הכנסה - הכנסות שלא יחשבו (סעיף 10 לחוק)

1. הדין
סעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, קובע כדלקמן:

"10. הכנסות שלא יחושבו (תיקון התשנ"ח)
על-אף האמור בסעיף 9, לא תיחשב כהכנסה:
(1) קיצבת ילדים לפי פרק ד' לחוק הביטוח;
(2) הענקות לחיילים ולבני משפחותיהם לפי חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949;
(3) כל הכנסה אחרת שקבע השר בתקנות."
2. כללי
ב- עב"ל 40854-09-12 {עליזה בוחבוט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 1723 (2013)} נקבע כי, קיצבת נכות מעבודה המשולמת למבוטח היא בגדר "הכנסה", בה יש להתחשב עת באים לקבוע את זכאותו של המבוטח לגמלת הבטחת הכנסה, כמו גם לעניין שיעורה של הגמלה.

לשלמות התמונה נפנה להוראת סעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה ולהוראת תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, המונים סוגים של גמלאות שלא יחשבו כ"הכנסה" לפי הוראת סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. גמלת נכות מעבודה אינה מנויה בין אותם סוגי גמלאות.

בסעיף 321 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), נתן המחוקק את דעתו לנסיבות בהן קמה הזכאות לקיצבה לפי חוק הביטוח הלאומי, לאחר שכבר שולמה למבוטח גמלת הבטחת הכנסה. וכך נקבע בסעיף זה, שכותרתו "ניכוי מקיצבה":

"(א) נעשה אדם זכאי לקיצבה לפי פרקים ה', ט', י"א או י"ג והיא מגיעה לו למפרע בעד תקופה שבה שולמה לו גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, רשאי המוסד לנכות מסכום הקיצבה את סכום הגמלה ששולמה בעד אותה תקופה, כולה או מקצתה, ובלבד שלא ינוכה יותר מסכום הקיצבה שהיתה מגיעה לו בעד אותה תקופה.
(ב) הסכום שנוכה כאמור בסעיף-קטן (א) יועבר לאוצר המדינה, בהתאם להסדרים שנקבעו."

נמצאנו למדים, כי משנעשה מבוטח זכאי לקיצבת נכות מעבודה על-פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, והיא מגיעה לו למפרע בעד התקופה שבה שולמה לו גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לנכות מסכום הקיצבה המגיעה לו, את סכום גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה בעד אותה תקופה.

בסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי נקבע הכלל בדבר איסור על גמלאות כפל. לענייננו כאן רלוונטית הוראת סעיף (ט) לפיו:

"(ט) קיבל זכאי לקיצבת נכות לפי פרק ט' מענק לפי סעיף 107 או לפי סעיף 113, יהיה המוסד רשאי לנכות מקיצבת הנכות את המענק או חלק ממנו, הכל לפי כללים, מבחנים ודרכי חישוב שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה."

בהתאמה, הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (ניכוי מענק לפי פרק ה' לחוק מקיצבת נכות לפי פרק ט'), התשמ"ד-1984, בהן נקבע בין השאר כך:

"2. תנאי לתשלום קיצבת נכות
נכה עבודה שקיבל מענק, ותוך התקופה שלגביה חושב המענק נעשה זכאי לקבלת קיצבת נכות, תשולם לו הקיצבה בתקופה האמורה, אם סכום קיצבת הנכות המגיע לו בעד החודש הקובע (להלן: "קיצבת נכות מלאה") עולה על סכום המענק בערכו החודשי.

קיצבה חלקית
3. עלתה קיצבת הנכות המלאה על סכום המענק בערכו החודשי, תשולם קיצבת נכות חלקית בשיעור השווה ליחס שבין הפרש הסכומים האמורים לבין קיצבת הנכות המלאה."

הנה-כי-כן, מקיצבת נכות שהזכאות לה נקבעה לאחר ששולם מענק נכות, יש לנכות את סכות המענק בערכו החודשי.
3. תקנה 17 מכוחו של סעיף 10 לחוק
ב- עב"ל 681/07 {אהרון בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 113 (2009)} נקבע, כי מקורה של תקנה 17 הוא בסעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה שזו לשונו:

"על-אף האמור בסעיף 9, לא תיחשב כהכנסה:
(1) קיצבת ילדים לפי פרק ד' לחוק הביטוח; (מיום 01.06.1998)

תיקון מס' 11 (ס"ח תשנ"ח מס' 1646 מיום 15.01.1998 עמ' 99)

"(1) קיצבת ילדים לפי פרק ה ד' לחוק הביטוח;
(2) הענקות לחיילים ולבני משפחותיהם לפי חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949;
(3) כל הכנסה אחרת שקבע שר בתקנות."

תכליתה של הוראת חוק זו ושל תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה שהותקנה מכוח סעיף 10(3) לחוק היא להוציא מגדר המונח "הכנסה" על-פי חוק הבטחת הכנסה, את אותם תשלומים שאילולא תקנה 17 היו בגדר הכנסה על-פי חוק הבטחת הכנסה. ברם, תשלומים שממילא אינם בגדר הכנסה על-פי חוק הבטחת הכנסה, ברור שלא יכללו באותם תשלומים המפורטים בתקנה 17, שבא להוציא מגדר המונח "הכנסה" תשלומים שהם בגדר הכנסה על-פי החוק ולא תשלומים שאינם בגדר הכנסה על-פי הוראות החוק. עזרה משפחתית אינה בגדר הכנסה על-פי החוק, ולכן לא היה מקום לכלול אותה ברשימת התשלומים על-פי תקנה 17 לתקנות. מסקנת הדברים היא שאין ללמוד מתקנה 17 מאומה לעניינינו.

אכן, תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להעניק גמלה לסיפוק צרכים חיוניים מינימליים למי שאין לו הכנסה, ואינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו. לצורך מימוש תכלית זו, קובע החוק מפורשות, כי לא כל הכנסה המתקבלת אצל המבוטח היא הכנסה לצורך החוק. רק "הכנסה" המפורטת בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה היא "הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה ויש להביאה בחשבון בחישוב גמלתו של המבוטח. במקרה הנוכחי, סכומי הכסף שהתקבלו מקרובי משפחתו של המערער אינם בגדר "הכנסה".

בהקשר זה יש להדגיש, כי הגמלה המשתלמת לזכאי היא בהחלט בסכום נמוך, והיא אכן מינימלית. בנסיבות אלה, אין לתמוה על בני משפחה המתנדבים לסייע למערער מדי פעם בהתאם לאפשרויותיהם להגדיל במשהו את ההכנסה לה הוא זכאי מכוח החוק ולשפר על-ידי כך במעט את מצבו, בו הוא נזקק לכלכל את ביתו. הדרישה לנגוס בגמלה בשל סיוע צנוע וולנטרי לא קבוע של קרובים אין לה הגיון כלכלי או חברתי. היא מתעלמת מגובהה של הגמלה לעומת הצרכים האלמנטרים החיוניים של משפחה, שספק אם הם יכולים לבוא על סיפוקם בסכום הגמלה. יפים לעניינו הדברים שנכתבו במאמרו של א' ל' מילר "דיני הבטחת הכנסה בישראל בהשוואה למשפט במערב גרמניה" {שנתון משפט העבודה א, תש"ן, 89} ולפיהם :

"יש טעם להתעלם מתמיכות ולנטריות לנזקק כל עוד הן אינן מוגזמות, כיוון שמטרתן היא לשפר במקצת את מצבו הכלכלי באמצעות מעשה פילנטרופי, מעבר לשיעור הגמלה, כלומר להוות תוספת סבירה לגמלה להבטחת הכנסה. לכן, אם בשל אותה תוספת תישלל הגמלה מהנזקק, יש להניח, כי התורם יעדיף להימנע מתמיכתו, ואין זו תוצאה רצויה."

השקפת המוסד לביטוח לאומי מתעלמת, לכאורה, מגישה זו וממוסד העזרה ההדדית בחברה הישראלית שיש לו יסודות עמוקים במורשת ישראל הבא לידי ביטוי, בין השאר, בגמ"חים למיניהם. עזרה כספית וולנטרית לא קבועה ובלתי-מחייבת של בני משפחה שהיא, למעשה, בגדר מתנה, ולא ראוי שתשחרר את המדינה מלשלם את סכום "הרצפה" שהיא משלמת באמצעות הגמלה.

אומנם קיימת בנסיבות מסוימות חובה להשתתף במזונות בני משפחה על-פי סעיף 4(5) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, ככל שמתקיימים התנאים הקבועים לכך בסעיף 5 לאותו חוק, אך הישענות על סעיף זה תחייב בדיקה פרטנית בכל מקרה של יכולות המשפחה התומכת, הליך שאיננו משוכנעים שהוא נכון וראוי בנסיבות מעין אלה. לא למותר לציין, כי במקרה הנוכחי אין לא הסכם ולא פסק-דין המחייב בתשלום מזונות את קרובי המשפחה של המערער כקבוע בחוק המזונות או בכל חוק אחר, ולכן בצדק לא נטען, כי תמיכת הקרובים במקרה זה היא בגדר דמי מזונות שמקבל אדם בעדו ובעד ילדיו כאמור בסעיף 9(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה. המסקנה היא שאין בנמצא מקור הכנסה בחוק הבטחת הכנסה ש"העזרה המשפחתית" דנא יכולה להיכלל בו.

ב- ב"ל (חי') 43273-09-13 {שולה בלזר בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 8859 (2015)} נקבע, כי "הכנסה" {סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה} משמעה הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) ולרבות "כל גמלה כמשמעותה בחוק הביטוח"; "דמי אבטלה" הם בגדר "גמלה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, המוגדרת בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, כ"כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה".

תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, שכותרתה "תשלומים שאינם נחשבים כהכנסה", ואשר הותקנה מכוח סעיף 10(3) לחוק הבטחת הכנסה, החריגה, באופן מלא או חלקי, תשלומים שונים המנויים בתקנה מגדר "הכנסה" - כאשר אכן כטענת הנתבע, אין בתקנה זו כל התייחסות, במפורש או מכללא, לדמי אבטלה.

יתרה-מכך, סעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה מתווה את דרך חישוב ההכנסה הנחשבת לצורך בחינת הזכאות להשלמת הכנסה, כאשר הסעיף קובע, בין היתר, מנגנון זיכוי לגבי הכנסותיהם של עובד ועובד עצמאי, מעבודתם או ממשלח ידם וכן מהכנסות שמקורן ב"תגמול".

"תגמול" מוגדר בסעיף 12(ג) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, בזו הלשון:

"לעניין סעיף זה וסעיפים 12א' ו-12ב', "תגמול" - כל אחד מאלה:
(1) דמי לידה וגמלה לשמירת הריון כמשמעותם לפי פרק ג' לחוק הביטוח;
(2) דמי פגיעה כמשמעותם לפי פרק ה' לחוק הביטוח;
(3) (נמחקה);
(4) גמלה המשולמת לעובד לפי הוראות פרק ח' לחוק הביטוח;
(ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל)
(5) תגמול כמשמעותו לפי פרק י"ב לחוק הביטוח;"
(תגמולים למשרתים במילואים)

עולה איפוא, כי המחוקק לא החיל את הזיכוי שבסעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה על "דמי אבטלה", הגם שמדובר בגמלה מחליפת שכר, זאת בשונה מגמלאות אחרות מחליפות שכר ועליהן הוחל הזיכוי במפורש, כמצוטט לעיל. לפיכך, מכלל ההן עולה גם הלאו ומשלא נכללו דמי האבטלה במפורש ברשימת הגמלאות שייחשבו כ"תגמול" לעניין סעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה - לא לנו מלאכת החקיקה ואין אנו יכולים להוסיף לרשימה גמלה נוספת, שהמחוקק בחר שלא להוסיפה.

בנסיבות אלה, בהן לא חלקה התובעת על הסכומים שלטענת הנתבע שולמו לה בגין דמי אבטלה בתקופות הראשונה והשלישית, ומשלא חלקה התובעת על טענת הנתבע, כי הכנסתה מדמי אבטלה עלתה על השכר המזכה על-פי החוק והתקנות בתשלום גמלת מזונות, המסקנה המתבקשת הינה, כי בדין שלל הנתבע את זכאות התובעת לדמי מזונות ויצר לה חוב בגין קבלת גמלאות שלא כדין, בהתאם לתקנה 6 לתקנות המזונות, הואיל והכנסת התובעת מדמי אבטלה עלתה על התקרה המזכה בדמי מזונות.
4. שלילת דמי מזונות עקב עדכון הכנסות מדמי אבטלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 43273-09-13 {שולה בלזר בן משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 8859 (2015)} נדונה שלילת והקטנת זכאות התובעת לדמי מזונות בשלוש תקופות נפרדות.

התובעת טענה, כי בתקופות הראשונה והשלישית, בהן בוטלה זכאותה לדמי מזונות עקב עדכון הכנסותיה מדמי אבטלה - היה מקום לשלם לה דמי מזונות חלקיים ולא לשלול לחלוטין את זכאותה לתשלום, בהתחשב בכך שדמי אבטלה הן גמלה מחליפת שכר ולפיכך יש להחיל עליהן את אותו הדין החל על הכנסה משכר עבודה. התובעת הפנתה בסיכומיה לפרסום באתר המוסד לביטוח לאומי, לפיו הכנסה עד לגובה 5,463 ש"ח אינה שוללת דמי מזונות - כאשר לדבריה, דמי האבטלה החודשיים שקיבלה בתקופות אלו היו נמוכים מסכום זה בהרבה.

באשר לתקופה השניה, בה הוקטנה זכאות התובעת לדמי מזונות עקב עדכון הכנסותיה משכר עבודה, טענה התובעת, כי לא הסתירה מהנתבע מידע לגבי הכנסותיה. מה גם ששכר עבודתה החודשי אינו מצדיק הפחתת דמי המזונות לכדי מחציתם.

מנגד, טען הנתבע, כי בדין נוצרו החובות על-שם התובעת ודין התביעה לביטולם להידחות. באשר לתקופות הראשונה והשלישית נטען, כי לא די בטענה, הנכונה לכשעצמה, כי דמי האבטלה הם בגדר גמלה מחליפת שכר כדי להחיל עליהם את הדין החל על "שכר עבודה", שכן הכללים לחישוב הכנסתו של זוכה בפסק-דין מזונות נקבעו בתקנה 6 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ג-1973 {ייקרא להלן: "תקנות המזונות"}, המחילות את הכללים שנקבעו בחוק הבטחת הכנסה ותקנותיו על מקרים אלה. אין בחוק הבטחת הכנסה ותקנותיו כל החרגה ל"דמי אבטלה" מגדר "הכנסה" לעניין החוק, בשונה מתשלומים אחרים שהוחרגו במפורש, ללמדך על כוונת המחוקק.

באשר לתקופת החוב השניה טען הנתבע, כי התובעת לא טענה ומכל מקום לא הוכיחה, כי חישוב הכנסתה משכר העבודה נערך באופן שגוי ולא בהתאם להוראות הדין. אין כל נפקות לשאלה אם התובעת הודיעה לנתבע במועד הכנסותיה האמיתיות מעבודה אם לאו, על עצם יצירת החוב הנובע מעדכון הכנסותיה שאין מחלוקת לגבי שיעורן.

עוד הוסיף הנתבע וטען בסיכומיו, כי חובת תשלום המזונות מוטלת בראש ובראשונה על החייב, בהתאם לפסק-דין המזונות ולא על הקופה הציבורית, כאשר בפני הזוכה שאינו זכאי לגביית המזונות באמצעות הנתבע מפאת הכנסותיו, עומדת האפשרות לפעול במישרין כנגד החייב בהוצאה לפועל.

באשר לתקופות החוב הראשונה והשלישית, קבע בית-הדין, כי המחוקק לא החיל את הזיכוי שבסעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה, על "דמי אבטלה", הגם שמדובר בגמלה מחליפת שכר, זאת בשונה מגמלאות אחרות מחליפות שכר ועליהן הוחל הזיכוי במפורש.

לפיכך, משלא נכללו דמי האבטלה במפורש ברשימת הגמלאות שייחשבו כ"תגמול" לעניין סעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה, אין בית-הדין יכול להוסיף לרשימה גמלה נוספת, שהמחוקק בחר שלא להוסיפה.

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי בנסיבות אלה, בהן לא חלקה התובעת על הסכומים שלטענת הנתבע שולמו לה בגין דמי אבטלה בתקופות הראשונה והשלישית, ומשלא חלקה התובעת על טענת הנתבע, כי הכנסתה מדמי אבטלה עלתה על השכר המזכה על-פי החוק והתקנות בתשלום גמלת מזונות, המסקנה המתבקשת היא, כי בדין שלל הנתבע את זכאות התובעת לדמי מזונות ויצר לה חוב בגין קבלת גמלאות שלא כדין, בהתאם לתקנה 6 לתקנות המזונות, הואיל והכנסת התובעת מדמי אבטלה עלתה על התקרה המזכה בדמי מזונות.

באשר לתקופת החוב השניה, קבע בית-הדין, כי מחוייבות ההורה החייב על-פי פסק-דין, אינה פוטרת את ההורה המשמורן מחובתו הבסיסית לזון גם הוא את ילדו. חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים-לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה.

לפיכך, בהיעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לסכום הכנסות התובעת מעבודתה ובאשר לאופן חישוב הכנסתה הקובעת ובאשר לעובדה, כי התובעת אינה עומדת בתנאי מבחן ההכנסה הקבועים בתקנות, קבע בית-הדין, כי בדין הקטין הנתבע את זכאותה לדמי מזונות בתקופה השניה ובדין נוצר החוב על שמה בגין קבלת גמלאות שלא כדין.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 13317-01-13 {נ' ל' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7641 (2014)} הנתבע טען, כי כאשר הופסק תשלום דמי המזונות לתובעת, הוגדלה גמלת השלמת ההכנסה ששולמה לה בסכום הזהה לסכום דמי המזונות ששולם עד לאותה עת.

לטענתו, אילו המשיכה התובעת לקבל דמי מזונות ממילא היה נגרע הסכום מקיצבת השלמת ההכנסה ששולמה לתובעת, כך שאין משמעות כספית לסיווג התשלום על חשבון דמי המזונות, שכן סכום דמי המזונות שנפסק לתובעת היה נמוך מסכום הבטחת ההכנסה לו היתה זכאית במהלך השנים.

בית-הדין קבע, כי ההכנסות הרלוונטיות לחישוב "נקודת איפוס הגמלה" אינן קשורות להוראות המיוחדות שבחוק הבטחת הכנסה, ותכליתן הוא להגביל את הזכות לדמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי, מקום שלזוכה יש הכנסות ממקורות עצמאיים העולות על הסכומים המפורטים בתקנות, ואין בהוראות הללו כדי לבטל את ההוראות בדבר מניעת כפל גמלאות.

לנוכח כל האמור, ומאחר שמתעודת עובד ציבור עלה, כי לכל אורך התקופה שבמחלוקת שולמה לתובעת גמלת הבטחת הכנסה בסכום העולה על דמי המזונות להם היתה זכאית, התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (חי') 22861-03-11 {א ע נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 2200 (2012)} בית-הדין קבע, כי צירוף הכנסת התובעת מעבודתה והסכומים שקיבלה ממעבידה בגין דמי הבראה ודמי ביגוד, עלו על "נקודת איפוס הגמלה", כפי שנקבעה בחוק המזונות והתקנות על פיו, וזאת גם אם היינו מפחיתים לצורכי העניין את הסכומים בגין הפרשת התובעת לקרן השתלמות ודמי חבר וועד עובדים מחישוב שכר עבודתה, המגיעים יחדיו לכל היותר לסך 288 ש"ח לחודש.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי שכרה של התובעת אכן גבוה מהשכר המזכה על-פי החוק והתקנות בתשלום גמלת מזונות. לכן התביעה לתשלום דמי מזונות נדחתה.

5. בית-הדין לא ראה בעזרה המשפחתית שקיבלה התובעת בתשלום שכר הדירה כהכנסה אשר פוגעת בזכאותה לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה ברובה
ב- ב"ל (ת"א) 45821-07-12 {ננה מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 931 (2014)} נדונה תביעה נגד החלטת הנתבע שלפיה נדחתה תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה מחודש אוקטובר 2011, מהנימוק שהכנסתה בעבודתה ותשלום שכר הדירה שהבן שילם עבורה עלו על תקרת ההכנסה המזכה בהבטחת הכנסה.

התובעת טענה, כי התשלומים ששילם הבן הועברו ישירות לבעלת הדירה, לא שימשו לרווחתה האישית ולא שינו את מצבה הכלכלי. שלילת הגמלה נעשתה בניגוד לתכלית חוק הבטחת הכנסה שהינו חוק סוציאלי אשר נועד להבטיח הכנסה מינימאלית לאלה שאינם מסוגלים להגיע לכך בכוחות עצמם.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי הגמלה הופסקה בחודש אוקטובר 2011. גובה הכנסות התובעת מעבודה ומשכר דירה שמשלם בנה שוללות זכאות לגמלה. בן התובעת איננו מתגורר בבית ומשלם שכר דירה בגובה 4,300 ש"ח. סכום זה מהווה הכנסה רעיונית. מדובר בהעברת כספים משמעותית, קבועה וסדירה אשר על-פי הפסיקה יש לראות בה "הכנסה".

זאת ועוד, תשלום דמי השכירות על-ידי הבן איננו מיטיב את רמת מחייתה של התובעת כהוא זה, אלא בא להבטיח זכות בסיסית למגורים. כלומר, גם לפי הרציונל המובע בעניין זנגריה הרי שבענייננו אין לראות בתמיכת הבן "הכנסה" שכן לא היה בסיוע בשכר הדירה כדי לשנות מהותית את מצבה הכלכלי של התובעת.

בית-הדין לא נדרש לשאלה האם עולה התמיכה המשפחתית כדי "קיצבה" או "אנונה" לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, כיון שבענייננו לא מדובר בתמיכה קבועה שהמקבל יכול לעשות בה כאוות נפשו לצרכיו ורצונותיו אלא כזו המיועדת אך ורק למגורים.

לא זו בלבד שאין התובעת יכולה לעשות שימוש בכספי תמיכת בנה לפי רצונותיה - אלא שאלמלא התמיכה עלולה היא להיוותר ללא קורת גג ובכך לא תזכה לקיום אנושי מינימאלי ולחיים בכבוד {לעניין הזכות למגורים בהקשר של גמלת הבטחת ההכנסה ראה את פסק-דינו של בית-דין זה ב- ב"ל 2109/09 דיזי דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18877 (2013), עליו לא הוגש ערעור. הנאמר שם יפה גם לענייננו}.

בעניין אורן הודגש כי יש לבחון את שאלת ההכנסה דרך הפריזמה של תכלית חוק הבטחת הכנסה. כך אמר כב' השופט פליטמן (כתוארו אז):

יש לראות בהכנסתה הסדירה הקבועה והמשמעותית של המערערת מבני משפחתה כהכנסה 'על-פי תכלית חוק הבטחת הכנסה' שהרי בפועל בשל אותה הכנסה אין היא זקוקה לאמיתו של דבר לסיפוק צרכיה החיוניים מהמדינה על-פי אותו חוק.

מכאן שלמרות שכב' הנשיא פליטמן שלל באותו מקרה את זכאות התובעת לגמלה בשל תמיכת קרובים, ציין הוא כי בחינת אותן "הכנסות" תיעשה לאורה של תכלית החוק הבטחת הכנסה.

אשר-על-כן החלטת המוסד לביטוח לאומי לזקוף את סכום הסיוע למגורים בשלמותו כ"הכנסה" איננה סבירה בנסיבות דנן, ומנוגדת לתכלית חוק הבטחת הכנסה כפי שעולה בהוראותיו ופורשה בפסיקה.

יתירה-מזאת, אילו היה בבעלות התובעת דירה, לא היה בכך כדי לפגוע בזכאותה להבטחת הכנסה. מכאן שיש צדק בטענה כי נוצר מצב בלתי-סביר שלפיו עקב סיוע הבן להבטחת קורת הגג תישלל מהתובעת זכאותה לגמלה, בעוד שבפועל מצבה גרוע יותר ממצבם של מי שבבעלותם דירה. שלילת הגמלה אך ורק עקב תמיכה ייעודית למגורים עלולה להביא לקיפוח ואפליה לא מוצדקת.

עם-זאת, הקביעה שתמיכת משפחה המיועדת למגורים לא תוכל להיחשב כולה כ"הכנסה" כפופה לסבירות שיעור הסיוע בדמי השכירות. אין כוונתנו לומר, כי כל סיוע משפחתי, יהא שיעורו אשר יהא, יוּצא מכלל חשבון בשם הזכות למגורים. בה בעת, אין זה סביר שהמוסד לביטוח לאומי ישלול את הסיוע המשפחתי במלואו כאשר אין חולק, כי הוא משמש אך ורק לשכירות דירת מגורים עבור מי שאין בבעלותם דירה.

על המוסד לביטוח לאומי, לפיכך, לקבוע רף ממנו והלאה יראו בתמיכה משפחתית ייעודית למגורים "הכנסה". בדרך זו ניתן יהיה להגשים את תכלית החוק במלואה הן לעניין היות החוק "רשת אחרונה", ובאותה נשימה היותו אמצעי מרכזי בין חוקי רווחה נוספים שנועד להבטיח קיום אנושי מינימלי בכבוד.

משהמוסד לביטוח לאומי לא פעל בדרך זו וזקף את תמיכת הבן בשלמותה כ"הכנסה", בית-הדין קבע, כי דחיית התביעה בנסיבות הללו לא היתה סבירה וכי יש לדון בה מחדש.

עולה, כי זכות ההחזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאים לא תיחשב "נכס" לצורך הגמלה, שעה שעסקינן בדירת מגורים. אמנם הסיוע ששאלת פרשנותו נדונה כאן הינו סיוע כספי, ולא מתן זכות החזקה במקרקעין בפועל. אולם, הסיוע לא ניתן בידי התובעת או הגרוש אלא שולם ישירות לבעלת הדירה, קרי, מדובר בסיוע ייעודי לתשלום השכירות. שכירות היא "זכות החזקה במקרקעין". מאחר שכוונת המחוקק היא להגן על דירת המגורים כך שלא תובא בחשבון כ"נכס", הפרשנות הנכונה בענייננו, בו ניתן סיוע ייעודי למימוש זכות החזקה במקרקעין, צריכה להיות כזו שלא יהיה בה לשלול את הזכאות להבטחת הכנסה.

בית-הדין אף לא שולל את האפשרות שלפיה סיוע הבן עולה כדי "מתנה" של זכות החזקה במקרקעין. שכן, אילו היה הבן נותן לאמו במתנה דירת מגורים לא היה המוסד לביטוח לאומי רואה בה "נכס". ואם כך, מדוע במקרה בו נותן הבן לאמו הזקוקה לתמיכה כמתנה זכות החזקה במקרקעין {מסוג שכירות} יהא דינה שונה.

כלומר, אף אילו שוכנענו כי יש לראות בתשלום דמי השכירות "נכס" לעניין זה, יהא עלינו לשאול אם כלל ניתן להפיק ממנו הכנסה, ולדעת בית-הדין יש להשיב על כך בשלילה.

בעניין מנסור הנ"ל, אליו הפנתה התובעת, נקבע כי בשלילת גמלת ההכנסה באותן נסיבות {ברשות התובעת בתיק היה נכס שלא ניתן היה להפיק ממנו הכנסה} תביא לפגיעה בזכותה לקיום אנושי בכבוד. הדברים יפים גם לענייננו.

אפילו היינו רואים בדמי השכירות שמשלם הבן "נכס" אשר ניתן להפיק ממנו הכנסה {4,300 ש"ח בחודש} - ממילא ייזקפו רק פירותיו, בהתאם לתקנות, אשר סביר להניח שמגיעים לסכומים זעומים.

לסיכום ולאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת במובן זה שבנסיבותיה אין לראות בכל סכום דמי השכירות ששילם הבן "הכנסה" לצורך חישוב הגמלה. עוד נקבע, כי עניינה של התובעת יוחזר למוסד לביטוח לאומי לבדיקה מחודשת של זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, תוך התייחסות מתאימה לסכום ששולם על-ידי הבן בגין דמי שכירות של דירת מגוריה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 6674/06 {הלפרין עודד נ' ביטוח לאומי - סניף תל-אביב, תק-עב 2007(2), 6424 (2007)} בית-הדין קבע, כי התובע קיבל לפי הצהרתו כל חודש "נכס" של 5,000 ש"ח מאמו והשתמש בכל ה"נכס" מידי חודש לצורכי קיומו ולפיכך קבע בית-הדין, כי מדובר ב"הכנסה".

מדובר בסכום העולה על סכום הגמלה שהיה זכאי לה ולכן בדין נדחתה תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה.

6. הכנסה רעיונית, כהכנסה השוללת קבלת גמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (יר') 10874-08 {משעל נעים נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2013(3), 10186 (2013)} נזקפו לתובע הכנסות עקב הכנסה מנכס, דירת בנו איסמאעיל שנבנתה בקומה השניה מעל בית התובע באבו טור, השוללות קבלת גמלת הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי במקרה זה, לא הוכח שהנכס הועבר בפועל, בהיעדר כל תימוכין בכתב, ולו הסכם העברה או ייפוי-כוח בלתי-חוזר. ולכן בנסיבות אלו לא ניתן לומר שנתמלאה דרישת הרישום, משאין ולו אסמכתא מינימלית בכתב להעברה.

לאור האמור לעיל, ובשים-לב להסכמת הצדדים לעניין הפחתת עלויות הבניה, ולכך שלא הומצא בפני בית-הדין הסכם העברה או ייפוי-כוח בלתי-חוזר כאמור, קבע בית-הדין, כי הנתבע יזקוף לתובע את זכויות הבניה בגג {בקרקע} בגין הנכס, דירת הבן איסמאעיל. זאת, עד להמצאת הסכם העברה או ייפוי-כוח בלתי-חוזר בכתב, ממנו יימנו חמש שנים כדין.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי התביעה התקבלה בחלקה, באופן שבו יופחתו עלויות הבניה של הנכס, אולם ייזקפו לתובע זכויות הבניה בו, שלא הוכח שהועברו וממילא לא חלפו חמש שנים מיום העברתן. עם-זאת, התקבלו טענות התובע לעניין הרישום, כך שככל שיוגש הסכם העברה בכתב, הנתבע ימנה חמש שנים ממועד העברת הזכויות, אף ללא צורך ברישום, לנוכח נסיבות העניין בהן הציג התובע טעמים כלכליים לאי-ביצוע הרישום.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 21555-01-11 {מרים גבארין נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2013(3), 7002 (2013)} בית-הדין קבע, כי יש לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה בנכס בשעיר באזור חברון. נדחתה טענת התובעת בדבר היעדר הכנסה או הכנסה רעיונית מנכס זה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 11391/07 {אבו פרחה מייסר נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2009(4), 4294 (2009)} בית-הדין קבע, כי השמאי סבר שבמצב הנכס לרבות החלקיות בזכות עליו ולרבות מצבו הרעוע ומיקומו והגישה וכו', יש לו ערך וניתן להפיק ממנו הכנסה בגובה השומה דהיינו 19,900 ש"ח. ערך זה לא הופרך. מדובר בנכס גדול. משאינו דירת מגוריה, כי אם נכס נוסף, קבע בית-הדין, כי יש לזקוף לתובעת הכנסה על-פי הערכת השמאי והוראות החוק והתקנות, הכנסה רעיונית בסך 19,900 ש"ח.

באשר לנכס בעיר העתיקה בה גר בנה של התובעת, קבע בית-הדין, כי מקרקעין שיש לגביהם צו הריסה אינם בגדר כל הבנוי-חיבור של קבע, שכן נקבע, שיש להרסם וזו רק שאלה של העיתוי. העובדה שבינתיים מתגורר הבן לא מקנה לו או לאמו כל זכות בנכס לגביו נקבע שאינו חוקי וניתן כבר צו שרק טרם בוצע {צו הריסה}. לכן גם לא ניתן ייחס לנכס זה תכונה, כי הוא מיועד להשתכרות או רווח כדרישת חוק הבטחת הכנסה.

ולסיכום קבע בית-הדין, כי תביעת התובעת שלא לזקוף הכנסה רעיונית מדירת הבן בעיר העתיקה התקבלה, אך תביעת התובעת שלא להכיר בהכנסה רעיונית מהנכס בעזריה נדחתה.
7. התרומה המתמשכת לה זכתה התובעת לא שללה את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה
{ראה ב"ל (ת"א) 2109-09 {דיזי דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18877 (2013) שתמציתו מופיעה בפרק י"ב לעיל}
8. הכנסה מנכס מקרקעין כשוללת גמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 736/01 {מוסטפא מזייד נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2005(3), 1832 (2005)} בית-הדין קבע, כי אין חולק כי הן בלשכת רישום המקרקעין והן במס רכוש רשום התובע כבעלים, בין לבדו ובין בשותפות עם אחרים, בכל ששת הנכסים נשוא התביעה.

ואולם נוכח הראיות, שהינן ראיות אובייקטיביות והן: הרישומים בנסחי הרישום בדבר הערות האזהרה והמשכנתאות, האמור בחוות-דעתו של השמאי בדבר פירוט שמות האנשים המחזיקים בדירות השונות, והרשום במסמכים שהגיש התובע, קבע בית-הדין, כי עדותו של התובע היא עדות מהימנה והוא קיבל אותה.

משכך, ועל יסוד: נסחי הרישום, האמור בחוות-דעתו של השמאי, הרשום במסמכים שהגיש התובע והאמור בתצהיר התובע ובעדותו, קבע בית-הדין, כי לבד מדירת המגורים בה מתגורר התובע, אין התובע מחזיק באף אחד מהנכסים והם אינם בבעלותו, אלא בבעלות בניו ואנשים אחרים.

זאת ועוד, אפילו אם בית-הדין, היה מקבל את גרסת הנתבע, לפיה התובע הוא הבעלים של כל הנכסים, גם בנסיבות אלה התביעה היתה מתקבלת, זאת משום שהנתבע לא השכיל להוכיח כי לתובע היכולת להפיק הכנסות מנכסים אלה.
9. בעלות על רכב - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה {פסק-דין משנת 1996}
ב- תב"ע (ת"א) נה/ 04-244 {מיכאל ארנון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 96(3), 539 (1996)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, שנדחתה על-ידי הנתבע בנימוק שלאור תקנה 10(ג)(2) לתקנות הבטחת הכנסה, התובע לא זכאי לגמלה, משום שברשותו רכבים מנועיים.

בא-כוח התובע טען, כי במקרה של התובע הנתבע לא הוכיח את מצבו של הרכב ואת יכולתו הממשית של התובע להפיק ממנו הכנסות בפועל, באופן שמאפשר לשלול ממנו את גמלת הבטחת ההכנסה הנתבעת.

הנתבע טען, שתכלית החוק נועדה להציל "מעוני מבייש ומדכא", ואולם הטענה כי "מבוטח שהוא הבעלים של רכב, אשר בעצם אחזקתו כרוכות הוצאות רבות, הינו עני הזקוק לעזרת מוסד ציבורי ולכספי ציבור על-מנת לעזור לו בין השאר באחזקת רכב צמוד", היא קנטרנית ומבישה.

בית-הדין קבע, כי לא מתקבל על הדעת שמי שמחזיק ברשותו רכב ומשתמש בו, יקבל מהביטוח הלאומי הבטחת הכנסה, שבאה מכספי ציבור, שלא לדבר על-כך שעל-פי החלטת הביטוח הלאומי ברשות התובע נמצאים שני כלי רכב.

בית-הדין הוסיף, כי הואיל וחוק הבטחת הכנסה איננו שולל מהמבוטחים את הזכות לקניין ולהיותם בעלי כלי רכב, אלא מתנה את הזכאות לגמלה בכך שיהיו חסרי אמצעים ונזקקים לגמלה לצורך הקיום היומיומי שלהם, בדין נדחתה תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, לאחר שלא הוכחש שברשותו שני כלי רכב, שמספר הרישוי שלהם מצויין בטופס דחיית התביעה שנשלח לתובע על-ידי הנתבע.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכנסה - הכנסות שלא יחשבו (סעיף 10 לחוק)