פרק 27: סמכות שיפוטית מקומית

סמכות זו נוגעת בשאלה איזהו בית-המשפט המוסמך לדון מבחינת תחום השיפוט. כאשר דנים בתחום שיפוט, הכוונה היא לא לעיר מסויימת. המונח "עיר" איננו קיים, אלא הכוונה היא למונח "מחוז". מבחינת הסמכות המקומית, נחלקת מדינת ישראל לשישה מחוזות.

בנושא הסמכות המקומית, קיימת משמעות רבה להסכמת הצדדים טרם המשפט. הנושא נקבע במסגרת תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א"):

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית-המשפט שבאזור שפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3 או 4."

הסכמת הצדדים תיבחן רק באם אין הוראה בחוק, אשר נותנת את הסמכות לבית-משפט ספציפי. בבית-משפט לתביעות קטנות, לדוגמה, אין תוקף להסכם שיפוט, והסמכות תיקבע על-פי הדין. בדרך-כלל, אם ישנה הסכמה מוקדמת, היא באה לידי ביטוי בתוך סעיף בחוזה. קיימים שני סוגי סעיפי הסכמי שיפוט:

הסכם שיפוט כללי/מקביל/תניית שיפוט מקבילה, דוגמה להסכם שיפוט מסוג זה, הוא סעיף האומר כי:

"הצדדים מסכימים כי במקרה של סכסוך, לבתי-המשפט במחוז דרום תהיה סמכות שיפוט."

פרשנות בתי-המשפט לסעיף מסוג זה, היא כי רשאי כל אחד מהצדדים, אך לא חובה עליו, לפנות אל בתי-המשפט של מחוז דרום, גם אם הסוגיה הרלוונטית אינה אמורה להתברר שם על-פי כללי הסמכות המקומית.

הסכם שיפוט ייחודי/תניית שיפוט ייחודית, הסכם שיפוט ייחודי יאמר דבר אחר, למשל:

"הצדדים מסכימים כי לבתי-המשפט של מחוז ירושלים תהיה הסמכות הבלעדית, לדון בכל סכסוך אשר יתגלע בין הצדדים."

במקרה זה, אין זה משנה לאיזה בית-משפט תהיה הסמכות המקומית, הרי שהשיפוט יהיה בסמכותם של בתי-המשפט במחוז ירושלים.

באשר לתובענה במקרקעין עסקינן בתקנה 4 לתקסד"א, והכוונה היא לתובענה שכולה במקרקעין. תניית שיפוט ייחודית גוברת על קביעה זו, ובמידה ותניית השיפוט היא מקבילה, ניתן להגיש את התובענה גם במחוז השיפוט הקבוע בתניית השיפוט.

בסעיף 14.5 להסכם בעניין שיכון ופיתוח נקבע כי סמכות השיפוט המקומית הבלעדית הינה לבית-המשפט בתל-אביב.
נטען שם כי הסעיף מתנה על תקנות סדר הדין האזרחי, וכי מתקיימת לפיכך חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים.

בהתאם להלכת פסק-דין מפעל הפיס {ע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4), 473 (2003) (להלן: "פסק-דין מפעל הפיס")} נקבע כי, המבחן הקובע בשאלת הקיפוח לגבי תניה בדבר סמכות שיפוט מקומית ייחודית, הוא "מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות".

דהיינו, אין די בכך שקיימת פגיעה בנוחותו של הלקוח על-מנת שתניית השיפוט המקומית תיחשב למקפחת, אלא שומה על הלקוח להוכיח כי מקום השיפוט שנקבע עלול להרתיעו ממימוש זכויותיו, באופן שעלולה להיגרם פגיעה ממשית בזכותו להתדיינות משפטית.

כידוע לאחר פסק-הדין מפעל הפיס תוקן החוק (תיקון מס' 1 לחוק החוזים האחידים משנת תשס"ד). הנוסח המתוקן קובע חזקת קיפוח כאמור להלן:

"תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך."

עדיין המבחן שעלינו לבדוק במקרה דנן, הינו אחד - האם יש בתניה כדי להרתיע את בעל הדין מלממש את זכויותיו? על-כך ננסה לענות על-מנת להכריע האם צדק בית-הדין בהחלטתו כאמור.

כפי שצוטט במסגרת פסק-דין שיכון ופיתוח, שם, 59, פסקה 165, מפי כב' השופטת ארבל:
"בעבר, החזקה הייתה קיימת כאשר מקום השיפוט היה בלתי-סביר, והיום, כל תניית שיפוט חזקה שהיא מקפחת."
{רע"א 8713/06 ברוך נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2008(2), 3397 (2008)}

בנוסף נקבע ב- ע"א 1108/10 {מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי, תק-על 2010(2), 744 (7.4.10), בפסקאות 7-6; ח"א 701/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' חברת מוסף המכרז של המדינה בע"מ, תק-מח 2007(3), 8388 (12.8.07), בפסקאות 77-75; עניין הבנק הבינלאומי, בפסקאות 332-323}, משעה שמתקיימת החזקה עובר הנטל אל הספק, לנסות ולהוכיח כי בשים-לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות האחרות, התנאי אינו מקפח.

נראה כי בענייננו סעיף 14.5 להסכם בעניין שיכון ופיתוח, מהווה למעשה קיפוח של הרוכש, למרות שייתכן כי ההסכם נעדר כל זיקה מהותית לעיר תל-אביב (למעט נוחותה של המשיבה עצמה).

לאור האמור נקבע כי, בניסוח הסעיף כאמור ישנו חשש כי תניה על מקום השיפוט עשויה להרתיע את הקונה ולפיכך סעיף זה הוא מקפח ובית-הדין מורה על ביטולו.

נראה כי על-פי המבחנים כאמור הייתי מגיע למסקנה כי יש לבחון כל מקרה לגופו. לא ניתן להגיע למסקנה כללית כפי שעשה בית-הדין הנכבד תוך מתן דוגמה שרוכש מנצרת יבקש להגיש תביעה בעיר תל אביב, כאשר המרחק למעשה עלול להרתיע הרוכש מלהגיש את התביעה.

ההגבלות המצויות בסעיף 4(8), (9) ו- (10) לחוק החוזים האחידים, דנים בהגבלות שונות על דרכי מימושן של הזכויות החוזיות של הלקוח בערכאות משפטיות, ומחילים את חזקת הקיפוח במקרים האלה:

סעיף 4(8) – תנאי השולל או המגביל את הלקוח בשימוש בכל האמצעים המשפטיים שלהם הוא זכאי מכוח הדין או בהשמעת טענות בהליכים המשפטיים – טענות שהיו מסייעות לו לזכות במשפט, חזקה עליו שהוא מקפח.

סעיף 4(9) – הדין האזרחי מכיר בכוחם של הצדדים להחליט לגבי איזה בית-משפט (גיאוגרפית) ידון בסכסוך ביניהם ובכוחם של הצדדים לכבול עצמם לבית-משפט זה בלבד, הסכמה כזו מכונה "תניית שיפוט".

סעיף 4(10) - תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעת הבוררות או מקום הבוררות.

לדידי, לא ניתן לומר כי המקרה שלפנינו מעלה את החשש שהחברה מבקשת לנצל אפשרות זו לרעה על-מנת לפגוע בסיכויי הלקוח לממש את זכויותיו.

ראוי לציין בנקודה זו, כי בית-הדין נימק את החלטתו בצורה גורפת במקצת, אולי על-מנת לאותת ליזמים אחרים, אולי מתוך רצון לפתור את נושא תניית השיפוט באופן גורף ולא רק, למקרה שהגיע לשולחנו.

ב- תא"מ 1173-04-12 {לאומי קארד בע"מ נ' צילום פלוס בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} טענה התובעת כי אם הדיון יתנהל בבית-המשפט בתל אביב, התובעת תאלץ לוותר על תביעתה הצודקת, מאחר והנזק שייגרם לה בהשבתת העסק, עקב הצורך בהיעדרות שלושה עובדים מהעסק, גבוה מסכום התביעה.

במסגרת תשובתה של צילום פלוס בע"מ, הנתבעת טוענת כי אין לקבל את הטענה כי אין תחולה לתניית השיפוט במקרה דנן, שכן עסקינן בתביעה בגין הפרה נטענת של ההסכם, אשר מסדיר את מכלול היחסים בין הצדדים, לרבות עסקאות אשראי במסמך חסר, כבמקרה דנן, ולפיכך תניית השיפוט הייחודית נוגעת למכלול היחסים בין הצדדים, תהיה ההגדרה של העילה המשפטית אשר תהיה. לעניין הטענה להיות תניית השיפוט תניה מקפחת בחוזה אחיד, הנתבעת טוענת כי מאחר והתובעת היא חברה, אין היא זכאית להגנה שמעניק חוק החוזים האחידים.

הנתבעת טענה כי התובעת אינה מראה סיבה אמיתית מדוע תורתע מלהתדיין בבית-משפט השלום בתל-אביב. מעבר לכל האמור, הנתבעת טוענת כי גם אילולא תניית השיפוט, בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה הוא בית-משפט השלום בתל אביב, וזאת בהסתמך על החלופות השונות של תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי.

כב' הרשמת רגד זועבי קבעה בעניין זה כי:

"לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, ואלה נימוקיי - בקשת הנתבעת נסמכת על תניית השיפוט הקבועה בסעיף 67 להסכם בית העסק שנכרת בין התובעת לנתבעת, ואשר קובע, כדלקמן:

"הצדדים מקנים סמכות שיפוט ייחודית לבתי-המשפט בתל אביב."

נוכח לשונו הברורה של הסעיף הנ"ל, לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית, אשר מעניקה סמכות שיפוט בלעדית בכל הנוגע להסכם לבתי-המשפט במחוז תל אביב.

אין בידי לקבל את טענת התובעת כי אין תחולה לתניה הנ"ל על התביעה שבה עסקינן מאחר ומדובר בעילה נזיקית, שכן בבסיס העילה הנזיקית עומד ההסכם בין הצדדים, והחובות שעליהן מתבססות הטענות הנזיקיות אינן אלא חובותיה של התובעת על-פי ההסכם, אשר מסדיר את מכלול היחסים העסקיים בין הצדדים. לפיכך, סבורני כי ניתוק העילה הנזיקית מההסכם הינו מלאכותי.

הטענה הנוספת שבפיה של התובעת, הינה כי עסקינן בתניה מקפחת בחוזה אחיד, שדינה להתבטל.

עיון בהסכם הלקוח אשר צורף לבקשה ובפרט נוכח דרך ההתקשרות המצויינת שם - חתימה על בקשת הצטרפות להסכם בית עסק, מלמד כי עסקינן בחוזה אחיד, ואין נפקא מינה אם הלקוח הינו חברה או אדם פרטי. ההגדרה של "לקוח" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, חוסה בגדרה אף חברה אשר מתקשרת עם ספק לפי חוזה אחיד.

סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, כפי שתוקן ביום 1.6.04 קובע כי חזקה על תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט כי הוא מקפח.

יחד-עם-זאת, בשורה עקבית של פסקי-דין שניתנו לאחר התיקון הנ"ל נקבע כי אין בתיקון כדי לבטל את מבחן ההרתעה מפני מימוש הזכות, אשר נקבע על-ידי בית-המשפט העליון בעניין מפעל הפיס. מבחן זה ישמש את בית-המשפט בבחינת השאלה אם נסתרה חזקת הקיפוח ביחס לתניית שיפוט ספציפית.

הרי סמכותו של בית-הדין מופעלת בלא קשר לסכסוך קונקרטי בין ספק ללקוח. למעשה, בית-הדין אינו דן בחוזה של ממש, אלא בנוסח החוזה אחיד המובא לפניו לדיון.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרק 27: סמכות שיפוטית מקומית