקתי הנתון לו והוא בלתי-מידתי באופן ברור" {ראה: פרשת הפרטת בתי הסוהר, פסקה 46 }.

האם האמצעי החקיקתי שנבחר על-ידי המחוקק בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה מטיל חזקה חלוטה לפיה בעלות או שימוש ברכב הינם שווי ערך להכנסה בגובה גמלת הבטחת הכנסה - מצוי בתוך "מתחם המידתיות".

ניגש ראשית לניתוח מבחן המשנה הראשון של המידתיות, הוא מבחן הקשר הרציונלי, במסגרתו עלינו לבחון האם סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה מממש את התכלית החקיקתית שלשמה נחקק. חשוב לציין, כי מבחן זה אינו דורש, כי האמצעי שנבחר יגשים את המטרה החקיקתית במלואה. די בכך שיתקיים "מתאם אמיתי" בין האמצעי שנבחר לבין המטרה {ראה: פרשת התנועה לאיכות השלטון, 508; בג"צ 1030/99 ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נו(3), 640, 666 (2002)}. כמו-כן, אין נדרשת ודאות מוחלטת, כי האמצעי שנבחר יגשים את מטרתו, אולם מנגד גם אין להסתפק בהסתברות קלושה או תיאורטית בלבד לכך {ראה: פרשת עדאלה, בעמ' 323}.

מבחן הקשר הרציונלי מבוסס במידה רבה על התשתית העובדתית שעמדה בפני המחוקק, כמו גם על ניסיון החיים והשכל הישר {ראה: אהרן ברק מידתיות במשפט - הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה, 382 (2010)}.

כאמור, התכלית החקיקתית של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה היא להבטיח, כי גמלת הבטחת הכנסה תינתן לאלה הנזקקים לה באמת, ולא לאלה שיש בידם הכנסה מספקת, או יכולת להפיק הכנסה כזו. האם יש בכוחה של החזקה החלוטה כדי להגשים תכלית זו? לשון אחר, האם בעלות ברכב או שימוש בו אמנם יכולים לשמש כאומד הולם לזיהוי הפרטים שיש בידם הכנסה {לרבות הכנסה פוטנציאלית} מלבד גמלת הבטחת ההכנסה, ועל-כן צרכי הקיום המינימאליים שלהם עשויים להתמלא גם ללא הגמלה? התשובה לשאלה זו היא בעיקרה חיובית, אולם היא אינה נטולת ספקות.

אכן, לשימוש ברכב נלוות על-פי-רוב הוצאות משמעותיות, גם כשמדובר ברכב ישן וגם כשכמות הנסיעה בו נופלת באופן משמעותי מהממוצע בישראל. ניתן להניח כי נוכח העלויות המשמעויות הכרוכות באחזקת רכב {ובהן ביטוח, דלק ותחזוקה שוטפת} בעלות ברכב או שימוש בו עשויים לשמש אינדיקציה מסויימת לכך שלאדם ישנם מקורות הכנסה נוספים מלבד גמלת הבטחת ההכנסה; ולחלופין, כי אותו אדם מקבל סיוע מאחרים, שאף הוא שווה ערך להכנסה.

לפיכך, עצם השימוש בבעלות ברכב או בשימוש בו כאומד להכנסה ולנזקקות איננו שרירותי ובלתי-סביר. החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה הינה מבחן שבכוחו להגשים את התכלית החקיקתית, ולו מכיוון שקיים "מתאם אמיתי" בינה לבין התכלית, אף אם לא קיימת "ודאות מוחלטת", כי החזקה תגשים את מטרתה.

יחד-עם-זאת, אין להתעלם מכך שייתכנו מקרים שבהם בעלות ברכב, ובמיוחד השימוש בו על-ידי מי שאינו בעליו, אינם מעידים על הכנסה השקולה לגמלת הבטחת ההכנסה. כך, למשל, בנסיבות שבהן עלויות אחזקת הרכב נמוכות משיעור גמלת הבטחת ההכנסה. מטיעוני המשיבים עצמם עולה, כי נסיבות כאלה הן אפשריות ביותר: לפי התחשיב המופיע בתצהיר התשובה העלות החודשית הממוצעת של אחזקת רכב משומש הנוסע כ- 10,000 ק"מ בשנה {נכון ליום 01.10.08} היא 1161 ש"ח לרכב שנפח מנועו הוא 1300 סמ"ק ו- 1324 ש"ח לרכב שנפח מנועו הוא 1600 סמ"ק.

לעומת-זאת, שיעורה של גמלת הבטחת ההכנסה נכון לאותו מועד נע בין 1537 ש"ח ליחיד שטרם מלאו לו 55 שנים ל- 2574 ש"ח לזוג שטרם לו מלאו לו 55 שנים עם שני ילדים. מהודעת העדכון האחרונה של המשיבים עולה, כי כיום שיעורי הגמלה אף גבוהים יותר - בין 1632 ש"ח ו- 2040 ש"ח ליחיד, ובין 2447 ש"ח ל- 3549 ש"ח לזוג עם ילד {וסכומים דומים להורה יחיד עם ילד}.

נתונים עדכניים באשר לעלות השימוש ברכב לא סופקו. אף כי ניתן להניח, כי גם עלות אחזקת הרכב התייקרה בזמן שחלף, מהנתונים שסופקו עולה, כי ייתכן פער משמעותי ביותר בין עלות אחזקת הרכב לגובה גמלת הבטחת הכנסה {הנע בין 200 ש"ח בקירוב, ליחיד המחזיק ברכב בעל מנוע 1600 סמ"ק, ל- 1400 ש"ח, לזוג עם שני ילדים המחזיק ברכב בעל מנוע 1300 סמ"ק}. פער זה אינו מצדיק לראות באחזקת הרכב, כשהיא עומדת לבדה וכשלעצמה, כמעידה על הכנסה שוות ערך להכנסה בגובה הגמלה. לזאת יש להוסיף את הטיעון עליו עמדנו לעיל, לפיו ייתכנו מקרים שבהם האפשרות שניתנת למקבל הגמלה להשתמש ברכב הנמצא בבעלותו של אחר אינה משמיעה, כי יש בכוחו של בעל הרכב לסייע למקבל הגמלה בדרכים אחרות.

אף-על-פי-כן, משנמצא כי יש בכוחו של השימוש ברכב להוות אומד מסויים להכנסה. ומכיוון שמבחן הקשר הרציונלי אינו מחייב את הגשמת תכלית החקיקה במלואה, והוא אף מכיר באפשרות קיומה של אי-ודאות מסויימת באשר למידת הגשמת התכלית. בית-המשפט הגיע למסקנה, כי בנסיבות העניין צולחת הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה את מבחן הקשר הרציונלי {ראה ברק: מידתיות, 382-380}, גם אם בדוחק מה. יחד-עם-זאת, הספקות שחלים באשר להתאמה בין האמצעי לתכליתו ילוונו למבחן המידתיות הבא - מבחן האמצעי שפגיעתו בזכות פחותה.

תפקידו של מבחן-המשנה השני של המידתיות הוא לבדוק האם מבין האמצעים האפשריים השונים להגשמת תכלית החקיקה, נבחר האמצעי שעוצמת פגיעתו בזכות החוקתית היא הפחותה ביותר. ההשוואה נעשית ביחס לאמצעים אחרים העשויים גם הם להגשים את תכלית החקיקה. בהקשר זה חשוב לציין כי:

"מבחן-המשנה השני של המידתיות אינו בוחן אך את עצם קיומו של אמצעי הפוגע פחות בזכות החוקתית המוגנת; אלא הוא מחייב לבחון האם אותו אמצעי פוגעני פחות מגשים את תכלית החקיקה באותה מידה או במידה דומה לאמצעי שנבחר על-ידי המחוקק" {ראה: פרשת הפרטת בתי הסוהר, פסקה 49}.

זאת ועוד, החובה המוטלת על המחוקק במסגרת מבחן המשנה השני אינה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. על המחוקק לבחור, מבין האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו להגשמת תכלית החקיקה, בזו שמידת פגיעתה בזכות החוקתית היא המועטה ביותר {פרשת עדאלה, 325-324}.

במקרה שלפנינו, הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה אינה עומדת במבחן זה. זאת מן הטעם הפשוט שקביעת חזקה חלוטה, שתוצאתה שלילה מוחלטת של הבטחת ההכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימאלי בכבוד, בנסיבות בהן ניתן להשתמש באמצעים שפגיעתם בזכות פחותה {אם בכלל קיימת} - אינה מידתית.

כפי שראינו לעיל, ישנם פרטים הנופלים בגדר החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, אף שתכליתו {(הראויה} של הסעיף - מניעת תשלום גמלה למי שעומדים לרשותו אמצעים מספקים להבטחת צרכי הקיום המינימאליים - אינה מתקיימת לגביהם. פרטים אלה אף אינם עומדים בחריגים שנקבעו לחזקה האמורה בסעיף 9א(ג) לחוק הבטחת הכנסה.

בהיעדר חריגים מתאימים, קביעת חזקה חלוטה לפיה בעלות או שימוש ברכב הינם שווי ערך להכנסה שהיא לפחות בגובה גמלת הבטחת ההכנסה, אינה מאפשרת התחשבות בפרטים אלה, העושים ברכב שימוש שנופל בשוויו, לעיתים משמעותית, משוויה של הכנסה בגובה הגמלה. זאת, בין משום שהוצאותיהם על אחזקת הרכב נופלות מגובה הגמלה לה היו זכאים אילולא הרכב, ובין משום שהסיוע שהם מקבלים מאחרים באמצעות השימוש ברכב אינו ניתן להמרה בסיוע אחר, שיכול היה להבטיח את צרכי הקיום המינימאליים שלהם. ביחס לפרטים אלה מתעוררת השאלה האם ניתן היה להגשים את תכליתו של דבר החקיקה העומד על הפרק בדרכים אחרות, הפוגעות פחות בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד.

על פניו נראה, כי התשובה לשאלה האמורה היא חיובית. ניתן להצביע על מספר אפשרויות סבירות שיש ביכולתן להגשים את התכלית החקיקתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, תוך פגיעה מועטה יותר, ואף היעדר פגיעה כלל, בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד. כך למשל, ניתן היה לקבוע חזקה שאינה חלוטה המאפשרת לתובע גמלה המחזיק או משתמש ברכב הזדמנות להוכיח, כי בעלותו ברכב או השימוש בו אינם מעידים, כי יש לו הכנסה {או הכנסה פוטנציאלית} אחרת. לחלופין ניתן היה לקבוע מנגנון המעריך את שווי השימוש ברכב {כאשר אין מדובר ברכב בבעלות מקבל הגמלה} בהתאם לתדירות השימוש בו ומפחית בהתאם ובאופן מדורג את שיעור הגמלה.

אפשרות נוספת שעמדה בפני המחוקק {כאשר מדובר ברכב הנמצא בבעלות מקבל הגמלה} היא לקבוע מדרג המביא בחשבון את שווי הרכב, כך שהגמלה תישלל רק ממי ששווי רכבו עולה על שיעור מסויים, שיחד עם הוצאות התחזוקה השוטפות יש בו כדי לשקף את מצבו הכלכלי של מקבל הגמלה. כך, לדוגמה, נעשה על-ידי המחוקק בגרמניה. במערכת הרווחה הגרמנית קיימים מספר מענקים סוציאליים. הגמלה הסוציאלית בעלת הקירבה הרעיונית הרבה ביותר לגמלת הבטחת ההכנסה במשפט הישראלי מוענקת למי שהינם בעלי פוטנציאל לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, והיא מוענקת לאחר שנה בה ניתנת גמלה הקרובה לדמי האבטלה המוכרים אצלנו. גמלה זו - המכונה בדין הגרמני "הטבת היעדר תעסוקה II" - מעוגנת בסעיף 12 ל- The Second Book of the Code of Social Law SGB ii. בהתאם לדין הגרמני, בהחלטה על מתן גמלה זו יש להעריך את כל הנכסים המצויים בידי הפרט. הגמלה ניתנת למי שסך שווי הנכסים שבידיו אינו עולה סכום מסויים הקבוע בחוק, אשר תלוי בגילו של מבקש הגמלה {ונע בין 3100 יורו ל- 9900 יורו}.

עם-זאת, הדין הגרמני קובע כי ישנם סוגי נכסים שאין לראותם כחלק ממסת הנכסים המחושבת לצורכי הענקת הגמלה. על נכסים אלה נמנה "רכב סביר". בשנת 2007 קבע בית-המשפט העליון הגרמני העוסק בעניינים סוציאליים בהליך: Bundessozialgericht, AZ: B 14/7b AS 66/06, 06.09.10, כי רכב שעלותו אינה גבוהה מ- 7,500 יורו, מהווה "רכב סביר" שאין להתחשב בו בהערכת גובה המענק.

כאשר שוויו של הרכב גבוה מסכום זה, יחושב ההפרש שבין שווי הרכב לסכום הסביר כחלק ממכלול הנכסים המשוקללים בהערכת המענק. הטעם להסדר זה, כפי שעולה מפסיקת בית-המשפט הגרמני, הינו בחשיבות המיוחסת לבעלות על רכב כאמצעי המקדם את חזרתו לעבודה של הפרט ויציאתו ממעגל הנזקקות. משום כך, יש ליתן בידי הפרט אפשרות להחזיק רכב בשווי סביר מבלי שהדבר יביא לשלילת המענק. יצויין עם-זאת, כי ההתייחסות לרכב בהענקת מענקים אחרים בדין הגרמני משתנה בהתאם לתכלית המענק {וראה למשל בהקשר זה פסק-דינו של בית-המשפט העליון המינהלי הסקסוני בהליך Sächsisches Oberverwaltungsgericht, AZ: 4 D 228/09, 29.06.2010}.

אפשרות נוספת לעניין זה הועלתה על-ידי העותרת ב- בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012), שהציעה לקזז את שווי טובת ההנאה המופקת מהרכב מהגמלה על-פי שיעור זקיפת ההטבה לפי פקודת מס הכנסה.

מטבע הדברים האפשרויות הנזכרות הן דוגמאות אפשריות בלבד. אין מדובר בפתרון ממצה. ניתן אף להניח, כי במסגרת מרחב התמרון החקיקתי הנתון למחוקק ישנם הסדרים נוספים שיש בהם כדי להגשים את תכלית החקיקה, תוך פגיעה פחותה בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד. העיקר הוא בכך שאמצעים חלופיים אלה היו מגשימים אף הם את התכלית הראויה של מניעת תשלום גמלה לאדם שיש בידיו הכנסה {כולל פוטנציאלית} אחרת, המבטיחה את צרכי הקיום המינימאליים שלו. וזאת, תוך פגיעה בעוצמה נמוכה יותר בזכות החוקתית המוגנת.

בית-הדין ראה שיש לתת משקל לכך שהמדינה נמנעה מהצגת נתונים, סטטיסטיים או אחרים, שיעידו, כי דרכי בחינה, אומדן וכימות אחרות אינן אפשריות ואינן יכולות לבוא תחת החזקה החלוטה. כך, לא הוצג בפני בית-הדין מידע אודות עלויותיו המוערכות של הסדר בדיקה פרטני, או טיעונים אודות הסדרים אחרים שנבחנו ונשללו בשל מגרעות כאלו או אחרות. כל שנטען הוא, כי אין ביכולתה של המדינה לפקח על היקף השימוש האינדיבידואלי הנעשה ברכב - בה בשעה שנעשה כיום שימוש נרחב בחוקרים פרטיים, המפקחים, הלכה למעשה, על היקף השימוש ברכב.

אף אם נאמר, כי בתי-הדין לעבודה חופשיים לפרש את המונח "שימוש" - לא יהיה בכך כדי לשנות מן העובדה שמרגע שאדם נמצא משתמש ברכב, רואים אותו כאילו עומדת לו הכנסה בגובה הגמלה. הקושי, כפי שציינו לעיל, אינו בעצם כימות ההכנסה מן הבעלות או השימוש ברכב. הקושי הוא בכך שהבעלות או השימוש - בהתאם להגדרה שהתקבלה על-ידי בתי-הדין לעבודה - מפעילים את אותה חזקה חלוטה לפיה נשללת זכאותו של מבקש גמלה משום שרואים בו כמי שיש לו הכנסה שוות ערך לפחות לגובהה של הגמלה.

נתייחס גם למבחן-המשנה השלישי של המידתיות, הוא מבחן המידתיות במובן הצר. כידוע, מבחן זה מעמיד במרכזו את שאלת היחס שבין התועלת הציבורית המופקת מדבר החקיקה הפוגע בזכות החוקתית ובין הנזק הנגרם לזכות החוקתית על-ידי אותו דבר חקיקה. מבחן זה הוא מבחן של איזון ערכי, המעמיד אלה מול אלה את הערכים המתנגשים ומאזן ביניהם לפי משקלם {ראה פרשת עדאלה, בעמ' 331}.

המדינה טוענת לתועלת ציבורית המופקת מחיסכון במשאבי המדינה, באמצעות פישוט עבודתם של מוסדות הרווחה ומניעת כספי הציבור ממי שאינם זקוקים לגמלה ומבקשים להונות את מוסדות הרווחה. מנגד עומד הנזק הנגרם לכל אלה הזקוקים לגמלת הבטחת הכנסה לצורך הגשמת זכותם לקיום מינימאלי בכבוד, ואינם מקבלים אותה בשל החזקה החלוטה.

המדובר בפגיעה קשה ביותר, הנגרמת לליבת הזכות של מי שממילא מצוי בתחתית הסולם החברתי-כלכלי ונזקק לגמלה כרשת מגן אחרונה מפני רעב ועוני. בנסיבות אלה, יקשה לקבל, כי החיסכון לבדו - שהינו בחלקו בר-השגה באמצעים פוגעניים פחות - עולה על הנזק הנגרם לפרטים שזכותם לחיות במינימום של כבוד אנושי נפגעת.

אמנם, אין להתכחש לכך שאמצעי זה הופך את עבודת שירותי הרווחה ליעילה יותר - הסדרים גורפים תמיד נוטים להיות פשוטים להחלה וליישום בהשוואה לכללי בחינה פרטנית. אולם, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. כפי שכבר ציין בית-הדין בעבר: "'יעילות' {יהא מובנו של מושג זה אשר יהא} אינה בבחינת ערך עליון, כאשר עסקינן בפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן" {ראה פרשת הפרטת בתי הסוהר, פסקה 55 לפסק-הדין}. כך בכלל וכך בפרט, כשעסקינן בבחינת הכנסותיו של אדם, הנעשית - כפי שצויין - ממילא באופן פרטני ואינדיבידואלי.

מכל הסיבות האמורות, הוראת סעיף 9א(ב), המביאה לשלילת גמלת הבטחת הכנסה מאדם המחזיק או משתמש ברכב ואינו עומד בחריגים הקבועים בסעיף 9א(ג) - אינה מידתית, ומשום כך אינה עומדת במבחני החוקתיות {בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)}.
5. בטלות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה {בעלות או שימוש ברכב שוללים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה}
ב- בג"צ 10662/04 {סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)} נדונה מדיניות המוסד לביטוח לאומי לפיה בעלות או שימוש ברכב שוללים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

בעתירות שלפנינו תקפו את חוקתיותו של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה. הטענה המרכזית שהועלתה בעתירות היא כי סעיף 9א(ב) קובע חזקה חלוטה לפיה רואים במי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב כמי שיש לו הכנסה בגובה הגמלה, ולפיכך נשללת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. חזקה זו, מכוחה נשללת הגמלה, נטען בעתירות, פוגעת פגיעה שאינה חוקתית בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד.

העותר הוא נשוי ואב לחמישה ילדים. מחודש אוקטובר 2001 קיבל העותר גמלת הבטחת הכנסה. העותר הגיש למוסד לביטוח לאומי בקשה לאשר לו שימוש ברכב לצורך הסעת ביתו העיוורת מבלי שהדבר יביא לשלילת גמלת הבטחת ההכנסה לה היה זכאי באותה עת. בקשתו סורבה מאחר שהעותר לא הוכיח צורך רפואי מהסוג המאפשר לפי החוק להחזיק רכב ובד-בבד לקבל גמלת הבטחת הכנסה.

העותרות הן חמש נשים, אימהות חד-הוריות, שעקב הוראת סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה לעניין הבעלות או השימוש ברכב, וקודם לו עקב ההוראה המקבילה בתקנות הביטוח הלאומי, נשללה מהן גמלת הבטחת הכנסה. עקב כך, נדרשו העותרות 3-1 להשיב את הסכומים שקיבלו כגמלה מהביטוח הלאומי, נדחתה תביעת העותרת 4 לגמלה, וקוזזו כספים מגמלתה של העותרת 5.

חלק מהעותרות התפרנסו בדי עמל מעבודות שהשכר המשתלם בעבורן הינו זעום, וחלקן האחר לא התפרנס כלל והתקיים מגמלת הבטחת הכנסה או מדמי מזונות בלבד. בעתירתן טענו העותרות, כי השימוש ברכב איפשר להן לצאת לעבוד ואף הוזיל לחלקן את עלויות הנסיעה בהשוואה לתחבורה ציבורית.

העותרת 1, אם חד-הורית לשניים ובעלת מוגבלות שמיעה, נדרשה לרכב לצורך טיפול בילדיה ולצורך סחיבה ושינוע של הציוד שנדרש לה לעבודתה. שלילת השלמת ההכנסה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי הובילה אותה לטענתה לוותר על הרכב בו החזיקה ולהפסיק לעבוד. אולם משהתברר לאחר מכן שהיא עושה שימוש ברכב של הוריה כשלוש פעמים בחודש, נשללה ממנה גמלת הבטחת ההכנסה כליל, באופן שהותיר אותה ואת ילדיה להתפרנס מדמי מזונות וקיצבת ילדים בלבד, בסכום כולל של 1,841 ש"ח לחודש.

העותרת 2 התגוררה בעת הגשת העתירה ביישוב מרוחק, הנעדר שירותי תחבורה ציבורית, ונזקקה לרכב לצריכת שירותים בסיסיים של מזון, בריאות וחינוך לבנה, הסובל ממחלה כרונית. במהלך השנים עבדה וקיבלה השלמת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה. כשהתברר שהיא עושה שימוש קבוע ברכב המצוי בבעלות אימה, נשללה ממנה הגמלה רטרואקטיבית וחובה למוסד לביטוח לאומי הועמד על כ- 114,000 ש"ח.

גם העותרת 3 נזקקה לרכב בשל היעדר תחבורה ציבורית תדירה למקום מגוריה. בתקופה בה נזקקה לגמלת הבטחת הכנסה קרס העסק שבבעלותה, היא התגרשה מבעלה, והיתה מטופלת בתינוקת בת שנה. גם ממנה נשללה הגמלה כשהסתבר שהיא עושה שימוש ברכב של בעלה לשעבר. ההחלטה לשלול ממנה את הגמלה אילצה אותה בסופו של דבר להעתיק את מגוריה למקום מגורים מרכזי בו יכלה להסתדר ללא שימוש ברכב.

באשר לעותרת 4 נטען, כי נסיעה בתחבורה ציבורית היתה מחייבת אותה להחליף ארבעה קווי אוטובוס בכל נסיעה למקום עבודתה, ולטלטל באמצעי התחבורה השונים את ילדתה, בעת הרלוונטית תינוקת בת שנה. תביעתה של העותרת לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה בשל הרכב שהועמד לרשותה על-ידי משפחתה, שמימנה את מרבית הוצאותיו.

גם העותרת 5 נדרשה לרכב על-מנת להגיע למקום עבודתה - בתי כלא שונים בצפון הארץ שאינם נגישים בתחבורה ציבורית. כל עוד השתמשה ברכבו של אביה, ובשל נכותו הרפואית של האב, לא נשללה ממנה גמלת השלמת הכנסה. לאחר שמכר אביה את רכבו והעותרת עברה להשתמש ברכבו של אחד ממכריה, נשללה ממנה גמלת השלמת הכנסה. שלילת הגמלה אילצה אותה להתפטר מעבודתה ולהגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה מלאה. תביעה זו אושרה והעותרת 5 קיבלה גמלת הבטחת הכנסה במשך תקופה, עד שלא נזקקה לה עוד.

הטענה המרכזית שעלתה בכתבי הטענות של העותרות והעותרים היא, כי סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה קובע חזקה חלוטה השוללת את הגמלה ממי שבבעלותו או בשימושו רכב. לפי הטענה, חזקה זו פוגעת בזכות לתנאי קיום מינימאליים, שכן היא שוללת את זכותו של אדם לגמלת הבטחת הכנסה גם אם בנסיבות חייו אין בשימוש או בבעלות ברכב כדי להעיד, כי יש ברשותו אמצעים לקיום מינימאלי בכבוד. השלילה הקטגורית, כך נטען, מונעת בדיקה האם השימוש או הבעלות ברכב מעידים על רמת חיים חריגה, והיא חלה בין אם השימוש או הבעלות כרוכים בהוצאות סמליות בלבד ובין אם הם נחוצים על-מנת לקיים חיים בכבוד מינימאלי.

טענה נוספת שהועלתה בעתירות היא, כי המחוקק לא התייחס לשאלה מהו "שימוש" ברכב, בגינו תישלל גמלת הבטחת הכנסה - אף שזה עוגן כיום במפורש בסעיף 9א(א) לחוק הבטחת הכנסה. לפי הטענה, המבחנים שגובשו בפסיקת בתי-הדין לעבודה הרחיבו מאוד את הגדרת השימוש, כך שבפועל, כל שימוש ברכב מוביל לשלילת הגמלה גם אם אינו מקביל לשימוש בעלים.

המשיבים מיקדו את תגובותיהם ואת תצהיר התשובה בשאלה האם סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה אכן פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. לגישתם, סעיף 9א(ב) מגלם מדיניות חברתית-כלכלית "טהורה" של המחוקק. מדיניות זו, נטען, אינה נתונה לביקורת שיפוטית הואיל והיא מעגנת שורה של זכויות סוציאליות אשר לא הגיעו למעלה של זכויות יסוד. רק חלק צר ומצומצם מאוד ממדיניות זו חוסה בצילה של הזכות החוקתית לכבוד במובן של הזכות שלא לחיות במחסור קיומי מאונס, ולגישת המשיבים, המקרה הנוכחי אינו בא בגדרה של הזכות כלל.

בית-הדין קבע, כי הקביעה החד-משמעית לפיה כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, ללא קשר לשאלה האם אכן יש לאותו אדם הכנסה שתבטיח זכותו למינימום קיום אנושי בכבוד, הינה שרירותית ואינה מבוססת על בדיקה פרטנית המתאימה למצבו של מבקש הגמלה.

לכן, יתכנו מקרים שבהם עצם השימוש ברכב לא יעיד בהכרח על כך שלאותו אדם הכנסות עצמיות שבשלן אין הוא זכאי לרשת המגן האחרונה שמעניקה המדינה, כולה או חלקה. כך כאשר הרכב משמש ככלי להפקת הכנסה מסויימת אך אינו נכנס לגדר החריג בחוק, כך כאשר אדם עושה שימוש ברכב של קרוביו ונושא בהוצאות סמליות בלבד, שעה שאין בידי קרוביו לסייע לו באופן חלופי ובדרך אחרת.

אין כל פסול בבחינת נכסיו של מבקש גמלה לשם הערכת יכולתו הכלכלית, ובכדי לוודא את אמינות טענותיו בכל הנוגע למצבו הכלכלי. יחד-עם-זאת, למן הראוי להדגיש, בהקשר זה, כי בחינת הנכסים כל מטרתה היא לבדוק את הכנסותיו הממשיות של מבקש הגמלה. האופן שבו מוציא אדם את סכום הגמלה שהוענקה לו כדין נתון לשיקול-דעתו בלבד. אף שהמדינה מעניקה למי שידו אינה משגת את היכולת להתקיים קיום מינימאלי בכבוד, אין היא רשאית לפגוע באוטונומיה שלו ובחירותו על-ידי התערבות באופן השימוש בגמלה. אם יכול אדם למעט בהוצאות אחרות, ולחסוך מכספי הגמלה המוקצבים לו כדין די בשביל להחזיק ברכב, או בשביל להשתמש בו, אין בכך כדי לפגוע בעצם זכאותו לגמלה, כל זמן שחיסכון זה אינו מעיד על הסתרת נכסים והכנסות.

ישנם אזורים רבים בארץ בהם ללא רכב לא ניתן להגיע לחנות המכולת, לקופת החולים, או למוסדות חינוך. בהקשר זה יצויין, כי אף שרכב אינו בהכרח מוצר בסיסי, הכלול בזכות לקיום מינימאלי בכבוד, הרי שלמן הראוי לראות בזכות זו כמקימה חובה על המדינה לספק אמצעי תחבורה כלשהם לתושביה.

חובה זו, שהיא הפן החיובי של הזכות לחופש תנועה, מטילה נטל כבד במיוחד מקום בו מבקשת המדינה לשלול את יכולת השימוש ברכב מתושבים אשר אין להם כל אמצעי תחבורה אחר. משכאן, ששלילת האפשרות להשתמש ברכב באזורים אלו היא פגיעה חמורה ביותר. עוד יצויין בהקשר זה, כי לא חמקה מעיני טענת העותרים, כי האזורים בהם הנגישות לתחבורה ציבורית נמוכה במיוחד הם אזורי הפריפריה ובפרט, אזורי ישוב ערביים.

לאור כל האמור לעיל, הוראות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה פוגעות בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד. החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, המביאה לשלילה מלאה של הגמלה ממי שמחזיק ברכב או משתמש בו מעבר לחריגים המצומצמים והבלתי-ממצים המותווים בחוק, היא אמצעי נוקשה ובלתי-הולם, הפוגע פגיעה שאינה הכרחית בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד.

הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה אינה מקיימת את מבחן-המשנה השני של המידתיות, הרי די בכך כדי לקבוע, כי פגיעתה בזכות לקיום מינימאלי בכבוד אינה מידתית, ולפיכך אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה של סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בטלות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה בשל אי-חוקתיותו תיכנס לתוקפה בתוך שישה חודשים מיום 01.09.12.
6. גמלת נכות כללית בשיעור השולל את זכאותו של המערער לגמלת הבטחת הכנסה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 9982-12-11 {רגב מאגד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 1738 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים, בו נדחתה תביעת המערער כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי ליצור לו חוב בגין תוספת לקיצבת הילדים ששולמה לו, עקב שלילת זכאותו רטרואקטיבית לגמלת הבטחת הכנסה.

למערער שולמה גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש יולי 2004 ועד חודש דצמבר 2007, וכן מחודש מרץ 2008 ועד חודש נובמבר 2008. בתקופת זכאות זו, שולמה למערער גם תוספת לקיצבת הילדים, בגין הילד השלישי והרביעי, בהתאם לסעיף 68(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"}.

בהתאם להחלטת הוועדה לעררים לקביעת אי-כושר, שולמה למערער גמלת נכות כללית בשיעור של 75%. מכיוון שסכום הגמלה עלה על גובה ההכנסה המותרת על-פי חוק הבטחת הכנסה, נשללה מן המערער, רטרואקטיבית, זכאותו לגמלת הבטחת ההכנסה באותה תקופה, בהתאם להוראת סעיף 321 לחוק הביטוח הלאומי.

עקב שלילת זכאותו של המערער לגמלת הבטחת ההכנסה, כאמור, נשללה מן המערער גם זכאותו לתוספת לקיצבת הילדים בגין אותה תקופה, ונוצר לו חוב למוסד בגובה סכום התוספת ששולמה לו, בסך של 11,027 ש"ח. המוסד לביטוח לאומי החל לנכות חוב זה מקיצבת הילדים המשתלמת למערער מדי חודש בחודשו.

המערער הגיש תביעה לבית-הדין האזורי כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי ליצור לו חוב בגובה התוספת לקיצבת הילדים ששולמה לו.

בית-הדין האזורי קבע, כי בהתאם לסעיף 68(ג) לחוק הביטוח הלאומי, התנאי לתשלום התוספת לקיצבת הילדים הוא זכאות המבוטח לגמלת הבטחת הכנסה בעד אותה תקופה. לפיכך, ומשביחס לאותה תקופה שולמה למערער לבסוף גמלת נכות כללית בשיעור השולל את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, פעל המוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראת סעיף 321 לחוק הביטוח הלאומי, וניכה למערער מגמלת הנכות הכללית את הסכומים ששולמו לו בגין הבטחת ההכנסה.

עוד הסביר בית-הדין, כי לו היתה מוכרעת זכאותו של המערער לגמלת הנכות הכללית במועדה, לא היה המערער זכאי מלכתחילה לגמלת הבטחת הכנסה, שכן גמלת הנכות נחשבת להכנסה בהתאם לסעיף 9(1) לחוק הבטחת הכנסה, ומשכך גם לא היה זכאי לתשלום התוספת לקיצבת הילדים.

בערעורו טען המערער, כי למעשה המוסד לביטוח לאומי מעולם לא ביטל את זכאותו רטרואקטיבית לגמלת הבטחת ההכנסה, אלא רק ניכה אותה מסכומי גמלת הנכות הכללית שקיבל, בהתאם לסעיף 321 לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, ומשעצם זכאותו לגמלה לא נשללה, לא היה מקום לשלול ממנו את תוספת הילדים. עוד טען, כי תכלית תשלום גמלאות המוסד הוא סיפוק צרכיו השוטפים של המבוטח, ולפיכך יש לבחון את הזכות לגמלה בהתאם למועד תשלומה, ולא בדיעבד. התוספת לקיצבת הילדים שקיבל המערער שימשה לפרנסת ילדיו במועד תשלומה.

בית-הדין הארצי קבע, כי המוסד לביטוח לאומי פעל בהתאם לסמכותו שבדין, הן כאשר ניכה מתשלומי קיצבת הנכות הכללית הרטרואקטיבית ששילם למערער את גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה לו בעד אותה תקופה, בהתאם לסעיף 321(א) לחוק הביטוח הלאומי, והן כאשר החליט לנכות את החוב שנוצר כתוצאה מתשלום תוספת קיצבת הילדים שלא כדין, מקיצבת הילדים השוטפת המשתלמת למערער, בהתאם לסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי.

אשר לסעיף 321, קבע בית-הדין, כי העובדה שהתווספה בו הוראה ספציפית הנוגעת לסמכות המוסד לביטוח לאומי לערוך ניכוי מקיצבה שהוענקה למבוטח למפרע בעד תקופה שבה שולמה למבוטח גמלת הבטחת הכנסה, אין משמעה פגיעה בסמכות המוסד לביטוח לאומי לערוך ניכוי של התוספת לקיצבת הילדים, שהזכאות לה נשענת על הזכאות לגמלת הבטחת ההכנסה, מכוח סמכותו החוקית לערוך ניכוי שכזה באופן כללי.

באשר לשאלת הפעלת שיקול-הדעת, קבע בית-הדין, כי למעשה המערער קיבל את גמלת הבטחת ההכנסה ואת תוספת קיצבת הילדים מבלי שהיה זכאי להן, ומדובר בתשלומים ששולמו מכספי הציבור. משכך, המוסד לביטוח לאומי היה מחוייב לפעול להשבת סכומים אלו. לאחר שהפעיל את שיקול-דעתו, וחרף העובדה שהיה באפשרותו לגבות את הסכום כולו בפעם אחת, בחר המוסד לביטוח לאומי לפרוס את החוב, ולקזזו מקיצבת הילדים השוטפת.

נוכח כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא נפל פגם בהחלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין ניכוי התוספת לקיצבת הילדים מקצבאות הילדים ששולמו למערער, בהתאם לסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי.
7. הכנסה רעיונית מנכס מקרקעין
ב- עב"ל 17435-10-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' עטא נאסר, תק-אר 2014(3), 1486 (2014)} נקבע, כי לצורך החוק, "הכנסה" משמעה הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) ולרבות, לפי המפורט בסעיף-קטן (4) לפקודת מס הכנסה: "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, ... ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה". משמע, לעניין חוק הבטחת הכנסה, גם הכנסה רעיונית מנכס תיחשב "הכנסה".

בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, נקבע כי "נכס" לעניין סעיף זה, כולל "... כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין ... ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או רווח (בסעיף זה דירת מגורים)". בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, נקבע האופן בו תחושב ההכנסה הרעיונית מנכס מקרקעין, ונכון למועדים הרלוונטיים נקבע בה כך: "10(א). כהכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל- 8% משוויו מחולק ב- 12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה ביותר" {תיקון בתקנה נכנס לתוקף ביום 24.09.12, ק"ת תשע"ג 7165}.

בתקנה 11 לתקנות שכותרתה "נכס שהועבר לאחר" נקבע:

"11. הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גמלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס;
(1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה;
(2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1)."

ב- עב"ל 17435-10-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' עטא נאסר, תק-אר 2014(3), 1486 (2014)} נבחנה העברת בעלות במקרקעין אל מול תכלית חוק הבטחת הכנסה.

הטענה שהועלתה במקרה שלפנינו היא, כי הנכס הועבר ללא תמורה, וכי יש להכיר בהעברה, אף שלא מצאה ביטוי בספרי לשכת רישום המקרקעין.

בית-הדין קבע, כי בהקשר זה נקבע, וקביעה זו הפכה זה מכבר משנה סדורה, כי להוכחת ההעברה בבעלות במקרקעין אין בהכרח דרישה להצגת רישום ההעברה בספרי לשכת רישום המקרקעין. כך למשל הובהר בפרשת סובחי, כי "מבוטח הפועל בתום-לב על-מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסוימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין" {דב"ע נג/04-215 מנסור סובחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.94) (1994)}.

במקום אחר נבחנה שאלה בדבר תוקפה של העברת בעלות במקרקעין מאב לבניו, שנעשתה בדרך של ייפוי-כוח בלתי-חוזר. בית-הדין בחן את הסוגיה בהתחשב בתכליתו של חוק הבטחת הכנסה, הבא להבטיח מקור מחייה למי שהחברה רואה עצמה אחראית לקיומו, והגיע לכלל מסקנה, כי העברת מקרקעין מכוח ייפוי-כוח בלתי-חוזר תקפה לעניין החוק והתקנות שהותקנו מכוחו.

על-פי החלטת בית-הדין, אף שאין ההעברה תקפה לעניין חוק המקרקעין, יש לראות את הנכס כנכס שהועבר מידי מי שנתן את אותו ייפוי-הכוח, ולא יהיה באותו הנכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר {דב"ע מז/0-96 ותד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט, 214; עב"ל 1078/00 פואז נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז, 23 (2002)}.

עוד הובהר, כי פסיקת בית-הדין לאורך השנים "מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין" {עב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי נ' מחמוד נימר, תק-אר 2002(2), 119 (2002)}.

הוראה מרכזית וחשובה שהועמדה לבחינת הפסיקה, מתוך הוראות חוק המקרקעין ובזיקה לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה היא הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 {ייקרא להלן: "חוק המקרקעין"} לפיה "הבעלות בקרקע חלה על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר". הוראה זו נמצאה רלוונטית לאור שאלות שהתעוררו בנוגע לבעלות בדירות הנבנות על מקרקעין שהם בבעלות מבקש הגמלה.

בפסק-הדין בעניין ג'ברין התייחס כב' השופט רבינוביץ להוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין בציינו, כי:

"סעיף 12 לחוק המקרקעין קובע באופן ברור וחד-משמעי כי 'הבעלות בקרקע חלה על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר'. הלכה דומה מצויה במשפט העברי, וזו קובעת, כי 'כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע' {רמב"ם משנה תורה, הלכות מכירה פרק א', הלכה יז}.

על-פי קביעה זו של סעיף 12 לחוק המקרקעין, המערער, כבעל הקרקע, הוא גם בעל המבנה. מי שמבקש לערער 'חזקה' זו שבחוק המקרקעין, צריך שהתשתית העובדתית התומכת בקביעה השונה מ'חזקה' זו, תהא מוצקה דייה, ולא ייפול בה פקפוק."
{עב"ל 40269/97 מוסטפא סברי ג'ברין נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו' 43, 48-47 (2001)}

בפרשת ג'ברין לא היתה התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-הדין מוצקה דיה על-מנת לערער את החזקה לפי סעיף 12 לחוק המקרקעין. שם נקבע, בהתאם להוראת סעיף זה, כי בעליה של הקרקע הוא גם הבעלים של הדירות שנבנו עליה.

בפסק-דין מאוחר יותר, בפרשת פואז, בית-הדין נזקק לשאלה האם יש לזקוף למבקש הגמלה הכנסה בגין דירות שבנו בניו, מכספם, על מקרקעין שהם בבעלותו, והם מתגוררים בהן. להזכיר, זו גם התמונה העובדתית שאינה שנויה במחלוקת בעניין מושא הערעור שלפנינו, לגבי שלוש מן הדירות הבנויות על מקרקעין של המשיב.

בית-הדין ציין בשעתו, כי כמו במקרים קודמים "את הסוגיה שבפנינו המערבת בתוכה שאלות שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי ודיני המקרקעין, עלינו לבחון בהתאם לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה", להבטיח אמצעי מחייה מינימאליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום. וכך נקבע שם: "מחומר הראיות שעמד בפני בית-הדין האזורי עולה באופן ברור כי לא נעשתה פעולה של העברה מסודרת של המקרקעין מן המערער אל בנו. כך, בין בדרך של רישום מסודר בטאבו, בין בדרך של ייפוי-כוח בלתי-חוזר, ואף לא בדרך של הסכם. אלא, שעובדה מוכחת היא כי בנו של המערער הוא שהשקיע מכספו והוא שנשא בכל עלות בנייתו של המבנה שבו מדובר. אין בפנינו פיקציה, ואין טענה בדבר חוסר תום-לב של המערער.

לפיכך, נראה לנו נכון לקבוע לצורך חוק הבטחת הכנסה, ובהתחשב בתכליתו, כפי שעמד עליה בית-הדין בפסקי-הדין השונים בהם דן בסוגיות דומות, כי בעת שבאים לשום את המקרקעין, שעל-פי כל דין נותרו בבעלותו של המערער, אין להביא בחשבון את מרכיב "שווי עלות הבניה" של המבנה אותו כאמור בנה הבן. משהמערער לא נשא כלל בעלות הזו, כי אז לצורך חוק הבטחת הכנסה ובהתחשב בתכליתו, אין מקום להכליל מרכיב זה בהערכת הכנסת המערער, המופקת מן המקרקעין. יודגש כי בקביעה זו אין כדי לעודד עקיפה של הוראות החוק, שבכל מקרה יש להפחית מרכיב זה משומת הנכס רק במקום בו מוכח בעליל כי לא המבוטח הוא שנשא בעלות הבניה.

ולמען הסר ספק - קביעתנו זו אינה אלא לצורך חוק הבטחת הכנסה, ואין בה כדי לשלול או לערער מתוקפן של הוראות חוק המקרקעין (בין הוראת סעיף 12, בין הוראת סעיף 7 או כל הוראה אחרת {עב"ל 1078/00 מוחמד פואז נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 23, 30 (2001)}.

בדומה לכך ותוך הדגשה של חשיבות קבלת החזקה המוחלטת בנכס, נמצא בדברים מפי חברי כב' השופט רבינוביץ בפסק-הדין בפרשת סעיד חטיב בקשר לזכות הבן בדירת אביו, מבקש הגמלה, כי:

"... יחד עם זה אין לשלול מסקנה לפיה קבלת חזקה מוחלטת בנכס יכול שתחשב כהעברת זכויות והכל בהתאם לנסיבות ולתכלית העומדת מאחורי חוק הבטחת הכנסה.

... בקשה לקבלת היתר לבניית דירת מגורים אינה מולידה עדיין כל זכות באותה דירה, מה גם שבמקרה הנוכחי הבקשה נדחתה. גם את תקופת הבניה של הדירה יש לראות כמצב עוברי, בו עדיין לא ברור, האם הדירה מיועדת למגורים, למכירה, או להשכרה לאחרים. הזכות בשלה לכאורה רק ממועד תחילת המגורים בפועל בדירה המעידה לכאורה על תפיסת החזקה בה ובתנאי שתמורת בנייתה מומנה על-ידי בעל זכות החזקה המתגורר בפועל בדירה או שהדירה נקנתה על ידו."
{עב"ל 522/05 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף סעיד חטיב, תק-אר 2007(3), 103 (2007)}

ואמנם, ברוח הפסיקה כאמור, כפי שהתפתחה במהלך השנים, ומתוך ראיית תכלית הוראותיו של חוק הבטחת הכנסה, דומה, כי אין עוד חולקים על כך, כי את שווי עלויות הבניה של דירות המגורים הנבנות על-ידי בניו של מבקש הגמלה, מכספם, והם מחזיקים בהן, על מקרקעין שהם בבעלותו, אין זוקפים כ"הכנסה" למבקש הגמלה {ראה למשל: עב"ל 437/07 המוסד לביטוח לאומי נ' חאזם חאזם רשיד, תק-אר 2007(4), 831 (2007)} כל זאת, על-אף האמור בסעיף 12 לחוק המקרקעין, ומתוך אותה גישה ברורה הרואה "ככוכב הצפון" את תכלית חוק הבטחת הכנסה, להבטיח זכות למינימום של קיום אנושי בכבוד, כחלק מן הזכות לכבוד האדם ראה על כך
ב- בג"צ 10662/04 {סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)}.

תכלית חוק הבטחת הכנסה היא גם זו העומדת בבסיס פסיקתו של בית-דין זה בקשר להוראת תקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה, שעל-פי הנפסק, "את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, 'יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה'" {עב"ל 31641-04-10 קוזלי מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 1729 (2012); וכן ראה דב"ע מ"ג/04-162 חביב דהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ו 351 (1984); עב"ל 381/99 נהלה חזאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 57 (2000); עב"ל 33638-01-13 אחמד מוקטרן המערער נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(2), 242 (2014)}.

בקשר לכך, השאלה הרלוונטית היא "האם אכן קיימת למבוטח יכולת קונקרטית, שאינה ספקולטיבית או תיאורטית, להפיק הכנסה מהקרקע העודפת בפועל ובאופן מיידי, בלא שיידרש להשקיע לצורך כך הון עצמי, וכאשר לא קיימת מניעה להפקת ההכנסה מטעמים שאינם תלויים בו".

הנה-כי-כן, בשים-לב לתכלית חוק הבטחת הכנסה, ולעניין הוראותיו בלבד, הכירה הפסיקה עד כה באפשרות, כי שווי עלויות הבניה בדירות שנבנו על מקרקעין של מבקש הגמלה, לא יזקפו לו כהכנסה לעניין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה ולעניין שיעור הגמלה. זאת באותם מקרים בהם הוא אפשר לבניו לבנות את דירות מגוריהם על אותם המקרקעין, ובכפוף לכך שהם מימנו מכספם את עלויות הבניה והם מחזיקים באותן הדירות.

ובאשר לענייננו, עיקרים אלה לא היו שנויים כאן במחלוקת, שכן מלכתחילה לא נזקפה למשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי כל הכנסה בגין שווי הבניה כפי שמומשה בדירות הבנים.

כאמור, למשיב נזקפה הכנסה אך ממרכיב "שווי הזכויות" בחמש הדירות בסך כולל של 282,00 ש"ח. מרכיב זה, הינו שווי זכויות הבניה שטרם מומשו, ועל מרכיב זה בלבד סבה המחלוקת בבית-הדין האזורי.

באשר לזכויות הבניה בנכס, הסביר בית-הדין, כי בכל אותם מקרים שנדונו בפסיקה, לא היתה מחלוקת בדבר היותן של "זכויות הבניה" בנכס המקרקעין בגדר "הכנסה מנכס", כמשמעו בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. כך, בין אם זכויות הבניה הן על גג הדירות בהן מתגוררים הבנים, ובין אם הן מתייחסות ל"קרקע עודפת", בחצר הבית של מבקש הגמלה.

בפרשת קוזלי מציין בהקשר זה מפורשות כב' השופט רבינוביץ, כי "ככלל, ניתן לראות בזכויות בניה על גג דירת מגורים או בזכויות בניה בקרקע עודפת של דירת מגורים כהכנסה מנכס לעניין סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, אף אם אין מופקת מהן הכנסה בפועל".

באותו מקרה, בהתבסס על תשובותיו של השמאי, שוכנע בית-הדין, כי בנסיבות הקיימות, היכולת למימוש זכויות הבניה היתה מוטלת בספק, ועל-כן לא ניתן לראות בזכויות אלו כזכויות המניבות הכנסה רעיונית לעניין גמלת הבטחת הכנסה.

והוסיף בית-הדין, כי צדק איפוא המוסד לביטוח לאומי בטענתו, כי שווי זכויות הבניה בדירות בהם מתגוררים הבנים, על מקרקעין של אביהם, מבקש הגמלה, הוא בבחינת נכס, ממנו ניתן להפיק הכנסה. כך גם עולה מפסיקת בית-המשפט העליון בפסק-הדין בעניין נכסי ר.א.ר.ד. חברה לבניין לפיה "זכויות הבניה הן ממאפייניה המרכזיים והבולטים ביותר של הקרקע. על פיהן נקבעת במידה מכרעת מהותה של הקרקע; נקבעים השימושים האפשריים בה ואף שוויה של הקרקע נגזר מהן" {ע"א 7394/03 נכסי ר.א.ר.ד חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, תק-על 2006(4), 3280 (2006); כמו-כן ראה ע"א 7933/01 סלובר בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע, תק-על 2008(2), 4477 (2008); ע"א 151/10 מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב נ' עיריית ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

את טענות המשיב לפיהן זכויות הבניה במקרקעין אינן בגדר "נכס" לעניין חוק הבטחת הכנסה "כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה למי שבאמת ובתמים זקוק לכך", קבע בית-הדין, כי אין לקבל. כשם שאין חולק על היותם של נכסי מקרקעין "בעין" בגדר נכס לפי החוק, ממנו ניתן לזקוף הכנסה, כולל הכנסה רעיונית למבקש הגמלה, כך גם לגבי שווי זכויות בניה. אין כל סיבה שלא לזקוף הכנסה בגינן, כל עוד הן בעלות ערך כספי, וכל עוד ניתן להפיק מהן הכנסה בפועל.

כמו-כן, ציין בית-הדין, כי בעניין נכסי ר.א.ר.ד הבהיר בית-המשפט העליון, כי חוק מיסוי מקרקעין חל על עסקה של העברת זכויות בניה בנכס: "בהינתן התכלית שביסוד חוק מיסוי מקרקעין החותרת למיסוי עסקאות במקרקעין על-פי מהותן הכלכלית, יש לפרש את המונח זכות במקרקעין לצורך חוק המס הנ"ל באופן המחיל עצמו גם על זכויות בניה".

במקרה שלנו עלתה השאלה היא האם בנסיבות המקרה, בהן הוכרה למעשה העברת החזקה בדירות לבנים, יש להכיר כפועל יוצא ממנה גם בהעברת זכויות הבניה עליהן, ובאילו תנאים.

בהיות זכויות הבניה שטרם מומשו בגדר "נכס" כשלעצמן, ושעה שהבעלות בהן על-פי דיני המקרקעין היא של בעל הקרקע, מבקש הגמלה, ובענייננו כאן של המשיב, קבע בית-הדין, כי בעצם החזקת הדירות הבנויות על מקרקעי המשיב על-ידי בניו, אין די כדי לבסס קביעה משפטית בדבר העברת זכויות הבניה הבלתי-ממומשות בהן כנטען.

לא רק שמצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם דיני המקרקעין, אלא שהוא אינו מתחייב מתכלית חוק הבטחת הכנסה. בכל הקשור להעברת זכויות הבניה שטרם מומשו על המקרקעין שבבעלות מבקש הגמלה, קבע בית-הדין, כי על מבקש הגמלה להוכיח, כי פעל בתום-לב להעברתן, וכי אין מדובר חלילה בהעברה פיקטיבית, שתכליתה קבלת גמלה שלא כדין על-ידי מי שהוא בעל רכוש.

במקרה של העברת זכויות במקרקעין באמצעות יפוי-כוח בלתי-חוזר, משמדובר בהעברת נכס ללא תמורה, כי אז על-פי הוראת תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה, יראו את הנכס כשייך למעביר אם הוא הועבר תוך חמש שנים שלפני הגשת התביעה לגמלה. תקנה זו הותקנה על יסוד פסיקתו של בית-דין זה, על פיה נקבע פרק הזמן של חמש שנים כמצביע על רצינות כוונותיו וגמירות-דעתו של מעביר הנכס.

במסגרת הערעור טען המוסד לביטוח לאומי, כי "לאור הפסיקה על המשיב להוכיח תום-ליבו בהעברת הזכויות" ועל-כן, "מקום בו יכול היה המשיב לפעול להעברת הזכויות בקומות שמעל דירתו לכל הפחות ברשויות המס, היה עליו לעשות כן ואין לראות בנכסים כאילו הועברו טרם ביצוע רישום כאמור".

בהקשר זה ציין המוסד לביטוח לאומי, כי חובת הדיווח לרשויות המס היא של "מוכר" הזכות, ושל ה"קונה" {סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין}; כי בהעברת זכות במקרקעין בעסקאות ללא תמורה לקרוב משפחה פטור מעביר הזכות מתשלום מס שבח {סעיף 62(א) לחוק מיסוי מקרקעין}, וכי מס הרכישה המוטל בנסיבות מעין אלה עומד על 1/3 משיעור המס הרגיל {תקנה 20 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974}.

המוסד לביטוח לאומי עוד הוסיף, כי בהיות העברת הזכויות באופן זה מוכיחה את גמירות-דעתו של מבקש הגמלה, כי אז בכל הקשור למשיב, לא יהיה צורך בתקופת המתנה של חמש שנים ממועד זה, וככל שתבוצע העברה כזו, תקופת ההמתנה בת חמש השנים תימנה החל מהמועד בו הושלמה הבניה או שהנכס אוכלס, לפי המוקדם.

בהתייחס למתווה שהוצע על-ידי המוסד לביטוח לאומי קבע בית-הדין, כי אין לקבל את הגישה בדבר העברת זכויות בספרי מיסוי מקרקעין כתנאי-סף להכרה בהעברת בעלות לעניין הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. העברה בספרי מיסוי מקרקעין הינה אך בבחינת ראיה להעברתן. אמנם ראיה משמעותית ובעלת משקל, אך לא יותר מכך.

בהצבת התנאי כאמור, תוך הפניה לכך שחובת תשלום המס בנסיבות מעין אלה אינה מוטלת על מבקש הגמלה, עליו מוטלת אך חובת הדיווח, יש משום עירוב שיקולים זרים, והצבת תנאים שאינם ממין העניין, לזכאות לתשלום הגמלה. הצבת דיווח לרשויות מיסוי מקרקעין כתנאי-סף להכרה בזכאות לגמלה פוגעת בתכלית חוק הבטחת הכנסה להבטיח גמלת קיום, ודינה להידחות.

בקשר לכך הזכיר בית-הדין, כי בפרשת סעיד חטיב, הוכרה העברת המקרקעין ממבקש הגמלה לבנו, בחלוף חמש שנים מחתימתו של הסכם העברה, ועל-פי הוראת תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה. זאת אף שלא בוצעה העברת המקרקעין בספרי מיסוי המקרקעין, ואף שמבקש הגמלה היה רשום כבעלים בספרי מיסוי המקרקעין. בית-הדין ציין בפסק-דין זה כי ככלל, בעלות במקרקעין נקנית ברישום, ועם-זאת "אין לשלול מסקנה לפיה קבלת חזקה מוחלטת בנכס יכול שתחשב כהעברת זכויות והכל בהתאם לנסיבות ולתכלית העומדת מאחורי חוק הבטחת הכנסה".

הנה-כי-כן, הצבת דיווח על העברת הזכויות לרשויות מיסוי מקרקעין כתנאי סף להכרה בהעברת הזכויות, כבר נדחתה בפסיקה, אף מקום שהמקרקעין היו רשומים בספרי מיסוי מקרקעין. לא כל שכן, בנסיבות בהן אין כל רישום בספרי המיסוי לגביהם.

בית-הדין האזורי הגיע למסקנה, כי זכויות המשיב בשלוש מתוך חמשת הדירות הועברו במלואן לבניו המתגוררים בהן, לרבות שווי זכויות הבניה שטרם מומשו. בקביעה זו נסמך בית-הדין על הוראת תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה, בציינו כי:

"לפי האישורים שהתקבלו מהמועצה, ניתן לקבוע כי בנוגע לדירות המגורים של מנסור ושל מוחמד, יש אישור כי אלו מוחזקות על ידיהם הרבה מעבר לחמש השנים הנדרשות בתקנה ומשכך דינן כנכס שהועבר ואין לזקוף את שווי זכויות הבניה שלהן לתובע.

מנסור החל לשלם מיסים ומים אמנם רק בשנת 2004, אולם בהתחשב במועד שלגביו הוגשה התביעה - מאי 2010 - ניתן לקבוע כי חלפו חמש השנים גם בנוגע אליהן ומדובר בהעברה שבוצעה כדין."

נמצא איפוא כי בית-הדין נסמך בהחלטתו במידה רבה על אישורי תשלום מיסים ומים, חלקם מן השנים 1993 ו- 1994 לגבי דירות הבנים מנסור ומוחמד, ואישורים אחרים משנת 2004 לגבי דירת הבן אכרם. זאת, כשברקע הדברים עומדת עובדת מגורי הבנים בדירות והעובדה שהם נשאו בעלויות הבניה.

בית-הדין הארצי קבע, כי בתשלום המסים המוניציפאליים בגין הדירות לרשויות, כמתואר על-ידי בית-הדין האזורי, אין כדי להוות ציון דרך משמעותי לעניין העברת זכויות הבניה, שהחל ממנו ניתן למנות את "תקופת ההמתנה" בת חמש השנים כנדרש בתקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה. בית-הדין קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי, כי בקבלת תשלומי המסים אין הרשויות מקפידות בבדיקת הבעלות בהן.

אשר-על-כן, בהיות המשיב בעלי המקרקעין עליהם נבנו חמש דירות הבנים מושא הדיון, ומשלא הוכח, כי בוצעה פעולת העברה של זכויות הבניה הקשורות לכל הדירות האלה, בין דרך הצגת של יפוי-כוח בלתי-חוזר, בין דרך הצגת אסמכתא מספרי מיסוי מקרקעין, ובין בדרך אחרת, יש לראות את המשיב כבעלים של זכויות הבניה. בהיותו בעלים, רשאי המוסד לביטוח לאומי לזקוף לו הכנסה בגין שווי זכויות הבניה.

משזו מסקנת בית-הדין הארצי נקבע, כי דין ערעור המוסד לביטוח לאומי להתקבל בחלק זה שלו. נקבע, כי המוסד לביטוח לאומי רשאי לזקוף למשיב הכנסה רעיונית מנכס בגין שווי זכויות הבניה בשלוש דירות הבנים, שבהן הם מתגוררים. זאת כל עוד, לא פעל המשיב להעברת הבעלות בזכויות אלה.
באשר לערעור שכנגד, בית-הדין הארצי קבע, כי במסקנתו של בית-הדין האזורי לפיה ניתן לזקוף למשיב הכנסה רעיונית בגין שווי זכויות הבניה בשתיים מן הדירות בהן מחזיק מוחמד אין להתערב, ודין הערעור שכנגד להידחות.

ב- עב"ל 31641-04-10 {קוזלי מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 1729 (2012)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה, האם קיימת למערער הכנסה רעיונית בגין קרקע עודפת בחצר דירת מגוריו המצדיקה את ההפחתה בתשלום גמלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין האזורי ענה על שאלה זו בחיוב, בקובעו, כי המערער יכול להפיק הכנסה מזכויות הבניה הקיימות בשטח חצר דירת מגוריו {חצר עודפת או קרקע עודפת} בהתבסס על חוות-דעתו של שמאי {ב"ל (ת"א) 4240-07 אבידן רז יהושע נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2010(4), 8265 (2010)}.

המערער, תושב העיר שפרעם, קיבל גמלת הבטחת הכנסה מאז חודש אוקטובר 2001. לפי החלטת המשיב, שולמה למערער גמלת הבטחת הכנסה בשיעור של 80% "כמקדמה עד לקבלת הערכת שמאי המוסד לביטוח לאומי לשטח "חצר עודפת"" סביב שטח ביתו העולה על 500 מ"ר.

על-פי רישומי מס רכוש המערער הוא הבעלים על חלקת הקרקע בשטח של 620 מ"ר. נערכה שומה בעניינו של המערער, ולפיה בנכס של המערער חצר עודפת בשטח של
כ- 280 מ"ר, אשר שוויה הוערך בשיעור של 114,200 ש"ח. בתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי הוסבר, כי בהתאם לשומה זו, ונוכח העובדה שמדובר בנכס שאינו מניב הכנסה בפועל, ההכנסה הרעיונית החודשית שחושבה למערער בגין "החצר העודפת" הוא 761 ש"ח {8% מהערך המשוער של השטח לחלק ב- 12}, ולכן סכום זה הופחת מהגמלה החודשית של המערער להבטחת הכנסה. לאחר החישוב נוצר למערער חוב במוסד בגין תשלומי גמלה בעבר בסך 20,528 ש"ח אשר נמחל במהלך ההליך בבית-הדין האזורי.
המערער אישר, כי ברשותו שטח בשיעור של 620 מ"ר, אך הוא חזר על הטענות אותן העלה בבית-הדין האזורי, לפיהן העירייה הפקיעה יותר מ- 150 מ"ר משטח הנכס לצורך הרחבת כביש שעובר בסמוך, וכי קיים קו חשמל מתח גבוה, אשר לא מאפשר הקמת בניין במרחק של פחות מ- 10 מטרים מהקו, לפיכך, שטח הנכס שבבעלותו מסתכם בפחות מ- 500 מ"ר.

לטענת המערער, השמאי אישר בחקירתו, כי על החלק הקדמי של החלקה {כ- 170 מ"ר}, היכן שעובר קו החשמל אסור לבנות. משכך, אין כל בסיס לטענת השמאי כי נותרו כביכול זכויות בניה על המגרש, ואין כל צידוק להפחתת הגמלה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו-כן, בהתאם לתב"ע של המגרש, כפי שציין השמאי, בכל מקרה לא ניתן לבנות מבנה עצמאי על השטח העודף {280 מ"ר}.

כמו-כן, טען המערער, כי יש למדוד את החצר העודפת בהתאם לשטח שנותר מעבר ל- 500 מ"ר {120 מ"ר} כפי שצויין בכתב ההגנה ובתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם לנוהל המוסד לביטוח לאומי בעניין, ולא כפי שקבע השמאי בחוות דעתו {מדד מעבר ל- 400 מ"ר}.

עוד טען המערער, כי יש להקיש מפסיקת בית-המשפט העליון לענייננו בנוגע להגדרת דירת מגורים ושטח דירת המגורים בהקשר לדיני מס שבח, המרחיב את "השימוש למגורים" גם על הקרקע מסביב למבנה המגורים. פסיקה זו צריכה לדידו לגבור על "נוהל" המוסד לביטוח לאומי בעניין חישוב הכנסה לגבי שטח עודף העולה על 500 מ"ר סביב מבנה מגורים, מטעמי אחידות החקיקה. הנוהל אף מפלה בין הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה, ולפיכך איננו תקין.

המוסד לביטוח לאומי טען בסיכומיו, כי אין לראות בקרקע העודפת כחלק מדירת מגוריו של המערער מטעמים שפורטו שם. לפיכך, ומאחר ומדובר בזכויות בניה על קרקע השייכת למערער הניתנות למימוש מיידי, הרי שבדין הובא נכס זה בחשבון לצורך חישוב שיעור הגמלה לה זכאי המערער. בטרם יפנה המערער לקבלת סיוע מכספי ציבור מחוייב הוא, ככל מבוטח, למצות את יכולותיו הכלכליות עד תום. לכן נקבע בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, כי ניתן אף להכיר בהכנסה מנכס אף אם לא מופקת ממנו הכנסה בפועל.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, מדידת שטח הקרקע העודפת על-ידי השמאי, השטח מעבר ל- 400 מ"ר {הגדרת גודל מגרש מינימאלי בתב"ע} נעשתה כדין ועולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הבטחת הכנסה. 500 מ"ר הוא רק פרמטר מינהלי, סביר, המשמש לבחינת שאלת הכדאיות בביצוע שמאות בנכסי מבוטחים. לטענת המוסד לביטוח לאומי, חוק מס שבח, אותו ציטט המערער, לעניין הגדרת נכס מגורים, הוא חוק מיסויי אשר לו תכליות שונות מאלו של חוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין הארצי קבע, כי אין למערער יכולת לממש את זכויות הבניה בקרקע העודפת שברשותו ולהפיק מהן הכנסה ולכן דין הערעור להתקבל.

בית-הדין פירט, כי קביעות השמאי לעניין גודלו של הנכס וגודלו של שטח החצר העודפת אכן מבוססות תוך מתן התייחסות מפורטת לטענות השונות שהועלו על-ידי המערער בעניין, ולפיכך לא נפלה טעות בקביעות אלה.

מסקנת הדברים עד כה היא, כי קיימת למערער קרקע עודפת אשר לא משמשת למגוריו, בגודל של 280 מ"ר ובשווי של כ- 114,200 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי ככלל, ניתן לראות בזכויות בניה על גג דירת מגורים או בזכויות בניה בקרקע עודפת של דירת מגורים כהכנסה מנכס לעניין סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, אף אם אין מופקת מהן הכנסה בפועל. אולם, במקרה זה, בהתבסס על כלל חוות-הדעת של השמאי, לא ניתן לראות בקרקע העודפת נכס ממנו ניתן להפיק הכנסה בפועל.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי הלכה פסוקה היא כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה - "יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה". במקרה זה, על יסוד קביעתו של השמאי, לפיה האפשרות היחידה הקיימת להפקת הכנסה מאחוזי הבניה בקרקע העודפת היא באמצעות מכירת הזכויות יחד עם הקרקע העודפת לאחד משכניו כקרקע משלימה, איננה יכולה להצביע במקרה זה על "יכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה". מדובר באפשרות מסופקת ותיאורטית. הסקת מסקנה אחרת מזו בנסיבות אלו, היא מרחיקת לכת, ואיננה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הבטחת הכנסה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הוא מכיר באפשרות לראות בזכויות בניה על גג דירת מגורים או על קרקע עודפת בשטח דירת מגורים כזכויות פוטנציאליות להפקת הכנסה אותה יש להפחית מגמלת הבטחת הכנסה. עם-זאת בנסיבות המקרה שלפנינו, בהתבסס על תשובותיו של השמאי, קבע בית-הדין, כי בנסיבות הקיימות היכולת של המערער לממש את זכויות הבניה על הקרקע העודפת מוטלת בספק, ולפיכך לא ניתן לראות בזכויות אלו כזכויות מהן ניתן להפיק הכנסה בפועל, או כזכויות המניבות הכנסה רעיונית לעניין גמלת הבטחת הכנסה. אשר-על-כן בנסיבות אלה, הערעור התקבל.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 8197-07-10 {נהאד חג'אזי נ' המוסד לביטוח לאומי,
תק-עב 2013(3), 12930 (2013)} הנתבע הפחית את גמלת הבטחת ההכנסה החודשית של התובעת בסך של 240 ש"ח, משום שזקף לזכותה של התובעת הכנסה מ"קרקע עודפת".

בית-הדין קבע, כי בנסיבותיו של מקרה זה, כאשר הטענה היא שיש "קרקע עודפת" בשטח של 103 מ"ר, שלפי תכנית המגרש לא ניתן לבנות על "קרקע עודפת" זו בניה עצמאית והמגרש גובל בצידו האחד ברחוב משני ובצידו הנוסף הוא גובל בדרך גישה המובילה לבתים סמוכים, יהא זה מרחיק לכת לזקוף לטובת התובעת הכנסה רעיונית מאותה "קרקע עודפת".
לאור זאת, קבע בית-הדין, כי בנסיבותיו של מקרה זה {שדומות לפרשת קוזלי, שם נדחו טענות המוסד לביטוח לאומי}, אין להביא בחשבון את שווי הקרקע העודפת של התובעת לצורך בחינת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה ומשכך תביעתה התקבלה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 6259-06-10 {אחמד אבו שחאדה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 984 (2013)} המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מהי ההכנסה הרעיונית שיש לייחס לתובע מדירת בנו עיסא ומקרקע עודפת שבנכס. שני הצדדים הגישו חוות-דעת שמאי מטעמם, והתמקדו בסיכומיהם בשאלה איזו חוות-דעת יש להעדיף, ההערכה של שמאי התובע היתה במאה אלף פחות מהערכת שמאי הנתבע.

בית-המשפט העדיף את חוות-דעת השמאי של התובע בכל הנוגע לקרקע העודפת. והעדיף את חוות-דעת הנתבע בכל הנוגע לדירת בן התובע.

במקרה נוסף, ב- ב"ל (יר') 10987-10-10 {באסם סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים גופים על-פי דין, תק-עב 2013(3), 10398 (2013)} הצדדים היו חלוקים בשאלת גובה ההכנסה הרעיונית שיש לייחס לתובע בגין כספי תמורת מכירת הנכס. התובע בסיכומיו טען, כי הסכום שניתן היה לייחס לתובע אינו עולה על 1,072 ש"ח ואילו הנתבע טען, כי סכום ההכנסה הרעיונית שניתן לייחס לתובע עלה על סכום הגמלה לה היה זכאי {בסך 2,991 ש"ח}.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שכספי תמורת המכירה של הנכס של התובע באל-עיזריה הם "נכס" לעניין סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה. לפיכך, כדין נדחתה תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה, ודין תובענה זו להידחות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כספי תמורת מכירת הנכס של התובע הם "מטלטלין", ובהתאם לתקנה 10(ב) לתקנות הבטחת הכנסה, הערכת שווי הכספים תיקבע על-פי הצהרת התובע הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי.

מטרת תקנה 10(ב), כפי שעולה מהוראותיה הן לעניין מקרקעין והן לעניין מיטלטלין, היא עיגון הערכת שווי של נכסים לעניין חישוב ההכנסה הרעיונית שניתן להפיק מהם, בראיות. בהתאם לתקנה 10(ב), אין המוסד לביטוח לאומי חייב לקבל הצהרה של תובע באשר לערכו של נכס מיטלטלין שבידו, אם הצהרה זו אינה נתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי.

יישום הוראת תקנה 10(ב) לעניין תביעת התובע מוביל לכך שאין לקבל את טענות התובע לפיהן על המוסד לביטוח לאומי לאשר את הפחתת סכומי התמורה של הנכס על-פי הוצאות חודשיות בסך 6,375 ש"ח, שכן סכום זה מבוסס על הצהרת התובע בלבד ואינו נתמך בראיות כלשהן {לרבות כאלה שמקובל לשמור ומכל מקום ניתנות להשגה יחסית בנקל}.

הוא הדין באשר לסכומים החד-פעמיים שהתובע טוען שהוציא בעניין נסיעותיו לחוץ-לארץ, שיפוץ ביתו ויתר ההוצאות החד-פעמיות. לא למותר להוסיף, כי לגבי חלק מן ההעברות הנטענות לבניו, הוצהר בפני בית-הדין, כי הראיות לתמיכה בטענת התובע ניתנות להצגה {עדותו של לואי לפיה אצל רואה החשבון שלו ישנם מסמכים שיכולים לתמוך בגרסת התובע באשר לסכום שנדרש ללואי בפתיחת עסק הקיוסק שלו}.

יתר-על-כן, בהתאם לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה, הסכומים בסך כולל של 90,000 ש"ח שהתובע טען שהעביר לילדיו, נחשבים בעת הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה על-ידי התובע, לנכס של התובע, מאחר שככל שהועברו לילדי התובע, הם הועברו תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה {שכן מכירת הנכס בעיזרייה היתה בחודש מאי 2005}.

באשר למחלוקת בעניין סבירות ההנחיות הפנימיות שב"תדריך הבטחת הכנסה" קבע בית-הדין, כי עמדתו היא כעמדת הנתבע, לפיה מדובר בהנחיות סבירות. ההנחיות עניינן בתובע גמלת הבטחת הכנסה שטוען, כי הינו מתקיים מהכנסה חד-פעמית ואינו מציג אסמכתאות להוצאותיו. אין כל חוסר סבירות בחישוב הפחת של הסכום החד-פעמי, הנובע מהוצאות הקיום, בהתאם ל"סכום הקובע" לפי סעיף 7 לחוק הבטחת הכנסה, שכן מי שאין לו הכנסה ממקור זולת נכס ואינו מוכיח את טענותיו בדבר הוצאותיו, אינו יכול לצפות באופן סביר שהקופה הציבורית תישא בכלכלתו כאשר הוא מקיים אורח חיים שאינו מצטמצם למינימום הנדרש לקיום בכבוד על-פי חוק הבטחת הכנסה.

ב- ב"ל (נצ') 15980-10-11 {חנא אבו שקארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 934 (2013)} נדונה תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות להפחית את קיצבת גמלת הבטחת ההכנסה לתובע החל מחודש מאי 2011, וזאת בהתבסס על הכנסות רעיוניות מנכס מקרקעין, אשר לגישת הנתבע מצוי בבעלותו של התובע - דירה המשמשת את מגורי בנו.

התובע, נשוי ומתגורר עם משפחתו בכפר מג'אר, קיבל גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש פברואר 2007. לאמו של התובע היתה קרקע. שטח זה ניתן במתנה לתובע ולשלושת אחיו, וזאת באופן של שיתוף בעלות במקרקעין.

בפועל, נחלק השימוש בקרקע בין האחים שקיבלו את השטח. התובע והאח, משתמשים, כל אחד, בחלקה המערבי של הקרקע שעליה בנוי בית המגורים הדו-משפחתי שלהם {בניין בעל 3 קומות}. שני האחים האחרים משתמשים, כל אחד, בחלקה המזרחי של הקרקע שעליה בנוי בית המגורים הדו-משפחתי שלהם.

חלקו של התובע בבעלות המשותפת הוא יחידה אחת בשטח של 123 מ"ר הממוקמת בקומה א' שבבניין, אותה בנה בעצמו בשנת 81 ובה התגורר, עם משפחתו, מאז. יתר חלקי הבניין - קומה ב' המשמשת כדירת מגורים וקומת הקרקע ששימש כמכולת הינם בבעלותו של האח.

בשנת 2008 שיפץ הבן את קומת הקרקע של הבניין, וזאת ברשות האח. לאחר השלמת השיפוץ והכשרת המקום כדירת מגורים, החליפו התובע והבן בדירותיהם באופן שהתובע עבר לגור, ביחד עם אשתו, בדירה המשופצת שבקומת הקרקע ואילו הבן עבר לגור ביחד עם אשתו בדירה, אשר בה התגוררו גם שתי בנותיו הרווקות של התובע.

ביום 03.07.11, ביצע הנתבע, שמאות לדירה השייכת לתובע ואשר בפועל מתגורר בה הבן. מסקנת השמאי היתה, כי השווי הכולל של הזכויות מסתכם בסך של 307,000 ש"ח.

בהתאם לשווי הזכויות האמורות נקבעה הכנסתו של התובע בסך של 2,047 ש"ח ובגין כך הופחתה גמלתו החל מחודש מאי 2011.

הצדדים היו חלוקים בשאלה, האם על-פי הוראות חוק הבטחת הכנסה, יש לראות בתובע כמי שאינו מתגורר בדירת מגוריו אלא בדירה אחרת שלא שייכת לו {בנסיבות שתוארו לעיל} כבעל הכנסה רעיונית מנכס {הדירה}, אשר בפועל מתגורר בה הבן.

לטענת הנתבע, מאחר והתובע לא עשה שימוש בדירת המגורים הרשומה על שמו, דירה בה מתגוררים, בפועל, הבן ושתי בנותיו הרווקות של התובע, הרי שקיימת הכנסה רעיונית מאותו נכס הנחשבת כהכנסה לכל דבר ועניין, הכנסה אשר יש בה כדי להפחית את גמלתו להבטחת הכנסה. שכן תחת מגורי הבן ושתי הבנות הרווקות בדירה, יכל התובע להשכירה לאחרים תמורת דמי שכירות.

התובע לעומת-זאת טען, כי החלטת הנתבע בטעות יסודה מאחר וחישוב ההכנסות נעשה ביחס לדירה מגורים שאינה בבעלותו של התובע אלא בבעלות האח. בנוסף טען התובע, כי סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה, אינו חל בעניינו של התובע וזאת מאחר ודירת המגורים שבקומת הקרקע אינה בבעלות התובע או הבן, אלא בבעלות האח, אשר העניק שימוש באותה דירה לבן עד שהאחרון ימצא דיור קבוע, שאז יחזור התובע לדירתו.

בית-הדין קבע, כי בפועל לא התגורר התובע בדירה שלו, דירה אשר בה מתגוררים שתי בנותיו הרווקות, בנו ואשתו ומכאן שלמרות שמדובר בדירה שהיתה אמורה לשמש למגורי התובע, הרי בפועל היא אינה משמשת לצורך זה ומכאן שבדומה למצבים הלקאסיים בהם נלקחת בחשבון הכנסה רעיונית, אין סיבה שלא להתייחס אל הדירה כטומנת בחובה הכנסה רעיונית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם היתה מתבצעת החלפה אמתית בין הדירות - קרי התובע היה עובר לגור בדירת הקרקע {השייכת לאח}, מתוך שהאח רצה לסייע לו בשל בעיותיו הבריאותיות, כאשר במקביל האח או מי מבני ביתו היו עוברים לגור בדירה של התובע {זו שבקומה א'}, היה מקום לטעון כנגד הנתבע שאין לתובע אפשרות להפקת הכנסה רעיונית מדירתו.

אולם במקרה שלפנינו, מקום שאין חולק שההחלפה בפועל בוצעה בין התובע לבן, הרי שהלכה למעשה נוצר מצב שלרשות התובע ובני ביתו עומדות שתי דירות - דירת האח שבקומת הקרקע והדירה, ובנסיבות אלו, בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לראות את התובע כבעל הכנסה רעיונית שאותה היה יכול להפיק לו היה משכיר את הדירה ולא מאפשר לבנו ולבנותיו להתגורר שם.

לנוכח האמור לעיל קבע בית-הדין, כי בדין הביא הנתבע בחשבון את ההכנסה הרעיונית שיכול התובע להפיק מדירתו ולכן התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 10874-08 {משעל נעים נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2013(3), 10186 (2013)} נזקפו לתובע הכנסות עקב הכנסה מנכס, דירת בנו איסמאעיל שנבנתה בקומה השניה מעל בית התובע באבו טור, השוללות קבלת גמלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי במקרה זה, לא הוכח שהנכס הועבר בפועל, בהיעדר כל תימוכין בכתב, ולו הסכם העברה או ייפוי-כוח בלתי-חוזר. ולכן בנסיבות אלו לא ניתן לומר שנתמלאה דרישת הרישום, משאין ולו אסמכתא מינימלית בכתב להעברה.

לאור האמור לעיל, ובשים-לב להסכמת הצדדים לעניין הפחתת עלויות הבניה, ולכך שלא הומצא בפני בית-הדין הסכם העברה או ייפוי כוח בלתי-חוזר כאמור, קבע בית-הדין, כי הנתבע יזקוף לתובע את זכויות הבניה בגג {בקרקע} בגין הנכס, דירת הבן איסמאעיל. זאת, עד להמצאת הסכם העברה או ייפוי-כוח בלתי-חוזר בכתב, ממנו יימנו חמש שנים כדין.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי התביעה התקבלה בחלקה, באופן שבו יופחתו עלויות הבניה של הנכס, אולם ייזקפו לתובע זכויות הבניה בו, שלא הוכח שהועברו וממילא לא חלפו חמש שנים מיום העברתן. עם-זאת, התקבלו טענות התובע לעניין הרישום, כך שככל שיוגש הסכם העברה בכתב, הנתבע ימנה חמש שנים ממועד העברת הזכויות, אף ללא צורך ברישום, לנוכח נסיבות העניין בהן הציג התובע טעמים כלכליים לאי-ביצוע הרישום.

ב- ב"ל (חי') 48030-09-11 {סלים סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 6399 (2015)} נדונה גמלת הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית על נכסי מקרקעין - התביעה התקבלה בחלקה. במקרה זה הפסיק הנתבע את תשלום גמלת הבטחת ההכנסה לתובע מאחר וייחס לתובע הכנסות מנכס של מבני מגורים. נלקחו בחשבון שווי הנכסים אשר בבעלות התובע ובת זוגו, בהתבסס על חוות-דעת של שמאי מקרקעין מטעם הנתבע.

התובע טען, כי רבע מהדירות, נבנו על-ידי בניו של התובע במיטב כספם בסמוך לשנת 2000, לאחר שקיבלו היתר בניה, וזאת ללא כל השתתפות כספית מצד התובע, לפיכך אין להכליל את הדירות הנ"ל כחלק משיקולי הנתבע לצורך קיצוץ גמלת התובע. כמו-כן טען התובע, כי ביום 18.08.11, העביר את חלקה מס' 61 לבעלות בניו במתנה וללא תמורה, העסקה דווחה לשלטונות המס, אשר הוערכה על-ידי שמאי מטעם משרד מס שבח ומקרקעין מר סוהיל אבו אחמד, בשווי של 70,000 ש"ח. מטבע הדברים השווי כולל זכויות בניה הניתנים לניצול בהתאם לחוק התכנוןן והבניה.

עוד טען התובע, כי מדובר בשטח העונה להגדרה "קרקע עודפת" כאמור בהלכת קוזלי {עב"ל 31641-04-10 קוזלי מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 1729 (2012)} ולמעשה הדירות נבנו כתוספת בניה לביתו של התובע הנמצא בסמוך להן.

לחילופין, טען התובע כי, על הנתבע למנות את ספירת 5 השנים מהמועד בו החלו הבנים לשלם מיסים עבור דירותיהם. לחילופי חילופין, לקבוע כי המועד הקובע לתחילת חישוב ה- 5 השנים יחל ביום העברת הזכויות מהתובע לבניו ב- 18.08.11, ולא תאריך שומת מס שבח בפברואר 2012 כפי שטען הנתבע.

עוד טען התובע, כי בהתייחס לחלקה 20, שהינה רשומה על-שם עבאס עלי ז"ל -אביה של בת זוגתו וסבם של בניו, החלקה ניתנה במתנה וללא תמורה לבת זוגו חירייה סעיד ביום 03.04.06, והמתנה דווחה לרשויות המס ב- 24.08.11. לטענתו, חירייה העבירה את זכותה בחלקה 20, לבניה כבר 2006 ולמעשה חלפו יותר מ- 5 שנים מיום שהועברו הזכויות בחלקה 20 לבניו.

הנתבע טען מצידו, כי בחישוב שווי הנכסים יש לקחת בחשבון את שווי זכויות הבניה, וכדי לראות בדירות הבנים כנכס שלהם, על התובע לרשום את הדירות במס רכוש ולהמציא לנתבע אישורים על כך. כמו-כן טען הנתבע, כי גמלה להבטחת הכנסה היא גמלה של שני בני הזוג ולכן יש לקחת בחשבון גם את נכסי האישה. לטענתו, שווי הנכסים שבבעלות התובע ואשתו, שולל גמלה מהתובע, בהתאם לסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. בהסתמך על סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, ההכנסה הנחשבת לתובע בגין שווי הזכויות מנכסים, עולה על גובה הגמלה.

עוד טען הנתבע, כי בחישוב שווי הכנסות התובע מנכסים, לא נלקחה בחשבון קרקע עודפת, אלא בחישוב הכנסות התובע בחשבון שווי זכויות בניה ביחס ל- 6 דירות בניו. בהתאם לחוק הבטחת הכנסה, יש הסדר מיוחד בעניין העברה ללא תמורה, כאשר במשך 5 שנים נחשב הנכס כנכס של המעביר.

בית-הדין קבע, כי משלא הוכח שבוצעה פעולת העברה של זכויות בניה, בין בדרך של הצגת של ייפוי-כוח בלתי-חוזר, או אסמכתא מספרי המקרקעין, יש לראות את התובע ובת זוגו כבעלים של זכויות הבניה, ובהיותו הבעלים, רשאי הנתבע לזקוף לו הכנסה בגין שווי זכויות הבניה.

לאור האמור, בית-הדין קיבל את טענת הנתבע, כי יש אסמכתא לכך שבת זוגו של התובע העבירה רבע מהזכויות שלה בחלקה 20 לבנה זיאד, לפיכך קבע בית-הדין, כי יש לקחת בחשבון את שווי זכויות הבניה לדירת הבן זיאד עד לחודש פברואר 2017.

וביחס לדירת הבן מוחמד, שווי זכויות הבניה ילקחו בחשבון לזכותו של התובע, עד 5 שנים לאחר שזכויות המקרקעין עליו בנוי הבית יעבור לבעלותו של מוחמד. בהקשר זה יוער, כי על-אף שהתובע מאפשר לבניו להשתמש בנכס אשר בבעלותו, אך יחד-עם-זאת לא פעל ברבות השנים, כדי להעביר את זכות הבעלות בנכס הנדון, ונותר בעל המקרקעין, עדיין נחשב התובע כבעל הנכס, לצורך חוק הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי משלא הגיש התובע כל שומה נגדית מטעמו, ולא הזמין לעדות את השמאי מטעם משרד מס שבח, ולא סתר את האמור בהערכת השמאי מטעם הנתבע, השומה שערך השמאי מטעם הנתבע התקבלה, כמשקפת נכונה את ערך המקרקעין אשר בבעלות התובע. התביעה התקבלה בחלקה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 53657-03-14 {קאסם מחאמיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 14845 (2014)} הנתבע בדק מחדש את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה והוסיף בחישוב ההכנסות של התובע, יחידת דיור בקומת הקרקע בגודל של 60 מ"ר, שאינה מאוכלסת.

בית-הדין קבע, כי המסקנה שמדובר בזכויות לא סחירות בדירת הקרקע אינה מקובלת על בית-הדין, מאחר ומדובר בנכס שניתן לשפץ ולהשכיר גם לקרובי משפחה, אם אין רצון להכניס דיירים זרים לקומת הקרקע.

יתר-על-כן, סעיף 9(4) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 ותקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה קובעות, כי יש לקחת בחשבון הכנסה רעיונית מנכס נדל"ן גם אם בפועל לא מופקת מהנכס הכנסה כלשהי, שכן מדובר בנכס בעל שווי כספי שניתן לממש על-פי רצון בעליו, ולכן מחובת הנתבע לקחת בחישוביו את שווי זכויות הבניה ועלויות הבניה של הנכס הנ"ל.

לסיכום קבע בית-הדין, כי היות והנתבע ערך את תחשיביו בהתאם לחוות-דעת השמאי, על-כן, ניכוי הסך של 243 ש"ח בגין הדירה בקומת הקרקע בוצע כדין על-ידי הנתבע. לפיכך, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 16587-08-10 {עבד אל לטיף גאנם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15650 (2013)} הוגשה תביעה כנגד החלטת הנתבע בדבר קביעת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, כאשר בחישוב הכנסותיו נלקח בחשבון שווי זכות הבניה של הדירה בה מתגורר בנו של התובע.

התובע ביקש להכיר בזכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, מבלי לכלול בחישוב הכנסותיו את זכויות הבניה של דירת בנו.

בית-הדין קבע, כי טענות הנתבע בדבר בעלות התובע בנכס המניב הכנסה, אינן מתייחסות לבעלות בדירה שמעל ביתו של התובע {אשר נבנתה כאמור מכספי הבן} אלא לזכויות הבניה שמעל ביתו. זכות זו למעשה מומשה על-ידי בנו של התובע, אשר בנה את דירתו מעל ביתו של אביו והוא מתגורר בה עם משפחתו. בנסיבות המתוארות, למעשה אין לתובע כל אפשרות להפיק הכנסה מזכויות הבניה שברשותו, בדרך של העברתן לאחר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין מחלוקת שבנו של התובע הוא שנשא בעלויות הבניה של הדירה מעל דירתו של התובע. זאת ועוד, לאור טענת התובע, כי הקרקע עליה עומד המבנה אינה רשומה על שמו אלא על-שם אביו, כלל לא היה ברור אם ניתן היה לעשות העברת בעלות מסודרת של הדירה על-שם הבן.

לסיכום קבע בית-הדין, כי הוכח שאין לתובע כל אפשרות להפיק הכנסה מזכויות הבניה שעל גג ביתו ושאלת הבעלות ב"נכס המשובח" אינה משליכה על מסקנה זו ואין לקחת בחשבון הכנסותיו של התובע לצורך קביעת שיעור הגמלה, את שווי זכויות הבניה של הדירה שמעל ביתו, בה מתגורר בנו. לפיכך, התביעה התקבלה בחלקה.

ובמקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 51499-09-11 {מיכאל כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16235 (2013)} הנתבע טען, כי התובעים אינם זכאים לגמלת הבטחת הכנסה, הואיל וגובה הכנסתם עלה על גובה הגמלה לה הינם זכאים. בחישוב הכנסות התובעים נלקחו בחשבון הכנסות מעבודה וכן הכנסות מנכס שקיבלה התובעת 2 בירושה מאביה ז"ל, קרי - ביום 14.12.07 קיבלה התובעת 2 שביעית מנחלה הנמצאת במושב שתולים.

הנתבע טען, כי רק בחודש אוגוסט 2010 נודע לו על הירושה הנ"ל, וזאת מבלי שהתובעת הודיעה למוסד לביטוח לאומי אודות הירושה, בניגוד לאמור בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי משנקבע, כי ניתן להפיק הכנסה מהנכס אשר ירשה התובעת 2 - יש לכלול בהכנסותיהם של התובעים את ההכנסה הרעיונית מהנכס הנ"ל. כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי אין מקום להתערב בהחלטת פקידת התביעות, אשר כללה בשווי הכנסותיהם של התובעים בעת קביעת זכאותם לגמלת הבטחת הכנסה, את ההכנסה הרעיונית מהנכס אשר ירשה התובעת 2.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 13950-07-11 {מחמוד יאסין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 15012 (2013)} קבע בית-הדין, כי התובע לא הציג כל שומה נגדית מטעמו ולא המציא כל ראיה לסתור את הערכת השומה ואת שווי הנכסים שהוערכו בה. ומאחר ולא הוצגה בפני בית-הדין סיבה מספקת להתערב בהערכת השמאי שהיתה סבירה על פניה, התקבלה הערכת השמאי, לפיה מיוחסת לתובע הכנסה רעיונית מחלקו בעיזבון אביו המנוח המסתכם בסך 39,375 ש"ח מחודש אוגוסט 2010, מועד מתן צו הירושה ולמשך 5 שנים, עד לחודש יולי 2015.

על יסוד כל האמור, קבע בית-הדין, כי הנתבע רשאי לקחת בחשבון, בעת חישוב זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה, את ההכנסות הרעיוניות המיוחסות לתובע משווי הנכסים.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 8321-06-10 {ח'דיג'ה ג'בארין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13343 (2013)} נדונה הסוגיה, האם במסגרת חישוב זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, יש לקחת בחשבון בחישוב הכנסותיה חמישית משווי שני מבנים {מאפיה ושלד} אשר הועברו, על-פי הסכם מתנה מיום 03.12.01, לבעלה של התובעת ול- 4 הבנים שלהם.

הנתבע טען, כי התובעת לא הוכיחה שבנה זכריה הוא שבנה מכספו הפרטי את המאפיה ואת השלד. בהתאם להסכם המתנה מיום 03.12.01 המאפיה והשלד הינם הרכוש המשותף של כל הנהנים, ועל-כן, יש לזקוף לתובעת חמישית משווי נכסים אלו.

עוד הוסיף הנתבע, כי הבן זכריה שילם מיסי ארנונה על המאפיה החל משנת 2000, ועל-כן, יוחסו לתובעת חמישית מהמאפיה עד לחודש דצמבר 2005. השלד הועבר על שמו של זכריה במס רכוש בחודש מאי 2008, ועל-כן, יש לייחס חמישית ממנו לתובעת במשך 5 שנים ועד לחודש אפריל 2013.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא הציגה כל ראיה שהיא, המעידה על כך, שאכן כטענתה, בנה זכריה בנה את המאפיה והשלד מכיסו הפרטי, וכך גם לא הוכיחה את מועד תחילת וסיום הבניה.

משאלו הם פני הדברים, נוכח הסתירות המהותיות בין גרסת התובעת לגרסת בנה זכריה, ומשלא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת טענותיה, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 5780-03-09 {רבחי עיסא דיק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 11996 (2013)} קבע בית-הדין, כי על-פי הערכת השמאי, שנערכה כדין, הנתבע חישב בהתאם לתקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה, כי לתובע יש הכנסה רעיונית בסך 5,933 ש"ח משווי שני הנכסים המגיעים לסך כולל של 890,000 ש"ח.

מדובר בהכנסה העולה על הסכום של גמלת הבטחת הכנסה שהיתה משולמת לתובע, לפי הרכב משפחתו, שהינו רק בסך 2,146 ש"ח נכון לחודש נובמבר 2007. לפיכך קבע בית-הדין, שלילת הזכאות של התובע לגמלת הבטחת הכנסה וזאת בהתאם להוראת סעיף 7(ב) לחוק הביטוח הלאומי, בוצעה כחוק על-ידי הנתבע. בנסיבות אלה, התביעה לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה.

8. גמלת הבטחת הכנסה - בעלות על נכס - הערעור נדחה
ב- עב"ל 21992-10-10 {רינאוי רינאוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2011(4), 1118 (2011)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בנצרת, אשר קבע כי הפחתת גמלת הבטחת ההכנסה של המערער על-ידי המשיב עקב היותו בעלים של נכס, נעשתה כדין.

הנכס כולל את בתיהם של המערער, אביו ושניים מאחיו, והוא רשום במס רכוש בבעלות משותפת של המערער ושל אחיו. לצורך בחינת זכאות המערער לגימלת הבטחת הכנסה, חישב המשיב את שוויים של מחצית מבית האב, והאח שאינו בעלים, ומחצית משווי החצר העודפת, כנכסיו של המערער ובהתאם לכך נקבעה הכנסתו של המערער. לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי השומה ושווי זכויות הבניה והחצר העודפת, אלא על נושא הבעלות בנכס.

בית-הדין קמא קבע, כי המערער לא הצליח לסתור את חזקת רישום הבעלות בקרקע על שמו, ועל-כן נדחתה התביעה.

בית-הדין אף ציין, כי המערער ואביו הודו, כי התנהלותם כלפי הרשויות בעניין רישום המקרקעין ברמייה יסודה. מסקנתו של בית-הדין קמא מעדויותיהם של המערער ואביו, ומפרשת הראיות שנפרשה בפניו היתה, כי לא ניתן לתת אמון בעדות המערער ואביו, וכי גרסתם בלתי-מהימנה. לאור כל זאת, קבע בית-הדין קמא, כי לא נסתרה החזקה לפיה המערער הינו בעלי הנכס, בהיותו הבעלים הרשום.

מכאן, קבע בית-הדין קמא, כי לעניין חישוב הכנסות המערער, הנכס שבבעלותו יובא בחשבון. כלל הוא, כי חישוב הכנסות יכלול הכנסה רעיונית, אף אם אין בעל הנכס מפיק מכך הכנסה, ובכלל זאת דירות נוספות המצויות על חלקת המבוטח, שאינן משמשות למגוריו.

בשטחו של הנכס שבבעלות המערער, ואָחיו מצויות שתי דירות נוספות של בני משפחה, וחצר עודפת. על-כן, סבר בית-הדין קמא, כי צדק המשיב עת הביא בחשבון את שווי מחצית מאלו, לצורך קביעת גמלת ההכנסה של המערער.

מכל הטעמים הללו דחה בית-הדין קמא את תביעת המערער בקובעו, כי הפחתת גימלת הבטחת ההכנסה בגין בעלות בנכס נעשתה כדין.

המערער טען, כי אין די ברישום הפורמאלי בכדי להעיד על בעלות והרישום על שמו נעשה רק בשל הסתבכות כספית של אביו. העברת הנכס לבעלות האח נועדה להשיב את המצב לקדמותו, שכן בפועל אין למערער זכות בעלות במקרקעין.

המשיב מצידו, תמך את טענותיו באמור בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. לטענת המשיב לא הוכח, כי המערער אינו הבעלים של הנכס הרשום על שמו, ומשכך יש להביא בחשבון את שוויו של נכס זה לשם חישוב זכאותו לגימלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין הארצי קבע, כי אין חולק שאחיו של המערער הוא בעלים במשותף בנכס האמור, עוד מיום רישומו. המחלוקת בתיק זה היא בשאלה האם הועברה הבעלות ביתרת הנכס מהמערער לידי אחיו באמצעות תצהיר. משכך, היתר בניה על שמו של האח, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין שאלת הבעלות של המערער בנכס, אשר נבחנה על-ידי בית-הדין קמא. בהיותם של המערער ואחיו בעלים במשותף, יכול ויינתן היתר כזה על-שם אחד מהם, מבלי שהדבר יאיין את זכות הבעלות של האחר. לפיכך נקבע, כי הערעור נדחה.

9. סיוע משפחתי איננו בבחינת "הכנסה" - תמיכת קרובים
ב- עב"ל 681/07 {אהרון בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 113 (2009)} נדונה הסוגיה, האם "תמיכת קרובים", במקרה זה אחות וגיס, בסכומים צנועים מהווה "הכנסה" כמשמעות מונח זה בחוק הבטחת הכנסה, השוללת את הזכאות לגמלה על-פי החוק באופן חלקי או מלא. בית-הדין האזורי השיב על כך בחיוב, ומכאן הערעור.

המערער קיבל מספר שנים גמלת הבטחת הכנסה בשיעור מלא. בחודש אפריל 2006 הפקידו בני משפחתו בחשבון הבנק שלו סכום של 1,800 ש"ח. בחודש מאי 2006 קיבל המערער סיוע מבני משפחתו בגובה 4,100 ש"ח.

המוסד לביטוח לאומי שלל למערער בשל סיוע זה את הגמלה לחודש אפריל 2006 באופן חלקי וביחס לחודש מאי 2006 באופן מלא. לאור האמור, הגיש המערער תביעה לבית-הדין האזורי, בה ביקש, כי תשולם לו גמלה בשיעור מלא לחודשים אלה.

המערער טען תחילה בבית-הדין האזורי, כי הסכומים שהופקדו בחשבונו הם הלוואות שניתנו לו על-ידי קרובי משפחתו. לאחר מכן טען, כי סכומים אלה, שניתנו מרצונם הטוב והחופשי של בני המשפחה, אינם בבחינת "זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות" כמשמעותן בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, ולכן אין להביאם בחשבון ההכנסות הרלבנטיות לצורך חישוב הזכאות לגמלה. המערער הדגיש כי סכומי הכסף שקיבל מקרובי משפחתו ניתנו באופן זמני ללא כל התחייבות או חובה כלשהיא.

בית-הדין האזורי קבע, כי תכלית חוק הבטחת הכנסה היא להעניק גמלת הבטחת הכנסה, למי שאין הכנסה בידיו ולא למי שיש לו הכנסה, לרבות "הכנסה" שהיא תוצאה של סיוע של קרובים. בית-הדין האזורי גם ציין, כי תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, מפרטת אלו תקבולים לא יחשבו כהכנסה לצורך קביעת הזכאות לגמלה, ואין "עזרה משפחתית" כלולה בפירוט זה, ולכן היא נכללת בהגדרת "הכנסה" על-פי החוק. משכך, נדחתה תביעת המערער.

בערעור שהגיש המערער על פסק-דינו של בית-הדין האזורי טען, כי "עזרת קרובים" אינה בגדר "הכנסה" לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. עזרה כספית של קרובים ניתנת להגדרה כ"זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות" כמצויין בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, אך היא נכללת בגדר היוצא מן הכלל של הגדרה זו כ"סכום שאינו מובא בחשבון" קרי "סכום שאינו עולה על השכר הממוצע במשק כפול 6".

בנסיבות הקיימות לא עולים סכומי מתנת הקרובים על-פי שש מהשכר הממוצע במשק, ולכן אין להביאם בחשבון ההכנסה הקובעת לצורך חישוב הזכאות לגמלה. מסקנת הדברים, לאור נתונים אלה היא ששלילת הגמלה במקרה זה נעשתה שלא כדין.

המוסד לביטוח לאומי טען מצידו, כי לא יעלה על הדעת שאדם היכול להתפרנס מעזרה משפחתית יקבל גמלה מהמדינה, שתכליתה סיפוק צרכים מינימלים וחיוניים של אלה שאין להם הכנסה מתאימה. כמו-כן טען המשיב, כי עזרת קרובים יש לראות כהכנסה לפי סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה הואיל ומדובר במיטלטלין שהם סכום כסף. מדובר בתמיכה הניתנת למערער דרך קבע, ולכן יש לראותה כהכנסה השוללת גמלה באופן חלקי או מלא. החריג המצוי בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה "סכום שאינו מובא בחשבון" חל רק על חסכונות עד תקרה מסויימת, המיועדים לעת מצוק כמו טיפולים רפואיים וכו', ולא למטרה אחרת.

בית-הדין הארצי קבע, כי הגמלה המשתלמת לזכאי היא בסכום נמוך, והיא מינימלית. בנסיבות אלה, אין לתמוה על בני משפחה המתנדבים לסייע למערער מדי פעם בהתאם לאפשרויותיהם להגדיל במשהו את ההכנסה לה הוא זכאי מכוח החוק ולשפר על-ידי כך במעט את מצבו, בו הוא נזקק לכלכל את ביתו. הדרישה לנגוס בגמלה בשל סיוע צנוע וולנטרי לא קבוע של קרובים אין לה הגיון כלכלי או חברתי.

היא מתעלמת מגובהה של הגמלה לעומת הצרכים האלמנטרים החיוניים של משפחה, שספק אם הם יכולים לבוא על סיפוקם בסכום הגמלה. יפים לעניינו הדברים שנכתבו במאמרו של א' ל' מילר "דיני הבטחת הכנסה בישראל בהשוואה למשפט במערב גרמניה", שנתון משפט העבודה א, (תש"ן, 89) ולפיהם:

"יש טעם להתעלם מתמיכות וולנטריות לנזקק כל עוד הן אינן מוגזמות, כיוון שמטרתן היא לשפר במקצת את מצבו הכלכלי באמצעות מעשה פילנטרופי, מעבר לשיעור הגמלה, כלומר להוות תוספת סבירה לגמלה להבטחת הכנסה. לכן, אם בשל אותה תוספת תישלל הגמלה מהנזקק, יש להניח כי התורם יעדיף להימנע מתמיכתו, ואין זו תוצאה רצויה." {שם, 110}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי השקפת המוסד לביטוח לאומי מתעלמת, לכאורה, מגישה זו וממוסד העזרה ההדדית בחברה הישראלית שיש לו יסודות עמוקים במורשת ישראל הבא לידי ביטוי, בין השאר, בגמ"חים למיניהם. עזרה כספית וולנטרית לא קבועה ובלתי-מחייבת של בני משפחה שהיא, למעשה, בגדר מתנה, ולא ראוי שתשחרר את המדינה מלשלם את סכום "הרצפה" שהיא משלמת באמצעות הגמלה.

אומנם קיימת בנסיבות מסויימות חובה להשתתף במזונות בני משפחה על-פי סעיף 4(5) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, ככל שמתקיימים התנאים הקבועים לכך בסעיף 5 לאותו חוק, אך הישענות על סעיף זה תחייב בדיקה פרטנית בכל מקרה של יכולות המשפחה התומכת. לא למותר לציין, כי במקרה הנוכחי אין לא הסכם ולא פסק-דין המחייב בתשלום מזונות את קרובי המשפחה של המערער כקבוע בחוק המזונות או בכל חוק אחר, ולכן בצדק לא נטען, כי תמיכת הקרובים במקרה זה היא בגדר דמי מזונות שמקבל אדם בעדו ובעד ילדיו כאמור בסעיף 9(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה. המסקנה היא שאין בנמצא מקור הכנסה בחוק הבטחת הכנסה ש"העזרה המשפחתית" דנא יכולה להיכלל בו. לפיכך הערעור התקבל.

מקרה אחר שבו נעשתה הבחנה בין תמיכה משפחתית נמשכת לבין תמיכה חד-פעמית היא ב- ב"ל (חי') 52938-09-12 {מחמוד שחאדה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 5570 (2014)} תביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה נדחתה על-ידי הנתבע, בנימוק, כי לתובע הכנסות העולות על גובה הגמלה.

במכתב הדחיה אף צויין, כי ההכנסות שנלקחו בחשבון, הינן הפקדות מזומנים בחשבון הבנק של התובע.

עוד ובנוסף צויין במכתב הדחיה, כי ככל שהתובע יראה עצמו בעתיד כזכאי לגמלה, הוא רשאי להגיש תביעה חדשה וזכאותו תבחן, נכון למועד הגשת הבקשה.

התובע טען, כי הכנסתם של ילדיו הבגירים אינה הכנסתו שלו, וכל ההפקדות בחשבונו הינן הפקדות סכומים שקיבל מבניו כהשתתפותם בניהול משק הבית.

הנתבע טען מצידו, כי לא הוכח קשר בין ההפקדות בחשבון הבנק לבין הצהרת התובע, באשר למקור ההפקדות, ומכל מקום, סבר הנתבע, כי גם אם מדובר בכספים שהופקדו על-ידי בניו הבגירים של התובע, המתגוררים עימו, כסיוע וכהשתתפות בהוצאות משק הבית, יש לראות בכך תמיכה כספית שיש להביאה בחשבון כהכנסה של התובע.

השאלה הרלוונטית שנדונה היא, האם אותם כספים שהופקדו לחשבון הבנק של התובע על-ידי בניו הבגירים, המתגוררים עימו, הינם בגדר "הכנסה", כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קיבל את טענת הנתבע, כי יש לקחת בחשבון את השתתפות בן המשפחה הבגיר החי בבית ומתפרנס בעצמו, בהוצאות המחייה, רק בכל הקשור לאותם מרכיבים משותפים לכלל בני הבית והכוללים מים, חשמל, ארנונה, מזון, חומרי ניקוי וכד', אולם אין לקחת בחשבון מרכיבים אישיים כגון ביגוד, או הוצאות דלק של רכב שבבעלות אחד הבנים הבגירים.

והוסיף בית-הדין, כי ככל שבן בגיר העובד ומתפרנס מעוניין לרכוש ביגוד או חפץ אישי אחר עבור עצמו, אין הוא צריך לעשות זאת במשותף עם יתר בני המשפחה, והמוסד לביטוח לאומי לא צריך לקחת בחשבון הבדלים בסגנון, או אורח חיים שונה, בין משפחה למשפחה, בעניין זה.

יחד-עם-זאת, בית-הדין קיבל את טענות התובע, כי מאחר שהבנים הבגירים עובדים, סביר להניח, כי יאכלו ויקנו מזון ומוצרי טואלטיקה לא בצמצום, ועל-כן הוצאות המזון הנרכש במשותף עבור כל בני המשפחה, תהיינה מרובות יותר מאשר הוצאות מזון של מי שחי רק מגמלת הבטחה ואינו עובד. לא ניתן להפריד בין פרוסת לחם שאוכל כל אחד מבני המשפחה, או בין נתח בשר שנקנה בכספי הבנים העובדים ומבושל בבית התובע, ומשמש מזון לכל המשפחה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי השתתפות כל בן בגיר המתגורר בבית הוריו בעלות המחיה בסכום של כ- 2,000 ש"ח לחודש, הינה השתתפות ריאלית וסבירה, בחלקם בהוצאות המחיה, ועל-כן, סכומים שהופקדו על-ידי הבנים לחשבון של אביהם עד לסך של 6,000 ש"ח לחודש {2,000 ש"ח עבור כל בן בגיר}, לא יהווה "הכנסה" הנלקחת בחשבון כהכנסה של האב. רק סכומים העולים על 6,000 ש"ח, ילקחו בחשבון כהכנסה של התובע. לאור האמור לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי.

10. הזכות למקום מגורים כחלק מכבוד האדם והזכות לקיום מינימאלי
בדברי ההסבר לחוק הבטחת הכנסה נאמר, כי מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים.

גמלה לפי חוק זה תהיה הכנסתם היחידה של מי שאינם יכולים כלל לעבוד ולקיים עצמם, ותשלים הכנסה הנופלת מן הרמה הדרושה לקיום. מגמת החוק המוצע היא לבסס את הזכות להבטחת הקיום וכללי הזכות לה בחוק שיבטא בצורה ברורה את האחריות הממלכתית להבטחת קיום לכל כדי למנוע מצוקה כלכלית בקרב קבוצות חלשות באוכלוסיה.

הזכות למגורים הנה זכות יסוד בסיסית המוכרת גם במשפט הבין-לאומי והן במשפט הישראלי. בית-המשפט העליון הכיר בזכות למקום מגורים כחלק מכבוד האדם והזכות לקיום מינימאלי.

ב- בג"צ 366/03 {עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר ואח', תק-על 2005(4), 2605 (2005)} כתב כב' הנשיא ברק:

ניתן להניח איפוא לענייננו, בלא לקבוע מסמרות בדבר, כי מחובת המדינה על-פי : כבוד האדם וחירותו נגזרת החובה לקיים מערכת שתבטיח "רשת מגן" למעוטי האמצעים בחברה כדי שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי. במסגרת זו עליה להבטיח שלאדם יהיה די מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים שבו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות שיבטיחו לו גישה ליכולות הרפואה המודרנית {ב"ל (ת"א) 45821-07-12 ננה מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 931 (2014)}.
11. תמיכה משפחתית בהקשרו של חוק הבטחת ההכנסה
שאלת הקיום בכבוד בהקשר הספציפי של תמיכת קרובים, נדונה לא מכבר בבית-הדין הארצי לעבודה והקושי הגלום בסוגיה לא נעלם מעיניו. כך נאמר על-ידי כב' סגן הנשיאה {כתוארו אז} השופט יגאל פליטמן ב- עב"ל 6682-03-12 {אבי בן אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(3), 55 (2013)}:

חרף האמור לעיל, לא נצא ידי חובתנו מבלי להעיר, כי ספק אם שיעורה של גמלת הבטחת הכנסה ליחיד אכן מאפשר קיום מינימאלי. לפיכך לא יפלא שבמצב דברים זה פונים מבקשי אותה גמלה לקרובי משפחה שיסייעו בידם לחיות קיום מינימאלי בכבוד. לאור האמור על המחוקק לשקול, האם אין מקום להגדיל את גובה גמלת הבטחת הכנסה או לפחות להתחשב בתמיכה חודשית קבועה של בני משפחה בשיעור מינימאלי, באופן שלא תיחשב כהכנסה לעניין הגמלה המגיעה על-פי חוק. על המחוקק ליתן דעתו גם על עניינים אלה.

מאחר שלא נקבע בחקיקה כיצד להתייחס לתמיכה משפחתית בהקשר של הבטחת ההכנסה נדרש בית-הדין הארצי לסוגיה.

ב- עב"ל 681/07 {אהרון בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 113 (2009)}, נקבע שאין לראות בתמיכה המשפחתית "הכנסה" היות שהיתה צנועה, ולונטרית ולא קבועה, ולא ענתה על הגדרות "הכנסה" שבפקודת מס ההכנסה.

וב- עב"ל (ארצי) 176-09 {דוד בליתי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.10)} נקבע, כי יש לראות בסיוע שקיבלה המשפחה מקרן טורונטו "הכנסה", היות שהסיוע היה קבוע ומתמשך. לפיכך ראו באותו סיוע "קיצבה" או "אנונה" לפי סעיף 2(5) לפקודת מס ההכנסה. בית-הדין הארצי חזר על הדברים גם בפסיקה מאוחרת כדוגמת עב"ל (ארצי) 618/08 {דנה אורן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.11) וכן עב"ל (ארצי) 37044-03-11 עזר אורלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.12)}. בשני פסקי-הדין הללו הודגשו שיעור הסיוע ורציפותו.

בעניין אורן, חזר ואמר בית-הדין הארצי, כי את סכומי הכסף הקבועים יש להחשיב כהכנסה מכוח הוראת סעיף 2(5) לפקודה, כאמור בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה {בדומה לעניין בליתי}. עוד נפסק שם, כי "תכלית חוק הבטחת הכנסה מחייבת פסיקה שאינה מבדלת בין דין משתכרי הכנסה קבועה לבין דין מקבלי סכומי כסף גבוהים באופן קבוע" וכן שהגדרת "הכנסה" של מבקש הגמלה איננה צריכה להיות הגדרה דווקנית על-פי הפקודה.

בעניין אורלי לא נפסק, כי הסיוע המשפחתי עונה על הגדרת קיצבה או אנונה, אלא הודגש כי בנסיבות העניין חרג הסיוע מגדר סיוע חד-פעמי לא מחייב.

יצויין כי השאלה האם תמיכה משפחתית אכן עולה כדי "הקיצבה" או "אנונה" בהתאם לפקודה לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה.

ב- ב"ל (נצ') 2468/08 {אנג'ליקה רפאילוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(2), 2936 (2009)} דן מותב של בית-הדין בנצרת בראשות כב' השופט ארמון בשאלה האם סכומי כסף שניתנו לתובעת כתמיכה משפחתית עולים כדי "קיצבה" או "אנונה" ולכן נכללים בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה. בפסק-הדין עמד בית-הדין על כי:

"...עיון בפסקי-הדין המתייחסים להכנסה מהמקורות האמורים בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, מעלה כי הצד השווה בתשלומים אלה הוא שהם משולמים מכוח חובה. בין אם מדובר בתשלום של פירות על השקעה הונית {אנונה}, בין אם מדובר בתשלום קצוב מכוח חובה שבדין או חובה שבהסכם {קיצבה} ובין אם מדובר בתשלום מכוח פסק-דין או חלקות עזבון ליורשים {מלוג} - תמיד מדובר בתשלום שהמשלם חייב לשלמו."

לגבי "אנונה" קבע בית-הדין הארצי, ב- עב"ל 95/96 {מנקר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 349}, בין השאר, כך: "...אנונה הינה תשלום קצוב החוזר ונשנה בצורה מחזורית ובעלת קביעות מסויימת ונובעת בדרך-כלל מהסכם אינדיווידואלי שנעשה במישרין בין המשלם למקבל. (שם, 357)".

בכל המקרים, דובר על תשלומים המשולמים מכוח חובה, ולא תשלומי תמיכה משפחתית, המשולמים על-פי החלטה אישית של בן המשפחה התומך.

לאחרונה ניתן פסק-דין על-ידי מותב בית-הדין בנצרת {כב' השופט מירון שוורץ} בו נדונה בהרחבה השאלה האם קיצבת נפגעי איבה אותה מקבלת התובעת מכוח חוק התגמולים נחשבת כ"הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה. בין היתר נבחן האם עולה אותה קיצבה לכדי "קיצבה" או "אנונה" לפי הפקודה: הבחינה תהיה אם-כן: האם התשלום משתלם ב"סדירות מחזוריות וקביעות" כאמור בפסק-הדין בעניין בידרמן, והאם יש בו כדי להוות שינוי מהותי במצבו הכלכלי של תובע הגמלה.

ב- ב"ל 26312-08-12 {חמדה זנגריה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 13540 (2013) (להלן: "עניין זנגריה")} לאחר שניתן פסק-הדין בעניין בנישו הובאו לפני בית-הדין הארצי מספר מקרים דומים אך נסיבותיהם אובחנו מנסיבות בנישו, ובכולם נקבע כי יש לראות בתמיכה המשפחתית "הכנסה", על-פי-רוב משום שניתנה באופן קבוע {עניין בליתי, עניין אורן, עניין אורלי שהוזכרו לעיל וראה גם עב"ל 258/09 ספליארסקי מוניקה - המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.12.11)}.

לא מכבר דן מותב של בית-דין זה בראשות כב' השופטת נטע רות בסוגיה, וקבע שבאותו מקרה {אם חד-הורית לתאומות פעוטות אשר קיבלה מהוריה סיוע כספי} אין לראות בתמיכה המשפחתית "הכנסה" {ב"ל (ת"א) 9128-01-12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 7105 (2013)}. בין היתר נפסק שם, כי בהנחיות הפנימיות של המוסד לביטוח לאומי הקובעות שאם ניתנה תמיכה משפחתית למעלה משישה חודשים יש לראות בתמיכה "הכנסה" באופן גורף - יש פגיעה לא מידתית בזכות החוקתית לקיום בכבוד.

כך נאמר בסעיף 23 לפסק-הדין:

"נראה, כי המקרה הספציפי שבפנינו מדגים היטב את חוסר המידתיות של ההנחיות. זאת, בשים-לב לכך שהנתבע נימק בפנינו את עמדתו בהליך זה בכך שהתובעת קיבלה תמיכה משפחתית משך שישה חודשים בדיוק - היא התקופה שנקבעה בהנחיות כתקופה שממנה והלאה יש לראות בתמיכה המשפחתית כ-'הכנסה'. זאת כאמור בלא להתחשב כלל בנסיבות האישיות של התובעת ובעיקר ביחס שבין שיעור הכיסוי הנמוך של גמלתה לבין עלות צרכי הקיום הבסיסיים של משפחתה."

בעניין רפאילוב שהוזכר לעיל נקבע:

"התקבולים שהתובעת קיבלה כתמיכה כלכלית מקרובי משפחתה ומחבריה, כמפורט בסעיף 6 לעיל, אינם בגדר "הכנסה" לפי החוק, שכן הם אינם כלולים בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה (וגם לא בכל אחת מהפסקאות האחרות של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה)."
{ב"ל (ת"א) 45821-07-12 ננה מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 931 (2014)}

12. קיצבת נכות מעבודה נוכתה מסכומי הבטחת ההכנסה
ב- עב"ל 40854-09-12 {עליזה בוחבוט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 1723 (2013)} קבע בית-הדין הארצי, כי קיצבת נכות מעבודה המשולמת למבוטח הינה בגדר "הכנסה", בה יש להתחשב עת באים לקבוע את זכאותו של המבוטח לגמלת הבטחת הכנסה, כמו גם לעניין שיעורה של הגמלה.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי הוראת סעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה, והוראת תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, מונים סוגים של גמלאות שלא יחשבו כ"הכנסה" לפי הוראת סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. גמלת נכות מעבודה אינה מנויה בין אותם סוגי גמלאות.

בסעיף 321 לחוק הביטוח הלאומי נתן המחוקק את דעתו לנסיבות בהן קמה זכאות לקיצבה לפי חוק הביטוח הלאומי, לאחר שכבר שולמה למבוטח גמלת הבטחת הכנסה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי משנעשה מבוטח זכאי לקיצבת נכות מעבודה על-פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, והיא מגיעה לו למפרע בעד תקופה שבה שולמה לו גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לנכות מסכום הקיצבה המגיעה לו, את סכום גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה בעד אותה תקופה.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי למערערת שולמה גמלת הבטחת הכנסה. עבור אותה תקופה הוכרה למפרע זכאותה של המערערת לקיצבת נכות מעבודה. משקיצבת נכות מעבודה מהווה "הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה, יש להתחשב בה לעניין קביעת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ולעניין שיעורה.

נוכח הנסיבות בהן הוכרה למפרע זכאות המערערת לקיצבת נכות, באופן שנוצרה למערערת "הכנסה", נוצר הצורך לבחון מחדש את שיעור הזכאות של המערערת ובעלה לגמלת הבטחת הכנסה. משהוברר, נוכח שיעור הכנסתם הכוללת של בני הזוג, כי שולמה להם גמלת הבטחת הכנסה ביתר, נוכתה היתרה מן התשלום שהגיע להם. אין מדובר בכפל גמלאות או בשלילת זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה, כי אם בניכוי תשלום ששולם למערערת ביתר.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענות המערערת כנגד המוסד לביטוח לאומי בקשר לזכות השיבוב הנתונה למוסד לביטוח לאומי, על-פי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

בהקשר זה הבהיר בית-הדין, כי על-פי הוראות הדין, המערערת זכאית לקיצבת נכות מעבודה בהתאם לאחוזי הנכות כפי שנקבעו לה, כשהמוסד לביטוח לאומי רשאי לנכות מתשלומי קיצבת הנכות המגיעים לה, סכומים ששולמו ביתר בגין גמלה אחרת. במקביל, נתונה למוסד לביטוח לאומי זכות לתביעת צד שלישי על-פי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי כנגד מי שחייב לשלם פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים. זכות המוסד לביטוח לאומי לתשלום פיצוי מצד ג', בגין גמלה ששילם או שהוא עתיד לשלם, אינה יוצרת במקביל זכות למבוטח.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין הארצי, כי צדק בית-הדין האזורי בקביעתו, כי "המערערת לא הוכיחה כי הניכויים מקיצבת הנכות לה היא נמצאה זכאית נערכו שלא כדין". לפיכך, הערעור נדחה.
13. "רנטה" מגרמניה כ"הכנסה"
ב- עב"ל 570/08 {ליאון איוניר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(2), 295 (2009)} נדונו ערעורים על שני פסקי-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב.

המערער התקיים על קיצבת זקנה, ומתחילת שנות ה- 60 הוא קיבל מממשלת גרמניה "רנטה" {מכוח הסכם הפשרה עם רשות הפיצויים של ממשלת בוואריה} כניצול שואה.

המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להשלמת הבטחת הכנסה, אך תביעתו נדחתה מהנימוק, כי הכנסתו מהרנטה עולה על ההכנסה המירבית הקבועה בחוק. כמו-כן נדחתה תביעתו לגמלת שאירים מאותו נימוק. על-כן הגיש המערער תביעה לבית-הדין האזורי בגין שתי העילות.

המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה, האם הרנטה שקיבל המערער מממשלת גרמניה באה בגדר "הכנסה" על-פי המקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. יוזכר, כי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, מונה את סוגי ההכנסות אשר תבואנה בחשבון בשאלת הזכאות לגמלה, והוא מפנה למקורות המופיעים בסעיף 2 לפקודה, ומונה סוגי הכנסות נוספים אשר ייחשבו להכנסה לצורך החוק. המוסד לביטוח לאומי טען כי הרנטה באה בגדר החלופה בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה: "קיצבה, מלוג או אנונה" או לחילופין בגדר סעיף 2(10): "השתכרות או ריווח מכל מקור אחר".

בית-הדין האזורי דן בפסק-הדין החלקי בתביעה להשלמת הבטחת הכנסה. בית-הדין דחה את התביעה להשלמת הכנסה וקבע, כי הרנטה באה בגדר "קיצבה" על-פי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, לאחר שסקר בפירוט את הפסיקה הרלוונטית לעניין.

המערער טען, כי הרנטה אשר מסתכמת בכ- 600 אירו לחודש, היא פיצוי בגין נזקי גוף ובריאות בלבד, ונועד לכסות הוצאות בגין נזק מתמשך וטיפולים רפואיים. המערער אינו מקבל סיוע לדיור או למגורים במסגרת הרנטה. כמו-כן על-פי החוק הגרמני, פיצוי בגין נזקי גוף ובריאות לפי חוק ה- BEG אינו בגדר הכנסה, והוראה זו חלה גם אצלנו מכוח אמנה שאושררה בין המדינות.

ועוד הוסיף המערער, כי על-פי הפסיקה, פיצוי בגין נזק גופני אף פעם לא הוגדר כ"הכנסה". לא כל תשלום חוזר ונשנה הוא בגדר קיצבה. המבחן ל"קיצבה" היא מבחן השימוש בפועל ומבחן מהות התשלום. הקיצבאות שנדונו בפסקי-הדין עליהם הסתמך בית-הדין האזורי נועדו למטרות אחרות, והם לא עסקו ברנטה מהסוג שמקבל המערער. הרנטה אינה בגדר הכנסה פירותית, אין מדובר בפירות על השקעה או מנכס.

וכמו-כן, טען המערער, כי לגבי תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 אשר בה מנויות סוגי הכנסות אשר לא ייחשבו כהכנסה כמשמעותה בחוק - הרשימה אינה רשימה סגורה, ולחילופין התקנה מפלה ואינה חוקתית.

המשיב, מנגד, תמך בפסקי-דינו של בית-הדין האזורי על טעמיהם.

בית-הדין הארצי קבע, כי הוא מסכים לקביעת בית-הדין האזורי, לפיה על-פי הגדרת "הכנסה" בפסק-הדין בעניין בידרמן, הרנטה שמקבל המערער הינה בגדר הכנסה לצורך החוק, משמדובר בתשלום החוזר ונשנה בצורה מחזורית ובקביעות.

באשר לטענותיו של המערער בדבר המבחנים אותם יש ליישם בקביעת המונח הכנסה, קבע בית-הדין, כי אין לטענות אלו בסיס בדין או בפסיקה, ודינן להידחות.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם, בית-הדין האזורי לא הצביע על פסק-דין העוסק בדיוק באותה רנטה אשר מקבל המערער, אולם ההלכה המצויינת בפסקי-הדין בעניין בידרמן וגרוסגליק יפה גם לנסיבות שבפנינו.

בית-הדין, לא ראה לנכון ליצור הבחנה בין דינה של הרנטה אשר מקבל המערער, לדינם של סוגי רנטה אחרים שמשולמים על-ידי ממשלת גרמניה, אשר לגביהם נקבע בפסיקה, כי הם באים בגדר הכנסה לצורך קביעת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה. כמו-כן, נקבע בפסיקה כי בגדר "קיצבה" יכול לבוא גם תשלום בגין נזקי גוף ובריאות, בדומה לרנטה אותה מקבל המערער.
בשולי הדברים ציין בית-הדין, כי הוא מסכים לטענת המערער לפיה הרנטה אינה בגדר "הכנסה פירותית". כידוע, הכנסה פירותית מתקבלת כפירות מהשקעה הונית או כפירות מנכס כלשהו, והכנסה פירותית אינה משמעה "הכנסה מחזורית שהיא פרי של תשלום חובה". עם-זאת, קבע בית-הדין, כי אין בטענה זו כדי להועיל למערער, משנקבע, כי הרנטה אותה הוא מקבל הינה תשלום חוזר ונשנה בצורה מחזורית, אשר בא בגדר קיצבה שנחשבת להכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה.

בנוסף לכך, ציין בית-הדין, כי אין בסיס משפטי לטענת המערער לפיה יש להחיל על ענייננו את החוק הגרמני, ודינה להידחות. כמו-כן קבע בית-הדין, כי אין ממש בטענתו של המערער בעניין תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה - מדובר ברשימה סגורה של סוגי הכנסה אשר לא יבואו בחשבון לקביעת זכאות לגמלה, והרנטה אשר מקבל המערער אינה כלולה בהם. יודגש, כי טענתו של המערער בדבר אי-חוקתיות התקנה הופיעה רק בסיכומיו, ודינה להידחות גם לגופה. לאור כל האמור לעיל, שני הערעורים נדחו.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 44163-03-14 {משה אטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 1087 (2014)} התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום השלמת הכנסה לקיצבת הזקנה שהוא מקבל. בית-הדין קבע, כי שעה שהתובע מקבל הכנסה ממקור אחר, הנתבע פעל כדין כאשר הפחית את ההכנסה ממקור אחר, מסכום הזכאות לגמלה.
14. גמלת הבטחת הכנסה - שימוש ברכב - התביעה נדחתה
ב- עב"ל 1010/04 {המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר, תק-אר 2005(1), 176 (2005)} המוסד לביטוח לאומי שלל את קיצבת הבטחת ההכנסה מן המבוטחים בנימוק שהם עושים שימוש ברכב דרך קבע. על דחיית תביעותיהם הגישו התובעים תביעות לבתי-הדין האזוריים לעבודה אשר הגיעו למסקנות שונות. בשני מקרים פסקו בתי-הדין האזוריים, כי על-אף השימוש ברכב אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לשלול מהמבוטחים את קיצבת הבטחת ההכנסה. במקרה הנוסף, אישר בית-הדין האזורי את שלילת הקיצבה.

המשיבה הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי שילם למשיבה את הגמלה עד חודש מאי 2001, מועד בו דחה למפרע את תביעתה וזאת, החל מחודש נובמבר 2000. את דחיית התביעה נימק המוסד בכך שהמשיבה משתמשת ברכב.

המשיבה הגישה תביעה לבית-הדין האזורי בנצרת, בה ערערה על דחיית תביעתה וטענה, כי השתמשה ברכב לעיתים רחוקות בלבד, למטרות מיוחדות. התובעת ובני הזוג דמרי לא ראו את התובעת "כעובדת" של המוסך. במועד מסויים שלא הוברר, החליט דוד דמרי להעמיד את המכונית לרשות התובעת. בני הזוג לא נזקקו למכונית בדרך-כלל.

השארת המכונית ברשות התובעת, הועילה לעסקי המוסך, שכן עם המכונית היתה התובעת יכולה להגיע בקלות אל המוסך כדי לקחת מכוניות למבחן רישוי שנתי. ברור שהעובדה שהתובעת החזיקה את המכונית, עזרה גם לתובעת. התובעת הסיעה במכונית את הפעוטה אל המעון ואל טיפולים ובדיקות רפואיים. התובעת נסעה לקניות עם המכונית. התובעת השתמשה במכונית גם כדי להגיע למוסך או ממנו.

ההוצאות הקבועות בגין המכונית שולמו על-ידי בני הזוג דמרי. הם אלה ששילמו את הוצאות הרישוי והביטוח של המכונית. כשהיה צורך בתיקונים ובטיפולים של המכונית, היא תוקנה וטופלה במוסך של בני הזוג, על חשבונם, כמובן. בני הזוג דמרי מימנו גם חלק מהוצאות התדלוק של המכונית, אולם גם התובעת השתתפה בהוצאות התדלוק; התובעת קנתה דלק למכונית בסכום של כ- 150 ש"ח בשבוע.

בית-הדין האזורי קיבל את תביעתה של המשיבה באופן שחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לה גמלת הבטחת הכנסה בעבור התקופה שמחודש נובמבר 2000 ועד חודש מאי 2001.
בית-הדין האזורי נימק את החלטתו בכך, שעל-פי ההלכה הפסוקה דהיום ולאחר שחל בה שינוי, אין להחיל באופן אוטומטי על מי שמשתמש בכלי רכב מנועי שאינו בבעלותו את החזקה שהוא בעל הכנסה לפחות בגובה הגמלה. המשתמש זכאי לסתור חזקה זו. זאת ועוד, גם כאשר המבוטח משתמש בכלי רכב מנועי באופן "קבוע" הרי שבהיעדר נסיבות המצביעות על רמת חיים חריגה, וכאשר הוא מקבל את הרכב לשימושו הקבוע בלא תמורה אין מקום לשלול ממנו את הגמלה.

אילו המחוקק היה מעוניין שטובת ההנאה המופקת משימוש בכלי רכב מנועי תיחשב בעצמה ל"רכב", חזקה עליו שהיה מנצל את ההזדמנות של חקיקת סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, וקובע כך במפורש. משלא עשה כן, אין לקבוע במקום המחוקק חזקות נוספות. בית-הדין האזורי ציין, כי אמנם טובת ההנאה האמורה היא "נכס" לצורך סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, אך ככל נכס אחר שלא נקבע לגביו חזקה מיוחדת - יש לשום את שוויו ולבחון בהתאם לכך את ההכנסה שרואים אותה כמופקת ממנו. כזאת לא נעשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי במקרה דנן.

כמו-כן, הוכח שהמשיבה לא היתה בעיקרו של דבר המממנת העיקרית של המכונית ושל אחזקתה.

בית-הדין הארצי קיבל את הערעור וקבע, כי מדובר בשימוש ברכב דרך קבע, מהטעמים הבאים:

הטעם הראשון, הלכה למעשה, עבר הרכב לידי הגב' עמר {המשיבה} ובעל הרכב, מר דמרי, עשה בו שימוש נדיר. לאמור, אין המדובר בשימוש אקראי, בודד או חד-פעמי. בהודעתה לחוקר המוסד אמרה הגב' עמר, כי השתמשה ברכב בתדירות יומיומית וגם לצרכיה הפרטיים. הרכב הוחנה ליד ביתה. הוסיפה המשיבה וסיפרה, כי הוצאות התדלוק השבועיות, בסך 150 ש"ח נעשו על ידה, שכן סברה "שזה חוצפה לבקש ממנו שיממן לי דברים אישיים".
הטעם השני, שימוש תמורת שירותים - על-פי מכלול עובדות המקרה עלה, כי תמורת שירותיה למוסך הרשו בעליו למשיבה להשתמש ברכב שבבעלותם על בסיס קבוע, ולימים העמידו לרשותה את הרכב. כך, בהודעתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי אמרה הגב' עמר: "...הייתי לוקחת מכוניות לטסטים תמורת הרכב, לא תמורת שכר פשוט הרכב זה היה הבונוס...".

לבסוף, הגב' עמר הודתה, ששגתה שהשתמשה ברכב במובן זה שידעה שאין הדבר מתיישב עם תביעתה להבטחת הכנסה: "אני יודעת שטעיתי כשהשתמשתי ברכב. אני מודה שהשתמשתי לסירוגין אנא התחשבו במצבי הכלכלי...".

לסיכום קבע בית-הדין, כי הגב' עמר לא היתה זכאית לקיצבת הבטחת הכנסה בין חודש נובמבר 2000 ועד חודש מאי 2001 וכי, עליה להשיב למוסד לביטוח לאומי, כל סכום ששולם לה מכוח פסק-דינו של בית-הדין האזורי.

לתוצאה שונה הגיעו ב- עב"ל 94/03 {ענת עמוס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(2), 146 (2004)} שם נקבע, כי למערערת נגישות קלה לרכב. אך לא הוכח שהרכב חונה בדרך קבע ליד ביתה, וגם השמוש ברכב אינו יום יומי, למרות שמדובר בשימוש קבוע: פעם בשבוע עד 10 ימים.

במקרה זה פוליסת הביטוח של הרכב היתה של המערערת. בית-הדין ציין שנתון זה מעורר תמיהה, אך אין בו כדי להכריע את הכף לחובתה.

בית-הדין קבע, כי לא ניתן להתרשם, שהמערערת הפיקה טובת הנאה של ממש מן הרכב. בענייננו לא חל הרציונל לפיו השימוש ברכב מהווה טובת הנאה, ועל-כן "נכס" לצורך חוק הבטחת הכנסה. המערערת לא השתתפה בשום הוצאות באחזקת הרכב. היא עשתה בו שימוש בעיקר משום שאבי בנה לא רצה שבנו יסע באוטובוסים. משכך, קבע בית-הדין, כי אין לראות בכך שימוש ברכב השולל את גמלת הבטחת ההכנסה.

במקרה אחר, ב- עב"ל 1034/01 {ענת מועלם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 184 (2002)} בית-הדין האזורי בירושלים דחה את תביעתה של המערערת לגימלת הבטחת הכנסה.

המערערת היא אם חד-הורית. לה חמישה ילדים והרכב שימש לה בעיקר להסעת הילדים, מדי יום, לגן, למעון ולבית-הספר. לטענתה, עלות הסעתם של הילדים למוסדות חינוך, גבוהה מהוצאות הדלק שהיא שילמה בעת השימוש ברכב. לביסוס טענותיה, הגישה המערערת לבית-הדין האזורי מסמך רפואי בו נאמר שהיא סובלת מבעיות רפואיות, המגיעות גם לכדי אישפוז בבית-חולים.

המערערת עשתה שימוש דרך קבע ברכב מסוג סובארו משנת 1987, אשר היה בבעלות אחותה, כאשר בד-בבד עשו שימוש ברכב גם אחיה וגיסה של המערערת. בני משפחתה של המערערת מימנו עבורה את ההוצאות הכרוכות באחזקתו של הרכב, כגון: רישיון הרכב, ביטוח החובה, תיקונים וכיוצא בזה, ואילו היא עצמה שילמה עבור הוצאות הדלק.

בית-הדין קמא דחה את תביעת המערערת לגמלת הבטחת הכנסה, תוך שסמך על הוראתו של סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ועל פסיקתו של בית-דין זה.

הגם, שאין ספק, כי במקרה דנן השימוש ברכב מקל על המערערת, הרי שלפי שנקבע בדין ובהלכה הפסוקה השימוש ברכב הינו "טובת הנאה", השוללת את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. "טובת הנאה", אליבא דבית-הדין קמא, איננה טובת הנאה כספית בלבד, אלא כוללת בחובה גם תועלת כלשהי שהמבוטח מפיק מהשימוש ברכב.

על-כן, אם הוכח שהמבוטח משתמש ברכב באופן קבוע, חלה לגביו חזקת "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב", השוללת ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה. החזקה הנזכרת איננה חלוטה, אולם לא נסתרה בענייננו.

בית-הדין האזורי דחה את טענתה של המערערת, לפיה הרכב משמש להסעת ילדיה למקומות לימודיהם ולשם קיום מצוות חוק חינוך חובה. זאת, לאחר שקבע, כי השימוש באמצעי תחבורה אחרים הוא אפשרי, גם אם אינו נוח. טענתה של המערערת בדבר זכותה החוקתית לקבלת הגמלה נדחתה אף היא משקבע, בית-הדין קמא, כי משלא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק, לא קמה למערערת הזכאות לגמלה.

מצב בריאותה של המערערת, כפי שניתן לו ביטוי באישור הרפואי שהציגה, לא נמצא עונה דיו על הכרה בשימוש ברכב, שהיא למילוי צרכיו הרפואיים של המשתמש, כגון נסיעות לטיפולים רפואיים.

בית-הדין הארצי קבע, כי דין הערעור להידחות. המדובר הוא בתביעה לגמלה שהוגשה במצב המשפטי ששרר לפני תיקון החוק. בהתאם, נבחנה זכאותה של המערערת בגדר הוראותיהם של סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה.

המערערת לא חלקה על כך שעשתה דרך קבע שימוש ברכב. למעלה מזאת, המערערת ביססה את טענתה לזכאות לגמלה למרות עשיית שימוש ברכב, מחמת הצורך בעשיית שימוש בו דרך קבע להסעת הילדים למוסדות חינוך. בית-הדין קבע, כי לבקשתה זו אין להיענות. הלכה פסוקה היא משכבר הימים, כי עשיית שימוש של קבע ברכב, אף הוא יחשב כמצמיח "טובת הנאה" השוללת את זכאותו של המשתמש לקבלת הגמלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי המבחן אינו כמה מבני המשפחה או מי מהם משרת השימוש ברכב. המבחן הוא, כאמור, זה הרואה בבעלות על רכב, או בעשיית שימוש בו - נכס ממנו מופקת הכנסה "שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע...". כאשר תכליתו של החוק ומהותה של גמלת הבטחת הכנסה נועדו להבטיח כזכות רמת קיום מינימאלית. לאור כל האמור לעיל, בית-הדין דחה את הערעור.

15. חישוב גמלת הבטחת הכנסה - כסף שהתקבל ממכירת דירה כרכיב בחישוב הגמלה - הערעור נדחה
ב- דב"ע 04-20/98 {אנה פנואילוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(1), 399 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר שבע, לפיו נדחתה תביעת המערערת להגדלת שיעורה של גמלת הבטחת ההכנסה המשולמת לה.

על-פי עובדות המקרה כפי שפורטו בפסק-הדין האזורי, בבעלות המערערת היו שתי דירות. האחת שימשה למגוריה ואילו את הדירה השניה היא מכרה בשנת 1995 בסכום של 51,000$. כמו-כן היא קיבלה תשלום מזונות מאת המשיב עבור שלושת ילדיה על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, לאחר גירושיה מבעלה.

חישוב זכאותה להשלמת הכנסה לעת הרלבנטית, נעשה, בהתחשב בסכום שהיה בידה ממכירת הדירה כאמור לאחר ניכוי הוצאותיה בגין שיפוץ הדירה בה חיה, לרבות הוצאות רכישת ציוד ורהיטים בסך של 43,000 ש"ח, ובהתחשב בהכנסתה מתשלומי המוסד לביטוח לאומי על-פי חוק המזונות.

בית-הדין הסתמך לעניין חישוב הכנסתה על תעודת עובד ציבור שהוגשה על-ידי המשיב, אשר המערערת לא חלקה על נתוניה, ומשמצא, כי החישוב נעשה כדין - דחה את התביעה.

המערערת טענה כי סכום השלמת הכנסה כה נמוך של כ- 900 ש"ח לחודש בתוספת תשלום חודשי של כ- 700 ש"ח על-פי חוק המזונות, אין די בהם לכלכל את משפחתה. ואילו בא-כוח המשיב עתר לדחיית הערעור מששולם למערערת המגיע לה על-פי דין.

עוד טענה המערערת, כי על-פי סעיפים 5 ו- 9 לחוק הבטחת הכנסה, ותקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, מן הראוי היה להתחשב בקביעת גמלת הבטחת ההכנסה המגיעה למערערת בסכום שקיבלה בגין מכירת הדירה ובתשלום החודשי המשולם לה על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972.

בית-הדין קבע, כי הוא לא מצא כל טעות בחישוב זכאותה על-פי האמור. לפיכך, נקבע, כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית-הדין האזורי בפסק-דינו.
16. גמלת הבטחת הכנסה - אי-שיתוף פעולה ואי-גילוי מלא של זכויות התובע בנכסים שונים - הערעור נדחה
ב- ב"ל (יר') 10249/09 {שבאנה מוחמד נ' בטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2015(3), 12056 (2015)} בשל מידע שהגיע לנתבע בשנת 2007 בעניין נכסים ועסקים של התובע, הנתבע פתח בחקירה בעניינו של התובע. על יסוד החקירה נדרש התובע להמציא מסמכים המבהירים את שאלת הזכויות בנכסי מקרקעין ובנכסים מסחריים שונים.

בית-הדין קבע, כי התובע מסר מידע כוזב לנתבע במהלך חקירותיו ובהליך זה. גם לגבי נכסי מקרקעין בהם לתובע זכויות, התובע לא גילה למוסד לביטוח לאומי את מלוא זכויותיו: כך לגבי הנכס באל-חרדוב, ואף לגבי הנכס בח'לת אל עין בו גר התובע, הוא טען, בניגוד להסדר מוסכם בין הצדדים, כי אין לו כלל זכויות בנכס, אלא הזכויות הן של אימו בלבד. גם לגבי המידע שהתקבל לגבי נכס בבית חנינא, הגם שלא היו בידי הנתבע ראיות לזכויות של התובע, התובע העלה גרסה מוקשית בהתבסס על חוזה שאימו היתה צד לו. על-פי ממצאי בית-הדין, הן לגבי זכויות התובע באל-חרדוב והן לגבי זכויותיו בחנויות בשער שכם, אמו של התובע שימשה "אשת קש" להסתרת זכויותיו בנכסים שונים.

אף לגבי עסקו של התובע, קבע בית-הדין, כי התובע הפעילו לפני רישומו כעוסק במע"מ ולפני פתיחת תיק עצמאי במס הכנסה. אשר על כל אלה, קבע בית-הדין, כי בדין הופסקה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 7/08, בשל אי-שיתוף פעולה ואי-גילוי מלא של זכויות התובע בנכסים שונים.
17. גמלת השלמת הכנסה - העברת בעלות במקרקעין - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (חי') 8009-08-13 {עלי ביתם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 13608 (2014)} נדונה תביעה לגמלת השלמת הכנסה, אשר נדחתה על-ידי הנתבע.

הטעם לדחיה היה מהסיבה שההכנסות {כולל קצבאות} עלו על ההכנסה המותרת שנקבעה בחוק הבטחת הכנסה, לצורך תשלום השלמת הכנסה. כמו-כן נמסר לתובע, כי הזכאות להשלמת הכנסה נבדקת על-פי עמידה בכללים של שני בני הזוג.

בחודש מרץ 2012, החלו התובע ורעייתו, לקבל קיצבת זקנה. במקביל להגשת התביעה לקיצבת זקנה, הגישו התובע ורעייתו לנתבע תביעה לגמלת השלמת הכנסה.

בתצהיר שהמציא התובע לנתבע, הצהיר התובע, כי בבעלותו בית מגורים, וכי מעל גג ביתו בנה בנו - עבד אלעלים, בשנת 2003 את דירת מגוריו, וכי הבן מתגורר בדירה ומשלם מיסים למועצה מאז 2005.

לבקשת הנתבע, ערך שמאי שומת מקרקעין בנכסי התובע. בביקורו של השמאי במקום התברר, כי בנוסף לדירה עליה הצהיר התובע, קיימות עוד שתי דירות נוספות בהן מתגוררים בניו של התובע. השמאי העריך את שווי הדירות בסך 1,172,000 ש"ח. לבקשת הנתבע, ביצע השמאי השלמת שומה ובה העריך את שווי זכויות הבניה בסך 147,000 ש"ח.
עד {וכולל} חודש אוגוסט 2012 הביא הנתבע בחישוב הכנסות התובע ורעייתו 8% {שנתי} משווי זכויות הבניה {היינו סך 980 ש"ח לחודש} ומחודש ספטמבר 2012 הביא הנתבע בחישוב הכנסות התובע ורעייתו 3% {שנתי} משווי זכויות הבניה {סך 368 ש"ח לחודש}.

הנתבע טען, כי הכנסתו הרעיונית של התובע מנכסים, בצירוף הכנסתו מקיצבת הזקנה עלתה על גובה ההכנסה המרבית המותרת עד לחודש מרץ 2013, ולכן והחל מחודש אפריל 2013, היו זכאים התובע ורעייתו להשלמת הכנסה בסך 81 ש"ח.

באי-כוח הצדדים הודיעו, כי הם אינם חלוקים באשר לשאלת שווי זכויות הבניה כפי שהעריך השמאי מטעם הנתבע. עוד הסכימו באי-כוח הצדדים, כי התיק יועבר לבחינה מחודשת של פקיד התביעות, בצירוף אסמכתאות שימציא התובע.

באת-כוח הנתבע הודיעה, כי התובע המציא אישור המועצה המקומית לאכלוס דירת הבן עבד אלעלים בלבד. לפיכך, נטען בהודעה, לא ניתן למנות 5 שנים מיום שהתחילו הבנים זאכר וראמי להתגורר בדירות המשמשות למגוריהם. באשר לדירת הבן עבד אלעלים נטען כי משלא נעשתה כל פעולה להסדיר את העברת הדירה או זכויות הבניה מהתובע לבן, יש להוסיף ולייחס את זכויות הבניה, גם בגין דירה זו, לתובע.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שלא נעשתה העברת בעלות על הדירה מהתובע לבנו. כך, גם לא הוצגה בפני בית-הדין כל ראיה לכך שהיה ניסיון כלשהו להעביר את הבעלות בה לשם בנו של התובע או כי נחתם ייפוי-כוח בלתי-חוזר על-ידי התובע. זכותו הקניינית של התובע בנכס לא פקעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבע הסכים, כי אין לייחס לתובע את עלויות הבניה של דירות הבנים, והוא ביקש לייחס להם את שווי זכויות הבניה בלבד. בענייננו, מדובר בזכויות הבניה שמומשו, כלומר אותן זכויות שהעביר התובע לבנו לשם בניית דירתו.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי משאין מחלוקת בין הצדדים, כי הבן עבד אלעלים נשא בעלות הבניה של הדירה בה הוא מתגורר. ומשאין חולק כי הוא מתגורר בדירה ונושא בתשלום המיסים משנת 2005. נקבע, כי יש לראות בתובע כמי שהעביר לבנו, ללא תמורה, את זכויות הבניה, אשר מומשו עם בניית הדירה, או לכל המאוחר מהמועד בו החל הבן בתשלום מיסים עבור הדירה. לפיכך, נקבע, כי ביום הגשת התביעה - 29.03.12 - חלפו למעלה מ- 5 שנים ממועד ההעברה ללא תמורה ואין לקחת בחשבון את שווין.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי הנתבע יביא בחשבון, עת יקבע את ההכנסות שיש לתובע ורעייתו בתקופה הרלוונטית גם את שווי זכויות הבניה בדירות הבנים זאכר וראמי, אך לא את שווי זכויות הבניה בדירת הבן עבד אלעלים.
18. גמלת הבטחת הכנסה - נכס על-שם התובעת וכספי פיצויי פיטורים - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ת"א) 38136-06-13 {איריס כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 25714 (2015)} נדונה תביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מאת הנתבע, מחודש פברואר 2013 ואילך.

התובעת, אם חד-הורית לשתי בנות שהיתה מובטלת מעבודה במועדים הנוגעים לתביעה זו, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, לקבלת גמלת הבטחת הכנסה.

תביעתה של התובעת נדחתה, מהנימוק שבהתאם לסעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, הכנסתה היא 3,508 ש"ח. סכום אשר עולה על גובה הגמלה שהיא 3,310 ש"ח. ההכנסות שנלקחו בחישוב הכנסתה הן הכנסה מנכס וחיסכון בבנק.

הבסיס להחלטת הנתבע היה ייחוס הכנסה לתובעת מדירת מגורים וכן נלקח בחשבון חשבון חסכון שעמד לזכותה של התובעת באותה עת, בו הופקדו לטענתה כספי פיצויי פיטורים ששולמו לה, בסך של כ- 65,000 ש"ח.

המחלוקות שעמדו להכרעה בתיק היו, האם כדין יוחסו ההכנסות לתובעת, והאם היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה.

התובעת טענה, כי הדירה שייכת לאביה של התובעת, נרכשה על ידו והוא מתגורר בה בקביעות. התובעת עצמה מתגוררת בדירה אחרת השייכת לאביה, בחולון. תחילה התגורר האב עם בתו, אולם לאחר מכן עבר להתגורר בדירה נפרדת. לתובעת אין ולא היו מקורות כספיים שאפשרו רכישת דירה. הדירה נרשמה על-שם התובעת משיקולי מס בלבד.

אשר לכספי החיסכון בבנק, התובעת טענה, כי כספי חשבון החיסכון של התובעת לא עמדו במלואם לרשותה, ותמו כבר בתחילת שנת 2013. סכום פיצויי פיטורים הינו סכום שהנתבע אינו צריך להחשיב, עד לסכום של הסכום הבסיסי כפול שש, בהתאם לסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. הנתבע לא חישב נכון את הניכוי שיש לעשות מסכום החיסכון, וחישוב נכון אינו מוביל לשלילת הגמלה של התובעת.

הנתבע טען מצידו, כי יש לדחות את התביעה, מן הנימוקים המרכזיים הבאים:

הנימוק הראשון, תביעתה של התובעת בגין חודש פברואר 2013 נדחתה, מאחר שלתובעת נכס מקרקעין, הדירה ברחוב ההסתדרות, השייך לה והרשום על שמה ששוויו 1,135,000 ש"ח. הדירה רשומה על-שם התובעת ורישום הבעלות בטאבו מקנה בעלות בנכס לכל דבר ועניין.

הנימוק השני, התובעת לא הוכיחה כי המקור לכספים לרכישת הדירה ברחוב ההסתדרות היה אביה. אביה של התובעת לא עבר להתגורר בנכס אלא מספר חודשים לאחר הגשת התביעה לנתבע. לכן, לא ניתן לטעון, כי הדירה נרכשה לצורך מגורי האב. כאשר הגישה התובעת את התביעה לנתבע, היא טענה, כי איש אינו מתגורר בדירה וכי אביה מבקר לעיתים בדירה. משך שנתיים לפחות ממועד רכישת הדירה, ניתן היה להשכיר אותה.

בית-הדין קבע, כי התובעת אמנם אינה מתגוררת בדירה הרשומה על שמה, ואף אינה מקבלת דמי שכירות בגינה, ולפיכך הוראות התקנה אינן חלות בעניינה ישירות. ואולם, ככל שניתן לייחס לתובעת הכנסה רעיונית בגין זכויותיה בדירה, הרי שמצבה בפועל אינו שונה מאדם המשכיר את הדירה שבבעלותו ושוכר לצורך מגוריו דירה חלופית.

בנסיבות אלה, ולאור תכליתו הסוציאלית של חוק הבטחת הכנסה, לכל הפחות ראוי היה לקזז את ההכנסות מזכויותיה של התובעת בדירה ברחוב ההסתדרות למול דמי השכירות הרעיוניים, שהיתה משלמת לאביה על הנכס בו היא מתגוררת. זאת, בגזירה שווה לכלל שנקבע בתקנה 17(11) לתקנות הבטחת הכנסה.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, אין חולק, כי במועד הגשת התביעה לנתבע, עמד לזכותה של התובעת חסכון על שמה בבנק. עלה, כי ההכנסה החודשית שנזקפה לתובעת מן הנכס הפיננסי היתה בסך 32 ש"ח. זאת, לאחר שהופחת מערכו של החיסכון בסך 65,100 ש"ח, סכום שמהווה הכפלת סכום הבסיס ב- 6, בהתאם לסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה.

בהתאם לנתונים שהמציאה התובעת לבית-הדין, כספי החיסכון נמשכו ונוצלו לאחר מועד הגשת התביעה. ברי, כי יש להחשיב את ההכנסה ממקור זה כל עוד עמדו הכספים לזכותה של התובעת בפועל.
לאור זאת, קבע בית-הדין, כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבע, ככל שהיא נוגעת לחישוב ההכנסה מן החיסכון. התביעה התקבלה באופן חלקי, במובן זה שנקבע, כי לעניין הכנסותיה של התובעת בתקופה נשוא התביעה אין להחשיב את הדירה ברחוב ההסתדרות, ועל הנתבע לחשב שוב, בהתאם, את זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה נשוא התביעה.
19. גמלת הבטחת הכנסה - עזרה משפחתית מתמשכת - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 34980-08-13 {אסתר פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 22241 (2015)} נדונה תביעה לתשלום קיצבת הבטחת הכנסה, לפי חוק הבטחת הכנסה.

הנתבע, דחה את התביעה לתשלום הקיצבה וזאת לאור הכספים שהתובעת קיבלה באופן קבוע מבתה. לגרסת התובעת, מאחר וכספים אלה ניתנו לה על-מנת לכסות הלוואות אין מקום שהנתבע יתייחס אליהן כאל הכנסה המונעת קיצבת הבטחת הכנסה.

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הכספים שהופקדו לחשבון הבנק של התובעת הם בגדר "הכנסה" כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי התמיכה הכספית שניתנה לתובעת על-ידי ביתה נמשכה שישה חודשים רצופים, כאשר סך התמיכה תמיד עמד מעל ל- 13% מהשכר הממוצע במשק {בהנחיות מיום 13.01.10 היה 1,148 ש"ח; ובהנחיות מיום 28.10.13 היה 1,031 ש"ח}. לפיכך, גם על-פי ההנחיות מדובר ב"הכנסה".

בנוסף, טענתה של התובעת לפיה בהתאם להנחיות אלה אין מקום לשלול את גמלתה לחלוטין אלא לתת לה גמלה מופחתת בגין ההפרש שבין התמיכה שניתנה לה לבין 13% מהשכר הממוצע במשק, קבע בית-הדין. כי טענה זו אין בה ממש והיא לא נתמכת משפטית. הסכום שצויין בהנחיות הינו הסכום המינימלי שממנו ומעלה יש לראות בתמיכה כהכנסה.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ויש לראות בכספים שהופקדו לחשבונה כהכנסות אשר שוללות את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 45821-07-12 {ננה מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 931 (2014)} נדונה תביעה נגד החלטת הנתבע שלפיה נדחתה תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה מחודש אוקטובר 2011, מהנימוק שהכנסתה בעבודתה ותשלום שכר הדירה שהבן שילם עבורה עלו על תקרת ההכנסה המזכה בהבטחת הכנסה.

התובעת טענה, כי התשלומים ששילם הבן הועברו ישירות לבעלת הדירה, לא שימשו לרווחתה האישית ולא שינו את מצבה הכלכלי. שלילת הגמלה נעשתה בניגוד לתכלית חוק הבטחת הכנסה שהינו חוק סוציאלי אשר נועד להבטיח הכנסה מינימאלית לאלה שאינם מסוגלים להגיע לכך בכוחות עצמם.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי הגמלה הופסקה בחודש אוקטובר 2011. גובה הכנסות התובעת מעבודה ומשכר דירה שמשלם בנה שוללות זכאות לגמלה. בן התובעת איננו מתגורר בבית ומשלם שכר דירה בגובה 4,300 ש"ח. סכום זה מהווה הכנסה רעיונית. מדובר בהעברת כספים משמעותית, קבועה וסדירה אשר על-פי הפסיקה יש לראות בה "הכנסה".

זאת ועוד, תשלום דמי השכירות על-ידי הבן איננו מיטיב את רמת מחייתה של התובעת כהוא זה, אלא בא להבטיח זכות בסיסית למגורים. כלומר, גם לפי הרציונל המובע בעניין זנגריה הרי שבענייננו אין לראות בתמיכת הבן "הכנסה" שכן לא היה בסיוע בשכר הדירה כדי לשנות מהותית את מצבה הכלכלי של התובעת.
בית-הדין לא נדרש לשאלה האם עולה התמיכה המשפחתית כדי "קיצבה" או "אנונה" לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, כיון שבענייננו לא מדובר בתמיכה קבועה שהמקבל יכול לעשות בה כאוות נפשו לצרכיו ורצונותיו אלא כזו המיועדת אך ורק למגורים.

לא זו בלבד שאין התובעת יכולה לעשות שימוש בכספי תמיכת בנה לפי רצונותיה - אלא שאלמלא התמיכה עלולה היא להיוותר ללא קורת גג ובכך לא תזכה לקיום אנושי מינימאלי ולחיים בכבוד {לעניין הזכות למגורים בהקשר של גמלת הבטחת ההכנסה ראה את פסק-דינו של בית-דין זה ב- ב"ל 2109/09 דיזי דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.14), עליו לא הוגש ערעור. הנאמר שם יפה גם לענייננו}.

בעניין אורן הודגש כי יש לבחון את שאלת ההכנסה דרך הפריזמה של תכלית חוק הבטחת הכנסה. כך אמר כב' השופט פליטמן (כתוארו אז):

יש לראות בהכנסתה הסדירה הקבועה והמשמעותית של המערערת מבני משפחתה כהכנסה 'על-פי תכלית חוק הבטחת הכנסה' שהרי בפועל בשל אותה הכנסה אין היא זקוקה לאמיתו של דבר לסיפוק צרכיה החיוניים מהמדינה על-פי אותו חוק.

מכאן שלמרות שכב' הנשיא פליטמן שלל באותו מקרה את זכאות התובעת לגמלה בשל תמיכת קרובים, ציין הוא כי בחינת אותן "הכנסות" תיעשה לאורה של תכלית חוק הבטחת הכנסה.

אשר-על-כן החלטת המוסד לביטוח לאומי לזקוף את סכום הסיוע למגורים בשלמותו כ"הכנסה" איננה סבירה בנסיבות דנן, ומנוגדת לתכלית חוק הבטחת הכנסה כפי שעולה בהוראותיו ופורשה בפסיקה.

יתירה-מזאת, אילו היה בבעלות התובעת דירה, לא היה בכך כדי לפגוע בזכאותה להבטחת הכנסה. מכאן שיש צדק בטענה כי נוצר מצב בלתי-סביר שלפיו עקב סיוע הבן להבטחת קורת הגג תישלל מהתובעת זכאותה לגמלה, בעוד שבפועל מצבה גרוע יותר ממצבם של מי שבבעלותם דירה. שלילת הגמלה אך ורק עקב תמיכה ייעודית למגורים עלולה להביא לקיפוח ואפליה לא מוצדקת.

עם-זאת, הקביעה שתמיכת משפחה המיועדת למגורים לא תוכל להיחשב כולה כ"הכנסה" כפופה לסבירות שיעור הסיוע בדמי השכירות. אין כוונתנו לומר, כי כל סיוע משפחתי, יהא שיעורו אשר יהא, יוּצא מכלל חשבון בשם הזכות למגורים. בה בעת, אין זה סביר שהמוסד לביטוח לאומי ישלול את הסיוע המשפחתי במלואו כאשר אין חולק, כי הוא משמש אך ורק לשכירות דירת מגורים עבור מי שאין בבעלותם דירה.

על המוסד לביטוח לאומי, לפיכך, לקבוע רף ממנו והלאה יראו בתמיכה משפחתית ייעודית למגורים "הכנסה". בדרך זו ניתן יהיה להגשים את תכלית החוק במלואה הן לעניין היות החוק "רשת אחרונה", ובאותה נשימה היותו אמצעי מרכזי בין חוקי רווחה נוספים שנועד להבטיח קיום אנושי מינימלי בכבוד.

משהמוסד לביטוח לאומי לא פעל בדרך זו וזקף את תמיכת הבן בשלמותה כ"הכנסה", בית-הדין קבע, כי דחיית התביעה בנסיבות הללו לא היתה סבירה וכי יש לדון בה מחדש.

עולה, כי זכות ההחזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאים לא תיחשב "נכס" לצורך הגמלה, שעה שעסקינן בדירת מגורים. אמנם הסיוע ששאלת פרשנותו נדונה כאן הנו סיוע כספי, ולא מתן זכות החזקה במקרקעין בפועל. אולם, הסיוע לא ניתן בידי התובעת או הגרוש אלא שולם ישירות לבעלת הדירה, קרי, מדובר בסיוע ייעודי לתשלום השכירות. שכירות היא "זכות החזקה במקרקעין"). מאחר שכוונת המחוקק היא להגן על דירת המגורים כך שלא תובא בחשבון כ"נכס", הפרשנות הנכונה בענייננו, בו ניתן סיוע ייעודי למימוש זכות החזקה במקרקעין, צריכה להיות כזו שלא יהיה בה לשלול את הזכאות להבטחת הכנסה.
בית-הדין אף לא שולל את האפשרות שלפיה סיוע הבן עולה כדי "מתנה" של זכות החזקה במקרקעין. שכן, אילו היה הבן נותן לאמו במתנה דירת מגורים לא היה המוסד לביטוח לאומי רואה בה "נכס". ואם כך, מדוע במקרה בו נותן הבן לאימו הזקוקה לתמיכה כמתנה זכות החזקה במקרקעין {מסוג שכירות} יהא דינה שונה.

כלומר, אף אילו שוכנענו כי יש לראות בתשלום דמי השכירות "נכס" לעניין זה, יהא עלינו לשאול אם כלל ניתן להפיק ממנו הכנסה, ולדעת בית-הדין יש להשיב על כך בשלילה.

בעניין מנסור הנ"ל, אליו הפנתה התובעת, נקבע כי בשלילת גמלת ההכנסה באותן נסיבות {ברשות התובעת בתיק היה נכס שלא ניתן היה להפיק ממנו הכנסה} תביא לפגיעה בזכותה לקיום אנושי בכבוד. הדברים יפים גם לענייננו.

אפילו היינו רואים בדמי השכירות שמשלם הבן "נכס" אשר ניתן להפיק ממנו הכנסה {4,300 ש"ח בחודש} - ממילא ייזקפו רק פירותיו, בהתאם לתקנות, אשר סביר להניח שמגיעים לסכומים זעומים.

לסיכום ולאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת במובן זה שבנסיבותיה אין לראות בכל סכום דמי השכירות ששילם הבן "הכנסה" לצורך חישוב הגמלה. עוד נקבע, כי עניינה של התובעת יוחזר למוסד לביטוח לאומי לבדיקה מחודשת של זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, תוך התייחסות מתאימה לסכום ששולם על-ידי הבן בגין דמי שכירות של דירת מגוריה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 2002-05-12 {נטע ויסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 13438 (2013)} נדונה שאלת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, חרף היותו נסמך על סיוע כספי של אימו וקרוביו.

בהתאם להחלטת הנתבע, נשללה זכאותו של התובע להבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2011 ואילך, מהטעם שלפי סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, הכנסתו היתה 4,000 ש"ח. סכום זה עלה על גובה הגמלה לאותו חודש שהוא 1,632 ש"ח. כמו-כן עלה, כי התמיכה החודשית הממוצעת שקיבל התובע בתקופה הנ"ל עמדה על-סך של כ- 14,500 ש"ח לחודש.

בא-כוח התובע טען, כי אין מדובר בהכנסה חודשית קבועה, אלא בהלוואות שהתובע קיבל מאמו ומכריו, בסכומים משתנים ובמועדים לא קבועים, ומשכך אין לראותם כ"הכנסה" לפי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. על-כן, אין להביא אותם סכומים בחשבון לעניין הזכאות לגמלה.

הנתבע טען, כי התובע נתמך כספית על-ידי אימו ואחרים וזאת באופן קבוע ובסכומים גבוהים של אלפי שקלים, שסכומם הכולל עולה על גובה הגמלה החודשית המשולמת לו על-ידי הנתבע. התובע הודה בקבלת הסכומים מחד ולא טען, כי החזיר הסכומים שלווה מאידך, כל זאת שעה שהוצאותיו החודשיות מזעריות, לאור העובדה, כי הוא מתגורר עם אימו בדירה שבבעלותה.

בית-הדין קבע, כי עלה בבירור שהתובע נהנה מתמיכה חודשית רצופה שהגיעה לכדי כ- 14,500 ש"ח בחודש. ויודגש, כי התובע לא כפר בעובדות הנ"ל, אלא טען שהכספים ניתנו לו כהלוואה שאותה עליו להחזיר למלווים.

אלא שטענה זו לא הוכחה כלל - התובע לא הביא את אימו לעדות ואף לא את מר יגאל קרני או את גב' בר חוה אשר יעידו באשר לטיבה של אותה תמיכה כספית שקיבל. כן לא הוכח, כי התובע השיב למי מהתומכים בו את הכספים שקיבל ולו את חלקם.

לא-זו-אף-זו, אין חולק כי התובע מתגורר בבית אימו, בדירה שבבעלותה, ומכאן כי אין הוא נושא בהוצאות מגורים וכי הוצאות המחיה שלו, ככל שהיו כאלה, היו מזעריות. יש לציין, כי התובע אף לא הוכיח במסמכים או עדויות אחרות, את טענתו כי הינו נוהג להעביר מדי חודש כ- 2000 ש"ח עבור מזונות ילדו.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי טענת התובע לפיה היה מדובר בהלוואות לא הוכחה עובדתית, ועל-כן דינה להידחות.

לסיכום קבע בית-הדין, כי נסיבות המקרה שלפנינו, כפי שהוכחו, מלמדות על סיוע שחורג מגדר סיוע חד-פעמי, לא קבוע ולא מחייב, ומגיע לכדי סיוע כספי קבוע ומשמעותי לאורך זמן. נוכח העובדה שהתובע קיבל מידי חודש באופן רצוף ונמשך סכומים משמעותיים של אלפי שקלים מקרוביו ומחבריו, הרי שלא ניתן לכלול אותו בגדר אלה שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסיים. את סכומי הכסף הקבועים יש להחשיב כ"הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה, ולכן בדין נשללה זכאותו של התובע לגמלה בתקופה הרלוונטית.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 3984-09-12 {רבקה פריסלר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 3807 (2013)} המחלוקת בין הצדדים נסבה בשאלה האם התובעת קיבלה כספים כתמיכה ועזרה מצד בני משפחה ואם-כן, האם יש לראות בתמיכה ועזרה אלה כ"הכנסה" השוללת את הזכאות לגמלה על-פי החוק באופן חלקי או מלא.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכיח, כי לא נהנתה מהכנסה קבועה בסך 2,000 ש"ח לחודש בחודשים הרלוונטיים לתביעה {אוקטובר ונובמבר 2011}. מן ההודעות שמסרו, הן התובעת והן אחיה, לחוקר הנתבע עלה בבירור, כי התובעת נהנתה מתמיכה קבועה בסך 2,000 ש"ח בחודש לצורך תשלום שכר דירה והוצאות.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי נוכח העובדה שהתובעת קיבלה מידי חודש באופן סדיר וקבוע סך 2,000 ש"ח מבני משפחתה הרי שלא ניתן לכלול אותה בגדר אלה שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסיים.
במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 30713-03-11 {ר.פ. נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 9274 (2013)} נדונה הסוגיה האם זכאית התובעת להבטחת הכנסה, וזאת לאור העובדה שהופקדו כספים לחשבונה של התובעת, בין השאר, מיחסיה עם "גברים שיש להם משפחות".

התובעת טענה, כי בשל מצוקה כלכלית שבה היא היתה מצויה הועברו לחשבונה כספים מגמ"ח, הלוואות של חברים, תמיכה כספית שאיננה קבועה וכספים שקיבלה "מגברים נשואים".

הנתבע טען, כי הכספים שקיבלה התובעת באופן קבוע הינם בגדר "הכנסה" על-פי חוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי לא רק שלא הוכח על-ידי הנתבע שהכנסותיה אלה של התובעת הנן במסגרת משלח-יד או עסק, אלא שאין מחלוקת שהתובעת עבדה כמטפלת במשרה חלקית שהנּו משלח ידה ועל-כן אין היא נכנסת להגדרה של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה בכל הנוגע להכנסותיה מיחסיה עם גברים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת עבדה למחייתה ולמחיית ילדיה אולם הכנסתה הנמוכה לא אפשרה לה קיום מינימלי ולכן נאלצה התובעת לקבל כספים "מגברים שיש להם משפחות" ואין צורך להכביר במילים במשמעות מילים אלה.

התובעת אף לא ביקשה להסתיר הפקדות אלה והפקידה אותן בחשבון הבנק שלה. הוכח על-ידי התובעת כי הפקדות הכספים לחשבונה אינן הכנסה לפי סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה אלא הנן הלוואות של חברים, גמ"חים, תמיכה מבני משפחה באופן שאינו קבוע ובסכומים נמוכים וההפקדות הנוספות מיחסיה עם גברים אינן הכנסות. לאור כל האמור לעיל, התביעה התקבלה.

ב- ב"ל (ת"א) 67452-10-13 {ורדה פנחסי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 1138 (2015)} הסוגיה שנדונה, היא האם יש לראות בתמיכה הכספית אשר ניתנה לתובעת על-ידי אחיה, כהכנסה השוללת את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

התובעת טענה, כי היא סיימה לעבוד ב- 30.04.13 מאי 2013 אין לה כל הכנסה פרט לקיצבת הזקנה ועזרה צנועה מאחיה. אין חולק, כי לא נקבעו מועדים להחזרת ההלוואה, עם-זאת טענה התובעת, כי ככל שמצבה של התובעת ישתפר היא תשיב את הכספים לאחיה. עוד טענה התובעת, כי ככל שיפסק, כי אין מדובר בהלוואה, העזרה הצנועה שהתובעת מקבלת אינה מאיינת את השלמת ההכנסה. כמו-כן, טענה התובעת, כי משמדובר בעזרה שאיננה הלוואה, אין לשלול את זכאות המבוטח להשלמת הכנסה שכן בקיצבת הזקנה בלבד אין כדי לספק את הצרכים המינימאליים והבסיסים.

הנתבע טען, כי בכל המסמכים אשר קדמו להגשת התביעה צויין, כי מדובר בתמיכה ולא בהלוואה. התובעת הודתה בהגינותה בחקירתה בבית-הדין, כי הטענה בדבר הלוואה התקבלה לאחר הגשת התביעה לבית-הדין.

כמו-כן טען הנתבע, כי כעולה מהעדויות, הסבירות לקבלת החזר ההלוואה היא בבחינת נס, לכן מדובר בהלוואה תאורטית בלבד ויש לראות בסכומים כ"תמיכה משפחתית". שאלת התמיכה המשפחתית עלתה פעמים רבות בבית-הדין ועל-פי הלכת בית-הדין הארצי כאשר מדובר בתמיכה משפחתית קבועה בגובה דומה לתמיכה בענייננו, יש להביא כספים אלו בחשבון.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שמדובר בעזרה קבועה ורצופה על פני תקופה בת כשלוש שנים. אומנם לא מדובר בסכומים גבוהים אולם הסכומים הועברו מדי חודש ישירות לחשבון התובעת ואינם מיועדים לתשלום דוגמת שכר דירה או הוצאה קבועה אחרת הדרושה לתובעת.

בהתאם להלכה הפסוקה שהשתרשה בעניין זה, עסקינן בתשלום קבוע מתמשך אשר למעשה הגדיל את הכנסת התובעת.

לסיכום קבע בית-הדין, כי קבלת התביעה בנסיבות מקרה זה תהא מנוגדת לתכלית חוק הבטחת הכנסה ותוביל לתוצאה על פיה יינתן יחס שווה למבוטח המקבל תשלום קבוע ולמבוטח אשר אינו מקבל תשלום קבוע כאמור, בכל הנוגע לסיוע המדינה לקיום מינימאלי בכבוד.

תוצאה זו כאמור חותרת תחת תכלית החוק אשר נועד להבטיח כרשת מגן אחרונה אמצעי מחייה מינימאליים למי שאין לו הכנסה, על חשבון הקופה הציבורית בתנאי שאינו יכול להפיק הכנסה מנכס או בדרך אחרת מטעמים שאינם תלויים בו.
20. גמלת השלמת הכנסה - שווי זכויות בניה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (חי') 3163-04-13 {פריד ח'לאילה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 15914 (2015)} נדונה תביעה לקבלת גמלת השלמת הכנסה, שנדחתה על-ידי הנתבע בנימוק, כי הכנסות התובע ובת זוגו, עולות על הסכום המזכה בתשלום השלמת הכנסה {בעת חישוב הכנסות התובע נלקחו בחשבון שווי זכויות הבניה של דירות בניו של התובע, אם כי הנתבע לא לקח בחשבון את שווי הדירות עצמן}.

אביו של התובע נפטר בתחילת שנות ה- 80, וזכויותיו הועברו לילדיו, וביניהם התובע, מכח צו ירושה שניתן על-ידי בית-הדין השרעי בשנת 2000. לטענת התובע, לא חולקו הזכויות בחלקה בין עשרות היורשים, אולם בפועל, במרוצת השנים, בנו ילדיו של התובע דירות מגורים על אותה חלקה בה בנוי ביתו של התובע.

עוד טען התובע, כי הדירות נבנו בכספי הבנים, ללא עזרתו, וכי בניו אף שילמו את כל התשלומים הנדרשים על-מנת להוציא היתרי בניה. בכתב התביעה טען התובע, כי הוא אינו הבעלים של הקרקע עליה בנוי ביתו, ועליה בנויות דירות הבנים, אם כי הוא מודה, שדירתו נבנתה תחילה, ועליה בנו ילדיו את דירותיהם. התובע עתר לבית-הדין, כי יפסוק, שאין להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה של בניו.

בית-הדין דן לבסוף בשאלה יחידה - האם יש לייחס לתובע הכנסה משווי זכויות הבניה של דירת הבן מוחמד, אם לאו.

התובע טען בין היתר, כי דירות הבנים, לרבות דירתו של הבן מוחמד, הועברו לבנים בפועל וקיימת מניעה אובייקטיבית לביצוע העברה במס רכוש. כמו-כן, טען התובע, כי לא הוכח שהוא בעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסתו, ולטענתו, הוא הבעלים רק של ביתו שלו וייחוס שווי זכויות הבניה של דירת הבן מוחמד, כ"הכנסה" שלו, נוגדת את תכלית חוק הבטחת הכנסה.

הנתבע טען, כי התובע עצמו העיד בחקירתו הנגדית, כי בנו מוחמד עדיין רווק, וביתו אינו מוכן, אלא במצב שלד. כמו-כן, טען הנתבע, כי מעדות התובע עלה, שבנו מוחמד לא התגורר בפועל בדירה, והפרשנות שמנסה באת-כוח התובע ליתן לעדותו, הינה פרשנות בלתי-סבירה.

עוד טען הנתבע, כי מועד תפיסת החזקה בנכס משמש לבדיקת המועד בו נעשתה העברת הרכוש ואשר ממנו מונים את חמש השנים. מאחר ובמקרה שלפנינו לא בוצעה העברה מסודרת של הנכס במס רכוש, או בטאבו, או באמצעות ייפוי-כוח בלתי-חוזר, הרי יש לבחון את מועד תחילת המגורים בפועל בדירה, שהינו המועד המעיד, לכאורה, על תפיסת החזקה בדירה.

באשר לתשלום הארנונה, טען הנתבע, כי אין זה סביר שהחיוב בארנונה החל מחודש ינואר 2007 בכל הקשור לבן מוחמד, שהיה אותה עת בן 12.5 בלבד.

הנתבע הדגיש, כי העובדה שלקח בחשבון רק את שווי זכויות הבניה ולא את כל עלות הדירה, פועלת לטובת התובע, הגם שבמועד הוצאת היתר הבניה היה הבן מוחמד בן 5 בלבד כך שאין ספק, שלא מוחמד הוא אשר מימן את עלות בניית הדירה או שלד הדירה.

בית-הדין קבע, כי משאין המדובר בדירה לגביה בוצעה העברה במס רכוש, יש לבחון את החלופה מתי החל הבן מוחמד להתגורר בדירה. התובע לא הוכיח לבית-הדין מהו המועד המדוייק שמוחמד החל להתגורר בדירה, ומוחמד אף לא הובא כלל להעיד בתיק, ויש ליתן המשקל לאי-הבאתו לעדותו.

יתר-על-כן, מוחמד הינו יליד 1994, כך שהטענה, כי מוחמד הוא זה אשר שילם ארנונה עבור הדירה לפני הגיעו לגיל 18 לא התקבלה {וככל ששולמה ארנונה עבור הדירה בשנת 2007, הרי מן הסתם התובע עצמו או הבנים האחרים שהיו בגירים ועבדו, הם אלה ששילמו את הארנונה עבור הדירה שיועדה לבן מוחמד}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ככל שבעתיד מוחמד יעבור להתגורר בדירה, בפועל, יעבוד וישתכר למחייתו וישלם ארנונה ויתר התשלומים עבור המגורים, מכספו, ניתן יהיה לקבוע מועד באשר לביצוע העברת הזכויות לבן מוחמד לעניין חוק הבטחת הכנסה, ולמנות את מניין חמש השנים ממועד מגוריו בפועל באופן מלא בדירה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי הנתבע לא ייחס לתובע הכנסה משווי זכויות הבניה של דירות הבנים סאלם, אשרף וג'אד, וזאת החל מחודש ינואר 2012 {בתום 5 שנים מהמועד בו החלו הבנים לשלם ארנונה ולהתגורר בדירות}, אולם הנתבע רשאי לקחת בחשבון את שווי זכויות הבניה של דירת הבן מוחמד, כל עוד לא יוכח, שהבן עבר להתגורר בדירה בפועל, והחל לשלם את התשלומים עבור המגורים בדירה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 11768-12-13 {סביר איברגימוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 1937 (2014)} התובע הגיש תביעה שעניינה הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה, ויצירת חוב בגין קבלת גמלה שלא כדין, בסך של כ- 150,000 ש"ח. הנתבע טען, כי התובע לא ציין שבבעלותו דירה נוספת מאז 2006.

בית-הדין קבע, כי לתובע הועברו מבנו הזכויות בשתי דירות מחוברות בדימונה, בשנת 2007. לעובדה כי בנו של התובע מתגורר שם ואינו משלם שכירות - אין כל רלבנטיות, כמו גם לעובדה שהעברת הזכויות נעשתה על-מנת לשמור על זכויות הבן. כפי שהוכח, לבן יש שלוש דירות נוספות על שמו, אשר הן מושכרות ודמי השכירות עוברים אליו. על-כן, גם אין ממש, כי העברת הזכויות נעשתה על-מנת לשמור על זכויות הבן.

לכן, קבע בית-הדין, כי משהדירות רשומות על-שם האב, וניתן להפיק מהם הכנסה רעיונית, לא זכאי עוד התובע לגמלת הכנסה ובדין נשללה ממנו הגמלה ונוצר לו חוב על קבלת הגמלה שלא כדין.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 2736-03-11 {אחמד אבו טיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 8953 (2013)} הצהיר התובע, כי בבעלותו דירת מגורים בלבד, אולם מהעדויות נתברר, כי בבעלותו קרקע ופרט לדירת מגוריו, יש בבעלותו עוד שלוש דירות לפחות. עוד עלה, כי בניו אישרו ששיקרו למוסד לביטוח לאומי בין אם בגלל היתר בניה ובין אם בשל גמלת הבטחת הכנסה שהתובע מקבל.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלה, כבר נקבע כי "מבוטח שנותן לבניו להשתמש בנכס, אך לא פעל להעבירו ונשאר בעל מקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה" {דב"ע נג 04-215, מנצור סובחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.94) שם גם נקבע כי "ככלל בעלות במקרקעין נקנית ברישום. מקרה בו הזכויות הקנייניות בנכס רשומות רק במס רכוש, ההיגיון המשפטי אומר, שהעברת הזכויות בנכס לאחר, תעשה גם היא באמצעות הרישום במס רכוש. על-פי הלך מחשבה זה... כל עוד לא הועברו זכויות המשיב לבניו במס רכוש, לא פקעה הזכות הקניינית שלו בחלקה..."; עב"ל 522/05 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף סעיד חטיב, תק-אר 2007(3), 103 (2007)}.

עוד נקבע בפסק-דין חטיב כי "ברם על החלקה ממוקמות שתי דירות נוספות שאינן משמשות למגורי המשיב ולכן הפטור על דירת מגורים לא חל עליהם. דירות אלה, לולא גרו בהם בני המשיב, ניתן היה להשכירם או למכרם ועל-ידי כך להפיק מהם הכנסה".

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי התובע הביא מסמך שאין לו נכסים אולם לו רצה יכול היה להביא מסמך ממס רכוש, שהסב העביר נכס לנכדיו ולא עשה כן. לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי כדין זקף הנתבע לתובע הכנסות בשיעור 20% ושילם בשיעור 80% לתקופה בה שולמה הגמלה ונכון היה לעשות כך אם לא להפחית למעלה מזה, נוכח דירות המגורים של שלושת הבנים, עבד, נור וח'ליל וגם בעניין בנו מחמד.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לנוכח התנהלות התובע כמפורט לעיל, גם בדין נשללה גמלתו.

21. גמלת הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית מנכס {חנות} - התביעה התקבלה {ככל שהזכות משמשת למגורי החייב - אין לראותה כ"נכס" לצורך קביעת הכנסה רעיונית}
ב- ב"ל (ת"א) 15143-05-12 {ירון בר-עוז נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 24826 (2015)} נדונה החלטת הנתבע לעניין קביעת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, כאשר בחשבון הכנסותיו של התובע לצורך קביעת שיעור הגמלה, נלקחה בחשבון הכנסה רעיונית מנכס מקרקעין שבבעלותו.

התובע פנה לנתבע בתביעה לגמלת הבטחת הכנסה. הנתבע אישר את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, כאשר לצורך קביעת שיעור הגמלה נלקחו בחשבון זכויותיו בנכס מקרקעין. בעקבות עדכון הכנסות התובע מנכס המקרקעין, נוצר חוב, שקוזז על-ידי הנתבע מהגמלה ששולמה לתובע.

לתובע היו זכויות בעלות בנכס מקרקעין שהוא מבנה דו-קומתי הרשום כבעל יעוד מסחרי, באבן יהודה. התובע התגורר בקומה השניה במבנה. בעבר השכיר התובע חלק מהנכס {בקומת הקרקע} ובמקום הופעלה מסעדה.

לאחר שהתובע התחיל לקבל קיצבת זקנה, לא שולמה לתובע השלמת הכנסה, לאור ההכנסות שיוחסו לו מנכס המקרקעין שבבעלותו.

התובע טען, כי אין לו הכנסות כלשהן מהנכס המשמש למגוריו, כאשר קומת הקרקע במבנה משמשת כמחסן ואינה ראויה למגורים או השכרה. כמו-כן טען התובע, כי ניסיונות להשכיר את הנכס בעבר לא צלחו. השוכרת הפעילה במקום מסעדה אשר גרמה מטרדי רעש לתובע ולשכנים, ונסגרה בסופו-של-דבר על-פי החלטת בית-משפט. עם פינוי הנכס השאירה השוכרת חורבן והרס ולתובע אין אמצעים להחזיר את החנות למצב הראוי להשכרה.

הנתבע טען מצידו, כי יש לקחת בחשבון את הכנסותיו של התובע, הכנסה רעיונית מנכס שבבעלותו, גם אם לא מופקת ממנו הכנסה בפועל. התובע השכיר את הנכס בעבר, ואין מניעה שישכיר אותו פעם נוספת. שיעור ההכנסה נקבע על-פי דין ובהתאם להערכת שמאי.

השאלה העומדת להכרעתנו היא האם כדין יוחסה לתובע הכנסה מנכס מקרקעין בגין החנות המצויה בקומת הקרקע של המבנה בו מתגורר התובע. מבחינה רישומית, היחידה הופיעה בכל הרישומים, לרבות הרישום בטאבו, כיחידה אחת {בבעלות קרן קיימת לישראל}. בנסיבות אלה כלל לא הוכח, כי מדובר בזכות הניתנת לחלוקה, למשל באופן של מכירת כל אחת מהיחידות בנפרד.

בית-הדין קבע, כי על-פי הוראת סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, "זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי" אינה בגדר נכס לצורך קביעת שיעור הכנסתו של מבקש הגמלה. הוכח, כי זכות הבעלות של התובע בנכס משמשת אותו למגוריו. לפיכך בהתאם להראות סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, אין לקחת נכס זה בחשבון הכנסותיו של התובע, גם לא כהכנסה רעיונית מנכס.

הוסיף בית-הדין, כי בניגוד לטענת הנתבע, העובדה כי במשך תקופה מסויימת חלק מהנכס הושכר על-ידי התובע, אינה סותרת את טענת התובע, כי בסופו-של-דבר מדובר ביחידת מגורים אחת.

על-פי דיני השכירות, ובפרט סעיף 78 לחוק המקרקעין, אין מניעה להשכיר לאחר חלק מסויים של מקרקעין, לרבות חלק מדירה. ואולם הוראת סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, אינה באה לחייב את המבוטח לממש חלק מזכות החזקתו במקרקעין לשם הפקת הכנסה. בסעיף נקבע במפורש כי ככל שהזכות משמשת למגורי החייב - אין לראותה כ"נכס" לצורך קביעת הכנסה רעיונית.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אין לדרוש מהתובע להשכיר חלק מהמבנה שבבעלותו, לשם הפקת הכנסה, אף אם הדבר אפשרי מבחינה משפטית. כפועל יוצא, אין לייחס לו הכנסה רעיונית בגין אותו חלק במבנה, ויש לראות בקומת הקרקע של המבנה בו מתגורר התובע כחלק בלתי-נפרד מדירת המגורים שלו, המשמשת כמחסן. אין לראות בקומת הקרקע כנכס בפני עצמו בגינו ניתן לייחס לתובע הכנסה רעיונית מנכס.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לצורך קביעת שיעור הזכאות של התובע לגמלת הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה, לא יובא בחשבון שווי זכויותיו של התובע בנכס המשמש למגוריו, לרבות שווי הזכויות בקומת הקרקע בנכס, אשר הושכרה בעבר על-ידי התובע. הגמלה תשולם לתובע מבלי שתילקח בחשבון הכנסותיו, הכנסה רעיונית מהנכס האמור.
22. גמלת הבטחת הכנסה - הפרשי שכר כחלק משכר העבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 41741-06-14 {פריבה כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 23583 (2015)} התובעת ובעלה קיבלו גמלת הבטחת הכנסה. התובעת נבחנה בעילת שכר נמוך ואילו בעלה בעילת דורש עבודה.

בחודש ינואר 2014 קיבלה התובעת הפרשי שכר בסך 11,711 ש"ח בגין התקופה שמחודש ינואר 2010 ועד דצמבר 2013. בשל כך, עודכנו הכנסותיה ברישומי הנתבע מחודש ינואר 2010 ולתובעת נוצר חוב. הנתבע ציין בכתב ההגנה, כי החליט לזקוף לתובעת חוב רק בחודשים שבהם הפער בין השכר קודם לעדכון לבין השכר המעודכן {שכר הכולל את ההפרשים לאותו חודש} היה מעל 10%. גובה החוב עמד על-סך 26,629 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי כל השתכרות שקיבלה התובעת ממעסיקה באה בחשבון בעת חישוב הכנסות התא המשפחתי לצורך קביעת זכאות לגמלה. התובעת קיבלה בחודש ינואר 2014 הפרשי דמי הבראה והפרשי ותק עבור השנים 2013-2010. מדובר בסכומים שהיו אמורים להשתלם לה מדי חודש בחודשו, ומשלא שולמו במועד, שולמו בחודש ינואר 2014 במרוכז. סכומים אלה הינם בגדר הכנסות מעבודה ועל-כן הם הובאו בחשבון בעת קביעת זכאות לגמלה.

נוכח האמור, ומאחר שחלק מהחוב בוטל בהתאם על-פי החלטת הוועדה לבחינת חובות ומאחר שהנתבע הקטין את החוב עד כמה שניתן, התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (יר') 34878-11-14 {עאמר גתית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 17620 (2015)} התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה מחודש פברואר 2013 ועד יוני 2013 ומחודש דצמבר 2013 ועד יולי 2014 לזוג עם ילדים. הגמלה שולמה לתובע בעילת שכר נמוך, ולרעייתו - בעילת דורשת עבודה. בעקבות תלושי שכר שהגיש התובע לנתבע עודכן שכרו רטרואקטיבית מחודש יוני 2014, ונשללה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים יוני-יולי 2014. כמו-כן נזקף לתובע חוב בגין אי-זכאות לגמלה. בשל כל אלה הוגשה התביעה לבית-הדין.

התובע טען, כי הוא קיבל ממעסיקו רכב לצרכי העבודה אשר שייך לעבודה. בשל השימוש ברכב, שילם לו המעביד הוצאות רכב. מאחר שמדובר בהחזר הוצאות, אין זה נכון לראות תשלום זה כהכנסה ולשלול בגינו את גמלת הבטחת ההכנסה.

בית-הדין קבע, כי החוק קובע מפורשות, כי רואים גם החזרי הוצאות המשולמים לעובד, ובכלל זה החזר הוצאות רכב, כחלק מהכנסותיו, ויש להביאם בחשבון לצורך בחינת זכאותו לגמלה. מאחר שאין מחלוקת, כי התובע קיבל בחודשים יוני-יולי 2014 החזר הוצאות רכב כך שהכנסותיו עלו, זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה נשללה כדין.
23. הכנסת התובעת מדמי אבטלה עלתה על התקרה המזכה בדמי מזונות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 43273-09-13 {שולה בלזר בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 8859 (2015)} נדונה שלילת והקטנת זכאות התובעת לדמי מזונות בשלוש תקופות נפרדות.

התובעת טענה, כי בתקופות הראשונה והשלישית, בהן בוטלה זכאותה לדמי מזונות עקב עדכון הכנסותיה מדמי אבטלה - היה מקום לשלם לה דמי מזונות חלקיים ולא לשלול לחלוטין את זכאותה לתשלום, בהתחשב בכך שדמי אבטלה הן גמלה מחליפת שכר ולפיכך יש להחיל עליהן את אותו הדין החל על הכנסה משכר עבודה. התובעת הפנתה בסיכומיה לפרסום באתר המוסד לביטוח לאומי, לפיו הכנסה עד לגובה 5,463 ש"ח אינה שוללת דמי מזונות - כאשר לדבריה, דמי האבטלה החודשיים שקיבלה בתקופות אלו היו נמוכים מסכום זה בהרבה.

באשר לתקופה השניה, בה הוקטנה זכאות התובעת לדמי מזונות עקב עדכון הכנסותיה משכר עבודה, טענה התובעת, כי לא הסתירה מהנתבע מידע לגבי הכנסותיה. מה גם ששכר עבודתה החודשי אינו מצדיק הפחתת דמי המזונות לכדי מחציתם.

מנגד, טען הנתבע, כי בדין נוצרו החובות על-שם התובעת ודין התביעה לביטולם להידחות. באשר לתקופות הראשונה והשלישית נטען, כי לא די בטענה, הנכונה לכשעצמה, כי דמי האבטלה הם בגדר גמלה מחליפת שכר כדי להחיל עליהם את הדין החל על "שכר עבודה", שכן הכללים לחישוב הכנסתו של זוכה בפסק-דין מזונות נקבעו בתקנה 6 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ג-1973 {ייקרא להלן: "תקנות המזונות"}, המחילות את הכללים שנקבעו בחוק הבטחת הכנסה ותקנותיו על מקרים אלה. אין בחוק הבטחת הכנסה ותקנותיו כל החרגה ל"דמי אבטלה" מגדר "הכנסה" לעניין החוק, בשונה מתשלומים אחרים שהוחרגו במפורש, ללמדך על כוונת המחוקק.

באשר לתקופת החוב השניה טען הנתבע, כי התובעת לא טענה ומכל מקום לא הוכיחה, כי חישוב הכנסתה משכר העבודה נערך באופן שגוי ולא בהתאם להוראות הדין. אין כל נפקות לשאלה אם התובעת הודיעה לנתבע במועד הכנסותיה האמיתיות מעבודה אם לאו, על עצם יצירת החוב הנובע מעדכון הכנסותיה שאין מחלוקת לגבי שיעורן.

עוד הוסיף הנתבע וטען בסיכומיו, כי חובת תשלום המזונות מוטלת בראש ובראשונה על החייב, בהתאם לפסק-דין המזונות ולא על הקופה הציבורית, כאשר בפני הזוכה שאינו זכאי לגביית המזונות באמצעות הנתבע מפאת הכנסותיו, עומדת האפשרות לפעול במישרין כנגד החייב בהוצאה לפועל.

באשר לתקופות החוב הראשונה והשלישית, קבע בית-הדין, כי המחוקק לא החיל את הזיכוי שבסעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה, על "דמי אבטלה", הגם שמדובר בגמלה מחליפת שכר, זאת בשונה מגמלאות אחרות מחליפות שכר ועליהן הוחל הזיכוי במפורש.

לפיכך, משלא נכללו דמי האבטלה במפורש ברשימת הגמלאות שייחשבו כ"תגמול" לעניין סעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה, אין בית-הדין יכול להוסיף לרשימה גמלה נוספת, שהמחוקק בחר שלא להוסיפה.

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי בנסיבות אלה, בהן לא חלקה התובעת על הסכומים שלטענת הנתבע שולמו לה בגין דמי אבטלה בתקופות הראשונה והשלישית, ומשלא חלקה התובעת על טענת הנתבע, כי הכנסתה מדמי אבטלה עלתה על השכר המזכה על-פי החוק והתקנות בתשלום גמלת מזונות, המסקנה המתבקשת היא, כי בדין שלל הנתבע את זכאות התובעת לדמי מזונות ויצר לה חוב בגין קבלת גמלאות שלא כדין, בהתאם לתקנה 6 לתקנות המזונות, הואיל והכנסת התובעת מדמי אבטלה עלתה על התקרה המזכה בדמי מזונות.

באשר לתקופת החוב השניה, קבע בית-הדין, כי מחוייבות ההורה החייב על-פי פסק-דין, אינה פוטרת את ההורה המשמורן מחובתו הבסיסית לזון גם הוא את ילדו. חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים-לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה.

לפיכך, בהיעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לסכום הכנסות התובעת מעבודתה ובאשר לאופן חישוב הכנסתה הקובעת ובאשר לעובדה, כי התובעת אינה עומדת בתנאי מבחן ההכנסה הקבועים בתקנות, קבע בית-הדין, כי בדין הקטין הנתבע את זכאותה לדמי מזונות בתקופה השניה ובדין נוצר החוב על שמה בגין קבלת גמלאות שלא כדין.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 13317-01-13 {נ' ל' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7641 (2014)} הנתבע טען, כי כאשר הופסק תשלום דמי המזונות לתובעת, הוגדלה גמלת השלמת ההכנסה ששולמה לה בסכום הזהה לסכום דמי המזונות ששולם עד לאותה עת.

לטענתו, אילו המשיכה התובעת לקבל דמי מזונות ממילא היה נגרע הסכום מקיצבת השלמת ההכנסה ששולמה לתובעת, כך שאין משמעות כספית לסיווג התשלום על חשבון דמי המזונות, שכן סכום דמי המזונות שנפסק לתובעת היה נמוך מסכום הבטחת ההכנסה לו היתה זכאית במהלך השנים.

בית-הדין קבע, כי ההכנסות הרלוונטיות לחישוב "נקודת איפוס הגמלה" אינן קשורות להוראות המיוחדות שבחוק הבטחת הכנסה, ותכליתן הוא להגביל את הזכות לדמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי, מקום שלזוכה יש הכנסות ממקורות עצמאיים העולות על הסכומים המפורטים בתקנות, ואין בהוראות הללו כדי לבטל את ההוראות בדבר מניעת כפל גמלאות.

לנוכח כל האמור, ומאחר שמתעודת עובד ציבור עלה, כי לכל אורך התקופה שבמחלוקת שולמה לתובעת גמלת הבטחת הכנסה בסכום העולה על דמי המזונות להם היתה זכאית, התביעה נדחתה.

במקרה אחר ב- ב"ל (חי') 21439-05-13 {אתי ארלנק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 6966 (2013)} בית-הדין קבע, כי הכנסותיה של הבת נטעלי מקיצבת הנכות עמדו על 2,546 ש"ח. מכאן, שנטעלי אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה, שהרי ההפרש בין הגמלה לה היא היתה זכאית לבין הכנסותיה הוא שלילי.
24. גמלת הבטחת הכנסה - שימוש ברכב שלא לצרכים רפואיים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 48849-06-12 {אחמד סואעד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 6608 (2015)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. הנתבע שלל את זכאות התובעים, שהינם זוג נשוי, בגין שימוש ברכב שלא לצרכים רפואיים.

היות וטענות התובעים היו, כי השימוש ברכב נועד לצרכים הרפואיים של התובעים, מונה מומחה רפואי מטעם בית-הדין, על-מנת שיבדוק את החומר הרפואי הקיים בתיק לגבי שני התובעים והאם היתה הצדקה רפואית לשימוש ברכב או לאו, וזאת בהתאם לסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי על-פי חוות-דעת המומחה הרפואי, התובע מס' 1, עבר אירוע מוחי עם שיתוק חלקי בצד שמאל של הגוף ויש לו מגבלה בניידות בכל פעולה שהיא, הוא פונה לטיפול רפואי רק פעם בחודש או פעם במספר חודשים. התובעת מס' 2 סובלת מתהליך ניווני בעמוד השדרה על רקע של עקמת והיצרות תעלת השדרה. כן היא סובלת ממחלות כרוניות בדרכי הנשימה. אין לה צורך בטיפולים שוטפים בבעיות עמוד שדרה.

לאור סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, קבע בית-הדין, כי שני התובעים אינם זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש, או לפחות שש פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 יום רצופים.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לקבוע, כי שני התובעים אינם עומדים בהוראות סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה ולכן אין הצדקה רפואית לשימוש ברכב, כי השימוש אינו נועד לצרכים רפואיים. על-כן התביעה לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה.

במקרה אחר אך דומה, ב- ב"ל (יר') 28753-07-10 {אכרם אל צאנע נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2014(3), 10046 (2014)} נדונה תביעה להבטחת הכנסה, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי שלל את זכאותו של התובע לגמלה בגין שימוש ברכב.

בית-הדין קבע, כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שעשה שימוש ברכבים שעמדו לרשותו לצורך טיפול רפואי לאשתו. משהוכח שלתובע עמדו מספר רכבים לשימושו וכי המערער למעשה, כמנהג בעלים, נהג להשתמש ברכבים שהיו לצרכיו ולצרכי משפחתו על-פי חפצו ורצונו ללא כל קשר לטענה להיעדרה של תחבורה ציבורית, ברור כי בעניין שלפנינו - ולאור העובדות שהוכיח הנתבע בתיק - לא ניתן לקבוע כי תכלית החוק הינה להגן על אדם שעושה שימוש קבוע במספר רכבים. לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להידחות.

25. גמלת הבטחת הכנסה - קביעת שווי רכב - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 36791-11-13 {נסים אליקים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 3953 (2015)} נדונו 2 תביעות שהגיש התובע כנגד החלטות הנתבע הדוחות את תביעתו להשלמת הכנסה על-פי סעיפים 5, 9, 9א, 12(ב) לחוק הבטחת הכנסה, משהכנסותיו עולות על ההכנסה המותרת כשבמבחן הזכאות נלקח בחשבון שווי הרכב שבבעלותו.

התובע טען, כי הוא משתכר כ- 4,000 ש"ח לחודש, מקבל קיצבה זעומה ופנסיה, ובעלות על רכב לא שוללת את זכאותו. כן חלק על שווי הרכב שנלקח בחשבון על-ידי הנתבע.

הנתבע טען מצידו, כי שווי הרכב נקבע לפי מחירון לוי יצחק וכי בדין נדחתה התביעה לאור הכנסות התובע ובת הזוג מקצבאות הזקנה שלהם, פנסיה, חסכונות בבנק ושווי הרכב.

בדיון מוקדם שהתקיים הבהיר בא-כוח התובע, כי אין מחלוקת לחישוב ההכנסה והמחלוקת היחידה היא לשווי הרכב, וכי יש להסתכל על שווי השוק הריאלי ולא על המחירון.

בית-הדין קבע, כי הזכות לגמלה אינה מותנית במשך הזמן בו משלם מבוטח דמי ביטוח. כך גם, אין הזכות נקבעת לפי תשלום המתבצע לסקטור כזה או אחר - אלא לפי הקריטריונים הקבועים בחוק, והנתבע חייב בתשלום גמלת הבטחת הכנסה אם וכאשר עומד מבוטח במבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי החלטת הנתבע על בסיס חישובים שבוצעו, סבירה מידתית ומבוססת. ומשאין בפני בית-הדין חישוב אחר מדוייק רלוונטי המוכיח "חוסר סבירות" חישובי של הנתבע ומשעסקינן במשתנים {ולא בהערכה קבועה}, יש לדחות את התביעה, משלא הוכח פגם בשיקול-דעת הנתבע.
26. גמלת הבטחת הכנסה - יתרת זכות גדולה בחשבון העו"ש של התובע - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4811-09-12 {שלמה שוחט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 2874 (2015)} נדונה תביעה לתשלום גמלת השלמת הכנסה אשר נדחתה על-ידי הנתבע בהסתמך על סעיפים 5 ו- 9 לחוק הבטחת הכנסה, בשל הכנסות העולות על סכום ההכנסה המירבית לצורך תשלום הגמלה.

התובע טען, כי הוא רווק אשר חי לבד מקיצבת זקנה ואין לו כל הכנסה אחרת.

הנתבע טען, כי תדפיס חשבון הבנק של התובע, שהינו חשבון משותף עם אחותו, הצביע על יתרת זכות בגובה 284,248.88 ש"ח. בסמוך לכך הועבר סכום של 270,214.40 ש"ח מהחשבון המשותף לחשבון על-שם האחות.

התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת לעניין ההעברה. התובע ואחותו הגישו תצהירי עדות ראשית במסגרתם טענו, כי התובע מתגורר ביחד עם האחות ובעלה בדירה משותפת. עוד נטען, כי בשל חיכוך עם בעלה פתחה האחות חשבון בנק משותף לה ולתובע כדי לשים כסף בצד וכדי שהתכתובות מהבנק יגיעו על שמו של התובע, וכך הבעל לא ידע על אותם הכספים.

עוד טען התובע, כי הפיקדון כיום כבר אינו קיים ואין בו לשלול את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי הכספים הועברו לחשבון האחות בסמוך לתביעה קודמת להבטחת הכנסה שהגיש התובע. בנוסף, גם הטענה לסכסוך בין האחות לבעלה אשר בעקבותיו פתחה עם התובע את החשבון המשותף לא הוכחה. מן הראיות עלה, כי כבר בשנת 2008 ידע הבעל אודות הכספים המופקדים בחשבון. עוד הוכח, כי מיד עם משיכת הכספים מהחשבון רכשו בני הזוג דירה משותפת נוספת לדירת מגוריהם.

בנסיבות האמורות קבע בית-הדין, כי לא ניתן לומר, שהכספים שהיו בחשבון המשותף אינם שייכים לתובע לפחות במחציתם ומכאן כי דחיית הנתבע את תביעת התובע נעשתה כדין. הנחת המחוקק הינה, כי בעל רכוש {ופיקדון כספי בכלל זה}, אינו זקוק לקיצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלית.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 23289-02-13 {עמוס אטקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 12904 (2014)} התובע הגיש כתב תביעה מפורט, כנגד החלטת הנתבע הדוחה את תביעתו להשלמת הכנסה, כיוון שהכנסותיו עלו על ההכנסה המותרת לתשלום השלמת הכנסה.

הנתבע טען, כי לתובע דירה בארצות-הברית המושכרת בסך השווה לפחות ל- 5,209 ש"ח, דירה שנרכשה ממכירת דירה בישראל, תוך שהוסבר, כי ההכנסות שנלקחו בחשבון הן ההפרש בין שכר דירה בחוץ-לארץ לדירה השכורה בארץ בה מתגורר התובע, ולאחר עדכון שבוצע לבקשתו, נלקח בחשבון סך 1,996 ש"ח, על-פי תקנה 17(11) לתקנות הבטחת הכנסה ותוך שהובהר, כי לא בוצעה כל התחשבנות בסכומים שמעביר הוא לרשויות בארצות-הברית.

בית-הדין קבע, כי הנתבע הפחית מהכנסות התובע משכר דירתו את שכר הדירה שהוא משלם בארץ וראה בחלק מההפרש {1,996 ש"ח}, כהכנסתו וזאת על-אף שלא נקבע בדין, כי יש להפחית מה"הכנסה", הוצאות כלשהן. לפיכך אין מקום להפחתה כאמור בענייננו.

לפיכך קבע בית-הדין, משעסקינן "בהקלה על הקלה" - ודאי אין מקום לטענת התובע. משלא טעה הנתבע, משגם פרשנותו המקלה אין בה כדי לזכות התובע בהשלמת הכנסה להכנסות התא המשפחתי, התביעה נדחתה.
27. גמלת הבטחת הכנסה - פיצויי פיטורים והכנסה רעיונית מדירות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (יר') 24699-01-12 {עדילה חאלד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 25075 (2014)} נדונה השאלה אילו נכסים קיימים לתובע. האם יש לייחס לתובע הכנסה מנכסים אלו, ואם-כן באיזה סכום.

הנתבע ייחס לתובע הכנסה מדירות אחרות במבנה בו דירת מגוריו, וכן מפיצויי הפיטורים שקיבלה רעייתו. זאת על-פי סעיפים 9(א) ו- 9(ד) לחוק הבטחת הכנסה, וכן לפי תקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי ניתן ליתן מענה למחלוקת בדבר הבעלות וזכות הבניה בדירות ובשטח. כך נקבע, כי מבדיקת הנתבע ולאור המסמכים שהועברו לא תיוחס לתובע הכנסה מפיצויי הפיטורים שקבלה אשת התובע מעיריית ירושלים. נוכח האמור פיצויי רעייתו לא יהוו הכנסה. בעניין זה ומתוך הסכמה זו התביעה, הלכה למעשה, התקבלה.

באשר לדירת המגורים בקומת העמודים קבע בית-הדין, כי דירה זו לא תיזקף כנכס. מדובר בדירת מגורים, של התובע בגינה אין לייחס לו הכנסה. הקומה הראשונה - המשמשת למגורי מוחמד, תיזקף לתובע כנכס, במלואה - לא הוכח כי מוחמד קיבל חזקה בה. לא במסמך ולא בעל-פה. מעדותו מדובר בדירת האב המוסמך לפעול בה כרצונו. טענת קיזוז ההוצאות לבניה הופרכה והיא נדחית.

באשר לקומה השניה, קבע בית-הדין, כי יזקפו לתובע רק זכויות הבניה על הגג. לעניין זה, היעדר היתר אינו שולל את ערך הנכס כפי שנפסק. הוכח כי חליל קיבל חזקה בדירה בקומה השניה שבנה מכספיו, וזאת בשנת 2009. אביו התובע העניק לו את זכות הבניה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 11216-06 {מוחמד אבו טיר נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2013(3), 17367 (2013)} התביעה התקבלה באופן הבא: לעניין הנכס באום טובא, קבע בית-הדין, כי הצדדים יפעלו על-סמך קביעתו של השמאי שמונה על-ידי בית-הדין, ועל-פי המתווה שקבעו בהסדר הדיוני ביניהם, כמוסכם.

לגבי הנכס בבית סאחור, קבע בית-הדין, כי בשל היעדר חוות דעת רלבנטית בתיק - נכס זה לא יילקח בחשבון לצורך קביעת שווי ההכנסה הרעיונית ממנו בכל הקשור לתביעה זו. יחד-עם-זאת, נקבע, כי אין בכך כדי לגרוע מזכות הנתבע לערוך שומה עדכנית, לצורך קביעת גובה ההכנסה הרעיונית ממועד קבלת השומה החדשה ואילך.
28. גמלת הבטחת הכנסה - דמי מזונות כהכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 19218-06-13 {ענת רוזנבלום קויפמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 14839 (2014)} הזכאות של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה נשללה, לא רק בגלל היעדר התייצבות בשירות התעסוקה, אלא גם בגלל העובדה, כי דמי המזונות ששולמו לילדיה על-ידי אביהם הופקדו בחשבונה של התובעת בבנק ונחשבים כהכנסה לתא המשפחתי, שהיווה את התובעת ואת שני ילדיה, וזאת בהתאם לסעיף 9(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה.

על-פי הסכם הגירושין קיבלה התובעת עבור ילדיה הקטינים מזונות בסך של 4,000 ש"ח, שגדל בהמשך ל- 5,000 ש"ח. המזונות הופקדו בחשבון הבנק של התובעת. התובעת סובלת ממחלת פיברומיאלגיה, הנקראת גם בשם "דאבת שרירים", הפוגעת בתפקודה היומיומי של התובעת, עקב כאבים במפרקים ובשרירים בכל הגוף.

התובעת הגישה תביעה לגמלת נכות לנתבע, אך ועדה רפואית העניקה לה רק 20% נכות, שאינם מזכים אותה בקיצבת נכות כללית מהנתבע, ובנוסף נקבע על-ידי הנתבע, כי מחלת התובעת אינה פוטרת אותה מהתייצבות בשרות התעסוקה כדורשת עבודה. התובעת הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה לנתבע, אך, לדבריה, לא התייצבה בשורות התעסוקה כדורשת עבודה, מאחר ואינה מסוגלת לעבוד בגלל מחלתה.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא ביקשה להתייצב בפני רופא של שירות התעסוקה, בניסיון לקבל פטור מהתייצבות כדורשת עבודה, וזאת לאור טענתה, כי מחלת הפיברומיאלגיה גורמת לה לסבל פיזי המונע ממנה לעבוד.

בהיעדר פטור מרופא של שירות התעסוקה, מחובתה של התובעת היה להתייצב בשירות התעסוקה כדורשת עבודה. משלא עשתה כן, אין התובעת זכאית לקבל מהנתבע גמלת הבטחת הכנסה, על-פי החוק.

בנוסף, קבע בית-הדין, כי בחישוב גמלה בהבטחת הכנסה לאם חד הורית פלוס שני ילדים, על-פי חוק הביטוח הלאומי יש לקחת בחשבון בהכנסה גם את דמי המזונות המשולמים עבור הילדים במידה והתובעת קיבלה אותם באמצעות חשבונה בבנק. מדובר, כאמור, בתא משפחתי אחד וכל סכום כסף המתקבל לצורך קיום המשפחה נלקח בחישוב ההכנסות של הנתבע.

על-כן קבע בית-הדין, גם מסיבה זו, היות והילדים קיבלו מזונות מאביהם, אשר הופקדו בחשבונה בבנק של התובעת, יש לחשב את דמי המזונות עבור הילדים כחלק מהכנסות התובעת, השוללים את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לתובעת נקבעו 20% נכות בגין מחלת הפיברומיאלגיה, והרופא המוסמך של הנתבע קבע, כי התובעת מסוגלת לעבוד במצבה הנוכחי. גם קביעה זו של דרגת נכות נמוכה כל כך מראה, כי התובעת לא איבדה את כושרה לעבוד.
29. גמלת הבטחת הכנסה - תרומה מתמשכת - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 2109-09 {דיזי דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18877 (2013)} נדונה תביעה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו תרומה בסך של 700 ש"ח לחודש שהוענקה לתובעת מלשכת הרווחה בעיריית רמת-גן, אינה בגדר "הכנסה" כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה.

התובעת טענה, כי אין לראות בתרומה ששולמה לה באמצעות לשכת הרווחה כ"הכנסה" כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה, מאחר ולא מדובר בהכנסה לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה.

כמו-כן טענה התובעת, כי גם אם יש לראות בתרומה כהכנסה לפי סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה - הרי שלפי הוראות אותו סעיף מדובר בסכום שאינו מובא בחשבון.

ועוד הוסיפה התובעת, כי גם אם יש לראות בתרומה כ"הכנסה" - היא נכללת בחריג שבסעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה. על-פי תקנה 17 תשלומים לנזקק לפי חוק שירותי סעד, אינם נחשבים כ"הכנסה". התובעת עונה על הגדרת "נזקק" על-פי חוק שירותי הסעד, ולפיכך אין לראות בסיוע שניתן לה כנזקקת כ"הכנסה" השוללת את הזכאות להשלמת הכנסה. הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית. שלילת זכאותה של התובעת להשלמת הכנסה עקב קבלת תרומה בסכום זעום, פוגעת בזכותה לקיום בכבוד. הנתבע הפר את חובת ההגינות שלו כרשות מינהלית.
הנתבע טען, בין היתר, כי אין בסיס לטענות התובעת בדבר הפרת חובת ההגינות ופגיעה בזכויות החוקתיות של התובעת. הנתבע מיישם ומקיים את הוראות החוק והתקנות על-פי פסיקת בית-הדין הארצי. על-פי פסיקתו העדכנית של בית-הדין הארצי, תמיכה קבועה ורציפה המשולמת למבוטח מטעם גורם זר או כסיוע משפחתי, מהווה הכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה.

עוד הוסיף הנתבע, כי בשאלת הגדרת הכנסה אין צורך בהגדרה דווקנית על-פי פקודת מס הכנסה, אלא יש להתחשב בכך שמדובר בהכנסה לפי תכלית החוק. התובעת נמנעה מלציין, כי בנוסף לגמלאות מאת המוסד לביטוח לאומי היא מקבלת תמיכה ממשרד הבינוי והשיכון. התשלומים המועברים לתובעת אינם תשלומים לפי חוק שירותי סעד ולפיכך, לא חל בעניינה החריג שבתקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה.

כמו-כן טען הנתבע, כי טענת התובעת לפיה התרומה שניתנה לה היא "סכום שאינו מובא בחשבון לפי סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה, מאחר והינו נמוך מ- 4 פעמים השכר הממוצע" היא לא נכונה, הכוונה באותו סעיף היא, כי חיסכון כספי בגובה המוגדר בתקנות אינו מובא בחשבון כהכנסה. אין ללמוד מכך, כי תמיכה כספית קבועה בשיעור של עד פי 4 מהשכר הממוצע במשק, אינה נחשבת כהכנסה.

בית-הדין קבע, כי אמנם המדובר בתשלום חודשי קבוע ששולם לתובעת, אך אין להתעלם מיעודה המיוחד של התרומה, כסיוע בשכר דירה. על-פי טופס התביעה שהוגש לנתבע, שכר הדירה של התובעת עמד על 2,200 ש"ח. מחומר הראיות עלה שהתובעת קיבלה מענק לצורך דיור, משני גורמים. האחד, מענק חודשי על-סך 763 ש"ח ממשרד השיכון. השני, מענק חודשי על-סך 700 ש"ח מחברת עורק באמצעות עיריית רמת גן.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבע ציין שהתובעת מקבלת סיוע בשכר דירה ממשרד הבינוי והשיכון, בסך 763 ש"ח. הנתבע אישר, כי סיוע זה אינו מובא בחשבון הכנסותיה של התובעת לצורך קביעת זכאותה להשלמת הכנסה.

העובדה שהסיוע שניתן לתובעת ממשרד השיכון אינו נחשב כ"הכנסה" לצורך חישוב זכאותה על-פי חוק הבטחת הכנסה מחזקת את המסקנה לפיה אין לראות בסיוע חודשי שניתן לתובעת מטעם גוף פרטי לצורך ספציפי - שכירת דירה, כהכנסה.

הרציונל העומד מאחורי עמדת הנתבע, אשר אינו לוקח בחשבון במסגרת חישוב ההכנסות את התשלומים שמעביר משרד השיכון למבוטחים הזכאים להבטחת הכנסה כסיוע לדיור, הוא אותו רציונל המצדיק שלא לקחת בחשבון את התרומה שניתנה לתובעת מחברת "עורק" לאותה מטרה ספציפית.

התשלום מטעם חברת עורק נועד לסייע לתובעת בשכירת דירה למגוריה ואינו מביא להגדלת הכנסותיה. במובן זה, התשלום ששולם מחברת עורק כסיוע בשכר דירה, אינו שונה מסיוע המשתלם לה לצורך זה על-ידי משרד הבינוי והשיכון.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יש ליתן את הדעת לגובה הסכום ששולם לתובעת כסיוע בשכר דירה. בענייננו מדובר בסכום זעום, 700 ש"ח לחודש, שיועד כסיוע לשכר דירה בלבד ואשר לא הגיע לכדי שליש משכר הדירה של התובעת.

לאור כל הנימוקים כמפורט לעיל, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להתקבל. התשלום החודשי בסך 700 ש"ח ששולם לתובעת כסיוע בשכר דירה, אינו מהווה הכנסה לצורך קביעת זכאותה של התובעת להשלמת הכנסה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכנסה (סעיף 9 לחוק)