נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד

ב- ש"פ 9220/12 {שלמה עדי פרץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(4), 12041 (2012)} מדובר בזכות יסוד מרכזית המעוגנת כיום בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"):

"34. זכות העצור להיפגש עם עורך-דין
(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו.
(ב) ביקש עצור להיפגש עם עורך-דין או ביקש עורך-דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי.
(ג) פגישת העצור עם עורך-הדין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו של העצור.
(ד) נמצא העצור באותה עת, בעיצומם של הליכי חקירה או של פעולות אחרות הקשורות בחקירה, באופן שנוכחותו נדרשת כדי להשלימם, ועריכת הפגישה עם עורך-הדין ללא דיחוי, כאמור בסעיף-קטן (ג), מחייבת את הפסקתם או את דחייתם למועד אחר, והקצין הממונה בדרגת רב פקד ומעלה (להלן בסעיף זה: "הקצין הממונה") סבר כי הפסקתם או דחייתם עשויה לסכן, באופן ממשי, את החקירה, רשאי הוא להורות בהחלטה מנומקת בכתב, שפגישת העצור עם עורך-הדין תידחה לזמן הנדרש כדי להשלים את הפעולה, ובלבד שההפסקה לא תעלה על שעות ספורות.
(ה) סבר הקצין הממונה כי פגישת העצור עם עורך-הדין עלולה לסכל או לשבש מעצרם של חשודים נוספים באותו עניין, למנוע גילוי ראיה או תפישת דבר שהושג בקשר לאותה עבירה, רשאי הוא להורות, בהחלטה מנומקת בכתב, שהפגישה תידחה לתקופה הנדרשת, ובלבד שהיא לא תעלה על 24 שעות משעת המעצר.
(ו) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), רשאי הקצין הממונה בהחלטה מנומקת בכתב להורות שלא לאפשר פגישת עצור עם עורך-דין, לתקופה שלא תעלה על 48 שעות משעת המעצר, אם שוכנע שהדבר דרוש לשם שמירה על חיי אדם או לצורך סיכול פשע, או שהדבר כרוך בעבירת בטחון והתקיימה עילה מהעילות המפורטות בסעיף 35(א); אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מזכותו של עצור, שביקש זאת, שתינתן לו הזדמנות סבירה להיפגש עם עורך-דין לפני שיובא לבית-המשפט בעניין מעצרו."

קיימים מספר טעמים העומדים בבסיס זכותו של חשוד להיוועצות עם עורך-דינו בשלב החקירה.

ראשית, זכות ההיוועצות תורמת להבנת הנחקר את זכויותיו במהלך החקירה. ההנחה היא כי עורך-דינו של החשוד יסביר לו ביתר בהירות ופירוט את זכויותיו בחקירה, ובהן הזכות לחקירה הוגנת מבלי שיופעלו עליו אמצעים פסולים, החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה. משכך ראתה הפסיקה את זכות ההיוועצות כאספקט של זכות השתיקה {ע"פ 5954/06 סרנצ'וקוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.10.10)}.
שנית, סנגורו של החשוד עשוי לתרום לשמירה על תקינות החקירה ושלא יופעלו אמצעים פסולים כנגד החשוד. עוד הוא עשוי לתרום להבטחת אמינותן של הראיות המושגות במסגרת הליכי החקירה, באמצעות הדרישה להקפיד על כללים שנקבעו לשם כך (כך למשל בנוגע לנוכחות סנגור במסדר זיהוי). יש שעמדו על-כך שהסנגור יכול לסייע בהשגת ראיות לחפותו של החשוד, ואף למנוע השגת הודאות שווא מחשודים {ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1), 461 (2006) (להלן: "פרשת יששכרוב")}.

מטעמים אלו רואים בזכות ההיוועצות זכות המסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו. נראה כי נטיית הפסיקה, ללא שהוכרע בדבר, היא לראות בזכות ההיוועצות זכות חוקתית {פרשת יששכרוב}.

בית-המשפט גיבש במהלך השנים כללים ליישומה של חובת ההיוועצות, תוך איזונה עם אינטרסים אחרים כגון תקינות ויעילות החקירה.

הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 34(ב) לחוק המעצרים הוא כי חשוד זכאי להיפגש בהתאם לבקשתו עם עורך-דינו ללא דיחוי. לכלל זה ישנם חריגים הקבועים בסעיף והמאפשרים לקצין ממונה לדחות את פגישתו של הנחקר עם עורך-דין למספר שעות, ל- 24 שעות ואף ל- 48 שעות, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף. כמו-כן נקבע בפסיקה כי העלאת בקשה מטעם נחקר להיפגש עם עורך-דין מחייבת ליצור קשר עם הסנגור באופן מיידי ככל הניתן, וכי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בנסיבות בהן מודיע הסנגור על כוונתו להגיע למתקן החקירות במועד סמוך סביר, יש ככלל להמתין לבואו בטרם יימשכו הליכי החקירה {ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.09).

אין חולק על מעמדה הרם של זכות ההיועצות {ראו: ע"פ 8974/07 הונצ'יאן לין נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(4), 924 (2010); בג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2), 746 (2004)}. מזכות זו נגזרת החובה המוטלת על הרשויות להודיע על-כך לעצור {בג"צ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור, פ"ד מז(2), 843, (1993); ע"פ 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.08)}.

שני דברי חקיקה מסדירים כיום את חובת הרשות החוקרת להודיע לחשוד על זכותו להיוועץ עם עורך-דין. ראשון להם חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 שנחקק ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. סעיף 32 לחוק זה מדבר על חובתו של הקצין הממונה להסביר (כלשון כותרת הסעיף), להבהיר (כלשון הסעיף עצמו) ולהודיע (כלשון סעיף 33(ג)) לחשוד את זכויותיו:

"32. הסברת זכויות לעצור
החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן:
(1) את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על-ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסניגוריה הציבורית..."

סעיף זה כולל שני רכיבים: רכיב ראשון - הבהרת הזכות למסור הודעה ולהיפגש עם עורך-דין; רכיב שני - הבהרת הזכות, ככל שאין לו סניגור שבחר, להיות מיוצג על-ידי סניגור ציבורי. הסדר נקודתי, לגבי מסירת הודעה על אפשרות מינוי סניגור ציבורי, קבוע גם בסעיף 19 לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995:

"19. הודעה לעצור על אפשרות מינוי סניגור ציבורי
(א) נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על-פי דין או שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סניגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה..."

בכל הנוגע למועד בו מתגבשת חובת ההודעה על זכות ההיועצות קיימת לכאורה סתירה בין שתי ההוראות: לפי הוראת חוק המעצרים קמה חובת ההודעה רק לאחר החלטת הקצין הממונה לעצור את החשוד. החלטה זו באה לאחר שמיעת החשוד, ולעיתים (לדוגמה במקרים בהם מדובר באדם חופשי שזומן לחקירה, ובמהלכה הפך "חשוד") {בתום חקירה של ממש (למורכבות שמתגלה במקרים האחרונים ראו רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1), 748 (2003); רע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 865 (2002)}.

לעומת-זאת, לפי חוק הסניגוריה הציבורית קמה הזכות מיד עם הגעתו של חשוד לחקירה, אף אם אינו עצור. שאלה זו לא הוכרעה בפרשת יששכרוב.

2. חובות רשויות החקירה
חובות אלו של רשויות החקירה, ובכלל זה של מפקחי הרשות המקומית, לחשוד טרם עוגנו בחקיקה. חֶסֶר זה בולט, למשל, בהידרש לאמור בסעיפים 28 ו- 32 לחוק המעצרים, הקובעים מפורשות את חובתו של קצין משטרה להזהיר אדם, קודם למעצרו או לשחרורו בתנאים, כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, ואת חובתו להודיע לעצור על זכותו לפגוש עורך-דין.

אותו חסר בולט על רקע הוראותיהם של סעיפים 152(ב) ו- 161(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המחייבים את בית-המשפט להסביר לנאשם את כוחו לשתוק בשלביו השונים של ההליך הפלילי. הוא בולט, בפרט, נוכח מה שיש בו, ומה שאין, בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים).

דבר חקיקה אחרון זה, אמור לפי כותרתו לשמש אכסניה מרווחת לסוגיות הנדונות. דא עקא, כי אין החוק נוקב בחובת אזהרתם של חשודים, אף לא בחובה להודיעם על זכותם להיוועץ בעורך-דין. אמנם, אין הוא סותם את הגולל על הכרה בחובות אלו, בהותירו לסמכותם של השר לביטחון הפנים, של שר המשפטים ושל ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לקבוע כללים לעניין ניהול חקירת חשוד, ובכלל זה חובות ואיסורים המוטלים על חוקר {ראו סעיף 5(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים)}. אלא שגורמים אלה לא קבעו, עד כה, דבר באותן סוגיות.

זאת ועוד, דבר החקיקה מייחד עצמו לגורמי המשטרה. השרים, שהוסמכו להחיל את הוראותיו על רשות אחרת (זולת המשטרה) המוסמכת לחקור על-פי דין {ראו סעיף 16(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים)}, טרם עשו אף את זאת.
אולם, אין בהכרח לפרש חסר זה כהסדר שלילי, הפוטר מחובה את מפקחי הרשות המקומית. ראשיתו של "חוק חקירת חשודים" בהצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (הודאת נאשם בעבירות חמורות), תשס"א-2000 (ה"ח 2928); ובהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - הקלטת חקירות בווידאו), תש"ס-1999. תכליתן של אלו הייתה להגן על חשודים מפני חקירות לא נאותות ולאפשר לבתי-המשפט לעמוד, במבט לאחור, על נסיבות שבהן ניתנה הודיה.

בדיוני הכנסת הוזכר, אמנם, עניין האזהרה לחשודים {ראו דיון בהצעות החוק בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת מיום 20.3.2001, בעמ' 15-14}. אולם הצעות החוק, כמו החוק שהתקבל בעקבותיהן, התמקדו באמצעים לתיעודן של חקירות בעבירות חמורות בלבד, ולא במרכיבים אחרים של חובות החוקרים. כפי שהסביר, בשם מציעי החוק, יושב-ראש הוועדה, חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין: "לא התכוונו לעשות כאן קודקס בדיני החקירה".

גם כשנמשך, בשנים שלאחר מכן, המאמץ לפיתוח החוק ונציגי הממשלה הצהירו מפורשות על הצורך בעיגונו, בתקנות או בחקיקה ראשית, של מגוון זכויותיו של נחקר לא הגיע הדבר לכלל מימוש {ראו: ישיבת הוועדה מיום 22.10.07, בעמ' 3-2, 13-12; ישיבתה מיום 22.5.08, בעמ' 26-25; ישיבתה מיום 10.6.08, בעמ' 27; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 2), תשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 249}.

אי-ההסדרה של חובותיה של רשות חוקרת בעניינים הנדונים איננה הסדר שלילי, כי אם הסדר שהמחוקק ומחוקק המשנה טרם התפנו לקבוע.

ייחודו של החוק לגורמי המשטרה בלבד אף הוא אינו משמיע הסדר שלילי בעניינם של מפקחי הרשות המקומית כגורמי חקירה. כנשנה במקומותינו, חשש ביטחוני הוא שעמד ביסוד נוסחו של חוק חקירת חשודים, היינו, כי גורמים כשֵׁירות ביטחון כללי יוגבלו בעקבות כך בפעולתם {ראו: ישיבת הוועדה מיום 13.03.2001, בעמ' 6; ומיום 29.05.02, בעמ' 12}.

מיקומו של שלב החקירה כחוליה יסודית בהליך הפלילי וההכרה, אשר עוגנה-גם בחקיקה, ביסודיותו של החופש להימנע מהפללה עצמית ושלא להיחקר קודם להיוועצות בעורך-דין, מחייבים אף בהיעדרו של הסדר חקוק הכרה בזכויותיו של נחקר - זכות שכנגדה קמה לחוקריו חובה - להיות מיודע בדבר אותם חופָשׁים.

כשם שאִימרה מפלילה של אדם עלולה ליטול מחירותו במעצר, ממש כשם שעלולה היא לסבכו בהרשעה עת שמסנגר הוא על עצמו בפני הערכאות, כך בכוחה לכרות לו בור בשעה שנאספות נגדו הראיות. חובתם של גורמי החקירה היא להתריע על-כך באוזניו, קודם שאותה אימרה יצאה מפיו.

ההגנה הניתנת לזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן נוגעת לכל שלביו של ההליך הפלילי, ובכלל זה לשלב החקירה {דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.12)}.

הטעם המהותי להכרה בחובות אלו של רשויות החקירה מצוי במעמדן. כרשויות מִינהל, נושאות הן בחובת נאמנות לציבור כולו, אך בד-בבד לכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו, לרבות זה אשר עומד לחקירה. תפקידן ומשאביהן מציבים אותן בעמדת עליונות בולטת. הן אוחזות במידע. הן אוחזות בניסיון. אך יותר מזה - בידיהן כוח ניכר, הכוח העיקרי, להשפיע על הגינותו של ההליך. הן הגורם ה"מסוכן" ביותר, ככל שעסקינן בחשש לפגיעה בהגינות. אחריותן לנחקר היא איפוא, ועומדת היא שכם אל שכם עם אחריותן לציבור, להעמידו על חירויותיו היסודיות.

עיגונן של חובות חשובות אלו הוא, לעת הזו, בדרך של הלכה פסוקה השואבת מעקרונות היסוד של הגנה על זכויות האדם, ממושכלות בסיס של ההליך הפלילי ומאדניו של המשפט המנהלי. אותו עיגון איננו, כמובן, המצאה ישראלית מקורית. מצוי לו שורש, גם אם לא בדרך של אימוץ על כרעיים וקרביים, של רעיונות משיטות משפט אחרות, ובכלל זה של "תקנות השופטים" האנגליות (והן סט של כללים מנחים לגורמי החקירה אשר ראשיתו בשנת 1912 ואת מהותו הסביר בית-המשפט בבריטניה, בין-היתר, בפרשת R. v. Voisin (1918) 1 KB 531, 539 הידועה).

אזהרתם של חשודים מקורה בתקנות השופטים האנגליות, אשר נוסחן המקורי משמש בסיס להלכה הנוהגת בארץ שיש להזהיר את מי שהוחלט להאשימו כי אין הוא חייב לומר מאומה, וכי כל מה שיאמר יירשם ויוכל לשמש כראיה במשפטו. על חוקרי המשטרה לקיים את תקנות השופטים ואין להשתחרר מחובת אזהרה וגביית העדות בהתאם לתקנות. אמנם אין תקנות השופטים הוראות מחייבות אך זלזול המשטרה בכללי האזהרה המוקדמת יחשב כמסוכן {ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 326 (1977)}.

זכויות בסיסיות של חשוד אינן בהכרח אלה שלהן יוחדה הוראה חוקית ספציפית. קיימות זכויות לא מעטות שאין ערך לחשיבותן, בין אם תוגדרנה כזכויות חוקתיות ובין אם לאו, שאינן מעוגנות בסעיף חוק חרות, ועדיין איש לא יחלוק על קיומן ועל מעמדן. בזמנו קיבצו השופטים באנגליה תקנות עבור המשטרה, אשר כונו "תקנות השופטים". תקנות אלה אומצו על-ידי הפסיקה בישראל כהוראות מנחות למשטרה. בין השאר אומץ הכלל בדבר חובת האזהרה הכללית לפני החקירה כחשוד. הפסיקה בישראל קבעה כי חובת האזהרה קיימת גם לעניין חקירה בעל-פה, על-אחת-כמה-וכמה לעניין חקירה בכתב.

תהא זו, איפוא, המשטרה, או יהיו אלה מפקחיה של הרשות המקומית, לא זו בלבד שאין הם מוסמכים לחייב חשוד לומר דברים שיפלילוהו, אלא שחובתם היא להסביר לו את חירותו להימנע מן הדבר, כמו ממסירת מידע כלשהו בטרם יפגוש בעורך-דין.

זאת, אם לסכם, כחלק מעיקרון ההליך ההוגן: הזכות להליך הוגן כמוה כמעשה תַצְריף. היא אינה מתמצית בהסדר דיוני מסויים או בזכות ספציפית, אלא מבססת עצמה על אגד של אמצעים, הסדרים פרוצדוראליים וזכויות מהותיות המתקיימים בצוותא, זה לצד זה, ושנועדו לאזן את יחסי-הכוח הבלתי-שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה, הנהנית ברגיל ממעמד דיוני עדיף ומיתרונות נוספים, וכן להבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה {בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, פ"ד סא(3), 93, 155 (2006)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד