הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה
הפרקים שבספר:
- הזכות להליך הוגן - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה כזכות שהפגיעה בה היא פגיעה בזכות חוקתית
- הליכי חקירה
- "הגנה מן הצדק" - פגיעה ב"זכות להליך הוגן",
- ראיה שנתקבלה שלא כדין
- הזכות להליך הוגן - זכות השתיקה והזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט (סעיף 10א לפקודה)
- קבלת אימרה בהסכמה (סעיף 10ב לפקודה)
- הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודת הראיות)
- קבילות או פסילת הודיות - זכות השתיקה וזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)
- הביטוי "חופשית ומרצון"
- דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי
- קבילות הודאות נאשם שלא הועמד בחקירה על זכותו להיוועץ בעורך-דין
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות עובר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד
- השיקולים שיש לשקול על-פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- מהי האבחנה בין "הודיה" לבין "ראשית הודיה"?
- הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (דרישת הסיוע להרשעה על-פי הודיה), התשע"ג-2013
- ההלכה הפסוקה מבית היוצר של בית-המשפט העליון
- ראיות מפלילות (סעיף 47 לפקודת הראיות)
- חיוב החשוד להצגת מסמכים
- הזכות להליך הוגן והנגזרת ממנה ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- שתיקתו של חשוד או של נאשם במשפט - כללי
- משמעותה הראייתית של שתיקת חשוד
- שתיקת הנאשם במשפט ומשקלה הראייתי
- הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה
- הפקותה של ה"שתיקה" בהליכי מעצר, לרבות עבירות נשק
- נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד
- חובת הקפדה יתירה על זכות ההיוועצות
- עורך-הדין כגורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה
- האם לפגיעה בזכות להיוועצות עם עורך-דין תהא נפקות גם בשלב המעצר?
- חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור
- ההלכה הפסוקה יצירת בית-המשפט לערכאותיו השונות
הביטוי "חופשית ומרצון"
הביטוי "חופשית ומרצון" קיבל משמעות משפטית בפסיקת בית-המשפט העליון, אשר מראשית ימיה התמודדה עם שאלה זו, וגיבשה את ההלכות והכללים הנוגעים לקבילות הודאות. נקודת המוצא היא, כי אדם המצוי בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד, נתון בלחץ נפשי ואי-נוחות פיזית, שהם אינהרנטיים למצב שבו הוא שרוי.מובן, אם-כן, שלמונח "חופשית ומרצון" לא ניתנה משמעות מילולית. ואמנם, לפי המשמעות שניתנה למונח זה בפסיקה במהלך השנים, הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני", שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור אם לעשות שימוש בחסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה {ע"פ 636/77 לוי ני מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 768, 774 (1978); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 564 (1997) ועוד רבים אחרים}.
השאלה מה הם אמצעי חקירה פסולים ומה היא השלכתם על היותה של הודאה "חופשית ומרצון", נדונה אף היא רבות בפסיקה, ואף הובעו בעניין זה גישות שונות ביחס לקבילותן של הודאות שניתנו כתוצאה מנקיטת אמצעי חקירה פסול.
זאת ועוד, ב- ע"פ 5121/98 {יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06)} הוכר מסלול נוסף לבחינת שאלת קבילותן של הודאות נאשמים, בנוסף למסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות.
בהוכחת פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה, ההודיה לא תהיה קבילה. המסלול האמור מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי, ולפיה, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה {פרשת יששכרוב}.
במידה והאימרה צלחה את שתי המשוכות האמורות, ונקבע, כי היא קבילה והגשתה הותרה, עדיין נותר לבחון את משקלה. כלומר, היותה של הודאת נאשם "חופשית ומרצון", או קביעה כי אין להביא לפסילתה בשל הדוקטרינה שנקבעה בפרשת יששכרוב, מהווה אך תנאי לקבלתה כראיה. עם-זאת, אף אם הוכח, כי הודאה שמסר נאשם קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, על בית-המשפט להוסיף ולבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תוכנה.
כבר נפסק פעמים רבות, כי המשקל שיינתן להודאת נאשם ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון. והמבחן השני - מבחן ה"דבר-מה נוסף" - הוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בהם כדי לאשר אמיתותה.
ה"דבר מה" הוא למעשה הגורם האובייקטיבי היחיד, שעומד לרשותו של בית- המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה הסובייקטיבית של הנאשם {דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 377, 448 (1997)}. אלו הם סימני האמת החיצוניים ונקבע, כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה, ולא בתוספת ראייתית מסבכת מסוג של סיוע.
בין שני מבחנים אלה קיימים קשרי גומלין, כפי שקבעה כב' השופטת ד' ברלינר ב- ע"פ 2073/04 {אמדורסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.06)}. לדבריה:
״קיימת מעין ״נדנדה״ שבה ככל שמשקלה של הראיה ״הנתמכת״ גדול יותר, יקטן משקלה של הראיה התומכת. מהותה של הראיה התומכת מוכתב על-ידי אופיה של הראיה הנתמכת. לעיתים יהא זה סיוע, לעיתים דבר לחיזוק, ולעיתים כאשר מדובר בהודאה מחוץ לכותלי בית-המשפט - "דבר מה". משקלה של כל אחת מהראיות התומכות האופציונאליות הנ״ל מוכתב כאמור על-ידי יציבותה וחוזקה (או לחלופין חולשתה) של הראיה הנתמכת...״
דרישה ל"דבר-מה נוסף" באה לקדם את החשש שמא לקח פלוני על עצמו אחריות לדברים אותם לא ביצע, "התאבד בהודאתו", כפי שהדבר הוגדר על- ידי כב' השופט א' ברק ב- ע"פ 715/78 {לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 228, (1979)}.