הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה

סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שלשתיקת נאשם במשפט משקל ראייתי. מידת משקלה הראייתי של השתיקה נגזרת מסיבת השתיקה. כאשר השתיקה מוסברת בהסבר שמניח את דעת בית-המשפט, עשוי ההסבר לגרוע מכוחה של השתיקה כראיה מחזקת או מסייעת את ראיות התביעה {ת"פ (שלום ת"א) 5777/06 מדור תביעות פלילי תל-אביב נ' חסידיאן גולן, תק-של 2008(2), 8, 11 (2008)}.

אין די בהסבר סתמי לשתיקה, והוא אינו יכול להיות נעוץ ברצון להימנע מהפללה עצמית {ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177 (1993)}.

עצת עורך-דין להימנע ממסירת עדות לא נתקבלה כהסבר סביר לשתיקה { ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 133 (1989)}.

בית-המשפט היה מוכן לקבל חשש מפני הפללת קרובים כצידוק לגיטימי לשתיקת נאשם {ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197 (1984)}.

בעובדה שהנאשם בחר שלא להעיד לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, יש כדי לשמש חיזוק למשקל הראיות של המאשימה. ברם, בית-המשפט אינו מחוייב לייחס משקל ראייתי לשתיקת הנאשם והשתיקה מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט, בהתאם להתרשמותו ולמכלול הראיות הפרושות בפניו {ת"פ (שלום יר') 5416/08 מדינת ישראל נ' ארז שרעבי, תק-של 2008(4), 2813, 2817 (2008) מפי כב' השופט דוד מינץ}.

ב- ע"פ 277/81 {הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369, (1984)} קבע בית-המשפט כי "...יש ששתיקתו (של הנאשם - הערת המחבר) תהיה לו לרועץ, כגון כאשר גרסת התביעה מעלה לכאורה אשמה כנגדו ומתבקש הסבר מפיו; באין הסבר כזה שתיקתו תחזק את גרסת התביעה ותסייע לה (סעיפים 161 ו- 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982)".

ב- ת"ת (תעבורה ת"א) 35573/06 {מדינת ישראל נ' קרקוקלי קורן ששון, תק-של 2008(4), 20369, 20371 (2008)} קבע כב' השופט שלמה איזקסון כי:

"בהיעדר הוכחה פוזיטיבית שמדובר ב-"דרך עירונית", לא הוכחה כאמור נסיבה המהווה חלק מהיסוד העובדתי של העבירה בה מואשם הנאשם. בנסיבות אלה, כפי שכבר ציינו בתי-משפט אחרים (ראה ע"פ 6541/02 ו- ע"פ 07-08-3084), לא קמה חובה על הנאשם למלא את החלל שהותירה התביעה, כאשר לא הוכיחה שמדובר ב-"דרך עירונית" ומשלא העיד, אין בכך כדי לזקוף את שתיקתו לחובתו".

ב- ע"פ 3018/04 {עבד אל רחמאן בן סאלח תאפל נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 532, 534 (2005)} על הנאשם היה להציע לבית-המשפט הסבר אשר יעורר את אותו ספק סביר אשר עשוי להכריע את הכף לזכותו. אולם, הוא בחר למלא פיו מים, ולא בחקירתו במשטרה בלבד, אלא גם בבית-המשפט הוא נמנע מלהעיד. על-פי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי והשילוב שבין הראיות הנסיבתיות, מחד, ובחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו, מאידך, הונחה תשתית איתנה כי המערער מורשע בעבירות שיוחסו לו".

דוגמה נוספת היא, ב- ת"פ (נצ') 190/03 {מדינת ישראל נ' מוהנד בן סלמאן סיאח, תק-מח 2005(1), 127, 135 (2005)} שם בחר הנאשם שלא להעיד במשפטו. על משמעה ונפקותה של הימנעות זו מהעדה, ואף מהבאת ראיות מטעמו חלוקים שני הצדדים.

זכותו של חשוד, או נאשם, לשתוק ולא לומר דבר במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. עם-זאת, ככל שהזכות הזו מקיפה ומלאה - שובר של חובה בצידה, והוא כי בית-המשפט רשאי להסיק מסקנות לחובת הנאשם, העושה שימוש בזכות זו.

ב- תפ"ח (ת"א-יפו) 1158/02 {מדינת ישראל - המחלקה לעניינים פליליים, בטחוניים ועניינים מיוחדים בפרקליטות המדינה נ' מרואן בן חטיב ברגותי, תק-מח 2004(2), 3430, 3477 (2004)} נאמר כי:

"הימנעותו של הנאשם מלהעיד במשפט ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עשויים לשמש חיזוק למשקל הראיות כנגדו, ואף להוות סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע, כקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי... כמו-כן, הימנעותו של הנאשם מלהשיב על כתב האישום, כפי שעשה, עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה, כקבוע בסעיף 152(ב) לחסד"פ..."
לכאורה, כאשר נאשם לא מוסר עדותו במשפט חלה הוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, וכן סיוע לראיות התביעה, מקום שדרוש להן סיוע. אולם, לא תמיד כך.

בית-המשפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת הנאשם, כאשר יש לה הסבר סביר {ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369, 386 (1984)}.

נאשם יכול לטעון טענת אליבי, אולם צריך להוכיח את טענתו או לעורר ספק סביר בליבו של בית-המשפט אם אמנם הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו {ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369, 386 (1984)}.

הכלל הוא, כי כאשר טענת האליבי מופרכת בראיות ברורות וחד-משמעיות המוכיחות כי הינה כוזבת, מהווה הדבר משקל ראייתי לחובתו של הנאשם {תפ"ח (ת"א-יפו) 1092/02 מדינת ישראל נ' אלון בן מיכאל קורן, תק-מח 2003(3), 2190, 2227 (2003)}.

ואילו בספרו של כב' השופט י' קדמי על הראיות, חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד-2003), 743, נאמר:

" 'הפרכת אליבי' בראיות ברורות וחד-משמעיות - משמעותה קביעה, כי הנאשם משקר בעניין מהותי ביותר לאישום; ושקר של נאשם בעניין מהותי, מהווה התנהגות מפלילה מצידו ומעלה חזקה בדבר אשמתו. שאחרת - מה טעם להעלאת טענת אליבי כוזבת?"

חזקה זו - המעניקה משקל ראייתי להתנהגות מפלילה של נאשם - ניתנת לסתירה. די לו לנאשם בהקשר זה, כי יציג הסבר אחר לטענת האליבי, כדי ליטול מן החזקה את כוחה המרשיע. הספק פועל כאן לזכותו של הנאשם. כאשר הוכחו עובדות הבסיס להפעלת החזקה, חייב כאמור, הנאשם להשיב על האשמה, פועל יוצא מכך הוא, כי אם לא יביא מצידו ראיות, מסתכן הוא כי תופעל נגדו החזקה העובדתית, באופן שיקבעו עובדות, הפועלות לחובתו.

לפי שיטת המשפט בישראל, הנאשם חופשי להעיד במשפטו או להימנע ממתן עדותו. אין כופים נאשם להעיד. אחד מן הסממנים של זניחתה של זכות השתיקה המוחלטת ביטויו בסעיף 162 הנ"ל, אשר הזרים לשיטת המשפט האדוורסרית שמץ מן השיטה האינקוויזיטורית והתיר לבית-המשפט להסיק מסקנות מן השתיקה, כמוגדר בסעיף 162 הנ"ל, דבר שלא היה מקובל לפני {ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177 (1993)}.

הנאשם השותק - להבדיל מן העד השותק - פועל במסגרת הדין, אולם לבית-המשפט נתונה הרשות לפרש את התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו {ת"פ (שלום ת"א) 8205/04 מדינת ישראל - מע"מ ת"א 3 נ' יגדל אילן, תק-של 2007(4), 29251, (2007)}.

2. השפעת זכות השתיקה על קבילות הראיה
לנאשם בהליך פלילי נתונה זכות השתיקה {ראו: סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.07)}. יחד-עם-זאת, סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי מורה, כי הימנעותו של נאשם מלמסור עדות בבית-המשפט עשויה לשמש כראיה לחובתו.
הוראה זו מאזנת בין זכות השתיקה הנתונה לנאשם לבין האינטרס הציבורי רב הערך שעניינו חשיפת האמת. היא מבוססת על ההנחה שלפיה אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך-הכלל, מהצגת גרסתו, והבחירה שלא להביא גרסה כלשהי בפני בית-המשפט מלמדת על חששו של הנאשם כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית {רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.06); ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441, 478 (1991)}.

בצד האמור, גם כאן, מקום בו ניתן מפי הנאשם הסבר מניח את הדעת לשתיקתו יהיה בכך כדי להשפיע על משקלה הראייתי. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי אין די במתן הסבר סתמי לשתיקה אלא נדרש הסבר מהותי בעל משקל של ממש. נציין, כי הסבר סביר לשתיקה יכול שיהיה נעוץ ברצון להימנע מפני הפללה של קרובי משפחה {ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197, 234 (1984); ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.06)}.

מכל מקום, בסופו-של-יום השתיקה היא זכותו של נאשם, והיא לבדה אינה יכולה כמובן להביא להרשעה - אין אדם צריך לספק את כלי הנשק נגדו. אין היא יכולה לבוא תחת ראיות פוזיטיביות והיא לבדה, אך ברי כי השתיקה תוכל לחזק ראיות קיימות. זהו צו המחוקק בסעיף 162(א) לחוק סדר דין פלילי. זו גם כמובן מצוות השכל הישר. בהקשר זה שוברה של השתיקה בצידה, בית-המשפט אינו יכול להתייחס לשתיקה בשויון נפש גמור.

3. התנהלות בעל דין בבית-המשפט כראיה נסיבתית
ככלל, הדרך בה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה ראיה נסיבתית {י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, 1890 (תש"ע) (להלן: "י' קדמי")}.

דוגמה היא, ב- ת"פ (כ"ס) 2507/09 {מדינת ישראל שלוחת תביעות כפר סבא נ' רועי חסידוב ואח', תק-של 2014(1), 121676 (2014) (להלן: "פרשת חסידוב")} שם ניכר חוסר מהימנותם של הנאשמים, הן בגרסתם והן בהתנהגותם המפלילה, וגרסהותיהם לא היו אמינות כלל.

במהלך פרשת ההגנה ביקש נאשם 1 שלא להעיד. על-פי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית-המשפט לייחס לשתיקתו זו של נאשם משקל ראייתי ממשי לחובתו {ראו: י' קדמי}.

סירובו של נאשם לענות לשאלות ולשתף פעולה עם החוקרים, כבר בשלב מוקדם של החקירה, משקפת התנהגות שאינה מתיישבת עם חפות, מקרינה חוסר מהימנות, ומשקפת התנהגות מפלילה בפני עצמה {י' קדמי, 869}.

הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש. עם-זאת, השתיקה אינה יכולה לתפוס את מקומן של ראיות התביעה הבסיסיות הנדרשות לצורך הפללת הנאשם. זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר {ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.07)}.

עם-זאת, אינטרס גילוי האמת בהליך הפלילי מורה כי יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקת הנאשם במשפט, ויחסיות זו מתבטאת בחיזוק ראיות המפלילות את הנאשם בביצוע העבירה. שתיקת הנאשם אינה יכולה לשמש להוכחת עובדה שבמחלוקת מקום שזו לא הוכחה אף לכאורה ביתר הראיות {ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221 (1996)}.

לעומת-זאת, שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה {רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 408 (1991)}.

יתר-על-כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו {ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 617 (1997); ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 785 (1985)}.

ב- פרשת חסידוב לא זו בלבד כי נאשם 1 נמנע מלהעיד בתיק, ושמר על זכות שתיקה חלקית בחקירתו במשטרה, הרי שאף הגרסה החלקית שניתנה על ידו, נסתרה מניה וביה בגרסתם של יתר העדים, כמו גם בראיות נוספות {ת"פ (כ"ס) 2507/09 מדינת ישראל שלוחת תביעות כפר סבא נ' רועי חסידוב ואח', תק-של 2014(1), 121676 (2014)}.

4. התנהגות מפלילה של נאשמים כראייה נסיבתית
התנהגות מפלילה של נאשם, הגם שאינה מהווה בבחינת "הודיה", דינה - כדין ראיה נסיבתית.

הכלל הוא כי התנהגות מפלילה - לאמור: התנהגות, אשר בהעדר הסבר "תמים", מצביעה על מעורבותו של הנאשם באחריות לביצועה של עבירה - הינה בעלת כוח ראייתי עצמאי לחובתו של הנאשם, ובתור שכזו עשויה היא לשמש סיוע במקום שנדרש כזה {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 310 (תש"ע-2009)}.

בבסיס ההתנהגות המפלילה עומד הביטוי לתחושת האשם מצד הנאשם, ומכאן כוחה כראיה נסיבתית כשמשקלה נקבע על-פי נסיבותיו של המקרה {י' קדמי על הראיות חלק שני, 862, 864 (תש"ע-2009)}.

הכלל הוא שבהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולא גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. התנהגותו של נאשם לאחר מעשה יכול שתהא ראיה נסיבתית שעל פיה ניתן לקבוע ממצא מפליל. כל זאת כשיש בהתנהגות להצביע על תחושת אשם.

ב- פרשת חסידוב עולה שרשרת התנהגויות מפלילות מצד הנאשמים, הן במהלך האירוע והן במהלך החקירה, אשר יש בהן כדי לשמש ראיות נסיבתיות המחזקות במידה ניכרת את ראיות התביעה בעניינם.

עיקר ההתנהגות המפלילה עולה נוכח התנהלותו של נאשם 1 בחנות, במעמד הגניבה, עת הוצע לו לשלם עבור הפריטים שנגנבו, על-מנת שיוכל ללכת לדרכו, אולם הוא סירב.

נסיבה מפלילה נוספת בפרשה זו היא כניסתו של נאשם 2 לחנות מיד בסמוך לתפיסתו של נאשם 1, באופן המעיד כי נכח בקרבת מקום והמתין לנאשם 1 עם הקטנוע, ומחזק את החשד כי היה בכוונתם לגנוב את המוצרים ולהימלט מהמקום.

העדר הסבר סביר לכך, והכחשתם של הנאשמים עובדה זו, מחזקים אף הם חשדות אלה.

זאת ועוד, נסמך נאשם 2 על טענת אליבי הקושרת בחובה עד שהיה נוכח במקום, אולם לא הביאו מטעמו לעדות בבית-המשפט. כמובא בספרו של המלומד קדמי בעניין זה, הרי שאי הבאת עדים לתמיכה בטענת האליבי, פוגעת בגרסת האליבי, הגם שלגביה מוטל עליו נטל הבאת הראיות ולא נטל השכנוע {י' קדמי על הראיות, חלק שני, 858-857 (תש"ע-2009)}.

למותר לציין כי הימנעות צד מהבאת עד רלוונטי, שהיה בידו של צד להביאו לעדות, פועלת אף היא לחיזוק הגרסה המפלילה כנגדו.

לפיכך, יש להניח כי לו הייתה מובאת עדות זו, הייתה עדות זו פועלת לחובתו של נאשם 2, ומשום כך נמנע מהבאתם.

5. בנסיבות בהן התשתית הראייתית של התביעה חלשה
כאשר התשתית הראייתית של התביעה חלשה לא ניתן לפרש את שתיקת הנאשם במשפט כתומכת בתשתית זו ובפרט שבחקירה נתן גרסה מלאה ומפורטת {ת"פ (פ"ת) 32661-11-12 מדינת ישראל נ' פאדי עטאונה, תק-של 2012(1), 18257 (2012) (להלן: "פרשת פאדי")} .

בפרשת פאדי הנאשם מסר גרסה מפורטת בחקירה והשיב על כל השאלות. במשפט עצמו בחר הנאשם שלא להעיד. על-פי סעיף 162 (א) לחוק סדר הדין הפלילי בית-המשפט רשאי לראות משום חיזוק לראיות התביעה ואף סיוע להן.

אולם, אין די בשתיקתו של הנאשם כדי להכריע את הדין לכף חובה. זכות השתיקה של הנאשם הינה זכות חוקתית והינה חלק בלתי-נפרדת מזכותו של הנאשם להליך הוגן, וככל שיוסקו מסקנות מרחיקות לכת יותר משתיקת הנאשם, כך יהיה בהן כדי לרוקן מתוכן את זכויות הנאשם בהליך הפלילי. {ראו: דברי כב' השופט חיים כהן במאמרו "על זכויות הנאשם" הפרקליט כו, 42 (1970)}.

ידועה לכל מחלוקת הפוסקים אם מותר לו או אסור לו לשופט להגיב על שתיקתו של הנאשם, אם לעניין הדרכתו את חבר המושבעים, ואם לעניין הסקת מסקנות משלו. אפילו אליבא דגורסים שאסור לו, וששתיקת הנאשם אינה מעלה ואינה מורידה לגבי שום דבר מן הדברים העומדים להכרעה - השופט בשם ודם הוא, ושתיקתו של הנאשם עלולה להשפיע השפעתה אף מתחת לסף ההכרה. כיוון שכך, נמנו וגמרו חכמי המשפט, ואף הליברלים שבאוסרים מסכימים עימהם, שמקום שהראיות אשר הובאו על-ידי הקטיגוריה מוכיחות לכאורה את האשמה, ובאין הסבר סביר אחר מפי הנאשם לעובדות שהוכחו - הרי אי-מתן הסבר מצדו, ושימושו בזכות שתיקתו, מדברים נגדו.

מבחינת הגיון הדברים וצרכי השיפוט ובירור האמת, נראית הלכה זו פשוטה וסבירה וצודקת, אך מה על אותה זכות המקודשת של הנאשם לשתוק? כלום זכות היא זאת אשר השימוש בה יכול ויהא לו לרועץ? למעשה לא נשארה לו לנאשם, כשנגדו הוכחו עובדות הטענות הסבר, כל ברירה אמיתית: חייב הוא לתת עדות להגנתו, וכל זכות שתיקתו אינה אלא אקדמית, אותיות פורחות באוויר. אמת, עדיין מוצא אתה תיק אחד בין אלף אשר בו שתיקתו הועילה לנאשם ולא הזיקה לו, אבל לזכות הבטלה בשישים לא זכות ייקרא.

שתיקתו של הנאשם במקרה דנן אינה יכולה להטות את כפות המאזניים לכף חובה. אמנם, יש בשתיקה כדי לחזק את ראיות המאשימה, ואולם לנוכח הקשיים האינהרנטיים הקיימים בתשתית הראייתית שהציגה המאשימה, יש בשתיקת הנאשם, שהינה פרי ייעוץ משפטי שקיבל מאת בא-כוחו, כדי להכריע את הכף.

כך נקבע אף ב- ע"פ 2132/04 {קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.07)}:

"הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש. עם-זאת, השתיקה אינה יכולה לתפוס את מקומן של ראיות התביעה הבסיסיות הנדרשות לצורך הפללת הנאשם. זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. אינטרס גילוי האמת בהליך הפלילי מורה כי יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקת הנאשם במשפט, ויחסיות זו מתבטאת בחיזוק ראיות המפלילות את הנאשם בביצוע העבירה."

דברים דומים נקבעו על-ידי כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור ב- ע"פ 1132/10 {מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.03.12)} שם שתיקתו של הנאשם יצרה בנסיבות העניין ונוכח הממצא הפורנזי חשד נגדו, ואולם, כוחה המחזק של השתיקה לצורך הרשעתו הייתה יכולה להתאפשר רק כאשר מצויות ראיות מצטברות אחרות. ככלל, השתיקה אינה יכולה להוות תחליף לחלל ראייתי חסר {השוו: ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3), 408, 413 (1999)}. על-כן, משלא הוצגו כל ראיות אחרות המחזקות את אחריותו של הנאשם למרות שהשתיקה היא עובדה מחשידה, ניטל ממנה כוחה המחזק.

לשתיקתו של הנאשם עשויים להיות מספר הסברים סבירים, כמו למשל חוסר רצון להפליל את מבצעי העבירה, ככל שהנאשם יודע את זהותם, וכאשר עדותו עשויה להפליל אחרים {ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1998)}. לפיכך, שתיקתו של הנאשם אינה יכולה להיות תחליף לראיות של ממש מטעם המאשימה, כאשר הן לוקות בחסר.

6. פסילת הודאה - האם יש בה כדי לפסול הודאה אחרת?
פסילת הודאה אחת אינה בהכרח גוררת פסילת הודאה אחרת. יש להחיל מבחן של קשר סיבתי בין אמצעי הפסול שננקט בהודאה שנפסלה לבין ההודאה האחרת לגביה לא ננקט אמצעי פסול. קיומו של קשר סיבתי עשוי ללבוש צורות שונות. למשל, "הפסול הנמשך" נובע בעיקר בשל השפעתו של הפגם בחקירה על מצבו הנפשי של הנחקר, עד כדי שלילה בפועל של בחירה מרצון גם בהמשך.

דוגמה לכך - נקיטת אלימות כלפי הנחקר המותירה אותותיה גם בחקירה מאוחרת יותר, אף שלא ננקטו בה אמצעי פסול. דוגמה נוספת, "הפסול הנמשך" נובע בעיקר בשל השפעתו של הפגם בחקירה על שיקולי הנחקר. זוהי כמעט טענה שבהגיון.

כך ב- ע"פ 1301/06 {עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.09)}שם נקבע כי השפעת המדובב על אלזם שלא להתייעץ עם עורך-דינו בשל אי-התאמתו לתפקיד, ממשיכה לחול על הודאות מאוחרות יותר שניתנו לפני המשטרה. הוא שוקל את שיקוליו, אך החקירה "המזוהמת" הכניסה שיקול שגוי-פסול, שמכריע את הכף.

בשתי הדוגמאות יש לערוך בדיקה פרטנית של הנחקר, אך הדוגמה הראשונה תתמקד יותר במצבו הנפשי של הנחקר, בעוד הדגש בדוגמה השניה יושם על הפגם בחקירה.

ב- בג"ץ 5100/94 {הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נג(4), 817 (1999)} נדון עניין זה, אולם נקבע כי מבחינת הפגם בחקירת השב"כ, ככל שהתקיים על-פי הנטען, אין הכרח לקשור בינו לבין החקירה במשטרה, שמתנהלת באופן אחר. מבחינת המשך השפעת חקירת השב"כ על החקירה במשטרה - מצבו הנפשי של המערער - החומר שהוצג בפני בית-המשפט לא תומך באפשרות זו. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיו העובדתיות של המערער באשר להתנהגות אנשי המשטרה. יתרה מכך: התנהגותו העצמאית והשליטה שהפגין המערער במהלך החקירה המשטרתית מבססות את המסקנה שנכון יהיה להפריד בין שני סוגי ההודאות, ושניתן לדון בכל אחד מהם בצורה עצמאית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה