אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)

סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"10. אימרת עד בעת ביצוע העבירה
עדות על אימרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאימרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אימרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתלונן עליו;
(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשרשרת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;
(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות."

ההנחות המונחות ביסודה של הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות (החל הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי), הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר (שיכולה להינתן כולה בכתב או כולה בעל-פה ויכול שתהא מקצתה בעל-פה ומקצתה בכתב), או מייד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר, לאור הנסיבות, אין מקום לחשוד שהוא כוזב {ע"פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.

על-פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות אימרתו של קורבן תהא קבילה כאשר האימרה נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לקורבן ההזדמנות הראשונה להתלונן עליו. נעיר כי לעיתים גם הודעה "מאוחרת" תהא קבילה ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות האירוע ועד לאמירתה לא התרחש כל אירוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת.

בהתאם ללשון הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, אין צורך כי אמירתו של אותו אדם תיאמר בהכרח "בהזדמנות הראשונה" אלא היא יכולה להיאמר אף "בסמוך" למעשה האלימות {ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.13)}.

גם אימרה שנאמרה כתשובה לשאלה תהיה קבילה ובלבד שהשאלות הנשאלות לא תהיינה מדריכות {ראו: א' הרנון על הראיות, חלק שני, 170; ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 496 (1952); י' קדמי על הראיות, חלק א'} אין מניעה שהאדם, אשר שומע ורושם את האימרה מפי הקרבן, שואל וחוזר ושואל אותו כיצד הוא מרגיש ומה שלומו, עד שהוא מקבל ממנו את התשובה כי הוא איננו מקווה עוד לחיות {ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 493, 497 (1952)}.
אם האימרה ניתנה בתגובה לשאלה מדריכה, דבר זה יכול להפחית ממשקלה של האימרה {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)}.

זאת ועוד, אדם יכול להיות נתון בסכנה חמורה ועדיין אין לראותו כ"גוסס", כל עוד לא אפסה התקווה להצילו. התיבה העברית "גוסס" משקפת את המונח האנגלי dying, כלומר נוטה למות. זו הדעיכה הסופית של פתיל חייו של החולה, מצב שלאחר ייאוש אשר ממנו אין עוד חזרה. תהליך הדעיכה הוא בדרך-כלל קצר יחסית, אך הוא יכול להימשך גם מספר ימים, אם זה היה תהליך שנמשך ללא הפוגה עד למוות. אך אם חלו תנודות במצבו של החולה, וניעורה התקווה להצילו, בוודאי שלא נראה בו "גוסס" בלשון בני אדם {ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 566 (1975)}.

לא בכל מקרה שאדם חולה צועק מעצמת מכאוביו כי הוא הולך למות, יש להסיק מכך, כי אומנם אבדה לו כל תקווה לשוב לאיתנו {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561 (1949) (להלן: "פרשת לוי")}.

כאשר מיד לאחר המעשה משמיע הקורבן מילים כגון "אני אמות, אני אמות", אפשר לעיתים לטעון כי זו רק "שיגרת אנשים נפגעי פתע", כאשר המטרה היא להזעיק את השכנים שיגישו לו עזרה רפואית מהירה.

ואולם לא כך הוערך מצבה של הנפגעת ב- פרשת לוי שלעיל, שהוא אחד מפסקי-הדין המנחים בסוגיה זו. בפרשה זו הנאשם הורשע בגרימת חבלה חמורה על-ידי שפיכת חומצה גפריתנית על אישה מתוך כוונה להשחית את גופה. מן הנוזל הזה היא קיבלה כוויות עמוקות בחלקים שונים של גופה, ובמשך שלושה-עשר ימים שהתה בשני בתי חולים וחזרה לביתה חבושה, כאובה ודוויה.

כאשר שוטר בא אז לביתה, כדי לגבות ממנה הודעה, הוא מצא אותה שוכבת במיטה, מתלוננת כל הזמן על כאבים חזקים ואומרת שהיא הולכת למות. בנסיבות אלה סבר בית-המשפט, הן המחוזי והן העליון, כי יהא זה בהחלט נכון להסכים להתרשמות השוטר, שהיא אכן האמינה כי היא הולכת למות.

מחשבותיו של הקורבן, במעמד מסירת האימרה, הן הקובעות את כשרותה או את פסלותה של אימרתו, ולא מעשיו ומחשבותיו לאחר-מכן. אין זה חשוב שלאחר מסירת האימרה ניעורה בו התקווה. השאלה האמיתית היא, אם בשעת האמירה הייתה לאומר אמונה מוחלטת, ללא כל תקווה, כי הוא נוטה למות.

משום כך, העובדה, שהנפגעת בפרשת לוי ביקשה, כעבור זמן, מרפא בבית החולים, והתכוננה לניתוח פלסטי, אינה משפיעה על קבילות האימרה שמסרה. ואולם, אם תוך כדי מסירת האימרה, או עובר לחתימה עליה, ביקש מוסר האימרה להדגיש שכרגע ("at present") אין לו תקווה להחלים, אימרה כזאת לא תהיה קבילה, שהרי דבריו מוכיחים כי הייתה לו תקווה להבריא.

אין זה הכרחי שהשוטר, למשל, אשר רשם את האימרה, יציין כי זו הייתה הודעת שכיב מרע. גם עדות שנגבתה בדרך הרגילה, כעדות מפי בריא, עשויה להתקבל כאימרת גוסס, אם בעת המשפט מתברר, שהיא ניתנה בנסיבות המכשירות אותה למטרה זו, דהיינו שנתמלאו תנאי הקבילות. את הנסיבות האלה ניתן להוכיח בעדות שבעל-פה {ע"פ 16/49 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ב(1), 561 (1949)}.

ניתן להיזקק לאימרת שכיב מרע, כאשר אין אפשרות להביא את הנפגע לבית-המשפט, משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מהארץ. דינה של אימרת שכיב מרע ואימרת קורבן מעשה אלימות זהה, מבחינת משקלן כראיה, למרות שלאימרת קורבן מעשה אלימות, בניגוד לאימרת שכיב מרע, חסרה ההצדקה המוסרית מדוע ניתן להסתפק בה, בהיעדר חקירה נגדית, להרשעת הנאשם.

כאשר קורבן הפשע נישאל לדוגמה: "מה אירע", הרי אין בכך משום חקירה ודרישה והשתדלות אשר ייתכן ויש בהן משום שלילת אופי הספונטניות {ע"פ 176/61 שמעון אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1952); ע"פ 3737/91, 3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992)}.

"אימרת שכיב מרע" אינה מתקיימת כאשר המתלונן מוסר הודעתו במשטרה. ב- ת"פ (שלום כ"ס) 40655-08-10 {מדינת ישראל נ' נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989, (2012)} קבע בית-המשפט כי חלופת סעיף 10(3) לפקודת הראיות, איננה מתקיימת במקרה דנן, שכן, הודעות המתלונן במשטרה לא נמסרו בשעה שהיה גוסס או האמין שהוא גוסס.

2. אימרות ששימשו לבדן או עם ראיות אחרות, בסיס להרשעת הנאשם
בסוגייה זו נשאלות השאלות הבאות: מה הדין במקרים בהם המידע שיש בפני בית-המשפט באשר לנסיבות העבירה הוא אמין, אך דל? גם אם ייקבע כי האימרה קבילה ובעלת משקל ראייתי מספיק, האם ניתן להרשיע את הנאשם גם בלי שנדע את כלל הנסיבות, פרט לשם הדוקר? האם "אימרה מינימליסטית", למשל, יכולה לשמש בסיס להרשעתו של אדם בעבירה כלשהי, ובעבירה החמורה מכל - רצח, בפרט?

לשם ליבון הבעיה יש לבחון את פסיקת בתי-המשפט בעניין אימרות של קרבן מעשה אלימות ונבדוק מה היו האימרות ששימשו לבדן או עם ראיות אחרות, בסיס להרשעת הנאשם.

ב- ע"פ 16/49 {יחיאל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 561 (1949){ מסרה המנוחה גרסה מפורטת באזני קצין משטרה אשר העלה אותה על הכתב. היא סיפרה את האופן בו שפך עליה המערער נוזל מסוכן שגרם לה כוויות חמורות ובסופו-של-דבר גם מוות.

ב- ע"פ 200/59 {מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104 (1960)} הוכח כי שלושת רבעי שעה לאחר ששמע שתי יריות מצא את המנוח שוב ואז סיפר לו המנוח כי המערער ירה בו באקדח. המערער הורשע וערעורו נדחה.

ב- ע"פ 188/59 {ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 844 (1960)} התברר כי המנוחה מסרה אימרה ספונטנית כשהייתה עדיין אחוזה באש, בסמוך למעשה ואמרה כי המערער שילח בה אש. הערעור נדחה.

ב- ע"פ 176/61 {אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1), 495 (1952)} מסרה המנוחה שתי הודעות: האחת, בהיותה באמבולנס היא נשאלה על-ידי העד "מה אירע" ובתשובה מסרה את שמו של המערער כמי שהצית אותה. השניה, הודעת שכיב מרע שמסרה המנוחה לעד פרנקו ונרשמו על ידיו מאוחר יותר. ההרשעה אושרה בבית-המשפט העליון.

ב- ע"פ 306/66 {סרויה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 589 (1966) המנוחה נכוותה בזמן שעסקה במילוי פתיליות במזנון ונפטרה אחרי ארבע שעות. שמונה עדים שמעו מפיה שהמערער גרם לכך שהאש תאחז בגופה. הם דיברו איתה בזמנים שונים החל מיד כשפרצה אחוזת להבות מן המטבח בדרך למד"א, בנסיעה לחיפה ובבית החולים. היא הייתה בהכרה בזמן שדיברה במשך 4 שעות. הערעור על ההרשעה נדחה.

ב- ע"פ 399/72 {מנחם ואקרישבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)} נדון מקרה בו אחת מאימרות שכיב מרע הייתה נענוע המנוח בראשו בתשובה לשאלה האם המערערים ירו בו. אימרה זו ואחרות התקבלו כראיה לחיזוק להודאות המערערים.

ב- ע"פ 571/86 {עמרם אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 329 (1989)} נקבע כי עד שאבדה לו הכרתו הספיק המנוח לקרוא: "ראיית, ראיית, עמרם, עמרם". הרשעת המערער אושרה.

בחלק מהפרשות שנסקרו לעיל אימרותיו של המנוח היו בעלות כמות "תוכנית" לא רבה, בדומה למשקל התוכן של אימרת מנוח העונה לשאלה "מי פגע בך?".

מסתבר כי לא נמצא פסק-דין בו הורשע אדם ברצח, ואפילו בעבירה קלה יותר, אך ורק על-סמך הודעה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.

הדברים נכונים גם ביחס ל- ע"פ 200/59 מוחמד אל יוסף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2), 1104 (1960)} באותה פרשה שמע העד שתי יריות כשלושת רבעי שעה לפני שמצא את המנוח מוטל פצוע, ובנוסף האליבי שמסר המערער הופרך. דבריו המפלילים של המנוח הכילו יותר פרטים אודות הרצח, והוא עוד הספיק, בטרם מת מפצעיו, למסור לחוקר המשטרה הודעה שכיב מרע בכתב שהכילה גם פרטים אודות המניע לרצח, אם כי ההודעה האחרונה לא שמשה ראיה מכרעת במשפט.

ראיה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות אינה טעונה תוספת ראייתית כלל {ע"פ 691/92 יוסי אהרון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 55 (1996); ע"פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)}.

למרות שפורמאלית אין צורך בראיית חיזוק לאימרה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות, מאחר ועד כה טרם הורשע אדם בעבירה אך ורק על-סמך אימרה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, מן הראוי שבית-המשפט יתור אחר איזו שהיא ראיית חיזוק. באשר למשקלה של הראיה הנוספת, הוא יהיה תלוי במשקלה הסגולי של אימרת קרבן האלימות {ע"פ 3124/91 סמי כהן ובוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 406 (1993)}.

סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתנה את קבילות האימרה בכך שלא ניתן להביא לעדות את נותנה. המחוקק יוצא מתוך הנחה, כי מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו וזאת, בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודת הראיות {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002); א' הרנון דיני ראיות, חלק שני (התשמ"ה), 169}.

דברי מנוחה, בדבר אלימותו המתמשכת של הנאשם כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים, שנאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה - קבילים הם. דברים אלה, נמנים עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה ולכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2) לפקודת הראיות ומהווים חלק מן האירוע. דברים אלה נכונים בפרט כאשר הנאשם ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה {ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534 (2002)}.

תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי לאחר שקודם לכן מסר קורבן המעשה פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון - תיחשב להזדמנות ראשונה להתלונן {ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 273 (1992); ע"פ (ת"א-יפו) 70046/99 גלית אלון נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 1947 (1999); ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 566 (1981); ת"פ (חי') 170/01 מדינת ישראל נ' סולימאן בן טאקי מחאג'נה, תק-מח 2004(3), 652 (2004)}.

הודעתו של המתלונן, בה הפליל את הנאשם, ושנגבתה בבית המתלונן למחרת היום וכ- 4 שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים - לא תיחשב כהזדמנות ראשונה.
ב- ת"פ (שלום כ"ס) 40655-08-10 {מדינת ישראל נ' נזיר מורדי, תק-של 2012(1), 9989 (2012)} בית-המשפט קבע כי הודעות המתלונן במשטרה לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, ואף לא בהזדמנות הראשונה שהייתה לו להתלונן על מעשה זה.

הודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה, בה הפליל את הנאשם, נגבתה בבית המתלונן בשעה 1:16 למחרת היום, כארבע שעות לאחר הדברים שאמר בבית החולים. במצבים מעין אלה קבעה הפסיקה שלא מדובר באימרה שנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לקורבן העבירה להתלונן על המעשה {ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 566 (1981)}.

ב- ע"פ 4443/95 {פלח נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3), 242 (1996)} קבע בית-המשפט כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה ליתן אמון בעדותו של אבי הקורבן ולקבל מפיו את "אימרתו" של הקורבן כאימרת קרבן של אלימות לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות בדבר זהות האדם שירה בו.

העובדה כי האימרה נמסרה במהלך ההתאוששות שלאחר הניתוח, אינה מוציאה אותה מכלל אימרה שנמסרה ב"הזדמנות הראשונה להתלונן", אך טבעי הוא שבשלב ראשון ימקד פצוע ירי את מעייניו בטיפול הרפואי, ורק לאחר שיקבלו יתן דעתו למסירת מידע שיביא לאיתורו ולהענשתו של תוקפו.

אומנם, לכאורה נראית עדותו של אבי הקורבן כעדות כבושה שערכה מועט. ברם בנסיבות העניין אפשר לקבל שהאב לא מיהר לחשוף את תוכן האימרה והמתין לראות אם לא יהיה בחשיפתה כדי לסכן את בנו.

נחזור ונדגיש כי הרציונל העומד מאחורי קבלת עדות של קורבן אלימות אשר נמצא בסכנת חיים הוא שאדם זה נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, ולכן דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר {ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675 (1996)}.

ב- ת"פ (חי') 443/00 {מדינת ישראל נ' יפים בן פייבל ליסר, תק-מח 2004(1), 6845 (2004)} סבר בית-המשפט כי אימרה שנגבתה עשרה ימים לאחר האירוע אינה עונה לתנאי ההזדמנות הראשונה, זאת כאשר רופאים, אחיות ובעיקר הבעל והבת נמצאים על יד הנפגעת יום אחר יום וודאי ששוחחו על האירוע עם הנפגעת ו/או באוזניה.

ד"ר האני מולא, רופא אשר ניתח את הנפגעת, העיד בבית-המשפט כי ניסה לקבל אינפורמציה אודות האירוע מאת בני המשפחה, ובית-המשפט סבר כי כך עשו גם רופאים אחרים וייתכן כי אף ניסו לדובב את הנפגעת, שיחות אלו יש בהם כדי להשפיע על דעתה של הנפגעת.

מנגד, ניתן לקבל הודעה של הולך רגל שנפטר ושנמסרה בהזדמנות הראשונה שהייתה לו לאחר התאונה. ב- רע"פ 6117/11 {ג'סאן חלבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 3498 (2011)} קבע בית-משפט קמא כי עסיקנן בהודעה שנגבתה מהולך הרגל ביום 15.12.08, קרי, שלושה שבועות בערך מיום האירוע. אכן ההודעה לא נגבתה בשעת התאונה או מיד לאחריה. יחד-עם-זאת, ראוי להדגיש כי הולך הרגל הובל מיד לאחר התאונה לבית החולים ובילה בבתי חולים עד שפגש לראשונה בשוטר שגבה אימרתו ולא מתקיימים במקרה דנן החששות למסירת דברים מתוכננים המעוררים חשש לאי-אמירת האמת.

בהליך זה קבע בית-המשפט כי טענותיו של המבקש בנוגע לתנאיו של סעיף 10(1) לפקודת הראיות עוסקת באופן יישום ההלכות המפרשות סעיף זה וכידוע, טענות מסוג זה של יישום הלכה אינן עולות כדי טענות בעלות חשיבות משפטית המצדיקות דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)