הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה
הפרקים שבספר:
- הזכות להליך הוגן - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה כזכות שהפגיעה בה היא פגיעה בזכות חוקתית
- הליכי חקירה
- "הגנה מן הצדק" - פגיעה ב"זכות להליך הוגן",
- ראיה שנתקבלה שלא כדין
- הזכות להליך הוגן - זכות השתיקה והזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט (סעיף 10א לפקודה)
- קבלת אימרה בהסכמה (סעיף 10ב לפקודה)
- הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודת הראיות)
- קבילות או פסילת הודיות - זכות השתיקה וזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)
- הביטוי "חופשית ומרצון"
- דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי
- קבילות הודאות נאשם שלא הועמד בחקירה על זכותו להיוועץ בעורך-דין
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות עובר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד
- השיקולים שיש לשקול על-פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- מהי האבחנה בין "הודיה" לבין "ראשית הודיה"?
- הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (דרישת הסיוע להרשעה על-פי הודיה), התשע"ג-2013
- ההלכה הפסוקה מבית היוצר של בית-המשפט העליון
- ראיות מפלילות (סעיף 47 לפקודת הראיות)
- חיוב החשוד להצגת מסמכים
- הזכות להליך הוגן והנגזרת ממנה ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- שתיקתו של חשוד או של נאשם במשפט - כללי
- משמעותה הראייתית של שתיקת חשוד
- שתיקת הנאשם במשפט ומשקלה הראייתי
- הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה
- הפקותה של ה"שתיקה" בהליכי מעצר, לרבות עבירות נשק
- נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד
- חובת הקפדה יתירה על זכות ההיוועצות
- עורך-הדין כגורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה
- האם לפגיעה בזכות להיוועצות עם עורך-דין תהא נפקות גם בשלב המעצר?
- חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור
- ההלכה הפסוקה יצירת בית-המשפט לערכאותיו השונות
קבלת אימרה בהסכמה (סעיף 10ב לפקודה)
סעיף 10ב לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"10ב. קבלת אימרה בהסכמה (תיקון: התש"ם)
אימרה בכתב שניתנה מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האימרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על-ידי עורך-דין."
סעיף 10ב לפקודת הראיות מסדיר את קבילותה של אימרת עד בכתב ללא העדתו. על-פי סעיף הנ"ל, האימרה תוגש בהסכמת בעלי הדין; על תוכן האימרה להיות מוסכמת, קרי, איננה שנויה במחלוקת {ת"פ (פ"ת) 38646-01-11 {מדינת ישראל נ' אליעזר ג'רסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.12)} ועל הנאשם להיות מיוצג על-ידי סניגור.
על-מנת שסעיף 10ב לפקודת הראיות יחול ישנם מספר תנאים מקדמיים. ואלה הם:
ראשית, קיומה של "אימרה בכתב". לצורך דרישת הכתב אין צורך שההודעה תירשם בידיו של העד {ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133 (1996)}. הודעה כזו יכולה גם להירשם מפיו מבלי שיהא מודע לכך {ע"פ 323/84 שריקי נ'מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 505, 515 (1985)}. נעיר כי אין דרישה שהאימרה תהא חתומה בידי העד {ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3), 596 (1985)}.
שנית, מדובר באימרה שנתן "עד". למונח הזה ניתנה הפרשנות הלשונית הרגילה, אלא שבנקיטת המונח "נתן" מודגשת הדרישה שההודעה תהא של העד עצמו ולא פרי פרשנות של מי ששמע את האימרה מפיו.
שלישית, האימרה צריכה שתינתן "מחוץ לבית-המשפט". אין הכרח שההודעה תינתן במשטרה דווקא אלא בכל מקום שהוא מחוץ להליך הפלילי הרלבנטי שבו מבקשים להציג את האימרה. על-כן, גם הודיית נאשם בפני בית-המשפט בכתב האישום מהווה אימרה "מחוץ לבית-המשפט" ובלבד שניתנה ונעשתה מחוץ למסגרת הדיון הפלילי שבמסגרתו מבקשים להגישה כראיה {ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3), 596 (1985); ת"פ (חי') 280/83 מדינת ישראל נ' אסמעיל, תש"מ (1), 289 (1984)}.
הסכמת צד להגשת אימרת חוץ של עד {או מסמך}, משמעה כי אותה אימרה אינה מצויה במחלוקת ובפרט כאשר הנאשם ויתר על זכותו לחקור את מוסר האימרה בחקירה נגדית {ת"ד (תעבורה אשד') 1110-08 מדינת ישראל - תביעות תעבורה לכיש נ' דני אוסדון, תק-של 2011(3), 9689, 9705 (2011); ת"פ (שלום יר') 1265/06 מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה נ' מיארה גיל, תק-של 2006(4), 21250, 21256 (2006)}.
הסכמת הסניגוריה להגשת ראיה מוציאה ראיה זו מגדר "ראיה לכאורה" ומביאה אותה אל תחומי הראיות ה"מעובדות" עליהן יכול בית-המשפט לסמוך את ממצאיו במשפט גופו.
אמת, בשיטה האדוורסארית, בראשיתה, תהליך עיבוד הראיות נעשה באופן בלעדי על-ידי השמעת העדים הרלוונטיים בפני בית-המשפט.
ברם, מזה שנים שנקבעו חריגים לכלל זה וכיום פקודת הראיות מאפשרת הגשת ראיות מגוונות שלא על דרך השמעת עדים.
דוגמה מובהקת לכך מצויה בסעיף 10ב לפקודת הראיות, המתיר הגשת אימרת חוץ בהסכמה, אף אם מוסר האימרה אינו עד במשפט, אם תוכנן אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים והנאשם מיוצג על-ידי סניגור { ע' (צבאי לערעורים) 5302/08 ג'יהאד מטר אלעבד דוקמאק נ' התביעה הצבאית, תק-צב 2009(4), 48, 53 (2009)}.
מקום בו הסכימו הצדדים על ראיה, הסכמה זו אינה מחייבת את בית-המשפט אשר אינו חייב לכפוף את רצונו להסכמה האמורה ורשאי הוא להחליט בעניין לפי שיקולו {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 376 (2003); רע"פ 6862/09 הרצל יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 4022, 4023 (2009)}.
לעיתים עולה השאלה האם ייתכן כי אימרה תוגש בהסכמה חרף העובדה כי הנאשם אינו מיוצג על-ידי סניגור?
אם-כן, ניתן להגיש אימרה בהסכמה וחרף העובדה כי הנאשם לא מיוצג על-ידי סניגור במקרים בהם ברור לבית-המשפט כי הנאשם מסרב, למשל, לקבל על עצמו ייצוג של סניגור ולאחר שהוברר לבית-המשפט כי במקרה הנדון בפניו כי בקבלת האימרה לא נגרם כל עיוות-דין לנאשם ובפרט כאשר ברור לכל הצדדים כי האימרה הוגשה לבית-המשפט בהסכמה ובמקום חקירה ראשית {ע"פ (מחוזי ת"א) 72181/05 עמנואל בן שמעון פלד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3), 11793, 11814 (2007)}.
2. "הסכמה מסוייגת"
עניינה של "הסכמה מסוייגת" היא הגשת אימרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור.
במידה והעד לא נקרא להעיד, יש לראות את האימרה כעדות עד בחקירה ראשית, שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית.
דין הודעה המוגשת כראיה ב"הסכמה מסוייגת", ונותנה אינו נחקר בחקירה נגדית, כדין "עדות ראשית" שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית של העד שמסרה.
משקלה הראייתי של הודעה כזו נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי המבחנים הנוהגים בדרך-כלל לעניין הערכת משקלה של עדות שלא נמסרה בפני בית-המשפט כאשר היעדר החקירה הנגדית - שקיומה היה נתון לשיקול-דעתו של היריב - נמנה בין השיקולים התומכים בגרסה המוצגת בהודעה, בעימות שבינה לבין ראיה אחרת המובאת על-ידי היריב לסתירתה {ע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.12); ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.94)}.
כאמור, כאשר הודעות עדי התביעה מוגשות בהסכמה, מכוח הוראת סעיף 10ב לפקודת הראיות, ונותני העדות לא נחקרו בחקירה נגדית, יש לראות בהגנה כמי שויתרה על חקירתם הנגדית של העדים.
להגנה עומדת הזכות להסכים להגשת אימרות עדי התביעה "באופן מסוייג". הסכמה שכזו משמעה הסכמה על הגשת האימרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור.
אך, משנתן הסניגור הסכמתו להגשת הודעת עד התביעה (כגון: "אין לי התנגדות להגיש את אימרתו של העד"), משמעות ההסכמה היא כי אין תוכן הודעת עד התביעה שנוי במחלוקת וכי ההגנה ויתרה על הזכות לחקירה נגדית, ובנסיבות אלה, קביעת משקלן הראייתי של האימרות מסורה הייתה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, על-פי המבחנים הנוהגים לעניין הערכת משקלה של עדות שניתנה שלא בפני בית-המשפט {רע"פ 10383/06 חיים ביטון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.08); ע"פ 4736/91 חוסאם בן וג'יה פטאיר ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.94); ערעור 51/12 התובע הצבאי הראשי נ' ח/ רב"ט אביעד פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.12)}.