רישום

1. הדין
סעיף 10 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובע כדלקמן:

"10. רישום (תיקון התשל"ו (מס' 2))
(א) תוך חודשיים מתאריך החתימה יוגש, באופן שנקבע בתקנות, לשר העבודה, או למי שנתמנה לכך על ידיו, העתק של כל הסכם קיבוצי, של כללים מוסכמים וכתב הצטרפות כאמור בסעיף 8, לשם רישום; הוא הדין לגבי כתב שינוי, ביטול או הארכה של המסמכים האמורים.
(ב) החובה להגיש מסמך בר רישום כאמור בסעיף-קטן (א) תחול על כל אחד מהצדדים לו; הגישו אחד מהם - פטורים האחרים.
(ג) הממונה הראשי על יחסי עבודה לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, רשאי להאריך את המועד האמור בסעיף-קטן (א) או בסעיף 10ב(א) אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין.
(ד) שר העבודה יפרסם, בדרך שתיקבע בתקנות, הודעה על דבר הגשת מסמך בר רישום כאמור לרישום."

2. כללי
ב- עס"ק 52/05 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המעוף נ' עיריית קריית גת, תק-אר 2005(4), 83 (2005)} צויין כי סעיף 10(א) לחוק הסכמים קיבוציים מלמד כי תוך חודשיים מתאריך החתימה יוגש, באופן שנקבע בתקנות, לשר העבודה או למי שנתמנה לכך על ידיו, העתק של כל הסכם קיבוצי, של כללים מוסכמים וכתב - הצטרפות, וכך הוא הדין לגבי כתב שינוי, ביטול או הארכה של המסמכים האמורים.

סעיף 10ב רבתי לחוק הסכמים קיבוציים מטיל מעין חובה מוגברת בעניין זה על מעביד בשירות הציבורי המעסיק מאה עובדים או יותר.

ב- ע"ע 1312/01 {ז'ק כאביה ואח' נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בעמ ואח', תק-אר 2004(4), 195 (2004)} צויין ביטולו של הסכם קיבוצי טעון רישום, כמתחייב מסעיף 10(א) סיפא לחוק הסכמים קיבוציים, לתקנות שנקבעו מכוחו ולעקרון הפומביות החל ומחייב לגבי הסכמים קיבוציים {דב"ע נד/27-4 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' ההסתדרות הכללית, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

ב- ס"ע (חי') 17780-09-10 {מהא חלבי נ' מ. מ. עיר כרמל, תק-עב 2014(4), 25239 (2014)} צויין כי סעיף 10א לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי כל אדם רשאי לעיין בהסכם קיבוצי שנרשם, ולפיכך התובעת יכולה היתה להפנות את בית-הדין להסכם זה אף מבלי להגיש בקשה לצירוף ראיה, שכן קיומו היה ידוע לבית-הדין {סעיפים 10 ו- 10א לחוק הסכמים קיבוציים; דב"ע לט/12-2 (ארצי) מפעלי פלדה ישראליים בע"מ נ' הנריך רוס, פד"ע יא 3 (1979)}.

3. סמכות לדון בעתירה שעניינה אי-רישומו של הסכם קיבוצי
ב- בג"צ 4737/14 {הסתדרות העובדים הלאומית נ' שר הכלכלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.11.14)} דובר על עתירה למתן צו על תנאי בה ביקשה העותרת כי בג"צ יורה למשיבים לתת טעם מדוע לא תבוטל החלטת משיב 2 {הממונה הראשי על יחסי העבודה במשרד הכלכלה} שלא לרשום את ההסכם הקיבוצי שנחתם בין העותרת למשיבה 3 להסדרת תנאי עבודתם של עובדים זרים המועסקים בענף הבניין על-ידי מעסיקים החברים במשיבה 3, ומדוע לא ירשום הממונה את ההסכם.

הממונה קבע כי העותרת איננה הארגון היציג בענף הבניין וכי מדובר בהתארגנות פסולה שכן היא נעשתה על-ידי המעסיקים {משיבה 3} ומטעמם.

כנגד החלטה זו כוונה העתירה כאשר בעתירה טענה העותרת נגד סמכות הממונה לדון בכשרות ארגון עובדים ככלל, ונגד האופן בו הפעיל את סמכותו.

עיקר הדיון נסב אודות השאלה למי הסמכות לדון בתקיפה מינהלית של החלטת הממונה שלא לרשום הסכם קיבוצי, האם קיימת סמכות מקבילה לבית-הדין לעבודה או האם הסמכות היא ייחודית לבג"צ.

בג"צ דחה את העתירה על-הסף ופסק כי יש לתת משקל בהכרעה לכך שבית-הדין הארצי ראה עצמו מוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטת הממונה בשאלת רישומו או אי-רישומו של הסכם קיבוצי.

בג"צ ציין כי יש לתקוף עקיפה את החלטת הממונה נוכח קבלת התנגדות לרישום ההסכם ודחיית בקשת העותרת לרישומו.

עיקר המחלוקת היא בשאלת תוקפו של ההסכם, לרבות הכרעה בשאלת כשרותה של העותרת כצד להסכם.

בג"צ נדרש במסגרת תקיפה עקיפה, לבחון גם את היקף שיקול-דעתו של הממונה, כאשר העותרת פעלה לשם מתן תוקף להסכם הקיבוצי ומכאן עלה כי שאלת סמכות הממונה נלווית לבחינת ההסכם ולבחינת כשרותה של העותרת כארגון עובדים יציג.

בג"צ נדרש למקור סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בעתירה, בציינו כי משילוב תקנה 2ב לתקנות הסכמים קיבוציים וסעיף 6 לחוק הסכמים קיבוציים, אגב הליך רישומו של הסכם קיבוצי ובמסגרת הליך ההתנגדות, שיכול להגיש רק ארגון עובדים אחר, נדרש הממונה לטענה שהיא במהותה תולדה של סכסוך בין ארגוני עובדים.

כלומר, עצם הגשת ההתנגדות מעידה על סכסוך בין שני ארגוני עובדים, בדבר שאלת כשירותו של אחד מהם להיות צד להסכם קיבוצי, כאשר בהתאם, הממונה נדרש דה-פקטו להכריע במחלוקת.
בג"צ ציין כי שעה שאחד מארגוני העובדים תוקף את החלטת הממונה והמחלוקת מגיעה לבית-הדין, הרי שעיקר המחלוקת היא בין ארגון עובדים אחד למשנהו בעניינים שביחסי העבודה, אף אם לסכסוך נוסף רובד נוסף של החלטת הממונה, והחלטתו עומדת גם היא בפני הערכאה השיפוטית.

בג"צ הוסיף כי מהות המחלוקת והתחקות אחר הצדדים האמיתיים לה, מביאים למסקנה כי במקרה הנדון היתה מחלוקת בין שני ארגוני עובדים.

אשר-על-כן, בג"צ פסק כי העתירה מצויה תחת סמכות בית-הדין הארצי לעבודה מכוח סעיף 25(2) לחוק הסכמים קיבוציים.

בג"צ הוסיף כי פרשנות זו תואמת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס סמכויות בית-הדין לעבודה כפי שנקבעה בחוק, ואת התכלית שבבסיס חוק הסכמים קיבוציים.

בית-הדין לעבודה הוא בעל מומחיות לדון בסוגיות שמעלה העתירה, כאשר מומחיות זו עומדת לבית-הדין בבואו לברר את המחלוקת ולהגן על האינטרסים של העובדים.

לא-זו-אף-זו, דרך זו מאפשרת ריכוז הדיון בעתירות שעניינן החלטת הממונה בבקשת התנגדות תחת אותו טריבונל שיפוטי.

סיכומו-של-דבר, עתירה נגד החלטת הממונה בהתנגדות לרישום הסכם קיבוצי נכנסת לגדרי סעיף 25(2) לחוק הסכמים קיבוציים, כתובענה בין ארגון עובדים אחד לארגון עובדים אחר. ולפיכך יש לבית-הדין הארצי לעבודה סמכות לדון בעתירה על החלטת הממונה.

4. ההסדר הקיבוצי
ב- עס"ק (ארצי) 1002/04 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המהנדסים נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.05)} צויין כי מעמדו של ההסדר הקיבוצי ביחס לזה של ההסכם הקיבוצי נדון רבות בפסיקת בית-הדין לעבודה.

לאחר חקיקת חוק הסכמים קיבוציים אומצה הגישה לפיה לא קיימת משפטית הסכמה קיבוצית כלשהי שאינה תואמת את דרישות חוק ההסכמים הקיבוציים.

המטרה היתה לגרום לכך שהסכמים בין צדדים ליחסי עבודה קיבוציים יקיימו את הכללים הפורמליים הנוקשים.

על-כן התייחסו בראשית הדרך להסדרים קיבוציים, כלומר, להסכמים קיבוציים שאינם ממלאים אחר הדרישות הפורמליות, אם בקשר לזהות הצדדים להסכם, אם בגין פגם אחר שמונע את רישומם, כאל הסכמים לא מחייבים מבחינה משפטית, הסכמים ג'נטלמניים נוסח המשפט המקובל.

עם-זאת כבר בראשית הדרך הכירו הן בית-המשפט העליון והן בית-הדין הארצי לעבודה בהסדרים קיבוציים שאינם ממלאים אחר הדרישות הפורמליות הנוקשות.

בית-הדין המשיך לראות בהסדרים קיבוציים כנחותים לעומת הסכמים קיבוציים הממלאים אחר כל דרישות חוק הסכמים קיבוציים, אך גם הנשיא צבי בר ניב, למרות שהקפיד בפורמליות הסכמים קיבוציים, ציין כי יש לתת תוקף להסדרים קיבוציים, אם כי נחותים להסכמים קיבוציים {דב"ע לח/61-3 לוי ספקטור ואח' נ' רשות הנמלים - הנהלת נמל אשדוד, פד"ע י, 118, 129}.

בית-הדין הכיר אם-כן בצורך לתת נפקות גם להסדרים קיבוציים, אך ראה בתניותיו תנאיות מכללא בהסכמים האישיים של העובדים.

בית-הדין הארצי קבע כי הסדר קיבוצי הוא הסכם שנוסח על-ידי הצדדים לו, וככזה הצדדים "מחוקקים" אותו.
הפרשנות של הסכם צריכה לתת משקל לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, כאשר עם-זאת מדובר בהסכם שהוא הסדר קיבוצי.

הוא נכרת בין גוף מייצג את העובדים למעביד או ארגון מעבידים, יש בו קביעת זכויות של העובדים, וככזה זהו הסכם הקובע נורמות לא רק בין הצדדים לו אלא גם נורמות החלות על העובדים האינדיבידואליים.

ככזה יש בו אלמנט הדומה לחוק,ככזה פרשנותו, צריך שתיתן משקל גם לתכלית האובייקטיבית, ומעבר לכך מדובר בהסכם הקובע נורמות ביחסי עבודה ולא ביחסים מסחריים, כמו למשל, דרישת תום-הלב וההגינות ודרישת התחשבות ההדדית מוגברת.

בית-הדין הארצי לא מצא מקום להתערב במסקנת בית-הדין האזורי בה קבע בית-הדין האזורי כי המערערות לא הוכיחו את הפרת הוראות ההסכם הנדון.

ב- ע"ב (ת"א) 305070/97 {יהודה כהן נ' נקה כימיקלים (1952) בע"מ, תק-עב 2003(4), 1167 (2003)} בית-הדין קבע כי בעבר נתפס ההסדר הקיבוצי כהסכם ג'נטלמני נעדר נפקות משפטית, אך עם-זאת, גם הפסיקה דאז הכירה לא פעם במצבים בהם ניתן להעניק להסדר קיבוצי מעמד של חוזה מחייב.

זאת, מקום שהצדדים ביטאו את כוונתם להעניק להתקשרות תוקף חוזי מחייב בין באמצעות הכללת הוראה מפורשת בהסדר ובין בהתנהגותם לאחר חתימת ההסדר.

בהמשך לכך, נקבעה בפסיקה מגמה שונה, במסגרתה ניתן לאכוף הוראות שבהסדר קיבוצי {ראה למשל עס"ק 400017/98 בנק לפיתוח התעשיה בישראל נ' קוזלבסקי, פד"ע לה 536}.

בית-הדין פסק כי יש לאכוף הוראות בהסדר קיבוצי הנוגעות למנגנון יישוב סכסוכי עבודה. פסיקה זו נסמכה על מספר טעמים:

הגופים שחתמו על ההסדר הקיבוצי היו מוסמכים לחתום על הסכם קיבוצי, הסדר הקיבוצי נחתם על-ידי שני צדדים, הצדדים ביצעו את הוראות ההסדר הקיבוצי בעבר ויישום באמצעות המנגנון לישבו סכסוכים היווה את הדרך הנכונה לישבו הסכסוך בין הצדדים {ראה גם דב"ע נו/141-3 דוד בן בסט נ' שבתאי פרנסיס, פד"ע לב 646; ע"ע 1319/00 יעקב פונס נ' שיכון ופיתוח לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.03)}

מעבר להלכות אלו, בעניין הנדון, ההוראה בסעיף הנדון להסכם חלה גם במישור הנורמטיבי האישי ועמדה בדרישות הכלליות של חוק החוזים, כלומר, גמירת דעת ומסויימות.

מקריאת הסעיף הנדון להסכם עלה כי הצדדים התכוונו כי ההוראה זו תחייב אותם כתנאי במסגרת החוזה ביניהם והצדדים אף נהגו על-פי הוראותיו של ההסדר בפועל הלכה למעשה.

בגלל שבמישור החוזי האינדיבידואלי הצדדים התכוונו להתקשרות אכיפה משפטית, יוצא מכך שנתגבשה הסכמה המחייבת את הנתבעת ביחסיה עם התובע {דב"ע לה/7-3 ראובן ושמעון נ' מדינת ישראל, פד"ע ז' 120}.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את טענת הנתבעת לפיה להוראה בסעיף הנדון להסכם אין תוקף משפטי מחייב.

5. האם ההסכם הקיבוצי המיוחד הוגש לרישום ועל-כן חל על התובעת?
ב- ע"ב (ב"ש) 1614/98 {עמליה טנדלר נ' ויטה פרי גליל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.04.03)} נדונה הסוגיה האם ההסכם הקיבוצי המיוחד הוגש לרישום ועל-כן חל התובעת.

התובעת טענה כי ההסכם הקיבוצי, אשר נחתם ביום 03.12.97, בין הנתבעת ובין מועצת פועלי אשדוד, חל עליה מאחר ונאלצה לסיים עבודתה עקב צמצומים, ועל-כן היתה זכאית לפיצויים מוגדלים בשעור 150% ומענק הסתגלות בשיעור 4 משכורות וחצי.

הנתבעת טענה בתגובה כי לא היה מדובר בהסכם קיבוצי, כי אם הסדר קיבוצי, מאחר וכי הוא לא הוגש לרישום אצל רשם ההסכמים הקיבוציים וכן, שההסכם אינו חל על התובעת.

בית-הדין קבע כי על-פי סעיף 10(א) לחוק הסכמים קיבוציים, יש להגיש לרישום את ההסכם הקיבוצי בתוך חודשיים מיום חתימתו.

הצדדים הסכימו כי ההסכם לא הוגש לרישום ועל-כן בנסיבות אלו, הקנה בית-הדין למסמך שנחתם ביום 03.12.97, מעמד של הסדר קיבוצי בלבד.

ההלכה הפסוקה קבעה, כי הסדר קיבוצי מקנה זכויות בתחום האישי מכוח דוקטרינת התנאי מכללא, כך במפעל שתנאי העבודה של העובדים המועסקים בו מוסדרים באמצעות הסדר קיבוצי נעשות הוראות ההסדר הקיבוצי שעניינן בתנאי העבודה, תניות מכללא בחוזה העבודה האישי של כל אחד מהעובדים המועסקים בו {דב"ע ל"ה/7-3 ראובן ושמעון נ' מדינת ישראל, פד"ע ז, 120; דב"ע ל"ו/1-4 הטכניון ואח' נ' ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע ז 313}.

במקרה נוסף לא היתה מחלוקת כי ההסכם הקיבוצי ממלא אחר חובת הכתב {סעיף 7 לחוק הסכמים קיבוציים}, וחובת ההגשה לרישום לפי סעיף 10 לחוק הסכמים קיבוציים {ע"ב (חי') 7639/00 טבריזטשי (בועז) תמיר נ' האגודה למען החייל בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.10.02)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רישום