זכות השתיקה

בפסיקתו של בית-המשפט העליון, הובעה לא אחת עמדה המרחיבה את זכותו של החשוד בחקירתו והמכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר.

זכות השתיקה הינה הביטוי המובהק ביותר לחסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה"מוחלטת" - שלא לפצות פה ולא לומר דבר - הוענקה זכות השתיקה על-ידי המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו {סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי")}.

זכות השתיקה של הנאשם היא, אכן, זכות אדם מהותית. אולם ככל זכות מהותית, ובכלל זה זכות חוקתית, היא אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד. בצד זכות השתיקה של הנאשם ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי, שנועדו להגן על שלום הציבור, למגר את הפשיעה, להגן על נפגעי עבירה, ולשקם את העבריין {ת"פ (מרכז) 26874-02-13 מדינת ישראל נ' יורי קוסמוצוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.13)}.

החסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה, מקנה אך זכות שתיקה "יחסית", דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. אך כשהמדובר בחשוד בביצוע עבירה, הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת {רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.03); רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ ואח' נ' משה אריאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.92); ע"פ 139/52 היועץ המשפטי לממשלה נ' קינן, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.53); רע"פ 3445/01 מישל אלמליח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.02); ע"פ 96/66 טאו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.06); א' הרנון "על זכות השתיקה", משפטים א' 95}.

זכות השתיקה כשמה כן היא - זכות. היא יונקת את כוחה מזכותו של אדם שלא להפליל את עצמו. עיון בפסיקה מגלה כי לצד החשיבות הניתנת לזכות השתיקה, אין המדובר בזכות מוחלטת. ליתר דיוק, זכות השתיקה היא מוחלטת, אך בשיטתנו הנאשם עלול לשלם מחיר בגין מימושה. כפי שציין כב' השופט ס' ג'ובראן ב- בש"פ 7216/05 {ויסאם אגבריה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.05)}:

"אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו - אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על-ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה. אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב."
{השוו: בש"פ 5588/12 זלמן שלמה ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.12)}

זאת גם כפי שציין השופט י' אנגלרד ב- בש"פ 1250/99 {גבאי נ' מדינת ישראל פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.99)}:

"גם שתיקת העורר במשטרה, אשר לא נתן גרסאות מטעמו כנגד הגרסאות שמסרו המתלוננים, מחזקת את התשתית הראייתית לכאורה. על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר הנסיבות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם, אשר ירחיקו מן המעשים המיוחסים לו, והוא נמנע מלעשות כן, מתחזקת גרסת התביעה."

בנוסף, אין בהסבריו של הסנגור תחליף למסירת גרסה מפי הנאשם עצמו, ואין בהם כדי "לכרסם" בחומר הראיות.

יחד-עם-זאת השתיקה לבדה אין בה כדי להוות ראיה עצמאית לאשמתו של נאשם. אין לה כוח עצמאי, אלא מעין כוח נלווה לעצמתן של הראיות. השתיקה יכולה לחזק ולסייע לראיות התביעה במשפט {סעיף 162(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")}.

2. זכות השתיקה לחשוד
חשוד נהנה אף הוא מזכות השתיקה {סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות); רע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.02)}.

על-אף האמור, העמיקה הפסיקה ודנה בשאלה האם יש להבחין בין זכותו של חשוד להימנע מהפללה עצמית לבין הזכות שלא לומר דבר, מטוב ועד רע, בחקירה. מצד אחד על מחלוקת זו עמד כב' המשנה לנשיא, השופט תיאודור אור, ב- 5121/98 יששכרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06)} כדלקמן:

"על-פי לשונם של סעיפים 161, 47 ו- 2(2) (לחוק סדר הדין הפלילי; לפקודת הראיות ולפקודת הפרוצדורה (עדות), בהתאמה), רק לנאשם קיימת זכות שתיקה, ואילו לכל אדם, הכולל גם חשוד, עומדת הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, לאמור: הזכות שלא לומר דבר אשר עלול להפליל אותו ולשמש ראיה לחובתו בעתיד ולא למסור ראיה אשר עלולה להפלילו."

אולם מצד שני, בבית-המשפט הובעה לא אחת עמדה המרחיבה את זכותו של החשוד בחקירתו והמכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר {8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.03) (להלן: "עניין שרון"); ע"פ 9141/10 אברהם סטואר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.14)}.

דברים נוספים שכתב השופט אור, בהקשרו של חופש השתיקה המוחלטת, מספקים ביאור אשר כוחו יפה גם בסוגיית האימרה המפלילה:

"אחד הטעמים נעוץ בדאגה לחשוד. במהלך חקירה פלילית ניצב החשוד לבדו אל מול חוקריו, ללא כל סיוע משפטי. קיים החשש כי חוקרי(ם) ישתמשו לרעה בכוח המצוי בידיהם על-מנת לגבות הודאות מחשודים. הטענה היא כי יש להבטיח את זכותו של חשוד, שעה שהוא ניצב בסיטואציה המאיימת והעויינת של חקירה, כדי להגן עליו מפני התנהגות לא ראויה של חוקריו."

טעם נוסף נעוץ ברצון להגן על שיטת המשפט מפני הודאות שווא של חשודים. הטענה היא שהסיטואציה שבה אדם נחקר הינה כה מאיימת מעצם טבעה וטיבה, עד שיש למנוע מצבים שבהם יענה שקר לשאלות בחקירה בשל הבלבול, הלחץ והמצוקה שהינו שרוי בהם. הודאות שווא כאלה תסכלנה את מטרות החקירה - גילוי האמת והתחקות אחר עבריינים.

כמו-כן, השאיפה להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה, בייחוד לאור פגיעתה של החקירה בפרטיותו ובכבודו. הדבר מתיישב גם עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי, שלפיו על התביעה לגייס את הראיות ולא על הנאשם לספקן. הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד מבטיחה שהחשוד לא יסתכן באמירת דברים אשר בדיעבד יסתבר שהיה בהם כדי להפלילו, גם אם בשעת החקירה נראה שאין בדברים כדי להוות ראיה מפלילה בעתיד {ראו "עניין שרון"}.

החירות להימנע מהפללה עצמית הוכרה כערך מרכזי בשיטת המשפט. חוליה רבת-חשיבות היא במארג הערכים, החוסים תחת כנפיו של העיקרון בדבר הגינות ההליך. אודותיה בהלכה הפסוקה, בהקשרו של נאשם ויפה הוא גם לחשוד.

אין כופים על נאשם להתגונן באופן פוזיטיבי נגד האישומים המיוחסים לו, ועל-כן אין הוא מחוייב להעיד במהלך משפטו או להשיב לשאלות שנשאל במסגרתה של חקירה המתנהלת נגדו כאשר התשובות לשאלות אלה עלולות להפלילו.
בכך אף ניתן ביטוי נוסף למעמדה האיתן של חזקת החפות, שכן שיטות משפט המעניקות לנאשמים זכות שתיקה אינן מחייבות אותם לגלות מידע מפליל המצוי בידיהם, והנטל להוכחת האשמה נותר על כתפיהן של רשויות התביעה לבדן.

חזקת החפות וזכות השתיקה הן מהאדנים שעליהם שעונים דיני העונשין שלנו. הן חלק בלתי-נפרד מזכותו של נאשם להליך הוגן. הן קשורות במישרין לעקרונות של הוגנות, צדק וחירות. הן מבטאות את ההכרה בפער הכוחות האדיר שבין המדינה - בכובעה כתובעת - לבין הנאשם העומד לדין.

הן מטילות על המדינה את הנטל להצדיק את הפגיעה בזכויות היסוד הנגרמת כתוצאה מהרשעתם וענישתם של נאשמים. הן מקטינות את הסיכון לטעות שבהרשעת אדם חף. משכך, אף יש הרואים בהן זכויות חוקתיות הנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {רע"פ 4142/04 סמל (מיל) מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.06)}.

זהו, כפי שצויין, ערך מסוג של חופש, לאמור החופש של אדם שלא למסור גרסה העלולה להפלילו. אך בד-בבד מצמיח הדבר לחשודים ערכים מסוג של זכויות, אשר כנגדם קמות לרשות החוקרת חובות. זכותו של חשוד היא, כי הרשות החוקרת תודיעו על החופש המסור לו. חובתה של הרשות החוקרת היא ליידע. הזכות, כמו החובה שאל מולה, קמות עוד בטרם הופנו אל החשוד שאלות, שהתשובה להן עלולה להפלילו, ובטרם נתבקש בידי גורמי החקירה, בכל דרך אחרת, למסור מידע אשר עלול להפלילו.

במהותה של אותה חובה, המכונה בלשון שגורה "אזהרה" לחשוד, הוסיפה הפסיקה ודיברה. ב - ע"פ 10049/08{ אבו עצא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.12)} כב' השופט יורם דנציגר מנה ארבעה מרכיבים מצטברים, המכוננים את אותה "אזהרה":

"(א) העמדת החשוד על-כך שאינו חייב למסור דבר העלול להפלילו; (ב) העמדתו על-כך שכל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה לחובתו בהליך השיפוטי;
(ג) העמדתו על-כך שהימנעות מלהשיב לשאלות החוקרים עלולה לחזק את הראיות נגדו;
(ד) תיאור העבירות, שבזיקה אליהן הוא נחקר."

לעניין המרכיב האחרון אין לדרוש מאדם למסור את גרסתו מבלי שידע במה הוא חשוד {ע"פ 70035/04 מדינת ישראל נ' חננה פורסם באתר האינטרנט נבו (9.9.04)}. היידוע דורש הבהרה בדבר מהות העבירה וטיבה, אף בלי להביא מנוסחו של הסעיף שבחוק או לציין את מספרו {מדינת ישראל נ' בלחניס, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.99)}.

מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גרסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר שיפלילו. אזהרת החשוד נועדה לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית, וכי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אימרתו {ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 529 (2002)}.

עם-זאת, בנסיבות מסויימות לזכות השתיקה - מחיר מסויים. זכות זו עומדת לחשוד כזכות מוחלטת בשלב החקירה ואין הדעת סובלת שעשיית שימוש בזכות השתיקה או בזכות בחירתו של קו ההגנה, יהיו כשלעמם - לרועץ. ברם, לעשיית שימוש בזכות השתיקה על-ידי חשוד ישנו "מחיר" טבעי מן ההיבט הראייתי. כמו למשל, חשוד שבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא משקל שכנגד. בכך מתחזק מטבע הדברים כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גרסתו בעדותו במהלך הדיון. הוא הדין בכבישת גרסה מצידו של נאשם עד לאחר סיום פרשת התביעה, מטעמים הנעוצים בבחירת קו ההגנה {ע"פ 9141/10 אברהם סטואר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.14)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות השתיקה