botox
הספריה המשפטית
הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה

הפרקים שבספר:

פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות עובר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות על בית-המשפט לפסול קבילותה של הודאת נאשם, אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון.

השאלה מהי הודאה "חופשית ומרצון" אינה פשוטה להגדרה. אדם הנתון בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד, חווה לחץ נפשי ואי-נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב בו הוא שרוי.

חקירה מעצם טיבעה, מעמידה את הנחקר במצב קשה. כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים {בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נג(4), 817 (1999)}.

בהתחשב בכך, ברי כי אין להעניק למונח "חופשית ומרצון" משמעות מילולית. ואומנם, המשמעות שניתנה למונח האמור משך שנות פסיקת בית-המשפט הייתה משפטית-טכנית לפיה, הודאת נאשם תיפסל לפי סעיף 12 לפקודת הראיות רק אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני" פסול, שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור באופן חופשי בין מסירת הודאתו לבין הימנעות ממסירתה {ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3), 768 (1978); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 557 (1997); דנ"פ 4342/97, 4530 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1), 736 (1998)}.

נדגיש כי אף אם הוכח שהודאה שמסר נאשם בחקירתו קבילה כראיה בהיותה "חופשית ומרצון", על בית-המשפט להוסיף ולבחון את משקלה ומהימנותה של ההודאה. זאת מאחר וגם שימוש בדרכי חקירה שהן מותרות עלול להביא לכך שנחקר יודה במה שלא חטא, בשל לחצים פנימיים שבנפש האדם {ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441 (1991)}.

התנאים לקביעת קבילותה ומשקלה של הודאת נאשם מלמדים כי אף שהודאה שנגבתה על-ידי איש מרות מהווה ראיה קבילה להוכחת אשמה בפלילים, קיימים בחוק ובפסיקה חסמים שתכליתם להתמודד עם החששות הכרוכים בקבלתה כראיה {ראו: דו"ח הוועדה בראשותו של השופט גולדברג לעניין הרשעה על-סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (תשנ"ה), 8; ב' סנג'רו "ההודאה כבסיס להרשעה - האמנם 'מלכת הראיות' או שמא קיסרית הרשעות-השווא" עלי משפט ד, 245 (תשס"א)}.

יצויין, כי בשנת 2002 התקבל חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 הקובע כי ככלל, חקירתו של חשוד בתחנת המשטרה בעבירות חמורות, תתועד באופן חזותי בכפוף לסייגים המנויים בחוק.

החובה הסטטוטורית לתיעוד חקירות חשודים בדרך חזותית או קולית נועדה לאפשר לבית-המשפט להתרשם בדרך הקרובה ביותר להתרשמות בלתי-אמצעית, מאופן ניהול החקירה ומנסיבות מסירת ההודאה במהלכה. זאת, על-מנת לסייע בידיו בקביעת קבילותן ומשקלן של הודאות שנמסרו בחקירה, וכדי לאפשר הגנה טובה יותר לזכויותיהם של נחקרים {ראו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (הודאת נאשם בעבירות חמורות), התשס"א-2000}.

השאלה מהי תכליתו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ידעה התפתחויות משך השנים.

בראשיתו, שימש מבחן "חופשיות הרצון" כדי לפסול קבילותן של הודאות שניגבו תוך שימוש באמצעי חקירה שעיקרם כפיה ואלימות או איום בהם, וכן כדי לפסול הודאות שנגבו תוך שימוש בתחבולה או פיתוי בלתי-הוגנים.

אותה עת, התפיסה השלטת בפסיקה הייתה כי מבחן "חופשיות הרצון" נועד להגן על אמינותן של הודאות שנמסרו בפני אנשי מרות. לפי אותה תפיסה, אמצעי חקירה פסולים כגון: אלימות, כפיה ואיומים או דברי פיתוי והבטחה מצד איש מרות, עלולים להוביל למסירת הודאות שקר ולפיכך יש לפסול קבילותן של הודאות אלה על-הסף {ע"פ 2/48 אל-לוג' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א(1), 92 (1948); ע"פ 242/63 קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), 477 (1964); ע"פ 270/65 קיסי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3), 561 (1965)}.

עם השנים, הוסט הדגש מאמצעי כפיה ואלימות פיזית שנתפסו כעילת פסילה גם לטענות בדבר הפעלת לחצים נפשיים או פסיכולוגיים בלתי-הוגנים על נאשמים בחקירתם.

בד-בבד, חלה התפתחות חשיבתית בנוגע לטעמים המונחים בבסיס כלל הפסילה הקבוע בהוראת סעיף 12 לפקודת הראיות.
לצד התכלית של הבטחת אמינותן של הודאות, היו שסברו כי מבחן "חופשיות הרצון" נועד להגן על זכויותיהם של נאשמים בחקירה ועל טוהר ההליך הפלילי. לפי אותה גישה, פסילת קבילותה של ההודאה נועדה ליתן סעד בגין הפגיעה בכבוד האדם של הנחקר, ועל-מנת למנוע מבית-המשפט ליתן ידו לאי-החוקיות בה נקטו גורמי החקירה עם קבלת הראיה במשפט.

בנוסף, הובעה הדעה כי תכליתו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות היא לחנך ולהרתיע את גורמי החקירה מפני שימוש באמצעי חקירה פסולים {ע' גרוס "כלל פסילה חוקתי - האם יש לו מקום בישראל?" משפטים ל, 145 (תשנ"ט); א' הרנון "ראיות שהושגו שלא כדין: מבט השוואתי", ספר לנדוי, כרך ב' (א' ברק וא' מזוז עורכים, תשנ"ה), 983; א' שטיין "מקריות ותיאוריה בעשיית משפט", משפטים כט, 5 (תשנ"ח)}.

החל מסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת הסתמנו שלוש גישות פרשניות ביחס לטעמיו של כלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודת הראיות. שלוש הגישות הפרשניות התבססו, במידה זו או אחרת, על הטעם שעניינו הגנה על אמינותן של הודאות. השוני בין הגישות התבטא במשקל שניתן לתכלית שעניינה הגנה על זכויותיו של הנחקר.

לפי גישה פרשנית אחת {ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 197 (1976)}, אמצעי חקירה פסולים מן הסוג של אלימות פיזית, איומים, דברי פיתוי והבטחה לא הוגנים או הפעלת לחצים פסיכולוגיים אסורים על הנאשם בחקירתו, שוללים מיניה וביה את קבילות הודאתו נוכח הפגיעה הקשה בכבודו כאדם ובשלמות גופו ונפשו.

לשם הגנה על זכויות הנחקר, מניחה הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות הנחה שאינה ניתנת לסתירה ולפיה הודאה שנגבתה באמצעים פסולים כאמור אינה הודאת אמת. לפיכך, יש לפוסלה על-הסף, בלא צורך לבחון את מידת השפעתם בפועל של אמצעי החקירה הפסולים על חופש הרצון של הנחקר ועל אמיתות תוכנה של ההודאה.

בהתאם לגישה האמורה, השאלה אם יש לחשוש לאמיתותה של הודאה שנגבתה באמצעים פסולים היא, איפוא, שאלה של חוק או למצער שאלה מעורבת של חוק ועובדה.

לצד הגישה האמורה, הובעה בפסיקת בית-המשפט גישה פרשנית אחרת {ע"פ 369/78 אבו-מדיג'ם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 376 (1979), מפי השופט ח' כהן}. על-פי גישה זו, אף כאשר מדובר באמצעי חקירה פסול באופן קיצוני יש לבדוק מבחינה עובדתית את נסיבותיו של כל מקרה לגופו, האם היה בו כדי לשלול בפועל את רצונו החופשי של הנאשם במסירת הודאתו - שאז תיפסל קבילותה מחשש להיותה הודאת שווא או שמא על-אף השימוש באמצעי חקירה כאמור, נותרה בידי הנאשם יכולת הבחירה החופשית בנוגע למסירת הודאתו, שאז תתקבל ההודאה כקבילה, והדיון יתמקד בשאלת משקלה הראייתי.

בהתאם לגישה הפרשנית האמורה, אי-החוקיות בגבית ההודאה אינה פוסלת כשלעצמה את קבילותה, כל עוד לא נשלל רצונו החופשי של הנאשם במסירת הודאתו ואין חשש לאמיתות תוכנה.

גישה פרשנית זו רואה את עיקר תכליתו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות בהבטחת אמינותן של ההודאות הנמסרות בחקירה {ע"פ 115/82, 168 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197 (1984) (להלן: "פרשת מועדי"); ע"פ 183/78, 191/79 אבו מידג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 533 (1980)}.

גישה פרשנית שלישית ביחס להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות נקבעה בפרשת מועדי, מפי השופט גולדברג.

גישה פרשנית זו היוותה דרך ביניים בין שתי הגישות הפרשניות האחרות. בהתאם לגישה האמורה, על דרך-הכלל, אין באי-החוקיות, כשלעצמה, כדי לפסול קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

לפיכך, יש לבחון מבחינה עובדתית בכל מקרה לגופו האם היה באמצעי החקירה הפסול כדי לשלול את חופשיות רצונו של הנאשם במסירת הודאתו, שאז תיפסל קבילות ההודאה מחשש לאמיתותה.

יחד-עם-זאת, במקרים בהם הגיעה רמת הפסלות כדי פגיעה "בצלם דמות האדם" של הנאשם וכדי "דרגת חקירה ברוטלית ובלתי-אנושית", כי אז תישלל קבילות ההודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות מיניה וביה, בלא לבחון את ההשפעה בפועל של אמצעי החקירה הפסול על חופשיות רצונו של הנאשם.
גישה זו משלבת בין הטעמים האפשריים השונים לכלל הפסילה שבהוראת סעיף 12 לפקודת הראיות. היא מייחסת משקל נכבד לתכלית שעניינה הגנה על אמינותן של הודאות נאשמים לשם שמירה על שלום הציבור ולחימה בפשיעה.

יחד-עם-זאת, במקרים בהם נעשה שימוש באמצעי חקירה פסולים באופן קיצוני עד כדי "פגיעה בצלם דמות האדם" של הנחקר, כי אז רואה הגישה האמורה ליתן משקל רב להגנה על הזכות לכבוד האדם ולשלמות הגוף והנפש, בלא לבחון האם בנסיבות המקרה נשלל בפועל רצונו הטוב של הנאשם במסירת הודאתו.

דומה כי גישה פרשנית זו היא המקובלת בפסיקת בית-המשפט מאז מתן פסק-הדין בפרשת מועדי {ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 387 (1987); רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.05)}.

ראוי להדגיש כי לפי שלוש הגישות הפרשניות כאמור לעיל, אי-מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך-דין, אין בה כשלעצמה כדי לפסול קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

יצויין כי אף לפי הגישה הפרשנית, המדגישה את ההגנה על זכויות הנאשם בחקירתו, אין באי-מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות כדי להוות אמצעי חקירה פסול מן הסוג המוביל בהכרח לפסילת קבילותה של ההודאה.

ישנם מקרים בהם נקבע כי היעדר הודעה כדין בדבר זכות השתיקה לא יביא בהכרח לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה, אף כי הקפדה על אזהרת החשוד טרם גביית אימרתו תקל על בית-המשפט בבואו להכריע בדבר קבילות ההודאה ומשקלה {ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 326 (1977); ע"פ 450/82 אבו-עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 589 (1983)}.

כמו-כן, ישנם מקרים בהם נקבע כי פגיעה שלא כדין בזכות ההיוועצות בעורך-דין אינה מובילה בהכרח לפסילת קבילותה של הודאה שנמסרה בחקירה, ויש לבחון בכל מקרה לגופו את השפעת הפגיעה בזכות האמורה על חופשיות רצונו של הנחקר ועל משקל ההודאה שמסר {ע"פ 6021/95 מדינת ישראל נ' גומז-קרדוסו ואח', פ"ד נא(3), 769 (1997)}.

יצויין כי המקרים בהם נפסלה הודאת נאשם לפי סעיף 12 לפקודת הראיות בגין אי-מתן הודעה כדין בדבר הזכות לשתוק או הזכות להיוועץ בעורך-דין היו מועטים ביותר, ואלה היו אחוזים בנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה {ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1), 297 (1979); ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 85 (1981)}.