חיוב החשוד להצגת מסמכים

זכות השתיקה אינה משתרעת כלל על מסירתם של מסמכים אשר נצטווה חשוד למוסרם על-ידי בית-משפט מוסמך, וכי עשויה לעמוד לחשוד, כנגד צו כזה, רק הזכות לחסיון בפני הפללה עצמית.

אין להבחין, לעניין החסיון בפני הפללה עצמית, בין דרישה להצגת מסמכים לבין הדרישה לענות לשאלות או למסור הודעה בעל-פה {רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, תק-על 2003(4), 448 (2003)}.

הזכות לאי-הפללה עצמית איננה אלא תמציתו של הכלל ואשר לפיו איש אינו חייב להשיב על שאלה, אם התשובה לשאלה עלול להיות בה, לדעת בית-המשפט, כדי להניח את היסוד להבאתו לדין פלילי של מי שמשיב את התשובה. זכות זו מתייחסת גם לדרישה להצגתם של מסמכים ומטלטלים אחרים {ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 085 (1982)}.

לשונה של הוראת סעיף 47 לפקודת הראיות ניתן למצוא בה אחיזה לפירוש המרחיב דווקא, והוא בדיבור - אין אדם חייב למסור ראיה. והרי ראיה אף ראיה בכתב במשמע {ע"פ 725/97 קלקודה הרמן נ' הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נב(1), 749 (1998)}.

בדומה לכך נקבע ב- ע"פ 2910/94 {ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (1996)} כי באשר לזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, זכות זו מתייחסת בבירור גם לדרישה להצגתם של מסמכים בכתב.

האם יש לזכות השתיקה תחולה כאשר בדרישה למסירת מסמכים עסקינן. במילים אחרות: האם רשאי חשוד, בהסתמך על זכות השתיקה המוקנית לו, להימנע מלמסור מסמכים - כולל מסמכים אשר אין בהם כדי להפלילו - אותם נצטווה למסור בצו שיפוטי, מבלי לנמק את סירובו, מבלי לאשר או להכחיש את דבר קיום המסמכים או חלקם, ברשותו, ומבלי שתתקיים כל ביקורת שיפוטית על הימנעותו ממסירת המסמכים? התשובה לכך היא בשלילה.

הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד - הזכות שלא לומר דבר בחקירה גם אם אין בכך כדי להפלילו בעתיד - נגזרת, מכמה טעמים עיקריים. אחד הטעמים נעוץ בדאגה לחשוד. במהלך חקירה פלילית, ניצב החשוד לבדו אל מול חוקריו, ללא כל סיוע משפטי. בנסיבות אלה, קיים החשש כי חוקרי המשטרה ישתמשו לרעה בכוח המצוי בידיהם, על-מנת לגבות הודאות מחשודים. הטענה היא כי יש להבטיח את זכותו של חשוד לשתוק, שעה שהוא ניצב בסיטואציה המאיימת והעויינת של חקירה במשטרה, כדי להגן עליו מפני התנהגות לא ראויה של חוקריו.

טעם אחר, הקשור בטעם שהוזכר, נעוץ ברצון להגן על שיטת המשפט מפני הודאות שווא של חשודים. הטענה היא, שהסיטואציה שבה נחקר אדם הנה כה מאיימת, מעצם טבעה וטיבה, עד שיש לאפשר לו לשתוק באופן מוחלט, בכדי למנוע מצבים בהם יענה שקר לשאלות בחקירה, בשל הבלבול, הלחץ והמצוקה בהם הנו שרוי. הודאות שווא כאלה תסכלנה את מטרות החקירה - גילוי האמת והתחקות אחר עבריינים. טעם נוסף הינו, השאיפה להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה, במיוחד לאור פגיעתה של החקירה בפרטיותו ובכבודו. הדבר מתיישב גם עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי, לפיו על התביעה לגייס את הראיות ולא על הנאשם לספקן. בהקשר זה, הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד, מבטיחה שהחשוד לא יסתכן באמירת דברים אשר בדיעבד יסתבר שהיה בהם כדי להפלילו, גם אם בשעת החקירה נראה היה שאין בדברים כדי להוות ראיה מפלילה בעתיד {ע"פ 196/85 ישראל זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 485 (1990)}.

עם-זאת, נימוקים אלה אינם מצדיקים את הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד ככל שהדבר נוגע להמצאתם של מסמכים, על-פי צו בית-משפט. הרצון להימנע ממתן כוח רב בידי המשטרה והדאגה לנחקר אשר ניצב לבדו אל מול חוקריו, אינם רלוונטיים, ובכל מקרה הרלוונטיות שלהם פחותה בהרבה, כשמדובר בדרישה להמציא מסמכים על-פי צו. קודם למסירת המסמכים על-פי דרישה כזו, קיימת לחשוד המקבל את הצו הן האפשרות להיוועץ עם סנגור והן האפשרות לפעול לביטול הצו. בנוסף, משום שמדובר בראיות אובייקטיביות, בנות קיימא, ולא בראיות בעלות אופי של עדות, החשש שחוקרי המשטרה ינקטו באמצעים פסולים על-מנת להגיע אל נבכי תודעתו של החשוד, אינו מתקיים גם הוא.

אשר לחשש מפני הודאה כוזבת של חשוד בחקירתו, הוא אינו מצדיק, כשלעצמו, את הקנייתה של זכות שתיקה ככל שהדבר נוגע למסמכים. החשוד אינו נדרש ליצור את הראיה בעצמו, אלא להמציא מסמכים שנוצרו בעבר ואשר קיימים ברשותו. לגבי מסמכים כאלה, יכולתו למסור ראיות שקריות קטנה בהרבה במסמכים בהשוואה לעדות בעל-פה. בנוסף, כשמדובר במסמכי מקור ציבוריים באופיים, היכולת להתחקות אחר מהימנותם גבוהה יותר בהשוואה ליכולת להתחקות אחר מהימנותה של עדות בעל-פה. יוצא שאין גם בחשש זה, כדי להצדיק את הרחבתה של זכות השתיקה והחלתה על מסמכים.

גם הרצון להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה - אינו מתקיים כשמדובר במסמכים. שלא כמו העדות, מסירת המסמכים אינה דורשת מן הנחקר ליצור, באופן אקטיבי, את הראיות המבוקשות לדרישת חוקריו, אלא אך להמציא לידיהם ראיות שנוצרו בעבר אשר קיימות ברשותו. למעשה, המצאת מסמכים בהתאם לצו, דומה יותר לחיפוש המתבצע בחצריו של אדם מאשר למסירת עדות בעל-פה. כמו בחיפוש, כך גם בדרך של צו, לפיו מנסה המשטרה להגיע אל המסמכים כדי שישמשו כראיה לצורך המשך החקירה וההתחקות אחר האמת.

שיתוף הפעולה הנדרש מחשוד בשעה שהוא מקיים את הצו הינו מזערי. יש גם להדגיש, כי החשוד אינו נדרש לומר דבר בשעה שהוא מוסר מסמכים כאמור בצו. על-כן, ההימנעות מהמצאת מסמכים על-פי צו, כמוה כסיכול פעולות המשטרה בשעת חיפוש. אין חולק, כי לא ניתן להתנגד לחיפוש בחצרים בשמה של "זכות השתיקה". בצורה דומה, אין ברצון להימנע מלהטיל על החשוד חובות עשה, כדי להצדיק את הרחבתה של זכות השתיקה, כך שתחול גם על מסמכים.

התוצאה לפיה חשוד יהיה רשאי שלא להמציא מסמכים, אשר הוא הצטווה בצו להמציאם, גם אם אין בהם כדי להפלילו, הנה תוצאה בלתי-סבירה אשר עלולה לחבל בחקירה ללא הצדקה. היא עשויה להוביל לכך שבמקרים מסויימים, עלול החשוד להפוך ל"עיר מקלט" למסמכים ותהיה בידיו האפשרות למנוע גישה למסמכים אשר אינם נוגעים לו אלא לאחרים, מבלי שתהיה לרשויות דרך להתחקות אחריהם.
אין כל הצדקה לכך, שמסמכים אשר בידי חשוד ואין בהם כדי להפלילו, לא יגיעו לידי המשטרה ובכך תוכשלנה התנהלות החקירה הפלילית וההתחקות אחר האמת. יודגש גם, שהואיל ומדובר במסמכים קיימים, להבדיל מעדות בעל-פה, אין מניעה לכך שבית-המשפט יבחן את תוכנם ויקבע אם יש בהם כדי להפליל את החשוד, אם לאו.

כשמדובר במסמכים, גם מתגמד החשש שהחשוד יפליל עצמו בעת החקירה כתוצאה מכך שהוא אינו מעריך נכונה את הפוטנציאל המפליל הגלום בראיה. זאת, לאור קיומו של פיקוח מראש על-ידי בית-המשפט אשר בוחן את המסמכים, קודם החלטתו אם יש להעניק בגינם חסיון מפני הפללה עצמית. יודגש שוב, כי בעת מסירת המסמכים על-פי הצו, החשוד אינו נדרש לומר דבר, כך שזכותו לשתוק ולא למסור עדות בחקירה, ככל שזכות כזו קיימת, אינה נפגעת.

על-כן, ככלל, לא קיימת לחשוד הזכות לסרב למסור מסמכים אשר בידיו.

מסירת המסמכים, ככל שמדובר במסמכים אשר אין בהם כדי לפגוע בחסיונו של החשוד מפני הפללה עצמית, יש לסווג כשיתוף פעולה במהלך החקירה אשר לחשוד לא עומדת הזכות להימנע ממנו {ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 744 (1978); ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 085 (1982); ע"פ 517/86 שמואל בן דויד ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 441, (1989)}.

יוזכר בהקשר זה, כי ההבחנה בין מסמכים לבין ראיות בעלות אופי של עדות מוכרת במדינות שונות בעולם. במשפט האמריקאי הובילה הבחנה זו למסקנה, לפיה החסיון מפני הפללה עצמית, הקבוע בתיקון החמישי לחוקה, לא חל כלל על מסמכים, אלא רק על עדויות בעל-פה. לכן, אדם שנדרש לכך כחוק, חייב למסור לרשויות את המסמכים המצויים ברשותו, בין אם יש בהם כדי להפליל אותו בעתיד ובין אם לאו. הטעם לגישה זו נעוץ בהיותם של המסמכים - ראיות קיימות אשר נוצרו בעבר, ולא ראיות בעלות מאפיינים עדות ("Testimonial Evidence") אשר אדם נדרש לייצר באופן אקטיבי, בדרך של תקשורת עם המשטרה. כך, מבהיר המלומד Mccormick:

"The Fifth Amendment privilege and those of almost all states protect only against compulsion to engage in testimonial self-incriminating activity. (762) As early as 1910, the United States Supreme Court held that the Fifth Amendment prohibits only compelled extraction of "communications". This was reaffirmed in Schmerber v. California, which explained that the privilege "protects an accused only from being compelled to testify against himself, or otherwise provide the state with evidence of a testimonial or communicative nature". In Doe v. United States, the Court approved the approach urged by the Government: an act is "testimonial" within the meaning of the Fifth Amendment privilege if it "explicitly or implicitly, relate(s) a factual assertion or disclose(s) information." It then elaborated that this means that compelled action is "testimonial" only if the action is sought as an indication of the subject's intentional expression of his knowledge or belief concerning factual matters."
{mccormick On Evidence 5th. edition, ed: J.W. Strong, (1999)188-189}

אומנם, בעבר נהגה במשפט האמריקאי הבחנה בין מסמכים פרטיים באופיים לבין מסמכים ציבוריים, כאשר רק על הראשונים חל החסיון מפני הפללה עצמית שהגן על פרטיותם של עדים ונחקרים. הבחנה זו נדחתה ונקבע כי החסיון מפני הפללה עצמית, לא חל כלל כשמדובר בראיות מסוג מסמכים, בין אם הם ציבוריים באופיים ובין אם פרטיים.

גישה דומה נוהגת גם במשפט הקנדי. שם חל החסיון מפני הפללה עצמית רק על ראיות מסוג עדות ולא על מסמכים,D. Paciocco The Law Of Evidence (Second Edition, 1999) .

הדין בישראל לפי לשון סעיף 47 לפקודת הראיות, הוא כי אין בהבדלים אלה כדי לשלול מאדם את הזכות לאי-הפללה עצמית גם כשמדובר במסמכים. אך, אין לגזור מזו את תחולתה של זכות השתיקה לגבי מסמכים. גם אם נניח שתכליתה העיקרית של זכות השתיקה הינה להבטיח חסיון מלא מפני הפללה עצמית לחשוד, כשמדובר במסירת מסמכים אין הצדקה בהרחבה כזו של הזכות. זאת, לאור אופיין של הראיות מסוג מסמכים לעומת ראיות שהן עדות, כמבואר לעיל. לשון אחר, אף אם הטעם העיקרי לקיומה של זכות השתיקה הינו יצירת מעטפת ביטחון סביב החסיון מפני הפללה עצמית, אין בכך צורך והצדקה כשמדובר בראיות מסוג מסמכים.

מסקנת הדברים היא, כי עומד לחשוד, ככל שהדבר נוגע למסמכים, רק חסיון מפני הפללה עצמית מכוח סעיף 47 ועל-פי תנאיו. ויש להוסיף: חסיון זה אינו מקנה לחשוד, אשר נצטווה בצו בית-משפט להמציא מסמכים, את הזכות להתעלם מן הצו, אף אם יש במסמכים אותם נצטווה להמציא, כדי להפלילו. אין צורך להרבות דברים על-כך, שהתעלמות מצו שיפוטי שהוצא על-ידי בית-משפט המוסמך לכך אינה יכולה להתקבל. על החשוד המעוניין לטעון כנגד הצו לפנות אל בית-המשפט, על-מנת שזה ישחררו מהחובה להמציא את המסמכים.

נשאלת השאלה כיצד על בית-המשפט לפעול אם מוגשת אליו בקשה על-ידי חשוד, שישחררו מן החובה להמציא מסמכים?

במקרה כזה, על בית-המשפט לבחון את המסמכים בשני שלבים. ראשית, עליו לבחון את התקיימותו של חשש להפללה עצמית בכל אחד ואחד מן המסמכים, אשר נדרש החשוד להמציא על-פי הצו. מסמכים אשר לגביהם לא קיים חשש כאמור - יחוייב החשוד למסרם. לגבי מסמכים שחשד כזה קיים לגביהם, מתקיים השלב השני. בשלב הזה על בית-המשפט לשקול, האם ראוי בנסיבות העניין להעניק לחשוד "חסיון שימוש", כך שיוסר מעל מסמכים מסויימים החסיון מפני הפללה עצמית, אך יובטח לחשוד כי מסמכים אלה לא ישמשו כראיה נגדו בהליכים משפטיים בעתיד.

השלב הראשון, עניינו בבדיקת הפוטנציאל המפליל הגלום בכל אחד ואחד מהמסמכים. בשלב זה יתכן וניתן יהיה לתת משקל, בין-היתר, להבחנה בין מסמכים שהם פרטיים באופיים לבין מסמכים שהם ציבוריים, וככאלה אינם חוסים תחת החסיון.

קיימת אבחנה ברורה בין מסמכים אישיים פרטיים כגון אלה שאדם כתב לעצמו, שניתן לדמותם לתשובות על שאלות בחקירה בעל-פה, לבין מסמכים שנערכו על-ידי אדם על-פי חובה שבדין. החסיון מפני הפללה עצמית - כך נקבע - אינו חל על האחרונים, מחמת שהמסמכים נבראו מכוח הוראה שבחוק ולרשות שלמענה נבראו, יש מעין-זכות במסמכים גופם {רע"פ 4574/99 מדינת ישראל נ' ציון לגזיאל, פ"ד נד(2), 289 (2000); ע"פ 725/97 קלקודה הרמן ו- 3 אח' נ' הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נב(1), 749 (1998)}.

כמו למשל, כשמדובר במסמכים בנקאיים, מסמכים שלא נוצרו על-ידי החשוד, אלא על-ידי גוף אובייקטיבי, הנטיה תהיה לראות בהם מסמכים ציבוריים אשר אינם חוסים תחת החסיון. לעומת-זאת, כשמדובר במסמכים אשר נוצרו על-ידי החשוד לקראת החקירה בה הוא חשוד, הנטיה תהיה לראות בהם מסמכים פרטיים, החוסים תחת החסיון מפני הפללה עצמית.

במסגרת קביעת היקף תחולתו של החסיון, יש לשים-לב גם לכך שלעיתים, בעצם מסירת הראיה, יש כדי להפליל אדם. לדוגמה, כשהראיה המבוקשת הנה נשק או סם, אשר החזקתם אסורה על-פי חוק. עצם המסירה של ראיה כאמור, עשויה להפליל את המוסר בהחזקה האסורה. לכן, בנסיבות כאלה, יחול החסיון מפני הפללה עצמית גם על עצם המסירה, במובן זה, שבהתאם לסעיף 47 לפקודת הראיות, אדם לא יהיה חייב למסור ראיה אשר עצם מסירתה עשויה לשמש כראיה נגדו בהליכים פליליים בעתיד. זאת, בכפיפות לסמכותו של בית-המשפט כאמור בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות.

הבחנה דומה בין תוכן המסמך לבין עצם מסירתו, נהוגה במשפט האמריקאי. שם כאמור, לא חל החסיון מפני הפללה עצמית כלל על תוכנם של מסמכים הנמצאים ברשותו של אדם. עם-זאת, החסיון מפני הפללה עצמית עשוי לחול על האקט האקטיבי של עצם מסירת המסמכים, משום שטמון בה מרכיב של עדות בדבר החזקת המסמך Fisher v. U.S 425 U.S 391 (1976); U.S v. Doe 465 U.S. 605 (1984))

יחד-עם-זאת, מתעוררת השאלה, כיצד ניתן יהיה להבטיח את אי-הפללתו העצמית של אדם, בשלב בו נבחן תוכן המסמכים על-ידי בית-המשפט. התשובה לכך היא כי אין מניעה שדיון בשאלת הפוטנציאל המפליל הגלום בכל אחד ואחד מן המסמכים ייערך במעמד החשוד בלבד, כך שהתביעה לא תיחשף, לא אל טענות החשוד בדבר הפוטנציאל המפליל הגלום במסמכים ולא אל המסמכים עצמם, בטרם נקבע כי המסמכים אינם חוסים תחת החסיון.

בשלב השני, על בית-המשפט לשקול האם להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 47(ב), להסיר את החסיון מפני הפללה עצמית ולחייב אדם למסור ראיה אשר יש בה כדי להפלילו, ובלבד שלא תשמש כנגדו בעתיד. כך לפי לשונו של סעיף 47(ב) לפקודת הראיות:

"ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף-קטן (א) ובית-המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך."

תיתכנה אמנם שתי פרשנויות לשוניות אשר מתיישבות עם לשונו של הסעיף. על-פי הפרשנות האחת, מוקנית על-פי הסעיף לבית-המשפט רק הסמכות לתקן בדיעבד טעות שנפלה לעניין טיבה של ראיה. על-פי גישה זו, לא קיימת לבית-המשפט הסמכות להסיר מראש חסיון מפני הפללה עצמית, מעל ראיה מסויימת. כל שיש בסמכותו לעשות הוא להורות בדיעבד, לאחר שנשמעה בטעות ראיה שיש בה כדי להפליל אדם, כי ראיה זו לא תשמש כנגדו בהליכים פליליים. הפרשנות השניה האפשרית, הינה כי סעיף 47(ב) לפקודת הראיות מקנה לבית-המשפט סמכות להורות לאדם למסור גם ראיה שיש בה כדי להפלילו, ובלבד שיוענק לו "חסיון שימוש" כך שלא ניתן יהיה להשתמש בראיה זו כנגדו בהליכים פלילים בעתיד.

ההסדר הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות מגלם איזון בין האינטרסים השונים המעורבים, באופן שיקודם חקר האמת תוך פגיעה מינימלית בזכותו של אדם שלא למסור ראיה העשויה להפלילו. אמנם בית-המשפט רשאי לדחות בקשתו של אדם להימנע ממסירת ראיה מהטעם שהיא עלולה להפלילו, אולם אם עשה כן, לא תוגש הראיה המפלילה נגד אותו אדם במשפט בו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה. בקביעותיו של סעיף 47 לפקודת הראיות באה לידי ביטוי נסיגה מסויימת מכללי פסלות השוללים קבילות והרחבת תחום שיקול-דעתו של בית-המשפט תוך הגנה על מוסר הראיה המפלילה מפני השימוש בה, נגדו.

אין זו חסינות מוחלטת מפני מסירת הראיה או העדות. זוהי חסינות מסוייגת בסייגים וגדרות המבטיחים את זכות העד מפני הפללה עצמית {בג"צ 6319/95, 6836/95 יוסף חכמי נ' דוד לוי, פ"ד נא(3), 750 (1997); י' קדמי על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1999), 754}.

פרשנות כזו מבטיחה את ההתחקות אחר האמת, מחד גיסא, ואת ההגנה מפני ההפללה העצמית באותם המקרים בהם המסמכים עלולים להפליל לא רק חשודים או נאשמים אחרים, אלא גם את החשוד שבידיו המסמכים, מאידך גיסא. כך, נעשה איזון ראוי בין התכלית להגן על זכותו של כל אדם שלא להפליל עצמו - ותכלית זו שבבסיס הוראות סעיף 47 לפקודת הראיות נשמרת - לבין האינטרס הציבורי של איתור עבריינים והרשעתם בדין.

הסמכות להעניק "חסיון שימוש" למסמך כאמור, מוקנית אך ורק לבית-המשפט, בין אם מדובר במחלוקת המתעוררת לעניין מסירתו במהלך משפט בו חשוד או נאשם מעידים במשפטו של אחר, ובין אם במהלכה של חקירה משטרתית מוצא צו למסירת מסמכים על-ידי בית-המשפט המוסמך. תוצאה שלפיה גם המשטרה - הגובה ראיות - תחזיק בסמכות זו אינה מניחה את הדעת. אין זה סביר שהמשטרה אשר מעוניינת בקבלת מסמכים מסויימים ואשר בפניה טוען החשוד לחסיון, היא גם זו שתכריע אם אומנם עומד לו החסיון ולעיתים, לצורך ההכרעה בשאלה זו, אף תבקש לעיין במסמכים {י' קדמי על הראיות, חלק שני (תל אביב, תשנ"ט), 727-725}.

אשר-על-כן, בשעה שחשוד אשר נחקר במשטרה, טוען לתחולתו של החסיון מפני הפללה עצמית על מסמכים שאותם הוא מתבקש למסור, לא תהיה לחוקר המשטרה הסמכות להחליט אם המסמכים חוסים תחת החסיון. כדי לקבל את המסמכים, יאלץ החוקר לפנות אל בית-המשפט בבקשה שיוציא צו אשר יורה לחשוד למסור את המסמכים. נוכח קיומו של צו כזה, אם החשוד יעמוד על טענתו לפיה יש במסמכים כדי להפלילו, יהיה עליו להעלות טענה זו בפני בית-המשפט, והוא אשר יחליט בה.

ראוי שהשימוש שיעשה בית-המשפט בסמכותו לחייב חשוד למסור מסמכים העלולים להפלילו בכפוף לחסיון השימוש, לא יהיה שגרתי, וייעשה תוך התחשבות, בכל מקרה, בכלל הנסיבות. כך, לדוגמה, ככל שהמסמך לגביו מבקש חשוד חסיון חשוב יותר לחקירה המתקיימת לגבי אחרים, ייטה בית-המשפט יותר לחייב את החשוד במסירתו. בהקשר זה, תהיה גם חשיבות לאופיים של המסמכים אשר מעליהם מבקשת המדינה להסיר את החסיון. כשמדובר במסמכים אשר נערכו בעבר ואשר מסירתם דורשת מאדם שיתוף פעולה מינימאלי, תגדל הנטיה להסיר את החסיון הכולל ולהותיר בידי החשוד חסיון שימוש בלבד.

בין יתר השיקולים ניתן לתת משקל גם לשאלה האם עומדות בפני המשטרה דרכים חלופיות להגיע אל המסמכים הדרושים לה, מבלי לחייב את החשוד למסור מסמכים אשר יש בהם להפלילו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב החשוד להצגת מסמכים