botox
הספריה המשפטית
גבולות התערבות שיפוטית בחוזה אחיד-קבלני

הפרקים שבספר:

פרק 3: הביקורת על ההתערבות השיפוטית

בטרם נתייחס להחלטות האחרונות שניתנו על-ידי בית-הדין לחוזים אחידים, ראיתי לנכון תחילה לדון בשאלה מהו גבול ההתערבות השיפוטית בחופש החוזים ? במסגרת זו, נתייחס גם לביקורת על תורת השלב האחד.

נראה, כי כיום רצונו של בית-המשפט להגביל איפוא את ההתערבות השיפוטית ומקום בו לשון הסכם ברורה יהיה קשה לבית-המשפט להסביר את ההתערבות בחופש החוזים. עם השינויים של הרכב השופטים בבית-המשפט העליון, מערכת המשפט הישראלית מנסה לקבוע הלכות חדשות, הלכות המתערבות פחות, כאשר הלכת אפרופים משמשת בסיס השוואה לבדיקת התערבותו של בית-המשפט בפרשנות הסכם.

תיקון לסעיף 25 בחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מלשון הסכם ומנסיבות העניין. ואולם, אם אומד-דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון הסכם, יפורש הסכם בהתאם ללשונו."
{הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון: כללי פרשנות חוזה), התשס"ט-2009 - הצעת חוק של חבר הכנסת יריב לוין מ- 27 ביולי 2009}

החוק מוסיף סעיף-קטן נוסף, ובו נקבע כי "חוזה ניתן לפירושים שונים, והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו - פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". "חוזה יפורש באופן שתואם, ככל הניתן, את הפירוש שניתן לו על-ידי הצדדים".

הלכת אפרופים נקבעה בפסק-דין שניתן בשנת 1995 העוסקת בפרשנות לחוזים בפרט, ולמשפט האזרחי בכלל. עד להלכה זו הייתה מקובלת הגישה (שכונתה "תורת שני השלבים") על פיה אם הסכם ברור ולשונו חד-משמעית אין צורך להיזקק לנסיבות, להיגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית כדי לפרש את כוונת הצדדים.

בהתאם לתיקון 2 של סעיף 25(א) לחוק החוזים קיימת הגישה הגורסת, מחד, כי במסגרת תיקון זה העבירה הכנסת מהעולם את הלכת אפרופים וכי הלכת אפרופים כבר אינה מתאימה למעשה לזמננו. לעניין זה יפים דבריה של פרופ' נילי כהן במאמרה "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה", אשר פורסם בכתב העת של לשכת עורכי-הדין בעמ' 102 לגיליון אפריל 2011).

הביקורת על תורת השלב האחד הינה שלא ניתן לתכנן מהלכים באמצעות החוזה אם לא קיימת ודאות לעניין פרשנות החוזה.

מאידך, כפי שכבר ראינו, קיימת גישה הגורסת, כי לשונו של סעיף 25(א) דווקא עולה בקנה אחד עם הלכת אפרופים, וממילא הלכה זו לא בוטלה כלל וכלל. לחיזוק גישה זו יפים דבריו של פרופ' איל זמיר, במאמרו "אפרופים עדיין כאן" מאותו גיליון עצמו: עורכי-דין 102 (אפריל 2011).

התשובה לדרך הפרשנות ניתנה בהלכת "אפרופים" ב- 1995 ואושרה על-ידי בית-המשפט העליון בדיון נוסף בהרכב מורחב וחריג של תשעה שופטים בהלכת "ארגון מגדלי הירקות" ב- 2006 {דנ"א 2485/95 כמצוטט ב- דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 (2006), פסקה 1 לפסק-דינו של השופט מישאל חשין (להלן: "פסק-דין/עניין מגדלי הירקות"). מירב הציטוטים מובאים בעקבות ציטוטיה של השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק-דין מגדלי הירקות ועליה נוספו מספר ציטוטים לצורך הבהרה}.

על-פי הלכה זו (אפרופים) מקום שמתגלית סתירה בין לשון הסכם לבין תכליתו, יש להעדיף את התכלית על פני הלשון, כלומר את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים רצו להגשים באמצעותו, גם אם הדבר כרוך בכך שלחוזה תינתן משמעות שהוא אינו יכול לשאת מבחינה לשונית.

פסק-הדין שניתן על-ידי השופט ברק גרר, בין היתר, ביקורת על הלגיטימציה שניתנה לבית-המשפט, הבלתי-לוגית, יש מי שיאמר, להתערב בעיצוב תוכן ההסכם. הטענה היא שהלכת אפרופים מקשה מאוד על צד במשא ומתן לכלכל ולתכנן את צעדיו מראש, דבר הגורר אי-ביטחון בלתי-נסבל בעולם העסקים.

בראשית 2008 קבע בית-המשפט העליון, כי בניגוד להלכה האמורה, מקום שלשון הסכם ברורה וחד-משמעית יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות הסכם, מעין פרשנות סטטית. באותו עניין היו גם פסקי-דין שהוסיפו ללכת בעקבות הלכת אפרופים והרושם שנוצר בין המלומדים בתחום הינו שיש שתי אסכולות מנוגדות בקרב שופטי בית-המשפט העליון.

לעניין זה רואים אנו לאחרונה, כי בית-המשפט דן בשאלה חשובה זו, פרי חותמו של כב' נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, המלומד פרופ' אהרון ברק שעדיין מהווה קרקע להחלטות בכל הקשור להתערבות בחופש החוזים.

לאחרונה ניתנו מספר פסקי-דין בעניין זה. שניים מפסקי-דין שניתנו על-ידי שופט בית-המשפט העליון ד"ר יורם דנציגר {עניין נורקייט ועניין אנגלו סכסון}, תוארו על-ידי יודעי דבר כפסקי-דין המבטלים למעשה את הלכת אפרופים והמציגים מגמה הנוגדת את מורשת ברק.

המושג "הלכת אפרופים" מתאר את פסק-דינו של הנשיא ברק בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93), יחד עם העומק והגיבוי התיאורטי שנוספו לו בספרו של פרופ' ברק פרשנות הסכם.

הלכת אפרופים היא ההלכה המחייבת פניה לנסיבות גם כאשר לשון הסכם ברורה לכאורה. על-פי הלכה זו, אין להסתפק בלשון הסכם ויש לפנות תמיד ("בכל הנסיבות") אל המקורות החיצוניים ("כל הנסיבות").

הלכה זו מבטאת את תורת הפרשנות התכליתית שהנהיג השופט ברק במשפטנו, היא התורה שלפיה יש לפרש כל טקסט, לרבות חוזה, על-פי תכליתו תוך פניה למקורות חיצוניים אם יש צורך לכך.

הלכת אפרופים היא כיום ההלכה המצוטטת והחשובה ביותר בתחום דיני החוזים. פסקי-דין רבים הסתמכו עליה והפעילו אותה בעשור האחרון, ובוודאי שלא ניתן לבטל אותה במחי יד או בהינף קולמוס, גם אם יש מי שחולק על ההלכה שנקבעה בפסק-הדין.

אמת, נכון הדבר, בשנים שנקפו מאז נוצרה הלכת אפרופים, בראשית שנות התשעים, נמתחה עליה ביקורת רבה לא פעם, מאחר והיא פרשנות המתעלמת מלשון החוק במידת מה.

לפני מספר שנים, נקרתה לבית-המשפט העליון הזדמנות לשקול מחדש את גבולותיה של הלכת אפרופים, הזדמנות שלא ניתנה לו בעבר (היות והבקשה לדיון נוסף בפסק-הדין בפרשת אפרופים נדחתה, חרף חילוקי-הדעות בתוך פסק-הדין).

לעניין זה המשנה לנשיא כב' השופט חשין הורה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של בית-המשפט העליון, בפסק-דין (בעניין ארגון מגדלי ירקות) שהלך, ברוב דעות, בעקבות הלכת אפרופים.

השופט חשין קיווה שכתוצאה מבחינה מחדש של הלכה זו יתחולל שינוי במגמות של פרשנות חוזה במשפטנו, מגמות שעוגנו בהלכת אפרופים. דא עקא, תקוותו זו של השופט חשין נכזבה והוא נותר בבדידות מזהרת בהתנגדותו הנמרצת והמנומקת לרוחה של הלכת אפרופים, להשקפות הנובעות ממנה וליישומה בחיי המעשה.

רוב מוחץ של שופטי בית-המשפט העליון (שישה מתוך תשעה) לא זו בלבד שלא הסתייגו מן ההלכה, מרוחה ומיישומה לעובדות המקרה הנדון, אלא הם אף היללו ושיבחו הלכה זו.

כל תשעה השופטים שישבו בדין הסכימו עם הלכת אפרופים, אם כי שופטי המיעוט הסתייגו מאופן יישומה של ההלכה.

מכאן שפסק-הדין בדיון הנוסף בפרשת ארגון מגדלי ירקות (דנ"א 2045/05) מאשר ומאמת שוב את מעמדה המכונן של הלכת אפרופים כאבן יסוד בפרשנות חוזה בפרט ובדיני חוזים בכלל.

עם-זאת, דעת המיעוט של השופט חשין בפרשת ארגון מגדלי ירקות, וקולו הייחודי המבקש להשיב את הביטחון והוודאות למשפט החוזים ולשנות את ההלכה המתירה לבית-המשפט להתערב בחוזה כתוב, אילצה את שופטי הרוב בפרשה זו להתמודד עם הביקורת שניתנה על הלכת אפרופים ולחזור ולהטעים את חשיבות כוונת הצדדים ולשון הסכם המשקפת את כוונת הצדדים.

השקפתי היא כי הלכת הפרופים וההתערבות השיפוטית חורצת גבולות כיום, כפי שראינו בבית-הדין לחוזים אחידים, מתערב בחופש החוזים וכיום מעמדו של הסכם איננו חד-משמעי וללשון הסכם אין מעמד של ממש.

נחזור עתה לפסקי-הדין מפרי עטו של השופט יורם דנציגר. בשני פסקי-דין אלה הובילו הן לשון ההסכם "הברורה והחד-משמעית" והן "ההיגיון המסחרי הפשוט" (כדברי השופט עצמו) לאותה תוצאה. גם השופט ברק ומצדדי הלכת אפרופים יסכימו כי כאשר לשון הסכם היא מפורשת וברורה (כפי שהיה במקרים אלה), יש ליתן לה משקל מרכזי באשר לפרשנות חוזה, ובפרט כאשר לשון זו מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט.

דומה כי כיום תומכיו המובהקים בשיטתו של השופט דנציגר הוא נשיא בית-המשפט העליון כב' השופט אשר גרוניס, שהיה במיעוט בהרכב המורחב של הלכת מגדלי הירקות, והשופט אדמונד לוי שהביע גם הוא תמיכה בעמדת המיעוט בהרכב זה.

ברור כי מדובר בסוגיה משפטית יבשה - כיצד לפרש חוזה. התשובה לכך ניתנה בהלכת "אפרופים" ב- 1995 ואושרה על-ידי בית-המשפט העליון בדיון נוסף בהרכב מורחב וחריג של תשעה שופטים בהלכת "ארגון מגדלי הירקות" ב- 2006.

ב- 1 לאוקטובר 2009 ניתן פסק-דין בעניין בויאר נ' עזבון מרמלשטיין {רע"א 7816/06 בויאר נ' מרמלשטיין, תק-על 2009(4), 21 (2009) (להלן: "עניין בויאר נ' מרמלשטיין")}. הדיון המשפטי עסק, בין היתר, בפירוש סעיפי חוזה משכנתא. כב' השופט דנציגר כתב את פסק-הדין והבהיר:

"אני סבור, כי כאשר לשון הסכם ברורה יש לתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו."

דבריו נבלעו ב- 17 עמודי פסק-דינו. השופטת איילה פרוקצ'יה הוסיפה "אני מסכימה" והשופט סלים ג'ובראן הוסיף "אני מסכים", מבלי שהבחינו כנראה כי השופט דנציגר עקף את הלכת אפרופים.

בחסות הצלחתו המשיך השופט דנציגר בניסיון לחזק את גישתו. ב- 12 לאוקטובר ניתן פסק-הדין בערעור של חברות הבניה אספן ופבר נגד המדינה {ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(4), 242 (2009) (להלן: "פסק-דין אספן ופבר")}.

בערעור פוארסה {ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה, תק-על 2009(4), 2256 (2009) (להלן: "ערעור פוארסה")} שעסק בהסכם למכירת קרקע ובהסכם סולחה, חזר השופט על עמדתו כמעט מילה במילה כפי שעשה במקרים הקודמים. המשנה לנשיאת העליון דאז, השופט אליעזר ריבלין, הבהיר כי הוא מסכים לתוצאה של כב' השופט דנציגר אך הוסיף "אבקש להבהיר כי בכל הנוגע לפרשנותו של חוזה, עומדת על כנה הלכת אפרופים".

כב' השופטת מרים נאור הסכימה גם היא לתוצאה והוסיפה כי לטעמה הלכת אפרופים שרירה ועומדת "כדי שהסכמתי לא תפורש שלא כהלכה לעניין הלכת אפרופים". כב' השופטת נאור גם הציעה כי מבקריה של הלכת אפרופים, הטוענים כי יצרה חוסר ודאות, יחזרו ויקראו בה כדי לראות "מה נאמר ומה לא נאמר".

נראה כי גם כאשר מי מהשופטים בבית-המשפט העליון מבקש לשנות את הלכת אפרופים עדיין ברור לכול כי מדובר בשינוי מסוכן.

מספר מסקנות שכבר כעת ניתן לומר עליהם שהם הוסקו לאור האמור לעיל הם: המציאות הקיימת שהשוק כיום פועלת על-פי חוזים אחידים; גם בשוק היד שניה כיום מדובר על חוזים שאינם שונים האחד מהשני; חוזים אחידים זכו במערכת המשפט בישראל למערכת דינים מיוחדת שאינה חלק מהקו הנהוג בבית-המשפט העליון.

לא ניתן לסיים חלק זה מבלי שנעשה בקצרה את ההבחנה בין בית-הדין לחוזים אחידים לבית-המשפט. בית-דין זה הוקם על-ידי חוק החוזים האחידים והוא בדרגת בית-משפט מחוזי, שכן הדרך לערעור על פסק-דין מבית-הדין לחוזים אחידים הינה ערעור לבית-משפט עליון.

בנקודה זה ראוי לציין את סעיף 21(א) לחוק החוזים האחידים: "(א) דיון בבית-הדין בחוזה אחיד, שטרם נתקבלה החלטה לגביו, לא יגרע מסמכותו של בית-משפט לדון בטענת תנאי מקפח בחוזה שנכרת לפי אותו חוזה אחיד".
לענייין זה, מקום בו סוגיה הגיעה לבית-המשפט אין מניעה, כי בית-המשפט יקבל החלטה. התוצאה במקרה זה תהיה, שפסק-דין יחול רק בין הצדדים להליך ולא לגבי חוזה ספציפי שנעשה עם כלל הציבור שחתם על אותו חוזה.