הנוהל במתן צו

סעיף 26 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובע כדלקמן:

"26. הנוהל במתן צו (תיקון התשל"ה)
לא יתן שר העבודה צו הרחבה אלא אם פרסם חודש קודם לכן, ברשומות ובכל דרך נוספת הנראית לו, הודעה בכתב על כוונתו לעשות כן, ומשנתפרסמה - רשאי כל מעוניין לערור על מתן הצו לפני השר בדרך שתיקבע בתקנות; לא יפרסם שר העבודה הודעה כאמור אלא לאחר שהתייעץ בארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה ובארגונים ארציים יציגים של מעבידים שלדעת השר הם נוגעים בדבר."

תקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה), התשל"ה-1975 קובעות כדלקמן:

"1. פרסום הודעה
ההודעה בדבר הכוונה לתת צו הרחבה כאמור בסעיף 26 לחוק תפורסם בשני עיתונים יומיים.

2. דרך הגשת ערר
המעוניין לערור על מתן צו הרחבה, ישלח לשר העבודה את הערר עד תום עשרים יום מהיום שבו פורסמה ההודעה בשני העיתונים היומיים.

3. ביטול
תקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה), התשי"ז-1957 - בטלות.

4. השם
לתקנות אלה ייקרא "תקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה), התשל"ה-1975"."

ב- דב"ע נו/3-303 {לשכת המסחר תל-אביב נ' י.א.ד. אלקטרוניקה, תק-אר 97(3), 447 (1997)} בית-הדין ציין כי הנוהל במתן צו הרחבה נקבע על-פי הסעיפים 29-26 לחוק הסכמים קיבוציים, וכן תקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה) וביסודו הוא דומה להליך מעין-שיפוטי מחד גיסא ולמשא-ומתן קיבוצי מאידך גיסא {צ' בר-ניב דיני עבודה, קובץ סדרי שלטון ומשפט (מהדורה רביעית - 1971, 489, בעמ' 504}.

הנוהל האמור כולל את השלבים כדלקמן:

(א) חודש לפני מתן הצו, על השר לפרסם ברשומות ובשני עיתונים יומיים, הודעה בכתב על כוונתו למתן הצו, וזאת לאחר שהתייעץ בארגוני העובדים והמעבידים;

(ב) כל מעוניין רשאי לערור על מתן הצו לפני השר, תוך עשרים ימים מיום הפרסום בעיתונים היומיים;

(ג) אין השר רשאי לתת צו הרחבה אלא אם קויימו התנאים שבסעיף 27 לחוק הסכמים קיבוציים;

(ד) צו ההרחבה יפורסם ברשומות ויפורטו בו ההוראות שהורחבו וסוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו או סוגי המפעלים שעליהם יחול הצו או אף כלל העובדים {ראה גם דב"ע נב/3-162 מצובע שאלתיאל נ' טכנו ראלקו בע"מ, פד"ע כד 555; דב"ע לח/3-4 מערכות מידע מ.ב.ד. בע"מ נ' אהרון אבידן, פד"ע י 309}.

(ה) משפורסם צו הרחבה, "אין עוררים על תקפו".
ב- תב"ע (ת"א) נד/3-1381 {י.א.ד. נ' שרת העבודה, תק-עב 96(2), 79 (1996)} צויין כי ההודעה על הכוונה לפרסם את צו ההרחבה מוטעית ומטעה וזאת מאחר והנתבעות טענו כי ההודעה על הכוונה להוציא את צו ההרחבה, הודעה שהינה תנאי מוקדם ומהותי לתוקף הצו, לא רק שאינה מודיעה על מטרת ההסכם והצו, אלא ההודעה אף מופרכת ומטעה בפועל, וטוענת שהצו שיצא ירחיב את ההסכם מ- 1987 בדבר הארכת תוקפם של הסכמים קודמים.

תנאי למתן צו ההרחבה הוא פרסום ברשומות של הודעה מתאימה על הכוונה לעשות כן, לפי סעיף 26 לחוק הסכמים קיבוציים, וזאת על-מנת שכל המעוניין יוכל לערור על כך.

במקרה של צו 88 לא רק שלא ניתנה הודעה כאמור לעיל, אלא שניתנה הודעה מטעה ובלתי-נכונה בעליל, ואף מסיבה זו אין לצו ההרחבה תוקף.

הנתבעות טענו כי בהודעה שניתנה על צו 88 מצויין שמדובר בהסכם שתוכנו הארכת תוקפת של הסכמים קודמים ועל-כן ברור, שכל מי שאינו צד להסכם קודם תקף, אין לו עניין לערור על הוצאת צו הרחבה שכזה, או אף לבדוק במה מדוייק מדובר.

עוד הוסיפו הנתבעות, כי אין רלבנטיות לשאלה אם הנתבעות או מי מהן נפגעו מפרסום ההודעה כפי שנתפרסמה וזאת מכיוון שמדובר בתוקפם של חוקים שהוצאו בדרך לא חוקתית ואף מטעה.

פסלות דבר חקיקה שכזה הוא עניין קונסטיטוטיבי וכלפי כולי עלמא.

הנתבעות הוסיפו גם כי אילו ידע שר העבודה והרווחה על מה הינו חותם, היה נמנע מלחתום על ההודעה ועל הצו כפי שהם ואילו פורסמה הודעה נכונה יש סיכוי סביר שהיה נודע לנתבעות על כך והן היו יכולות לפעול כנגד הוצאת צו ההרחבה - צו שגם בתוצאתו הינו בלתי-סביר ובלתי-מתאים למשק מודרני.
התובעת טענה לעניין ההודעה כי טענה זו, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 2, היא טענה קנטרנית ותיאורטית, וזאת מאחר ונתבעת 2, כפי שהעידה על עצמה, היתה אדישה לגמרי לכל הקורה בתחום העבודה המאורגנת, כך שגם אילו ההודעה נוסחה באופן מדוייק יותר, נתבעת 2 לא היתה מודעת לכך או פועלת בעניין זה.

לעצם העניין ועל כל פנים, הפגם שעליו הצביעה נתבעת 2 לא היה פגם מהותי.

לטענת התובעת, על-פי סעיף 26 לחוק הסכמים קיבוציים, אין על שר העבודה כל חובה למסור פירוט בהודעה, ואכן בדרך-כלל אין בהודעות פירוט מעבר לאיזכור מספר ההסכם הקיבוצי שאת תוקפו מבקש השר להרחיב.

אשר-על-כן, פרסום הודעה על כוונה לתת צו הרחבה, לעולם מהווה "הזמנה" למי שמעוניין בכך, לפנות אל נוסח ההסכם המלא.

בולט ההבדל בין הוראתו של סעיף 26 לחוק הסכמים קיבוציים לבין הוראת סעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, בקשר לצו הרחבה.

התובעת טענה כי באמור בהודעה יש די כדי לגרום לצד מעוניין לפנות אל נוסח ההסכם המלא, כפי שכל צד מעוניין נוהג לעשות בעקבות פרסום הודעה על כוונה לתת צו הרחבה.

מכיוון שאין צורך להאריך תוקפו של הסכם קיבוצי {גם אם היה מוגבל בזמן} - לפיכך ברור למדי לקורא כי נפלה טעות בהודעה, וגם מטעם זה ההודעה, ללא ספק, מזמינה את המתעניינים לברר במה המדובר ולהתנגד למתן הצו, אם ימצאו לנכון.

בית-הדין סבר כי חרף הפגם המהותי שנפל בהודעה, אין בכך כדי לאיין את ההודעה כליל, מאחר וסעיף 26 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי לא יתן שר העבודה והרווחה צו הרחבה אלא אם פירסם חודש קודם לכן ברשומות ובכל דרך נוספת הנראית לו, הודעה בכתב על כוונתו לעשות כן.

עוד יצויין, כי תקנה 1 לתקנות הסכמים קיבוציים (הנוהל במתן צו הרחבה) קובעת כי הודעה בדבר הכוונה לתת צו הרחבה כאמור בסעיף 26 לחוק תפורסם בשני עתונים יומיים.

מכוח דברים אלה עלה כי המחוקק ייחס חשיבות למתן ההודעה לציבור על הכוונה לתת צו הרחבה.

ההודעה, בנוסח בו פורסמה, היתה הודעה מטעה, ובטענה זו הודתה גם התובעת. ההודעה דיברה על הארכת תוקפם של הסכמים קודמים ובכך היא התייחסה, כביכול, להסכמים קודמים שתוקפם לא היה מוטל בספק, בעוד שהסכם שהוראותיו הורחבו דן באישרור ומתן תוקף להסכמים קודמים, אשר תוקפם היה מוטל בספק {פסקה 2 להסכם 1987}.

טעות זו היתה טעות מהותית, אך לא היה בה כדי לאיין את ההודעה כליל, מכיוון שיש בהודעה הפניה להסכם הקיבוצי הרלבנטי, מספרו ומועד חתימתו, באופן המאפשר למי שחפץ בכך לבדוק את הוראות ההסכם.

סיכומו-של-דבר חוק הסכמים קיבוציים אינו קובע חובה לפרט בהודעה את תוכן ומהות ההוראות שיש כוונה להרחיבן ולפיכך אין אנו סבורים כי הטעות בהודעה, למרות היותה טעות מהותית ועקרונית, אין בה כשלעצמה כדי לאיין את ההודעה ואת צו ההרחבה שהוצא בעקבותיה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הנוהל במתן צו