סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• תביעה לגירושין ועילות לגירושין
• מדור ספציפי
• מהם התנאים לתביעת גירושין כנה
• כתובה ופיצוי
• משמורת ילדים
• מזונות ילדים
• מזונות אישה
• אישור הסכם
• תביעה לשלום-בית
• ענייני ירושה וצוואה
• ענייני רכוש
• סמכות מקומית
• צו עיכוב יציאה מן הארץ
• צווי הגבלה
• חוק המתנה
• היתר נישואין
• קידושין
• הוצאות משפט

כתובה ופיצוי

1. מבוא
ככלל, כל אישה מוחזקת בזכאותה לכתובתה. כאשר נמצא הבעל בוגד באשתו עם אישה זרה, האישה תהא זכאית לדמי כתובתה.

מוסד הכתובה נועד לשרת מטרה כפולה.

הראשונה, להבטיח את קשר הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". לפיכך, מאפיין את הכתובה היעדר יכולת התנאה, למרות שלכאורה עסקינן בעניין שבממון ובמקרה בו האישה חפצה להתגרש מהבעל, הרי שלא תהיה זכאית לכתובה.

השניה, לדאוג לביטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה. זו הסיבה, שגם אלמנה זכאית לדמי כתובה. נעיר כי לגבי אלמנה, זכות הכתובה נוצרת עם הנישואין אולם מועד פרעונה עם הפטירה. האישה אינה זכאית לדרוש מבעלה במשך הנישואין את כתובתה בטענה שהיא חוששת שהיורשים לא ישלמו לה את דמי כתובתה.

אישה מפסדת כתובה במקרים הבאים: עוברת על דת משה - מכשילתו באיסור; עוברת על דת יהודית - על מנהגי הצניעות החברתיים; מורדת בטענת מאיס עלי; אישה שבגדה - מי שזניתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא התוספת.
כאשר החיים המשותפים הופסקו באשמת האישה, האישה לא זכאית לכתובתה ומזונותיה. אם האישה הסכימה להתגרש, והבעל מסרב, גם אם האישה היא שזינתה, היא זכאית למזונות. כאשר האישה היא הגורם לפרק את קשר הנישואין הרי שהיא מאבדת כתובתה {לדוגמה למקרה בו האישה היא הגורם לגירושין ראה תיק מס' 1-21-3655 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים (2005)}.

לעניין ויתור על מזונות בהסכם גירושין, נפסק שהויתור חייב להיות במפורש ולא מכללא {ע"א 463/72 ליכטנייר נ' ליכטנייר, פ"ד כז(1), 197 (1972)}. כב' השופט י' גייפמן קבע בפרשת הלוי {ת"ע 2561/99 שלום עמר הלוי נ' כנרת עמר הלוי, תק-מש 2001(1), 174 (2001)} כי יש לאמץ כלל פרשנות כאמור גם לעניין ויתור על דמי כתובה.

2. פירוט השיטות בעניין ערך הזוזים והזקוקים, ברמה העקרונית
בתיק מס' 585334-13 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 33, 35 (2011)} קבע בית-הדין:

"בפנינו תביעת האישה לכתובתה.
בכתובת האישה לא נקבעה תוספת כתובה, וסך הכתובה עומד על סך מאתיים זוז וכן מאתיים זקוקים כסף (כתובה כנוסח "נחלת שבעה").
בהחלטת בית-הדין מיום 24.3.11 נאמר בין השאר כי:
א. על התובעת להגיש סיכומיה בשאלת גובה הכתובה, בתוך 21 יום. הסיכומים לא יעלו על 6 עמודים בגופן המקובל.
ב. על הנתבע להגיב בתוך פרק זמן זהה ובסדר גודל זהה.
ג. לאחר קבלת החומר, בית-הדין יוציא פסק-דין בתביעת הכתובה של האישה.
ואכן, סיכומי שני הצדדים הוצגו בפני בית-הדין (יש להעיר כי סיכומי ב"כ האישה עולים בהרבה על הנאמר בהחלטת בית-הדין, שהרי בית-הדין הגביל את הצדדים להגשת סיכומים בני 6 עמודים בלבד, ואילו ב"כ האישה הגישה סיכום בן 22 עמודים!! מטעם זה היה מן הראוי שלא לקבל את הסיכומים הנ"ל, אולם לפנים משורת הדין, בית-הדין החליט לעיין בסיכומים הנ"ל).
ב"כ האישה בסיכומיה חילקה את תביעתה לשני חלקים שווים, תשלום בעבור עיקר כתובתה של האישה, אשר לחשבונה מדובר בחיוב של כ- 51,000 ש''ח, ובנוסף פיצוי עבור האישה, בסך 200,000 ש''ח. בסיכומי ב"כ האישה מובאים מקורות רבים, הלכתיים ומשפטיים, כאשר חלקם אינו שייך לנסיבות דידן, כאשר מדובר כתובה ללא תוספת ולא קיימת פה שאלת הצמדה, וחלקם אכן הוא ממין העניין, אך לא בהכרח אליבא דכל השיטות.
ב"כ הבעל סיכומיו מציג טענות לשלילת הכתובה מהאישה.
טרם הכרעת הדין, בית-הדין מוצא מקום לציין קטעים נרחבים מתוך החלטת בית-הדין מיום 24.3.11, מהם משתקפת השתלשלות העניינים בתיק זה, עובדות העשויות לתת את התמונה הכללית הדרושה לשם הכרעת הדין ופתרון מכלול הסוגיה הרכושית.
"הצדדים נישאו בארגנטינה, בעיר בואנוס איירס, בחודש אפריל שנת 83 התשמ"ג. לצדדים שני ילדים בגירים.
תביעת הבעל לפירוק שיתוף נדונה בבית-המשפט לענייני משפחה.
בית-המשפט פנה לקבלת חוות-דעת אקטוארית, אך עדיין אין החלטה סופית. אולם לאור הדו"ח הקיים עתה, על הבעל להעביר לאישה כ- 26,000 ש''ח באופציה הראשונה.
הבעל דורש להתגרש כעת, ולהותיר את ההכרעה הרכושית בידי בית-המשפט. לשיטתו, גם הדיון בתביעת הכתובה, יערך רק לאחר הגט.
כן טוען כי קיימת סתירה בין כתב תביעת האישה לכתובה לבין כתב התביעה שלה לשלום-בית, שהוגש כשנה וחצי קודם לתביעת הכתובה.
האישה מביעה כיום נכונות להתגרש, מציינת כי ישנה הצעה לפשרה מאת כב' הרב נהרי (אב"ד ההרכב הקודם), לפיה האישה תקבל מהבעל סך 50,000 ש''ח. כיום מבקשת לקזז את פסיקת הכתובה שתיקבע על-ידי בית-הדין משאר החיובים, כאמור בפרוטוקול.
ב"כ האישה מצהירה כי לאחר פסיקת הכתובה האישה תבצע את הקיזוזים, כאמור לעיל ובהתאם למה שיובא להלן, ומיד לאחר מכן תתגרש.
ב"כ האישה טוענת כי גובה המשכנתא על הדירה עומדת על סך 500,000 ש''ח, כאשר גובה הדירה על-פי הערכת שמאי (מלפני כחצי שנה) עומד על סך 710,000 ש''ח, כך שסכום ההפרש הינו כ- 200,000 ש''ח.
האישה רוצה לזכות בדירה, כאשר בהפחתת 10,000 ש''ח (מחצית הרכב), זוכה היא במחצית חלקו של הבעל, קרי 95,000 ש''ח.
על-פי המתווה המוצע על-ידי ב"כ האישה, האישה תוותר לבעל על חיובו בכתובה, תוותר לבעל על זכויותיו הכספיות בסך 26,000 על-פי דו"ח האקטואר, וכן תוותר לבעל על חוב מזונות של כ- 12,000 ש''ח. כן תוותר על מחצית מדמי המשכנתא אותם שילמה לבדה במהלך התקופה האחרונה. כל זאת בתמורה לויתור חלקו בדירה, כאמור.
הבעל, באמצעות בא-כוחו, אינו מוכן לקבל את הצעת האישה, ואינו מוכן לוותר על חלקו של הבעל בדירה בתמורה להנ"ל.
בדיון האחרון, בית-הדין השקיע זמן רב בניסיון להביא את הצדדים לכלל הסכמה, וכן בהסתמך על ניסיון בית-הדין בהרכבו הקודם בהצעת הפשרה שהעלה, כפי החומר שבתיק, אולם ההסכמה המיוחלת לא הושגה.
במהלך הדיון, בית-הדין שמע את טענות האישה באשר לבגידתו של הבעל. לטענתה הבעל חי עם אישה אחרת כבר שנה וחצי. כן שמע בית-הדין את הכחשת הבעל. ב"כ האישה מציגה כמה תמונות של הבעל בחברתה של הנטענת, בה הם נראים חבוקים יחדיו. הבעל מודה כי הוא חי עם הנטענת באותה דירה, אך טוען כי הם חיים בחדרים נפרדים. לטענתו "היא רק חברה" אך אין ביניהם יחסי אישות. הבעל מודה כי רק הם גרים בדירה, ללא נוכחות גורם נוסף. לטענתו, האישה הזרה עמה הוא מתגורר בדירה, שילמה עד היום את מרבית הוצאות הדירה. לדבריו, בתקופה האחרונה היא בקשיים, והוא משתתף יותר בהוצאות הדירה.
כבר בשלב זה בית-הדין דוחה את הכחשת הבעל. בית-הדין אינו מקבל את הטענה הנשמעת מאת הבעל כי הוא חי עם אישה זרה כבר שנה וחצי באותה דירה ללא קיום יחסי אישות. השילוב שבין התמונות שהוצגו לבית-הדין, כאמור לעיל, לבין העובדה כי הבעל מתגורר עם אותה אישה ביחידות כבר שנה וחצי, אינם מותירים מקום לספק כי הצדדים מנהלים מערכת זוגית לכל דבר. מסקנה זו נגזרת הן מהפן ההלכתי והן מהפן המעשי ההגיוני. בית-הדין דוחה את הניסיון להציג את הדברים בצורה לא הגונה בפני בית-הדין, וראוי היה שהדברים לא ייאמרו כלל וכלל.
ב"כ הבעל ביקש להציג סיכומיו טרם הכרעת הדין בשאלת הכתובה. התובעת הסכימה להגיש סיכומים מצידה".
עד כאן ציטוטים מתוך החלטת בית-הדין הקודמת.

עתה נעבור להכרעת הדין
מכיוון שכל אישה מוחזקת בזכאותה לכתובתה, נחל להתייחס דווקא לטענותיו של ב"כ הבעל לשלילת כתובתה של האישה. בית-הדין עיין בסיכומיו ובנסיבות העניין לא מצא בהם כדי לשלול מהאישה את כתובתה, בייחוד לנוכח העובדה כי הבעל נמצא בוגד באשתו עם אישה זרה, כפי שהתברר בדיון הקודם וכפי המצוטט לעיל מתוך ההחלטה הקודמת של בית-הדין. אף ב"כ הבעל מוכן כי בית-הדין יפסוק לאישה סך של 12,000 ש''ח בעבור כתובתה.
לאור הנ"ל בית-הדין קובע כי ברמה העקרונית, האישה זכאית לכתובתה.
עתה נדון בגובה כתובתה של האישה ובגובה הפיצוי הנדרש על-ידי האישה.
בסיכומי האישה, באמצעות ב"כ, הוצגו שיטות לחישוב ערך הזוזים הנקובים בכתובה וכן לחישובים נוספים לתוספת כתובה.
טרם הכרעת הדין בשאלת גובה הכתובה והפיצוי בכתובת האישה שלפנינו, נדון מעט בשוויה של כתובה, בה לא הוזכר כל סכום כתוספת כתובה מלבד 200 זקוקים כסף.

דיון בשוויה של הכתובה
כאמור, הכתובה אינה כוללת תוספת כתובה כמקובל, אלא רק מאתיים זוז וכן מאתיים זקוקים.
ונפרט השיטות בעניין ערך הזוזים והזקוקים, ברמה העקרונית ונכון לשווים כיום.
בשאלת חישוב ערך הכתובה, בשיעור הזוזים והזקיקים, הובאו בפוסקים שיטות שונות. להלן נסקור בקצרה את שיטות הפוסקים בהנ"ל, בתוספת חישוב הכתובה נכון להיום בהתאם לשיטות הנ"ל.

מאתיים זוזים
לשיטת השולחן ערוך (אבן העזר, סימן סו, סעיף ו') 200 זוז שווים ל- 37.5 דרהם. הדרהם משקלו 64 שעורות, והגרם משקלו 20 שעורות (עי' חזו"א אבהע"ז סו ט, כא), על כן דרהם הוא 3.2 גרם כסף. א"כ לשיטת השו"ע 200 זוז (עיקר כתובה) שווה ל- 37.5 דרהם שזה 120 גרם כסף (ע"פ חזו"א). ואילו לרמ"א (כפול 8, זוזים דאורייתא), 200 זוז שווים ל- 960 גרם כסף.
מחיר גרם כסף טהור (נכון לתקופה זו, ערך ליום 24.3.11) הוא 3.3 ש''ח. כך ש- 200 זוזים (960 גרם, לפי הרמ"א) שווה ל- 3168 ש''ח.
לפי השיטה המקילה יותר (שיטת השו"ע), שווים 200 זוז ל- 396 ש''ח.

מאתיים זקוקים
כידוע וכמקובל, מאתיים זקוקים נקבעו בחלוקת דלהלן: מאה זקוקים כנגד הנדוניא שהכניסנה לו ומאה זקוקים כתוספת שמוסיף לה.
אולם, ראה מאמרו של הגר"נ גורטלר שליט"א, אב"ד רחובות (שורת הדין ד, עמוד קי) שם כתב שנראה כי הקהילות שתקנו להתחייב זקוקים, הוא מפני שמאתיים זוזים ימיהם היה סכום קטן שלא היה בו כדי לגרום שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. וסיים: "ומנהג ותיקין מנהג זה".

וראה מה שכתב שם עוד (עמוד קכה): "בתחילת תקנת כתיבת הזקוקים היה ערכם רב. אולם, מאחר והזקוקים לא היו מטבעות אלא חתיכות כסף לשימוש הצורפים, הצמידו את ערך הזקוקים למטבעות, כדי שיהיה קל לגבות הכתובה במטבע עובר לסוחר. הצמדה זו גרמה שערך המאתים זקוקים ירד במשך הזמן עם זיוף המטבעות וירידת ערכם".

ובכן, מהו ערך הזקוקים כיום?
לשיטת החזון איש, זקוק שווה ל- 288 גרם כסף. וממילא 200 זקוקים שוים ל- 57,600 גרם כסף (57 קילו ועוד 600 גרם).
לעומתו, שיטת הנחלת שבעה (סימן יב, אות מט, בשם הב"ח והדרישה) היא כי 200 זקוקים שווים 2,784 גרם כסף.
ביחס לערכם בש''ח, נחשב הסכום בהתאם לאמור לעיל. לשיטה המחמירה (חזון איש), 200 זקוקים שווים ל- 190,080 ש''ח, ואילו לשיטה המקילה (נחלת שבעה) הרי הם שווים 9187.2 ש''ח.
האם ניתן לחייב בהתאם לשיטה המחמירה?
למעשה חלוקות בזה השיטות (ראה פד"ר יא, ויובא להלן, וכן מוזכרות השיטות הנ"ל בקצרה בתוך סיכומי ב"כ האישה). דעת הגר"ע יוסף שליט"א והרב יוסף קפאח זצ"ל סברה כי ללכת אחר הכלל הידוע כי יד בעל השטר על התחתונה, ויש לחשב הזקוקים כשיטה המקילה. לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל - יש לחשב בהתאם השיטה המחמירה.
עי' פד"ר יא עמוד 364, שם כתב הגר"ע יוסף שליט"א כך:
"והנה מאתיים זוז דאורייתא הם ק"ג כסף טהור, וערכם היום כ - ארבעים אלף ל"י, וכן המאה זקוקים אשר הודה שהכניסה לו שוויים, כבר פסק הרמ"א באה"ע סי' ס"ו סעיף י"א, שאחריותם עליו כנכסי צאן ברזל, ולכאורה בהתאם למ"ש הגר"א ביו"ד סי' ש"ה, ערך כל זקוק הוא מנה שהוא כחצי ק"ג כסף טהור, וא"כ מאה זקוקים הללו הם כ -חמשים ק"ג כסף טהור אשר שוויים כ - שני מיליון ל"י, ועוד מאה זקוקים שהוסיף לה, עוד כשני מיליון ל"י, הרי ארבעה מיליון ל"י.
אמנם מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים הראשונים ואחרונים בערך הזקוק, הרי החזון איש, אה"ע סי' ס"ו אות כ"א, הגיע למסקנה כי מאתיים זקוקים הם למעלה מ - חמשים ושבעה וחצי ק"ג כסף טהור אשר ערכם כיום כשני מיליון ו - שלש מאות אלף ל"י, בנחלת שבעה סי' י"ב אות מ"ט, בשם הב"ח כי המאתיים זוז כסף צרוף הם שמנים זקוקים, לפי זה המאתיים זקוקים הם פי שנים ומחצה בכתובה דאורייתא שהם כ - מאה אלף ל"י, והואיל וכלל הוא אצלינו שיד בעל השטר על התחתונה, לפיכך אנו נותנים לבעל ליהנות ממחלוקת הראשונים וישלם לפי הערך הזול בקירוב, כלומר, שהם כמאה - אלף ל"י. יוצא איפוא כי בשלושת הסכומים הראשונים, היינו מאתיים זוז דאורייתא ומאתיים זקוקים כסף צרוף. יש כ - מאה וארבעים אלף ל"י, סכומים הללו צמודים לערך הכסף הטהור, ועוד שלשים אלף ל"י שאינם צמודים. לפיכך יש להחליט:
(א) דוחים את הערעור, והאישה תקבל ג"פ בהתאם לפסק-הדין נשוא הערעור.
(ב) הרכוש הרשום ע"ש שניהם יימכר בהתאם לפסק-הדין, בתוספת הבהרה, ימכר כפנוי מכל דייר, ודמיו יתחלקו בין הצדדים בחלקים שוים בהתאם לפסק-הדין נשוא הערעור.
(ג) במקום הסכום שלשים אלף ל"י ישליש הבעל סך - מאה ושבעים אלף ל"י.
(ד) לאחר שהבעל ישליש את הסכום הנ"ל ויחתום על מכירת הדירה כנ"ל, אם האישה תסרב לקבל את הג"פ, ידון בית-הדין האיזורי בביטול חיוב הבעל במזונות האישה.
(ה) אין צו להוצאות."

עובדיה יוסף - נשיא יוסף קאפח

ואולם, דעתו של הגר"מ אליהו זצ"ל היתה שונה, כאשר הוא כן פסק כשיטה הגבוהה יותר, וכך כתב:
"מאחר וכאן מדובר בכתובה ובתוספת כתובה שדינה ככתובה עם כל קולי כתובה שנדון בה, אבל סכום שנכתב בו נגבה כדינו ככל שטר, עיין שו"ע אה"ע סי' ק' סעי' ה' וש"ס כתובות ק"י ע"ב, ועיין בתוס' בכורות מ"ט, אם כתובה שכתוב בה דאורייתא, כיצד מחשבים את הסכום, ועיין ברמ"א אה"ע בסי' ס"ו בזה. וכתובה דנן מורכבת מ - ג' חלקים, מאתיים זוז דאורייתא, ועוד מאה זקוקים, ועוד מאה זקוקים ס"ה מאתיים זקוקים כסף צרוף, ועוד שלשים אלף ל"י. ודין כתובה שנפרעת רק בעת הגירושין, ועל כן ביום הגירושין צריך לחשב כמה שווה כסף טהור שעל-פיו מחשבים את הזוזים והזקוקים. ועיין בתוס' בכורות שם בעניין שיטת ר"ת, ועיין בהגאון מוילנא בסי' ס"ו חישוב הזקוקין בתיאום עם חישוב השקל לפדיון הבן. וכן בפירושו של הגאון ביו"ד סי' ש"ה, ועיין בחזון איש אבה"ע סי' ס"ו אות כ"א ביאורך בשיטת חישוב הזקוקין עם השינויים שחלו מזמן לזמן. ולפי דברי התוס' שם, היתה תקופה שחישבו אותו מברזל ולעיתים חישבו מזהב, ועיין בנחלת שבעה סי' י"ז ובסי' ב' ובספר שעורי תורה לגרא"ח נאה עמ' קל"א, בסיכום לפי חישוב שקל של תורה הוא כ - עשרים גרם כסף טהור, ולפי חישוב שכל מאתיים זוז הם שלשים ושבעה וחצי דרהם כסף צרוף (ש"ע סי' ס"ו, סעי' ו') וזה זוזי דרבנן ואם זה מחושב לכסף צורי יוצא פי שמונה מ - שלשים ושבעה וחצי דרהם, והוא בערך כקילו כסף טהור. וחישוב זה מאתיים זקוקים לפי הגאון ולפי סיכום החזו"א שם, יוצא כ - חמשים ושבע ק"ג ושש מאות גרם כסף טהור. ולפי האמור יוצא שהבעל חייב לשלם לאישה ביום מתן הגט סך השווה ל - חמשים ושמנה קילו וחמש מאות גרם כסף טהור, ועוד סך של שלשים אלף ל"י. ועיין להגר"א ביו"ד סי' ש"ה שאם כותבים זקוק, הכוונה לזקוקים הראשונים שכל זקוק הוא ט"ז קיסר (י"א לוט קיסר הם זקוק אחד פולין באותה התקופה). ועיין לט"ז וכתב החזון איש במקום שאין זהוב נמשך מהשתלשלות הזהב הקדום וכתבו זקוק הכוונה זקוק של ט"ז לוט כסף צרוף וכדברי הרמ"א בסי' ש"ה. ולפי זה עתה חזר הדין לקדמותו לעשות חישוב הזקוק כדינו מעיקרא. ועיין חתם סופר סי' רפ"ט. ולפי השער כיום שווי כל קילו כסף טהור הוא כ - ארבעים אלף ל"י, אם ישלח לה את המעות כיום יוכל להשלישם בבית-הדין, או שיעשו חשבון ביום מתן הגט.
מרדכי אליהו."
וראה בכל הנ"ל מאמרו של הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א (חבר בית-הדין הגדול לשעבר), קובץ כנס הדיינים התשס"ז, מעמוד 50 בעניין גובה סך הכתובה. גם החשבונות שהובאו לעיל, מקורם שם. וראה עוד מה שכתב שם, שתמיד יוכל החתן לומר קים לי כמקילין, גם בעניין הזקוקים.
למעשה, קיימת שיטה נוספת בחישוב 200 זקוקים כסף. וראה שורת הדין (כרך ד', עמוד קטו, וכן עמוד קכה, שם, מאמרו של הגר"נ גורטלר שליט"א, אב"ד רחובות), הטוען כי זקוק הוא 200 גרם, ומאתיים זקוקים הוא 40 ק"ג (40000 גרם כסף). כן היתה דעתו של הגר"מ פיינשטיין, שהגיע בחשבונו למעט יותר מ 40 ק"ג כסף (וראה במאמרו של הגר"ש דייכובסקי שם, שהציג שיטה זו בשם אחד מחברי בית-הדין, וכן ראה במאמרו של הרב גורטלר שם, עמוד קכה).
בהתאם לחישוב שהובא לעיל, לשיטתם, 200 זקוקים שווים ל- 132,000 ש''ח.

עתה נעבור מן הכלל את הפרט
כידוע, בדך-כלל יש לפסוק כי "יד בעל השטר על התחתונה", ותשלום הכתובה יהיה על-פי השער הנמוך שבין השיטות המצויינות לעיל, וכן נפסק בפירוש גם בפסק-דינו של הגר"מ חשאי זצ"ל, כמובא בספר שורת הדין כרך ד', עמוד קג. לאור האמור יש לקבוע כי הבעל חייב בכתובת אשתו (עיקר הכתובה, דהינו מאתיים זוזים ומאתיים זקוקים) סה"כ: 9583 ש''ח.
באשר לתביעת האישה לפיצוי בסך 200,000 ש''ח, בית-הדין מציין כי בקשה זו אינה נסמכת על אדני הלכה או חוק, אלא משקפת את רצונה של האישה בלבד, על-פי שיקול-דעתה האישי ועל-פי תחשיבה בעניין הפסד מזונות, הפסד מחצית משכנתא ומחצית הוצאות אחזקת הבית.
בית-הדין אינו מקבל דרישה זו לפיצוי בסך כה גבוה. סכום הפיצוי ייקבע על-ידי בית-הדין, כפי שיובא בפסקה הבאה.

הלכה למעשה
בנסיבות תיק זה, שאין ספק לבית-הדין כי הבעל עזב את אשתו ועבר להתגורר עם אישה זרה, כפי האמור בהחלטה קודמת וכן מוזכר בפסק-דין זה, בית-הדין מוצא מקום שלא לפסוק בהכרח כשיטה המקילה ביותר בשאלת עיקר הכתובה (דהיינו מאתיים זוזים ומאתיים זקוקים). יש להכריע כי בגין כתובת האישה וכן פיצוי לאישה, בית-הדין פוסק סך של 60,000 ש''ח, שהוא כממוצע שבין השיטות הנ"ל כולל שיקול-דעת בית-הדין בעניין פיצוי לו זכאית האישה (גם בהחלטת בית-הדין בהרכבו הקודם, מיום 30.11.10 נאמר כי בית-הדין ממליץ לצדדים לנהל משא ומתן ענייני שבמרכזו פיצוי הולם לאישה בגין כתובתה, אף מבלי להודות בעצם החבות של הבעל, וזאת במסגרת פשרה).
בית-הדין מדגיש כי ע"פ המקובל בתי-הדין, האישה לא יכולה לזכות בכפל הטבות, גם לזכות בזכויותיו הכספיות של הבעל וגם בכתובה ופיצוי (וכן נאמר גם בסיכומי הבעל, סעיף 29), כך שבחישוב הסופי, יש לנכות מסך זה, קרי 60,000 ש''ח, את הסך שיעביר הבעל לאשתו בגין זכויותיו הכספיות ממקום עבודתו.
ברמה המעשית, בית-הדין ממליץ לצדדים לערוך את הקיזוזים והחישובים בכוחות עצמם, ללא צורך בדיון נוסף, לחשב את הקיזוזים ואת היתרות, ולהגיע לתוצאה הסופית, כמה על האישה להעביר לבעל או כמה על הבעל להעביר לאישה. זאת כמובן במסגרת ההתחשבנות בשאלת הדירה. יש לערוך את החישובים הנ"ל בכפוף לנתונים שצויינו בהחלטת בית-הדין הקודמת מיום 24.3.22 ואף הוזכרו בריש החלטה זו. על הצדדים להמציא לבית-הדין בתוך 21 יום את התחשיב הסופי והמוסכם, כדי שבית-הדין יוכל להפנות את הצדדים לסידור גט מיד לאחר מכן.
בית-הדין רשם לפניו את הצהרת ב"כ האישה מהדיון הקודם (המוזכרת גם בריש פסק-דין זה) כי לאחר פסיקת הכתובה האישה תבצע את הקיזוזים ומיד לאחר מכן תתגרש, ומצפה מהאישה ובדרך-כלל לנהוג בדרך זו, ללא כל עיכובים או שהיות מיותרות.

במידה והצדדים לא ישכילו לסיים את ההתחשבנות בכוחות עצמם בתוך פרק הזמן הנקוב, יש להודיע על כך לבית-הדין וייקבע מועד נוסף לדיון, בו יגבש בית-הדין עם הצדדים את החישוב הסופי, ויפנה את הצדדים לסידור גט, כמקובל.

(-) יצחק אושינסקי, דיין

מסקנה:
א. בית-הדין קובע כי ברמה העקרונית האישה זכאית לכתובתה.
ב. באשר לגובה הכתובה כולל פיצוי לאישה, בית-הדין פוסק סך של 60,000 ש''ח, ובהתאם למבואר בגוף פסק-הדין.
ג. באשר למנגנון הביצוע מכאן ולהבא, על הצדדים לפעול כפי האמור בסיומו של פסק-דין זה."






3. האם אישה מפסידה כתובתה כאשר התלוננה במשטרה כנגד בעלה?
בתיק מס' 564281-12 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 111, 120 (2010)} קבע בית-הדין:

"בפנינו החלטת בית-הדין הגדול להשבת התיק לעיון חוזר של בית-הדין האיזורי בעניין פסק-דין לחלוקת רכוש, הכולל בחובו את זכאותה של האישה לכתובתה.
יש לציין כי הצדדים גרושים כבר מתאריך כ"א שבט התשס"ט 15.2.09.
להלן תובא השתלשלות העניינים בתיק זה, ולאחריה הכרעת הדין.

פסק-דין קמא - בית-הדין האיזורי
ביום 18.2.10 בית-הדין דנן הוציא החלטה כדלהלן:
"בית-הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ומחליט כי הנתבעת זכאית לכתובתה בסך 180,000 ש'"ח.
באשר לחלוקת הדירה, בית-הדין לקח בחשבון את העובדה כי התובע ואביו השקיעו את רוב הכסף ברכישת הדירה.
לנתבעת זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה.
בית-הדין הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע, בפועל, סך של 20,000 ₪."
לפסק-דין זה צורפו נימוקים מפורטים של חברי בית-הדין.

החלטת בית-דין הגדול
הבעל ערער לבית-דין הגדול על החלטה זו.
בפנינו החלטת בית-דין הגדול מיום י' אב התש"ע 21.7.10. בהחלטה מפורטות בהרחבה טענות הבעל לשעבר לכך שהאישה אינה זכאית לכתובתה. בית-הדין הגדול החזיר את התיק לבית-הדין האיזורי לליבון חוזר של טענות הבעל אודות הגשת תלונות סרק על-ידי האישה בדבר פגיעה מינית בילדים ומלחמה משפטית קשה כנגד הבעל, שיש בכך טענה לכאורה כדי לשלול מהאישה את כתובתה. כן התבקש בית-הדין האיזורי לבדוק את הטענה שמא האישה לא רצתה כלל את הבעל, ובכך מפסידה כתובתה מכח דינו של רבנו ירוחם.
ואכן, בית-הדין ניהל דיון נוסף לבירור שאלת זכאותה של האישה לכתובתה, לאור התמיהות שהעלה בית-הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל.

טענות הצדדים
להלן עיקרי הטענות שעלו בדיון האחרון:
להלן ציטוט דברי ב"כ התובע: יש הכוונה של בית-הדין הגדול, הוא רוצה שבית-הדין האיזורי יחזור בו. השאלה היא למה הבעל פתח תיק גירושין? האם האישה רצתה שלום-בית? אם לא, שניהם מורדים, ואין האישה זכאית לכתובה. תיק הגירושין נפתח לאחר הגשת התלונה במשטרה. התיק נפתח ביוני 2008. היתה תלונה על איומים ברצח. התיקים נסגרו. ביום 5.6.08 האישה בקשה צו הגנה. זה היה אחרי תביעת הגירושין. האישה קבלה צו הגנה לשבוע (מגיש מסמך לכך - פרוטוקול והחלטת בית-משפט). לאחר כמה חודשים, בחודש אוקטובר 08, מבקשת האישה שוב צו הגנה, במסגרת זו בית-משפט מאשר את בקשת הבעל לשלום-בית (מציג מסמך, שנדחית הבקשה לצו הגנה). לאחר 19 יום, בתאריך 26.10.08, מבקשת האישה שוב צו הגנה, על כך שהבעל נכנס לבית מעבר לימים הקבועים. השופטת לא קבלה זאת (מציג מסמך). בעמוד 2 כתב בית-דין הגדול שהאישה לא בקשה שלום-בית לפני הגירושין. גם השלום-בית שהיה לאחר הגשת תביעת הגירושין לא היה מלא, אלא רק בהגבלה של כמה שעות כניסה לבית ליום, למשך 19 יום. לא היה יחסי אישות בתקופה זו. הרב בארי כתב שהאישה הגישה תביעה על תקיפה מינית והדברים לא נמצאו נכונים. תלונה זו היתה שבוע לאחר צו הגנה ראשון, ביום 23.6.08. האישה רצתה להציק לו בהוצאת צווי הגנה. לפי הרב בארי, אולי לא צריך התראה כי זה חטא מפורסם (מקריא מהחלטת הרב בארי בפסק-דין בית-דין הגדול הנ"ל). יש לכך נימוקי הלכתי, הבעל לא יכל לגור עם האישה מרוב צווי הגנה. זה בגדר "גזמה להרגו".
הבעל לשעבר מוסיף: הנישואין היו קשים. האישה הפסיקה להניק והיו לבת בעיות מעיים קשות, הייתי עושה מעשים לעזור לה. לאחר שנה וחודשיים התלוננה האישה בגין כך על פגיעה מינית (מצרף את החומר). לא נעצרתי על כך במשטרה. זה היה לפני פתיחת תיק הגירושין. בנוסף, המוהל לא פרע את המילה כראוי, אני יודע לעשות זאת, אני עושה בריתות, הזמנתי את המוהל, המוהל הסכים אתי שיש בעיה, אמר שלא לעשות תיקון רק יש להוריד את הערלה למטה. האישה הגישה תלונה שניסיתי לכרות את איבר המין של הבן, במסגרת אותה תלונה שהגישה על תקיפה מינית (מצרף את עדות המוהל). האשמות כאלו כנגדי הן בבחינת עוברת על דת. האישה הגישה תלונות סרק כאשר רק באתי לקחת ספר אבלות מהבית (מקריא מהחלטת השופטת שכתבה שספק אם כך היה צריך להגיש את התלונה נגדו). לו יצוייר שעשיתי, האם יעלה על הדעת שהיא תחזור אלי? הרי היו 19 יום שהיא חזרה אלי? גם לפני 5 חודשים חיינו יחד באותו בית. ניסו שוב. היינו בטיולים. האישה רצתה להתגרש, ולפי רבנו ירוחם היא מורדת. האישה אמרה בדיון שהיא רוצה גט מיידי (מקריא בקשה של האישה מיום 24.1.09 שהאישה מבקשת להתגרש מיידית).
ב"כ האישה טוען: בית-דין קמא מכיר טוב יותר את הצדדים והתרשם ממידת האשמה של כל אחד, לאפוקי בית-דין הגדול שניזון ממסמכים. תביעת גירושין של הבעל נפתחה ביום 4.6.08. התלונות שהוגשו על-ידי האישה: ביום 26.6.08, תלונה ראשונה, תקיפת הבת. גם בתאריכים 25.11.08, 31.7.08 הגישה האישה תלונות. כולן הוגשו לאחר הגשת תביעת הגירושין.
הבעל מציג תלונה במשטרה שהגישה האישה נגדו עוד לפני פתיחת תיק הגירושין, ביום 3.6.08.
בבירור שעורך עמו בית-הדין מתברר כי רק תלונה זו היתה קודם פתיחת התיק. שאר התלונות היו אחר-כך.
ב"כ האישה: יש תלונה אחת של האישה מיום 3.6.08 ולמחרת הוגשה תביעה לגירושין. תלונה זו הינה בדבר איומים כלפי האישה. שאר התלונות נעשו אחר-כך. האישה טופלה כבר קודם, מחודש אוגוסט 2007, במרכז למניעת אלימות - אלמגור. פקידת הסעד סימה בנימיני אמרה כי יש להמשיך את צו ההגנה משום שקיימת מסוכנות. בית-המשפט קבע כי יש רמת סיכון. העו"ס אמרה שהיא מזהה אצל הבעל אלמנטים של אלימות. הצו הוארך בהסכמה. האישה חוותה אלימות ולכן היתה מטופלת באלמגור. האלימות הוכחה בבית-המשפט. לכן אין להלין כלפי האישה על שפנתה לטיפול זה. באשר לתלונות האישה על פגיעה מינית, הן היו רק לאחר פתיחת תיק הגירושין. זה היה בעקבות שירותי הרווחה שנכנסו לתמונה ושלחו אותה להגיש את התלונה. העו"ס כתבה שהוסבר לבעל שלא לפעול כך מבחינה רפואית כנגד הילדים. המשטרה קראה לזה מעשה סדום, לא האישה היא זו שבחרה להגדיר זאת כך. האישה רק הלינה בגין המעשים עצמם.
האישה: העו"ס אמרה לי שהדברים הללו שהבעל עושה לילדים צריכים להיבדק. כל עניין התלונות התחיל מאלמגור. לא ידעתי איך להסתכל על הדברים. הפעולות שהבעל עשה לילדה היו עלולות לקלקל לה את המעיים. לא אמרתי לחוקרת שזה מעשה סדום, רק אמרתי שהבעל עשה טיפול לא טוב. באשר לתיקון הברית, המוהל גיחך כשהבעל העיר לו על כך, הבעל לא סמך על המוהל. פניתי למשטרה כי חששתי שהוא יעשה תיקון לברית. הבעל עצמו אמר לשירותי הרווחה כי הוא יודע לטפל כי הוא גדל בבית של רופאים ואחיות.
האישה מספרת כי היא הגישה תלונה במשטרה על כך שהאב התקלח עם הבת ונתן לה לגעת באבר מינו.
הבעל מגיב: זה שקר, האישה היא זו שהתקלחה עם הבת בדלת פתוחה. אני לא התקלחתי עם הילדה, אני רק קילחתי אותה והייתי לבוש.
בית-הדין שואל את אישה מי הפנה אותה לטיפול במרכז לאלימות במשפחה - אלמגור.
האישה: שכנה שראתה מה שעברתי, היא שלחה אותי לאלמגור. טופלתי פעם בשבוע בשיחות, מפגשים וסדנאות. הייתי שם בטיפול מחודש אוגוסט 07, למשך תשעה חודשים, עד שהדברים פרצו. הייתי שם עשרות פעמים.

מסמכי חקירות המשטרה
להלן יצויין מה שעולה מהמסמכים שהוגשו לעיון בית-הדין על-ידי שני הצדדים:
בפנינו אישור טיפול במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, חתום על-ידי גב' שלומית סגן-כהן, מנהלת המרכז (ממוען לבית-הדין). מאשרת כי האישה גברת פלונית מטופלת במרכז מתאריך אוגוסט 2007 ועד עתה. והוסיפה בהערה: "הנ"ל מטופלת סביב אלימות קשה במשפחה לסירוגין משנת 2007".
כאמור לעיל, לשאלת בית-הדין השיבה האישה כי אמנם לא הופנתה למרכז אלמגור על-ידי גוף מקצועי, אך בעקבות המלצה של שכנה שהיתה עדה למה שמתרחש בבית התחילה שם את הטיפול, בהתאם למועד האמור. לטענתה היא השתתפה שם במפגשים רבים עוד טרם פתיחת הליך הגירושין.
ביום 3.6.08 הגישה האישה תלונה במשטרה על הבעל בגין אלימות, התעללות, זריקת בקבוקי פלסטיק. הלינה על אירוע אלימות מסויים, שהאב רצה לקחת את הילדה בלילה לאירוע של הקהילה והאישה התנגדה. מלינה על דחיפה מצד הבעל ולקיחת הילדה בכח. קילל, צעק, הצמיד אותה לספריה בסלון וניסה שוב לחטוף ממנה את הילדה. נתן לה סטירה בכתף שמאל. השאיר עליה סימני אלימות. נעל אותה בבית, הוציא את מפתחות הדלת וניתק את הטלפון כדי שלא תוכל להתלונן במשטרה. מספרת שהיא התלוננה, ולאחר דקה גם הוא התקשר למשטרה והתלונן עליה על אלימות. טענה שהבעל היה אלים כלפיה גם בעבר.
ביום 3.6.08 (או 7.6.08, הכיתוב אינו ברור דיו), נחקר הבעל בגין תלונת האישה על תקיפתה ועל כך שנעל עליה את הבית (תלונה מיום 3.6.08). הבעל מכחיש. לדבריו זה שקר וכזב. טען שהאישה קללה אותו ולא נתנה לו ללכת עם הילדה לאירוע חשוב.
ביום 22.9.08 נחקרה האישה במשטרה אודות תלונת הבעל הנ"ל מיום 3.6.08, שדחפה את הבעל, קיללה אותו ולקחה ממנו את הבת בחזקה. האישה מכחישה, מספרת שהבעל בצו הרחקה מהבית. מספרת כי החלו הליך גירושין שעומד להסתיים. כשנשאלה על-ידי החוקרת המשטרתית האם היו אירועים נוספים אלימים בינה לבין הבעל, השיבה האישה: "היו, אבל לא התלוננתי, מתוך פחד מתגובותיו ורצון לשמור על הקן המשפחתי". כאשר נשאלה האישה האם שיתפה מישהו באותם אירועים אלימים שלא דווחה עליהם, השיבה האישה: "יש לי עו"ס מאלמגור, שרית, אותה עדכנתי בכל האירועים (מסרה מספר טלפון של אותה עו"ס). בהמשך תיארה את אותם אירועים אלימים אשר לטענתה מנעו ממנה לפגוש חברות ובני משפחה. כאשר נשאלה: מה גרם לך בפעם הזאת להגיש תלונה, השיבה: "קיבלתי כוח מעו"ס לא לחשוש ולהגן על עצמי וגם הדאגה לילדה להגן עליה זו חובתי והמקרה שהיא היתה עדה בקשר ללכת לאירוע או לא, גרם לי להחליט לפנות למשטרה". באשר לגוף האירוע נשוא תלונת הבעל, טוענת האישה כי הבעל מעוניין לנקום בה, כן טוענת כי הבעל הזמין את הניידת אחרי שהיא הזמינה ראשונה.
ביום 11.6.08 התלונה האישה כנגד בעלה, מציינת כי הם בהליכי גירושין, מלינה כי היה מתקלח עם הילדה יחדיו, טענה על מעשה מגונה בילדה בגין הנ"ל, רואה סרטים לא ראויים בחדרה של הילדה. כן הלינה אודות טיפול בבעיות מעיים של הילדה בדרכים לא ראויות תוך כדי החדרת אצבעות, ניסיון לעשות לבן תיקון בברית מילה והיה מכאיב בכך לילד. עשה חוקן לבן באמצעות מזרק עם מים חמים, משך את הילדה בכוח עד שיצא לה המרפק. מספרת כי שוחחה עם הרווחה וכן עם שרית מארגון אלמגור. עוד מספרת כי בתחילה לא היתה נוהגת להתלונן כי היתה חלשה, אך לאט לאט התחזקה מחשש שהילדים נמצאים בסיכון.
ביום 24.6.08 נחקר הבעל בגין תלונת האישה הנ"ל, על שעשה מקלחת יחד עם בתו הקטנה וכן הטיפול שעשה לבת נגד בעיות מעיים, החוקן שעשה לבן, הניסיון לתקן את ברית המילה של הבן וכן על כך שמשך את הבת בידה מאת האם עד שנפרקה יד הבת. הבעל טוען כי עשה מה שעשה רק כדי להקל על הילדים, לטענתו האם הסכימה עם הטיפול שעשה לבת נגד בעיות המעיים. טוען שהכל עלילת דם כדי להכפיש את שמו ברבים עקב היותו [...]. טוען כי הוא מדבר עם אשתו על גירושין כבר חודשיים והם בסכסוך גירושין. הכחיש את הטענה שהיה מתקלח עם הבת רק טען שהוא היה זה שמקלח אותה, אך לא היה מוריד בגדיו. טוען כי האישה היא זו שהיתה מתקלחת עם הבת באופן לא ראוי. באשר לתיקון הברית, טען כי המוהל הדריך אותו באופן התיקון של פריעת הברית. כן הכחיש שאר הטענות. לקראת סוף חקירתו טען: "כיוון שבסופו של דבר הגענו למסקנה שאנחנו רוצים להתגרש, ואף עשינו טיוטת הסכם גירושין והיא ראתה שהוא לא לרוחה, החליטה לנקום בעלילת דם וצעדים דרסטיים ולא נכונים וכו' כדי להכפיש את שמי". כן מצורפת עדותו של המוהל במשטרה, שאישר שהיתה בעיה שהעור היה דבוק והנחה את הבעל כיצד לתקן את הטעון תיקון.
ביום 6.10.08 נחקר הבעל במשטרה אודות התלונה הנ"ל שזרק על האישה בקבוקי מים רקים או מלאים וכן גרם לנזק בדלת הבית. הבעל טוען המשטרה כי בינתיים היחסים שלו עם האישה השתפרו, ולמרות צו המניעה, האישה נותנת לו להיכנס לבית באופן חופשי, כולל שיחות ארוכות אתה.
המסקנה העולה מהמסמכים
מכל החומר הנ"ל מצטיירת התמונה הבאה בהתאם לסדר הכרונולוגי של האירועים:
האישה פנתה ביוזמתה למרכז אלמגור למניעת אלימות זמן רב טרם פתיחת תיק הגירושין, כמצויין לעיל, והשתתפה שם במפגשים רבים, עקב המלצת שכנים שחשו במצוקתה (בית-הדין מקבל את גרסתה של האישה מהדיון האחרון בבית-הדין כי הפנייה לאלמגור אכן נעשתה בכנות, ולא מתוך צעד טקטי, זאת לאור המכתב המצורף ממנהלת המרכז וכן לאור העובדה כי סיפרה זו כמשיח לפי תומו גם בחקירתה במשטרה ביום 22.9.08 וכן בתלונתה מיום 11.6.08, כמתואר לעיל). לאחר תקופת זמן, עקב אירוע אלימות שחוותה, לטענתה, הגישה האישה תלונה במשטרה על אלימות מצד בעלה. גם הבעל הגיש תלונה במשטרה כנגד האישה, עוד באותו היום, בגין אותו אירוע שהיה בין שניהם. למחרת אותן תלונות הדדיות פתח הבעל תיק לגירושין (יש להניח כי ישנו קשר ישיר בין האירוע שהיה יום קודם, כולל התלונות ההדדיות במשטרה, לפתיחת תיק הגירושין על-ידי הבעל). לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי, קרי - פתיחת תיק הגירושין על-ידי הבעל, הגישה האישה עוד תלונות במשטרה כנגד הבעל. מרבית התלונות שהלינה האישה כנגד הבעל לא היו בעלי אופי של פגיעה מינית בילדים (כולל התלונה בדבר טיפולו של הבעל בבעיות המעיים של הבת וכולל התלונה בדבר ניסיון לתקן את ברית המילה) למעט תלונה אחת שהיתה בעלת אופי של תקיפה מינית, בדבר המקלחת שעשה הבעל עם הילדה הקטנה. בפועל הבעל לא הועמד לדין באשר לתלונות הנ"ל, לכאורה לאור הסתירה בין שתי הגרסאות וחוסר ראיות.
לאור המתואר, אין לראות בהשתלשלות העניינים הנ"ל ניסיון של האישה למוטט את הבעל או לפגוע בקשר הנישואין שלהם, דבר שעלול היה להביא את הבעל בעל כורחו להגיש את תביעת הגירושין. זאת מחמת כמה סיבות:
א. פניית האישה למרכז אלמגור, אינה פגיעה בחיי הנישואין וכן אינה מהווה פגיעה בבעלה, ונראה שהיא נעשתה בכנות, כדי להגן על איכות חייה לאור העובדה כי היא חשה מאוימת מאת בעלה.
ב. התלונה שהגישה במשטרה אודות אלימותו של הבעל, עדיין אין בה כדי להוכיח כי היא גרמה לכך שבעלה לא יהיה מסוגל לחיות עמה. אין לנו בסיס שהיא הגישה תלונת סרק ולא הרגישה את עצמה מאוימת באמת. עצם העובדה כי הבעל לא הואשם בגין תלונה זו, עדיין אין בכל לשלול את העובדה כי האישה אכן הרגישה את עצמה מאוימת, ולא היתה מגמתה רק לשם גרימת צער לבעל. לאור הכרות בית-הדין את הצדדים בתיק זה, לא יקשה עלינו לקבל את ההנחה כי אכן האישה חשה מאויימת טרם הגשת התלונה.
ג. באשר לתלונות שהגישה האישה בגין טיפולו של הבעל בבעיות המעיים של הבת וכן התלונה בדבר ניסיון לתקן את ברית המילה, בית-הדין התרשם כי האישה לא ניסתה רק להכפיש את הבעל, ותוכיח העובדה כי אכן היא לא טענה על פגיעה מינית של הבעל בבן (רק המשטרה פירשה זאת כך), כל מגמתה היתה כדי להושיע את הבן, אשר לתחושתה היה נתון תחת סיכון גופני ממשי בגין טיפוליו הלא שגרתיים של אביו באברים רגישים בגופו. גם הבעל (לשעבר) הודה בפנינו בעצם העובדות, אלא שטען שהן היו רק כטיפול רפואי (לבת) או כתיקון הברית (לבן), ואינן מעשה שאינו ראוי. עצם העובדה כי הבעל לא הועמד לדין על כך אינה מוכיחה כי האישה לא חשה שילדיה היו אכן בסיכון אמיתי תחת טיפולו של האב אשר לא שעה לבקשותיה לחדול מטיפולים אלו, בהתאם לטענותיה בבית-הדין.
ד. בנוסף, תלונות אלו היו רק לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי בין בני הזוג, קרי - פתיחת תיק הגירושין על-ידי הבעל, כך שלא יהיה זה נכון לומר שהבעל נאלץ לפתוח את תביעת הגירושין בגלל תלונתה המאוחרת של אשתו...
ה. אמנם, קיימת תלונה של האישה כנגד בעלה אשר היא כן בעלת אופי מיני, התלונה שהבעל היה נוהג לקלח את עצמו יחד עם הבת הקטנה, אולם לא ניכר בהכרח כי עשתה זאת כדי לפגוע בבעלה (אף שלא הורשע בגין כך), וכן גם תלונה זו היתה רק לאחר פתיחת תיק הגירושין, וודאי שלא היא גרמה להגשת התביעה.

"מגזמת עליו להרגו"
באשר לטענה, שיתכן ובעצם תלונות האישה כנגד בעלה בדבר מעשים מגונים מתקיים פה דין "מגזמת עליו להרגו", שזו עילה להפסיד אישה כתובתה, יש להוסיף את הדברים הבאים, מעבר למה שכבר נאמר והוסבר עד כה (שאין להפסידה כתובתה בגין זאת):
דין אישה שגזמה על בעלה, מקורו ברמ"א אבהע"ז קטו, ד' בשם הגהות מימוניות. וזהו לשונו של הגהות מיימוניות (אישות כד, ד'):
"ועוד, אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר, ויגזם לו להרגו, לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול, והלכה כוותיה, כל שכן הכא, דמגזמא לו להרגו וכו'."
וכך כתב הרמ"א:
"אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת" (דין זה נלמד מדין מקללת יולדתיו, כאמור, כמובא גם בביאור הגר"א שם).

איום ללא מעשה מקדים
האם דין הרמ"א שווה למקור דינו המובא בהגהות מיימוניות שם? לכאורה הדברים אינם שווים, שהרי הרמ"א מדבר אפי' באיום להרגו, ללא שום מעשה, ואילו מקור הדין בהגהמי"י מדבר על מצב שכבר שכרה רוצח להרגו אם יעשה לה דבר. ואולם, עי' בפסק-דינו של הגר"י קוליץ זצ"ל (שורת הדין ט), שם כתב שסבר הרמ"א שאין הבדל בדבר, ומספיק אף איום בפה כדי להחשיבה עוברת על דת, שהרי לא גרע מדין מקללת יולדיו, שגם הוא בפה גרידא.
דווקא איום בהריגה?
ברם, אף שמדברי הרמ"א משמע שדי באיום כדי להחשיבה כעוברת על דת, אולם מלשון הרמ"א נראה שהכוונה לחשש הריגה בלבד, ולא לכל איום אחר. ועי' בפתחי תשובה (שם, ס"ק יז) שהביא תשובת נו"ב אודות אישה שהוציאה קול על בעלה שהוא מזנה עם זכרים, ורצה השואל לומר שהפסידה כתובתה מדין הנ"ל, והשיב הנו"ב שאינו דומה לדין הרמ"א:
"כי הרמ"א כתב שרוצה לשכור כותים להרגו, אבל זו, אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו למשפט הערכאות על זה לגרום להורגו. ועוד, אפי' לפי דמיונו, לא ראה סוף שדברי הגמי"י שם שצריכה התראה תחילה וכו'."
נמצאנו למדים מדבריו שלא כל תלונה והעמדה לדין שווא הם בגדר דין זה, אלא רק כאשר אכן יש חשש שייגזר דינו למיתה ממש, וכן רק כאשר היתה התראה מוקדמת לכך.
בנסיבות תיק דידן נראה ששני גורמים אלו אינם מתקיימים, כך שלא יהיה נכון לטעון שהאישה מפסידה כתובתה מכח דינו זה של הרמ"א. ואמנם, יתכן לומר שאין צריך התראה כאשר העוון ידוע ומפורסם, אך ודאי שנסיבות המקרה אמורות להיות בחשש דין הריגה, כמובא בדברי הרמ"א.
כבר בדברים אלו יש להבדיל בין הנידון שלפנינו לבין דין "מגזמת עליו להרגו", שנחשב דינה לעוברת על דת.
ברם, לא נתעלם מכך כי קשה יהיה לקבל מצב עקרוני שאישה תגרום לבעלה מצב בלתי אפשרי בחיי הנישואין, על-ידי ריבוי עלילות כזב, ואף תזכה בכתובתה בגין הגירושין. זאת אף אם לא נוכל להשוות זאת לדין "מגזמת על בעלה להרגו", לאור דברי הנו"ב הנ"ל, אך מכוח הסברא לא נוכל לקבל מצב זה, שהרי ודאי שאדעתיה למישקל ולמיפק בצורה כה חמורה, לא כתב לה תוספת כתובתה.

האם דין הרמ"א מוסכם על שאר ראשונים?
לכאורה התשובה היא שדינו אינו מוסכם על כולם.
ועי' רשב"א בשו"ת (ח"א סי' תקעא) שנשאל אודות אישה שהתקוטטה עם בעלה ובתוך כך פרעה ראישה והתגלו זרועותיה, וכן שכרה עליו גוי אחד ללכת לשלטון ולשרוף בעלה בעלילה, ודנו אותה כעוברת על דת מפני שגילתה ראישה וזרועותיה. ושאלו האם כן הדין.
הרי שבשאלה לא שאלו כלל מכוח זה שגזמה על בעלה להרגו. ואף הרשב"א בתשובתו שם דן רק על כך שגילתה ראישה וזרועותיה, אך לא דן כלל מעצם העניין שגזמה על בעלה להרגו.
נראה א"כ שהרשב"א אינו מסכים לדינו זה של הרמ"א בשם הגהות מיימוניות.
אולם, ראה בפסק-דינו של הגר"י קוליץ (שם) שכתב שיתכן ואין מחלוקת בין הראשונים הנ"ל, אלא שהמקרה עליו דן הרשב"א היה במצב שהאישה נהגה מתוך כעס וקטטה, ולכן לא היה עסקו שם בשאלת גזמה על בעלה להרגו, אך אה"נ גם הרשב"א מודה שבמקרה רגיל, שלא נעשה הדבר מחמת כעס וקטטה, גם בזה נחשבת עוברת על דת (אלא שמה שגילתה ראישה וזרועותיה, זהו מצב של עוברת על דת אף אם נהגה כך מתוך כעס, שהרי זהו מעשה פריצות בעצם, אף שלא כלפי הבעל).
נמצאנו למדים שמעשה של "גזמה להרגו" שנעשה שלא מתוך כעס, כו"ע יודו שהוא בכלל דין עוברת על דת.
ועי"ש שמביא חילוק נוסף מדוע יתכן ולא חלוקים הרשב"א והגהמי"י, משום שגם בדין גזמה על בעלה בעי התראה כדי להפסידה כתובתה, ובדין של הרשב"א לא היתה התראה. אך בגילתה זרועותיה והיתה רגילה לכך, היתה מפסדת כתובתה אף בלא התראה. ואכן אף הרשב"א מודה כי המגזמת על בעלה בהתראה, איבדה כתובתה.
לאור האמור בחילוקו השני, היה מקום לומר שגם בנידון שלפנינו לא איבדה כתובתה, אף אם היה דינה כמגזמת על בעלה, שהרי לא היתה התראה. אולם, עי' כבר במש"כ הגר"ב בארי שליט"א בפסק-דין בית-דין הגדול, כי יתכן ותלונות סרק במשטרה הן בכלל הדברים הידועים לאיסור ואין צריך בהם התראה.

מגזמת להרגו מתוך כעס וקטטה
ועתה נמשיך ונחקור, האם בכל מקרה בו האישה גזמה על בעלה להרגו מפסידה כתובתה, אף אם עשתה זאת מחמת כעס וקטטה עם בעלה?
בעניין זה, ראה מש"כ בפסקי-דין רבניים (חלק א', עמוד 336, בבית-הדין ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים יעקב עדס, יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי):
"אמנם בדין מקללת את יולדיו, שממנו למד הרמ"א שאישה שגזמה לבעלה להרגו מקרי עוברת על דת, מביא הבאר היטב שם באה"ע סימן קט"ו סקי"ג בשם מהרא"ם ודווקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. ולפי זה יש לומר דגם באישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו."
והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם:
"ומעתה בנדון דידן הרי גם לפי דברי הבעל לפני המקרה אמרה לו האישה שרוצה בשלום, והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה ועומד על דעתו לגרשה, ואין לך סבה וקטטה יותר גדולה מזו שהאישה עומדת ומתחננת על נפשה בפני בעלה שרוצה בשלום, והוא עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, מפני שנתן עיניו באחרת, ומכיוון שיש לתלות שעשתה את המעשה מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו."
בהמשך הדברים ערכו חילוק:
"אולם לכאורה נראה שאין להשוות דבור למעשה, דרק באישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו, יתכן לומר שלא מקרי עוברת על דת אם אמרה זאת מתוך כעס וקטטה, משום דעביד אינש דגזים מתוך כעס וקטטה, אבל אם גם עשתה מעשה ושכרה גוי כדי להרוג את בעלה, בזה יש לומר דאין לחלק בין אם עשתה זאת מתוך כעס וקטטה או לא, דבכל האופנים מקרי עוברת על דת."
והמשיכו לדון בעניין זה, ולבסוף הסיקו כך:
"אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האישה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האישה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל."
וביחס לנידון שלפניהם הסיקו:
"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגירסת הבעל שהאישה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאישה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א"כ אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיוון שעשתה זאת בעת כעסתה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה."
הרי שכפי מידת הכעס על בעלה, כך ניתן למדוד את חומרת המעשה של "מגזמת עליו להרגו".
וראה גם מש"כ הגר"י קוליץ בפסק-דינו (שם), שאיום הבא מתוך היותה ממורמרת (בגין עזיבת הבעל את הבית ונשארה לבדה בתקופת הריונה, כפי שהיה במקרה שלפניו), יתכן ואינה בכלל עוברת על דת. זאת כדין מקללת את בעלה (שזהו מקור דין מגזמת על בעלה), שאינה נחשבת עוברת על דת אם קללתו בחינם, שאין אדם נתפס על צערו (וראה באר היטב קטו ס"ק יד וכן מובא גם בתפארת ישראל, כתובות פ"ז, משנה ו', אות כט). אולם בהמשך דבריו מסיק כי באיום יתכן לומר שהדין שונה, ואף אם איימה מחמת תסכול או צער, יהיה דינה כעוברת על דת, זאת משום הסיבה שכל מאיימת, היודעת שזהו מעשה חמור, עושה זאת מתוך צער גדול שציערה בעלה, ובכל זאת נאמר דין זה כדי להפסידה כתובתה.
ונציין למובא בחו"מ סוף סימן שלג, שם מובא ברמ"א שאין לייחס משמעות למעשה הנעשה מתוך כעס.
נראה כי בנסיבות תיק דנן, אף אם אכן היתה מגמתה להכפישו באישומים של הטרדה מינית (מה שלא נראה כנסיבות תיק זה, כפי שפורטו לעיל בהרחבה), עדיין אין לשלול את האפשרות כי הכעס והתסכול שחוותה האישה (כפי הרגשתה, וכשם שמתארת בתלונותיה השונות וכפי המשתקף מדבריה מול רשויות הרווחה) הם שגרמו לה למעשים אלו.

האם מעשיה הם שגרמו לפירוק המשפחה?
ועוד נדון, והיה אם נניח שאכן יש כאן דין של "מגזמת על בעלה", האם ניתן להסיק מכך שהיא עוברת על דת אף אם מעשיה הנ"ל לא גרמו לפירוק הבית?
ביחס לכך, ראה מש"כ בפד"ר שם במשך הדברים:
"ועוד דכל עיקר הטעם שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, זה אינו משום מעשה עבירה שעשתה האישה, כמש"כ הרא"ש בפרק המדיר בכתובות דעוברת הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ועיי' במל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה. ולפי זה במקרה אשר לפנינו שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האישה לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, וא"כ אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל מצדה אין זה גורם להפרעה בחיי המשפחה שלהם בעתיד, כיוון שהאישה טוענת שהיא בכל לבה רוצה בשלום, ואנו משוכנעים שבכנות היא אומרת שהיא רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים אתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלי שום פגיעה והפרעה מצד האישה, לכן אין דינה כעוברת על דת."
ונראה שגם בנסיבות התיק שלפנינו, שהתלונה היחידה שהשתמעה כפגיעה מינית היתה לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי, דהיינו לאחר פתיחת תיק הגירושין שפתח הבעל, לא נוכל לטעון כי תלונה זו היא שגרמה לפירוק המשפחה.
מעניין לעניין באותו עניין, נזכיר את הערותיו של כב' הגר"ח איזירר שליט"א בפסק-דינו בערעור הנ"ל, שכתב כך:
"בית-הדין האיזורי דן בעניין הפסד הכתובה רק מהנימוק של עוברת על דת, אולם לא דן מכח הטענה שהאישה אינה רוצה שלום-בית המוכחת מצווי ההגנה על מעשים מגונים שלא הוכחו וכן מהצהרותיה שאינה רוצה בקשר עם הבעל ורוצה בגירושין. נראה שהנושא לא נבחן דיו על-ידי בית-הדין האיזורי ולכן מוחזרים התיקים לבית-הדין האיזורי לבדיקת הטענות של הבעל שהאישה אינה רוצה בו וכפי הנכתב לעיל. א"כ מה שנכתב לעיל וטענות נוספות שיעלו בפני בית-הדין האיזורי יקבע שהאישה אינה רוצה שלום-בית, כי אז חל דינו של רבנו ירוחם שהאישה הפסידה תוספת כתובה."
לאור הדברים שהובאו לעיל יש להשיב כך:
א. בית-הדין לא התרשם כי האישה עשתה צרות לבעל בהתנהגותה עד כדי שהיה מוכרח לפתוח את תביעת הגירושין.
ב. כאמור לעיל, הגשת התלונות אין הם כדי להוכיח שהאישה לא רצתה בבעלה, שהרי התלונה שהיתה בעל אופי תקיפה מינית כביכול, התרחשה רק לאחר פרוץ הסכסוך ופתיחת תיק הגירושין על-ידי הבעל.
ג. באשר לטענתה בדבר הצהרותיה של האישה שגם היא רוצה בגירושין, בית-הדין לא התרשם כי האישה היא זו שגרמה לבעל להגיש את תביעת הגירושין למרות שהיא בעצמה גם רצתה גירושין, ובכך להחיל עליהם את דינו של רבנו ירוחם בדבר מורדים זה בזה, דבר הגורם להפסד כתובת האישה. בית-הדין התרשם כי במידה והיחסים היו עולים יפה ביניהם, האישה לא היתה הולכת למהלך זה של אי-רצון לשלום-בית. אין בדבריה על כך שהיא גם רוצה את הגירושין כדי לקבוע כי האישה מרדה גם היא בבעל, אלא תוצאה של השלמה עם מצב נתון שהיא אינה יכולה להשלים עמו.
ד. הרי ידוע המובא ברוב הפוסקים כי אף אישה הפותחת תביעת גירושין, אין בכך כדי להפסידה כתובתה, וכ"ש כאשר לא היא יזמה את המהלך אלא שמחמת הנסיבות לא סברה שיש מקום להחזיר את הגלגל לאחור.
בעניין זה, אצטט מפסק-דינו של עמיתנו, דיין חיפה, הרב אברהם מייזלס שליט"א, שכתב בפסק-דינו מיום כ' טבת התש"ע:
"רצונה של האישה להתגרש במקרה דנן פירושו הסכמתה לגירושין, שהרי האישה לא פתחה תיק תביעה לגירושין. יש להבחין בין רצונה של האישה בגירושין שפירושו שהיא היוזמת את הגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש. הסכמת האישה לתביעת הבעל אין בה סרך עילה להפסידה כתובתה. יתירה מזו, אפילו אישה שתובעת גירושין, אין זו סיבה להפסידה כתובתה ותוספת, ודי אם נצטט את דברי הב"ש בשו"ע אבהע"ז סימן קנד ס"ק כ שכתב דברים מאוד ברורים בנושא, וכך לשונו: 'ואם מגרשה מעצמו וכו' יתן לה כתובה, ולעניין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה, כיוון דמגרשה מעצמו. כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה תוספת כתובה דאדעתיה למישקל ולמיפק לא אוסיף לה'. כלומר, הב"ש קבע לנו כלל יסודי שכל עוד הבעל מגרש את האישה מרצונו החופשי ולא מתוך כפיה על-ידי בית-הדין, חייב הוא בתשלום כתובה ותוספת. וכבר האריכו מאוד בנושא זה בספרי שורת הדין וכו'."
ובכן, גם בנסיבות תיק דנן נראה שכך יש לומר, דאף אם גם האישה היתה מעוניינת בגירושין, לא היה זה כמהלך להרס חיי הנישואין מבחינתה, ואין להפסידה כתובתה בגין כך.

מסקנה
לאור האמור, בית-הדין קובע כי אין עילה בטענות שהוצגו כדי לשלול מאישה את זכאותה לכתובתה.
בכך בית-הדין קיים את בקשתו של בית-הדין הגדול לעיון חוזר, כפי שהוצגה לעיל.
לאור האמור יש לקבוע כי פסק-הדין נשוא הערעור בעניין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר.




(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין

עברתי על דברי חבר בית-הדין הרב יצחק אושינסקי שנערכו בטוב טעם ודעת ואני מצטרף למסקנתו כי האישה זכאית לכתובה כפי שפסקנו בפסק-הדין הקודם.
אולם אני מוצא לנכון להוסיף ולומר כי בית-דין זה ישב עם הצדדים פעמים אין ספור ועמד על הפער העצום בין הצדדים, כאשר הבעל לשעבר מגלה נוקשות, אגרסיביות ותגובות חריפות מעבר למקובל ובמישורים רבים, בעוד האישה בהליכותיה לא מגלה תוקפנות לא במעשים ולא בדיבורים.
אין לי ספק כי פנייתה לקבלת עזרה וסיוע מאלמגור, אגודה לאלימות במשפחה, ובהשתתפות בסדנאות באופן רציף פעם בשבוע במשך תשעה חודשים, עוד טרם הויכוח הגדול שבעקבותיו הצדדים פנו בתלונות הדדיות למשטרה והבעל פתח את תביעת הגירושין, מעידה כי אכן האישה היתה במצוקה אמיתית עקב ההתנהגות האגרסיבית של הבעל והיא הבינה שעליה לצבור כוחות ולהסתייע בגורמים מטפלים כדי לחזק את עצמה.
תיק זה הוא ההיפך הגמור מתיקים בהם שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, שעליהם חלה ההלכה הידועה של רבינו ירוחם שהצדדים מורדים זה בזה והאישה מפסידה את כתובתה.
ההתבטאויות של האישה בשלבים מאוחרים יותר שהיא מסכימה להתגרש, הם תוצאה מהתנהגותו של הבעל, כאשר בלית ברירה היא לא רואה מוצא אחר, ובוודאי בכהאי גוונא רבינו ירוחם לא אמר את דבריו שהאישה מפסידה כתובתה.
באשר לתלונות שהאישה הגישה למשטרה, יפה העלה חבר בית-הדין את העובדות כהוייתן, שהרי ברוב העובדות הבעל לשעבר הודה, אלא שלדבריו התנהגותו היתה במקום והוא אף סבור שמגיע לו ציון לשבח שהוא נקט בצעדים לתיקון הבית בעצמו וטיפל בבת כדי לעזור לה בבעיה הרפואית, על-אף שטיפול זה אינו שגרתי, ואין בכוונתנו לנקוט עמדה על כך.
ברור שלא מדובר במקרים המוכרים לנו, שהאם מעלילה על בעלה עלילות שוא וזדון על פגיעה מינית בילדים.
במקרים בהם אין שום בסיס לתלונות, הרי זו פגיעה חמורה ביותר באב על כל המשתמע מכך. אולם כאן כפי שציינו האב מודה בעובדות ואין בכך תלונה על פגיעה מינית, העובדת הסוציאלית היא זו שיזמה ודחפה את האם להתלונן על כך, כדי שהנושא ייבדק על-ידי הגורמים המוסמכים.
אין לנו דבר נגד שיקול-הדעת של העובדת הסוציאלית, שקרוב לוודאי עשתה את הדרוש לאור האינפורמציה שהגיעה לידה, ועל כן אין להטיל דופי בהתנהגות האם בנושא זה.
נותרה איפוא רק התלונה הבודדת על כך שהאב רחץ את בתו כשהוא לא לבוש. האב הכחיש את הדבר, זאת אומרת שהוא הודה שהוא רחץ את הילדה וקרוב לודאי שבגיל שלה אין בכך כל פסול, אולם הוא טען בתוקף שהוא עצמו היה לבוש.
אמנם המשטרה סגרה את התיק, אולם צדק ב"כ האישה שאין זאת אומרת כי המשטרה קיבלה את גירסתו של האב. בתלונות מסוג זה כאשר יש מילה כנגד מילה ואין שום דרך להוכיח מי דובר אמת, המשטרה סוגרת את התיק מחוסר ראיות. כך שאין לקבל את טענת האב כי סגירת התיק מוכיחה כי האישה העלילה עליו תלונה שיש בה אלמנט מיני.
יפה כתב חבר בית-הדין, הרב יצחק אושינסקי, כי תלונה זו הוגשה לאחר שהבעל פתח את תביעת הגירושין ולאחר שהיה ברור לכל שבני הזוג במשבר נישואין חריף ללא תקנה, כך שאין לתת משקל יתר לתלונה זו כטיעון שהאישה בכך שהתלוננה גרמה להרס המשפחה.
ומכאן, אם האישה צודקת בתלונה זו אין להאשימה בהגשת התלונה, ואם היא לא צודקת והצדק בגירסתו של הבעל, עדיין בנסיבות של תיק זה אין בכך כדי להפסיד לאישה את כתובתה וכפי שפירט הרב יצחק אושינסקי.
טיעוניו של הבעל לשעבר באים אך ורק מתוך נגיעה גדולה להפסיד לאישה את כתובתה ואת הדירה, אין ספק שמדובר בסכום כסף נכבד, אולם לבעל נגיעה גדולה עד מאוד המונעת ממנו במקרה הטוב לראות את האמת, ובמקרה הגרוע להכפיש את האישה ולהציגה ביאור שלילי כדי לגזול ממנה את כתובתה המגיעה לה כדין.

(-) הרב ישראל שחור - אב"ד

עברתי על דברי חברי אב בית-הדין הרב ישראל שחור והדיין הרב יצחק אושינסקי שנערכו בטוב טעם ודעת.
כל מה שהיה לי לומר בעניין זה כתבתי כבר בפסק-דין הקודם. גם לאחר הדיון שהתקיים בהתאם להחלטת בית-הדין הגדול אשר החזיר את התיק לבית-הדין האיזורי לקיים דיון חוזר בנושא הטענות אשר העלה הבעל אודות הגשת תלונות סרק על-ידי האישה בדבר פגיעה מינית בילדים וכו', ושיש בכך טענה אולי כדי לשלול מהאישה את כתובתה. כמו כן התבקש בית-הדין האיזורי לבדוק את הטענה שמא האישה לא רצתה כלל את הבעל, ובכך מפסידה כתובתה מכוח דינו של רבנו ירוחם. בית-הדין קיים דיון ושמע באריכות את כל הטענות ומענות, ולא מצאתי לשנות את דעתי בפסק-הדין שכתבתי.
משכך אני מצטרף לדבריהם ומסקנתם כי האישה זכאית לכתובה כפי שפסקנו בפסק-הדין הקודם.



(-) הרב דניאל אדרי - דיין

לאור האמור, קובע בית-הדין כי פסק-הדין נשוא הערעור בעניין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר."

4. כתובה מוגזמת
בתיק מס' 286064-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(3), 56, 63 (2010)} הועלתה הטענה לפיה כתובה בסכום של מיליון ש"ח היא כתובה מוגמת ודינה להתבטל.

בית-הדין הרבני דחה טענה זו וקבע כי במקרה דנן, התובע והנתבעת הם אנשים משכילים ומצליחנים, רמת השתכרותם היא גבוהה. והיא היתה כזו עוד בטרם שהם נישאו. בבעלות הצדדים דירת יוקרה ששוויה נאמד בלמעלה משני מיליון ₪. לצדדים היו חסכונות עוד לפני נישואיהם.

אשר-על-כך, ברמת החיים שלהם התחייבות של כתובה בסכום שכזה איננו מוגזם, ומדובר בפחות משווי מחצית דירתם המשותפת.

בית-הדין הרבני אף ציין כי במקרה אחר שעמד בפניו, חייב את הבעל לשלם כתובה בסך מיליון ₪, ושם היה מדובר בבני זוג פחות מבוססים מאלה שבמקרה דנן.



5. האם אישה שמסרבת לקיים יחסי אישות - מפסידה כתובתה?
בתיק מס' 581579-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 132 (2011)} טען הבעל כי האישה מפסידה כתובתה מאחר והיא מסרבת לקיים עימו יחסי אישות. בית-הדין הרבני דחה טענה זו מחמת הנימוקים הבאים: האישה מכחישה בכתב תביעתה ולדבריה היו מתקיימים יחסי אישות באופן מוגזם, אף בזמנים שאינם ראויים על-פי דרישתו של האיש; במידה ונימוק זה היה מוכח, פירושו שהאישה מוגדרת כמורדת, ומעולם האיש לא פנה לבית-הדין הרבני בתביעה להכריז על האישה כמורדת.

6. הסכם שנחתם בין הצדדים לפני הנישואין וסעיף 17 לחוק יחסי ממון
בתיק מס' 6191-24-2 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2010)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב שלמה שלוש, ראב"ד; הרב מימון נהרי, אב"ד; הרב אברהם מייזלס, דיין}:

"בפנינו תביעת האישה וב"כ לחייב את הבעל בתשלום כתובה.
ומנגד תגובת הבעל וב"כ לפטור את הבעל מתשלום כתובה לאישה. הצדדים וב"כ המציאו לבית-הדין את עמדתם לאור החלטת בית-הדין מיום י"ט אלול התשס"ט 8.9.09 שעל הבעל וב"כ להמציא לבית-הדין חומר מגובה במסמכים ומקורות הלכתיים לפטור את הבעל מחיוב כתובה לאישה, ועל האישה וב"כ להגיב באופן ענייני.

הקדמה ופרטים עובדתיים נחוצים:
קורותיו של תיק זה עמוסים בדיונים ובהחלטות שניתנו במספר ערכאות והרכבים, וכולם עסקו בנושאים הממוניים שבין הצדדים. כיום עומד להכרעה נושא הכתובה במסגרת חלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון.

מערימת החומר המונחת לפנינו עולים הפרטים הבאים:
א. הצדדים נישאו ביום 10.11.91.
ב. לצדדים אלו נישואים שניים, ואין להם ילדים משותפים מנישואים אלו.
ג. הצדדים פרודים כ - 4 שנים.
ד. קיימת הסכמה בין הצדדים להתגרש.
ה. קודם הנישואין ביום 23.10.91 ערכו הצדדים הסכם ממון המתבסס על חוק איזון המשאבים אשר קיבל תוקף חוקי של פסק-דין בבית-המשפט.
ו. האישה פתחה תיק לתביעת כתובה ביום 25.2.09.
ז. החלטת בית-הדין מיום 8.11.07 לחלוקת רכוש בהתאם להסכם ממון.
ח. החלטת בית-הדין הגדול מיום 14.6.07 לחלוקת הרכוש על-פי איזון המשאבים בהתאם להסכם ממון.
ט. דו"ח אקטואר לאיזון משאבי הצדדים.

הדיון בנימוקים להפסיד את האישה מכתובתה
נקדים ונציין, בהתאם לכללי ההלכה, כל בעל המעוניין לגרש את אשתו הוא בחזקת חיוב לשלם כתובה, מפני שזהו חיוב מחיובי האישות שהבעל התחייב לאשתו עם תחולת האישות, היינו יום הנישואין. וכל עוד הבעל לא הוכיח באופן הברור שחיובו פקע, או לפחות שחזקת חיובו נתונה בספק הרי הוא נשאר בחזקת חיוב לשלם כתובה לאשתו עם גירושיה.
על-מנת שהבעל יוכל לפטור עצמו מחזקת חיוב כתובה לאישה צריך שהעילה לכך תהיה מעוגנת במקורות הלכתיים, שהם מאוד מצומצמים.
מהחומר המצוי בפנינו אנו לא מוצאים שתנאים אלו קיימים על-מנת להפסיד את האישה מכתובתה.
העילות המופיעות בסיכומי הבעל וב"כ הן שתיים:
א. מדין מורדת - עקב נטישת האישה את הבית.
ב. רצונה של האישה להתגרש.

לאור העילות הנ"ל, בית-הדין קובע עקרונית שהאישה זכאית לכתובה מהטעמים דלהלן:
א. לא הוגשה מעולם תביעה מצד הבעל להכריז על האישה כמורדת ולכן לא ניתן להחיל על האישה דין מורדת.
ב. גם לאחר שהוכרזה האישה כמורדת קיים הליך מורכב הנדרש לצורך הפסד האישה מכתובתה, כפי המבואר בשולחן ערוך אהע"ז סימן עז'.
ג. לטענת הבעל וב"כ שהאישה נטשה את הבית לפרק זמן מסויים יש לומר דמכיוון שאין אנו יודעים מה גרם לעזיבת האישה את הבית ויתכן שהגורם לכך הוא הבעל, אין נטישת האישה מהווה סיבה להפסד כתובתה, כל עוד לא הוכח שהאישה עזבה ללא סיבה מוצדקת. יתירה מזו כותב הרמ"א בשולחן ערוך אהע"ז סוף סימן פ':
"אישה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה. דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשותו, ואינו מראה פנים ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום."
היינו שגם אם אישה עזבה את הבית מתוך כוונה של נטישה שנגרמה בעקבות קטטה, מוטל על הבעל חובה לפייסה, ואם אינו מפייס אותה הוא גורם לכך שאין היא יכולה לחיות עמו, ואינה מפסידה מזונותיה, והוא הדין כתובתה.
ד. רצונה של האישה להתגרש במקרה דנן פירושו הסכמתה לגירושין. שהרי האישה לא פתחה תיק תביעה לגירושין. יש להבחין בין רצונה של האישה בגירושין שפירושו שהיא היוזמת את הגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש. הסכמת האישה לתביעת הבעל אין בה סרך של עילה להפסידה כתובתה. יתירה מזו אפילו אישה שתובעת גירושין אין זה סיבה כדי להפסידה כתובתה ותוספת ודי אם נצטט את דברי הבית שמואל בשולחן ערוך אהע"ז סימן קנד', סעיף קטן כ', שכתב דברים מאד ברורים בנושא זה וכך לשונו:
"ואם מגרשה מעצמו וכו' יתן לה כתובה, ולעניין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיוון דמגרש מעצמו. כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן לה תוספת כתובה דאדעתיה למשקל ולמיפק לא אוסיף לה."
כלומר הב"ש קבע לנו כלל יסודי שכל עוד הבעל מגרש את האישה מרצונו החופשי ולא מתוך כפיה על-ידי בית-הדין, חייב הוא בתשלום כתובה ותוספת. וכבר האריכו מאוד בנושא זה בספרי שורת הדין כרך ו'( עמ' רפא'-רצג') וכרך י"א (עמ' ריד'-רמו'). לפי זה במקרה בו אנו עוסקים בוודאי שלא קיימת כל עילה להפסיד את האישה מכתובה שהרי כל מה שיש לפנינו היא רק הסכמת האישה לתביעת הגירושין שהגיש הבעל.
[וכדי לחדד את הדברים עד כמה קשה לבעל להיפטר מחוב הכתובה יש להביא את דברי הגמ' יבמות סג'. שמצטטת את הפסוק (ירמיה י"א) "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. אמר רב נחמן וכו' זו אישה רעה וכתובתה מרובה. נתנני ד' בידי לא אוכל קום (איכה א') אמר רב חסדא וכו' זו אישה רעה וכתובתה מרובה. בגוי נבל אכעיסם (דברים ל"ב) אמר רב חנן בר רבא "זו אישה רעה וכתובתה מרובה". מסביר שם המהרש"א שהמכנה המשותף לכל הפסוקים הללו שהם עוסקים בגלות. א"כ מהו הדמיון לאישה רעה אלא שאיש החי עם אישה רעה אשר היא מושלת בו כאילו האויב מושל עליו להכעיסו ואינו יכול להשתחרר ממנה עקב כתובתה המרובה שאין באפשרותו לפורעה, זהו איש השרוי בגלות. עד כאן תוכן דברי המהרש"א.
למדים אנו מדברים הגמרא שאין זה פשוט לפטור את הבעל הבעל מחוב הכתובה והתוספת דאפילו באישה הממררת את חיי בעלה זה עדיין לא מספיק כדי להפסידה כתובתה].
המסקנא היא, שעילה להפסיד אישה מכתובתה, צריכה להיות מושתת על מקורות הלכתיים. ובמקרה שלנו אין מקום לעילה כזו. ולכן כאמור חוב הכתובה המוטל על הבעל עומד בעינו.

גביית כתובה במסגרת חוק יחסי ממון
הנוהל המקובל בבתי-הדין כשבני זוג מנהלים בבית-הדין את התביעה לפירוק התא המשפחתי, ובאותה מסגרת או במקביל לה מנהלים את הפירוק הרכושי, והפירוק הרכושי נעשה על-פי חוק יחסי ממון [איזון המשאבים], ובנוסף בעקבות הפירוד האישה תובעת את כתובתה, אזי מקומה של תביעה זו כמובן היא אך ורק בבית-הדין הרבני שרק הוא הסמכות לתביעת כתובה. בית-הדין ממתין לראות כיצד תסתיים חלוקת הרכוש על-פי איזון המשאבים. כיוון שיתכן שהאישה תקבל סכומי כסף מחלקו של הבעל שעל-פי דין תורה אינם מגיעים לה אלא רק מכח החוק. יוכל הבעל לטעון שסכומי כסף אלה הם כנגד תשלום הכתובה. למרות שחוק יחסי הממון בסעיף 17 קובע "אין בחוק זה לגרוע .... מזכויות האישה לפי כתובתה".
הפרשנות הפשוטה לכאורה לסעיף זה היא, שהמחוקק קבע שהאישה תוכל לגבות את הסכום המגיע לה על-פי הכתובה אף אם על-ידי כך נוצרת הפרה באיזון המשאבים לטובת האישה. אלא שלא נראה שזו הפרשנות הפשוטה שהחוק מזכה את האישה בכפל זכויות הן על-פי חוק יחסי ממון והן מכוח שטר הכתובה.
וכדי להוכיח זאת נציג חוק אחר העוסק בסיטואציה דומה, וקיים בו סעיף מפורש יותר. דהנה בחוק הירושה בסעיף 11(ג) העוסק בירושת האישה בעזבון בעלה המנוח קבע המחוקק "המגיע לבן זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובה ינוכה מחלקו בעזבון". כלומר המחוקק העניק לאישה זכויות בעזבון בעלה ויחד עם זאת קבע שהזכות לתשלום הכתובה ינוכה מחלקו בעזבון בעלה דהיינו אין מקום שלאישה ינתנו כפל זכויות מחלקו של הבעל.
חייבת להיות סימטריה בין החוקים הקובעים את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין בין אם זה בעקבות מיתת הבעל, או עקב גירושין. אותו היגיון העומד ביסוד סעיף 11(ג) לחוק הירושה בזכויות המגיעות לאישה עקב מיתת הבעל, קיים גם ביחס לחוק יחסי ממון העוסק בהסדרת יחסי הממון בעקבות גירושי הצדדים. ומאחר ובסעיף 11(ג) לחוק הירושה כתב המחוקק דברים מפורשים בא זה ולימד על סעיף 17 לחוק יחסי הממון.
מכיוון שזוהי פרשנות החוק הנהוגה בבתי-הדין כאמור, זה מחייב את בתי-הדין להמתין עם ביצוע פירעון הכתובה עד לאחר קבלת התוצאות בזכויות המגיעות לאישה בחלקו של הבעל. [ליישומו המעשי של סעיף 17 לחוק יחסי ממון עי' במאמרו של הרה"ג דב דומב שליט"א בשורת הדין כרך י'].
אולם כל אריכות הדברים האמורה לעיל ביחס לזכויות הממוניות המגיעות לאישה מהבעל עם פקיעת הנישואין, הם כל עוד לא נחתם הסכם [משותף] בין הצדדים המסדיר בצורה שונה את יחסי הממון שביניהם. אבל אם נחתם הסכם בין הצדדים טרם הנישואין או במהלך הנישואין שהם מעוניינים בהפרדה רכושית ולא באיזון משאבים אזי החוק ליחסי ממון אינו רלוונטי לגביהם.
כמו כן במקרה בו אנו עוסקים שהמדובר הוא שהצדדים חתמו קודם הנישואין על הסכם ממון המסדיר ביניהם את יחסי הממון המתבסס על חוק יחסי ממון [איזון המשאבים]. א"כ נעשתה כאן התחייבות מפורשת מצד הבעל ערב הנישואין שחלוקת הזכויות תהיה בהתאם לחוק יחסי ממון, למעט אותם כספים או רכוש שנכתבו בהסכם שהם לא יהיו ברי איזון.
ביום הנישואין הבעל הוסיף וחתם על שטר כתובה.
מקרה שכזה שבו קיימת התחייבות מפורשת על-ידי הצדדים לאיזון משאביהם, פרשנות החוק האמורה לעיל אינה רלוונטית.
משום שהחובה לאיזון המשאבים אינה מכוח החוק, אלא מכח התחייבות הצדדים. ומאחר שהצדדים לא ציינו במסגרת ההסכם שהכתובה שתקבל האישה לא תהיה בנוסף למה שתקבל האישה בחלקו של הבעל מכח האיזון. הרי זה דומה למקרה שהבעל התחייב לתת לאישה סכום כסף עם פקיעת הנישואין מבלי להתנות שסכום זה יגרע מכתובתה.
ובנוסף התחייב על שטר כתובה האם נערוך קיזוזים בין ב' ההתחייבויות בוודאי שלא, מכיוון שכל התחייבות עומדת בפני עצמה.
אולם עדיין יש מקום לומר שלמרות שקיימות כאן ב' התחייבויות נפרדות וגם החיוב לאיזון משאבי הצדדים הוא מכוח הסכם, יש לבצע הסכם זה בהתאם לסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג כפי הפרשנות הנ"ל. וזאת משום שבסעיף 4 להסכם הממון נכתב "הצדדים מבקשים מכב' בית-המשפט המחוזי לאשר הסכם זה על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973" הווי אומר שכל הפרמטרים שקבע המחוקק בחוק יחסי הממון, ובין השאר החוק כולל בתוכו את סעיף 17 העוסק בנושא הכתובה במסגרת איזון המשאבים וכמובן כפי הפרשנות האמורה לעיל, האומרת שלא יתכן שלאישה יהיו כפל זכויות.
אלא שאין הדבר ברור שזו באמת היתה כוונת הצדדים בסעיף 4 להסכם. שהרי בתת סעיף 2.2 להסכם נכתב "שהמקרקעין והמיטלטלין שיפורטו להלן ישארו רכושו הבלעדי של צד ב'".
ובתת סעיף 2.2.1 נכתב "דירה בת 3 חדרים בקומה א' רח'... חיפה הידועה כגוש... אשר נרכשה בלעדית על-ידי צד ב' על-פי הסכם מכר מיום 10.9.89".
הרי לפי חוק יחסי ממון רכוש שנרכש קודם הנישואין ונרשם על-שם אחד מבני הזוג אינו בר-איזון. כפי שמצויין בסעיף 5 לחוק יחסי ממון: "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי הזוג למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין". ומאחר שכאמור בסעיף 4 להסכם ממון, נכתב שהצדדים מבקשים שההסכם יתבצע על-פי חוק יחסי הממון, וכוונתם לפי כל מה שהחוק כולל בתוכו. וכמו שהחוק כולל בתוכו את סעיף 17 כמו כן כולל הוא בתוכו את סעיף 5 הנ"ל. ואם אנו יוצאים מתוך פרשנות שלא היה צורך לפרט בהסכם הממון שהחלק שהאישה תקבל מחלקו של הבעל במסגרת איזון המשאבים יקוזז מהכתובה כיוון שזה כלול כבר בסעיף 4 להסכם. הוא הדין לגבי נושא הרכוש אשר היה שייך לאחד מהצדדים קודם הנישואין שאין צורך לפרטו בהסכם, כיוון שהוא כבר כלול בסעיף 4 להסכם. ואם בכל זאת ראו הצדדים צורך לפרט את הרכוש אשר נרכש קודם הנישואין. מוכח שכוונת הצדדים בסעיף 4 להסכם שביניהם לא היה כפי הפרשנות האמורה לעיל אלא כוונתם היתה כפשוטה שבית-המשפט יתן לזה תוקף פסק-דין על-פי החוק האזרחי ולא על-פי ההלכה ולכן הם סיכמו לאשרו בבית-המשפט ולא בבית-הדין.
היוצא מעתה לפי פרשנות זו, שאנו חוזרים לאבחנה ראשונה בהסכם הממון האומרת שמכיוון שקיימת התחייבות מפורשת שהחלוקה תתבצע על-פי חוק יחסי ממון [איזון המשאבים], ולא פורט בהסכם שהזכויות שתזכה בהן האישה מחלקו ינוכו מסכום הכתובה, כפי שפורט בנושא הדירה השייכת לצד ב' קודם הנישואין שהיא לא תיכלל באיזון המשאבים, זה מוביל למסקנא שיש לחייב את הבעל לשלם לאישה כתובתה בנוסף למה שנותן לה מחלקו מכח חוק יחסי ממון.
אלא שקיימת זווית אבחנה נוספת בהסכם הממון שיש לה השלכות לגבי תשלום הכתובה. הדבר ידוע שקיים חוסר הבנה למהותו של שטר הכתובה שהבעל מתחייב במעמד הנישואין לאשתו.
ההתייחסות לשטר הכתובה אינה כמו להסכם ממון שבני זוג מתחייבים בחתימתם בהתחייבויות ממוניות הדדיות ערב הנישואין. משקל ההתייחסות לכתובה הוא שבמהלך טקס החופה נעשה אקט דתי של קריאת כתובה שאין בה אלא משמעות סימבולית (יש אפילו הרואים בכתובה גימיק דתי). ולכן מבחינתם הוא חסר כל תוקף משפטי בתור שטר חוב. חוסר הבנה זה היה קיים אף אצל עורכי-הדין העוסקים בייצוג המשפטי בתביעות גירושין (בשנים האחרונות חל מפנה בהתייחסות לשטר כתובה עקב ריבוי התביעות לתשלום כתובה על-ידי האישה). לאור ההתייחסות הזו עורכי-הדין כשערכו הסכמי ממון לבני זוג ערב הנישואין לא עלה בדעתם להתייחס במסגרת ההסכם לנושא הכתובה, ועקב כך סעיף הכתובה לא בא לידי ביטוי בהסכמי הממון הנעשים בין זוגות העומדים להינשא.
לאור האמור אי-איזכורה של הכתובה בהסכם בו אנו דנים אינו מהווה הוכחה לפרשנות הנ"ל, אלא אדרבה יש סבירות גבוהה לומר שאם הבעל היה ער למשמעות האמיתית של שטר הכתובה, לא היה מסכים לכך שהאישה תקבל בנוסף למה שהיא מקבלת מחלקו באיזון המשאבים את סכום הכתובה במלואו.
אלא שאבחנה זו אינה פשוטה כלל על-פי ההלכה. מפני שבמונחים הלכתיים אבחנה זו פירושה שאנו אומדים את דעתו של הבעל המתחייב שכוונתו היתה כך ולא אחרת. ומכיוון שהמדובר כאן בהסכם ממון המסדיר התחייבויות הדדיות בין הצדדים לא ניתן לפרש את ההסכם רק על-פי צד אחד, כשאין הדבר מוסכם על הצד השני, כפי שכתבו התוס' בכתובות מז': ד"ה שלא כתב לה וכו'. שבמכר אף אם קיימת אומדנא שהקונה לא היה נכנס למקח זה, אם היה יודע שכעבור זמן יארע לו אונס והוא יפסיד את מקחו. כיוון שהדבר אינו תלוי בדעת הלוקח בלבד, אלא אף בדעת המוכר, והמוכר לא היה מוכן לקבל תנאי שכזה מצד הקונה. וכך מבואר אף בתוס' בב"ק קי: ד"ה אדעתא.
היוצא על-פי ההלכה שהסכם ממון שנערך על-ידי ב' הצדדים וכשמגיע שלב יישומו של ההסכם מתעוררים קשיים ואנו רוצים להכריע על-פי כוונת אחד הצדדים מכוח אומדן-דעתו שוודאי בשעתו בעת עריכת ההסכם כוונתו היתה שההסכם יתבצע באופן כזה ולא באופן אחר. לא ניתן לפעול בצורה שכזו, כל עוד יש צד שני להסכם, כיוון שהדבר נוגע גם לו. וממילא נדרשת אף הסכמתו לאומדן דעת זה.
יסוד הלכתי זה מובא באריכות במשנה למלך הל' זכיה פ"ו הלכה א' ד"ה אבל אני שמדברי התוס' מבואר שכל האומדנות המוזכרות בש"ס שיוצרות תנאים זהו דווקא אם התנאי אינו תלוי בדעת אחרים אלא רק בדעתו, או שזה תלוי אף בדעת אחרים, אלא שהם מסכימים לתנאי. אך אם זה תלוי בדעת אחרים והם לא מסכימים לתנאי, אנו תולים שאף הוא לא התכוון לעשות תנאי. והאריך שם מאוד המל"מ בנושא זה. ובתוך דבריו שם בד"ה וכן נראה קצת. הביא את דברי הרא"ש בתשובה (כלל א' סימן סד') על מקרה:
"באחד שנדר לנישואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעתא דהכי לא נדר עכ"ל. והרי התם דאיכא דעת המשודך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי-אם יקיים נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו וכלי תשמישו."
והביא שם המל"מ בשם הפני משה ליישב את דברי הרא"ש וכך לשונו שם:
"שוב ראיתי להרב פני משה וכו' כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא"ש והוא בשיקול האומדנות, דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאוד, אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב, ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך מ"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו."
כלומר לדעת הפני משה אם יש אומדנא גדולה היינו שהיא מוכחת ביותר שהוא התכוון לעשות תנאי, אזי תולים שהתנה אפילו שחבירו אינו מתרצה לתנאי. ולכן במקרה שמובא ברא"ש שיש אומדנא גדולה, שאבי הבת עשה תנאי שלא לתת נדוניא לבתו, אם בעבור זה יצטרך למכור את ביתו וכלי תשמישו אזי תולים שעשה תנאי גם אם החתן לא מתרצה לתנאי.
ועיין באבן האזל (לגרא"ז מלצר זצ"ל) בהלכות סנהדרין (פ"ז הל' ו' ד"ה אך להבין) כתב ודאי שיכול האחד לעשות תנאי מבלי שחבירו מסכים, אלא שאינו רוצה לעשות תנאי ללא הסכמת חבירו. לפי זה מובנים דברי הפני משה שבאומדנא גדולה עושה תנאי גם אם חבירו לא מסכים.
אף הנודע ביהודה נקט דרך זו (יור"ד מהדו"ק תשובה סט' ד"ה ומעתה) שכתב, אם יש אומדנא גדולה שעושה תנאי זה. תולים שעשה תנאי אף שחבירו לא מתרצה לתנאי. והנודע ביהודה הוכיח את יסודו מדברי התוס' כתובות מז': ד"ה שלא ממה שכתבו שם לגבי מי שהתחייב תוספת כתובה לארוסה, ומת לפני שכנסה, פטור מהתוספת. וכן מוכח מדברי הגמ' כתובות צז' (גם התוס' הביאו להוכיח מגמ' זו) במי שמכר קרקעותיו משום שהיה צריך למעות, ובסוף לא היה צריך למעות בטל המקח. ממקורות אלו מוכח, שאף-על-פי שכתבו התוס' הנ"ל שאם התנאי תלוי אף בדעתם של אחרים, שאינם מתרצים לתנאי. תולים שלא התנה והיה מוכן להכניס עצמו לספק ההפסד. אע"פ כן בכותב תוספת לארוסה, תולים שלא מכניס עצמו לספק, והרי הוא כעושה תנאי שלא מתחייב אם לא יכנוס אותה. אף שהאישה אינה מסכימה לתנאי. וכן אם מכר, ובסוף לא צריך למעות, תולים שהתנה שאינו מוכר אם לא יצטרך למעות, אף שהלוקח מתנגד לתנאי. וכפי שכתבו התוס' בתחילת דבריהם, שיש אנן סהדי שאינו רוצה להתחייב בתוספת כתובה אם לא יכנוס. או שאינו רוצה למכור אם לא יצטרך לכסף. כלומר לתוס' היכן שקיימת אומדנא גדולה שאינו רוצה להכניס עצמו לספק. אנו תולים שהתנה גם אם חבירו אינו מסכים לזה. וכל מה שחילקו התוס' בין אם התנאי תלוי בדעת אחרים, או שאינו תלוי בדעת אחרים, ובין אם אחרים מסכימים או לא. הוא רק כשאין אומדנא גדולה שהתנה. דאז אנו יוצאים מתוך הנחה שלא עושה תנאי אם חבירו לא מתרצה.
מסיכום נושא זה מתבאר היכן שקיימת אומדנא מוכחת וברורה אצל אחד מהצדדים להסכם. אנו נפרש את ההסכם על-פי אומדנא זו. דוגמה מעשית ומובהקת לכך הוא מקרה דנן. בשעה שחתם הבעל על ההסכם לפי חוק יחסי ממון כוונתו היתה להעניק לאישה מחלקו מחמת איזון המשאבים בתנאי שזה לא יתווסף לסכום הכתובה. שהרי כאמור הדבר ברור בשעה שהבעל חתם על הסכם הממון, לא היתה לו מודעות למהותה של הכתובה. ולכן לא לקח זאת בחשבון במסגרת ההתחייבויות ההדדיות ערב נישואיו עם האישה. ולכן לא נזכר נושא הכתובה בהסכם הממון. אין כל ספק שלו ידע הבעל מהי משמעות הכתובה בזיקה להתחייבויות הממוניות עם פקיעת הנישואין, לא היה מסכים שהאישה תזכה בשניהם. הן בחלקו מחמת האיזון והן בכתובה.
לפיכך הביצוע המשולב של חובות הבעל כלפי האישה יעשה באמצעות קיזוז. כלומר שסכום הכסף המגיע לאישה מהבעל במסגרת האיזון ינוכה מסכום הכתובה במידה וסכום הכתובה גדול מהסכום שמקבלת האישה בגין הסכם הממון.
ועדיין יש לעשות אבחנה מבדילה בנושא אומדן דעת המתחייב בכל מה שקשור להתחייבות הכתובה.
דהנה חיובי שטר הכתובה נחלקים לשניים. עיקר הכתובה ותוספת כתובה. עיקר הכתובה שהוא המאתיים זוז לבתולה, או מנה לגרושה ואלמנה. לפי חלק מהפוסקים זו תקנה שתיקנו חכמים, ולפי פוסקים אחרים חיוב זה הוא מן התורה. עכ"פ אין זה חוב התלוי ברצונו של האיש הנושא אישה אלא זהו חוב מכח הדין שלא ניתן לקיים נישואין ללא כתובה. ואילו תוספת כתובה תלוי ברצונו של המתחייב האם להתחייב וכמה.
במונחי המשפט המודרני עיקר הכתובה הוא חיוב קוגנטי שהוא נובע מקשר הנישואין ולתוקפו של חיוב זה, אין כל חשיבות לרצון החייב, ואפילו אם ימנע מכתיבת שטר כתובה.
תוספת הכתובה זו חיוב דיספוזיטיבי. חיוב זה הוא תולדה של רצון טוב מצד המתחייב ולכן הוא גם יקבע בהתאם לאומד דעתו של המתחייב כאמור.
חילוק זה יכול להוות גם פרשנות נכונה (נוספת לאמור לעיל) לסעיף 17 לחוק יחסי ממון האומר "שאין בחוק זה כדי לגרוע בזכויות... או מזכויות האישה לפי כתובתה".
דלא מסתבר שחוק יחסי ממון ישלול מן הצדדים את הזכות להתנות על החלק הקרוי תוספת כתובה. משמעות החוק היא כפשוטה שאין החוק בא לפגוע בזכויות האישה המגיעות לה מכוח הכתובה. אבל יחד-עם-זאת הוא לא בא להפקיע מן המתחייב את הזכות להתנות בחלק זה של הכתובה באמצעות הסכמים שנעשו מחמת החוק. שהרי חלק זה של הכתובה נתון לשיקול-דעת המתחייב, ולכן ביכולתו לקבוע כיצד תעוצב צורתו.
לשם המחשת הדברים בצורה חדה יותר. האם בני הזוג לאחר הנישואין לא יוכלו בהסכמה משותפת, לקבוע שהסכום שהבעל התחייב במעמד החופה במסגרת התוספת לכתובה יצומצם, בוודאי שכן.
לכן הסכם ממון שימושתת על חוק יחסי הממון מהווה התניה לחלק הדיספוזיטיבי שבכתובה. וזוהי כוונתו של סעיף 17 לחוק יחסי הממון, שהחוק אינו בא לפגוע בכתובה המגיעה לאישה. אבל בוודאי שאינו מונע התניה.
מעתה אנו שבים וחוזרים על האמור שהסכם ממון שבו האישה מקבלת במסגרת איזון המשאבים מחלקו של הבעל אומד דעתו המוכח של הבעל, מהווה התנייה לתוספת כתובה. ולכן בתי-הדין ממתינים עם נושא תביעת הכתובה, עד לאחר הכרעה הרכושית הנובעת מחוק יחסי הממון. גם בפסק-דין של בית-הדין הגדול מיום 8.2.05 פורסם בשורת הדין כרך יא'. כתבו בקיצור נמרץ ברוח דברים זו.
[בשולי הדברים יש להוסיף שהסדר הכרונולוגי של ב' ההתחייבויות אין לו שום משמעות דהיינו אין מקום לומר שההתחייבות הבעל בכתובה שהתקיימה במועד מאוחר יותר, מבטלת את ההתחייבות בהסכם הממון שקדמה לה. דהדבר ברור שההסכם כל תכליתו הוא עובר לנישואין והינו חסר כל תוקף, קודם הנישואין וממילא ב' ההתחייבויות תחולתם היא עם תחילת הנישואין ולכן זמן כתיבתם וחתימתם אין לו שום משמעות מבחינת תוקפם].

חישוב חוב הכתובה לפירעון
בסיכום חוות-דעת האקטוארית של רו"ח שטרנפלד מיום 27.11.07 קיימים ב' אפשרויות לאיזון משאבי הצדדים. האחת שהאישה תעביר לבעל סכום חד פעמי בסך 118030 ש"ח. והשניה מתחלקת לב' חלקים:
1. הבעל יעביר לאישה לידי האישה סכום חד-פעמי בסך 18,360 ש"ח.
2. האישה תעביר לידי הבעל מידי חודש בחודשו, החל מיום 1.6.07 ועד אריכות ימיה, סך של 697 ש"ח שיעודכן לפי תוספת יוקר או לפי כל עדכון אחר.
האופציה הראשונה עדיפה על בית-הדין. משום שבכך מסתיימים כל ההליכים הרכושיים שבין הצדדים.
סכום הכתובה ותוספת הוא בסך 260,000. לפיכך בחישוב הסכומים לפי אופציה א' הנ"ל שלבעל מגיע מידי האישה סך 118,030 ש"ח בגין האיזון. ולאישה מגיע מידי הבעל סך 260,000 בגין כתובה ותוספת. התוצאה המתקבלת היא שלאישה מגיע סך 142,000 ש"ח.

לאור האמור בית-הדין פוסק:

א. תביעת הבעל וב"כ לפטור מכתובה נדחית.
ב. על הבעל לשלם לידי האישה סכום 142,000 ש"ח כנגד כתובה ותוספת.
ג. הסכום הנ"ל ניתן לפורעו ב - 10 תשלומים חודשיים שווים.

(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

קראתי בעיון רב את מה שהאריך למעניתו ידיד ורעי הרה"ג אברהם מייזלס שליט"א.
מצטרף אני למסקנותיו. לטעמי מן הנימוק הפשוט שהצדדים חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם ובו קיבלו על עצמם את הוראות חוק יחסי ממון פרט לנכסים המפורטים בסעיפים 2.2.1 ו- 2.2.2.
במקרה זה הנוהג המקובל בבתי-הדין (ראה שורת הדין כרך י"א) לפעול בהתאם לחוק יחסי ממון על כרעיו ועל קרבו הכולל את סעיף 17 לחוק הקובע שאין בחוק זה לגרוע מזכויות האישה לפי כתובתה.
כך שהתחייבות הבעל בכתובה לשלם לאישה כתובה ותוספת בסך מאתים ששים אלף הינה התחייבות גמורה ובלתי-תלויה בהסכם עליו הם חתומים, בית-הדין נוהג להשתמש בסעיף 17 לחוק כדי למנוע מצב בו האישה תקבל כפל זכויות בלבד.
כלומר כתובה ומחצית מזכויות הבעל דבר שאינו שייך בנידוננו.
אשר-על-כן מסקנותיו של הרה"ג מייזלס מקובלות עלי.

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

לאור האמור נפסק כאמור לעיל."








7. האם אישה תפסיד כתובתה מאחר וביצעה ההפלה מתוך כעס וקטטה ולאחר שהבעל סירב לחזור אליה, חרף הפצרותיה
בתיק מס' 581766/2 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד; הרב מיכאל בלייכר – דיין; הרב מאיר קאהן – דיין}:

"הנידון שלפנינו בעניין חיוב הכתובה, לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל.
העובדות הם הבעל הגיש תביעה לגירושין. האישה מסכימה להתגרש אלא שתובעת את כתובתה בסך 500,000 ש"ח.
ב"כ הבעל טוען כיוון שהאישה ביצעה הפלה, אחר שהבעל ביקש ממנה שלא תעשה כן ולכן הפסידה את כתובתה.
ב"כ האישה טוען, כיוון שהבעל עזב אותה וחי עם אישה זרה, והיא ביקשה ממנו שיחזור, והודיעה לו שאם לא יחזור היא תעשה הפלה, והוא לא חזר ומשום כך ביצעה את ההפלה, לכן אין היא מפסידה כתובתה.
עד כאן טענות הצדדים.
והנה בגמרא בכתובות דף עב. תנן הנודרת ואינה מקיימת מפסידה כתובתה, והטעם מבואר בגמרא כיוון דבעוון נדרים בנים מתים. והיא גורמת שלא יהיה לו בנים.
והנה החת"ס באה"ע סימן א' כתב באישה שרצחה את בנה שדינה כעוברת על דת ואין לה כתובה, שהרי נודרת ואינה מקיימת דינה כעוברת על דת, כיוון שגורמת למיתת הבנים, שבעון נדרים בנים מתים, וכ"ש אם בפועל הרגה את בנה שדינה כעוברת על דת.
ולכאורה בנידון דידן שהיא ביצעה הפלה, לאחר שהוא ביקש ממנה שלא תעשה הפלה, מפסידה כתובתה, שבפועל היא מנעה ממנו שיהיה לו בנים.
ונלמד מכ"ש מנודרת ואינה מקיימת שנקראת עוברת על דת, כיוון שגורמת למיתת הבנים ואין לה כתובה. וכמו בתשובת החת"ס.
אולם אחר העיון נראה שבנידון דידן אין להפסידה כתובתה. כיוון שהאישה רצתה שיהיה לה ילדים, וכן עברה כמה טיפולים ולקחה תרופות כדי להכנס להריון.
ואף שהיו לה שתי הפלות ספונטניות, בכל זאת עשתה מאמץ להיכנס להריון פעם נוספת.
וזה שבצעה את ההפלה כיוון שהבעל בגד בה וחי עם אישה זרה, והיא ביקשה שיחזור והתרתה בו שאם לא יחזור היא תעשה הפלה, ואחר מספר ימים שלא חזר, ביצעה את ההפלה.
והנה בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ג' כתב הרמ"א, וז"ל, אבל אם הביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתובתה, אף אם היא עוברת, עכ"ל.
וכתב הב"ש ס"ק ז', וז"ל, כיוון דהאי גברא לא בעי בנים לכן לא הפסידה וכו', עכ"ל.
וכן בנידון דידן, כיוון שהיא התרתה בו שאם לא יחזור היא תבצע הפלה, והוא לא חזר, הרי הוא העדיף לחיות עם אישה זרה שאסורה על-פי דין תורה, על פני הרצון שיהיה לו בנים, ואין לו להאשים את אשתו בכך שבצעה ההפלה, אלא את עצמו שבגד בה.
עוד נראה, הב"ש שם כתב, וז"ל, כתב בפסקי מהר"י סימן ס"ח בזה"ז צריך דקדוק היטב להוציא אישה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים, דרבים מקילים בנדרים, עכ"ל.
והנה אף שזה ודאי עבירה גדולה מאוד לבצע הפלה אף במקום שהבעל בגד בה, אולם בזה"ז במקום שהבעל בגד באשתו, רבים מקילים בזה, ואף שעושים שלא כדין, אולם אין זה סיבה להפסידה כתובתה.

ולכן מחליט בית-הדין:
א. האישה זכאית לקבל כתובתה.
ב. ביחס לגובה סכום הכתובה על הצדדים לנהל מו"מ תוך שבועיים, וזאת תוך התחשבות ביכולת הכלכלית של הבעל, ותוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מהבעל באיזון המשאבים.
ג. בהיעדר הסכמה יגישו הצדדים סיכומים ובית-הדין יחליט על סכום הכתובה.

(-) יצחק שמואל גמזו, אב"ד

הנידון שבפנינו הוא תביעת כתובה.
הבעל טען באמצעות בא-כוחו, שלאשתו לא מגיע כתובה לאחר שביצעה הפלה ללא רשותו. הוא נימק זאת באומרו, שפנה לרב, וזה אמר לו שביצוע הפלה הוא אסור על-פי ההלכה (הנמקה זו נשמטה מהפרוטוקול). כיוון שכן, האישה הינה עוברת על דת, ודינה להתגרש ללא כתובה. בא-כוח האישה חקר את הבעל, ובית-הדין השלים את החקירה. לטענת האישה, ההפלה בוצעה לאחר שהתברר שלא היה לעובר דופק, הבעל טען שההריון היה תקין, אסמכתאות לא הומצאו. התברר שההפלה בוצעה לאחר שהבעל בגד באשתו, עבר להתגורר עם אישה זרה, ומיאן לשוב לאשתו חרף הפצרותיה. האישה מסכימה להתגרש בכפוף לקבלת כתובתה.
ראשית, נבאר מהו הטעם שבגללו אישה העוברת על דת מפסידה את כתובתה.

הטעם להפסד כתובת העוברת על דת
אישה העוברת על דת מפסידה את כתובתה, כמבואר במשנה (כתובות עב א) ובשולחן ערוך (אה"ע סימן קטו, סעיף א' ואילך), ואת תוספת כתובתה (כתובות נד ב', וכן קא א', שו"ע שם סעיף ה'). מעשה האיסור כשלעצמו - חמור ככל שיהיה - לא מהווה עילה לקנוס אותה ולהפסידה כתובתה. הגורם להפסד הכתובה נובע מהשלכותיו של האיסור על חיי הנישואין של בני הזוג. כך כתב המהר"ם מרוטנברג בתשובה (דפוס פראג, חלק ד', סימן אלף כ'), וז"ל - "דלא מקרית עוברת על דת אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל... תדע דהא מפורש בגמרא טעמא דנודרת ואינה מקיימת, משום דאמר מר בעוון נדרים בנים מתים, אלמא דווקא משום שגורמת תקלה לבעלה שבניה מתים ולא משום שעוברת על נדרה". וכך כתב הרא"ש בתשובה (כלל לב סימן ח) - "מכל מקום נראה לי דלא הפסידה כתובתה, דלא מיקריא עוברת על דת משה אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל, כדברים המפורשים במשנה (כתובות עב)... תדע לך, דקאמר בגמרא בנודרת ואינה מקיימת, דאמר מר בעוון נדרים בנים מתים, אלמא בשביל העוון שאינה מקיימת נדרה לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אלא שגורמת תקלה לבעלה שבניו מתים". גם בפירושו למסכת כתובות כתב הרא"ש (פרק המדיר, סימן ט) - "שעוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה, היינו בדבר שהיא מכשילתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם... וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה". הרי שהמכשלה והתקלה שגורמת לבעלה, היא הגורמת להפסד כתובתה, ולא האיסור שעברה עליו.
והדברים מבוארים במשנה למלך (הלכות סוטה פרק ב', הלכה א') שכתב וז"ל – "והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה, דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לא משום דאינהו עבוד איסור, דלא מצינו בשום מקום דאם האישה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה. אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה, ונודרת ואינה מקיימת משום דקי"ל בעוון נדרים בנים מתים, אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה וכמו שכתב הרא"ש כלל לב, סימן ח', יע"ש. ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה, התם לאו משום איסורא דידה הוא, אלא כיוון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו, ומש"ה הפסידה כתובתה, לא משום האיסור עצמו". וכיוון שהאיסור עצמו לא מהווה סיבה להפסד הכתובה, אלא תוצאתה של אתו מעשה היא הסיבה להפסד הכתובה, לכן הוסיף המשנה למלך שבאם לא הגיעו הדברים לכדי חיוב גירושין, כי אז לא נפסיד לאישה את כתובתה, למרות האיסור שעברה עליו. וכן כתב: "ולפיכך בהתברר לנו דאישה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עוון אשר חטא, כגון על-ידי שתיית מי סוטה, פשיטא דאינה מפסדת כתובה שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתובתה. ומש"ה במי שבעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לשתות ולברר שהיא טהורה והוא אינו רוצה לברר, אינה מפסדת כתובה, וזה נ"ל שהוא אמיתותן של דברים".
ונראה שהאמור מפורש ברש"י, המצוטט בשיטה מקובצת על מסכת כתובות (דף עב א) וז"ל - "דההוא ודאי פשיטא, משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו... רש"י במהדורא קמא". מבואר כנ"ל, שהאיסור שעברה עליו אינו הגורם להפסד כתובתה, אלא מתוך שאסרה עצמה על בעלה, וכפתה עליו את פירוק הנישואין, הפסידה את כתובתה.
בספר קובץ שיעורים (כתובות סימן רלב) כתב כדברים הנזכרים, והוסיף לבאר שעיקרון הפסד כתובת עוברת על דת, אינו משום קנס שקונסים את האישה על האיסור שעברה, אלא מדינא נשללת הכתובה ממנה. ומשום שבעקבות המעשה שעשתה, אין הבעל יכול להמשיך לחיות עמה. נמצא שהאישה היא הגורמת לפירוק חיי הנישואין, ובאופן זה אין הבעל חייב לשלם לה כתובה. זאת הסיבה גם שאשת איש שזינתה מפסידה כתובתה. לא מפני העבירה, אלא משום שהיא גרמה להיאסר על בעלה. החיוב לתשלום הכתובה קיים כאשר הבעל מוציא את אשתו מרצונו, ואילו אם האישה כופה על בעלה את גירושיה, אין היא זכאית לכתובה. כך העוברת על דת, היא מוציאה את עצמה מבעלה לאחר שאינה מאפשרת את קיום חיי המשפחה, ובכך היא מפסידה את כתובתה. כדברים האלה כתב גם בספר חזון יחזקאל (כתובות פרק ז', הלכה ה', ביאורים).
מבואר אם כן, שכאשר הבעל אינו יכול לסמוך יותר על אשתו ולקיים חיים משותפים תקינים, מפסידה האישה את כתובתה מדין עוברת על דת. וזאת ללא קשר לפגיעה שפגעה בו האישה או לאיסור שעברה עליו. תימוכין נוספים לכך מצינו בחתם סופר, אשר דן בתשובותיו (אבן העזר חלק א', סימן קמח) באישה שהכשילה את בעלה באיסור מעוברת חברו, כאשר התברר אחר נישואיה שהיתה בהריון מאחר. וכך כתב – "ומ"ש מעלתו דהוה עוברת על דת אחר התראה, כיוון שנאמר לה מפי הרב שאם אמת שהיא מעוברת אסורה לבעלה. . . לא נלע"ד, דלא מיקרי עוברת על דת אלא במה שעתידה להכשיל לבעלה לעתיד, אבל אם לא תכשילהו עוד לעולם, לא. . . ואם כן הכא ליכא למיחש שתכשילהו עוד באיסור מעוברת חברו לעולם, אינה מוציאה אפילו אחר התראה". והוכיח כן מסוגיית הגמרא בדין עוברת על דת (כתובות עב, א'), עי"ש. ובתשובות בית שלמה (חלק אה"ע סימן סז) ציין לדברי החתם סופר, והסכים להם. כמו כן, בתשובות דברי חיים (מצאנז, חלק א', אה"ע סימן מט) כתב שהפסד כתובה נקבע רק כאשר קיים חשש שהאישה תתמיד במעשיה. ואילו על פגיעתה בבעלה בעבר, אינה נידונה כעוברת על דת.
וכן כתבו הגאונים רבי יעקב עדס ז"ל, רבי בצלאל זולטי ז"ל, ויבדל"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א בפד"ר (חלק א', עמוד 333) - "עוברת על דת יוצאת בלא כתובה לא משום מעשה העבירה שעשתה, אלא משום שבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה". וכמקור לזה ציינו (שם, עמוד 338) את דברי הרא"ש בכתובות, והמל"מ בהלכות סוטה, המובאים לעיל.
ברור הוא שביצוע הפלה אינו רק "מעשה עבירה" שבין האישה לבין קונה. ההפלה היזומה מהווה 'הפרעה וקלקול בחיי המשפחה התקינים' ממדרגה ראשונה. במיוחד כאשר הבעל הביע את התנגדותו לביצועה. החתם סופר בתשובה (אה"ע ח"ב סימן א) כתב לדון אישה שרצחה את בנה הקטן בשאט נפש, כעוברת על דת. ונימק זאת כך - "הנודרת ואינה מקיימת מתגרשת בע"כ (כדין עוברת על דת) משום שבניה מתים בחטא נדרים, מכל שכן זו שהמיתה בנה בשאט נפש". והוסיף - "אם כן אי-אפשר להבנות ממנה, כי תשחית זרעה והריונה גם כן". מבואר בחתם סופר, שהחשש מהשחתת הריון עתידי מהוה גם הוא עילה להפסד כתובה. קל וחומר, כאשר ההפלה בוצעה למעשה. זאת, משום הפרת זכותו של הבעל 'להבנות ממנה', והיא 'ההפרעה והקלקול בחיי המשפחה התקינים'. אם כן, היה מקום לדון את המבקשת כעוברת על דת, ולהפסידה כתובתה.

הפסד כתובה באישה שבעלה נטש אותה לטובת אחרת
אולם בנידון דידן, נראה שאין האישה עוברת על דת ואינה מפסידה את כתובתה. התברר לבית-הדין שהחלטת האישה להפסיק את הריונה נבעה מעזיבת הבעל אותה ואת חיק משפחתו לטובת אישה זרה, ומסירובו לחזור אליהם למרות הפצרותיה. משכך, הבעל הוא אשר קלקל את חיי המשפחה, ולא האישה, אשר 'מנא תבירא תברה'. את שעשתה היה תגובה למציאות חייה החדשים, אותה קבע הבעל. ויש להדגיש, שהאישה התקשתה להביא ילדים לעולם, ואף חוותה שתי הפלות ספונטאניות. למרות קשייה, היא התמידה בנסיונותיה להרות ולהוליד לבעלה, תוך ליווי רפואי וטיפול תרופתי. ובדרך זו היא נכנסה להריונה האחרון, אותו היא בחרה – בסופו של דבר – להפסיק.
בפד"ר הנזכר (עמוד 338) קבעו - "ולפי זה במקרה אשר לפנינו שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האישה לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, וא"כ אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל מצדה אין זה גורם להפרעה בחיי המשפחה שלהם בעתיד... והדבר תלוי רק בבעל להשלים אתה... לכן אין דינה כעוברת על דת".
בנידון דידן, הואיל וכאמור אין לראות בהפלה שביצעה האישה את הסיבה לפירוק חיי הנישואין אלא תוצאתה של הפירוק, אותו יזם והנציח הבעל, על כן אין לדון את האישה כעוברת על דת, ואין להפסידה את כתובתה.
זאת ועוד, הסיבה שבגללה אישה הנודרת ואינה מקיימת מפסידה כתובתה היא שבעוון נדרים בנים מתים, כמבואר בגמרא כתובות (עב א). גם המפילה את עוברה מפסידה את כתובתה, משום שאין בעלה "יכול להיבנות ממנה", כדברי החתם סופר הנ"ל. אולם הדברים אמורים במצב שבו הבעל חפץ בקיום המשפחה ובהבאת ילדים משותפים לעולם, והאישה היא המונעת זאת מאיתו. ואילו כאשר הבעל עצמו אינו חפץ לקיים את ביתו ולהמשיך להבנות ממנה, שוב אין מקום לדון את האישה כעוברת על דת ולהפסידה כתובתה.
כך כתב בתשובות הרשב"א (סימן תתסו) בעניין הנודרת ואינה מקיימת, שאם גם הבעל עובר על נדרים, אין הוא יכול לטעון על אשתו שבעוון נדרים שאותם אינה מקיימת, בניו מתים, ולהפסידה כתובתה. וכיוון שגם הוא אינו מקיים את נדריו, הרי ש'ההוא גברא לא בעי בני', ואין טענתו טענה. כך כתב גם בתשובות מיימוני (נשים סימן טז), במרדכי (כתובות סימן קצו), ובהגאות אשרי בכתובות (פרק המדיר סימן ט). וכך נפסק להלכה ברמ"א (אה"ע סימן קטו, סעיף ג'), וז"ל - "אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת". אם כן הוא הדין בנדון שבפנינו, שכאמור הבעל אינו חפץ יותר בהבאת ילדים משותפים לעולם ו- "לא בעי בני", שוב לא תתקבל טענתו להיפטר מתשלום כתובת אשתו.
אבחנה דומה מצאנו בשיטה מקובצת (כתובות עב, א', סוף ד"ה ונודרת), שכתב בבעל הנודר ואינו מקיים, שיש לחייבו בגט ובתשלום כתובה, מקל וחומר. וזה לשון השיטה מקובצת - "ונראה לי דכ"ש הוא, האישה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להינתן לה המשועבד לה בעת שנשאה, קנסינן לה שתצא בלא כתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים... שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה, הר"י מטראני, וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל" (ועיין עוד מה שכתב המבי"ט, חלק ב' סימן מז, בעניין בעל הבא על אשתו בנידותה, או המכשילה בשאר איסורים). חידש השיטה מקובצת, שסנקציה כספית כהפסד כתובה (בנוסף לחיוב בגט), אינה מושתת רק על אישה העוברת על דת. סנקציה כספית - כחיוב תשלום הכתובה (יחד עם חיוב לגרש), מושתת גם על בעל שמעשיו גורמים לפירוק המשפחה.
ולהלכה נפסק ברמ"א (אה"ע סימן קנד, סעיף א'), שבעל הנודר ואינו מקיים כופין אותו לגרש, שהרי בעון נדרים בנים מתים (ועיין בחזו"א אה"ע הלכות גיטין סימן קח, ס"ק יד, מש"כ בעניין זה).
יתירה מזאת. הבעל אינו חפץ באשתו, עזב אותה ואף עבר לגור עם אישה אחרת. במצב זה לא מוטלות על האישה חובות הנובעים מהנישואין, ויותר אינה חייבת באף אחת מהן, וכמבואר בבית יעקב (סימן צ', סעיף ה' ד"ה המורד), ביחס לאישה שבעלה מרד בה, עי"ש. מחובות אישה לבעלה, ואף מהבסיסיות ביותר שבהן, קיימת החובה להרות לו ולהביא ילדים לעולם. אולם במצב המתואר, חובה זו אינה קיימת יותר. על כן, לא ניתן לראות בהפלה מעשה שיש בו כדי להחיל על האישה שם של עוברת על דת.
מבואר אם כן, שכאשר שלילת האפשרות להבנות מהאישה ופירוק המשפחה נעוצים במעשיו של הבעל, וכבנדון דידן – לאחר שעזב אותה וחי עם אחרת, ומיאן לשוב אליה למרות הפצרותיה – אם כן "ההוא גברא לא בעי בני" ולא ניתן לדון את האישה כעוברת על דת. והרי הסכמתו לחזור אליה היתה מבטלת את העילה להפלה, האישה לא היתה 'משחיתה את זרעה והריונה', האפשרות להבנות ממנה היתה שבה לקדמותה, תוך שיבת חיי המשפחה לתקנם.

עוברת על דת מחמת צער שגרם הבעל
קיימת סיבה נוספת שבגינה נראה שאין לדון את התובעת כעוברת על דת. הרמ"א (אה"ע שם סעיף ד') כתב שאישה המקללת את בעלה בפניו, מפסידה את כתובתה. וכתב עליו בהגהות רע"א (שם אות ב') שרק אם מקללת אותו "בחנם", הפסידה כתובתה. וציין לתשובת לחם רב (סימן נב), שכתב - "שאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה, דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה... ". הלחם רב הוכיח כן מדברי תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קב), שכתב בדין המקללת בעלה בפניו שיוצאת שלא בכתובה, שהוא רק "אם מקללתו חנם". גם הבאר היטב (אה"ע שם אות יד) כתב בשם הרא"ם כדברי הלחם רב.
הרי שהפגיעה בבעל על-ידי אשתו אינה מהווה עילה להפסד כתובתה, אלא-אם-כן נעשתה "בחנם" - ללא התגרות מצידו של הבעל. ואילו כאשר הבעל "מכה אותה ומצער אותה הרבה" ומתוך כך היא מגיבה ופוגעת בו, אין היא מפסידה את כתובתה. פגיעה כזו איננה התקפה של עוברת על דת, אלא תגובה של אישה פגועה, שבעלה ציער אותה הרבה. במקרה אשר לפנינו, ביצוע ההפלה על-ידי האישה נבע מכך שהבעל "ציער אותה הרבה" בבגידתו בה ובעזיבתו את ביתו, 'ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה'. בנסיבות אלה, אין לדון את האישה כעוברת על דת.

כעס וקטטה עוברת על דת מחמת
הרשב"א בתשובותיו (חלק א', סימן תקעא) נשאל על אישה המתקוטטת עם בעלה - "ומתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה שהיה מין, ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם אחת עם בנו ועוד קלקל עם עדים שהיו לה, ויצאה בשוק וצעקה על זה בפני גויים וישראלים רבים, ומתוך כך פרעה ראישה ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה, וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה". וכתב הרשב"א שבנסיבות המקרה, אין לדון את האישה כעוברת על דת. וזאת, למרות עוצמת ההתפרצות, המהומה שהיא יצרה, חומרת האשמות, ועל כולן – מסירת הבעל לשלטונות שישרפו אותו. ונימק זאת בכך - "שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ב') שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו". נמצאנו למדים שכאשר פגיעת האישה נעשתה מתוך קטטה ומתוך כעס - גם אם היא פגיעה קיצונית בבעל, בכבודו ובשמו הטוב, תוך הטחת אשמות חמורות, וכל זאת בפני רבים, והחמור מכל אלה, יוזמה לפגיעה בחייו – מכל מקום אין בה כדי לגרום להפסד כתובתה.
המשנה שכיר (לרב יששכר שלמה טייכטעל ז"ל, בסימן עד) הובא באוצר הפוסקים (סימן א', עמוד 82), נשאל כיצד יש לדון אישה שהלשינה על בעלה החייל שהוא מרגל, ושכרה עדים נכרים ונאסר במאסר וכמעט התחייב קטלה. והשיב בהסתמך על דברי הרשב"א הנ"ל, שכיוון שעשתה זאת מתוך הקטטה שהיתה לה עם בעלה, אינה נחשבת כעוברת על דת. והוסיף, שאין להקשות מהמובא ברמ"א (אה"ע סימן קטו, סעיף ד') וז"ל - "אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת". שלכאורה קשה, הרי אם "גזמה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו" ולא עשתה כל פעולה שיהיה בה כדי לסכן את חייו של הבעל, נחשבת היא עוברת על דת, קל וחומר אם כבר עשתה מעשה ושכרה עדים שיביאו להריגת בעלה, שבאופן זה תיחשב עוברת על דת.
מקור דברי הרמ"א הוא הגהות מיימוני (פרק כד, מהלכות אישות אות ג'), שם מצוינת הסיבה שבגללה איימה האישה להביא להריגת בעלה: זו התאהבה באיש - "ריק אחד רוצח... ודיברה איתו כ"כ שבשביל אהבתה גיזם לבעל להרגו". בנסיבות כאלה, כתב המשנה שכיר ליישב, אין ספק שהאישה נידונת כעוברת על דת ומפסידה כתובתה, כיוון שגזמה להרגו בלי כעס וקטטה אלא - "רק מרצון נפשה וביישוב-דעת רע שלה מאהבת הרשע ערל". ואילו כאשר מחמת כעס וקטטה שהיה לה עם בעלה, שכרה עדים וכמעט התחייב קטלה, כי אז - "אין לחשוב עוון כלל וכמו שכתב הרשב"א... והיא כשוטה ואין במעשה שוטה כלום... היכא שהיה מחמת איזה סיבת צער לא חשובה עוברת על דת, רק בשעשתה על מגן מכוח רשעתה ומחמת חציפות שלה. משא"כ היכא דיש לתלות באיזה סיבת צער שציער לה בעלה באמת, אין דינה כעוברת על דת".
ובפד"ר הנזכר (עמוד 336) הכריעו, בהסתמך על דברי הרא"ם הנ"ל, שכאשר האישה אומרת שרוצה בשלום ומתחננת בפני בעלה שישוב אליה, והבעל שנתן עיניו באחרת עונה שאין הוא מוכן לכך וכי הוא רוצה לגרשה, אין לך קטטה גדולה מזו. ומכיוון שיש לתלות שעשתה את המעשה מחמת כעס וקטטה, לא מקרי עוברת על דת שאין אדם נתפס על צערו.
בהסתמך על דברי הרשב"א הסיקו עוד (שם עמוד 334) - "שאישה המאיימת על בעלה להרגו נחשבת כעוברת על דת, אלא-אם-כן הבעל הוא הגורם לריב ביניהם, כגון שהכה אותה או שציערה בדברים אחרים. במקרה שהאישה מתחננת אל בעלה להשלים אתה והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה והסיבה היא מפני שנתן עינו באחרת, גם אם תגיב האישה על זה בתגובה שיש בה משום מעשה פלילי ועבירה חמורה, היא לא תחשב כעוברת על דת, מפני שבשעת כעסה היא כשוטה ואינה אחראית למעשיה".
אכן בנדון דידן, הוכחה הזיקה בין סערת רגשותיה של האישה - תחושות הכאב והכעס עקב בגידת הבעל וסירובו לשוב אליה חרף הפצרותיה - לבין מעשה ההפלה. נראה שאין לנתק את מועד ביצוע ההפלה, מהנסיבות שהביאו את האישה לביצועה. יש להתייחס לפרק הזמן, רוויו הלחץ והמתח בו היתה שרויה עת גמלה בליבה ההחלטה לבצע את ההפלה, ועד לביצועה בפועל, כ'שעת כעס' מתמשכת. כך גם התייחס הרשב"א בתשובה הנזכרת, כאשר האישה הנידונה – "גם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה". מציאת ה"גוי אחד" ושכירותו לילך לפני השלטון, בוודאי לא היתה ספונטאנית ומיידית, ולא חרגה מ"שעת הכעס" האמורה, בעטיה פסק הרשב"א שאין דין האישה כעוברת על דת. וכך מתבאר גם מתשובת המשנה שכיר בייחס לאישה אשר "הלשינה על בעלה החייל שהוא מרגל, ושכרה עדים נכרים". ועוד יבואר להלן, בדין פגיעה בעקבות צער ויסורים מתמשכים.
סימוכין מדיני המזיק את חבירו מתוך כעס וקטטה
ונראה להביא סמך נוסף לכך שאין לדון אישה המגיבה מתוך קטטה וכעס, כעוברת על דת. הנה כתב בהגהות מרדכי על מסכת קידושין (סימן תקנד) וז"ל: "כתב ר"י על דבר חבלות וגידופין, המתחיל פורע הקנס לבדו". ובחידושי אנשי שם (שם, אות א') הוסיף, שהשני שהגיב לחבלות או לגידופין של הראשון והזיק אותו פטור, וזאת כל עוד שהוא "בשעת חימום". ועיין ברא"ש על מסכת בבא קמא (פרק המניח סימן יג) שכתב, שאם שני אנשים חבלו זה בזה, כאשר האחד התחיל והשני הגיב להתקפתו, האחרון פטור. ועיין גם בנמוקי יוסף (שם, טז א', בדפי הרי"ף) בעניין שני שוורים שחבלו זה בזה, שכתב לפטור את השני שחבל בראשון בהיותו עדיין בשעת חימום, וציין לדברי הרא"ש בעניין שני אנשים שחבלו זה בזה. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכא, סעיף יג) הובאו דבריהם להלכה, וכך כתב : "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודווקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו, אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו...". והוסיף על זה הרמ"א: "וכן הוא לעניין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס", ומקורו מדברי הגהות מרדכי הנזכר. ועיין בספר החינוך (מצווה שלח) שכבר כתב וז"ל "ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע, שאי-אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין... ". עולה איפוא, שאשמת המריבה נזקפת למתחיל בה, ועל כן רשאי המותקף להגיב להתקפה עליו, ואף פטור מתשלומי נזק או קנס.
וכתב בפרישה (שם, אות יט) ובסמ"ע (שם אות כד), שאף לאחר שפסק הראשון להכות, וכבר פירש עצמו מהשני ונפרדו זה מזה, מכל מקום כל עוד לא נתקררה דעתו ועודנו בחמימותו, רשאי השני לחזור ולהכות בראשון. ואף שמכות אלה לא יתרמו לביטחונו, מכל מקום אין בהן איסור, ואם אכן חבל בו, פטור. ורק אם כבר נתקררה דעתו ונפרדו זה מזה וחזר השני והכהו, חייב על החבלה, שמעתה לא ניתן לומר אין אדם נתפס על שעת צערו, והיה לו לתובעו בבית-דין. אבל כל שעדיין יחם לבבו מפגיעתו של הראשון, רשאי הוא לחזור ולפגוע בו, ופטור על חבלתו. ואף שהב"ח והט"ז שם חולקים עליו, מכל מקום נראה שהגר"א (שם, אות יז) הסכים להתיר ולפוטרו כל עוד הוא בחמימותו, כדעת הסמ"ע.
כנזכר, הדברים אמורים גם לעניין גידופים וביושים, שהמתחיל הוא החייב וישלם הקנס, ולא השני שהגיב להתקפה. ובספר שמירת הלשון (פתיחה לאוין ח-ט, בבאר מים חיים) מבואר כדברי הסמ"ע וז"ל - "וסברה נכונה היא דבעת מעשה החירוף אי-אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין". והוסיף - "אבל אחר-כך שכבר נח רוגזו, אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו".
ומבוארת ההבחנה בין מצב שבו "לא נתקררה דעתו", הפוטר את השני, לבין מצב "שכבר נח רוגזו", שלאחריו אין יותר לפוטרו.
בתשובות חוות יאיר (סימן סה) האריך לדון בנושא, וכתב לחלק בין מצב של "להציל עצמו" – תגובה להתקפה שמטרתה למנוע המשכתה או הישנותה של ההתקפה, לבין מצב של "כי יחם לבבו" – תגובה שאינה תורמת להגנת המותקף, ואינה נובעת אלא מפרץ רגשותיו. וביאר החוות יאיר, שתגובה שמטרתה היא מניעת התקפה נוספת, מותרת אף לכתחילה. ואילו תגובה של "כי יחם לבבו" אינה מותרת לכתחילה, ורק בדיעבד פטרו את המגיב, משום מנהג או מתקנת הקהילות. כמו כן, כאשר התגובה באה מתוך התגוננות, אם נפגע ממנה המתקיף יותר מהצורך, יחוייב השני על כך, וכמבואר בדברי הרא"ש הנזכרים. ואילו לתגובת "כי יחם לבבו" אין שיעור, ולא שייך לאמוד מהו צורך ומהו מעבר לצורך, משום שאין אדם נתפס על צערו. וכלשונו - "שאף אם הזיק חבירו המכה יותר ממה שהזיקו המכה פטור משום "כי יחם לבבו", ובזה לא שייך אומדנא במה שהזיקו המוכה דלכי יחם לבבו אין שיעור". ולכן כתב, שאפילו במקרה - "שהשני חזר ומסר את הראשון ונתכוון להפסיד את ממונו, ובזה לא הציל עצמו רק שנתכוון לנקום נקם, מכל מקום פטרו אותו הקהילות מן הקנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חברו, כי יחם לבבו" (ורק מלשלם ההפסד שהפסיד את חברו לא פטרוהו, כי לא באו להפקיע ממון ולהקל על דברי הש"ס, עי"ש, ועיין מרדכי סוף בבא קמא סימן קצו).
הרי שתגובה מתוך כעס אינה מחייבת את המגיב, גם אם היא חורגת בעוצמתה ביחס להתקפת הראשון, ולמרות שכונת המגיב היתה אך ורק להזיק לראשון, מתוך נקמה.
אבחנה דומה קיימת בנוגע לפרק הזמן שבו ניתן יהיה לייחס את מעשה השני להתקפת הראשון, וכתגובה עליה (ובכך לפטרו מתשלומין או מקנס) ולא כהתקפה חדשה. גם כאן כתב החוות יאיר לחלק בין שני סוגי ההתקפות, וז"ל - "דמטעמא 'להציל עצמו', לא שייך רק אם תכף ומיד אחר הנחת יד חבירו הרים אגרופו והכה רעהו, בזה אמרינן שבזה הציל עצמו מהכאה מחבירו יותר. מה שאין כן אחר שגמר חבירו הכאותיו והפסיק מעט זמן, לא שייך. וזהו פירוש אחר זמן דנקט הרא"ש הנ"ל". ואם כן זהו גם ההסבר לדברי השו"ע המובאים לעיל, אשר הביא את הרא"ש להלכה. ואילו ביחס לתגובת "כי יחם לבבו", כתב החוות יאיר: "פטרינן אותו לפחות כל אותו יום, ואפשר אפילו יומא אוחרי". טעם ההבדל הוא, שתגובה שמטרתה להפסיק את התקפתו של הראשון תיחשב מוצדקת כל עוד לא פסקה ההתקפה. ואילו תגובה של "כי יחם לבבו" תיחשב ככזו, כל עוד לא נח רוגזו של המותקף, למרות שההתקפה עצמה כבר פסקה. ולכן כתב שכל אותו היום, ואולי עד ליום המחרת, ניתן לראות את מעשיו כתגובה להתקפה ולא כהתקפה חדשה. אולם הוסיף החוות יאיר, שפרק זמן זה מתאים לתגובה על התקפה שאין בה חבלה, "והוי רק צער לפי שעה". ואילו בהתקפה שגרמה לחבלה מרובה - "אפשר לומר כל זמן שחייתה המכה ויש לו צער ויסורים יחם לבבו מקרי, דוגמה דגואל הדם".
הרי שהפטור של 'כי יחם לבבו' יחול גם כאשר תגובתו של המותקף לא היתה ספונטאנית ומיידית. "חבלה מרובה" שגרמה לצער ויסורים מתמשכים, כמוה כהתקפה מתמשכת. משכך, תגובה מאוחרת לא תחייב את הנתקף, כל עוד יחם לבבו.
כך הסביר החוות יאיר את דברי הרמ"א - "והנה לשון הג"ה בשו"ע וכן הוא לעניין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס, על כן אע"ג דמדמי ליה בדינא מכל מקום זה הוא מתקנת הקהילות או מנהג המדינה מכי יחם לבבו, בדבר שאין בו חסרון כיס רק מלקות ונידוי... ועל כן פטרו השני אף אם הרבה להשיב אפו יותר מגידופי וקללת הראשון... דפטור משום דחם ליבו בקרבו ולא יכול למשול ברוחו לשער ולמדוד במדה שמדד לו חבירו, ואפשר שפטרו בזה מצד התקנה את המשיב לגמרי, וכן משמע לשון המרדכי בהגהות קדושין, כתב ר"י על דבר חבלות וגידופין המתחיל פורע הקנס לבדו. וכתוב בגליון והשני פטור משום כי יחם לבבו".
גם בתשובות בעי חיי (חושן משפט חלק א', סימן רלד) מבואר, שהפטור של המגיב ופוגע כאשר "יחם לבבו" הוא פטור גורף, ואף אם הוסיף וחירף וגידף יותר ממה שעשה לו הראשון, מכל מקום הוא לא יתחייב על כך, שאין אדם נתפס בשעת צערו. ועי"ש שהאריך, והוסיף שכן כתבו המהר"י וייל בשם הר"י מויינא, המהרש"ל, והראנ"ח, שגם ציין שכך דעת המהר"ם והריב"ש.
בדומה לפטור המבואר במי שחבל גידף או בייש את חברו, קיימת הלכה נוספת ועל-פיה יהיה מותר למי שחברו מכהו, ללכת ולמסור אותו לשלטונות, וזאת מבלי שיהיה עליו להתחשב בתוצאות מסירתו, ומבלי שיחוייב עליהן. כך כתב מהר"י ווייל בתשובה (סימן כח) – "אף-על-פי שראובן לאו שפיר עביד שהכה אותה, מ"מ לא נחמיר עליו לדון אותו כדין המורדים והפושעים... ומתוך זה היה חם לבבו והכה אותה, וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימוני, על אחד שהכה חבירו והלך המוכה וקבל לפני השופט, דאין לדון עליו דין מסור, משום דאין אדם נתפס כו', וכן במרדכי שלהי בבא קמא. וכה"ג כתב מהר"ח בתשובה וז"ל, מעשה בראובן שהכה שמעון, ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קרא לראובן ממזר, וירדו לדין לפני הר' יצחק מווינא. . . ופטרו ה"ר יצחק, והביא ראיה לדבריו "והיה כי יחם לבבו והשיגו" עכ"ל, אלמא דבמה שקראו ממזר לא הציל עצמו, אפ"ה פטרו מטעם כי יחם, ה"נ לא שנא". וכדברי המהר"י וייל, מבואר בעוד פוסקים, והובאו להלכה ברמ"א (חושן משפט סימן שפח, סעיף ז') וז"ל - "י"א דאדם המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני העו"ג, אע"פ דגרם למכה היזק גדול". ומעיון בדברי הפוסקים שצויינו ברמ"א כמקור לדבריו, נראה שכוונתם להתיר המסירה אף לאחר הכאת המכה, ולמרות שיותר לא נשקפת סכנה למוכה. סיבת הפטור לנזק הגדול שיגרם למכה נעוצה בכך שחם לבבו של המוכה, ואין אדם נתפס בשעת צערו. וכן מצינו בלבוש (חושן משפט, שם) שכתב כדברי הרמ"א, והסביר - "אע"ג שיגרום למכה היזק גדול אין בכך כלום שהתורה התירתו, מדכתיב (דברים יט, ו) והיה כי יחם לבבו וגו' אפילו בנפשו, כל שכן בממון". מבואר בדבריהם כנ"ל, שהפטור של "כי יחם לבבו" כולל גם תגובה העוברת בעוצמתה ובחומרתה את פגיעתו של הראשון. ועיין עוד בתשובות מהר"ח או"ז סימן קמב, בתשובות מיימוניות, נזיקין סימן טו, ובתשובות הראנ"ח סימן נ'.
עולה איפוא, שהאשם במריבה הוא המתחיל בה. אשר-על-כן, פגיעה שבאה כתגובה להתקפה, ואשר הביאה את המותקף למצב של "כי יחם לבבו", לא מחייבת אותו בתוצאותיה של ההתקפה – ואין אדם נתפס בשעת צערו - אף כשתוצאות אלה חמורות, ואף שהתקפה כזו היתה מחייבת קנס או ממון, בנסיבות אחרות. ומכאן סימוכין למבואר לעיל, שמעשה שיש בו כדי להפסיד לאישה את כתובתה מדין עוברת על דת, בנסיבות רגילות, לא יחשב ככזה אם הוא נעשה לאחר פגיעת האישה על-ידי בעלה, ואשר הביאה אותה למצב של "כי יחם לבבו".
בסיכומים שבפד"ר הנזכר (עמוד 337) נכתב - "בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האישה... דמידת התגובה של האישה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל". ולכן הכריעו להלכה בנידון שאלתם - "מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאישה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א"כ אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיוון שעשתה זאת בעת כעסתה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל".

הפסד הכתובה כשאין ודאות שהיתה מזידה
נראה שקיימת סיבה נוספת, שמחמתה אין לקבוע דין עוברת על דת בנדון דידן. התובעת שלפנינו ביצעה את ההפלה לאחר שהפצירה בבעלה לחזור הביתה, ולאחר שזה השיב את פניה ריקם, ומשהתברר לה שעזיבתו היא עובדה מוגמרת. למרות שהפסקה רצונית של הריון היא עבירה חמורה, יתכן ויש לראות את האישה כשוגגת. שהרי אם הציבור הרחוק משמירת תורה ומצוות אינו מודע לחומר האיסור שבביצוע הפלה (והרופא שאישר את ההפלה, השתייך ככל הנראה לציבור זה), ונוטה להתייחס איליו בסלחנות, קל וחומר בנסיבות כבנידון דידן. בגידת בעל באשתו ונטישת משפחתו, עשויות להיחשב בעיניהם עילה מובנת להפסקת הריון. ואם כן אפשר שאין לדון את האישה כעוברת על דת, למרות הפגיעה בבעלה, וכפי שמצינו באישה שהכשילה את בעלה באיסורים חמורים, וטוענת שלא שהיתה מודעת לאיסור.
המעיל צדקה בתשובה (סימן סא, הביאו בפ"ת אה"ע, שם, אות יא) דן באישה הרה שנכשלה והכשילה את בעלה באיסור נדה החמור, ולטענתה לא ידעה שאיסור נדה קיים גם באישה הרואה דמים בעת הריונה. הבעל רצה לחייב אותה בגט כדין אישה העוברת על דת. וכתב המעיל צדקה שהעוברת על דת משה שמפסידה כתובתה אף ללא התראה (עיין ב"ש, שם, אות יז), היא אישה אשר עברה במזיד. ואילו כל עוד אין ודאות שעברה במזיד, היא לא תפסיד את כתובתה בלי התראה. וכלשונו - "התראה להבחין בה בין שוגג למזיד ודאי בעינן... ומהיכא תיתי נפסיד כתובה מספק כל שאפשר שאינה יודעת שיש איסור בדבר... היינו נמי בדבר הברור דידעי שיש איסור בדבר... והכא נמי בהאי דמצי להוציאה ומצווה קעביד דפסקי, היינו נמי בדבר הברור דידעי שיש איסור בדבר ועברה... אבל בדבר שלא היתה להודיעה מעיקרא, פשיטא דאין בידו להוציא בע"כ דאומר מותר הוא ואפילו שוגג לא מיקרי... ולעניין הפסד כתובה פשיטא דלא, ולא מספקינן כלל...". על כן קבע המעיל צדקה בנדון שאלתו שאין לאישה דין עוברת על דת, מאחר ולא הוכח שעברה על האיסור במזיד.
זאת ועוד. באופן שהאישה אכן יודעת מקיום האיסור ואינה שוגגת, אך אינה מודעת לחומרה שבו, ומשום שפרוצים בו רבים, היא גם לא תחשב כעוברת על דת. כך כתב הדברי מלכיאל בתשובה (חלק ג', סימן קמה) - בהסתמך על מה שקבע התרומת הדשן (סימן סח) בעניין הנודרת ואינה מקיימת, והובא בחלקת מחוקק (אה"ע, שם אות ו) ובבית שמואל (שם, אות ז) - שבזמן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אישה בלא כתובה מדין עוברת על דת, משום שרבים מקילים בנדרים.
הוסיף הדברי מלכיאל וקבע, שבאופן זה אף אם התרה הבעל באישה שאם תעבור תפסיד את כתובתה, מכל מקום אין בכך די להפסידה כתובתה. זאת משום שאין האיסור מובן לכל ופרוצים בו רבים, ולכן האישה תחשוב שאין הדין כך והדברים דברי גוזמה הם. וסיים – "ולענ"ד אין לדון דין זה בעיתים הללו רק כשיתרו בה על-פי בית-דין, שהדין שיוציאה בע"כ בלי כתובה".
ובתשובות ישכיל עבדי (ח"ו אה"ע סימן עז) כתב ביחס לאישה העוברת על דת בענייני צניעות – "עוברת על דת במובנו הפשוט היינו שיודעת שמצד הדת הוא אסור, ובכל זאת היא עוברת עליו בשאט נפש במזיד אחרי ההתראה. אבל לא כן כאשר לא מובן להם שהוא איסור חמור מצד הדת, שגם אם יסבירו להם, הרי לא יתקבל על דעתם מכיוון שרואים רבים מתנהגים כזאת, גם בנות ישראל הכשרות, לא יתייחס עליהם כאילו עברו על דת במזיד, אפילו אחרי התראה". ובהמשך דבריו הוסיף - "גם אם יביא עדים שהתרה בה ועברה על ההתראה, מכיוון דבזמנינו לא משמ"ל לאינשי דהוא בבחינת עוברת על דת, ואין ליחס עליה כאילו עברה על דת".

לסיכום
אין להחשיב את התובעת כאישה העוברת על דת ולהפסידה כתובתה, מאחר שביצעה את ההפלה מתוך כעס וקטטה, ולאחר שהבעל סרב לחזור אליה, חרף הפצרותיה. ועוד, שעשתה את זאת רק משום שבעלה לא היה מעוניין בקיום החיים המשותפים איתה, והבעל עצמו לא בעי בני. כמו כן, הפלה זו לא היוותה חשש לעתיד פריונה, אילו הבעל היה נוטש את האישה הזרה ומשלים עם אשתו. כל זאת, ולמרות שביצוע הפלה הינה עבירה חמורה, מכל מקום בנסיבות דומות למתוארות, רבים מוצאים הצדקה לביצועה ומורים היתר לעצמם.
לאור האמור, אני מצטרף לדעתו של כבוד אב בית-הדין.

(-) מאיר קאהן, דיין

הנידון לפנינו הוא תביעת כתובה של האישה בסך 500 אלף ש"ח בני הזוג עדיין לא התגרשו הבעל תובע גירושין והאישה מוכנה להתגרש אם תקבל את המגיע לה וכן את הכתובה בסך חצי מליון ש"ח.
הבעל טוען שלא מגיע לאישה כתובה ועיקר טענתו שכיוון שבצעה הפלה על-אף התנגדותו, הפסידה כתובתה.
מתוך טו"מ הצדדים והאמור בפרוטוקול נראה שהאישה עשתה את ההפלה לאחר שהבעל סרב לבקשותיה לחזור אליה לאחר שגילתה שיש לו קשרים עם אישה זרה.
הנידון שלפנינו הוא:
א) האם אישה העושה הפלה בניגוד לדעת בעלה היא עוברת על דת ומפסידה כתובתה.
ב) האם הנסיבות שקדמו להפלה מפקיעות ממנה שם עוברת על דת.
והנה בקובץ תחומין כרך י' עמ' 324 התפרסם פסק-דין של בית-הדין הרבני בת"א משנת תשמ"ט ובו נידון מקרה של אישה שהרגה ברצח מתוך רחמים את בנם המפגר. והנידון היה אם יש לה דין עוברת על דת, מתוך פסק-הדין יש להביא מקורות לנידוננו.
והנה החת"ס באה"ע ח"ב סימן א' דן באישה שרצחה את בנה בשאט נפש וכתב שדינה כעוברת על דת שהרי נודרת ואינה מקיימת דינה כעוברת על דת משום שבנים מתים בעוון נדרים, וכל שכן זו שממיתה את בניה.
א"כ יש ללמוד מכאן גם למי שהורגת את עוברה, שדינה כן וכפי שכתב שם בפסק-הדין הרב שרמן שליט"א ודקדק כן מדברי תה"ד בפסקים וכתבים סימן ס"ח שגם באישה שאינה בת בנים יש דין עוברת על דת מפני שהעוון מונע הולדת ילדים.
מאידך יש לדון על-פי מה שכתב הרשב"א בתשובותיו שאם האישה עשתה מעשה של עוברת על דת מתוך כעס גדול הרי היא בשעת מעשה כשוטה ואינה עוברת על דת.
ועיין בפד"ר א' עמ' 338 באישה ששפכה חומצה על בעלה ועוורה את עינו שדנו לפטור אותם מדין עוברת על דת מחמת שעשתה זאת בשעת כעס כאשר אמר לה שלא יחזור אליה לעולם והיה לו קשר עם אישה זרה, וזאת מכח תשובת הרשב"א הנ"ל.
כמו כן יש לדון על-פי מה שכתבו שם בפד"ר הנ"ל שעוברת על דת היא קלקול ביחסי הבעל והאישה לעתיד ולא עונש לשעבר.
ולכן כיוון שאם הבעל היה משלים עמה ואז היו מובטחים לו חיי שלום אין כאן עוברת על דת.
וגם בנידון דידן יש מקום לדון כן.
ולכאורה יש עוד סברא לפטור את האישה משום שלא היתה התראה אבל אין הדבר כן מכיוון שמתוך הפרוטוקול עולה שהבעל התנגד להפלה בפרוש וכבר כתב בשו"ע קט"ו בב"ש ס"ק יז' שבזה סגי ואין צורך בהתראה אחרת. אומנם יעויין שם בפת"ש שיש בדבר עיקולי ופשורי.
יש לציין שכל הסברות שהעלנו להפקיע מן האישה שם עוברת על דת תלויים הרבה בשיקול-דעת ובעיקר בנידון דידן שלא בצעה את ההפלה כאקט מיידי כתגובה מיידית של התפרצות כעס אלא זה תהליך שלקח מספר שעות או ימים ולכן קשה למדוד את הדברים.
אי לכך בדרך פשרה יש לחייב את הבעל אך ורק בסך 50,000 ₪ בתשלומים של 1000 ש"ח לחודש.
ומסכום זה יש לנכות מה שתקבל האישה במסגרת איזון משאבים מזכויות הבעל.
תשלום הכתובה יהיה בפועל עם מתן הגט.

(-) מיכאל בלייכר, דיין

לאור האמור לעיל, בית-הדין פוסק:
א. האישה זכאית לקבל כתובתה.
ב. ביחס לגובה סכום הכתובה על הצדדים לנהל מו"מ תוך שבועיים, וזאת תוך התחשבות ביכולת הכלכלית של הבעל, ותוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מהבעל באיזון המשאבים.
ג. בהיעדר הסכמה יגישו הצדדים סיכומים ובית-הדין יחליט על סכום הכתובה.
ד. לדעת המיעוט, יש לחייב את הבעל אך ורק בסך 50,000 ₪ בתשלומים של 1000 ש"ח לחודש, תוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מן הבעל במסגרת איזון משאבים."

8. בבוא בית-הדין הרבני לדון בנושא הכתובה עליו לבחון האם בזכויות האישה, לפי חוק יחסי ממון, יש בכדי לכסות את חוב כתובתה, ואם לאו ישלים הבעל את חובו עד סך כתובתה
בתיק מס' 1655-64-1 (חיפה) {פלונית נ' פלוני, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב מימון נהרי, אב"ד; הרב יוסף יגודה, דיין; הרב אברהם מייזלס, דיין}:

"בפנינו תביעת האישה לכתובתה מיום ה' ניסן תשס"ח 10.4.08 אחר שהתגרשו זה מכבר בי"ג אב התשס"ג 11.8.03 ואחר שהוכרעה תביעת הרכוש שהתבררה בבית-המשפט לענייני משפחה.
הצדדים נישאו בט"ו אלול תשמ"ה 1.9.85 ובכתובה נרשם שהבעל התחייב סך של 18,000,000 שקל צמוד למדד בישראל.
תחילת גלגולו של תיק זה בתביעת גירושין של הבעל מיום י"ז טבתה תשס"ב 1.1.02.
בתאריך ג' אייר תשס"ב 15.4.02 התקיים דיון בתביעת הבעל לגירושין ובו טען הבעל כנגד האישה שהיא נהגה כלפיו באלימות, היא מתעללת ומשמיצה אותו וכן הוציאה נגדו צו הרחקה ומזה תשעה חודשים הם חיים בנפרד.
האישה טענה כנגדו שהוא אלים ועזב את הבית מרצונו ורק כשחזר ונהג באלימות הוציאה צו הרחקה.
בתאריך ד' סיון תשס"ב 15.5.02 הגישה האישה תביעה לשלום-בית ומדור ספציפי.
בדיון שהתקיים בכ"ב אדר ב' תשס"ג 26.3.03 שבה וטענה האישה שרצונה בשלום-בית ומאידך טענה טענות קשות כנגד הבעל וכן בדבר בגידתו בה.
בהחלטתו קבע בית-הדין שהצדדים יגישו סיכומיהם בעניין התביעות, תביעת הגירושין והכתובה.
הוגשו סיכומים ובתאריך כ"ג תמוז התשס"ג 23.7.03 הוציא בית-הדין פסק-דין מנומק, המחייב את האישה להתגרש וקובע שהאישה זכאית לקבל כתובה ובית-הדין יפסוק בעניינה לאחר סיום ההליכים הרכושיים בבית-המשפט.
כאמור, הצדדים התגרשו ואחר סיום ההליכים הרכושיים בבית-המשפט פתחה האישה את תיק התביעה לכתובה הנזכרת לעיל.
בדיון שהתקיים ביום כ' חשון תשס"ט 18.11.08 בעניין תביעת האישה את כתובתה החליט בית-הדין שהצדדים יגישו סיכומיהם ועם קבלתם יכריע בית-הדין בתביעה זו.

עיקרי טענות האישה הם כדלהלן:
א. הבעל בבגידותיו הוא הגורם לגירושין ולכן מגיע לאישה כתובה ופיצוי.
ב. טרם נישואיה ב- 1.9.85 היתה לאישה דירה שנמכרה ב- 24.12.87 ומיתרת כספי המכירה בסך 26,000 דולר השתמשה לרכישת הדירה ברח' [...] במחיר 56,000 דולר ביחד עם הבעל ואת שאר הכסף הנדרש מימנו בעזרת משכנתא והלוואה נוספת. במסגרת איזון הנכסים לא הובאה בחשבון השקעתה מהנכס שהיה לה קודם נישואיה.
ג. בדו"ח האקטואר נפלה טעות בעניין חישוב זכויות האישה מצבירת ימי מחלה (מצורף מכתבו בדבר טעות זו) ועוד טעויות נוספות הדורשות תיקון ובית-המשפט לא תיקן את חלוקת הרכוש בהתאם.

ואלה עיקרי טענות ב"כ הבעל בסיכומיו:
א. האישה אינה זכאית לכתובה מסיבות שונות, כגון: שהוציאה את דיבתו רעה וכן הוציאה כנגדו צו הרחקה בטענות שקריות.
ב. כיוון שהאישה קיבלה מחצית הרכוש על-פי חוק יחסי ממון אינה זכאית לקבל גם את כתובתה.
ג. טענת האישה ביחס להשקעה היתרה בדירתם המשותפת הועלתה בבית-המשפט ונדחתה בפסק-דין מיום 15.7.07.
ד. כנגד טענת האישה לטעות האקטואר, טוען הבעל לטעויות שנעשו לרעתו.
עד כאן תקציר עובדתי וטענות הצדדים.

עמדת בית-הדין
טענות הבעל בדבר איבוד זכות האישה לכתובה מוכחשות על-ידי האישה ולא הוכחו, כך שהבעל בחזקת חיוב בכתובתה של האישה. אל אף האמור אין האישה זכאית לתשלום עבור כתובה נוסף על מה שקיבלה את זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק"), מהנימוקים שיפורטו להלן.

שוויה של הכתובה וזכויותיה על-פי חוק יחסי ממון
הצדדים נישאו בט"ו אלול התשמ"ה 1.9.85 ובכתובה נרשם שהבעל התחייב סך של 18,000,000 שקל צמוד למדד בישראל, סכום הנ"ל הרשום בכתובה צמוד למדד לתאריך 17.2.04, הוא המועד שלפיו מחושבים הסכומים בדו"ח האקטואר, הוא 115,306 שקלים חדשים.
מעיון בחוות-דעת האקטואר ובחוות-דעת המתוקנת עולה שהסכום הכולל שצריך היה הבעל להעביר לאישה מהזכויות הרשומות על שמו, אשר אינן מגיעות לאישה ע"פ ההלכה וזכתה בהם על-פי חוק יחסי ממון, הוא 186,010 ש"ח. הסכום הנ"ל לפי מועד החשוב שלפיו נעשתה חוות-דעת דהיינו 17.2.04.
כיוון שסכום זה גדול מסך הכתובה לתאריך הנ"ל, אין האישה זכאית לקבל נוסף לסכום זה גם את כתובתה, כפי שנפרט בהרחבה בנימוקינו ההלכתיים והמשפטיים להלן.
באשר לטענת האישה שקופחה ולא קיבלה החזר עבור השקעתה היתרה ברכישת דירת המגורים המשותפת על-ידי מימוש הדירה שהיתה בבעלותה, עוד בטרם הנישואים, כאמור לעיל בסעיף ב' של טענותיה.
עמדת בית-הדין שלא יהיה נכון להשתמש בתביעת הכתובה בבית-הדין לצורך מקצה שיפורים בנושאים הרכושיים אשר הועלו בבית-המשפט ונידונו ונפסקו בו, דבר הנוגד את עקרון כבוד הערכאות, מה גם שהבעל מכחיש זאת בטענות שונות.
יצויין שגם מבחינת הפסיקה המקובלת בבתי-הדין, כשאחד מבני הזוג, במקרה דנן האישה, שהשקיע השקעה עודפת ברכישת דירת המגורים המשותפת הרשומה ע"ש שני בני הזוג אינו זכאי להחזר השקעתו. יעויין בעניין זה פד"ר חלק י"א עמ' 116 ואילך דעת הרה"ג ח' ג' צימבליסט ו- ש' דיכובסקי שליט"א.
המסקנות העולות בין היתר מפסק-הדין שהרישום בלשכת רישום המקרקעין, עקרונית משקף את הבעלות על הנכס וההשקעה היתרה של האישה בדירה נחשבת כמתנה ואין היא מקבלת אותה בחזרה בגירושין.
אמנם יש חולקים על זה, אבל למעשה אין להוציא מיד המוחזק.
וכעין זה עי' גם בפד"ר ח"ו, עמ' 264 וע"ע פד"ר ח"י, עמ' 353.
באשר לטענת האישה בדבר הצורך לתקן את הטעויות המוכחות על-פי חוות-דעת המצורפת של האקטואר בחישוב של הזיכוי בגין ימי מחלה. גם בעניין זה, לכאורה, היה מקום שלא לדון מפאת שעניינם היה מסור לבית-המשפט, אבל מכיוון שלא נידונו בפועל במסכת טענות בבית-המשפט מסיבות פרוצדורליות, היה מקום להתחשב בזאת. למעשה, אין מזה נפקא מינה, כיוון שהסכום שבו זכתה האישה על-פי חוק יחסי ממון מעבר לזכותה בכתובה, גדול בהרבה מהמגיע לה בגין תיקון הטעות הנ"ל.
היחס בין חיוב בכתובה לחוק יחסי ממון
נוסיף ונבאר מדוע אין האישה זכאית לממש את זכותה לכתובה נוסף למה שקיבלה על-פי חוק יחסי ממון.
מושכל פשוט הוא - החיוב בכתובה מקורו בהלכה - בדין התורה ולכן עליו להיות נדון על-פי כללי ההלכה ולפיכך גם מסור לבית-הדין הרבני כחלק מסמכויותיו הייחודיות של בית-הדין בענייני נישואין וגירושין. לפיכך לא ראוי ולא נכון שחוק יחסי ממון יפגע בזכות זו, ומאידך גיסא אם על-פי החוק זכתה האישה בנכסים או זכויות אשר אינם מגיעים לה על-פי דין התורה יכולים להחשב נכסים אלו בבית-הדין כגביה עבור חוב כתובתה.
מסתבר שהעיקרון הנזכר עומד ברקע של הסייג בחוק יחסי ממון כנאמר בסעיף 17 שמירת זכויות ודינים "אין בחוק זה כדי לגרוע... מזכויות האישה לפי כתובתה".
לכאורה, משמעות סעיף זה שאישה יכולה לזכות בזכויות מהבעל מכוח החוק וגם לגבות כתובתה ללא שום מגבלה. אבל נראה שגם המחוקק לא התכוון לזה שהבעל צריך ללקות בכפליים, וכפי שנבאר.
הפרשנות לסעיף זה היא, שגם אחר ביצוע איזון נכסים וחלוקתו על-פי חוק יחסי ממון, יש לבחון האם האישה זכאית לתשלום עבור חיוב הבעל בכתובתה, ואם יתברר שאחר האיזון רובץ חיוב על הבעל בגין כתובתה תגבה האישה תשלום זה אפילו אם בעקבות כך יופר האיזון והיא תזכה ליותר ממחצית הנכסים בני האיזון, כי "אין לגרוע מזכויות האישה לפי כתובתה".
אמנם, אם בעקבות ביצוע חוק יחסי ממון בבית-המשפט זכתה האישה בזכויות שעל-פי ההלכה, אינם מגיעות לה ותבקש לתבוע בבית-הדין את כתובתה, על בית-הדין לבחון האם על-פי ההלכה מגיע לה זכות גביה עבור כתובתה, אחרי שכבר גבתה, או עתידה לגבות זכויות אשר אינם מגיעות לה על-פי ההלכה. זכויות יתרות אלו יחשבו כתשלום כנגד כתובתה או לפחות יכול לומר הבעל לאישה "כבר יש לך בידך כנגד חוב כתובתך".
ניצול האפשרות לתבוע ולדון בשתי ערכאות נפרדות על-מנת להשיג זכויות רכושיות יתרות שאינם מגיעות לפי אף אחת מגישות המשפט השונות, משפט התורה והמשפט האזרחי, אינם צודקות לא מבחינה הלכתית, מוסרית ואף לא מבחינה חוקית. מסתבר, שגם המחוקק לא התכוון ליצור עיוות שיפר את איזון הנכסים מצד אחד ואת ההלכה היהודית מצד שני בזה שיתאפשר לאישה לגבות יותר מערך הכתובה.
לפי הפרשנות המוצעת משמעות החוק שהאישה יכולה לזכות באיזון נכסים אפילו אם הוא יותר על כתובתה או בכתובתה אם היא יותר על המגיע לה מכוח חוק יחסי ממון.
לכן בבוא בית-הדין לדון בנושא הכתובה עלינו לבחון האם בזכויות האישה לפי חוק יחסי ממון יש בכדי לכסות את חוב כתובתה ואם לאו ישלים הבעל את חובו עד סך כתובתה.
דברים ברוח זו נכתבו על-ידי בית-הדין בטבריה (תיק 4979-21-1) ["עיכוב דיון בתביעת כתובה עד לפסיקת בית-המשפט בעניין הרכוש". פורסם באתר בתי-הדין הרבניים www.rbc.gov.il ]. ערעור על פסק זה נדחה על-ידי בית-הדין הגדול והוא מופיע בשורת הדין כרך י"א, עמ' שע"ג-שע"ד. וכך כתבו שם ביחס לסעיף 17:
"...נראה לנו אכן כי החוק מפנה דבריו לערכאה שדנה ופוסקת בחוק יחסי ממון שלא תגרע מפסיקה בגין הכתובה, ואינו קובע דבר לערכאה שפוסקת בעניין הכתובה."
והוסיפו והסבירו:
ב"חוב תוספת כתובה יש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה על-פי חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיוון המחוקק לעיקר כתובה לא כיוון לתוספת כתובה."
וראה עוד בשורת הדין כרך י' (עמ' קי"ט-קכ"ג) במאמרו של הרה"ג דומב שליט"א, שהאריך בעניין זה.

פיצויי גירושין
בשורת הדין כרך י' עמ' קכ"ד ואילך האריך לכתוב הרה"ג אברהם שרמן שליט"א בעניין פיצויי גירושין לאישה לסוגיהם השונים ובאלו תנאים יש לחייבם. בנידוננו לא קימות הסיבות הנזכרות שם, מה גם שכאן קיבלה האישה סכום הגבוה מכתובתה. עוד נציין שיש הסוברים, שכלל אין לחייב בפיצוי מעבר לנקוב בכתובה.
וע"ע בפד"ר ח"א, עמ' 131.
לאור האמור מחליט בית-הדין, האישה אינה זכאית לתשלום נוסף בגין כתובה ופיצוי."